מלאכים ושדים


הגדרות מבוא:

נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליות, סבות, עלולים, וכיו"ב - כחות חיים מלאי חסד וטוב אורה וחכמה <שהאדם בהיותו מכונן שכלו על טהרתו, בהכינו לזה מדותיו והשתדלותו ועיונו בהשכילו את המציאות לאמתתה, הוא נפעל מהם>. נמצאים חיים המשמשים בכחות הטובים כמו השכל ודומיו, שהם חיים ונהנים מחייהם לפי ערכם ומצבם, יודעים פעולתם וערכה ג"כ לפי אותה המדה שהוא טוב להם לפי מציאותם [ע"א ב ז נג].

שדים, מזיקים, מלאכי חבלה וכיו"ב - כוחות חיים הדומים לאותו הזיוף וההפסד שהאדם מוכשר לקבלו <בהיותו נמשך אחרי דמיונות כוזבים, בהיותו גורם לזה בדרכיו הנלוזים, במוסרו הנפסד, בהתרשלו בידיעה אמתית, שהנהו מכין ציורו להיות נפעל מהם>. פועלי הכוחות הדמיוניים ואפילו הרעים שבהם [ע"א ב ז נג].

"איש אחד לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו"(1) - הסקירה התכליתית, <המתעצמת בכללותם של כל צדדיו של (דור חרבן הבית), הדור הנדון, בכל דרכיו פינותיו ונטיותיו, להירוס וכליון, ונבדלת מעליהם>, שמה נשקפת האצילות והמתינות, החיים הנמסרים להכתב בספר מדור דור, הבנין התולדותי שע"י ספרים וספירות <שיעלה משפלותו עד מקום רוממותו>. התכלית הנשקפת לחסד הגדול הנמשך ובא, כמראה לבוש הבדים המתחבר מחיבורי דורות, שהדבר הנשאר קיים ומתנחל, הולך ומתקדש, מתעדן ומתעלה בהיותו שמור מדור לדור, באוצר זכרון חקוק - קסת הסופר במתניו. חסד עליון שהנה הוכן לאורך ימים, להשיב הנדח למקום תחנותו [עפ"י ע"א ד ה כח].

אלהים(2) - כח וחיל מחילי מרומים. כוחות מושלים בעולם, אשר שמם (ד'°) על משמרתם בהנהגת סדרי הטבע והיקום. כוחות איתנים, טבעיים° ושכליים, הרודים במלא עולם, שהנם שביבים מקבלים חיים ועצמה, מאוצר חסנו° וגבורתו־העליונה° של רבון כל העולמים° [עפ"י ע"ר ב פ].

אליה - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גילוי אליהו לעשות שלום בעולם.
אליהו(3) - הדאגה הכוללת של טובת הכלל. הדאגה הכוללת לתיקון העולם, להשיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"°, ולהכשיר לבן של ישראל° לאור־פני־מלך־חיים° אביהם־שבשמים° [ע"א ג ב רסט].
מלאך° הברית°, המאיר את אור° הטבע הישראלי(ת)° הנקי(ה), קדושת־הברית°, המקנא לברית [עפ"י א' מד].
מלאך הברית, מלא השקוי של הודאות־המוחלטה°, המקנא המלא קנאות° קדשי־קדשים° [א"ק ג שסג (א"א 114)].
המבשר והמקנא, ציר השלום° וההתעודדות הודאית [א"ק ג עא].
המוכן לחבר תמיד אור כללה של תורת־ד'° עם כל הסעיפים והפרטים היותר רחוקים, הוא העתיד להיות בכחו מפתח את הסתומות של פרטי תורה. והוא בעצמו הורה לעבור ע"ד תורה במקום שהיה צריך לחזק כללה של תורה להוציא מעם רב הקריאה של "ד' הוא האלהים". המוכן שעל ידו תתפשט ההכרה כמה סעיפי סעיפים של דקדוקי תורה פועלים על כל ארחות החיים המוסריים והשכליים ונפעלים מהם, הראוי להכיר את השרשים המושחתים העלולים לבא על ידה של הנהגה [גרועה] בסעיף מדיני התורה עד היכן הם מגיעים [עפ"י ע"א ג א ס].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גילוי אליהו להשוות את המחלקת. ובהגדרות המבוא למדור מונחי קבלה ונסתר, תורת חסד. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גילוי אליהו באורח שכל.

"אִסתלגנית"(4) - אסתן - הוא צפון, לגנית - מלשון לגיון. הכוחות הרעים הצפונים שהם פועלים בפועל לחבל, להיות קרובים אל הדרכות רעות ודרכים מפסידים, והם מפסידים במעשה ובפועל הקנינים השכליים והמעשיים, מחבלים מעשיו של אדם ודעותיו. (הכוחות הרעים) שמתעוררים באדם ע"י הפסד הכח המדמה° המעורר ג"כ כח רע שכלי צפון, איסתלגנית, הצפוני, הוא היצה"ר° הצפון בלבו של אדם, ועמו המון הכוחות הרעים הצפונים, הנרדמים בלבו של אדם, המתעוררים ע"י מקרים רעים [עפ"י ע"א ב ז מט].
ע' במדור זה, "מלאך חבלה". ושם, מזיקים. ושם, שד. ושם, "תכסיפת".

אראלים(5) - ◊ ביהמ"ק° נקרא "אריאל" והוא מקום הקדושה° בסגולה°, וכמ"כ המלאכים° למעלה° שמשתוקקים אל סגולת כח הקדושה לא רק מצד הפעולה שפועלת בעולם, נקראו עש"כ אראלים [עפ"י מ"ש שלה].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מצוקים.

גבריאל - הגבורה° המעשית של עז° משפט° ד' בארץ [ע"א ד ה כ].
הצורך (של ענין) להברא במעמד חזק [ע"א ד ה עט].
'המלאך גבריאל' - (בלשון חז"ל לפעמים) - התפתחות מהלך העניינים הטבעי [שמעתי מהרצי"ה].

גבריאל - אשו של גבריאל(6) - אש של גבוה (כאצל חנניה משאל ועזריה) - אור־ד'° החופף ונותן עז וחיים על איש, כל מלא חייו במילואם בלא שום שינוי מן הרבנות והגדולה, מתוקף התפקיד הנשא של רוח־ד'° החי בקרבו. הכח האדיר השואף קיום וחיים מלאים המוחשים בגבורת חיי החיים ב"ה. האש הפנימית המחממת ומאירה בגבורת אל [עפ"י ע"א ד ו פח].

גבריאל מציל מן הכבשן(7) - השפעת השפע שישכיל בענין הגבורות° איך שהם עצמם טובות גדולות, ויתבטל בזה ההיפך וההתנגדות. שגבריאל הוא משורש הגבורות והדינים° הקדושים, וכשנשפע זה השפע המשווה את הרצון לגמרי לרצונו של הקב"ה° - מתבטלים ההפכים. <ששורש ההתנגדות הוא מן הרצון, וכיון שהרצון מושווה עם שורש האש, שוב אין הענף מנגד לו>. ההבחנה של ענין הטוב של הדין מצד השלמות שבזה עצמו. השכלת טובן של הגבורות°, עד שיהי' הרצון שוה ממש לזה, ויתבטל הניגוד [עפ"י פנק' ג ריב-ריג].
ע' במדור זה, יורקמו שר הברד מצנן את הכבשן להציל לצדיקים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אמר לו הקדוש ברוך הוא (לגבריאל שבקש להציל את אברהם־אבינו מכבשן האש) אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד.

(אמר לו גבריאל ליורקמי° שר הברד) אין גבורתו של הקדוש ברוך הוא בכך (שתצנן את הכבשן ותציל לצדיקים) שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ וכו' באותה שעה פתח גבריאל ואמר ואמת ה' לעולם(8) - אין השפע של ההתבוננות האמיתית איך שתכלית כל רעה לטובה גמורה, נחשב לשפע חסד־גמור°, שהרי מראה מקום לרע, אלא שעושהו אמצעי לטוב. <ע"כ ייוחס זה שפע לשר של ברד ולא של מים, כי מים חסד אמיתי הוא, וברד הוא מתולדות המים אבל פעולתו דין, כמו כן זה שפע, אם הוא חסד עכ"פ, אבל יש בו דרך סתימת האור הגדול הזרוע לצדיקים>, ונמצא שרק בבא המסובב תבוא האמת הנרצית מההנהגה. אבל גבריאל גילה כוחו בטובם של עצם הגבורות מצד עצמם. באותה שעה פתח גבריאל ואמר ואמת ה' לעולם - בעוד שלא נגמר הטוב המדומה היוצא מסבת הרע [עפ"י פנק' ג ריג].

"דּוּמָה"(9) - הכח הכללי בהנהגת הנפשות טרם הגיעו למעלתם העליונה השכלית. <כל זמן שלא נעתקו הנפשות מהגופניות נקשרות הנה בכח המדמה°> [ע"א א ג טז].
ע"ע גיהנם.

"הוא שטן, הוא יצה"ר, הוא מלאך המות"(10) - הכח המביא לשלילה מוסרית° וכל סדר הגיוני° הוא בעל ההעדר [עפ"י ע"א ב ז נב].

הודאת מלאכים להקב"ה° - הוספה של הכרה בתיאור התכליתי של כללות ההויה מראש ועד סוף, לא רק ע"פ אותה התכונה הקצובה של מלאכי שחק, אלא על פי היפעה הנוהרת שאין לה קץ ותכלית של ההכרה העליונה אשר בחכמת־אלהים־חיים° בורא כל לבדו [ע"א ד ט קד].

הקשבת קול מלאך־ד'° דופק, נוקש על דלתי הנשמה° - כשהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כשרעיון חדש ואצילי נולד [עפ"י א"ק א קסה].

"וגויתו כתרשיש"(11) - יסוד הכמות הרוחנית° [קובץ ז קלה].

"וקרא זה אל זה"(12) - מדרגה אל מדרגה, מדרגה אחת מקבלת מחברתה הדומה וקרובה לה, <(משום) שההשגה° בטבע אצל מלאכי השרת ובהדרגה כפי הטבע שלהם> [עפ"י פנק' ג רמג].

"ורגליהם רגל ישרה"(13) - הטבע הכלול גם הוא בנס°, בהשגחה° פרטית, (במציאות המלאכים°) <שהמלאכים המה שלוחי השגחת השי"ת°, ואור־ישר° היא הנהגה שלמעלה מהטבע>. וכף רגליהם ככף רגל עגל - משל מה שנגד עינינו, בציור שהמלאכים עומדים בשמים, ואנו כשמביטים למעלה אין אנו רואים כי אם כף רגליהם, הוא ככף רגל עגל - שלנו נראה כאילו התהלוכה ע"פ טבע - שנודע שהשור° הוא מצד הטבע - על אף שבעצם היא בהשגחה° פרטית [עפ"י מא"ה ג קפח].
ע' במדור זה, כנפי החיות ורגליהן, ותחת כנפיהם ידי אדם.

יהואל(14) - תכן של הויה° אלהית על ידו משיגים סוד השם° [רד"ך, עפ"י ב"ר שנט].
ר' במדור זה, "מטטרון שר הפנים". ושם, שמועיאל.

יורקמו שר הברד מצנן את הכבשן להציל לצדיקים(15) - יורקמי שר של ברד, מתרכב להחליש האש, ע"י השוואת הרצון עם העשוי מגזירתו של מקום ב"ה, ע"י ההתבוננות האמיתית איך שתכלית כל רעה לטובה גמורה, <זה כמו המים המכבים אש, שאין האש מתבטלת מגדרה, רק בעצמותה היא היפך, אלא שהמים דוחים אותה> <ייוחס זה שפע לשר של ברד ולא של מים, כי מים חסד אמיתי הוא, (אך) ברד הוא מתולדות המים אבל פעולתו דין°, כמו כן זה השפע, אם (כי) הוא חסד עכ"פ, (אך) אינו נחשב לשפע חסד־גמור°, (כי) יש בו דרך סתימת האור הגדול הזרוע לצדיקים, שהרי מראה מקום לרע, אלא שעושהו אמצעי לטוב; ונמצא, שרק בבא המסובב תבוא האמת הנרצית מההנהגה> [עפ"י פנק' ג ריג].
ע' במדור זה, גבריאל מציל מן הכבשן. ושם, "(אמר לו גבריאל ליורקמי שר הברד) אין גבורתו של הקדוש ברוך הוא בכך (שתצנן את הכבשן ותציל לצדיקים) שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אמר לו הקדוש ברוך הוא (לגבריאל שבקש להציל את אברהם־אבינו מכבשן האש) אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד.

"כנפי החיות ורגליהן, ותחת כנפיהם ידי אדם"(16) - כנפי° החיות למעלה מהדרגה. רגליהם בהדרגה. אמנם הגורם עילוי זה רק ידי אדם תחת כנפיהם, החופש° האמיתי של הבחירה° המעולה. <והיא, כשם שהיא עומק השלימות באדם, ק"ו שהיא נמצאת בשלימות העליון> [עפ"י ה' רכ].
ע' במדור תיאורים אלהיים, "יד ד' הפשוטה לקבל שבים". ע' במדור זה, "ורגליהם רגל ישרה".

מזיקים(17) - בעלי־חיים רוחניים המביאים את החוליים הרוחניים [עפ"י פנק' א מב].
הכוחות הדמיוניים והסבות° המסבבות אותם, שהם הכוחות הדמיוניים החצוניים שחוץ לנפש הפועלים על הנפש, כמו שהכוחות השכליים פועלים על השכל. וכמו שכל מקרי החוליים הגופניים נתבארו כבר שמרביתם מחוללים הם ע"י דברים שיש בהם כח חיים, כן הכוחות הדמיוניים, יש להם סבות שגם הנה חיות. אמנם יתגלו בפעולתם בעת יתאימו המקרים מצד המקום והזמן, ההרגל וההסכמה הכוללת, שאין היחיד יכול להפרד בהם מהשפעת הרבים, ואז הכוחות הדמיוניים מתחזקים בהכרת פעולתם. שכח דמיונו של אדם בהעזבו מהשכל הוא מקבל את רישומם, ובאים מזה נזקים, לפעמים נפשיים ולפעמים גופניים ג"כ, כפי ערך הפעלת הכוחות הנפשיים על הגוף [ע"א ב ט רמד].
◊ המזיקין לפי תכונתם הם רק דמיונות, הפועלים בתכונה מזקת בציור נפשי חזק, עד שפועל ג"כ על הגוף ומקריו [ע"א ב ט רמג].
הפגעים° הדמיוניים, שהם אבות כל נזק בין בציור° בין בפועל [שם ט רמז].
◊ המתעמרים לרעה בכחות הדמיונות האנושיים [קבצ' א נא (פנק' א קלב)].
כוחות החיים הרוחניים° הפועלים על הדמיון שלא כדרכו. כוחות חיים דמיוניים הפועלים על הרוח° שנחלש שלא כטבעו. הכוחות הרוחניים החיים העלולים לפעול לרעה על רוח חלש. כוחות דמיוניים מבעיתים הבאים לרגלי חסרון סדר טבעי במהלך הרעיונות [עפ"י ע"א ב ט כא](18).
שלוחי ההפסד שעל כל פרטי ההפסדים שמסבות ההעדר וההיזק באדם. הכוחות הרעים° הפועלים בטבע° לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה°, ולהרגיש עייפות בעסק המצוות° והטוב° והחסד°. הכוחות הרעים במציאות, המקיפים את האדם שמהם צומחות המדות הרעות, ומתרגשות ג"כ מניעות חיצוניות לכל דבר טוב. יסודם הוא הפירוד° ומניעת האחדות°, וסיבתם האמיתית היא שכחת ד' [עפ"י שם א א מד־מז].
הצללים הכהים, חלושי החיים והמציאות, שלא יעצרו כח בפנימיותם להכלל בהחטיביות המיוחדה ומאוחדה, <והם מראים בהפרדם ביותר את החטיביות העליונה של האחדות הרעננה°, המחיה כל ומתעלה בכל, ומרוממת ומעלה את כל בחיים התולדתיים, החברותיים, האמוניים והמחשביים> [עפ"י א"ק ב שכ].
מזיקי עלמא - הרוחות, המפחידות ומסערות את הרוח המיושב, שאין להם גוף, ויסוד הכללה גופנית בעצם מהותיותם, לא מפני עלויים, אלא מפני חסרון השלמתם(19). והעקא הפנימית של חסרונן היסודי היא המארה הדבקה בהם, שתכונת ההיזק והחבלנות היא קשורה בצביונם (ש)תולדותיהם הם אותם הרעיונות, הנלחצים מתוך רוחניותם החולנית, לטשטש את הממשיוֹת המאוששות [עפ"י שם שכא].
רוחות דלית להון גופין. המתחכמים בעיונים, ולא ישכילו להתנהג ע"פ עמקי הרחבת העיון בכל צדדי המעשים החומריים, הם באים למאסה של תורה ומחריבי עולם הם(20) [פנק' א סג].
פועלי און המתפרדים [אג' א שג].
הנשמות המתהפכות לגופות. (שאז) אין בהם אותו האומץ החמרי של הגופים, ואותה הגבורה של הנשמה ודאי הן חסרות כ"ז שאינן יונקות משרשן עצמן, ע"כ הן נעשות קרח מכאן ומכאן(21) [עפ"י פנק' ג שכז].
◊ מזיקים באים מכל כח של הפרעת המשקלות בנטייתם, המתפרנסים רק מן המותר של העדר שווי הערך של בני אדם, להשפיל הגבוה והשפלה להגביה [ע"ר ב רנח].
ע' בהגדרות המבוא למדור זה, שדים, מזיקים, מלאכי חבלה וכיו"ב. ע' במדור זה, שד. ושם, "מלאך חבלה". ושם, שעיר. ושם, פגעים. ושם, "אסתלגנית". ושם, "תכסיפת". ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מזיקי־עלמא אינם יכולים להסתכל באור־המקיף.

מזיקי עלמא אינם יכולים להסתכל באור־המקיף - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מטטרון - שר־העולם°, המוגבל בקצוותיו [פנק' א סב].
הקדושה° הכוללת המציאות [מא"ה ד מט (פנק' ה צד)].
"מטטרון שר הפָּנים"(22) - מלאך°, שר העולם, פני העולם הנראה, בצורתו האידיאלית, הצורה העולמית הכללית הצפויה, בהדר תפארתה, המעלה ומרוממת את הנשמה° לשמיעה־עליונה°. צפיה עליונה של יצירה° בה משיגים סוד השם° [רד"ך, עפ"י ב"ר שנט].
ר' במדור זה, שמועיאל. ושם, יהואל. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שיתין פולסי דנורא. ושם, שכל הפועל.

מלאך(23) - כח כללי שהוכן מראש ע"פ העצה° של החכמה־העליונה° להשלים את כללות המציאות [ע"א ב ט סז].
מלאכים - שלוחי השגחת° השי"ת° [מא"ה ג קפח].
ענפים מלאי עז חיים, וחסינות° הויה° ומציאות°, היוצאים מתוך ההופעה האלהית הכוללת כל, ויורדים לתוך המורד של כל תהלוכות החיים, שמתגלגל בהם האדם שחייו קשורים להקדושה° האלהית [עפ"י ע"ר ב עז].
מלאכי מרום - ההויות העדינות שברום האצילות° העליונה, אורות° קדושים°, המתנוצצים על האדם, מתוך היסוד הכללי של הדבקות־האלהית°, ורוחו° מתעלה על ידם, והם מעלים אותו ממעל לכל המכשולים שבחיים [עפ"י שם].
מלאכים - הנושאים השכליים וכחות החיים המקודשים° בעצם חכמתם [ע"א ד ט צו].
סיבות° שכליות [מ"ש רנז].
סבות חיות, שכלים־נבדלים°. הכחות המניעים, ברצון השם־יתברך°, את כל התנועות הקוסמיות, "וצבא השמים לך משתחוים" [עפ"י מ"ר 110].
מלאכי מעלה - העולמות העליונים [א"ק ג שיד].
מלאכי השרת - שכלים עליונים [א' קסח (מ"ש קיא)].
בעלי הציורים° הרוחניים המופשטים [פנק' א קכא־ב].
השגות° אמיתיות שממלאות בקדושת° אמיתתן את הידיעה היותר בהירה [עפ"י ע"א ב ז מט 229].
כחות החיים, השכליים והמלאים הרגשה ושאיבת שירת עליזי קודש [שם ד ט צב].
האמצעיים המובילים אל התכלית הגדולה שהוא שם־ד'° הגדול התכליתי. האמצעיים לכל מעשה ד' וחפצו בעולמו [שם ג א מט].
הכחות השכליים והרגשיים, הממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, הבנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, ממשיכי רגשות הלאומיות ומושגיה [עפ"י שם].
משרתי ד' עושי דברו להמשכת החיים שביצירה ע"פ סדרם וחוקותיהם הקבועים [ע"א ד ט ק].
החק הכללי ההולך במדתו מקיף וחודר כל עולמי עד, החמריים והרוחניים [ע"א ד ט צד].
אלי שחק, אראלי מעלה, מלאי חיי הרוח, חיים הפועלים את מפעלם ההדור במהירות הבזק, חיים בהירים של מדע טהור, של חפץ אידיאלי מתנשא ומתרומם מאליו, כאבוקה המתגברת ועולה, שכולם כבוד ורום [עפ"י ע"א ד ט צג].
יצורי מרומים, שפועי ההשכלה, החיים רק חיי השכלה ואידיאליות [ע"א ד ט קב].
ענינם של מלאכי השרת - הדברים הקטנים שגורמים לתכלית הכללית העליונה, שהיא חותם יעודי הנביאים°, לתקן־עולם־במלכות־שדי° וטובת כל הברואים [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 193].
מלאך ד' - הסבה° הקרובה לנפש האדם, המושגה לשכלו והכרתו, והיא עליונה° ממנה ומקפת° אותה [ע"ר ב סד].
השגה°, שכל°, הופעה° [עפ"י ע"ר א צב].
מלאך - עילאיות שמיימית טהורה כעצם השמים לטוהר. הופעה עילאית שמיימית. הופעת הפנימיות הנשמתית הרוחנית שלנו [עפ"י שי' מועדים א 20-21].
ע' במדור זה, "עיר גבורים". ע' בנספחות, מדור מחקרים, מלאך שרף שליח. ע"ע רוחניות, היצורים הרוחניים.

מלאך - (לעומת שליח°, ושרף°) - הונח על עצם ההליכה להשליחות, ולא על שם עשיית הפעולה [ה' עט].

מלאך - אדם הלובש מלאכיות(24) - כשהתורה מתיחדת בנשמתו של אדם, וכל הגיוניה מתהפכים לטבעו הפנימי [א"ק ג שסו].

"מלאך ד' צבאות"(25) - מלאך° העשיר בנטיותיו, היודע את תוכן המון הצבאות° המשונים בהגיונם בתכונתם ורחש לבבם, ויודע הוא שמלאכתו האמיתית מיד ד'° היא המחייבתו לשוט על פני כולם, ולהרחיב דעתו ממעל לנטיותיהם הפרטיות ולהשכיל את הצד התוכי שיש בכללותם, שמאגדם לתכלית אחת ונהדרת שהציב להם צור־העולמים°, שהוא אות בצבא שלו, באופן שדוקא מכולם יתקלס עילאה ויפואר° מלך° הכבוד° [ע"א ג ב סט].

מלאך האומה - ר' במדור זה, שר האומה.

"מלאך המות" - בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית° וכל סדר הגיוני° "הוא השטן°, הוא היצה"ר°, הוא מלאך° המות" [ע"א ב 232 ז נב].
כח המכלה, המחבל והמהרס, הממית והמאפס. הכח המעדיר, המשחית, כח הרע [עפ"י שם ד ט קו].
ע' במדור זה, שטן.

"מלאך המות מסר לו דבר"(26) - היותר מפסיד ומכלה ג"כ נותן תועלת <למי שמשכיל ערכו ותעודתו, ומכשיר את עצמו ואת זולתו להשתמש בדברים היותר נראים כמסוכנים, להשכיל ולהיטיב להצלחת הפרט והכלל> [ל"ה 142].

"מלאך חבלה"(27) - סבה רוחנית° עליונה ההולכת ממכון רומה לחבל את הישות [ע"א ד ט עב].
מלאכי חבלה - כחות רעים° הצפונים ביצר לב האדם, המחוללים מעשים רעים בפועל, והיקשי שכל מפורשים מטעים [עפ"י שם ב ז מט].
ע' במדור זה, שד. ושם, שעיר. ושם, "איסתלגנית". ושם, מזיקים. ושם, בהגדרת המבוא, שדים, מזיקים, מלאכי חבלה וכיו"ב.

"מלאכי אלהים"(28) - העולים ויורדים בסולם° - סדור דרכי התולדה אצל כל העמים. סדר הרוח השורר בעולם על פי התולדה. הסיבות° הטבעיות שבתקופות הזמנים הפועלות על הנהגת האומות ודעותיהן, להשלמתם. עניני הדעות והנימוסים ההולכים ושוררים מצד סדר השתלמות התולדה של כל העמים. רוחות ודעות האומות <המנגדות מאד לדעת ישראל וסדר הנהגת ישראל בעולם> [עפ"י מ"ש קצט].
ע' במדור זה, שרים.

מלאכי השלום בעולם - הנשמות המרכזיות שקויי לשד החיים של הקול ההרמוני°, בקרבם אש קודש יוקדת לצמאון השלום° [א"ק ד תצג].

"מלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי"(29) - <הכחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, המה בנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, שמתגלה בישראל בלשון־הקודש°>. ומלאכי־השרת°, האמצעיים המובילים אל התכלית הגדולה שהוא שם־ד'־הגדול° התכליתי, הם מכירים את לשון־הקודש. הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. ומזה יבא הוא וכלל האומה אל החשק של התכלית היותר רמה ונשאה, כשיבא הזמן המאושר ע"פ חפץ־ד'° [ע"א ג א מט].

"מלאכי השרת אכלו בביתו של אברהם אבינו"(30) - ההכרה של בעלי הציורים° הרוחניים המופשטים שמתוך הרעיונות האלהיים הנאצלים זכה העולם במדת החסד° הרחמים° והחנינה, אהבת המשפט° והצדקה° [עפ"י פנק' א קכא, קכב (מא"ה ב מד)].

"מלאכי צבאות"(31) - מלאכי־השרת°, לא בכח עצמם המורגש, כ"א בכח אל אלים הממלא כל היקום, בכח הדרת° גבורת אלהים־חיים° המתפוצצת בהמון כחות החיים, השכליים והמלאים הרגשה ושאיבת שירת עליזי קודש, שמגעם מתתחם באותו הגודל של שטף הרוח ההולך וזורם בישראל מיד ולדורות [ע"א ד ט צב].

מלאכים המעלים את גוהרקי דרבנן למתיבתא דרקיע(32) - יסודות של גדולי תורה קודמים שגדולי התורה מוכרחים להעמיד את דבריהם המחודשים עליהם להעלות בזה את תורתם [עפ"י מ"ר 203-204].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, (רבנן) דגוהרקי דידהו סליק ונחית מדנפשיה.

"מן הוא "לחם אבירים" שמלאכי השרת אוכלים"(33) - ששפע הטוב כפי מה שהוא קודם שנתגשם לבא לכלל גוש בעל גוף, היה מזון למלאכי השרת והשפעתם, וכשנתגשם מעט יותר נהיה למן [עפ"י פנק' ה עז].

"מתיירא אני שמא ישרפוני (המלאכים) בהבל שבפיהם"(34) - חושש (אני) שמא בפנימיות חכמתם (של המלאכים°) יגלו לי דברים נפלאים כ"כ שיהיו למעלה מהשגתי ותתבטל מציאותי עי"ז כנר לפני האבוקה [עפ"י מ"ש לט־מ].

"נחותי ימא"(35) - מלאכי־השרת°, שהם נחותי הים הנודע [מ"ר 421].

סולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו(36) - האדם ששתי ההשפעות - זו שמתחילה בזרמה מהציור° הדמיוני° והולכת עד השכל היותר טהור, ועוד הגבה למעלה יותר מהשכל ושרשיו, וממלאת באושר האלהי את כל החיים של כל שרשי הנשמה, באדם ובעולם; וזו שמתחילה מהופעה שכלית, או עוד עליונה ממנה, והיא מתפשטת והולכת עד הציור הדמיוני, וענפיו ההרגשים הגופניים כולם - פוגשות זו את זו. זרמן הקדוש הוא מלאכי אלהים העולים ויורדים [עפ"י א"ק א רמא].
ע' במדור זה, שיר המלאכים. ע"ע "כנור". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

"סוריאל שר הפנים"(37) - ההשגה הגדולה, ע"פ חזון רוה"ק° הסמוכה לנבואה°, הסוקרת את ההקפה של כל השלמות כולה הראויה לאדם בשכלו ובהנהגתו, מרום פסגת המושגים היותר נעלים בהשגה, ועד הדרכים היותר דקים שבמעשים נמוכים ורחוקים, שמביאים בדרך ישר או מסובב הרבה לסור מעל ההדרכה הישרה המביאה לאושר° האמיתי של האדם שהוא אור־פני־מלך־חיים°. ההשגות האמיתיות שממלאות בקדושת° אמיתתן את הידיעה היותר בהירה, ללמד את תוכן הדרכים שראוי לסור מהן, כדי שלא יעכבו את התכלית הנשגבה שאליה נושא האיש השלם את נפשו [עפ"י ע"א ב ז מט].

"עיר גבורים"(38) - מרום ההויה הכבירה של המצויים הרוחניים°, המעוטרים בעטרת הנצח° וההוד°, פארי האצילות° האלהית, המופעים בקדושתם מזוהר° גבורה־של־מעלה° [ע"א ד י ט].

פגעים(39) - הסבוכים בדעות° ואמונות, בשיטות החיים, ובארחות הצבוריות. וכן, המון הסבוכים בקרב היחיד פנימה, שאין רגש אחד פוגש את חברו בחבה הראויה, ומחשבה° אחת דוחה את חברתה ברוח בוז ומשטמה, עד כי חליפות רוח של ידידות, נעשה דבר נמנע, והרגשת יופי° כללי, להשיב נפש, הולכת ומתדלדלת [עפ"י א"ק א קכא].
פגעי תעופות סברות רעות, ופגעי התאוה החומרית השפלה [עפ"י ע"א ב ב קנא].
ע' במדור זה, מזיקים.

קטרוג המלאכים° על בריאת האדם(40) - יסוד הכמות הרוחנית°, "וגויתו כתרשיש"°, נגד ההתעלות האיכותית שתבא לעולם ע"י הופעתו החדשה של האדם, רצונו החפשי° ודבקותו° הפנימית העולה מעלה־מעלה° [קובץ ז קלה (ג"ר 96)].

קטרוג השטן(41) - התגברות (השטן°) בכוחותיו ונכליו להסית את האדם מדרך טובה עד שכפי טבעו תהיה הטובה, שהקב"ה° רוצה להביא לעולם, לרעה לו, כי ישחית על ידי גאותו, <ולפעמים ח"ו יגבר הקטרוג עד שאפילו ההשפעה הממוצעת ג"כ תהפך לרועץ> [עפ"י מא"ה א צא].
קטרוג השטן מימין(42) - כשהשטן בא לקטרג עליו מצד שמגדיל מעלתו, נקרא ש"עומד על ימינו"° כלומר הצד החשוב שלו, ועי"ז הוא משטינו, שת"ח° גדול כזה לא יצא ידי חובתו נגד בוראו ית' שהרימהו למעלה רמה כזאת [מ"ש נז (מא"ה א קסז)].
קטרוג השטן משמאל - מצד שהשטן משפיל את מעלת האדם ועי"ז הוא רוצה להגדיל עונו, וזה נקרא שהוא מקטרג אותו ומשטינו מצד השמאל והגרוע שלו [מ"ש נז (מא"ה א קסז)].

שד - כח פועל להוציא אל הפעל את סידור כחו המדמה° של האיש רק לפי ערך הפרטיות שאינו מתאים לסדר ומשטר כללי ואינו לובש מלאכות° [עפ"י ע"א ב ט סז].
שדים - דמיונות בלתי צודקים המעורים את עיני השכל מראות נכחה באור־ד'° [עפ"י שם ז מט].
כוחות השכליים המטעים וכוחות הדמיוניים [עפ"י שם נג].
בריות פגומות, (ש)נשתכללו בכל צדדי הרוח, אבל חסרים הם אותו הביסום° הגופני שהיו ראויים לו, שבפנימיותן מונחת תשוקה של איבוד והעברה מן העולם בעד עצמם, וממילא זוהי השקפתם ונטיית חפצם גם לגבי אחרים. ועל כן הם הם מזיקי עלמא [עפ"י קובץ ג שז].
כוחות החיים המזיקים בעולם, הבאים ממקור התוצאות המזיקות של הציורים הדמיוניים הבלתי נאגדים עם הכלל בציוריו° [עפ"י ע"א ב ז נז].
שד - ◊ בנפש האדם יש דמיון° שמלביש את השכל ונותן לו ברק והידור נוצץ, וכל מה שהוא לנאותו אינו חוצץ, אבל המותר מזה יוצא כבר מסדר הקדושה°, כיון שאין אור השכל שורה בו כלל, ונעשה שד משדי [א"ק א רלב].
ע' במדור זה, "תכסיפת". ושם, מזיקים. ושם, "מלאך חבלה". ושם, שעיר. ושם, שעיר של בית הכסא. ושם, בהגדרת המבוא, שדים, מזיקים, מלאכי חבלה וכיו"ב.

שטן - כל הכובד של הרע°, שנמצא בעולם בשביל המטרה הכללית אשר יצר בורא° כל עולמים° שיהיה גם כן הצד השלילי נמצא בעולם בכל הערכים, בין ברוחו של האדם פנימה ובין בכל הבריאה° כולה, החמרית° והרוחנית°. זהו השטן שהוא גם היצר־הרע והוא גם מלאך־המות°, ההורס והמכלה שמטרת הוייתו היא כדי שהטוב־המוחלט° יתגבר עליו בכל הערכים כולם, וכדי שסוף כל סוף יהפוך אותו לעבודת הטוב ולאימוץ הקודש° והאמת° [ע"א ד יב מב].
הכח הכללי של הרע, בין אותו שהוא בהכרח טמון ברוח הפנימי של האדם, בין אותו שהוא מתפשט בכל ההויה כולה [שם שם].
כח המבלה והמחבל השואף לאיבוד העולם, כח ההורס. הרשעה°, התוכן המשטין [עפ"י שם שם ט קז, קח].
היצר־הרע°, והחפץ בהשחתת עולם בכל מובני השיחות. מקור הרשעה והזדון [שם קי].
הכח העור° השורה בגופו של אדם, כח הרע החמרי והתפשטות כחו במלא העולם והיצירה [שם מט].
בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית° וכל סדר הגיוני, הוא היצר־הרע הוא מלאך המות [ע"א ב ז נב].
יצר־הרע, אשר תחת ידו כל צבא המדות הרעות וחיל מסיתי האדם מדרך הישרה [מא"ה א צא].
"שטן המשחית"(43) - הכח שההשחתה וההשטנה, הקלקול וההרוס, הוא עצם רצונו ושאיפתו בחייו. השרש המקורי של העזות° והרשעה [ע"ר א פב].
ע' במדור זה, "מלאך המות". ושם, קטרוג השטן.

שיחת מלאכי° השרת(44) - ציור° בניב שפתיים, המתגלה ע"פ חזון רוה"ק° הסמוך לנבואה°, של השגות אמיתיות שממלאות בקדושת° אמיתתן את הידיעה היותר בהירה [עפ"י ע"א ב ז מט].

שיר המלאכים(45) - השגת (המלאכים°) בסדרי הקישורים של הסיבות ומסובביהן, <כי רק עפ"ז ישיגו וישבחו לקונם, ובזה יעלו אל מרום ההשגה בסולם המציאות> [מ"ש שנו (ה' שיח)].
הוספת העליונים שלמות בתור מקבלים מכל מעשה עבודת ישראל בכל חלקי השלמתם. השיר מורה על השלמות, שהשמחה° וההשגה כשהן מצורפות הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר. ושורש השמחה והשלמות בעליונים הוא ממעשיהם של ישראל ושלמות קדושתם°, בשעה שהם עסוקים במצות° [עפ"י עין איה א א ה].
שירת ותהילת המלאכים לחי־העולמים° - הציור° האמיתי° בגדולת אמיתת כבוד° האל ב"ה ודרכיו° הגדולים, וההמשך אחריהם בטבע ובעצם [מא"ה א פז].
ע' במדור זה, "סולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו".

"שכלים נבדלים" - סבות° חיות, מלאכים°. הכחות המניעים, ברצון השם־יתברך°, את כל התנועות הקוסמיות, "וצבא השמים לך משתחוים" [עפ"י מ"ר 110].
ע' בנספחות, מדור מחקרים. ע' במדור זה, בהגדרות המבוא, נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליות, סבות, עלולים, וכיו"ב.

שליח - (לעומת מלאך°) - הונח על שם עשיית הפעולה השליחות [ה' עט].

שמועיאל - מלאך° בבריאה°, שמיעה° קדושה° עליונה° אלהית° בה משיגים סוד השם° [רד"ך, עפ"י ב"ר שנט].
ר' במדור זה, "מטטרון שר הפנים". ושם, יהואל.

שעיר - דמות מחבל רוחני° וציורי° [ע"א ד ט יד].
ע' במדור זה, "מלאך חבלה". ושם, שד. ושם, מזיקים.

שעיר° של בית־הכסא°(46) - הנטיה הגסה° הבהמית, שמתכנסת רק בחמדה גסה פעוטה ופחותה ועוד מרעשת ומעלה תנועה, בה יוכל האדם להמשך אחר דמיונו לבלי לקחת את הלקח הראוי לו, איך להתנהג עם הבהמה שבאדם ואיך להעריכה, לבל ישכח כמה רם ונשא הוא בנטותו אחר אנושותו וכמה שפל וחלש הוא בנטיתו אחרי בהמותו [ע"א ב ט רמו].

שר האומה(47) - שורש רוחני°, מציאותי, שעומד ביסוד מציאות האומה [מה"ה ג רטז].
"מלאך האומה", "נשמת האומה", הפסיכולוגיה הצבורית, האופי, התכונות והגוונים המיוחדים לכל עם [עפ"י שי' ב 35].
שָׂרִים - ("שרי האומות") - הערכים הרוחניים של כל מהלכי הנמוסים, התרבויות והדתות שבעולם [עפ"י ב"ר שלה].
ע' במדור זה, "מלאכי אלהים". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, פמליא של מעלה ופמליא של מטה. ע' במדור נפשיות, נפש עם ולשון.

"שר העולם"(48) - מטטרון°, הקדושה° הכללית המקפת כל המציאות כולה. הקדושה הכוללת המציאות [מא"ה ד מט (פנק' ה צד)].

"שרה של גיהנם°"(49) - הכח המשבר את הצורה° הרוחנית ביסודה, בכח ההרס האכזרי שלו [ע"א ד יב מה].
ע' במדור זה, "דּוּמָה".

"שרו של עשו"(50) - המניע את הרע° [פנ' כג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שרו של עשו אין לו רשות כלל לגלות את שמו.

שרף - (לעומת מלאך°, ושליח°) - המכלה והמחבל [ה' עט].

"תכסיפת"(51) - הכח המדמה° בהשתבשו, הגורם לתאוות רעות שראוי להיות מלא מהם בושה° וכלימה°, ומכסיפות° (הן) את אור פני האדם והצלם־האלהי° שבו, וזה תכסיפת, מגזירת כסף חמדה, וכיסופא - בשת בארמית, והכספה°, כחישות ומיעוט ההבהקה, שהוא נפילת אור הנפש הבא מכח נביכת הכח הדמיוני שבאדם. ונגעי° בני אדם שהוכנו לשבט־אלוה° על איש הולך באשמיו, רק בשיבוש הכח הדמיוני מוצאים הם מקום לפעול הצער והפחד וכל אלה הציורים° הרעים הנמצאים בעולם [ע"א ב 230].
ע' במדור זה, מזיקים. ושם, שד. ושם, "איסתלגנית".

  1. יחזקאל ט יא.
  2. ע' בהערה במדור שמות ותארים אלהיים, אלהים.
  3. הדאגה הכוללת של טובת הכלל - ע' במדור נפשיות, ניצוץ, ניצוץ אלהי שבנשמת האדם. ע"ע ירים משה לרמח"ל, עמ' קע "ואליהו, הוא המתגלה לא להנאת האדם כי אם לצורך תיקון כל ישראל". ע"ע דובר צדק לר"צ, נה. ע"ע רי"מ חרל"פ, ישלח ממרום, עמ' 32.
  4. רש"י ברכות נא. שם חבורת מלאכי חבלה.
  5. ישעיה לג ז. כתובות קד.
  6. פסחים קיח.
  7. פסחים קיח:
  8. אין [...] ההתבוננות האמיתית איך שתכלית כל רעה לטובה גמורה [...] מראה מקום לרע, אלא שעושהו אמצעי לטוב [...]. אבל [...] בטובם של עצם הגבורות מצד עצמם - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תשובה, זדונות מתהפכות לזכויות; זדונות נעשים כזכויות ובהערה שם.
  9. דּוּמָה, גיהנם - ע' רש"י שבת קנב: ד"ה לדומה - "מלאך הממונה על הרוחות". זוהר ח"ב יח. "דומה שר של גיהנם, לידון שם נפשות הרשעים".
  10. ב"ב טז.
  11. דניאל י ו. ע' ת"ז (מהדורת וילנא) לג.: "וכמה מארי דגופא סלקין עמה דאתמר בהון וגויתו כתרשיש".
  12. ישעיה ו ג.
  13. יחזקאל א ז.
  14. בהקדמת ברית מנוחה: "הוא אלהינו ואנחנו עבדיו ואין מי שיקרב אליו לראות גאון תפארתו זולתי שלשה שסימנם זה שמ"י לעלם והם שמועיאל מטטרון יהואל. שלשה מלאכים הללו מגלים סודות השם הזה לנבראים כדי להודיע הודו וגאון מעוזו".
  15. פסחים קיח:
  16. ע' מלבי"ם יחזקאל א ו־ח.
  17. מזיקים - זוהר ח"ג ע. ע"ע ע"ר ב קעח ד"ה מזיקים.
    בעלי־חיים רוחניים - ע"ע קבצ' ב יז סי' יב, ע"א ב ז נג, פנק' א קג סי' ז.
  18. ע"א ב ט כא - שם בברכות נד: פי' רש"י ד"ה שימור - מן מזיקים. נ"ל שבדברי הרב כאן גם הסברה לסוגי מזיקים, שהם רוחות ושדים. ע"ע בביאור שם טוב, מורה נבוכים, ח"ג פמ"ו "שד באמת הוא הסכלות הקניני והם הדעות הנפסדות והדמיוניות הכוזבות... ואינם אלא העדר ודמיונות בטלים וכוזבים". ובמלבי"ם, בראשית ג בתורה אור "רוחות ושדים, מחשבות רעות וציורים רעים ונגעי בני אדם". ע"ע א"ל קסז.
  19. הרוחות, שאין להם גוף, ויסוד הכללה גופנית - ע' בר"ר פר' ז ה.
  20. המתחכמים בעיונים, ולא ישכילו להתנהג ע"פ עמקי הרחבת העיון בכל צדדי המעשים החומריים, הם באים למאסה של תורה ומחריבי עולם הם - מורה נבוכים ח"א ז: "כל מי שלא הגיע לכך שתהיה לו הצורה הזאת, אשר בארנו ענינה, הוא אינו בן־אדם, אלא בהמה, שתבניתה ומתארה תבנית בן־אדם ומתארו, אלא שיש לו יכולת - שאין לשאר בעלי־החיים - לגרום מיני פגעים ולעשות מעשים רעים. כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים להגעת השלמות שלא הושגה, ישתמש בהם במיני תחבולות המביאות למעשים רעים ומולידות פגעים. וכו'. וכן היו ילדי אדם הקודמים לשת. ואמרו ב'מדרש', "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות" - והכוונה, 'שדים'". ע"ע ס' חסידים תתשע: "רוחות של רשעים במיתתן הם מזיקין". ובמנורת המאור אות קמג: "וכשחטאו ישראל בעגל, הסריחו גופם וטנפו שכלם ונהפכו גופם ושכלם ונעשו מלאכי חבלה, כי כמו שהשכל המישר נעשה מלאך שרת, כן הדעת המחבלת נעשה מלאך חבלה, כי כל הפועל שום דבר אפלו כפי טבעו נקרא מלאך, כדכתיב: 'עשה מלאכיו רוחות' וגו'. ולזה רמזו, באמרם: שני מלאכים המלוין לו לאדם, אחד טוב ואחד רע. כלומר, הנפש והגוף, כי כפי טבעם הראשון זה טוב וזה רע". ובחסד לאברהם, מעין שביעי, נהר ט: "יצה"ר גורם שתהיה הנפש שד, והיינו הרשעים הם הם המזיקים כנודע". ובאג' א קמג "נשמותיהם של רשעים הנן מזיקי עלמא". וע' בנספחות, מדור מחקרים, תקון נשמות.
  21. נעשות קרח מכאן ומכאן - בילקו"ש רות ג, רמז תרו "שרוחות אין להם שער".
  22. בגבורות־ה', פרק נה עמ' רמה, מסביר מהר"ל שפעולה על ידי מנהגו של עולם שהשם יתברך פועל על ידי הטבע שהוא שליח המקום, ידוע אצל חכמים כי השליח הזה מטטרון שמו, בגימטריא שדי. והוא יתברך כולל הכל, והשליח כמותו בעניין הכללות, אבל מפני שהוא שלוחו הוא קטן במדרגה, וקראו אותו החכמים שדי קטן. ובעמק המלך, שער ה, פרק לב: "מלאך מטטרון הכולל כל המלאכים". ע' ביאורי הגר"א לתיקונים מז"ח ז. ד"ה ואפילו גלגל חמה - [...] מט"ט. ובק"ה עמ' סז-ח, ובהערה סו: "יש מפרשים מטטרון מלשון יוונית, מטא־טרונוס, Meta-thronos, מאחרי הכסא, כי היצירה מאחרי הבריאה, כסא הכבוד. [...] ויש מפרשים מלשון יוונית, אמצעי מיטטור, Mitator, שליח, ההולך לפני המלך, וכן פי' הרמב"ן, שמות יב יב, [...] פי' מורה הדרך. [...] ויש מפרשים מלשון רומי, ממונה הולך לפני הצבא [...]. ערוך השלם, ע. מטטר. ע' מלאכי עליון לרר"מ, מע' עג-קח. מטטרון, חנוך, שר העולם, נער".
  23. מלאכים, ענפים מלאי עז חיים, היוצאים מתוך ההופעה האלהית, ויורדים לתוך המורד של כל תהלוכות החיים - חסד לאברהם, מעין רביעי, נהר ל "המלאכים, הם צינורות שאור העליון מתלבש בהם ומאיר דרכם אור רחוק ממקורו".
    מלאכי השרת, שכלים עליונים - ע' א"ק א קסז והערת הרצי"ה א"ק ד תקצה־תקצו. מורה נבוכים, ח"ב פ"ו.
    הכוחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה וכו' עד רום המעלה וכו'. הסבה הקרובה לנפש האדם, המושגה לשכלו והכרתו וכו' - בכל בו סימן י "מלאכי השרת ר"ל, הכוחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות".
  24. ב"ב עה: 'תרי מלאכי ברקיע, דוגמת תרי אמוראי בארעא'. נדרים כ: ו'מלאכי השרת מאן נינהו רבנן', ובקדושין עב.: "תלמידי חכמים שבבבל דומים למלאכי השרת".
  25. מלאכי ב ז.
  26. שבת פט:
  27. שבת נה. פח.
  28. בראשית כח יב.
  29. שבת יב:
  30. שמו"ר פר' כח א
  31. שבת פח:
  32. ב"מ פח:
  33. יומא עה:
  34. שבת פח:
  35. ב"ב עג.
  36. סולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו - בראשית כח יב. אור החיים עה"ת, בראשית כח יד, "אורות עליונים בשורש נשמתו, הם נקראים בדבריהם ז"ל (זוהר ח"א יח.) מיין נוקבין, מלאכי אלהים העולים בסולם - שהוא סוד נפש האדם, באמצעות המעשים הטובים אשר ישתדל בהם בעולם הזה. ובעלות אלו ירדו מיין דכורין, כי בהתעוררות התחתונים יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו "ויורדים בו".
  37. סוריאל - רש"י ברכות נא. מלאך חשוב לבא לפני הקב"ה.
  38. משלי כא כב.
  39. ירושלמי ערובין סג:. שבועות טו: ע"ש תורת חיים.
  40. קטרוג המלאכים על בריאת האדם - ילקו"ש בראשית ו, רמז מד "עמדו שני מלאכים שמחזאי ועאזאל ואמרו לפניו רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו".
    וגויתו כתרשיש - דניאל י ו. חולין צא:
  41. בר"ר פר' לח ז.
  42. זכריה ג א. תהילים קט ו.
  43. ברכות טז:. תפילה, ברכות השחר.
  44. סוכה כח.
  45. ע' משנה ברורה סי' תריט סק"ח. ובביאורי אגדות לרי"א חבר, אפיקי ים, מועד קטן יג.: "וסוד שיר המלאכים ידוע שהוא לקבל שפעם מלמעלה, ובעלייתם למעלה אז אומרים שירה".
    עפ"י א"ק א רמא, ושם רסא, וההגדרות המובאות כאן אולי יש מקום לנסח: העליה השכלית והשירית העליונה להרום היותר עליון, של הדמיון האנושי והרצונות הטבעיים שלו בין ביחיד בין בצבור, מורידה היא רצונות ודמיונות נשגבים, המביאים ברכה רבה. הזרמים העולים והיורדים הנפגשים בדרכם בתכונה הרמונית, הוא שיר המלאכים.
  46. ברכות סב., קדושין עב.
  47. מו"ר הרב שלמה אבינר ציין דניאל י יג, כ, כא. מכות יב. מדרש תהלים מזמור קנ: ""הללוהו ברקיע עוזו". מהו עוזו, הללוהו במה שעשה בעָזִים שברקיע, ומי הם עָזִים שברקיע, אלו שרי עכו"ם". בר"ר פר' סח יד. תנחומא משפטים יח. פדר"א פרק כד. זוהר ב טז:.
  48. יבמות טז:
  49. שבת קד. זוהר ח"ב יח.
  50. ילקו"ש בראשית, פרק לב, רמז קלג.
  51. רש"י ברכות נא. "שם חבורת שדים".