מוות ועניינו


מציאות המות כולו בא להכרח, באשר הגוף האנושי עוד לא הוכשר לקבל רוב טובה של כוחות חזקים הראויים לחיים בלתי כלים ע"י המות, ועם זה להשתמש בהם ע"פ המעלה והצדק, כי לולא זאת הלא אין מעצור להיכולת האלהית להחיות את האדם חיי נצח ג"כ בהיותו בגופו. אמנם בהיותו נוטה אל תכונות בלתי הגונות בהיות בו כוחות יותר גדולים ממה שהם בו כעת, ע"כ המיתה מוכרחת. ובאשר באה רק לרגלי אי השתלמות האדם בבחירתו, ע"כ עוד יקום חלד ולעת תחיית המתים יבנה הגוף באופן משוכלל ונאות, להתנהג בכל טוב ומעלה עם כוחות אדירים וחזקים מאד שלא יוכל המות לעשות עמם כלה [ע"א ב ז נ].

מות(1) - המיתה יש בה שתי פעולות הבאות על ידה, האחת, מה שנוגע לגוף, והשניה מה שנוגע לנפש החיונית ביחוסה אל הגוף. מה שנוגע לגוף הוא אפיסת כוחותיו ומניעת אפשרות פעולתו וביטול גדרי החי ממנו; ומה שנוגע לנפש הוא ביטול פעולתה על הגוף. אמנם עוד עמוקה מזה היא תכלית המיתה לנפש, שהרי שם השי"ת° ענין המיתה שהוכרח להיות אחרי הקלקול של חטא־הראשון°, כדי שתנוח הנפש מטרדות הגוף ורגשותיו, בהטבעת ציורי החושים שהם מסירים את האדם מהדבקות° האמיתית בשם־ד'°. ע"כ המיתה תבטל מן הנפש את קשורה אל הגוף, אל ציוריו ורעיוניו ומושגיו החושיים, ותשאר זכה נכונה לקבל ההשגה° הטהורה° באור־פני־מלך־חיים° [מ"ש רמג].
החזיון המעציב של המות איננו נופל כי אם על המעמד החימי המשתנה בעורקי הגויה, אבל במעמד הפסיכי היותר עצמי מתנשאים הם גלי החיים למרום עוזם [עפ"י קבצ' ב עז].
בטול מהלך כחותיו ותנועותיו של החי [עפ"י א"ל רמד].
השלילה של החיים [ע"ר א כא].
הביטול, האפיסה, אפיסת הידיעה, ההרגשה והציור, מפני שאין כאן יודע, מרגיש, ומצייר [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 81 (א"ב ג)].
מיתה - שביתת ההרגשים הגופניים [ע"א ב ט קיב].
מחיית ציורי° הגוף וקישורו אל הנפש בנפש [מ"ש רמד].
פועל המיתה - ביטול איזה קישורים של הנפש וציוריה [מ"ש רמט].
ענין המיתה - ביטול דבר מקישורי הנפש בעסקיה הגשמיים [עפ"י שם].
הנפש הרוחנית בהיותה מופשטת מן הגוף. פשיטת החומריות מהנפש הרוחנית והתגדרות במצב המצויר° ומורגש בציורי הנפש [עפ"י ע"א ג ב לו].
מות האדם - קץ כל האדם, התקת הנשמה° המשכלת למעון החיים המלא זיו° והוד° אלוה° נורא° אור־פני־מלך־חיים° [עפ"י ע"א ב ז נא].
העברת החיים של החושים אל החיים של הדעה והשכל העליון [קבצ' ב עז].
ניעור הנשמה מעליה את הגו עם חושיו המצומצמים, והיא מתעלה בחיים הרחבים המלאים זיו° שממעל למצרי גויות [עפ"י קבצ' ב קלח].
העתקת כוחותיה של הרוחניות° לככר יותר לשדי, והסתגלות הסביבה לזה [עפ"י א"ק א ח].
חיים יותר ערים מהחיים המצומצמים של האדם בעודו במסגר חומרו°, (שאז) החיים המוגבלים שלו כמו חולפים ועוברים מן המציאות° [עפ"י ע"ר ב ע].
תגבורת החיים ותעצומתם [א"ק ב שפ].
התנשאות הנשמה למרום טבעה בבא זמן האורה [עפ"י שם רלד].
עליה למעלה בשורש החיים [א' יג].

גויעה - המיתה° בהיותה אחרי שכוחות הגוף אפסו ע"פ חק טבעם הקצוב מראש, וממילא אי אפשר להתקיים עוד, על כן מתבטל הוא מפעולותיו על הנפש. אפיסת הכוחות ממילא בלא כח מחבל פועל ההשחתה. <אמנם זה אינו כ"א בצדיקים° שמיתה שלהם אינה באה מקלקולי דרכם, כ"א על פי הסדר הטבעי> [מ"ש רמג].

אסיפה - אסיפה אל האבות(2) - היאספות הנפש אחר הגויעה° לאור־פני־השי"ת° [עפ"י מ"ש רמג].

פטירה - "ליפטר מן העולם"(3) - החילוף בין עולם לעולם, בין מעמד חיים גרוע ופחות בערכו למעמד של חיים עליון ונשגב ונעלה ממנו. המעבר הנאה והמקובל, באין שום פגע וצד ירידה והחשכה לשום צד מצדדי החיים לא הפנימיים ולא החיצוניים, כ"א שיש עליו תכנית מלאה של שמחה°, של חופש ופטור, של עול שכבר מלא את חובתו, ואז איננו כלל נערך למיתה°, לא מצד פנימיות החיים ולא מצד חיצוניותם, כ"א פטור מן העולם, עזיבת העול של אלה המצבים שבמין החיים שכבר עשו את פעולתם בשלימותם. מצב של התעלות שלמה, שאין עמה שום חסרון ושום הפרה של איזה צד מצדדי מילוי החיים, כ"א חופש ופטור מן העולם בהרגשה והכרה שלמה ומקפת מכל הצדדים, להתעלות של כל חלקי החיים וכל כללותם לעולם יותר נשא ויותר מרומם, שאינו ראוי בשום אופן שישא עליו שם מיתה [ע"א ד ה לט].

"נח נפשיה"(4) - כינוי בדחז"ל על פטירתן° של צדיקים, המכוון נגד ענין הצדיקים ופעולותיהם שפועלים בעולם <מצד התועלת הנמשכת בפעולותיו לנו שמטיב אל הכלל ומרביץ תורה> [עפ"י מ"ש שלד].
שבת מפעולותיו, שהי' אפשר לו לפעול להשלמ(ת העולם) [ע"א ב ו מג].

◊
מיתת נשיקה(5) - ההתעצמות בחיי עד°, הבא(ה) מאהבת החכמה° והטוב°, שהיא נועם־ד'° [ע"א א א צו].
התגברות התשוקה של תעופת הנפש לאור־האלהי°, שבהשתלמה בהשלמת עיונים היותר נעלים היא מרגישה צרות מקום בחוגה הגופני, ושוב אין לה ענין עם החיים הפרטיים [עפ"י ע"א ב ט קכד].
מיתת הנשיקה המיועדת לקדוש אלהים - צאת הנפש בחזיון קודש° מלא נועם° וחשק אהבת צור־העולמים°, אביה־שבשמים°, כחק לקדושי עליון השוחקים ליום אחרון. התרוממות הנפש הקדושה להשגות יותר רחבות מעולם הגבול. התעלות מעיון לעיון מהשגה להשגה עד באה למקום רויות דשן ועדן־אלהי°, עד שכחות הגוף החלשים אינם יכולים להחזיק עוד את הנפש השואפת לצאת ממסגרה, כי הגוף רק מכשול הוא נותן על דרך ההשגה ודבקות הנפש באור העליון [עפ"י ע"א ג ב נט].

◊
פגר - גויה, אשר נשבתה מעבודת החיים, כהוראת פגר שהוא ענין בטול עבודה, בטול הנמשך מסלוקה של הנשמה, <מפני הכיעור הדבק בגויה, שלא עצרה כח להמשיך את סדר זיוה° והדרה°> [עפ"י ע"ר א ע].

◊
קיסטא דחיותא(6) - זיק החיים הקטן שגם במות° עצמו הוא נמצא במעמדו היותר אפל [קובץ ו רח (א"א 25)].
רשמי החיים שאינם זזים גם מהגויה המתה, גם מהעצמות, אשר אור החיים היה פעם מקושר עמם. השורש מהרצון היסודי, רצון ההוות°, הבלא דגרמי, הקורט של החיים המופשטים מקישור פועל באיזה גויה, אבל מקושרים הם עדיין נצוצי חיים הללו באיזה קישור רפוי, איזה יחש הקפי [ר"מ קיז].
כח חיים מתעלם שבעצמות וכל מה שיהפך הגוף להם במות [עפ"י מא"ה ב רעא].
הבלא דגרמי - זהרורית החיים הקלושה שמובלעת היא בתוך הבשר ומתגלה בעצמות הגופניות [קובץ ז יז (ב"ר א שלו)].
ע' במדור נפשיות, עצבון.
◊
מת הוא אבי אבות הטומאה(7) - הציור° המוחשי של המות°, הביטול, האפיסה, אפיסת הידיעה, ההרגשה והציור, מפני שאין כאן יודע, מרגיש, ומצייר - מגיע עד עפר את יסודי המוסר כולם, את כל השאיפות של האידיאלים היותר רמים ונישאים, שהם צריכים בהכרח להתנשא אל העתיד [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 81 (א"ב ג)].

טומאת מת(8) - המיתה° באדם היא אחת מהנהגות השי"ת בעולמו אשר באמת תכליתה הנראית לעין היא הפך כונתו ית' האמיתית. כי הוא ב"ה מלך חפץ בחיים, אלא שע"פ עומק חכמתו א"א להגיע אל התכלית המכוונת הבלתי מושגת כ"א באמצעות המיתה. ע"כ המת מטמא - העומד על ענין המת ומבחין ענינו כמו שהוא <בלא בטול אל האמונה ש'אנחנו בהמות עמו ונבערים ולא נדע' עומק חכמתו> יוכל להשיג ההיפוך מאמיתת כונתו בהנהגה [מ"ש שיט].
שקרו של המות, (כי) מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר° את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות [עפ"י א"ק ב שפ].
טומאת מת(8) - אין צדיק בארץ עושה רק טוב, לכן לא תצא כל הנפש ממסגר הפגר° אחרי המות, אך הנפש ההיולית שתשאר היא ההכנה להתחיה(9), ועל כן יעורב הטוב והרע, הנפש והחומר, וזה הוא יסוד הטומאה, עד שיתברר הכל דהיינו שעה אחת קודם תחית־המתים° [ע"א יבמות סג.].
◊ דרכי הרע וההפסד של טומאת מת ונבילות וטומאות היוצאות מגופו של אדם - זה נראה בטבע המציאות, שכל כח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול הוא פועל בהכרח. וכיון שהוא פועל, אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהי' מסודרת אל השלמות ותכלית הנרצה - יפעול טוב, ואם לא יתנהג כפי הסדר והתכלית - יפעול הריסות ורע ע"י תנועתו. זה נוהג בין בדבר שנמצא בו כח־לפעול גדול ומסודר ונעשקו ממנו האמצעים קודם שהגיע לתכליתו, ובין במה שהכח כבר שלט והוציא פעולות גדולות והגונות ואח"כ נעשקו ממנו האמצעים להתמדת פעולתו. ויש לזה שורש גדול בדרכי הרע וההפסד של טומאת מת ונבילות וטומאות היוצאות מגופו של אדם [מ"א ד ד].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, "קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל".

נפרדו יסודותיו(10) - הנפש ההיולנית נשארה בארץ, והנפשית, החלקים הנשארים, עלו השמיימה [ע"א יבמות סג.].

יעקב° אבינו לא מת(11) - האדם אשר נשלמה נפשו שלא נמצא בו כלל שום נדנוד חטא ופשע, הוא לא יטמֵא° הבא באהלו, (משום) שלא נפרדו־יסודותיו° - (ש)הנפש ההיולנית נשארה בארץ, והנפשית, החלקים הנשארים, עלו השמיימה - <כי לא היה הגוף שייך אליו רק כבגד אל הלובש (וע"כ, נפשו, באחדות כל חלקיה, עלתה השמיימה)> [ע"א יבמות סג.].
<האבות אברהם° ויצחק° מחויבת בחקם המיתה גם בתור ענינם הכללי, שהרי היו מתעסקים מצד התכלית הכללית באמצעיים כאלה שההכרח להם להתבטל. משא"כ> יעקב אבינו ע"ה שמטתו היתה שלמה, לא עסק בשום ענין אמצעי הבטל בענינו, כי כל עניניו נצחיים קיימים לעד לעולם, דבקים בעצם התכלית המכוונת של הבורא ית' בעולמו. <ע"כ אמר הכתוב: "אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", יחשם מצד העדר הכלי' וענין הנצחיות אל יעקב, שבו חקוק הדבר ביותר>. ואם נכנס עכ"פ בגדר המיתה, הי' רק מצד עניניו הפרטים שמצד שפלות העוה"ז אפשר להמצא בהם איזה ענין שמעיק לתכלית הנפש, אמנם לא זהו עיקר נפשו. ע"כ במקום שהוזכר ענינו העיקרי מסילוקו מצד ערכו העצמי שהוא מצד היותו אב לכנסי' הישראלית, לא הוזכרה בו מיתה ולא מת באמת, כי אין דבר מכל קישור נפשו בעסקיו הגשמיים שהי' צריך להתבטל, שזהו ענין המיתה [מ"ש רמט].
יעקב אבינו שהי' ענינו להוציא רק האומה הישראלית לעולם, לא מת, אע"פ שגוע°, כי לא הי' צריך שום קישור ממה שהיתה נפשו קשורה לעניני העוה"ז לתכלית הוצאת עם ד' בעולם להנתק, כי כולם קודש ואינם מעיקים אל התכלית כ"א עוד עוזרים לה [שם רנ].
נפשו נשארה דבוקה בחלקיה כל המדרגות ביחד, ולא נתפזר כל אחד לשרשו, גם בלא גוף היו ביחד [פנק' ה פב-פג].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, "קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל".

◊
מלח החיים - הפחד הדמיוני מהמות° שכל ענין אהבת החיים בא רק על ידו [עפ"י א"ק ב שפא].
ע"ע מלח.

◊
"מלאך המות"(12) - בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית° וכל סדר הגיוני° "הוא השטן°, הוא היצה"ר°, הוא מלאך° המות" [ע"א ב ז נב 232].
כח המכלה, המחבל והמהרס, הממית והמאפס. הכח המעדיר, המשחית, כח הרע [עפ"י שם ד ט קו].
מקור ההעדר והרע [פנק' א קלז].
ע' במדור מלאכים ושדים, שטן.

"מלאך המות מסר לו דבר"(13) - היותר מפסיד ומכלה ג"כ נותן תועלת <למי שמשכיל ערכו ותעודתו, ומכשיר את עצמו ואת זולתו להשתמש בדברים היותר נראים כמסוכנים, להשכיל ולהיטיב להצלחת הפרט והכלל> [ל"ה 142].

◊
הספד - צער נפשי פונה לעומת הפסדים רוחניים° [ע"א ג ב י].
החובה לספר בשבח הנפטר ולהתבונן על גודל האבידה [מ"ש שלו].
השמעת דברים הפועלים על האדם לשום לבו על תכלית החיים, באופן כזה שיהיה הרושם נעשה עליו יפה להישיר את דרכי חייו גם הוא [עפ"י מ"ר 395 (קבצ' א עא)].
◊ מבטא הגרעון וההעדרה [עפ"י ע"ר א קצא].
הספד לחכם - מתן ההכרה והחשיבות האמיתית לערכו הגנוז של אוצר הטוב אשר בנפש החכם [עפ"י ע"א ד יג ז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, התעצלות בהספדו של חכם. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מספד. ושם, תענית.

"יקרא דשכבי"(14) - שבהספד (במובן פנימי) - האהבה והגעגועים ליקרת הדרכים הישרים (של המנוח) רק בגדר אהבה רוחנית לבד. (ש)אמנם תפעל פעולתה להתקרב יותר אל הצד הטוב והכשר שבדרכי החיים של (המנוח), אבל לא תוכל לפעול במעשה פעולה מורגשת [עפ"י מ"ר 396].

"יקרא דחיי"(14) - שבהספד (במובן פנימי) - האהבה והגעגועים ליקרת הדרכים הישרים (של המנוח) לא רק בגדר אהבה רוחנית לבד, כי אם כאשר תצא אל הפועל ותפעל פעולתה להתקרב יותר אל הצד הטוב והכשר שבדרכי החיים של (המנוח), במעשה פעולה מורגשת, בתנאי החיים של הדור החדש [עפ"י מ"ר 396].
הדמיון המעשי של דרכיו הישרים של המנוח [עפ"י שם].

◊

"ידאגו כל האחים"(15) - (כשאחד מן האחים מת) - ירגישו את החסרון של העדר כח אחד מהאירגון הכללי הטבעי שלהם, וישימו אל לבם שזהו אות מן השמים°, הקורא להם לתקן את אורחות חייהם ומערכי לבם עד כדי לשוב° אל ד'° ולתקן את הפרצה של החלל, אשר הונח בתוך האחדות האורגנית שלהם, על ידי מיתתו של האחד מן האחים [ע"א ד יג י].
"תדאג כל החבורה"(15) - (כשאחד מבני החבורה מת) - תדאג כל החבורה כולה לחפש דרך של תיקון, איך לבצר את היסוד האחדותי שנבנה בקיבוץ בכוחות שהתאחדו, שנהרס על ידי מיתתו של אחד מהחבורה [שם שם].
תחפש עצה° איך למלאת החסרון [פנק' ג רפט].
"מת גדול"(15) - צריכה הדאגה להיות מטפלת בתיקון האידיאלי של המחשבה הקיבוצית; "מת קטן" - צריכה הדאגה להיות מטפלת בתיקון המעשי של המפעלים הקיבוציים [שם שם].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לבו דואג בקרבו.
◊
מיתת צדיקים מכפרת°(16) - עלית הצדיקים למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא(ה) ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו [עפ"י א' יג].

◊
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "חבוט הקבר". ע' במדור מלאכים ושדים, "דּוּמָה". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ירידת בור. ע"ע שְׁאוֹל. ע"ע גיהנם. ע"ע ערבה. ע"ע גיהנם, "שרה של גיהנם". ושם, גיהנם, "אשו של גיהנם". ושם, יסורי גיהנם. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קילוסו של הקב"ה עולה מגיהנם כשם שעולה מגן עדן. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עדן, דישון עדן. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גלגול, גלגול יצירה. ושם, גלגול הנשמות.
ע"ע "גן עדן". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שכינה, הנאה מזיו השכינה. ושם, "עולם הבא". ושם, עוה"ב בו צדיקים יושבים וגו' ונהנים מזיו השכינה.
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לן בבית הקברות.
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לוז.

◊
"עתידים צדיקים דהוו עפרא"(17) - שתסיר מהם רגע אחת הקוסטא־דחיותא°. כי אין צדיק בארץ עושה רק טוב, לכן לא תצא כל הנפש ממסגר הפגר° אחרי המות, אך הנפש ההיולית שתשאר היא ההכנה להתחיה(18), ועל כן יעורב הטוב והרע, הנפש והחומר, וזה הוא יסוד הטומאה°, עד שיתברר הכל דהיינו שעה אחת קודם תחית־המתים° [ע"א יבמות סג.]

"בלע המות לנצח"(19) - מושג (ה)מות° מת, ומקומו יורש חיים, כשהעולם כולו בא למצב מאושר זה (בו) בעלי הגויות, כשהם כולם פקוחי עין, רואים (את מחזה החיים והמות במצב זה:) החיים העליונים הולכים ומתמלאים, הנשמה° הולכת וגדלה לאטה, השכל הולך ומשתלם. כשאין החטא° גורם, כשאינו סותם את העין לראות חוץ לגבולם של החושים הגסים°, העינים פקוחות ורואות את הזוהר° של החיים, השאננים הטובים במלא עדונם, של הרוח. כשהנשמה גמרה את גידולה, ואין לה שום עסק עוד עם עניני החושים כי לא תוסיף על ידם עוד גידול, מנערת היא בשמחה מעליה את הגו עם חושיו המצומצמים, והיא מתעלה בחיים הרחבים המלאים זיו° שממעל למצרי גויות [עפ"י קבצ' ב קלח].

תחית המתים(20) - שיתמרק° הגוף° עד שיהיו החושים משיגים לע"ל כמו שהשכל משיג כעת ענינים אלקיים ונפלאות השכל המרומם מאד שא"א בגוף כעת [מא"ה ב נט].
(העת בו) יהיה לגוף הארה אלקית שיוסיף קדושה עד שיהיה הוא ג"כ מוסיף דעת, משכיל ויודע דעת־ד'° [עפ"י מא"ה ד יט-כ].
העת בו יבנה הגוף באופן משוכלל ונאות, להתנהג בכל טוב ומעלה עם כוחות אדירים וחזקים מאד שלא יוכל המות לעשות עמם כלה [עפ"י ע"א ב ז נ].
כבוד הנשמה האלהית (ש)יהיה נמצא ומושג בכל המדרגות ומשיג° בדוגמא של מעלה שמלא כל הארץ כבודו [ע"ר ב קסב].
הגברת כח החיים בכל המדרגות, שיפור מהות החיים בכל הערכין, ונתינת צורה חדשה לכל המוני מעלה ומטה [עפ"י א"ק ג שסה].
האושר° וההצלה המוחלטה של כל היש. אושר החותם העליון, נצחון הטוב° המוחלט, לא רק במובן החברותי לבד בצמצומו, כי אם במובן הכללי של כל העולמים°, ובמובן הפרטי של כל בריה, מגדולה ועד קטנה [א' לז, א"ק ב שעח].
תכלית כל הנחמות והחזרת כל האבדות [מ"ש שמה].
תיקון כולל המראה איך הכל טוב [פנק' ג סה].
מחיית רושם המות° מן העבר כמו מן העתיד [א"ה 757 (א"ב יב)].
תעודת תחית המתים - נצחיות החיים של שלמי בני אדם [פנק' א סט].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מלכות סלקא עד אין־סוף. ושם, טל עליון.

  1. ע' א"ב פרק יב, א"ק ב שפ־שפו, קבצ' ב עז 42, קכח 44, קלח 90. ע"א ב ז נ, ושם ט כא. ע"ע אור החיים עה"ת, דברים יד א. ע"א א ה טו, ושם ב ט לח, רד, ושם ג ב קסו. א"א 41, 92. אג' א פו, ושם ב רעו, ג.
    ניעור הנשמה מעליה את הגו עם חושיו המצומצמים וכו' - אבן עזרא תהילים כב כב "בעבור היות כל נשמת אדם יחידה מתבודדת עם גופה מנשמת הכל ובהפרדה מגוייתה אז תאסף אל הכל".
  2. מלכים ב כב כ.
  3. שבת נה:
  4. ברכות יח:
  5. מועד קטן כח. מורה נבוכים ח"ג פרק נא: "ככל שנחלשים כוחות הגוף ואש התאוות דועכת, מתחזק השכל ומתפשט אורו ומזדככת השגתו והאדם שמח במה שהשיג. והיה כאשר השלם בא־בימים ומתקרב למות, גדלה השגה זאת מאוד. והשמחה בהשגה זאת והחשק אל המושכל גדלים מאוד עד שהנפש עוזבת את הגוף אז, בשעת אותו עונג. אל עניין זה רמזו החכמים [...] מתו בנשיקה". "בדרך השירית המפורסמת הקוראת את ההשגה המצויה בשעת עוצם החשק בו יתעלה בשם נשיקה".
  6. זוהר ח"א פג. ובנצוצי אורות שם "מדה קטנה דחיות האדם בלב כמו הבלא דגרמי". ע"ע זוהר ח"ג קסט. ובהגהות מהרח"ו סק"ב. ובנצוצי אורות שם ציין לשו"ת הרדב"ז ח"ג, אלף סז. ע"ע ע"ח טנת"א פרק ה. ושם מוחין דקטנות פרק ב. שער הפסוקים, שמואל, עה"פ ומעיל קטן תעשה לו אמו, ד"ה ובזה תבין סוד נפלא. ובקול בוכים לגלאנטי ד ח "הבלא דגרמי הוא חלק הנפש חומרי' בקצת המקשרת הנפש עם הגוף והוא אמצעי בין הנפש לגוף". במאמר הנפש לרמ"ע, חלק ראשון, פרק עשירי "הבלא דגרמי הוא החיים הטבעי שמעמיד האדם על קיום הרכבתו" וע"ש שם פרק שביעי ושמיני. ושם חלק שני, פרק חמישה עשר. ע"ע ס' הברית, ח"א מאמר יז, פרק יד. "נפש החי ומה שלמטה ממנה (כלומר נפש הצומח וכח הדומם) כלם יחד נקרא בלשון המקובלים רשימו דקסטו דחיותא". ע"ע דובר צדק לר"צ, נג:־נה. ובמלבי"ם יחזקאל לז. ע"ע ש"ק, קובץ ז יז־כב (בשמן רענן ח"א שלו־ז).
  7. רע"ב אהלות א משנה א.
  8. שתי גישות הסברה ישנן כאן בהגדרות טומאת המת. אא"ל שהן מתפלגות בהתאמה לשתי הגישות ביחש לעניין תחיית המתים שנחלקו בו הרמב"ם והמקובלים. האם תחיית המתים היא שלב ביניים לנעלה ממנו שהוא עולם הבא, כמצב נשמתי בלא גוף; או שהמעמד של הנשמה בקישורה אל הגוף המזוכך בחומרו העליון הוא המצב העתידי העליון ביותר. בהתאם לכך - למקובלים, שורש הטומאה היא בקיסטא דחיותא שבגויה; ואילו לרמב"ם, מקום הטומאה הוא בנפש האדם הנטמאת, כאשר היא נפגשת עם תופעת המוות ושקרו.
  9. ע' מלבי"ם יחזקאל לז א. ע' במדור זה, "יעקב אבינו לא מת".
  10. פתחי שערים, נתיב עולם התיקון, ב: "מיתה שהוא פירוד היסודות, אש ממים, ורוח מעפר".
  11. תענית ה:
  12. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות - ב"ב טז.
  13. שבת פט.
  14. סנהדרין מו:
  15. שבת קו.
  16. ע' זוהר ח"ג עא:, ע' מגיד מישרים, פרשת שמות, מהדורא קמא. "צדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם" וכו' ע"ש. אג' ב רעו.
  17. שבת קנב:
  18. ע' מלבי"ם יחזקאל לז.
  19. ישעיה כה ח. ע"ע ש"ק, קובץ ה רלב.
    בעלי הגויות, כשהם כולם פקוחי עין וכו' - בשל"ה, תולדות אדם, בית דוד (יד): "היה ראוי להיות כתנות אור ב'א', ועתה במחשכים כמתי עולם, כי חושך ולא אור, רק כתנות עור ב'ע', ואז הוא עיור שלא ראה, רוצה לומר כי נעשה גשמי עור ובשר. ואז יש בו הטבע גשמיי שאמרו הפילסופים כל מורכב סופו להפסד והיא המיתה. ועונש המיתה לא היה הסכמיי רק בטבע, כי "שכר עבירה – עבירה" היא העבירה בעצמה, כי פסק עצמו ממקור החיים, ואחר כך הוליד תולדות והתולדות תולדות, והכל מטיפה סרוחה, כי נעשית הטיפה סרוחה מצד זוהמת הנחש".
  20. ע' דעת תבונות לרמח"ל עמ' נג.
    באג' א קיג "גילוי אלי' זכ"ל ותחית המתים, בכל דבר בזה ישנן מדרגות לאלפים ולרבי רבבות, עד שנעלה למעלה כ"כ גדולה שמתפלשת ג"כ עד עולם המעשה, יקיצו וירננו שוכני עפר בפועל ממש בב"א". לשב"ו, ס' הדע"ה, ח"ב דף נח. ושם סט: "ע"ד שאמרנו בקיבוץ גלויות ותחית המתים, שהגם שעיקרן הם לעתיד, עכ"ז הנה הם נעשו בהוה תמיד ג"כ". צדקת הצדיק לר"צ, סי' ע: "ואמרו ז"ל סנהדרין צא: מנין לתחית המתים מן התורה, ר"ל שכל דבר שבעולם יש לו שורש בתורה, ר"ל דבקות במקור החיים שהוא אמתות רצון ד' יתברך". ע' בהגדרות מבוא למדור אותיות, תגים. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, צחצחות. במ"ר 24 "הנשמה העליונה, כשם שהיא חיה ומחיה את הספירות העליונות היא עומדת להחיות ג"כ פגרים מתים וכו', קודמת התחיה הלאומית הפרטית לתחיה האנושית האורגנית שעליה נתנבאו כל הנביאים, והאחרונה, לתחיה הגופנית המקפת את כל ומגעת עד התחיה האינדיבידואלית בכל הדרת כבודה, שהשכל והדמיון, החוש והטבע, עומדים בה בחוברת". ובקבצ' ב פה "ראשית מעשה של תחית מתי עולם, אשר אחריתה ההויית המציאותית מי ישורנה, תחל בהתגלות החיים, בבא עת קץ ועת חפץ לתחיית האומה, שהנשמה האלהית אשר נרדמה בקרבה החלה להתנער". וע' יחזקאל לז. וברש"י סנהדרין צב: ד"ה משל היה – "שהיה מרמז להם על הגלות, כאדם מת שחוזר וחי, כך ישראל ישובו מן הגלות". ובליקוטי הגר"א, סוף ספדצ"נ, לח. (מהד' שערי זוהר) סוף ד"ה ידוע שהבדל. ובאדרת אליהו, בלק כד כג, מהדורא שתיתאה "מי יחיה משמו אל. הוא בתחית המתים כאשר ישים אותנו לעם ויחיה אותנו". וביערות דבש, ח"א, דרוש ראשון, בבאור ברכת ולירושלים ואת צמח, "בשוב ה' שיבת ציון נהי' עולים ממות לחיים". ובא' צט, "מה עלובים הם אותם שאין להם אלהי אמת, במדעם וברצונם, בדמיונם ובמעשיהם!... ישראל אוצר החיים הוא בעולם, בהויתו ממוזגת היא הדעת את ד' אלהי אמת, בתחיתו יחיה את העולם, יסיר את המסכה הנסוכה על כל הגויים, את האפלה של הכפירה, שהיא המות המכוער לעולם כולו, המתהלך כקטב". בא' ע, "התרבותיים הרשעים, חסרי האמונה והאהבה, אינם עלולים לשום דבקות אפילו בינן לבין עצמם, הם דומים לאפר שאינו בר גיבול, "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם", וממילא אין חייהן חיים, והם נקראים בחייהם מתים. אמנם ע"י אמונה ואהבה רבה נוריד טל של תחיה, להחיות בו ג"כ את המתים". ובא"ש ה ז "העתיד יגלה את הפליאות של גבורת התשובה וכו' ואז יקום העולם לתחיתו האמיתית, ויחדל החטא, ויבוער רוח הטומאה, והרשעה כלה כעשן תכלה". ע' ישעיה נה ג. וביערות דבש, ח"א, בהספד בק"ק מיץ, ב אב תקה"ל, ובדרוש ראשון, בבאור ברכת תחית המתים: "קבלת תשובה מחוטא הוא מגדר תחית המתים כי רשע בחייו קרוי מת וכאשר ישוב הרי זה בכלל מחי' מתים". וכן בבאר יצחק, בס' ליקוטי הגר"א, סוד ברכי נפשי, עמ' 257. וכן בשו"ת מהרשד"ם או"ח ססי"ז. א' סה, ושם כז־כח "ואור התחיה הרוחנית... התחיה המשיחית [האישית המקדימה את הכללית, הרוחנית] העזיזה [המקדמת את הגופנית], הבאה לטהר את סרחון הבשר, את זוהמת הנחש ואת שורש כל החטא... התחיה המוסיפה חיי דעת להכרת הנצח, להכרת עמדת מעז חיי הרוח, את הכרת שקרות המות, את הסרת כל פחד שוא וכל עצב נתעה, התחלת תקופת הזרחת אור תחית המתים בכל מלא חסנו". ע' א"ה 757 (א"ב יב), ושם 905, ע"ר א שפא־ב, סח־ע. א"ק ב שפו, ושם א קצט. ע"ע בשמן רענן א שלו־ז. מ"ש, דרוש כז. מא"ה ג רנ־א. ובמהר"ל, נצח ישראל, ראש פרק כח "אבל אנו אומרים כי המשיח יבוא כדי להשלים ולהישיר העולם ולקנות תחיית המתים ועולם הבא, וימי המשיח אינו רק שעל ידם יזכו למדרגה יותר עליונה". ובזאת ישוב לדבריו הידועים של הרמב"ם, מלכים, פי"א ה"ג "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים או לחדש דברים בעולם או להחיות מתים וכיוצא בדברים אלו שהטפשים אומרים", ודברי מדרש הנעלם זוהר ח"א קלט.־קמ. "אמר רב יוסף וכי ימות המשיח ותחיית המתים לאו חד הוא, אמר ליה לא, דתנן בית המקדש קודם לקבוץ גליות, קבוץ גליות קודם לתחיית המתים, ותחיית המתים הוא אחרון שבכלם, מנא לן דכתיב (תהלים קמז ב) בונה ירושלם יהו"ה, נדחי ישראל יכנס, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, זו היא תחיית המתים, שהיא הרפואה לשבורי לב על מתיהם, בונה ירושלם תחלה, ואחריו נדחי ישראל יכנס, והרופא לשבורי לב אחרון על הכל. תנן ארבעים שנה קודם הקבוץ גליות לתחיית המתים, וכו' ע"ש; לעומת דברי מדרש משלי, פרשה ט "ומלך המשיח... ולמה יקרא ינון שהוא עתיד ליינן (פי' להקיצן) ישני עפר". ובירושלמי, כלאים, פ"ט ה"ג, דף מב. "רבי ירמיה מפקד... אלבשוני בגרסיי... אין אתא משיחא אנא מעתד", ובפני משה, שם ד"ה בגרסיי "בביאת המשיח ואז יחיו המתים". וכן ברש"י סנהדרין צב. ד"ה שעתיד הקב"ה להחיות - "לימות המשיח". (ולפי גישתם של הבני יששכר ח"א דף מח: ד"ה ע"ד רמז, ושם ח"ב דפים לה:, וקז:. והרחרל"פ במי מרום א עמ' נט, אא"ל שהנ"ל כלול בדבריו של הרמב"ם באיגרותיו, מהד' שילת עמ' שנט, "שד' יחיה המתים ברצונו, כשירצה ולמי שירצה, אם בימי המשיח, או לפניו, או אחרי מותו"). ע"ע ברית הלוי לר"ש אלקבץ, מא. ד"ה היסוד הרביעי. ובמאמר הנפש לרמ"ע, חלק שני, פרק אחד עשר "(ב)עת (ה)תחיה אשר אז יזדככו הגופים גם הם בתכלית השלימות לעלות ולראות את פני האדון ה' אלקי ישראל עם חלקי הנפש כולם ביחוד גמור". ע"ע פרק ג מדרוש אור החיים לבעל תפא"י בסוף סדר נזיקין.
    מיוחדים דברי הרב בקבצ' ב יד סי' ו, יז סי' יא, וכן בל"ה פרק ו: "סדר ההשתלמות שאינו נפסק מחייב שאושר האדם יגדל וישתלם ביותר בהשתלמותו. וההשתלמות צריכה שתהי' בכל חלקיו באושר החיים הגשמיים ואושר החיים הרוחניים, בדעת והדרכה ישרה בצדק ובמשור. אין רחוק מלצייר שתבוא התפתחות כזאת שעל ידי ההשואה של השתלמות החכמה האנושית ביחד עם הקדושה המוסרית היותר רוממה שתמצא עצה גם כן לנצחיות החיים. ובהיותה, תעבור עוד גם כן להיות משא נפש לשוב ולהחיות גם כן מתי עולם. וכן נראה מדברי חז"ל שיעוד תחית המתים יבא על ידי שלמי בני אדם, אלא שאין לצייר בזמן היותר מאושר שלימות של חכמה בלא שאיפה מוסרית היותר נשגבה, וחכם גדול וצדיק תמים הוא יכשר להיות עולה במעלה של תחית־המתים. ואמרו (פסחים סח.) עתידין צדיקים שיחיו את המתים". ע"ע שם פרק ח.