ש

שאג ישאג על נוהו(1) - מתוך שמשיג המשכיל את החפץ העליון והמטרה האלהית, שהיא רחוקה מכפי המצב השפל ההוה, שע"י בחירת האדם נשפל, הרי הוא משתומם מרוב צער על ירידת האדם. ובהשגתו את התעודה האלהית, ירגיש עמה יחד את הצער הגדול על המעשים ההולכים ויורדים, ומקום° הדום־רגלי־ד'°, מקום ההוראה והמעשה, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", אינו ניכר בחיים המגושמים אשר לאדם, שגורם סילוק שכינה° וחורבן ביהמ"ק°. שאג ישאג על נוהו - לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידך" [עפ"י ע"א א מהדו"ב 178-179 א יב].
ע' במדור זה, ד' ממרום ישאג. ושם, ממעון קדשו יתן קולו.

שאגה - שאגתו ית' - ע' במדור תאורים אלהיים.

שאול ואבדון נגד ד' אף כי לבות בני אדם(2) - ניצוצי אורה נמצאים בכל דבר וענין, אפילו בעמקי החושך [עפ"י אג' א ל].

שאור שבעיסה(3) הראשונה - חטא־האדם° בכללו [א"א 115].
שאור שבעיסה - רעת הטבע° וקלקולו [ע"א א ב מג].

שאין בו דופי - אדם שאין בו דופי - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

שאינו יודע לשאול - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

שבועה של הר סיני(4) - ענינה - להטביע בלב בנ"י הרגש הפנימי להיות מרגיש בעצמון חסרון בכל ענין שעושה נגד מצות° התוה"ק, על זה פועלת השבועה, וגורמת שסוף כל סוף יחזור למוטב, ואל ידח ממנו נדח [פנק' ג ערה].

שבועה שלא יעלו בחומה° שהשביע ד' את ישראל - גזרת הגלות°, שהקימה מחסומים ומחיצות בינינו לבין ארצנו, של שלטונות הגויים בארצנו, וכל מציאותינו הגלותית הנפשית והמעשית, שעל ידם נטלה מאתנו כל עקר האפשרות לקיומה של מצוות ירושת הארץ בשלמותה [עפ"י ל"י א קכב (מהדורת בית אל קעה)].

שבט(5) - (שבט אלקי לעומת "נגעים"°) "ופקדתי בשבט פשעם" - יסורים מחוג רחוק, הנובעים משלשלת הנראית רחוקה, ומ"מ היא מתקרבת ושולטת על האדם להרע לו [ע"א ד ה לו].

שבעת ימי בראשית - הערכת הזמנים [ע"ר א קסג].
ע' במדור זה, ששת ימי בראשית. ושם, ימי עולם. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מדות עליונות. ושם, "שבעת ימי הבנין".

שבת - "יום שכולו שבת"(6) - יום שבו מאירה מנוחת° העולמים°, הוא יום שהחידוש° השופע תדיר הוא תכונת יצירתו, שאינו צריך גמר ותכלית. כי חמדת ימים הוא, כליל תפארת°, מקור כל הברכות° [א"ק ב תקיז].
אושר המנוחה העליונה בכל מובניה [ע"א ד ט יט].
התעטרות כנסת־ישראל° בקדושתה° העליונה וקישור כל צדדיה המעולים והמשובחים בשבח° נועם° אלהי בקשר אחדותי נעלה ונשגב° ירום ונשא וגבה מאד [עפ"י שם ד ד ח].
מעלת יום שכולו שבת - הקדושה בו ג"כ מצד הגוף, לאחר תחית־המתים°, יהיה לגוף הארה אלקית שיוסיף קדושה עד שיהיה הוא ג"כ מוסיף דעת, משכיל ויודע דעת־ד'° [עפ"י מא"ה ד יט-כ].

שבת - "עולם שכולו שבת"(7) - כל המתעורר בעולם מדור דורים עד אחרית, הכל הוא חלקי שאיפות וחלקי הכרות, שהולכות ומצטרפות ליצירה שלמה. כשתבוא הצורה המשלימה, המכנסת את הכל אל שלמותה, כשיופיע האור° של ההתאחדות הכוללת, שיהיה מבורר כל אלה השאיפות וחלקי ההכרות למה הן באות, אז הכל יוכר לטוב°, לאמת°, לטהרה°, ולקודש°, עולם שכולו שבת, שכולו טוב [עפ"י א"ק ב תקי].
ע' במדור משיח וגאולה, "יום שכולו טוב".

שבת שבתון - ע' במדור מועדים וחגים.

שדה אשר ברכו ד'(8) - מקור הקודש°, אשר עליו צומחות כל המחשבות הקדושות והדעות הנשגבות [עפ"י א"ק א קפ].
כנסת־ישראל° [שם ד תקז].

שהכל ברא לכבודו - ע"ע כבוד.

שויתי ד' לנגדי תמיד(9) - האדם המשוה את ד' לנגדו תמיד - שמחשבת חי־העולמים° ומקוריות נשמתם קבועה בו ומאירה את נתיבות חייו. שהזכירה° והדבקות־האלהית° והקריאה־בשם־ד'° באמת קבועה היא ביסוד מהותו, ולפיכך גם מקשרת ומכוננת את ארחות חייו ופניות מעשיו [א"ל קסה, קיד].

שונים - "עם שונים אל תתערב"(10) - עבדים° מתפרצים לבלע ולהשחית כל סדר עתיק השורר בחיים המדיניים והחברותיים [ע"א ג א לג].
ע' במדור זה, ירא את ד' בני ומלך עם שונים אל תתערב.

"שופטיך" "ויועציך" - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

שופר של משיח - ע' במדור משיח וגאולה.

שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון(11) - מצד האורה־הכללית° בעצמה, המשך החיים הנובע מהתשוקה העליונה והכללית של קרבת־אלהים°, בעדן ציורה הפנימי המקורי והתגלות יושר תולדותיה בחיי המעשה, כשכבר נגמרה בתמותה באדם בכללו, לא היה ראוי לתן מקום להבדיל בין עם לעם, אלא למען שאיפת מטרתה העליונה בעצמה, שלמענה צריכים ההפכים להפגש במרכזם כדי שישובו אח"כ להתגבר עד מרומי האורה המקפת [מ"ר 38].
שופריה דאדם הראשון - האורה הכללית, המשך החיים הנובע מהתשוקה העליונה והכללית של קרבת־אלהים°, בעדן ציורה הפנימי המקורי והתגלות יושר תולדותיה בחיי המעשה, כשכבר נגמרה בתמותה באדם בכללו [מ"ר 38].
שופריה דיעקב אבינו - האורה המשיבה את ההפכים להפגש במרכזם ולהתגבר עד מרומי האורה המקפת למען שאיפת מטרתה העליונה <ועל כן היא הנותנת מקום להבדיל בין עם לעם> [עפ"י מ"ר 38].

שורש ישי°(12) - מקור מלכות־בית־דוד° [ע"א ד ה סט].
ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, ישי אבי דוד.

שושנים - סוגה בשושנים(13) - בדרכי קודש° הבאים ממקור טהרה° של תורת° אל חי אשר בקרבנו, שהיא מובילה בעצותיה את החיים אל עלייתם [ע"א ג ב קנה].

שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית(14) - שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה [עפ"י ע"א ב א ט].
בונה את העולם, מעדן את ההויה, מעלה אותה ומשפרה [ע"א ד ט עז].
מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית - התרוממות הנפש, להיות מרגיש את עצמו לעסוק בבנין עולם מלא [ע"א ב ה נז].

שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעוה"ב(15) - מדת החיים המלאה עונג° מלא, עונג השוטף ברב שפע° לפעמם בחזקה, עונג הדומה לציור° השחוק. חיים מלאים עז° ועונג שוטף בשטף עצום ורב מאור־פני־ד'° והתענג על טובו. השחוק שיד־ד'° תניחהו בעת נודעה יד ד' את עבדיו במקום שאין שום חשש ודאגה לערבוב השמחה וחילופה. ערך החיים המקבל הרגשותיו הטובות ברב עז וכח איתן, בכח מתפרץ וממלא את הנפש על כל גדותיה [ע"א ג ב צז].

שחקים, שבו רחיים שוחקות מן לצדיקים(16) - <הסיבות בראשית בואן ממקורן – הוא מקור הטוב השי"ת° המשפיע – הן דקות רוחניות באין שיעור, אך יורדות הן בעילה ועלול, שהטובה כפי סדרה תחולל למטה ממנה טובה שהיא יותר קרובה לעוה"ז, וכן להלן, עד שיבואו, הטובות גם בעוה"ז, מגושמות>. והנה ציור° הטובה° בהיותה עומדת על מפתן הסיבה שהיא אחרונה למדרגת הרוחניות וקרובה היא להקשר בטבע, ראוי להקרא בשם מן°. <כי המן אכלו ישראל, וחז"ל אמרו "לחם אבירים" שמלאכי השרת אוכלים, אלא שנתגשם מעט יותר, והכוונה ששפע הטוב הזה כפי מה שהוא קודם שנתגשם לבא לכלל גוש בעל גוף, היה מזון למלאכי השרת והשפעתם>. [ומ]כיון שבאה הטובה מראש צורה עד המדרגה שכבר קרובה היא להתגשם, הנה מחויבת היא לירד לעוה"ז, כי אחרי שתתגשם אין לה מקום אחר כ"א העוה"ז. א"כ, מה יעשה השי"ת ברצותו להיטיב לאיש אהובו אשר אין טובת העוה"ז חשובה אצלו ורוצה להניחה לאיש למשמרת בעוה"ב, הנה צריך [את]> שחקים - סדרי הקישור אשר חקק השי"ת מראש, <בודאי,> רחיים שוחקות מן - שיחזור חלילה ויעשה השפע דרכו ממטה למעלה, לחזור לענין רוחני יותר, עד שיהיה ראוי לעוה"ב. סדרי החזרת השפע שכבר נתגשם, לפי סדרו, לדבר דק רוחני יותר. שוחקות מן - להורות שמחזירים אותו לדבר יותר דק, להיות לצדיקים לעתיד לבוא [עפ"י פנק' ה עו-עז].
ע' במדור משכן ומקדש, קטרת שביוה"כ היתה דקה מן הדקה.
<הצדיקים תאבי הדבקות° האלקי, אינם רוצים שימשך משכר מעשיהם למטה בעניינים החמריים, אפילו כפי החוק הדרוש לרדת מהם. וחלק המוכרח לרדת לטובת החמריים הרי יש בו ענין החומריות, וצריך> דרכים והכנות שיופשט מחמריותו ויוכל לעלות את שלימות הרוחניות. וזאת הפעולה מיוחסת לשחקים. והיינו ששוחקין מן שהוא השפע השמימי שראוי לרדת בחמרים, כי המן היה מן השמים ומוגשם, והם מכינים זה שיהיה ראוי לע"ל כשיהיו למעלה מכל עניני החומר [פנק' ד תל-תלא].
ע"ע גנזי שחקים.

שטן המשחית - ע' במדור מלאכים ושדים.

ש"י עולמות(17) - מלא המובן של י"ש, כלומר, כפי האפשרי להגדיל צורת י"ש, שהוא המציאות הגמורה, <דאין כח בשכל לציירו לאמתתו>. עולמות - מקומות מחזיקים, <שעצם השכר עוד נעלה יותר, והיינו מלא מובן המציאות דיש> [עפ"י פנק' ג רפו].
ע"ע יש, היש העליון.

שיחת מלאכי השרת - ע' במדור מלאכים ושדים.

שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד(18) - ענינה - שכ"כ תתעצם מעלת התורה בת"ח, עד שהשקפת עצמם גם בלא ראי' מפורשת מן התורה, היא הכל כדרכה של תורה [עפ"י ע"א א ב סט].

שימני כחותם על לבך(19) - שאשיג בשכלי התכלית הצפונה בלבך מעניני. כחותם על זרועך - שאצליח במעשי לעשות הפעולות הכוללות המביאות לידי תכלית זו [מ"ש ס (מא"ה א קע)].
שימני כחותם על לבך - שיעשה רצוני משועבד לרצונך ולבבי יבין סודות עבודתך ויהי' נקל לי לחתום זה החותם על התורה והמצות שאהי' עסוק בהן, ואהי' כחותם על זרועך - שהוא רומז לכל הכוחות שפעולתם בזרוע, שיהיו כוחותי מוכנים לדבקות בך במסי"נ [שם סב].
ע' במדור תיאורים אלהיים, לב עליון. ושם, זרוע ד'.

שירי קולמוס - (ממנו זכה משה לקרני־הוד°)(20) - הגברת השכל. רוממות השכל לעומק פנימיות סוד התורה שלא נתגלה רק למשה [עפ"י מא"ה ג קצט].
שיירי קולמוס - התרוממות השכל. שזכה (משה°) לשכל מופלא ויסוד מוצנע. <התורה בכללה היא השכל־האלקי°, והנגלה לנו נקרא "מה שיצא מהעט", אבל הנסתר ולא נגלה לשום בריה זה יכונה כביכול כאילו "נשאר בקולמוס"> [פנק' ה פ].
ע' במדור זה, נקרת הצור.

שִׁירָיִם - "משים עצמו כשירים"(21) - ענין של חסרון, שנשאר בלתי כלול בשלמות העליונה [קובץ א שיב].

שירת הבאר - "עלי באר"(22) - מורה על עלי' של חזוק שבכל דור ודור. <כי הבאר° הוא מקור השאיבה דרוה"ק° לדורות, בתור חזוק ובדק הבית, שיוכלו ישראל לשאוב בכל דור> [ה' (מהדורת תש"ס) שטו].
ע' במדור זה, בארה של מרים. ושם, מנצפ"ך צופים אמרום, וכו'.

שיש שם - "לידע שיש שם מצוי ראשון"(23) - ענין נעלם [לא' קעא].

שיתין פולסי דנורא(24) - דמחיוה למט"ט° - הרגיש בקלקולים הנמשכים במצב המוסרי° הכללי, שנוגע לכל ההקפה המעשית, כפי ערך הקצוות [קבצ' ב טז].
שתין פולסי דנורא - סודן - הגבורות° הנכללים בו"ק, כ"א כלול מעשר [מ"ר 429].

שכחה - "גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך"(25) - שלא יעשה רושם בהנהגה [מ"ש קפב (מא"ה א קכב)].

שכחי אלהים(26) - הגויים°, שבכל משך החיים דבקים הם רק באיזה חלק ופרט מהחיים וההויה, באיזה כח מיוחד מהכוחות הכללים השונים של ההויה, או בפרטיות של זרם חייהם האישיים המיוחדים, ושכחים הם את המהלך הכללי האלהי של כל החיים וההויה עם כל כוחותיהם פרטיהם וחלקיהם [עפ"י ל"י א ח].
ר' זכירה, זכירה את ד'.

שכינה(27) - בדברי חכמים(28) - יחש דעת־אלהים° מצד הרגש הפנימי° [ע"א ב 316].
השגת° אלהים, לפי הדמיון° האנושי בכלל האנושיות, ובאומה הישראלית בפרט, ובמובן יותר רחב בכלל המציאות, בכל מקום שכח המדמה שולט שם [קבצ' א נו].
הציור° של האלהות° המצוייר בלבו של אדם, <ואי אפשר להיות מהות האלהות המושגת מצויירת בגוונין נהירין כ"א ברוממות קרנם־של־ישראל°> [פנ' קכט].
שכינה - המושג המוסרי° שבהחלטת המהות שבמוסר האנושי, הצורה היותר פנימית° שבההויה, המביאה לההכרה האלהית בתועפות עזה [עפ"י א"ק ג כד].
השלמת חפץ־העליון° ע"י חק הבחירה°, כשיגיע לשלימותו האמיתית [ע"א א 86].
"זיו השכינה"(29) - נועם הכרת הערך של השלמת חפץ העליון בכלל הבחירה האנושית [ע"א א 86].
התענוג מנועם ד', הנמצא בערך המשיגים המקבלים <כי ההשגה האמיתית בדעת אלהים היא נמנעת> [שם ב ט שנז].
אהבת צור־העולמים°, הכרה שכלית והרגשית, ללכת בדרכיו° באהבת אמת והכרה עמוקה פנימית° [עפ"י שם ג ב נ].
השוה זיו אור אלהים, זיו שכינת אל. ע' במדור זה, שכינה, "הנאה מזיו השכינה" לעומת "הקבלת פני השכינה". ושם, דוחק רגלי השכינה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, יושר.

שכינה במערב(30) - יחש דעת־אלהים° מצד הרגש הפנימי זהו מכוון, עם יתר דברים רבים עקריים וגדולים, בדברי חכמים בשם שכינה. ע"כ יש לדעת° קצת יחש לצד מערב אל התפילה. הרגש הפנימי יתגבר באדם ע"פ טבעו, בהתבודדו בעולמו הפרטי, הפנימי, בחדרי נפשו, "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפש", "נפשי אויתיך בלילה". ע"כ במערב, מקום הערב השמש והצד המיוחס לסיבוב הלילה, בהנתק האדם מהמון תשואות של העולם החיצוני המנסר ביום כקול־המונה־של־רומי° וכחרש המנסר בארזים, יאספו רגשותיו אל תוכיותו ויתעמק בעולם הרגש ושפיכת שיח [ע"א ב ט קנא].
האורה הפנימית, אור עולם באוצר חיים, אור תורה שעמנו. תחת אשר חיי החושים החיצונים יתנשאו ממזרח בצאת השמש בגבורתה, יכיר ישראל חיים נעלים, חיים שאינם צריכים לשימוש החושים, חיים שמצדם "חפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד", חיים ש"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך", חיים שמאירים ע"פ אורה האלהית הגנוזה בנשמותיהן של ישראל. העם שיוכל לומר "כי אשב בחושך ד' אור לי", הוא מכיר אורו במערב, ששם המאורות שוקעים, "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה". האורה הפנימית הזאת שמצד קודש־הקדשים° רק היא שולטת לבדה [ע"א ג ב יז].

שכינה למעלה מראשותיו של חולה(31) - קרבת האדם לצד עילאה ע"י הקלשת החמריות הגסה שבגרמת המחלה [עפ"י ע"ר א סה].

שכינה סועד את החולה(32) - התגברות רוחניותו° של אדם, הכחות הטובים המתעוררים בו, דוקא אז בעת חליו, שכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, והי' אובד בעניו ובא עד שערי מות מחלישות כחותיו. ותחת לב־רע° ונפש קשה בא לו לב־בשר° רך, וציורי קודש נעשים קרובים ללבבו אף שהי' רחוק מהם בבריאותו מפני החומריות הגסה ששלטה עליו, הבטחון־בד'°, התקוה והאמונה מתגברות בו, ובזה הוא מוצא סעד לכחותיו הרפים. ובזה ממש הקב"ה° סועד אותו [ע"א ג א נב].

שכינה - "הנאה מזיו השכינה" לעומת "הקבלת פני השכינה"(33) - ההנאה מזיו השכינה - הערך שיש לההשגה האלהית אל המקבל וכחות נפשו. ההקבלה את פני השכינה - ערך ההתעלות אל הידיעה והנועם° האמיתי (באור)־ד'°, כפי מה שראוי מצד המציאות הכללית לא רק כפי הערך הראוי לחוש מצד נפשו הפנימית לבדה [עפ"י ע"א ב ט שנט].
הנאה מזיו השכינה - שמחה באהבת צור־העולמים°, בהכרה שכלית והרגשית, ללכת בדרכיו באהבת אמת והכרה עמוקה פנימית [עפ"י ע"א ג ב נ].
הנאה מזיו השכינה - היסוד העקרי של חיי־עולם°, שיתואר בתור הסעודה העצמית של אכילת הפירות של הגן־עדן° [ע"א ד יב מח].
קיבול השכר שלע"ל שבהשגת טעמי־מצות°, שיגלה לנו עיקר הטעמים שהם הסיבות העצמיות לחייב (את) מציאות המצות, שהם חקוקים בחכמה־העליונה°, השגת הסיבה העצמית למציאות המצות [עפ"י מ"ש קסז־ח].
ע' במדור זה, יראה את ד'. ושם, יראה אל אלהים. ושם, עוה"ב בו צדיקים יושבים וגו' ונהנים מזיו השכינה.

◊◊
שכינה - "השראת השכינה"(34) - ההופעה° המורגשת בכל חוש פנימי וחיצוני, בכל מסיבה ועלילה, בעולם הפנימי והעולם החיצוני, הקישור של האלהות° עם העולם במלא כבודו, בפועל ובמעשה כמו בשכל ובהופעה רוחנית, בהנהגה תולדתית ויצירה נשמתית המשלחת ענפיה מעולם ועד עולם [ע"א ד ט נז].
ההוד° האלהי על הנפש. מציאת הנפש עצמה כחלק אחד מהאור־הגדול־האלהי° המופיע בכללות המציאות, המחיה את כל המעשים והברואים ומוביל אותם למטרה עליונה גדולה ואדירה שראוי לשמח עליה עד מאד "כי שמחתני ד' בפעלך". ההקבלה אל הזוהר° האלהי הכללי שהוא הולך ומחיה אורה של שמחה ושפעת החיים את כלל המציאות. החיים כשהם באים מעין דוגמא של מעלה, והם מלאים עצמה בין בכחם הציורי, בין בכחם המעשי, ומקבילים לעומת כח החיים הכללי השופע בחסד אל בכל המציאות כולה [עפ"י שם ג ב צט].
ההתגלות האלהית, ממקור חיי החיים של כל ההויה, לשם אותה המגמה האידיאלית של הזוהר° האלהי, בחפץ העליון, בהויתו כולה. ההארה° האלהית [שם ד י ח].
ההנהגה הניסיית המיוחדת [פנק' ה קא].
השראת השכינה - הופעת רוח הקדש - ◊ מרום ההארה° וההדרכה האלהית°, המופיעה בפנימיות נשמתו° של האדם, ממקוריות הויתה, הדבקה ומושפעת מהשראת־השכינה° של רבון כל המעשים אדון כל הנשמות חֵי־העולמים° [עפ"י ל"י ב קעד-ה, (מהדורת בית־אל תא)].
ע' במדור זה, שכינה, "גילוי שכינה".

שכינה - "כנפי° השכינה"(35) - זיו° הכבוד° הממשיך קיום° וברכה°, אפילו בעת אשר אנחנו מוכרחים להיות לנו קשר ושיג ושיח עם עניני העולם העוברים. כח קרוב לנו, מגבורתה של האמת° האלהית, המקיפנו בקירוב וסיבוב סמוך בזיו הדרו° [עפ"י ע"ר ב עה].
ע' במדור תאורים אלהיים, אברה. ע' במדור זה, חסיה, "לחסות תחת כנפי השכינה"ֻ.

שכינה - "רגלי השכינה"(36) - קדושת° השי"ת° שבדברים [עפ"י מא"ה ג שא].
הרושם היותר נשגב מכל, הפועל את כל צד השלימות שבחיים <שמבלעדו אין תועלת בכל מעשה וחריצות> [עפ"י ע"א ב ו ס].
ע' במדור זה, דוחק רגלי השכינה.
◊◊

שכינה - "גילוי שכינה"(37) - צורת° החיים הכללית הנאדרה בקודש של אל אלהי ישראל בהופעתו על עם קדשו [ע"א ד ט נג].
תבנית כל° בשלמותה, שיגלה ויראה הקודש° המוחלט בשלל צבעיו°, והארץ תמלא דעה־את־ד'°, אל אמת, והכל יקדישו את הקודש המוחלט [פנק' ג שמא].
זרם ההויה האלקית°. כמו שיש זרם חיוני בדומם, צומח, חי, כן יש זרם אלקי באדם. זהו הבדל לא כמותי פרטי מקרי, זהו הבדל איכותי סוגי עצמי. הזרם הבא אל האדם הוא הבא מצד הבריאה° הראשונה, הכונה הראשונה, וזהו שאנחנו קוראים אלקי בעצם, (זוהי) ההשגה הזורמת לעם ישראל [נ"א ה 31].
◊ גילוי שכינה הוא המקשר בין חלק האמונה המהותי שלמעלה מן הטבע ובין שכל האמונה, חלק האמונה הפנימי שבנפש האדם [עפ"י מ"ר 495].
◊ גלוי שכינה ההולכת ומתגלה - (מתבטאת ב)דעה ההולכת ומתעמקת, (ב)אנושיות המתעלה, (ב)צביונים החצוניים שברעיון המתטשטשים [עפ"י פנק' ב ר].
ע' במדור זה, השראת השכינה. ע"ע חילוני, נשמה חילונית.

שכינה - "ענן השכינה"(38) - הוד° הכבוד־העליון°, המעולף בענני ערפל לרדת ללב בני האדם להחיותם חיי עד° [ע"ר א פח].

שכינה - "צער השכינה"(39) - הצער־העליון°, צער השמים°, צער האידיאליות° המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה°, משלימותה [קובץ ז יב (א' יז)].
תוכן החיים של כל העולמים° כולם ההומה אל השלמות האלהית העליונה°, שתתגלה° בהם [א"ש ח ה].
הצער הגדול של העולם [א"ק ג רפז].
ע"ע צער עליון.

שכל טוב - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

שכל המעשי - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

שכל העיוני - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

שכל הפועל - השכל הפועל(40) - השכל הכללי הפועל את הדבריות° וסולל לה את מסילתה [אג' א רלד].
שכל פועל עומד ונבדל, שהשכליות יוצאת אל הפועל על ידו [ע"א ב ט כא].
סיבה שכלית מוציאה שכל האדם מן הכח אל הפועל [שם ב ז נג].
השכל הכללי של העולם [נ"א ה 28].

שכם(41) - חלק ובנין [פנק' ג עא].

שכר מצוה מצוה(42) - הפעולה בעצמה, היא החיים היותר טובים ונאים [פנק' ב קסב (ל"ה 242)].
הטוב התכליתי, היא האמת המתגלה, ורואה את הטוב ומשתלם בו, ומתענג־על־ד'° ועל טובו [פנק' ג ריד-רטו].

שכר עבירה עבירה(42) - בעולם־הבא° האדם מכיר גנות החטא°, על כן זכרון החטא הוא עונש וצער גדול [מא"ה א קפח].
העושה נגד רצונו של הקב"ה סותם בעדו הדרכים הזכים לראות אמיתת האור כי טוב ברצונו של הקב"ה, ע"כ אח"כ, כשנשפע עליו רע, אין זה דבר חדש, <כי אפשר לומר שאם הי' נשפע עליו זה שפע כפי ערכו מלמעלה, בעוד שהי' קשור ודבק באור רצונו של הקב"ה, הי' רואה את הנולד, ולא הי' הדין מתנגד לרצונו, ולא הי' סיבה לשום ניגוד ודיחוי, לא לו ולא לנטפלים אליו; אבל> כשסתם בעד האור, כבר הדין מתנגד לרצונו שאינו יכול לראות טובו וזיוו, ע"כ, יפגע בו [עפ"י פנק' ג ריד-רטו].

שלג שתחת כסא הכבוד - ע' במדור זה, שמים מאי זה מקום נבראו וכו'.

שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה(43) - פגישה בין האור המצומצם בפרטים ובין האור שלמעלה מהם [עפ"י א"ת ב ג].
ע' במדור זה, הוספת כח בפמליא־של־מעלה.

שלי שלך ושלך שלי(44) - ההכרה המוסרית לכוון אגודת הקיבוץ, מפני שע"י הקיבוץ מועיל גם להיחיד [ה' רד].

שָׂלְמָה - "עטה אור כשלמה"(45) - האור כשלמה שיוצר החיים לובש אותה מראש מקדם, היריעה הגדולה של החיים, שמצרפים אנו את הצרופים ומחברים אנו אליה את כל נתוקי החיים, של כל חשבון קטן הנמצא ומתמצה [עפ"י א"ק ג מ].
ע' במדור זה, שמים מאי זה מקום נבראו וכו'.

שלשלאות של ברזל(46) - "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל" - כורח אלוהי. הכרח אלוהי, קוסמולוגי ועובדתי [שי' ב 30, 36].

שם ד' נקרא עליך(47) - עצמותו הפנימית, שגב־עזה של חיות נשמתו הפנימית ומהותו העצמית של האדם מישראל, המופיעה גם כלפי חוץ, ומתוך כך מחיבת גם התיחסותו הנכונה - " ויראו ממך" [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ג) שמב].
ע' במדור זה, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך.

שם טוב(48) - תואר שם טוב - ההשלמה שפועל על זולתו כפי ערכו [ע"א א ב נג].

שם טוב(49) - עצם ישרות° הנשמה וסגולת° קדושתה הישראלית שבאמיתיותו בא ומגיע ממקורה של התורה° [ל"י ב מה].

שם ישראל(50) - ההדרכה של ישראל° ומדותיהם ואמונתם שתתפשט בכל העמים כשיזרח° אור־ד'° ויתוקנו° הכל במלכותו° ית' [מ"ש קנה (ה' קצג)].
השם° והדעת והתלמוד של ישראל שעתיד להאיר על כל העולם כולו בגאון־ד'° [שם].

שם מלא על עולם מלא(51) - שם מלא - נעם־ד'° ואור אלהי יעקב, החיים הנעימים והאדירים הקדושים והנצחיים, שבאוצר החיים הצפון בציון° מכלל יופי. עולם מלא - העולם החיצוני המבונה בהכרותיו ובתרבויותיו ברום עזו° [עפ"י אג' א מו].

שם שמים(52) - החפץ האלהי העליון [ע"ר א כז].

שמו של משיח - ע' במדור משיח וגאולה.

שמו של משיח נברא קודם שנברא העולם - ע' במדור משיח וגאולה.
שמו של משיח לפני בריאת העולם - ע' שם.

שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים(53) - בהתנשאך לחקר שדי° ולחשק באהבת אור־ד'°, תשמור עצמך מכל הסרה מעשית גם היותר קלה ונמוכה [ע"א ג א ד].
שמור רגליך - תקן תכונותיך הטבעיות [ע"א א ג מב].

שמוש תלמידי חכמים - ע' במדור תורה.

שמות הטומאה - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, בהגדרות המבוא.

שמחה שאינה של מצוה(54) - השמחה° הטבעית בנפש האנושית, שלא עלתה במעלות התורה° והמוסר° [עפ"י ע"א ג ב צט].

שמחה של מצוה(55) - העונג° של החיים הפנימיים השלמים [ע"א א ה יא].
התעודה השכלית של השמחה°, השמחה בהשגת האמת, בדעת־ד'° ותורתו, בשמחת הנפש לעשות צדק° ומשרים°, ולמלא את כל החובות התוריות והשכליות המוטלות עליו במעשה ובשכל, בשמחה ובטוב לב. שמחת ההשגה השכלית, שמחת ההדרכה המוסרית בנטיות מדותיו הפנימיות לצד הטוב והחסד המתבאר בדרכה של תורה, שמחת המעשה בעשיית כל המצוות° השכליות והשמעיות שמכילות מטרות קדושות° נצחיות ונשגבות, שהמה ראויות להטביע את החותם של השמחה הטבעית על החיים באמת, "ישמח לב מבקשי ד'" [עפ"י ע"א ג ב צח].
בהיות הנפש מוכנת אל השלמות הציורית° בשמחה, ע"י הסתכלותה החודרת בהוד האלהי הזורח בכלל המציאות, שעל ידו היא מקבלת את פני קונה באהבה° ויראת־רוממות°; ואל השלמות המעשית, שאותה השמחה שהיא מוצאת בנפשה היא מחברתה דוקא אל המעשים המביאים את הטוב המוחלט לעצמה ולכלל המצוי [עפ"י ע"א ג ב צט].

שמחת ד' - ע' במדור תיאורים אלהיים.
שמחת ד' במעשיו - ע' שם.
ענין השמחה - ע' שם.

שמחת הלב (העליון) - "חכם בני ושמח לבי"(56) - התגדלות והתאדרות קדושת הנפש הפנימית של "בני" האוחז בהרחבת המעשים כדי לגלות על ידם האהבה הקדושה הגנוזה בנפשו. התרחבות הכונות העליונות שהן עצמן הלב והתוך של התורה ומצותיה, כפי המדה היותר גבוהה שהיא ידועה ליוצרן ונותנן ית'. "ושמח לבי°" כלומר שתוסיף יותר קדושה ויותר נדיבות, יותר אהבת חסד ויותר התקדשות המדות והמעשים כפי אותה המדה של התחכמותך במעשה. התגדלות הטובות הרוחניות, התעלות תכונותיו של אדם ההולך בדרך חכמה של הרחבת המעשים בעיון דיוקי תורה ושמירת גדריה. הליכת נטיותיו הפנימיות לדרך העולה לתיקון היותר שלם לעולם כולו, עד שיביאו את המצב הנעלה של "שמחת ד' במעשיו"° [עפ"י ע"א ג א עג].

שמחת עולמים - "שמחת עולם על ראשם"(57) - העצמיות הטבעית הפנימית של ישראל, אור־ד'° אשר בנשמתם. עדנת קודש הפנימית מאור חזיון קודש־קדשים° של זיו° אור־עליון° והופעת השלמות העליונה האלהית במעמקי יאוריה שהיא תוכן חסנם° וישעם°. החסינות העליונה המוטבעה בנו [עפ"י ע"א ד ט עה].

שמי שמי קדם(58) - ההתחלה היותר כללית, היותר שרשית, ויותר מפוארה°, שהיה שמה כחה של הנשמה° באצילותה° מאיר ברב פאר וכבוד־עליון°, שזהו בשורש הקדמון של האור° המקודש°, לא כפי ערכו הארצי, המוטבע כבר במעבי הארץ°, אלא כפי ערכו הקדום° השמימי°, ולא כפי ערכו השמימי שהוכן כבר לירידה° ארצית, אלא כפי ערכו השמימי שהתעלה מכל מדת ירידה, והוא עומד ברוממותו° הנצחית° ומאורו המלא, שהוא ענין סגולת° מקורו [ע"ר א פג].
נשמת אל חי־עולמים°, צדיקו של עולם ב"ה עדי־עד° [אג' ג קכז].
ע"ע קודש.

שמים מאי זה מקום נבראו מאור לבושו לקח ונטה כשלמה והיו נמתחין והולכין, שנאמר עוטה אור כשׂלמה נוטה שמים כיריעה. ארץ מאיזה מקום נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק, שנאמר כי לשלג אמר הוי ארץ(59) - <כלל הבריאה בשביל תכלית החסד. ההטבה של קבלת החסד תצויר בשני חלקים: קבלת חסד של אור לבדו ברוחניות בעצמה; וקבלת חסד של אור הטובה הדבקה בחומר וכלי. והנה החסד וההטבה מתיחסים לאור°, אבל בכלל עיקר ההטבה תכליתה ושרשה הוא מה שאנו מתכוננים לדעת־את־השי"ת° הנכבד והנורא. וההטבה השניה שתבא ע"י ההתלות בחומר, צריך ליחסה במאור° מבהיק נתלה בחומר>.
השמים מאיזה מקום נבראו - מאיזו מדרגה תכלית בריאתם, ומהי נקודת הרצון בהם בכללם? מאור לבושו - לתכלית ההכנה לנו להשיג אותו ית' השגה שלמה כראוי לנו. <וכל מה שבא להשגה, א"א לכנות כ"א בשם לבוש°, והלבוש הוא עצם ההשגה>. אבל השמים שבאים מסיבת זה הרצון שהוא החסד היותר אדיר וגדול, והם מכשירים אותנו לקבל זה האור, א"כ, הם אצלנו כמו עצם הלבוש בעודו בהכנה, דהיינו היריעה שממנה אפשר לתפור הלבוש כמדת הלובש, אבל א"ז עצם הלבוש - שאין השמים°, שבכללם השכלים הנבדלים, סוף עצם הטבה בהשגתם, רק שהשגתם מכינה את הנשמה להשיג השגה יותר מעולה לאין קץ, שהיא השגתו ית'. והיינו עוטה אור - עשה בטובו ענין אפשרי להתגלות, והכין בנו זה הכח, וזהו גמר הטובה. וזהו כשׂלמה - כמדת הלובש וכתפארת אדם באבריו. אבל האמצעי שנהי' מוכנים להשיג המשל לנו, הם השמים. וכמו שאם נספר לאדם ענין שַׂלמה וצורתה, אם לא ראה מימיו יריעה וחתיכת בגד ולא יוכל לצייר חמרו, לא נוכל להבינו צורתו, ע"כ, נוטה שמים, שהם השכלים, נטה אותם שכלים נבדלים ונוכל להשיגם עכ"פ, אע"פ שאנו יודעים ומכירים שאין זאת ההשגה באדני האדונים, אבל כבר יש לנו איזה תפיסת משל באורו ית' כפי האפשר כפי הכנת הידיעה, שע"י יריעה יבין שיש אפשרות לצורה של בגד שתחול, ועי"ז יוכל להתבונן בצורה°.
וארץ נבראת לתכלית הרצון של הטובה שתחול על בעלי חומר, והוא שלג, אור מבהיק ונתלה בחומר השלג, והוא תחת כסא הכבוד, שהכסא - בבריאה°, פועל ביחוד ביצירה°, ששם אין הגשם נמצא, ותחת כסא הכבוד הוא מה שיוכן להיות פועל בעשיה° - הטובה שתתלה בחמרים. והיינו נטל וזרק, שזריקה° ע"י כח הדוחה בע"כ של הדבר, כן הויות הגופות לתכלית החסד הגדול, ויגמר דוקא ע"י ההסתר שעל ידו באה הבחירה°, והוא ית' כל יכול, גזר על הדברים שיתרחקו ויעלמו, והיינו זריקתם. וענין הזריקה שהחזיק החומר° נגד הצורה°. וזהו שבעצם הצורה חזקה וחשובה, והראי', שאם יחזיק בצורתו ויבא להטהר, תתגדל צורתו ויתחזק על החומר, אלא שגזר שיראה בראשית ההשקפה כאילו האור חלש והחומר תקיף ועז; והארץ חומרה תקיף ואור שבה קטן; ובעצם בה כמוס אור, שהרי האדם שנוצר מאדמה יכול לזכך חומרו עד שיעלהו לטוב גדול מאד, וזהו שאמר לשלג הוי ארץ, וממילא ישוב לטבע שלג שצורתו חזקה מחומרו [עפ"י פנק' ג קסד-קסה].
ע' במדור זה, שָׂלְמָה, "עטה אור כשלמה". ע' במדור תיאורים אלהיים, "רגלי ד' תחת כסא הכבוד".

שמש - אור השמש (בעולם השכלי, לעומת אור אבוקה° ואור ירח°)(60) - רוחב הלב בחכמת אלהים בדעת והשכל [ע"א ב ז נד 235].
ע' במדור זה, חמה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "מאור גדול".

שמש - החיים "תחת השמש"(61) - הגשמיות [מ"ר 100 (א"א 91)].
הדברים המהנים לשעה ונוצצים בברק זהרם החולף לפי שטף ההוה שהוא עד ארגיעה. הדברים הפחותים והעוברים שהם יסודי התאות והדמיונות המשבשים את נטיות החיים בשקריהם. הנטיות הפחותות, התאוה והכבוד והדמיון הכוזב הרודה על ידיהם. החיים המוחשיים. העולם המוחש המורגש והמדומה [ע"א ג ב צב].

שמש - החיים "למעלה מן השמש"(62) - הרוחניות° [מ"ר 100 (א"א 91)].
מה שהוא נעלה מן החושים ונשגב מן הזמן, בחיי הנצח הנובעים מאור־ד'° ותורת אמת, מחיי יושר° וצדק° אמיתים המתבארים בכל מילואם ע"פ אורה־של־תורה°. הקדושה־האלהית°, האור האלהי המתלוה אל דרך הטוב והחיים של תורה° ומצות° [ע"א ג ב צב].

שמש - מאור החסד העליון [ע"ר ב עג, א"ש ג].

שנאת חנם(63) - קלקול היחסים החברתיים והצבוריים מתוך הרחבת חריפותם היתירה של חילוקי הדעות והאישומים ההדדיים [ל"י א ריח].

שני אלפים תוהו - ע' במדור זה ב' אלפים תוהו.

שני ימות המשיח - ע' במדור משיח וגאולה, ימות המשיח.

שנים קדמוניות(64) - סדרי הזמנים בראשית הויתם, בצורתו הנשגבה של הזמן, בהיותה נקיה מכל החולשות של השטף הנמהר והחזון המשתנה לרגעים [ע"ר א קפה].
הערכת קדומים, העולה למעלה מכל עולם° ומכל תעלומה המסתרת, <שבשביל כך נקרא עולם בשמו בצלצול דומה להעלם, להחשכה>, "אתה מקדם ד' אלהי קדושי". יסוד הפעל הגמור, אשר לא הוצרך להיות מצומצם בגבולי עולם. <מה שהוא קדום הוא יותר פעלי, בבחינת האמת משאת נפש החיים האציליים>(65) [עפ"י ע"ר א קנא, קנב].
ע' במדור זה, ימי עולם. ושם, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

שעבוד מלכויות(66) - הכבדה והמטת צער ע"י אי שיווי משקל וחסרון מוסר° ודעת°, המתפרץ מעל לגדרי התקנות שהיושר° והצדק° המפעם בלב האדם מאור נפשו האלהית° [ע"א ד ו מו].
ע' במדור משיח וגאולה, שחרור רוחני משעבוד־מלכויות.

שער לד'(67) - השער לד' למצא את המבוקש הנצחי, הלא הוא אל־עולם° - ההשתדלות התדירית למצא את העצמיות בתוכיותה והרחבתה (האישית, הלאומית, האנושית, וההויתית) [עפ"י חד', מהד' תשס"ח, יט־כ].

שעשועים - "ואהי' שעשועים יום יום" - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, שעשוע עליון.

שפיכת הנפש - ע' במדור נפשיות.

שפל רוח - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

שקר קאי אחד כרעא(68) - <אין רעיון תכני בעולם שיהיה כולל הנהגה שלמה ומקפת, שיהיה בנוי בהתגלותו על יסוד אחד. לעולם צריכים כוחות מחוברים למטרה אחת, היונקים ממקור אחד, להיות מזדווגים° כדי להוציא אל הפועל סדרים שלמים. כל השערוריות הנעשות בעולם הרוח בכל דור ודור, וגם בדורנו, כל הרעיונות שגורמים בהתפשטם להרבות בעולם חולאים רוחניים וסדרים מקולקלים, עצבון רוח לאדם ועזיבה נוראה את כל מה שהוא קדוש, מחיה, מעדן ומעודד, הם באים תמיד בשביל> החפץ השקרי להעמיד את החיים, את חזיון המציאות בחומריותו ורוחניותו, על איזה בסיס יחידי בהתגלותו. <לעולם צריכים שני יסודות להתחבר כדי לכונן עולם מלא. וכל מה שתמצא ביסוד אחד מן החסרון או מן היתרון, הרי הוא מקביל לההרמוניא שביסוד השני, שבהתחברם הנם אז דבר אחד שלם, מופיע חיים ונהרה> [קבצ' ג צא]

שר - "שר לפני המלך" - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

שרביטו של הקב"ה(69) - הכח הרודה על כוחות הטבע° ועושה נגד חוקם [מ"ש רצה (ה' רנב)].

שרה של גיהנם - ע"ע גיהנם.

שרו של עשו(70) - המניע את הרע [פנ' כג].
שרו של עשו אין לו רשות כלל לגלות את שמו - אין רשע° נמשך לרע כ"א ע"י המשכו אחרי דמיון יצרו־הרע° ע"י הכחות הדמיוניים, אבל בשום אופן אין המניע את הרע מוצא יחש בעצמו עם התכלית הכללית של צורך הרע. כ"א היה בא למדה זו, כבר לא היה רע מוחלט בפועל ולא היה ראוי כלל אפילו לתעודת הוצאת הרע הכללי עצמו, כ"א כבר היה נכנס לצד הטוב, כענין "גדולה עבירה לשמה". שכיון שיעשה הרע למטרת השם - היינו התעודה, שהיא חפץ טוב, כבר לא תצא התכלית המכוונת מהרע לעמקו [פנ' כג].
ע' במדור זה, קילוסו של הקב"ה עולה מגיהנם וכו'. ושם, "דרך רשעים תאבד" וכו'.

שרידים - "השרידים אשר ד' קורא" - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

שריפת התורה(71) - עיקר צרת שריפת התורה - רזי־תורה° שנעשקו בידי החיצונים [קובץ ה צו].

שְׁרֵקָה(72) - פעולה שורקת - גורמת הפרעות ונסיגות ותגרות פנימיות [עפ"י א"א 73 (א"ק ד תקד)].

שש בגוונים הרבה(73) - המתעלה מכל תכליתיות [קובץ ג קעט].
ע"ע תחש.

(ששה דברים קדמו לבריאת העולם) יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות(74) - אותם שנבראו נתגלו כבר בעיקרם בעולם ובריאתו; ואותם שעלו במחשבה עיקר התגלות ערכם הוא לעתיד [שי' א 131].
ר' במדור זה, קדמה לעולם. ושם, תשובה קדמה לעולם.

ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

ששת ימי בראשית - מציירים כח הבריאה מצד הגבורה° האלהית° [ע"א א 167].
ע' במדור זה, שבעת ימי בראשית.

שתוק(75) - מפני שהדבר למעלה מערך דיבור. שמי שבא למדה זו של מחקר באלה הענינים, אינו צריך כלל שילמדוהו ויורוהו בדיבורים פרטיים כ"א הוא מבין מדעתו [פנ' כג].

שתי דמעות שהקב"ה מוריד לים הגדול וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו(76) - שתי ירידות, חומרית ורוחנית, לכלל האדם אשר על פני האדמה, כשהתעודה הגדולה הכללית מחייבת עקירת חלק רשום מהאנושיות, (במסגרת) התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב - הים הגדול ורחב הידיים, הנבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ. <(אמנם) איך יתקשר ערך מהפכה אחת עם התיקון הכללי לא יהיה ניכר כלל לעין האדם הקצרה. אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול. המהפכות והירידות החמרית והרוחנית המה כשהם לעצמם נגד השאיפה האלהית, שחפץ בטובתן של בריות ואושרם הגופני והרוחני, "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם", ע"כ המה שתי דמעות, ואלה שתי הדמעות אמנם לא ישאירו רושם לעין האדם הרואה, כי הם נופלות לים הגדול, ורק מי שהוא כ"כ חכם שיודע לשער כמה טפות יש בים הוא יוכל להבחין את ערך שתי הדמעות שנוספו על הים הגדול, אבל העין הקצרה של רוב בנ"א לא תבחין כלל בדבר. אמנם> הרושם קיים ועובר לא רק בחלק אחד מהחברה, ששם נעשתה המשמה, כ"א מסוף העולם ועד סופו <כי האנושות כולה היא מחוברת בלולאות, והפעולות החלקיות עושות רושם חודר בכולן, וסופן לעשות את תפקידן> [עפ"י ע"א ב ט קלז].
שתי דמעות היורדות לים - הצער העולמי הגדול המקיף את כל מרירות החיים, שהכרתו מתחברת עם אותה המרירות האיומה של צער האומה, של אסונה ושברה הגדול כים, שתי דמעות הללו נופלות הן בים הגדול - מצולת הרעיון וההרגשה הכללית [עפ"י קבצ' ג צט].

שתף מדת הרחמים למדת הדין(77) - ◊ שני דרכי משפט אפשר לדין לכל נוצר, הדרך הא' ע"פ עצמיותו הפרטית והשני מצד השתתפותו לתכלית הכללית. ודבר פשוט הוא שאף כשלא יזכה האיש את ארחו ולא יהיה ראוי לזכות מצד עצמו, מ"מ ראוי יהיה לזכות ותועלת מצד דבר מועיל היוצא ממנו מצד הצטרפו להתכלית הכללית [מ"ש טז].
ר' במדור זה, מדת הדין, שעלתה במחשבה, לפני בריאת העולם, וכו'. ושם, רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין.

  1. ירמיה כה ל.
  2. משלי טו יא.
  3. ברכות יז.
  4. יומא עג:
  5. תהילים פט לג.
  6. תמיד פרק ז משנה ד. אדר"נ פרק א. מסכת סופרים פרק יח.
  7. סנהדרין צז.
    שכולו טוב - קדושין לט:.
  8. בראשית כז כז.
  9. תהלים טז ח.
  10. משלי כד כא.
  11. בבא מציעא פד.
    ועל כן הוא הנותן מקום להבדיל בין עם לעם - ע' במדור זה, בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי חלק ד' עמו. ע"ע במדור האבות, "נחלת יעקב".
  12. ישעיה יא י.
  13. שיר השירים ז ג. סנהדרין לז.
  14. שבת י.
  15. שבת ל:
  16. חגיגה יב:
  17. עוקצין ג משנה יב.
  18. ע"ז יט:. אך בסוכה כא: שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד.
  19. שיר השירים ח ו.
    לבך, שיעשה רצוני... ולבבי על זרועך, רומז לכל הכוחות שבזרוע... כוחותי - ע"ע במדור תיאורים אלהיים, "עיני ד' המה משוטטים בכל הארץ", ובהערה שם.
  20. שמו"ר פר' מז ו.
  21. ר"ה יז:
  22. במדבר כא יז.
  23. רמב"ם, יסודי התורה פ"א ה"א. לכאורה השגת הרמ"ר בשו"ת קול מבשר ח"א סי' ח סק"ג נוגעת גם לדברי הרב כאן, אך י"ל שהרב הולך בעקבות הכס"מ בריש ה' יסוה"ת שאף שציין שזו מטבע לשונית קבועה ברמב"ם, שבלשונו של אבן תיבון בפתיחתו למורה נבוכים, 'נמשך (בזאת) אחר לשון הערבי בעניני החכמה', מ"מ נתן פירוש נוסף במובן רוחני.
  24. חגיגה טו.
    שיתין פולסי דנורא, ההקפה המעשית, כפי ערך הקצוות - ס' הפליאה ד"ה וראה והבן כשיקימוה הווין, יג: ""מחיוה למט"ט שיתין פולסי דנורא" ר"ל לבבו שהוא רבו מנע השפע הבא אליו מו' קצוות כי בו חטא".
  25. ישעיה מט טו.
  26. תהילים ט יח.
  27. שכינה - במושגי "שכינה" כאן שלשה חלקים: עד ל"הנאה מזיו השכינה", מצד המוסריות הנפשית־פנימית שבנפש האדם. מערכי "גילוי שכינה", במשמעות שמצד זרם החיוניות האלהי הכללי שבעולם. ובינהם "השראת השכינה" "כנפי השכינה" ו"רגלי השכינה", כי בהן משמעות מתווכת בין שני המימדים האלה.
  28. שכינה - דעת־אלהים מצד הרגש הפנימי - פרי הארץ לרמ"מ וויטבסק, ראש פרשת לך לך "כי השכינה היא הנקראת תפילה שהוא הדבקות האמתי ברצון העליון ע"י האמונה בלי שום טעם".
    הכרה שכלית והרגשית, ללכת בדרכיו באהבת אמת וכו' - ע' מורה נבוכים ח"ג פרק נב "המלך [...] הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדיבוק אשר בינינו ובין האלוה ית'". ושם "השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו". ע' מנֹפת צוף, למו"ר הרב יהונתן שמחה בלס, ח"ב עמ' 761, קול סתרים סתירה 100, ושם עמ' 839 ביישוב.
  29. ברכות יז.
  30. ב"ב כה.
  31. שבת יב:
  32. שבת יב:
  33. נהנין מזיו השכינה - ברכות יז. להקביל פני השכינה - ברכות סד.
  34. פסחים קיז., זבחים קיח:
  35. שבת לא.
  36. ברכות מג:.
  37. הגדה של פסח.
  38. תנחומא במדבר יב.
  39. סנהדרין מו.
  40. ע' מורה נבוכים, מהדורת שורץ, ח"א פרק לז הערה 10. ע"ע ע"א ב ט כא, ובבאורי הגר"א, תיקונים מז"ח, נ. ד"ה בריש הורמנותא דמלכא. ובפירוש אור הגנוז לאור החיים עה"ת, תחילת אחרי מות. הר"מ בוטריל בפי' לס"י פ"ה מ"א, מביא דברי רבינו האי "נותן הצורות שבלשון רז"ל נקרא מטטרון והפילוסופים קראוהו שכל הפועל (ע' מורה נבוכים, ח"ב פ"ו, בס' חיי שלמה מימון עמ' 260 הסביר דבריו בפרק יח מח"ב: "השכל הפועל - רוח העולם הכללית". וע' חגיגה טו. וקבצ' ב טז), ובעלי הקבלה יקראו ספירה שניה... כי כבר התבאר בפילוסופיא כי באדם צריך לשכל נפרד בנתינת צורתו לא בשאר הנבראים". בשיחות על אהבה לר"י אברבנאל, מוסד ביאליק, תשמ"ג, עמ' 5־214 "השכל בפועל - הוויה טהורה וצורה טהורה - מכיל בתוכו את כל ההוויה ואת כל הצורות והפעולות של היקום: הוא מכיל כולן יחד במציאות, באחדות ובפשטות גמורה, כך שמי שיכירו וישיג מציאותו, מכיר בראייה אחת ובמעשה־הכרה פשוט את הווית כל הנמצאים ביקום יחד, וזאת בשלמות נעלה יותר ובטוהר שכלי, שאין כמותם: כי לדברים הגשמיים מציאות שלימה יותר בשכל הפועל משיש להם בפני עצמם. כך שעל־ידי הכרת השכל־הפועל בלבד מכיר האדם את כל המדעים של כל הדברים והוא זוכה לאושר". עש"ע. ובמגן דוד לרדב"ז אות ר ד"ה וגם דע: "ואל תתפתה אחר האומרים כי תכלית האדם השלם והנשמה הטהורה שתדבק בשכל הפועל, ולדעתם השכל הפועל הוא מכלל הנפרדים, וזה הבל ורעות רוח, כי מעלתה למעלה מזה ולזה אמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ואפי' אם תפרש כי השכל הפועל היא מדרגה העשירית הנקראת שכינה ומלכות, כבר כתבנו לך כי הנשמות עולות למעלה למקום הנקרא צרור החיים ומעמד הנשמות הזוכות והוא היסוד, והיא הירושה העליונה כדכתיב עלה רש. ואפשר לומר כי תכלית הנשמה הטהורה שתדבק בשכל הפועל והיא השכינה, והיא מיתת הנשיקה האמורה בדברי רז"ל שאין למעלה ממנה, ומשם תעלה ותדבק בצרור החיים את ה' ושם תנוח עד סוף השמיטות, ואז יעלו כל הנשמות העליונות עם כל צבאותיהם שהם הנשמות הקדושות ויתעלו ויסתלקו ליובל הגדול שכינה עליונה והרי זה נכון ומסכים ללשונות ספרי החכמה והבן זה מאוד". ע"ע מאמר הנפש לרמ"ע, חלק ראשון, פרק שביעי ותשיעי, ושם חלק שני, סוף פרק שני. תורת העולה לרמ"א, חלק ג פרק ד: "השכלים, המלאכים, אשר הקב"ה פועל על ידיהן בעולם התחתון, והשכל הפועל הנקרא שר העולם נקרא אדרכיאל וסרסור (עפ"י בר"ר פר' כז ד) והמניקת הנרדית" (עפ"י בר"ר פר' לא ז). ע"ע מטפחת ספרים ליעב"ץ, פרק ח לא, עמ' צג־ד. פרק ט נ, עמ' קכ. ובחוברת בסתר המדרגה, דברים מתוך משנת הרד"ך, ירושלים תשמ"ה, עמ' קלא־ז. לשב"ו, ס' הדע"ה, ח"ב דף כד. תולדות אדם לט. ובממדים, הנבואה והאדמתנות לרש"ט גפן, עמ' 117. וע' תולדות הפילוסופיה החדשה ח"א 228-229 לש. ה. ברגמן. ובפרק המבוא לבקורת התבונה הטהורה, עמ' כא, מח, מתמצתים הפרופ' ש.ה. ברגמן ונ. רוטנשטרייך מתורת ההכרה הקנטית: "הנסיון עוגן בתוך התבונה. התבונה היא אמנם סובייקטיביות, אך סובייקטיביות זו היא זהה עם ההנחות ההכרחיות, בעלות התוקף הכללי, של כל המדע. נקודת האחדות שבה ועל ידה מתלכדים התכנים החושניים השונים לעולם אובייקטיבי אחד. התבונה היא ה"אני" הכולל האחד, הטרנסצדנטאלי. כל "אני" פרטי אינו אלא ביטוי מיוחד של התבונה האחת, החיה בכל הסובייקטים". (נלע"ד שכלולים דבריהם אלו במלחמות השם לרלב"ג, מאמר ראשון, סוף הפרק הששי). אך ע' מהר"ל, נצח ישראל, פרק ג. ס' הברית, ח"א מאמר כא, פרק ה. ובצמח צבי עמ' קלא־ב, צט, קי. ר' בנספחות, מדור מחקרים, לוגוס, בפילוסופיה הדתית העברית של פילון האלכסנדרוני.
  41. רש"י בראשית מח כב: "שכם לשון חלק הוא כתרגומו, והרבה יש לו דומים במקרא (תהלים כא) "כי תשיתמו שכם" תשית שונאי לפני לחלקים; (שם ס) "אחלקה שכם"; (הושע ו) "דרך ירצחו שכמה" איש חלקו; (צפניה ג) "לעבדו שכם אחד".
  42. אבות ד משנה ב.
  43. סנהדרין צט:
  44. אבות ה משנה י.
  45. תהילים קד ב.
  46. שבת פט:
  47. דברים כח י.
  48. אבות ב ז, ד יג.
  49. קהלת ז א. ברכות יז.
  50. מלכים ב יד כז. תהילים פג ה.
  51. בר"ר פר' יג ג.
  52. סנהדרין פרק ו משנה ד.
  53. קהלת ד יז.
  54. שבת ל:
  55. ברכות לא. שבת ל:
  56. משלי כז יא.
  57. ישעיה לה י, נא יא.
  58. תהילים סח לד.
  59. פדר"א פרק ג.
  60. ברכות מג:
  61. קהלת ט ט.
  62. קהלת רבה א ד.
  63. יומא ט:
  64. מלאכי ג ד.
  65. מה שהוא קדום הוא יותר פעלי - ע' ע"ר א ט ד"ה וצונו, ושם לו ד"ה קדש לי. ובאג' ב לח. ע"ע במורה נבוכים, ח"א פס"ח.
  66. שבת קנא:
  67. תהילם קיח כ.
  68. שבת קד. "שיקרא אחדא כרעיה קאי".
  69. שמו"ר פר' ח א.
  70. ילקו"ש בראשית לב, רמז קלג.
    שכיון שיעשה הרע למטרת וכו' חפץ טוב, כבר לא תצא התכלית המכוונת מהרע לעמקו - ע"ע ע"א ב ט רכד.
  71. אבל רבתי פרק תשיעי.
  72. ע' ירמיה נא לז.
  73. שבת כח.
    המתעלה מכל תכליתיות - ע' מ"ר 42 הכונה והתכלית.
  74. בר"ר פר' א ד.
  75. מנחות כט:
  76. ברכות נט.
  77. בתי מדרשות ח"א, מדרש ילמדנו, פרשת בראשית אות א.