כ

כאור בקר° יזרח שמש°(1) - במאור° החסד־העליון° [ע"ר ב עג].

כבוד - הכבוד אשר ראיתי על נהר כבר(2) - כשרוח הקודש מתעורר באומה או באדם מכח העולם החיצוני המרוכב, בא יחד עם הרבה צחצוחי טומאה שהעולם החיצוני מלא מהם, פועל הכח הדמיוני מראות של בהלות וחלחלות רבות, והכח העדין של הרצון הטוב, אם שהוא מתעלה ומתרומם מצד האור הפנימי הספוג בחזיון הקודש, הרי הוא גם כן מתמוגג ומתמלא נסיגות וירידות שהוא צריך להלחם נגדן, עד אשר ימצא את מעמדו האיתן. אמנם כששפעת הקודש באה מתוך פנימיות היש, מתוך העצמותיות הנפשית של עצמו ושל העולם כולו במהותו הפנימיותית, אז הדברים הולכים כשמן הטוב, כמי השילוח ההולכים לאט. שקט ושלוה פנימית מתמלאת הנשמה, ורוח עדין וטהור זך כעין הבדולח, הולך ונושב בכל מלא התפשטות השפעים הקדושים המלאים הגיוני קודש, שאיפות נעלות, והרצון העצמותי הטוב, הולך ומתעלה בלא שום הפרעה. אמנם, כדי לנצח את הרשעה שבמציאות, כדי לרענן את הטוב שבהויה בכתר־מלכות° ושליטה כבירה ועליונה, צריכות הן ההופעות להיות תואמות, ושטף האור של המילוי החיצון מוכרח הוא לבא בתואר ענן גדול ואש מתלקחת, ואחר כך מתגלה אור הכבוד בתפארת עוזו, הוא הכבוד אשר ראיתי על נהר כבר [קובץ ו רפט].

כבוד - "שהכל ברא לכבודו" - ע"ע כבוד.
"כולו אומר כבוד" - ע' שם.

כבוד אל(3) - כבוד נשגב°, גנוז בחביון־עז°, שהשכל האנושי אינו שולט להכירו, אלא ששפעים° כוללים מהתוכן הנעלם הזה הולכים ומפכים, ומכים גלים על נשמת° האדם, להיות מתרוממת על ידם למרום התשוקה הקדושה° של נועם־ד'° [ע"ר ב נג]. ע"ע "כבוד אל", הדר כבוד אל הכבוד.

כבוד גויים(4) - מבחר האידיאליות האנושית [מ"ר 25].

כבוד מלכותו°(5) - התכלית הרוחנית° הנרצית מכל החוקים כולם, ומכל המצואים והנהגתם החוקית [ע"ר א קס].
כבוד מלכותו - כבוד המלוכה - אמצעי לתכלית המלוכה שהוא ההמשכה אחרי רצון° המלך° [מ"ש רמז].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, בהגדרות המבוא, שם השי"ת. ע' במדור זה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

כבוד שמו(6) - ההשפעה° האצילית° המרוממת את הנפש בצורה מקיפה בראשית ההתודעות של הכבוד־האלהי°, הנשא ומרומם מכל רם ונשא. יפעת° האצילות והשערת° הגודל־העליון°, המעורר בנשמה כבוד° אין קץ למלך הכבוד ב"ה וגדולת שמו־הגדול° [ע"ר א רח].

כבוד תורה - ר' במדור תורה.

כגוריא דנורא בבית קדש הקדשים - ע' במדור זה, בטול יצרא דעבודה זרה.

כַּדְכֹד שמשותיך(7) - כ"ד כ"ד - כל המחשבות הכלולות בכ"ד ספרי תורה עם כל הכחות החיוניות שלעומתן [קובץ א תשיח].

כהלכתו - בדיוק הנמרץ של הפרטים, המשתמרים כהלכתם [ע"ר א קסג].

כובד ראש(8) - הכנת השכל בטהרתו° להיות מוכן לעבודת־ד'° השלמה, ושיהיה חזק בהסכמה לשלוט על הלב. שלטון השכל, להיות ההשגות הטהורות°, שמהן מקור למעיני מוסר ויראת־ד'° טהורה, מושרשות יפה בלב וקנויות בטבע [עפ"י ע"א א 127].
ע' במדור במדור זה, קלות ראש. ושם, היסח דעת.

כוורא - ע' במדור בעלי חיים.

כוכב - המזהיר למשכילים את זוהר־הרקיע°(9) - מרכזה של הנשמה°, מקור הענוה°. הנקודה המרכזית המצומצמה של הנשמה, העצמיות הנקודתית, המרכזת ומקבצת את האוצר הרוחני°, שבמרחב ההתפשטות הנשמתית העליונה, בעושר שלמותו. הנקודה הקטנותית של האדם, שבה יש כל הטוב בצמצום, כמו שישנו בהרחבה במרחב ההתפשטות הנשמתית העליונה שלו [עפ"י ע"ט קכה (א"ק ד תעה)].
השגת תכלית הבריאה כפי מקומו° וערכו° (של 'מצדיק הרבים') [עפ"י מ"ש שנב].
ע' במדור זה, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. ע"ע זוהר, הזוהר הנשמתי ביסודו, "זוהר הרקיע".

כולו אומר כבוד - ע"ע כבוד.

כולו זרע אמת(10) - קודש°, מכוון אידיאלי, מראשית° עד אחרית°, בכל עילויינו ובכל שפלותנו, הננו תמיד רוכבי במות ארץ [אג' ג מב].

כונה לשמים° - באהבת הטוב°, החסד°, הרחמים° ונועם־ד'°, באהבה° ויראה° מחוברים אל התורה° והחכמה° [קובץ א תשכד].

כוס של ברכה(11) - מורה על הרחבת החיים בכל מילואיהם <שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמו, וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלמות ליראת־ד'° ולאהבתו°, ולעשות החסד° והטוב°> [ע"א ב 235].
יסוד הרחבת החיים והנהגתם ע"פ השלמות השכלית [שם 227].

כופר בתורה שבעל פה - כופר בפירושה - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

כי אשב בחושך ד' אור לי(12) - כשירדה האומה בגלות° המרה, נחשכה נשמתה, והשגת מבוקשה הפנימי של מציאותה ומאויי חייה נתקטנה, עד שאינה מוצאה כלל את נתיבותיה. ומ"מ, יש בקרבה איזו השגה חלושה, של רשימת אורה, שממנה זורח° אור כהה לפי הערך לצדיקים וחכמים דורשי־ד'° בכל לבבם גם במחשכים [א' סו].
ע' במדור זה, "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמודה של בבל.

כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה - ע' במדור משיח וגאולה.

כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו(13) - המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה כל אלה הדרכים המסובכים [ע"א ב ט קלו].
בכחות המציאות נכלל כח החפץ הגמור שלא לחסר ממנה את מושגי המוסר° והרשע° והצדק° וכל העלילות הגדולות המסובבות מהם ועל ידם, באין שום גרעון [עפ"י ע"א ג ב רד].
ע' במדור זה, והאלהים עשה שיראו מלפניו. ושם, והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ד' היא אוצרו.

כי לא יראני האדם וחי(14) - האמת המופשטת שלא לפי ערך השגת השכל, אין זה בגדר השגה [ע"א א א עו].
ע' במדור זה, ופני לא יראו. ע' במדור משה, הראני נא את כבודך וגו'.

כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש יַמְצִאֶנּוּ(15) - מעשיו והנהגתו של האדם הפועלים על התהוות תכונתו, הנם באמת היסוד היותר עקרי המעמיד את פרטיות מצבו למעלה או למטה, שיד ד' העליונה מניעה דוקא על פיהם את כל המאורעות הקרובים והרחוקים להגיעם לתפקידם [עפ"י ע"א ד ו כג].

כי תבוא חכמה בלבך, ודעת לנפשך ינעם(16) - באות ידיעות מסודרות והופעות מרום השכל והטוהר, <ומכל מקום הן מתקבלות במכאוב, מפני הניגודים הרבים שבשכל, מפני חשכת החומר וקדרות המדות>. והן מתחדשות בזיוון בהמשך הזמן, וכל מה שהן מתחדשות, ואור התשובה מופיע עליהן, הרי הן מתמתקות, ומתקבלות בגופו של אדם, ומתפשטות בכל עצמיות חיותו, וחודרות בכל פינותיה של נשמת חייו [קובץ ה רח].

כימי־עולם° וכשנים־קדמוניות°(17) - כימים אשר היתה האנושיות בטהרתה°, טרם הוכהו מאורותיה מיין התרעלה של התרבויות הדמיוניות, וכימי העלומים של האומה, אשר זרח עליה אור אלהי אמת בכל חום תום ויושר לבב, והכח והפעל היו לאחדים, והעבודה האלהית חגגה את חג השלמתה המלאה, רבת האוצרות, רבת החיים וגדולת העז לאלהים [ע"ר א קנא].

ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה(18) - שכלה בבית אביה, קודם היכנסה לרשות הבעל ולביתו, עיקר פעולתה במציאות החן אין תלוי בדברים של תועלת, שהרי אינה עוסקת בעניני הבית, כ"א בדברים של קישוטין וכיו"ב, מציאת חן לבד בלא תועלת. משא"כ אח"כ בהכנסה לבית בעלה וצרכי הבית וגידול הבנים מוטלים עלי', עיקר מציאות החן תלוי בדברים של תועלת, וזה "והיה ביום ההוא" תהי' העבודה מצד תועלת שנשיג מה המצות ושרשן פועלים, "תקראי אישי" ככלה בבית חמיה [מא"ה ג רעג].
קישור טבעי, ולא נימוסי. שבזמן הזה (הקישור) הטבעי הוא רק ביחש כלל התורה, ולא מצד הפרטים; ולע"ל יהיו גם הפרטים נקנים בטבע, כמו שהי' באבות°, ששמרו את התורה כולה לפרטיה באהבה טבעית, שנתפשטה ג"כ על דיוקים פרטיים כעירוב תבשילין [פנק' ג רצב].
ע' במדור זה, "והיה ביום ההוא לא יהיה עוד אור יקרות וקפאון" אלו טעמי־מצות שיקרים הם בעולם הזה, קפויים (צפים) יהיו לעתיד־לבא. ושם, קיים את התורה כולה עד שלא נתנה. ע' בהגדרות מבוא למדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, טעמי מצוות, אמתת טעמי תורה.

ככלות הכל(19) - התעלותם° האחרונה המעולה של הנמצאים, ההשבה של ההויות במקורן העליון° בפאר° חי־כל־העולמים° [ע"ר א מז].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "לאשתאבא בגופא דמלכא". ע' במדור זה, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.

כֹּל - כולל כל הכחות הפרטיים באחדות אחת [עפ"י ע"ר א רמט (פנ' סט)].
כלליות אחדותית שלעומת כָּל רבוי הפרטים(20) [ב"א ב 15].

כֹּל - הַ"כֹּל"(21) - עומק נשמת־האומה° שרוממות נשמת האדם מרוכזה בקרבה, רוחב נשמת כל היקום, כל היש שבנקודת־ציון־הפנימית°, מקור התענוג° משולל כל תוכן ותואר מוגדר [עפ"י א' צד].
השכינה° [א"ק ב תז].
בַּכֹּל - "בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה" - כנסת־ישראל°, ששואבת מתמצית כל האורה האלהית כולה [קובץ ו קטז].

"כֹּל" - הכֹּל העולמי - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשון(22) - להורות שבתורה האחת אפשר להעמיד הדרכת כל העמים [פנק' ג רנ].

כל האדם(23) - כל האדם כולו בכל ערכיו°, בחייו המלאים כל היש שבחומר° וכל היש שברוח°, כל החיים־שבשעה°, וכל החיים־שבעולם° [א"ק ג ח (א"א 93)].

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם(24) - ◊ (ה)רוח הכללי של האומר צפונה היא במאמרו. ומתגלה ביותר, לאוהבי תורה° ועוסקים־בה־לשמה°, הערך המתיחש אל עצמות האומר שבמאמר, ע"י ידיעת שם אומרו; כי המגמה הכללית, שהיא הניעה את בעל המאמר לאומרו, היא לעולם יותר גבוהה מעצם פרטיות הדבר שמתראה באותו המאמר הפרטי, ע"כ מצד ידיעת שם האומר כבר יש נתיב מפולש לנשיאת הדעה לכלליות התוכן של הדבר המקיף המניע את האומר למאמרו. והענין הכללי הוא הפועל היסודי בהשלמת העולם, הנרצית מאנשי הרוח בעבודתם הרוחנית [ע"א ד ה יג].

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו(25) - כי מי שכוחות נפשו רמים, הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר° שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ואם לא יצורפו מוסר, חכמה ויראת־ד'° להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים [ע"א ב ו נ].
מי שגדול מחברו כוחותיו גדולים יותר, ופעולותיו עושות רושם יותר גדול, ע"כ אם ירע ויקלקל, ימצא מקום לפרץ רחב יותר גדול [מ"ש קיג־ד].
הנטיות הרעות הינן פוגעות הרבה באידיאלים° היותר גבוהים, והן מקלקלות אותם יותר ממה שהן מקלקלות את הסדרים של הדברים הנמוכים [פנק' ג שיג].
כשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ, גם החלק הרע שבהם הוא גם כן אמיץ [קובץ א רנח].
כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו - לעומת ההכנה הגדולה שיש לו לעילוי ורוחניות, כן טמונים בחובו חסרונות ומאויים זרים והמשכות לגסות ועוביות שאין דוגמתם אצל הבינונים [עפ"י קבצ' ב צח־ט].
<הגירוי היצרי אינו מצוי כי אם מצד הניגוד התוכי להתקוממותה של הרשעה, וההתגברות הפנימית של חפץ ביעורה מן העולם. על כן ישראל נתונים תמיד במצב של מלחמה מוסרית פנימית ו>כל מי שנשמת ישראל יותר חיה בקרבו, מלחמתו יותר עזיזה ויותר מורגשה ומלאה ענין [קובץ ז לח].

כל החלומות הולכים אחר הפה(26) - בהחלום° לבדו עוד לא תגמר אותה הסגולה° הפרטית לסבב זה הדבר הרמוז (בחלום), כ"א ע"י מה שיחזק ההוראה הפותר, שבזה ישתכלל הציור ויתאמץ בנפש ויהי' מוכן לסבב ע"י כח זה את הראוי לו. נמצא שאם יפתור הפותר החכם האמיתי את החלום לצד הטוב שיש בו, יפתח בנפש החולם את הסגולה הצפונה בו לטובה, וכשיפתור לביש יפתח להפכו [מ"ש רכה].
ע"ע חלומות ופתרונם, עניינם.

כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך - ע' במדור האבות.

כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא - ע' במדור זה, אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם.

כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל(27) - ◊ הברכה° גורמת שתשאר ההנאה ברשות הקדושה°, ולא תוסיף כח לסט"א° הזונה אחר החומריות, אבל ח"ו כשנהנה בלא ברכה, ההנאה מושכתו לדרך רע, וממילא התועלת של המעשים הבאה מכח האכילה ג"כ הולכת על דרך לא טוב, וע"כ הוא גוזל להקב"ה° וכנס"י° [עפ"י פנק' ג נט].

"כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה ונשימה(28) - שפע חיות חדש נשפע ממקור החיים ב"ה המאיר ע"י בחינות הספירות° שבכל עולם. והנה חיי האדם מורכבים מנר"ן° וכו' שע"י זוכה בחיים, ובא ע"י השתלשלות מריש כל דרגין עד מדרגתו. וי"ל לשון "תהלל" כמו יהל אור כמו שפי' ז"ל בתהילה°, והיינו שאור יו"ד־ק"א° מאיר בכל נשימה להשפיע חיים ממקור החיים ב"ה [ג"ר 112].

כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם(29) - כל יחיד המתכשר בתכונה־אלהית°, בטוב מוחלט, במוסר טהור וכללי, המחוזק בדעה ושכל־טוב°, לפי אותה המדה שהוא משתוקק להעלות את נשמת האומה כולה, לרוממה ולשגבה, כן הוא פועל, וכן הוא מחזק אותה ומוציא אותה מתעלומת הכח אל אור הפועל [א' קמה].

כל הקורא בתורה פטור מן התפילין°(30) - "מארי־שבת"°, המתעלים בהדרכה השכלית המלאה, שאין צריך עמה כי אם מנוחה וקדושה° ועונג° [פנק' א קמח].

כל השונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו - ע' במדור זה, קב"ה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו.

כל התורה כולה - ע' במדור תורה, תורה, "כל התורה כולה".

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא(31) - כל ישראל - כל האומה כולה, בחטיבה° אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחרית, מרום הגובה של הנשמה היותר עליונה שבדור ראשון עד עמק התחתית של הנשמה היותר נמוכה שבדור אחרון, כולם באחדות אחת הם קשורים, משורש העתיד הטוב, המוכן לעולם כולו, הם יונקים וכולם יש להם חלק לעוה"ב, שבו קשורה כל פנימיות מאויים וחשקם היסודי [ע"ר ב קנז].

כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט־הדמות°(32) - מיעוט הטובה של אור יקרת החיים העתיד לבא בעולם, <החיים ההולכים ומתפתחים ע"י בני אדם העובדים כל אחד חלקו, שככל שיתרבה עובד אחד אין חקר לחשבון תוספת הטובה שמביא אל העתיד הטוב, שהכל ירגישו אז שהחיים המה טובה גמורה> שהמחסר עובדים - כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, גורם חסרון השלמה האנושית - מיעוט הדמות [עפ"י פנק' א סז].
ע' במדור זה, להרבות את הדמות.

כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים(32) - איחור ומיעוט הטובה של אור יקרת החיים העתיד לבא בעולם, <החיים ההולכים ומתפתחים ע"י בני אדם העובדים כל אחד חלקו, שככל שיתרבה עובד אחד אין חקר לחשבון הקירוב ותוספת הטובה שמביא אל העתיד הטוב, שהכל ירגישו אז שהחיים המה טובה גמורה> שגורם המחסר עובדים - כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, הגורם שנמשך יותר קלקול המוסריות שתמציתו היא שפיכות־דמים° [עפ"י פנק' א סז].

כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו(33) - מתוך דעה גדולה ואמונה גדולה הוא רואה את כל העתיד מואר לפניו [שי' חוב' 14].

כל מעשיך יהיו לשם־שמים°(34) - קשור הפרטים כולם לאגודת הכלל העליון, לכונן מכל טוב החיים התכלית הכללית של דעת־ד' ודרכיו, הנהגה טובה וישרה המלאה צדקה ומשפט ומשרים שהם דרכי־ד'° [עפ"י ע"א ב ז נו].

כל מצותיך אמונה(35) - המצות° מקדשות° את חוש־האמונה° [א"א 76].

כל עוף שפורח עליו מיד נשרף - בשעה שיושב ועוסק בתורה(36) - מעלת לימודו של יונתן בן עוזיאל, שטרם הספיקה המחשבה(־האלהית הרוממה שנכנסה בנשמה) להתגשם מנגיעת החומר, נתדקדקה ונתאצלה מהופעת האור העליון של הנשמה°, <שנתעדנה הרבה על ידי רוח־הקודש° של למודו> [עפ"י א"ק א קפד].

כל רז לא אנס ליה(37) - כל צפונות נעשות גלויות. והמון חידות ועמוקות, שוטפות ועולות בקרב הנשמה, בבטחון ובבהירות [א"ק א רסז].

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, מ"ט דלא איערבב שטן - ע' במדור מועדים וחגים, ראש השנה.

כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה - ע' במדור מועדים וחגים, ראש השנה.

כל תופשי משוט וגו' אל הארץ יעמודו(38) - העוסקים בחכמות המעשיות שאין להם תכלית נצחי והמה רק תופשי־משוט° וגו', אל הארץ יעמודו - כל המושכלות יהיו מבוררים ע"י החושים, ולא יהי' צריך השכל, שעומד להשכיל בדברים גדולים, להתיגע על דבר שהחושים ג"כ מספיקים עליו [עפ"י פנק' ג כה].
ע' במדור זה, עתידין כל בעלי אומנות שיעמדו על הקרקע.

כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם(39) - ההכחדה והכליון° בהכללה ביסודו של האור° ממעל כל האורות, זיו° כל הזיוים - שהמבטא מרשה את עצמו אחרי כל לחיצותיו, לומר איכות כל האיכויות, עריגת העריגות, שאיפת השאיפות, חמדת כל החמודות - הוא האושר° היותר נבחר מכל הויה וישות, "כי טוב חסדך מחיים"°. יסוד ענוגי הענוגים, המנצח את כל הגבלה, כל צמצום, כל מציאות וכל הקנאה [עפ"י א"ק ד תקה].
ע"ע בטול, בטול אל האור־האלהי. ע' במדור זה, ככלות הכל.

כלום יהבתיה (ליצרא־דע"ז°) לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן(40) - כשם שבהיות הנטיה (לקרבת־אלהים°) נוטה מדרכה היא רעה ומזקת עד מאד, ההשחתה של עבודה זרה היא המכלה את כל התעודה של המין האנושי, הכללי והפרטי, ואין צריך לומר שהיא כרקב לבית ישראל; אבל כאשר תצא בזר הנצחון, כאשר יזדכך המושג, וקרבת אלהים אמת תהיה החיה בלב ובנפש, אז מעלת האדם היא גדולה עד מאד, כי יבקש את ד' לא כמצות־אנשים־מלומדה°, כי אם כעצם חייו, וממילא יכיר וירגיש יפה כל מה שירוממהו אל קרבת אלהים זאת, ובמנוחה ובשלוה יעסוק בכל הדרכים המוליכים אותו אל מטרתו. ואם יארך הדרך ויתרבו האמצעיים, לא ישגה בדרך להיות מסתבך באמצעיים ושוכח את התכלית, כי הדבר שהוא עצמי וטבעי לא ישכח לעולם, כי אם ירבה חילו בריבוי אמצעיו. וכיון שבאמת השי"ת הוא אדון כל המעשים ומחייה החיים, אם כן כל המעשים כשיתרחבו בדרך נעם וטוב, כל הידיעות וכל הכשרונות וכל חמדות החיים לכשיתמלאו בכל פרטיהם, הם ראויים באמת להיות מרחיבים את חוג דעת אלהים וחשק קרבתו, והתחקקות הידיעה הפנימית של ד' אמת בעומק החיים של הנפש השואפת לאור ד' ואמתו. על פי מצב כזה אין מקום לחילוקי כתות ומפלגות ושנויי צדדים בדרכי מוסר ויראת ד'. אמנם נפילות רבות נפלנו. כל כך נפלנו, עד שהמתנה הטובה אשר אלהים חשבה לטוב, היא מתנת יצרא דעבודה זרה דיהיב לן לקבולי אגרא, היה ההכרח נותן למצווח לא איהו בעיון ולא אגריה בעיון [פנק' א רכו־רכז].
קבלת אגרא דיצרא דע"ז - ההכרה שכל נטיה מנטיות החיים הכלליות היא ענף מחפץ של תקון° כללי, המתחבר עם תעודתו הכללית [עפ"י פנק' א תריח].
ע' במדור זה, פלגא (מן שמיא) [ברקיע] לא יהבי. ושם, פתקא (מן שמיא) [מרקיע] דהוה כתיב בה אמת. ע' במדור אליליות ודתות, יצרא דעבודה זרה. ע' במדור זה, בטול יצרא דעבודה זרה.

כליל תפארת - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

כלת משה וכל תכסיסיה - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

כמים לים מכסים - ע' במדור זה, מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים.

כמעין המתגבר(41) - אישיות מקורית [שי' ת"ת 118].

כמעשה האופן בתוך האופן(42) - קשורים ודבוקים זה בזה [פנק' ה פג].

כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר - העז של הכונה לשם שמים בלתי לד' לבדו, שכל יקר אך בו נמצא [א"א 127].
ע' במדור זה, לבנת הספיר. ושם, וכעצם השמים לטוהר.

כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ד' - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קשת.

כנגדו - "עזר כנגדו" - ע' במדור אדם הראשון.

כנור דוד° שלמעלה ממטתו(43) - הכנור הוא היראה° הצפונה בלב, והיא למעלה מחיתוכי ההלכות שהם מטתו של דוד דהיינו מקום ישיבה של הדיין, <כי הדיינים בישיבה, ודרכם היה לשבת במטות> [נ"א ג 23 (א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 256)].

כנף הארץ(44) - עניינה - ארץ־ישראל°, ע"י קדושתה, פרחא לעילא, מוסיפה כח בגבורה־של־מעלה ע"י ברכתה [עפ"י פנק' ג רכב].
מכנף הארץ - (מ)עילויה ואפשרות רוממותה (של הארץ) זמירות שמענו <חזקיה לא אמר שירה על מפלתו של סנחריב, שחשב שעל עניני הארץ - (על) הצלחה חומרית, אין ראוי שתאמר עליה שירה.> ואנחנו שמענו מזו שאפשר עילוי גדול לעניינים הארציים, שכולם הם מגלים הוד רצונו ומפיקים תכלית הטובה. ואע"פ שצדיק שלא בא עדנה למעלה זו, ופורש מענייני החומר מיראתו מרשת הפרושה לרגלם, הרי זה משובח - וצבי לצדיק, <מ"מ גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה, כי מי שראוי למעלת משיח ראוי לומר שירה גם על עילוי הארציות> [עפ"י פנק' ה כה].

כנפי החיות ורגליהן, ותחת כנפיהם ידי אדם(45) - כנפי° החיות למעלה מהדרגה. רגליהם בהדרגה. אמנם הגורם עילוי זה רק ידי אדם תחת כנפיהם, החופש° האמיתי של הבחירה° המעולה. <והיא, כשם שהיא עומק השלימות באדם, ק"ו שהיא נמצאת בשלימות העליון> [עפ"י ה' רכ].
ע' במדור תיאורים אלהיים, "יד ד' הפשוטה לקבל שבים". ע' במדור זה, ורגליהם רגל ישרה.

כנפי נשרים - ע' במדור מועדים וחגים, פסח.

כסא - "כס יה" - ע' במדור תאורים אלהיים.
כסא הכבוד - ע' שם.
כסא כבוד של מעלה - ע' שם.

כסלא(46) - המסלול של כוכבי הלכת שלנו שיש להם יחש דבק עם כדורינו. מסלולי הכוכבים המתיחסים אלינו [ע"א ב ט קכז].

כעס החכמים - "נשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב"(47) - הכעס הרצוני דומה לנשיכת שועל° שבאה ברצון, ועקיצת עקרב° הכעס המתעורר אצל (החכמים) מראותם דבר שמעורר נפשם הטהורה לכעס בטבע, שהיא מסוכנת מאד [עפ"י ע"א ב ו כג].

כעצם השמים לטוהר(48) - הידיעה העליונה, רוממות הבורא° בלי שום גוון° כלל. גדולת הבורא גבורתו ורוממותו עד לאין קץ ותכלית [עפ"י נ"א ה 28].
ע' במדור זה, לבנת הספיר. ושם, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.

כפור שמים - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

כפורש מן החיים(49) - כל הפורש מת"ח כפורש מן החיים - כמו שאהבת החיים נטועה אהבה עצמית בכל חי, לא משום איזה טעם וענין כ"א אהבת חיים, ה"נ כל הפורש מת"ח גדול כפורש מהחיים אפי' לא יוכל לקבל ממנו תועלת מאיזו סיבה [מ"ש שלד].

כפיו של הקב"ה - ע' במדור תיאורים אלהיים.
כפים - "הן על כפים חקותיך" - ע' שם.

כפירה בתורה מן השמים(50) - לאמר שמשה מפי עצמו אמרה (את התורה), בלא השפעה° אלהית° [עפ"י ל"ה 255].
הכחשת אלהיותה של התורה°. אי חדירה להכרת דברי־אלהים־חיים° החובקים זרועות עולמות ודורות המעריכה את התורה כספר חוקים או מוסר° אנושי, שהיה מתאים למצבי הרוח של תקופות ידועות ולא אחר כך בשנויי הזמנים והתגברות ההשכלה והתפשטותה [עפ"י א"ל לט].
ע' במדור תורה, תורה מן השמים.

כפירה בתורה שבעל פה(51) - (כך נקרא) בכללות כל צד של בעיטה בדברי חכמים [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ג 85].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, כופר בתורה שבעל פה, כופר בפירושה. ושם, מכחיש מגידיה, בכפירה בתורה שבעל פה.

כפירים - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

כפיית ההר כגיגית - ר' במדור מועדים וחגים, שבועות.

כרובים - ("מקדם לגן־עדן") - ע' במדור אדם הראשון.

כתיבה על קרן השור שאין להם חלק באלקי־ישראל°(52) - פניית עורף להעבר [אג' א יז].

כתנות אור - ע' במדור אדם הראשון.

כתנות עור - ע' במדור אדם הראשון.

כתר לעולם הבא - "הקב"ה קושר לך כתר לעולם הבא"(53) - העילוי° המרומם שממעל לכל גבולי ותנאי הקיום הקדומים, גם אחרי כל העילוי שבהם [ע"א ד יב יח].
ע"ע עטרה.

ל

לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר(54) - ◊ שרצון השי"ת הוא שיהי' מותר ע"פ התורה, א"כ תהי' פת בסלו ולא יבא לידי מעשה. כענין "הרי מזון והרי מים" דיומא למשלח את השעיר [מ"ש נה].

לא יהוי אמר איניש רחמנא ירחק יתנא מן חטא אלא ירחק חטא מינן(55) - (טעם הדבר) - החטא°, כשהוא מתרחק מן האדם, עומד האדם ונשאר על תקומתו, על זיוו ואופיו, והצדדים הטובים שיש בנטיית החיים השלמה שהביאתו לחטא - חטאים מעשיים או עיוניים - עלולים הם, כשהם מתמרקים מחלאת הזוהמא של החטא, להיות פניני זוהר בעטרת הצדקה היותר עליונה [פנק' ג שיא].
האדם המתרחק מן החטא, מתרחק מכל האור הגנוז בכח הכשרת החיים שעל בסיסה עוות את דרכו, תשובה° כזאת בעצמה משרכת היא את המעשים ומעותת את הדרכים, עד שהאדם צריך תשובה על תשובתו ותיקון° על תיקונו [פנק' ג שיא].
ע' במדור זה, אינם יודעים לעשות רע.

לא ידעו את ד'(56) - לא ישאו את נפשם לרוממות נאצלת [שם ד ו ק].
לא ידעו את שם ד' - אינם מתנשאים אל רוממות התכלית הכללית [ע"א ב 211־210].
ע' במדור זה, דעת אלהים.

לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר - ע' במדור זה, "אל זר" לעומת "אל נכר".

לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה(57) - הקדושה° הנשפעת בכל דור להעלות אותו אל מדרגת קדושת התורה°, כפי מה שיתרחק מצד חשכת עוה"ז וחומריותו, ומכש"כ בשיעבוד מלכויות, זה תלוי בתורה־שבע"פ°, ע"כ רק היא כוללת בה הברית° האמיתית [מ"ש קז־ח].

"לא תאכלו על הדם". לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם(58) - בקומכם בבוקר ועדיין הדם פנוי באותו יום מכל ציור° חדש, <הדם° בו טבוע כח החיים, והוא מצד עצמו משולל השלמות ובהמי, אבל הוא בטבע נכנע אל השכל והקדושה. וחזקתו שילך כל היום עם אותו הציור שתהיו מטביעים בו>, ע"כ תתפללו קודם ויקבל הדם משא מהלך הענינים היוצאים מתוך התפילה שהוא הבטחון והאמונה ויראה ואהבה, ונמצא שתתפללו על דמכם, אבל לא תאכלו על דמכם, כי כשיקדם ציור תאות החומר דאכילה קודם, אז ישוב הדם להיות נושא לתאוות החומריות. נמצא שהדם עצמו, כפי רצון הלב, משתנה לעילוי או לגרעון ח"ו. וכשהרצון מלא תוך ומרמה ומדות רעות – הוא טבוע בדם הלב; וכשמלא חמודות – ג"כ טבוע בדם הלב [מא"ה ב רסט-ע].
אם קודם שיתפלל על דמו, כבר יוסיף לו כח מכני מן ההויה, מן הסביבה, הרי הוא מקשר עז נפשי בצורה של חשך° של תוהו°, של נטיה להסתכלות משמימה, של שורש הזוהמא°, הכשפנות°, העוננות והנחש°, שבהם נפש האדם בעודה בזוהמתה°, טובעת. לא תאכלו קודם שתתפללו על הדם של החיה שבאדם, שאינה נתקת ממקומה כל ימי צבאו, שינוח מזעפו שישקט, ויעדן, שירומם מחוגו השפל, שיתנער מתרדמת הרשע של קטנותו. "לא תנחשו ולא תעוננו" [עפ"י קובץ א קעג].
"הדם הוא הנפש", והנפש° הוא הרצון הבהמי, אמנם הרצון הוא רק כח, ויכול לקבל כל צורה° שהשכל מטביע בו. אלא שלרע יקבל בנקל, ולטוב אחרי יגיעה. ע"כ, התפילה היא קישור הרצון בהקב"ה, א"כ, מקבל הדם רצון אלקי, ונעשה טבע. מפני שהוא שקול ויכול לקבל טוב, משא"כ כשקדם האכילה, מטביע רצון בהמי ממלח סדומית שהוא אהבת עצמו שהיה בסדום, שהוא מצד ריחוק הרגשה משכל, ע"כ מסמא את העינים. א"כ, ל"ת על הדם קודם שתתפללו על דמכם - לא לבקש על הדם, כ"א להמשיך רצון התפילה על הכח המוטבע בדם [מא"ה, ענייני תפילה, תקמו].

לא תיראו את אלהי האמורי - ע"ע יראת אלהי האמורי.

לאה עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

לאור באור החיים(59) - תשוקת היש והחיים הפנימיים, חזות הכל, חמדת הכל, תשוקת התשוקות וחמדת החמודות, להכלל ביסוד המקורי של כל עז ההויה, לאשתאבא־בגופא־דמלכא° [א"ק ב שעו].

לב אבן - לב האבן(60) - הצידוד הבחירי° הכללי לרעה בכלל, בהכנה רעה [ע"א א ה מא].

לב בשר(7) - לב מלא יושר°, חנינה, חסד° ורחמים° [עפ"י אג' א צה].
הצידוד הבחירי° הכללי לטובה בכלל, בהכנה טובה [עפ"י ע"א א ה מא].

לב האומות - "ישראל לב האומות"(61) - מרכז החיוניות של אורגניזם ההויה [מה"ה ג מבוא ח].

לב הותל(62) - הלב המת, שכח החיים שבההכרה המוסרית°, באיזה פרט שיהי', אבד לעומתו את תנועתו ודרכו, שהרגשתו חדלה מהכיר את הדרך הטובה והנכונה [עפ"י אג' א רעד].

לב מבין(63) - ◊ הנטיה המתגלה בתור רצון של הסכמת השכל היא הנראת ברגש המתעורר לפי המוחש בלב° [עפ"י ע"א ב ט ריב].

לבא לפומא לא גליא - ע' במדור זה, ללבי גליתי, לאברי לא גליתי.

לבו ברשותו(64) - נמשך אחרי השכל הצדק° והיושר°, הכל כתורה° וכמצוה° [עפ"י ע"א ב ו מב].

לבו דואג בקרבו(65) - (דואג) בחרדה גדולה על מעוט שלמותו ועומק נפילתו [א"ש ח טז].
שרויה בלבו תדיר ואי אפשר לה לזוז מרוחו הדאגה 'כיצד מטהרים את הלב'. בכל פניותיו שהוא פונה, מוכרח הוא לדאוג כיצד יעשה לטהר את לבו מכל עקמומיות, מכל משאות שוא° ומדוחי תוהו°, כיצד יפטר מטומאת° השקר° והזדון הלֹפפת אותו תמיד [עפ"י פנק' ב רה].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "מרי דחושבנא".

לבוש - אור לבושו(66) - תכלית ההכנה לנו להשיג אותו ית' השגה שלמה כראוי לנו [פנק' ג קסד].
לבוש - כל מה שבא להשגה [פנק' ג קסד].
עצם ההשגה [פנק' ג קסד].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, התלבשות.

לבנה - "אור הלבנה"(67) - האור° אשר מצד העולמות° [ע"ר א תיג].
לבנה - "פני לבנה"(68) - היסוד ההסתעפותי [ע"א ד יב יא].
ע' במדור זה, ירח. ושם, קטרוג הלבנה. ושם, חמה. ושם, אור שבעת הימים, "אור הלבנה כאור החמה". ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מאור קטן.

לבנת הספיר(69) - בהירותה גדלה ועצמתה של השגחת° הבורא° ופעולותיו שהתגלתה בכל תוקף ביציאת־מצרים° [עפ"י נ"א ה 28].
ע' במדור זה, כעצם השמים לטוהר. ושם, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.

לגמר אינש והדר ליסבר(70) - שרק אחר העושר הסכומי במדה כללית ראויה היא ההפריה הרוחנית לבא, למסבר אחר המגמר [ע"א ד ו נא].
בתחילה לקבל את הידיעה, ואחר כך להתענין במציאות מקורה [קובץ ב של].
ע' במדור זה, ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה.

להט החרב המתהפכת - שביד הכרובים בשמרם את דרך עץ החיים - ע' במדור אדם הראשון.

להרבות את הדמות(71) - להוסיף אור־חיים° בעולם, למען תהיה ההויה יותר רחבה ויותר מתפשטת [א"ה ב 503 (קבצ' ב מו)].
ע' במדור זה, ממעט את הדמות. ושם, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט־הדמות.

להתפאר - "מעשה ידי להתפאר" - ע"ע פאר.

להתפלל בשם - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילה, "להתפלל בשם".

לודים(72) - הפראים שלא הכניסו את עצמם כלל תחת סבל התרבות האנושית [ע"א ג א יא].

לוז(73) - העצם ממנו הקב"ה° מציץ את האדם בתחית־המתים°. ניסכוי - העצם שנשאר קיים עד תחית המתים [א"ה ו 148].
לוז - היסוד החיוני שלו - קורטוב הצדקות שבכל אדם בעולם, והוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, וממנו הכל יקום ויפרח בתחית־המתים°, בעלמא דעתיד לאתחדתא [עפ"י א"ק ג מב].
גרעין אמיץ של אמונה° רוממה וטהורה הנמצא בכל נשמה, עצם נקודת האמונה שהיא מעשה שמים, המאירה באור אלהי, והיא סוד הקיום הנצחי של הנשמה, מכוון נגד לוז שבשדרה, שאין רקב וכל כליון שולט בו [עפ"י א"א 136].

לויתן(74) - כללות יצוריו של בורא° כל, היקף החיים כולם, שזהו הרוח המבליט את הלויתן. הקפת החיים האדירים האצורים בציורו° וכחו הנעלם של הלויתן [עפ"י ע"א ד יד א].
כח החיים הכללי. (ש)יחודו, השכל הטהור המשיג את כל החזיונות, והוא העונג° והשעשוע° החיים האמיתיים. במדרגה זו תושג הדעת° מצד עצמה, וכל הענינים מצד העונג ושחוק°, המורה שאין שיעבוד לתכלית יותר נשגבה, כי החיים השלמים הם תכלית נמרצה [פנק' א סב].
ע' במדור זה, קב"ה, הקב"ה שוחק עם לויתן. ושם, סוכת עורו של לויתן.

לויתן° ושור־הבר° הנופלים במלחמתם(75) - בעת שהקודש°, אור העולם, העומד למעלה מהטבע°, מהגופניות° והחברתיות, תובע מהעולם בכלל, ומישראל הפזור והשבור בפרט, את הדקיון° של הטבע°, הפשטות, הבריאות, הנורמליות שבחיים, בהרגשה, בשכל, בהתפעלות, ומתקרב אל כל תביעותיו, מתעוררת מלחמה. משום שבקירוב אל הטבע יש שנאת הקודש הרגיל, הצורר את הטבע, המשדד את מערכתו. והקודש הרגיל, המורגל מאז להתהלך עם הטבע בקרי, אוגר הוא את שארית כחו להילחם עם הטבע, והוא כושל ונופל במלחמתו, משום שנלחם הוא עם הטבע שלו. והטבע המתנשא לתבוע את דקיונו, שנעור על ידי תביעת הקודש הגנוזה בקרבו, מתנשא עם כל שלילותיו, ושונא את הקודש, נופל ונכשל במלחמתו משום ששונא הוא גם את הטבע שלו, גם את הודו°, יפיו ובריאותו. ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים - מי שלא נשקע בהבלים, לא זנו־עיניו° אחרי קניגיאות של אומות העולם, המשחיתות את תפארת° הנשמה°, את הוד° אצילותה° וטהרת° מדותיה, הרי הוא זוכה ומזכה לראות קניגיון מלבב זה, עומד הוא ממעל לשניהם. גבריאל° בכח אל° עליון°, מעורר את המלחמה, צור־עולמים° בהגלות אורו° וקודש עליונותו, גומרה, הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חרבו. רואה היא הנשמה, הנזונה מלחמה הפנימי° של תורה°, את הכוחות הבהמיים, שביבשה ושבים, מתאבקים, לוחמים בקצף, מתנפלים זה על זה, כל אחד חושב, אני אכבוש הכל, אבל לא לדגי הים ולא לבהמות הרים הניצחון, כי אם לקורא־בשם־ד'°, והוא יימלט, וימלט הכל [עפ"י א"ק ב שיז־ח (ע"ט קיד־טו)].

לחזות בנועם־ד'° ולבקר בהיכלו°(76) - ◊ בנעם° העבודה° וההשתכלות הרזית° [קבצ' א קסח].
לחזות בהופעות נשמות־חדשות° אשר יאירו באור מופלא, עד שהתוכן של כל הנשמות היותר עליונות של עכשיו, רק כנפש הבהמה יחשבו, לעומת אותו אור החכמה, אותו עז החיים בבהירות קדשם, לגבי אותן הנשמות החדשות אשר תופענה בתיקון עולם [פנק' א תקי].

לחם אבירים - ע' במדור זה, מן הוא "לחם אבירים" שמלאכי השרת אוכלים.

לחם בשר ויין - מילוי הכרס בהם קודם ל"טיול בפרדס"°(77) - מה שקובע באדם את היראה°, ומבלעדם תחסר לו [עפ"י א"ת ב 86].
מילוי הכרס ב"לחם בשר ויין" במובנו המלא - כולל בקרבו ג"כ את מדע העולם והחיים ואת ההסתגלות המוסרית המדתית, את גבורת הרצון ואת הכרת ערך האדם, ואת כל הטוב הנאה והמסודר שבמציאות הבא מתוך חנוך טוב והגון לכל צדדיו, המצטרף אל כל המתעורר לחיים ולרעננות מכל צד ופנים, באדם ובאומה בספרות ובחיים, בחול ובקודש ובקודש הקדשים [א' צג].

לי - ("להקריב לי" וכדומה) - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים.

ליטול את השם(78) - להתחסד במדת חסידות [א"ה ב 744 (מהדורת תשס"ב 89, א"ב ו)].

לילה - מדת לילה(79) - אור הנגה° הזורח° מיפי ההויה° המציאותית בתור עולמים° [ע"ר א קמז].
ע' במדור זה, יום, מדת יום. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אחדות ויחוד.

לְךָ דֻמִיָּה תְהִלּה(80) - כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו. ומתוך שהאדם יכול לצייר בנפשו הציור הרם הזה שהוא נעלה מכל דיבור, הרי הדיבור שמצמצם הציורים הוא משפיל את ערך הכבוד הראוי [ע"א א ה קה].

לכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם - ע' במדור האבות.

לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם - ע' במדור זה, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר וגו'.

ללבי גליתי, לאברי לא גליתי, ולבא לפומא לא גליא(81) - <התכנים העליונים° הנסתרים, העצמיות הפנימית שבסגולתה° הקדושה° של הכנסיה האלהית - סוד הגאולה־הפנימית°> הוא מושג רק לישראל לבדם והנשמה הישראלית בעיניה הרוחניות רואה אותו, ואין לזר אתה חלק בתכן גאולה נשגב וקדוש זה, אשר הוא חבוי ונעלם [עפ"י ע"ר א קטז].
ליבא לפומא לא גלי[א] - תוכן קץ החתום [א' צ (ע"ט קיח)].

למה נקרא שמם אלהים אחרים, שהם מאחרים הטובה מלבא לעולם - ע' במדור אליליות ודתות, אלהים אחרים.

למודי ד' - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

לִמוּדך(82) - ("אל תחמוד כבוד יותר מלימודך") - הרגלך [מ"א ג ד (פנק' ג נח)].

למיימינין בה סמא דחיי - ע' במדור תורה.

למען אנסנו הילך בתורתי(83) - <אומה שאין עמה רחמים° - השבת° אסור לה, מפני שכל מוסריותה° באה רק מצד החשבון של צורך בנ"א זה לזה, שבא רק לרגלי המלאכות והמסחרים, אבל אם ינתן להם צרכם מבלי צורך איש לרעהו יהפכו ל"זובחי אדם">. ע"כ, הי' זה יסוד הנסיון° לישראל, אם הוא מרגיש נטיה עצמית לדרך הטוב גם בלא הכרח של טובת עצמו. נתן ד'° להם "לחם מן השמים", בלא טורח וצורך לחברה מפני הצרכים ההכרחים, שעם הסיפוק של הצרכים מבלי צורך להעזר איש מרעהו, ועכ"ז ילכו בדרך ישרה, שלא להרע איש לאחיו, ולחיות באחוה ואהבה - יש אות ש(ה)אהבה תהי' נובעת מצד עצמות המדות הטובות, ואהבת הצדק° והיושר° [עפ"י מא"ה ב מ].

למען תהיה תורת ד' בפיך(84) - שלא תהיה רוחו זרה לתורת ד' כי אם תהיה כמונחת בתוכיותו ופנימיותו [ע"א ג א נז (ח"פ מב.)].
למען יבא האדם לקנות הקדושה העצמית הפנימית [עפ"י ע"א ג א לט].
שתהיה כל התורה כולה קרובה לנו וקלה לקיימה [מ"ר 542].
תורת ד' בפיך - טבעית, בהגיוני לבבו [עפ"י ע"ר א לט].
אור תורה שוטף, מזהיר ומאיר, מרענן ומשמח [קובץ ו קטז].

למעצבה(85) - בלא התעוררות חומריותו° לזוז ממקומו°, כאילו באין תכלית להישרת דרכים ולהעשות ישר° ומכוון בדרכיו לערך הנשגבות° המושגות בשכלו [עפ"י ע"א א ב ו].
באין כח ואין אורה [ע"ר א ג].

לן בבית הקברות(86) - השפלת ההשגה בדברים מעשיים. הסתכלות בהשגות המעשיות שמשיגות הנפשות הקשורות עדיין לכוחותיהם החומריים, השפלות לפי ערך מדרגת חסיד° העומד בסוד־ד'° [עפ"י ע"א א ג יד].

לעדור בלא לב ולב - ע' במדור זה, בלא לב ולב.

לעשות(87) - לתקן מצד האדם העובד ופועל [עפ"י א"ה ד 38].

לעשות רצון־ד'° בעולמו - התעודה היותר נשגבה ואידיאלית° [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 107].
לעשות רצונך(88) - ◊ עשית רצונו ית' כוללת שלמות הלב° והכונה הטובה, גם המעשה הנכון והרצוי [מ"ש כב (ה' רכג)].
ע"ע עבודת אלהים, עשית רצון השם יתברך ועבודתו.

לעתיד לבא(89) - אחר תחית־המתים°, כשיעמוד העולם ברום מעלתו, שכל אחד יהיה נביא° שלם והנבואה° הכוללת כבר הגיעה לשלימותה, ועשתה פעולתה השלמה <כי הגיע הזמן למלאות כוסף אדון הנביאים באמרו "מי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם"> [ל"ה 55].
כשיתבסם° העולם ויצרי לב האדם הזונים אחרי הבלי המדות הרעות כליל יחלוף [מ"ש רח].
העתיד העליוני, השמימי, הנשמתי והמסתורי, אמיתיות המציאות, החובקת מרחבי עולמים. וממנו נמשך העוה"ב°, האישי, היחידי, הפרטי [שי' חוב' עדן העתיד].
ר' במדור זה, עולם הבא.

לפני ד'(90) - מערב°, מקום° ששמה מונח הכח השרשי להעלות גם את הירודים [עפ"י ע"ר א קסט].

לפני מלך בשר ודם(91) - בסידורים המעשיים של החברה והמדיניות [עפ"י ע"א ד ז ח].

לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה(38) - במחשבות הנאצלות והרמות [ע"א ד ז ח].

לפני שמש ינון שמו - ע' במדור משיח וגאולה.

לפשט עקמומיות° שבלב(92) - לגרש את הרעות שהדמיון הכוזב היה פועל בהתמכרו אל התאוות החושיות [ע"א ב ז נא].

לצורך עצמם(93) - (תיקוניהם של הגויים שעשו לצורך עצמם) - לצמצום הנאתם ושפלות תאוותיהם [ל"י ב ריט].

לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ(94) - ברוח אלהים, אשר השי"ת מלא אותו בחכמה - החלק הגשמי של מלאכת המחשבת <בהעמדת החלקים הגשמיים שבציור, בחלוקות אורותיו וצלליו חלקי ציציו ופרחיו וכיו"ב, הכיון והדיוק הנמרץ אל עצם טהרת המציאות וכהנה>. בתבונה - נגד החלק הרוחני שבחכמת הציור <בתור חכמה גבוהה ומלאכת מחשבת מצד הרוחני שבה. כאשר הציור מלא ענין, פועל על הכוחות הנפשיים למלאותם כבוד וקדושה פנימית, מרוממם ומנשאם אל הדר כבוד אל עליון לרוממו ולגדלו בלב נאמן ורוח טהור>. ובדעת - החלק הדייקני היותר פרטי בין מצד הרוחניות בין מצד הגשמיות. <שלא יחסר מן הציור כל נקודה היותר פנימית, בין מצד גשמיות הציור כפי שויונו אל הטבע והמציאות, בין מצד רוחניותו כפי הראוי לעשות הרושם היותר חזק והיותר קדוש וטהור בלבבות> ויותר ממה שהי' כל אחד מאלה שלש השלמויות שלמה במלאכת הקודש הזאת של בצלאל° מצד עצמו, היו נערכים כל אלה בצירוף נפלא, באותו הצירוף של הרוחניות והגשמיות והדייקנות הפרטית שיש בבריאה הכללית עצמה מצד גשמיותה ורוחניותה, ודייקנותה לעומת כל המשאלים היותר דקים שבכל נפש מרגשת. ומצד הרגש הקדוש שפעם בקרבו, יודע היה בצלאל לצרף את האותיות שבהם נבראו שמים וארץ - לדמות מעשיו בציוריו דומים למעשה בראשית מצד גשמיותם ורוחניותם ודייקנותם. וההערכה של ההשויה הכוללת את שלשת אלה היתרונות אחד מול רעהו [עפ"י ע"א ב ט ל].

לצרף את הבריות - לא ניתנו המצוות כ"א לצרף את הבריות(95) - להכשירן ולהעלותן אל מדת המוסר° היותר רוממה המוכנת להן לעתיד־לבא° [א"ה 746 (מהדורת תשס"ב ב 92)].
להרימם משפלותם לרוממות המעלה האצילית° [ע"א ד ו כח].
כדי שתזדכך הנשמה כ"כ, עד שברוחה לא ימצאו סיגים הפוגמים את טוהר° ציורי° השקפת עולמה מרוחה פנימה [עפ"י קובץ ג סא].
להעמיד את היסוד המוסרי הרחב והגדול לפי ערך המרחב של גדולת הנפש שלהם [ע"א ג ב ריד].
ע' במדור תורה, מגמתה ותכליתה.

לריח° שמניך(96) - ריח עדנים שבצורתו° העליונה° הרי הוא יסוד כל העולם [קובץ ז קמט].

לשון יונית(97) - (הלשון) המיוחדת להוציא את המושגים הגנוזים אל הפועל החיצוני, להציגם בעולם המורגש. זהו יסוד היופי° המקנן בה [ע"א ג ב קעה].

לשם שמים(98) - לאהבת הטוב־המוחלט° [עפ"י קבצ' ב קכה 25].
לשם קדושה° ואידיאליות° אמיתית° [פנק' ג שכה].
לשפר את העולם ולהוסיף אור° ושמחת־ד'־במעשיו° [א"ק ג רנ].

לשמה - "יעסק בתורה ובמצוות לשמה"(99) - מצד שייכות הנפש־והרוח־והנשמה° אליה, מצד הידיעה הפנימית הברורה, מתוך כך, לגבי אמתת ערכה וענינה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) סט].
ההתמסרות הנפשית והתיחדותה אליהם מצד עצמיותם בלבדה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עו].
לשם מצותה ועצמיותה בלבדה, מתוך שיכות פנימית שבטבעיות הויתנו, של קדשת נשמתנו הישראלית ודבקותה בדבר־ד'°, שהוא חיינו° וארך־ימינו° [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עז-עח].
ע' במדור תורה, "תורה לשמה".

לשמוע - "מצוה לשמוע דברי חכמים"(100) - להקשיבם ולהסבירם [ל"י ב (מהדורת בית־אל תשס"ג) שלה].

לשמם(101) - לשם עצמם ולשם עצמיותו של העוסק [א"ל קפו].
ע' במדור תורה, "תורה לשמה".

לתור בחכמה(102) - להגביה עוף למעלה למעלה, לבוא בסוד־ד'־ליראיו° ולחקור מפלאות תמים דעים, בכל המעשה הגדול אשר עשה בכל מלא היצור [אג' ג עא].
לדעת את רוח המדע הנאצל ברום חפשיותו° [קובץ א רב].
להרקיע שחקים° במעשה־בראשית° ומרכבה° [או"ה לד].

  1. שמואל ב כג ד.
  2. יחזקאל ג כג.
  3. תהילים יט א.
  4. ישעיה סו יב.
  5. תהילים קמה יא.
  6. תהילים כט ב. דבה"י א טז כט.
  7. ישעיה נד יב.
  8. ברכות ה משנה א.
  9. כוכב המזהיר למשכילים את זוהר הרקיע - עפ"י דניאל יב ג. בהקדמת הרח"ו לארבע מאות שקל כסף "הכוכבים הם נשמות הצדיקים".
    ובע"ח שער מג פרק ב "הכוכב הוא נקודות הגלגל ונשמתו וגלגל הוא גוף בסוד העגולים שיש לכל העולמות".
  10. ירמיה ב כא.
  11. ברכות נא:
  12. מיכה ז ח.
  13. קהלת ג יד.
    המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר - ע"ע במדור זה, חטא הארץ, ההגדרה מאג' א קג, ובהערה שם.
  14. שמות לג כ.
  15. איוב לד יא. ע"ע מ"ש דרוש כד.
  16. משלי ב י.
  17. מלאכי ג ד.
    כימים אשר היתה האנושיות בטהרתה, וכימי העלומים של האומה - ע' ויק"ר פר' ז ד: ""כימי עולם", כימי משה. "וכשנים קדמוניות" כשני שלמה. רבי אומר "כימי עולם" כימי נח "וכשנים קדמוניות" כימי הבל, שלא היתה עבודת כוכבים בימיו. רבי אבין אמר תרתי".
  18. פסחים פז.
  19. פיוט אדון עולם.
  20. כֹּל, כלליות אחדותית שלעומת כָּל רבוי הפרטים - ע' סדור הגר"א ח"א צז: ליקוטי דינים וביאורים ד"ה וכל "בנקוד חולם תיבת כֹּל פי' כולל הכל, ובקמץ קאי על כָּל העולם ומלואו".
  21. ע' רמב"ן עה"ת, בראשית כד א.
  22. שבת פח:
  23. קהלת יב יג.
  24. אבות ו משנה ו.
  25. יצרו גדול ממנו - ילקו"ש יואל ב, רמז תקלה. יצרו גדול הימנו - סוכה נב.
  26. ברכות נה:
  27. ברכות לה:
  28. ד"ר פר' ב ו.
  29. ברכות ח.
  30. ילקו"ש בא, רמז רכב. ר"ן ר"ה טז. (ד. מדפי הרי"ף) "במכילתא: "העוסק בתורה פטור מן התפילין". ואפשר דטעמא דמלתא וכו' שהעוסק בתורה א"צ אות שדברי תורה הן עליו לאות".
  31. סנהדרין י משנה א.
  32. עפ"י יבמות סג:
  33. ברכות לג.
  34. אבות ב משנה יב. ע"ע קבצ' ב קכה סי' 25.
  35. תהילים קיט פו
  36. סוכה כח.
  37. דניאל ד ו.
  38. יחזקאל כז כט. יבמות סג.
  39. תהילים עג כו.
  40. יומא סט:
  41. אבות ב ח, ו א.
  42. עפ"י יחזקאל א טז: "ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן".
  43. ברכות ג:
  44. ישעיה כד טז
    גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה - סנהדירן צד.
  45. ע' מלבי"ם יחזקאל א ו־ח.
  46. ברכות נח:
  47. אבות ב משנה י.
  48. שמות כד י.
  49. תוספתא מקואות א ח. קדושין סו:
  50. סנהדרין צט.
  51. רמב"ם ה' תשובה פרק ג ח.
  52. בר"ר פר' ב ד.
  53. שבת קד.
  54. קדושין כא:
  55. ילקו"ש תהלים קג, רמז תתנט
  56. שמואל א ב יב.
  57. גיטין ס:
  58. ברכות י:
  59. איוב לג ל.
  60. יחזקאל יא יט, לו כו.
  61. כוזרי, מאמר שני, לו: "כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים".
  62. ישעיה מד כ.
  63. ברכות סא.
  64. עפ"י אסתר רבה פר' י ג.
  65. חגיגה יג.
  66. פדר"א פרק ג.
    כל מה שבא להשגה - הרש"ט גפן בתורת הנבואה הטהורה 156 "לבוש בשפת המקובלים, מה שהוסיף שכל האדם, מההרגלים הספונים בפנימיות נפשו, על מה שנתון לו על ידי החושים".
  67. ישעיה ל כו.
  68. ב"ב עה.
  69. שמות כד י.
  70. שבת סג.
  71. י' מאמרות לרמ"ע חקו"ד ח"ה יא. ובמאמר אכ"ח ח"א יג. ובמאמר העיתים ב.
  72. שבת י.
  73. בר"ר פר' כח ג. ילקו"ש בראשית ו, רמז מז. ע"ע שערי אורה לר"י ג'יקטיליה, שער ג ד ד"ה עצם השמים, עמ' 70. ובשושן סודות אות רעג: "עצם אחד באדם שאין כלה לעולם והוא עצם התחתון שבשדרה וקראוהו רז"ל תרוד רקב והפילסופים היולי. ואיתא בויקרא רבה מהיכן אדם מתנוצץ לעתיד לבא מלו"ז של שדרה" וכו'. ע"ע חסד לאברהם, מעין רביעי, עין יעקב, נהר נב. סדור בית יעקב לר"י עמדין דף רט.:. ס' הברית, ח"א מאמר יא, פרק י. ע"ע קהילות יעקב ערך לוז. ובמלבי"ם יחזקאל לז א, ד. ובא"ה ו 146-151.
  74. ע' באר הגולה למהר"ל, ע־עא, ובחידושי אגדות ח"ד עמ' כד. ע' אבן שלמה, יא יא.
  75. ע' במקורות הרד"ך בא"ק ב תר-תרא. ע"ע במדרש אגדת בראשית פרק עה "ויגש אליו יהודה זש"ה אחד באחד יגשו וגו', לא כשם שעתיד לעשות בהמות ללויתן. בהמות מנגח ללויתן בקרניו ולויתן מוציא אש ונוצח לבהמות שנאמר מנחיריו יצא עשן. כך היה יוסף הנקרא בכור שורו מקיש בקרניו זה לזה נוטל לאחיו וחובשן וכו'. כיון שיצא יהודה ולא יכול יוסף להתאפק וכו'". וע' מ"ר, המספד בירושלים. ושמועות ראיה, פ' וישב תר"ץ. ע"ע מלחמות השם לרבנו אברהם בן הרמב"ם (מהד' רר"מ) עמ' סא, והערה 67 שם. ע"ע א"ק ד תכא־ב.
    הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חרבו - איוב מ יט.
  76. תהילים כז ד.
  77. ע' בהערה בהגדרות מבוא למדור מונחי קבלה ונסתר, לחם בשר ויין - מילוי הכרס בהם קודם ל"טיול בפרדס".
  78. ברכות טז:.
  79. ברכות יא:־יב.
  80. תהילים סה ב.
  81. ללבי גליתי, לאברי לא גליתי - סנהדרין צט. לבא לפומא לא גליא - קהלת רבה יב י. מדרש תהילים ט.
  82. אבות ו משנה ד.
  83. שמות טז ד.
  84. שמות יג ט
  85. ישעיה נ יא.
  86. אבות דרבי נתן ג משנה ח. ברכות יח:.
  87. בראשית ב ג.
  88. תהילים מ ט, קמג י.
  89. ברכות ס:
  90. רש"י ויקרא ו ז "לפני ה' - הוא מערב שהוא לצד אהל מועד". ע' יומא מה: וברש"י שם ד"ה ולקח מלא המחתה מעל המזבח - (ויקרא טז) ומהיכן מלפני ה' מצד מערב. עע"ש תוס' שם ד"ה הוה אמינא דוקא מלפני ה'.
  91. ברכות כח:
  92. ברכות נט.
  93. שבת לג:, ע"ז ב:.
  94. ברכות נה.
  95. בר"ר פר' מד א.
  96. שיר השירים א ג.
  97. בבא קמא פג.
  98. אבות ב משנה יב.
  99. הוריות י:
  100. יבמות כ.
    ולהסבירם - ע' ב"ב יג: "לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי".
  101. נדרים סב.
  102. קהלת א יג.