פ

פושע ישראל - ה"פשיעה בישראל" - ר' במדור אליליות ודתות.

פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין(1) - הנסוגים מדרכי תורת־ד'°, שבעטו בקדושה° החיצונית, בגופה של תורה, ורצו לקנות את הרוח <בתואנה אשר יבקשו, כי הקדושה החיצונה תשקע דעתו של אדם במעשים וישכח את המושג הפנימי העיוני. לא כן הוא, שמתוך שמתעסק במצות° המעשיות הדברים הכמוסים וגנוזים בעומק יסוד המצוה מתחקקים בגופו ונפשו, והזכירה תגדל ביותר למשכהו אל מעלת הקדושה של הדיעות והתכונות הרמות, הלכך מדכר דכיר להו> הם ישכחו גם את הקדושה הפנימית כי לא הוכשרו לקבלה [ע"א ג א מא].
◊ (משום) שהתפילין הם בערך כתנות־עור°, השגה המחוברת ברשומה גופנית, שהיא נחוצה מאד מצד משכא־דחיויא°. והגוף ונטיותיו אינם יכולים להמשך כלל לדרך הישראלי בלא ההדרכה הזו של הרכנת האור־האלהי° בעבי גרמי החומר ונטיותיו [עפ"י קבצ' א נט].

פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון(2) - יד־אל־עליון°, זיו° אור־אלהים°, ממלא את העולמים כולם, מחיה ומרוה אותם מדשן נועם עליון של מקור־החיים°, נותן חיל בנשמות°, במלאכים°, ובכל יצור, לחוש את פנימיות תחושת החיים. ונטפי עדנים הולכים ומטפטפים ומשפרים את החיים כולם. <והמציאות כולה יש לה בשביל כך אותו האור° והזוהר°, המבהיק עליה מאוצר הטוב של מקור חי־העולמים°>. הזיו החי מופיע בעצמו בהודו° על כל, ועיני כל פונים אליו, ומושבעים רצון מיד אל עליון זאת הפתוחה - היצורים העליונים שביצירה, ברואי מעלה ומטה מתענגים, ושלות עולמים רעננה הולכת ומפעמת בנחת רוח בקרבם, מביטים הם אל מקורם וינהרו [עפ"י א"ק ב שכט].

פטר רחם זכר° - (מציין) - פתיחת נביעות הויתו של הכח המפעלי שבחיים [עפ"י ע"ר א מב].

פך - (לעומת קרן°)(3) - עניין טהרת° הגוף והמעשה [פנק' ה פג].

פלג אלהים מלא מים(4) - מי בראשית°, המים־העליונים°, יסוד כל הישות ההולכת ובאה בהמון גווניה°, ההולכים ומפכים בעושר אין חקר [פנק' א תג].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מי הבריכה־העליונה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אמונה.

פלגא (מן שמיא) [ברקיע] לא יהבי(5) - כל הכוחות נוצרים בכלליותם, וזאת תורת האדם לכוין דרכיו, לעשות את עצמו שיהי' הכח הכללי משתמש לטובה ולא לרעה [אג' א קח].
המציאות הכללית שׂם השם־יתברך° שתלך על ידי הכחות הכלליים, והבחירה° האנושית תבא לעזרת הטוב° והמוסר°, לצדד את הכוחות הכלליים לצד הטוב [קבצ' א קה־ו].
אי אפשר לבקש חצי דבר, שיהיה שולט בכל עז ורק בדבר עבירה יבטל כוחו. (כי) לסדר הנהגה קבועה בביטול הטבע בגלוי, זהו נגד חוקי הבריאה שבהם חקק השי"ת שמים וארץ. שיהיה כח נמצא בתקפו, ונגד שליטת טבעו, (באופן) קבוע ומתקיים לא יטה האדם, (זו המרה של חוקי שמים וארץ) שאין זה דרכו של יוצר בראשית [עפ"י פנק' ג רלח, רלה].
ע' במדור זה, כלום יהבתיה (ליצרא־דע"ז) לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. ושם, בטול יצרא דעבודה זרה.

פמליא של מעלה ופמליא של מטה(6) - "פמליא של מעלה" - הדעות במושגים הכוללים שעליהם נבנת תורת המוסר°. המדות הטובות והמוסר הטוב, הצדק° והמשרים°, שהם דרכי־ד'°. "פמליא של מטה" - הדעות במצב הכלכלה הדואגות לחלק של האדם החומרי של מטה [עפ"י ע"א א 80].
פמליא של מעלה ופמליא של מטה - פמליא של מטה - האור המצומצם בפרטים, פמליא של מעלה - האור שלמעלה מן הפרטים [עפ"י א"ת ב ג].
ע' במדור מלאכים ושדים, שרים, (שרי האומות). ע' במדור זה, הוספת כח בפמליא־של־מעלה.

פני משה כפני חמה, פני יהושֻע כפני לבנה(7) - ישנם שתי מיני הנהגות להנהיג את הציבור בהם. ההנהגה האחת היא שהמנהיג הוא מופלא מאד במדרגתו ונעלה הרבה מעל כל העם, על כן הוא יושב בעצמו ועוסק בשלמותו לפי ערכו, ומתוך שהוא עוסק בשלמותו הוא מנהיג את הציבור כולו שהם הולכים אחריו, אע"פ שאין הנהגתו לפי ערכם מצד עצמם, אבל מצד גודל כוחו של המנהיג הוא מעלה ומרומם אותם להתנהג למעלה מערכם, והוא דומה לשמש שבכחה הגדול מקיפים אותה כוכבי לכת לקבל ממנה אורה. ויש מנהיג אחר שאין כוחו גדול כ"כ להנהיג את הציבור על פי מדת עצמו, כי אם הוא צריך לצאת בעקבות הציבור ולהתנהג עמהם ע"פ מדותיהם ולהנהיגם כראוי להם, והוא דוגמת הירח שמקיף את הארץ ומאיר לה. והנה משרע"ה אמר מפורש על תוכן הנהגתו "כי תאמר אלי שאהו בחיקך" להעלות אותם בהנהגה גדולה מערכם ע"פ ערכו. על כן פני משה כפני חמה אבל המנהיגים האחרים היו צריכים לצאת בעקבות העם, על כן פני יהושע כפני לבנה עמהם ולהנהיגם ע"פ דרכם [א"ה ד 64].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים).

פסחים על שתי הסעיפים(8) - מדלגים מסעיף ומחשבה זו לסעיף ומחשבה אחרת, <הנחתם היא על המחשבות הללו> [עפ"י מ"ש קלט].
ע"ע פסיחה.

פסקה זוהמתם°(9) - שלא תמצא בנפש הכנה חזקה אל הדברים שהם תועבה לפני השכל האנושי והדעה הישרה, ועפ"ז ימצא טבע קבוע בנפש שלא לעשות שום דבר נלוז ועולה, וכמו כן הכנה אל כל המדות הטובות בעצם הנפש [מ"ש שב (מא"ה ג קנו)].
סילוק החסרונות, ונשלמה עי"ז השלמות האנושית [מ"ש שט (מא"ה ג קסג)].
כל החסרונות הטבעיים המביאים לאדם למעט חשקו אל דרכים הטובים והישרים האנושיים, כולם פסקו מהם [מ"ש שב-שג].
התעלות° ישראל° מירידתם° שירדו במצרים°, גם הירידה של כללות המין האנושי, וחזרתם למעלתם הקדומה [עפ"י מ"ש רפו־ז (ה' רמד)].
עצמות המהות הנפשית הישראלית טוהרה° ועלתה מידי השיקוע הכללי שכלל האדם עדיין נתון בתוכה [עפ"י ע"א ד ט פא וההגדרות הקודמות].
ע' במדור זה, זוהמא. ושם, קרבנו לפני הר סיני.

פקד פקדתי אתכם(10) - מה שדרשו חז"ל בדברי יוסף שאמר "פקוד יפקוד אלהים אתכם", שהגואל האמיתי הוא שיבא בלשון "פקוד יפקוד" - שבאה להם בזה הקבלה בענין הנהגת ישראל שהם גוי אחד, הצריכה להעיד על האל היחיד ב"ה ולהראות גלוי לכל שכל המציאות הרוחנית והגשמית גם יחד נמצאו רק מאמתת המצאו, והכל נברא לכבודו. ע"כ כשלקח ד' את ישראל לו לעם הי' בענין שהיו צריכים גם לישועה גשמית, להוציאם מתחת סבלות מצרים. והנה הי' אפשר שיבא גואל שלוח לדברים הרוחניים לתן להם תורה ודעת אמת, ולהעמיס עליהם בעצמם הישועה הגשמית ע"י השתדלות אנושית. וגם הי' אפשר שיבא גואל להוציאם מעני מצרים, ותורה לא תנתן על ידו, והם בעצמם יעמלו בשכל האנושי איך להישיר אל השלמות. אבל שני אלה לא יצדקו, כי הצור פעלו תמים, הראה לעמו סודו כי באחד יושיע אותם תשועת עולמים הכוללת הגוף והנפש, ובפקידה אחת של הנפשיות יתרוממו גם הגופים, להורות על סוד ההנהגה המיוחדת, ע"ז נאמר "פקוד פקדתי", פקוד - בעצם על הנפשות וע"ז פירש "אתכם" - עצמותכם, ומתוך זה נמשך ש"פקדתי" - "את העשוי לכם". והי' זה קבלה בידם שאין גואל אמיתי כ"א הבא לישועת הגוף והנפש יחדו, וחפץ ד' יצלח בידו לתשועת הגופים שהיא כהוראה על תשועת הנפשות. <ולא מצד בירור אמתת הגואל לבד נאמרו הדברים, כ"א מצד אמתת שלמות ההנהגה של הבורא ב"ה שיצר הכל בחכמה וקישר הנפשות עם הגופים גם בסוד הנהגתם, כמו שהם מקושרים לעינינו בהוייתם, ובזה הפליא השי"ת אותנו מכל גויי הארץ התועים, כי המתעתעים מעולם לא הי' שיעשה נפלאות להטיב הגוף הגלוי לעין כמו שיתאמר להטיב לנפש אשר בה הרחיק עדותו כל הרוצה לשקר> [ה' רלג].

פקידה כפולה - "פקד פקדתי"(11) - רוממות ישראל, בכח קדושתו הגדולה של הגואל°, למעלה רמה, לא לבד כפי מה שהם ראוים בעצמם ולא בהדרגה, כ"א עוד במעלה יותר עליונה ממה שהיו ראויים אליה לולא הגלות° והשיעבוד [עפ"י מ"ש רפה (ה' רמג)].

פרגוד(12) - המחיצה השכלית הנבדלת, <שלפנים ממנה משיגים את התהוות ההנהגה ע"פ חוקי החכמה־האלהית°, לפני שהמעשים נקבצו ופעלו פעולתם במציאות הכללי(ת)> [עפ"י ע"א א ג יג].
ע' במדור זה, אחרי הפרגוד.

פריצי עמך - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, או במדור נפשיות, נשמות גבוהות של עולם־התוהו.

פרנס הדור, קברניטה של הספינה(13) - הנהגת הדור הראויה צריכה להיות שהמנהיג ישתדל לחדור למצבו של כל יחיד כפי כחו, ובמה שישתדל לתקן ג"כ כל המצבים הפרטיים יתרומם מצב הכלל כולו. ונגד הנהגת הפרטי(ם) יקרא בלא משל פרנס־הדור, שהדור מורכב מפרטים ואישים שונים וצריך שיפרנסם כולם כ"א לפי ענינו. וקברניטה־של־הספינה יקרא על שם ההוראה של ההנהגה הכוללת, כשם שמנהיג הספינה מנהיג כל אישיה הנקבצים לתוכה בהנהגה אחת, ובבאם אל מחוז חפצם יבור לו כ"א דרכו הפרטי [ע"א א ד כב].
ע' במדור זה, מנהיג, קברניט. ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים).

פרק שירה(14) - (ענין) העסק בפרק שירה - יסוד עבודה° שכלית, עבודה מלאה חיי־עולם°, הנובעים ישר מהיתחברות ישרה של האדם עם כל המציאות כולה. והיא הקדמה לעבודה רגילה, שבאה לאדם על ידי התורה [א"ק ג רכז].
עיקר יסודו של פרק שירה - לקיחת התשוקות, לא רק של עצמו, כי אם את כל התשוקות וכל התאוות של כל העולם כולו, של כל המציאות, של כל הברואים, והעלאתם להקדושה־העליונה°, להיות עטרה לראש מלך חי־העולמים° [עפ"י א"ק ג רכח].
יסוד פרק שירה - ההתאחות המקיפה של כל החי, הצומח, כל הדומם, וכל הנפש הרוח והנשמה הממלאה והמקיפה אותם [א"ק ד תסה].

פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה - ע' במדור זה, "בכל דרכיך דעהו".

פרשז(15) - פרישה הממלאה את הזיו° ומבלטתו [ע"א ד ט צז].

פשוטו של מקרא(16) - שטחן של דברים המתראים לנו על ידי האותיות שבתורה שבכתב כמו שהן [עפ"י ע"א ד ט כט ומ"ר 176].

פשט ידיה וקבליה - ע' במדור תאורים אלהיים, יד ד'.

פתח - (רוחני) - צנור°, דרך [עפ"י א"ק ב שכט].
פתח לשערי־אורה°(17) - צנור° לזרמת חיי קודש° וטוהר°, דרך ללשד טללי אורות [שם].

פתחון פה - "ופתחון פה למיחלים לך" - אופני הבטאה למגמתנו העליונה, שהיא העמדת הגבולים שבין הקודש° ובין החול°. כדי לתקן ולשכלל את שניהם, כדי לחברם ולזווגם° במעמד היותר הגון לתקון עולם, לתקון העולם הכללי של האנושיות ולתקון עולמנו אנו [מ"ר 414].
כח הביטוי שלנו שילך הלך וגדול מתוך חזרת הדיבור הספרותי ביסודו המקורי, <ע"י פתיחת פתח של הופעת הקודש בעוצם בהירותו ע"י התאגדות של אגודה כללית רק לשם החישוף של מקור החיים של כל התנועה הלאומית> [עפ"י אג' ג רסב].

פתקא (מן שמיא) [מרקיע] דהוה כתיב בה אמת(5) - חכמה וחשבון של דעות האמתיות, <שנצטרכו עמ"נ להעיר את החפץ הכללי של היחש לאלהות° אחר ביטול־יצרא־דע"ז°> [עפ"י ל"ה 229].
<במקום ההשגה הטבעית שהיתה מבוססת בעומק הנפש בטבע, היתה צריכה דעת־אלהים° להתפשט על פי> הכרה שהיא חוץ מטבע הנפש הפשוטה, כי אם על פי הקשי דרישת אמת, אמת שאינה כל כך קבועה בלב וחזקה (כמדת כל דבר עצמי וטבעי שלא ישכח לעולם כי אם ירבה חילו בריבוי אמצעיו) עד שיש בטחון שריבוי האמצעיים (שבדרכים המוליכים אל המטרה שהיא קרבת־אלהים°) לא יטשטשוה [עפ"י קבצ' א קו].
עבודת־ד'° <שהיתה עומדת בתור תביעה טבעית למי שהשלים חק לימודיו ומוסריותו הראויים לקדושה של קרבת־אלהים°>, נעשתה לדבר של חק המושג אחרי לימוד של אמת מופשטת <על כן ודאי שירידה יש כאן (בפיתקא מרקיע דהוה כתיב בה אמת שעם ביטול־יצרא־דע"ז, כי) על כן (עבודת־ד' השתנתה ל)ענין הנעשה בידי אדם> [עפ"י פנק' ב קכח (ל"ה 184) וההגדרות הקודמות].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, ישר. ושם, כובש.

  1. ר"ה יז.
  2. תהילים קמה טו טז.
  3. מגילה יד.
  4. תהילים סה י.
  5. יומא סט:
  6. ברכות יז.
  7. ב"ב עה.
  8. מלכים א יח כא.
  9. שבת קמו.
  10. בראשית נ כה, שמות יג יט. ע"ע שו"ת ישועות מלכו, לקוטי תורה, דף עד. ד"ה במדרש, מסורת בידם.
    מה שדרשו חז"ל בדברי יוסף וכו' שהגואל האמיתי - ילקו"ש בראשית יב, רמז סד, שמות פרק ד רמז קעד.
    שיצר הכל בחכמה וקישר הנפשות עם הגופים גם בסוד הנהגתם - ע' טור והג"ה הרמ"א שו"ע, או"ח סי' ו א.
  11. שמות ג טז.
  12. ע' ר"ע מברטנורא, אבות ד כב ד"ה שעל כרחך "מקום טהור שהנשמות מונחות שם".
    לפני שהמעשים נקבצו - נלע"ד שנפלה טעות בנדפס בע"א שבו כתוב: "לפי המעשים שנקבצו". תיקנתי על פי העולה מכלל הפסקה שם.
  13. ב"ב צא.:.
  14. פרק שירה, הקדמה. א"ק ב תצג "העסק בפרק שירה הוא היסוד של התשובה אל הטבע. זאת היא התשובה התחתונה שהיא העליונה, העולה למעלה מכל קנאת עם, רק מרוממת את האדם בתור האח הנעלה לכל אחיו יצורי שדי, היודעים כולם את קונם ומתענגים בהדר פעלו. הכל למרומי הקודש הוא מתעלה". ליקוטי תורה, טעמי מצוות, פרשת ואתחנן: "ענין פרק שירה שצריך אדם לומר בכל יום מה ענינו, דע כי כל הנבראים שבעולם יש עליהם שר בשמים והוא סוד "אין לך עשב מלמטה שאין מזל מכה עליו מלמעלה ואו"ל גדל". והנה ע"י אותו שר נמשך אליו שפע וחיותו והנה אותו השר אינו יוכל להשפיע בתחתונים עד שאומר תחלה שירה, וע"י אותו שירה מקבל חיותו ומזונו להשפיע בתחתונים. נמצא, כי כל אלו השירות הם של השרים ומזלות כל א' לפי מינו, [...] ואמנם מ"ש בפרק שירה כי כל האומרו בכל יום זוכה לכ"כ מעלות, הטעם לפי שכבר ידעת כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכמו שכל העליונים הם תלוים בשיעור קומתו ית', גם כל הנבראים התחתונים הם נאחזים בשיעור קומת אדם התחתון, וע"י מתברכים כולם. ולכן האומר פרק שירה ויודע לכוון כל הנבראים היכן רמוזים בו, ואומר אותן השירים, הוא גורם שפע לכל הנבראים התלוים בו ושכרו מרובה". וע' נפה"ח שער א סוף פרק יא.
  15. איוב כו ט.
  16. מדרש הנעלם בראשית, מאמר קין והבל ושת. רש"י בכעשרה מקומות בתורה, למשל בראשית ג ח. וע' שבת סג.
  17. עפ"י תפילת רבון העולמים למוצאי שבת.