ת

תבואה - ("רב תבואות בכח שור") - לימוד התורה° כפשוטה° [ע"א יבמות סב:].
ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "סיני". ע' במדור תורה, "עסק הידים".

תדאג כל החבורה - ע' במדור מות ועניינו, "ידאגו כל האחים".

תהום(1) - יסודי ההויה וראשית המציאות [ע"א ד ט קי].

תהומות(2) - העולם החבוי ונסתר מאתנו [ע"ר ב פ].

תוהו ובהו - העולמים° לפני יצירתם הגמורה [עפ"י א"ק א ו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, בהו. ע' במדור זה, מהיכן נבראת האורה וכו'.
תוהו ובהו - העדר וריקנות [קבצ' א סג].

תוכו כברו - (אדם שתוכו כברו)(3) - שזקק מדותיו [ע"א א ד טז].

תולע - "האמונים עלי תולע"(4) - הלבוש המהודר המתולע, כתכשיט, המוסיף בהימצאו רושם לטובה [עפ"י פנק' ב קעח].

תומת ישרים° תנחם(5) - התכונות של הרגש כשהם מתנהגים כראוי במשרים°, הם מכריעים את האדם לכף זכות למעשים טובים ולמדות טובות, אע"פ שאינו בא לידי חשבון ודעת מפני מה הוא עושה את המעשים הטובים ההם ומה תכליתם, ואינו יורד לעומק הדברים במה יקראו אלה המעשים בשם טובים, מהכרה שכלית, אבל הרגש הישר° הטבעי יורהו דרכו ללכת במשרים [ע"א ב ט ער].

תופשי התורה - ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

תופשי משוט - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

תורה מפי הגבורה נתנה - ר' במדור תורה.

תורה נבראת בשביל ישראל - ע' במדור תורה.

תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב(6) - אורו של משה קלט לתוכו את התוכן היותר פנימי של קדושת יעקב, "יעקב מלבר ומשה מלגו"° [ע"ר א ק].

תורה שנתנה בימין - ע' במדור תורה, "ימינה של תורה".

תורת אמך(7) - המעשים הטובים והמנהגים הנאים [ע"א א א קעו].
חינוך המעשים <הראוי גם לאם, כי גם היא יודעת הדברים הפשוטים להתנהג בהם> [עפ"י מא"ה ג קעט].
ע' במדור זה, מוסר אביך.

תורת ד' בפיך - ע' במדור זה, למען תהיה תורת ד' בפיך.

תורת ד' תמימה משיבת נפש(8) - סגולתה° של תורה, שהיא מאשרת את האדם בתכונה של המגע הרוחני, שיש לנשמה עם שפעת חיי האמת, שמונחת היא בסגולתה של תורה, שמתעטר בה ועל ידה כל מי שיש לו עסק עם התורה [עפ"י ע"ר א נט].

תורת חסד - ע' בהגדרות המבוא למדור מונחי קבלה ונסתר.

תורתו אוּמנותו(9) - עיקר עסק שלו הוא בדברי־תורה° [אג' ג צ].
תלמיד־חכם° שתורתו היא מקצועו בחיים, באופן קבוע, ברור וחזק [עפ"י ת"ת 240].
ע' במדור זה, תורתם אוֹמנותם.

תורתו של דואג משפה ולחוץ(10) - תורתו לא היתה פנימית, היא לא מלאה את נפשו°, רוחו° ונשמתו°, <שזהו הגדר האמיתי של תורה°> [שי' ג 296].
מהשפה ולחוץ - שלא למד התורה שיהיה לו עי"ז דבקות° להשי"ת [פנק' ה לט].
ע' במדור זה, הוות תחשב לשונך כתער מלטש עשה רמיה. ושם, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. ע' במדור תורה, זכה נעשית לו זֵר, לא זכה נעשית זרה לו.

תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה - ע' במדור זה, נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

תורתם אוֹמנותם(11) - לא רק בלמוד חכמה הנמסרת מפה לאזן אלא בציור° עומק ההרגש של אופן האומנות, להם (לרשב"י וחבריו שפטורים מתפלה°) תורתם עצמה היא אוֹמנותם <ולנו היא דוקא ע"י תפלה> [ע"ר א רנו].
(בני) אדם שלמים כל כך בשלימות ציורם, שכל המושגים כל כך מוכשרים להיות מושפעים מציורי שכלם עד שיהיו במדרגת "חזא אומנותא וגמיר"°, שבציורם השכלי מיד יושלמו גם כן בכל הענינים המעשיים המתילדים מהם. (אלה ש)גדולה עליהם ההשפעה השכלית של התורה°, וכל כך מוכשרים להיות נפעלים מתלמודם לכל טוב ונעלה, עד שלא (נצרכים) לאמצעי של עילוי רגשותיהם על ידי התפילה°, כי תורתם בעצמה (מ)ספיקה להרשים את ציוריהם השכליים עמוק על כליהם המעשיים, כענין חזא אומנותא וגמיר, על ידי הראיה לבדה [עפ"י קבצ' א נא, נב].
מדה עליונה של קדושה°, רוחב דעה מפלשׂת את כל העבים, (בה) יש קישור אמיץ בכל הכחות כולם עם התיאור המחשבתי היותר עליון [עפ"י קובץ ה יא].
ע' במדור זה, תורתו אוּמנותו. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.

תחית המתים - ע' במדור מות ועניינו; או במדור משיח וגאולה.

תחית המתים(12) - (מדת תחית המתים) - אחרי שהוחשפה מעלת גילוי־אליהו° בעמקי הנשמה°, מתראה אור החיים של תחית המתים. וברוחו הפנימי, הקשור בקשר הקודש והנשגב של אור החיים, הוא מגביר כח החיים בכל המדרגות, ומשפר את מהות החיים בכל הערכין, ונותן הוא תמיד צורה חדשה לכל המוני מעלה ומטה [א"ק ג שסה].

תחש - שהיה במשכן° - ססגונא, ששש־בגוונין־שלו° שהם מרובים וכוללים הכל. הכח הכללי של כל הפרטיות לכלל אחד [עפ"י ע"א ג ב עח, פד].
ע"ע גוון. ע' במדור משכן ומקדש, מכסה עורות תחשים. ע' במדור זה, קרן אחת שבמצחו של התחש.

תחת כסא הכבוד(13) - מה שיוכן להיות פועל בעשיה° - הטובה שתתלה בחומרים° [עפ"י פנק' ג קסב].
ע' במדור זה, שמים מאי זה מקום נבראו וכו'. ארץ מאיזה מקום נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד וכו'.

תיבת נח - (דוגמתה בעבודת תיקון הנפש) - החסיה בצל הקדושה° של התום° והיושר° הטהור°, שהוא פורש את סוכת שלומו על הנפש ועושה חציצה, כמו תיבת נח בימי המבול°, בינה ובין זעף החיים הסואנים והסוערים בהבלי רשעתם, מצד החשך של החומר המצריך את האדם להיות אחוז בחבלי חיי התבל [עפ"י ע"א ד יב מא].
הביאה אל התיבה - התעלותו° הפנימית° של האדם, שיסודה היא הבושה העליונה, בהכירו שכל דרכי התעיה של כל מה שנעשה תחת־השמש° - של יד הרשעה° המתפשטת והגסות° ההולכת ביד רמה, שבשביל כך סובלת מדת־הצדק°, המוסר° והקדושה°. <שכל זה גורמים הם הציורים° ההפכיים, שהאדם והיצורים בכלל קולטים מצד הגבלתם° מכל ההויה כולה> - אינם כלום לעומת הזוהר־העליון° המופיע באמת בתוכיותה של כל נשמה° טהורה° <שזהו יסוד־העולם°, כי "על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו"°>. אז, אע"פ שהמים הזדונים, שהם הם המביאים את האף° והחרון° בעולם, הם מקיפים את החיים כולם, מ"מ הנפש הנקיה הרי היא מאושרת בהיותה חוסה בצל הקדושה של התום והיושר הטהור [עפ"י ע"א ד יב מא].
ע' במדור זה, ורוחו ונשמתו אליו יאסף.
ענין שילוח העורב והיונה - (דוגמתו בעבודת תיקון הנפש) - במשך התיקון° צריך האדם לנסות כוחותיו אולי יוכל לשלח חפשי° ויעבדו עבודת° השי"ת° ביתר שאת <כי אי־אפשר לתלמוד־תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות, כי־אם בנפש מלאה אמץ ורוח גבורה° ללכת ברחבה, בלתי־מאוסרת>. שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כחותיו בדבר שלא יהי' חשש הפסד וסכנה, כמו נח ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול°, וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי יאסוף° אותם אל תיבתו°, עד שידע כי חרבה פני הארץ° [עפ"י מ"א ב א].
מאמר השי"ת לנח צא מן התבה - (דוגמתו בעבודת תיקון הנפש) - שימצא האדם בעצמו שמצד כבודו° של הקב"ה° וקיום תורתו° ראוי לו להחפש° [מ"א לח].

תיפח עצמותיו(14) - שהכח הפנימי שעליו להשלים עצמו נפוח ממנו ואזל לו [עפ"י קונטרס "טוב טעם" בענין טעמי מצוות].
ע' במדור נפשיות, עצָמוֹת הנפש. ע' במדור זה, חילוץ עצמות.

תכין לבם תקשיב אזנך(15) - ע"י זכרון השם יתברך מתכונן לבם למשרים° ולצדק° וכל מדה טובה. השם ית' הוא המכין לבם ע"י מה שמתרומם לבם לגדולות ע"י זכרון השם ועוזו, ועי"ז תקשיב אזנך - כי הכונה־הכללית° המצויינת בשם "יכוין לבו לשמים", היא סגולה מועלת להתקבלות התפילה° [עפ"י ע"א א ה יז].

תכלית הידיעה שלא נדע(16) - שלילת הידיעה, (אשר בההשגה האלהית) היא מוכרחת, מפני שכל ידיעה היא מטשטשת את הידוע, כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם, וה"ה בכל מדע של כל הויה מוגבלת שיש לה ראשית. ועצם החיים° הרי הם היחש האלהי של ההויה. וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפסת רק ברעותא דליבא היותר כמוסה, ואי־אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות. ע"כ אי־אפשר לשום הויה שתתפוס את ההויה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה. ותכלית הידיעה ממשכת החיים וההויה, שאין בינה ובין מקור חיי החיים והוית ההויה שום מסך מבדיל, שום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתינו, כי־אם עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון עצמות הידיעה האמיתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה הממעטת את דיוקנה. "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ד'"(17) [מ"ה יראה ב (א"ק ד תלא)].
◊ הידיעה הזאת, של אי־הידיעה, יש לה גוונים° עליונים, נוראים ונפלאים מאד, שהם הם מקור חיינו, וזיו° מהות עצמיות נצחיותנו [ע"ר ב עד].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, תארי החיוב. ושם, תארי השלילה. ע' במדור זה, מעשה מרכבה.

תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה(18) - התלמוד מבאר את הסדר והמשטר המעסיק את השכל של חכמי העם על ידי דקדוקי הדינים שיש בתכונת המצות, קובע את הידיעה הנאמנה, כמה רב ורם הוא ערך הרוח הלאומי וכמה שוה הוא להשתדל על הפצתו וקיומו. הפרטים הרבים באמת הם מתוארים במחוגה אלהית°, לפי ערך רוח העם והרושם שצריכים לעשות אלה הדברים שחייו הכלליים, חיי רוחו וקיומו תלויים. ע"כ כולם צריכים להיות חביבים, כולם צריכים להיות אהובים, לפי גודל האהבה אשר ירחש לבנו לעמנו האהוב ולרוחו הכביר [מ"ר 137].
גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה - ◊ מעשה ותלמוד שני עיקרים גדולים הם, ולפי הנהוג יגדל האדם... שבמעשים יותר מעיון, ואנו צרכים לחקור על דרך השלמות מאיזה מהם תמשך (יותר) עד שיהיה ראוי שעיקר ההשתדלות יראה בו, כי אין ראוי לעזוב הדרך המשלים יותר מפני הדרך המשלים פחות, ובוודאי השי"ת הכין בתכונת האדם הכנה שיהיה יכול לקבוע עסקו בדבר המשלים יותר. וכיון שאנו רואים מעשה ותלמוד שניהם מחויבים, ובטבע הדברים שעל ידי שימת שקידתו (של התלמוד) הוא מביא לידי מעשה, ולא שיכול המעשה להביא לידי תלמוד, וכיון ששניהם מחויבים על כל פנים ידענו מזה שרצון השי"ת שיהיה העיקר בהשתדלות התלמוד, שאם היתה הכוונה שיהיה העיקר בהשתדלות המעשה, היה משים תכונת המעשה להביא גם כן לידי הלימוד כמו שהתלמוד מביא לידי מעשה, ולפי זה ראוי לשקוד מאד בתלמוד כדי לדעת דרכי הבורא ב"ה ולדבקה בשם קדשו כי עמו מקור חיים [מ"ר 283].
<שלא בהיותו אמצעי־מכשיר מכין וגורם לכך, אלא> שבעצם ענינו של תלמוד־התורה, באמתת מהותו, הוא כח המתגלה בחיי האדם מישראל ובקיום מעשיו בעשית מצוותיה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עז].

תלמידי חכמים מרבים שלום° בעולם(19) - אוהבי־ד'° ויראיו באמת וחושבי שמו°, בנים דכנסת־ישראל° שהאם רובצת עליהם, "מחצדי חקלא"° הבאים בסוד־ד'°. תלמידי חכמים האמיתיים, המשימים ומטילין שלום בין ישראל° לאביהם־שבשמים°, <בהוציאם מן הכח אל הפועל את אור הקודש° הגנוז בכל אישי האומה, בכל אשר בשם ישראל יכנה, ובפרט בכל אשר ישא את דגל תקות האומה וחפץ תחיתה, את חותם אהבת ארץ אשר עיני־ד'° בה, וחבת ציון° וירושלים° על לבו חקוקה, באיזו צורה ואיזו הסברה שתהיה> [עפ"י א' עד].
ע"ע שלום, הרבוי של השלום.

תמה זכות אבות(20) - ◊ זכות־אבות° היא כח רוחני אנושי הנמשך ממקור קדושה אנושית ע"כ יש מצבים שנגמרת זכות אבות. זכות אבות יכולה להימשך הרבה מאוד דורות, אבל במצב של תסבוכת נוראה ואיומה היא תמה [עפ"י שי' ג 304].

תמונת ד'(21) - כל היצור בתור מעשה ד' הגדול, שהוא אמיתת הויתו. כל הנוצר כולו, ברומו° ועוזו° בשורשו ומקורו העליון° [ע"ר א נג, נד].
התגלות, הופעה במציאות בדורות. מלכות־ד'° בדורות [קבלתי מהרצי"ה].
ע' במדור משה, תמונת ד' יביט.

תנאי התנה הקב"ה עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו'(22) - ראוי להכיר את הנס° עם הטבע° בערך של אחדות, שהרי מעשה ד' כולם אחד הם, ומה שמחסר הטבע בההנהגה הכללית הנס ממלא אותו. ע"כ אין ערך הנס בלתי שייך אל הטבע כ"א הוא מצומד ומחובר לו. דהיינו שהנס יש לו יחש בהנהגה עם הטבע. <ובזה מובן ענין הנסים בלא שאלה של שינוי רצון. מאחר שהמה חלקים מהשלשלת הגדולה של ההנהגה הכללית כמו הטבע> [ע"א ב ט א].

תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו - ר' במדור זה, התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית וכו'.

תנו עז לאלהים על ישראל גאותו(23) - רז הנאצל של תנו עז לאלהים, וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה - כל מה שהאומה הנה יותר אלהית ויותר מקושרה בקדושה גלויה ומופעת ממקור הקודש האלהי, הרי היא עומדת להיות מתגברת, פורחת ומתעלה בהוד וגאון, באומץ ורב אונים [עפ"י קובץ ח רטז, רכ].
נתינת עז לאלהים - הכשרת הגלוי של הנטיה האלהית בכלל ההויה ושכלול שלמותה [עפ"י א' קמא].

תנים - "כי דכיתנו במקום תנים"(24) - האומות ששמו יסוד האור האלקי שבתורה דגלם [מא"ה א ר].

תנינים הגדולים - ע' במדור בעלי חיים, נוני ימא.

תעב(25) - פגימת התעוב כלפי המחשבה־המקודשת° - לשון המורה, התרחקות פנימית הבאה מתוך התכערות נפשית פנימית [ע"א ד יב לה].

תפארת(26) - התכנסות כל הגוונים° בחטיבה° נאותה, שכולם עושים יחד את הציור° היותר נאה ומלבב [קבצ' ב קלג].
התכנסות כל הגוונים, בחטיבה אחת נאותה, שכולם עושים יחד את הציור היותר נאה, זהו "עמודא דאמצעיתא"° [מה"ה ד קצט].
מבט התפארת - המבט השלם, שכולל את כל הגוונים בהתאמה [שם].
מדת התפארת - האמת, שהיא כלליות הגוונין [רצי"ה ג"ר 133].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תפארת, זיו התפארת.

תפארת בנים אבותם(27) - האבות כשהם מפוארים במעשיהם ובתכונות נפשותיהם הם מורישים התפארת° לבניהם אחריהם, שמשלמותם נמשכת שלמות הבנים [ע"ר ב קסג].

ת"ק שנה בין הארץ לרקיע, ועוביו של רקיע ת"ק שנה(28) - מספר החמש־מאות מצוייר אל מרחק הרקיעים, והוא מושאל ממספר האלף°, ומורה כי ההגעה אל המבוקש תהי' עבודת האמצעיים, ערך מחצה מהעושר של הדעת המגיע מעצם הידיעה שאליו מכוונים בתור תכלית, והידיעה עצמה היא המחצה השני. ע"כ בין הארץ לרקיע ת"ק ועוביו ת"ק. הזמן שנה - נערך אל הצד הגדול הראוי להיות התבוננות גדולה של איזה ענין בעיון מיוחד לוקח לו זמן, והוא מושאל ג"כ עם לשון שונה, המורה לימוד [עפ"י ע"א ב ו נט].
ת"ק שנה בין שמים לארץ - במהלך משמי מרומא עילאה לתחתיות ארץ יש ירידה גדולה, השתלשלות גדולה [שי' א 69].

תקון עולם במלכות שדי - כשתתפשט על כל המציאות כולה תכלית הידיעה הברורה והזכה שתהיה מחוברת עם ההרגשה היותר זכה ועדינה, שאין קץ לשפע החיים הטובים שיצאו ממנה [עפ"י פנק' ב קלז (ל"ה 200)].

תקנת חכמים - עומדים דבריהם, בשב ואל תעשה, אף נגד דברי תורה - שמסרה תורה ליד חכמים, לבטל את כח המצוה, והוא הדין כשהוא נוגע לאיסור - לבטל את כח האיסור, כיון שהענין הוא עכשיו שב ואל תעשה [אג' א קעט].

תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים - ע' במדור זה, עתידים בתי תיאטראות ובתי קרקסאות שבחוץ לארץ שילמדו בהם שרי יהודה תורה ברבים.

תשובה - זדונות מתהפכות לזכויות(29) - התסיסה° של הרע°, המתפרץ ומתעודד לערכי הטוב°, באותה המהירות הנפלאה, מכשירתו לתוכן מרומם מאד, וזדונות מתהפכות לזכיות [א"ק ב תצט].
הבעל־תשובה° שמתקשר בטומאה°, ומצד קירבת הכרת תשוקת הרע° וקירוב תועלתו הכוזבת הנה הקשר אמיץ. ואח"כ כששבים, יודעים מה כח קישור לדבר שדומה לו בפנימיות נפשו שהוא מועיל, עושה, ע"כ יקשר בכח כזה להשי"ת° בכל עוז, ויושלם וישלים, ויתן עוז למלכנו, מלך ד', אדון כל ית'. וזדונות מתהפכות לזכויות שהמה בעצמם יהיו נושאי כח כל טוב° [מא"ה א לה].
מתוך מה שאור הצדק המורגל אינו פועל עליו כבר להחיותו, הוא מוצא בעצמו צמאון להעלות את הציורים למעלה יותר עליונה, ונמצא שהזדונות מתהפכות לזכיות [מ"ה ברית ג (פנ' יד)].
ע"י תשובה־מאהבה° חוזר הקלקול לטובה, כי תחת שהיה עושה דברים רבים בכח הטבעי שאינו מושכל, יעשה עכשיו ע"י הכח השכלי. וכשיקבל לטובה ובשמחה ג"כ את מיעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבא מדרך הטוב ומעבודת ד' בכלל, וגם את הפחדים והמרירות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה, בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל הטוב האמיתי, דהיינו חפץ השם יתברך. ונמצא שכל פשעיו אשר עשה לא תזכרנה לו, ונהפכות לזכיות, ועליהם חיה יחיה [מ"ה ברית א (פנ' ה)].
היפוך החטאים לזכויות - הוצאה מכל השגיאות למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות [עפ"י א"ש א].
זדונות נעשים כזכויות(29) - ◊ התשובה נוטלת את הרצון, שכבר נתגשם במעשה וקנה לו כח הויה של גבורה, עד ששבר בעזו גם את העז של המוסר° והאמונה°, ומכיון שהאור־האלהי° מתעורר יפה, והרצון נעקר מעקרו, איננו חוזר לתהו° כי אם פועל הוא בעזו על יסודו של עולם להטביע בהויה כולה רצון כביר לאור וטוב, וזדונות נעשים כזכויות ממש [א"ש ט ח].
◊ הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה [עפ"י שם, ושם יב א].
◊ כשהאדם שב מאהבה מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן בו לחטיבה° אחת, ובקשור הכללי אין שום רע כלל, כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו. ובזה נעשים הזדונות לזכויות ממש [עפ"י שם שם ה].
הפעולה הרעה° (כאשר) הטביע הרצון עליה צביון חדש, צביון של טוב°, מגלגלת היא עצמה טוב ונעם°, חדות־ד'° ואורו [עפ"י שם ו ה].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, בעל תשובה, "הגדול בבעלי תשובה". ע' במדור מלאכים ושדים, (אמר לו גבריאל ליורקמי שר הברד) אין גבורתו של הקדוש ברוך הוא בכך (שתצנן את הכבשן ותציל לצדיקים) שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ וכו' באותה שעה פתח גבריאל ואמר ואמת ה' לעולם.

תשובה ומעשים טובים(30) - חיים אידיאליים והגונים מקימי רצון הבורא° ומגמת הבריאה° [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ז) שמ].

תשובה שמגעת עד כסא הכבוד - ע' במדור זה, חתירה.

תשובה קדמה לעולם(31) - סוד תשובה, שברא אותה הקדוש־ברוך־הוא° קדם שברא את העולם - כלומר: הרחיב את כח היצירה הנפשית הרוחנית° ביחושה אל המעשים וההויה, עד שתהיה תופסת ברשותה גם את העבר [א"ש ו ה].
המוסר° מקיף את הכל. הערך העליון המוחלט מתפלש הוא בכל ענפי ענפים. המעשה המסתעף, שאינו מכוון לשרשו, חוזר למקורו בעלוי הרצון [שם יב ז].
ר' במדור זה, ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. ושם, קדמה לעולם.

תתענג על ד' - ההתענגות על ד' - ע"ע עונג.

  1. שבת פט.
  2. תהילים קלה ו.
  3. ברכות כח.
  4. איכה ד ה.
  5. משלי יא ג.
  6. דברים לג ד.
  7. משלי א ח.
  8. תהילים יט ח.
  9. רא"ש ב"ב פרק א סי' כו: "ת"ח שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה הוא הנקרא תורתו אומנותו". תוספות סוטה כא. ד"ה זה תלמיד: "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו" וכו'. ע' במדור זה, קבע ועראי.
  10. סנהדרין קו:
  11. שבת יא.
  12. ע"ז כ:.
  13. פדר"א פרק ג.
  14. קדושין כט:
  15. תהילים י יז.
  16. בחינות עולם יג. ע"ע עקרים מאמר ב, ס"פ ל. חוקר ומקובל ח"ג פ"ה. אורות ישראל פרק ה ה.
  17. תכלית הידיעה שלא נדע, "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ד'" - ע"ע פי' הרב בערנייס, המובא בבאור הרש"ר הירש לבראשית ד כו ד"ה אז הוחל לקרא בשם ד'. ובבאורו לפרק טז בתהילים. ובמ"ר 41 "הצרך לחשוב על דבר אלהים היא ירידה גדולה ודרושה לאדם רק בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצרך העלוי העליון, שלא יהיה שום צרך לחשוב ע"ד אלהות, כ"א עצם החיים יהיה אור אלהים". וע' א' קיא "אין לנו שום מושג מהאורה־האלהית כ"א מה שאנו חשים את מציאותה ומתענגים מזיוה בכל עומק נפש רוח ונשמה". וע"ש קכד־ה. ובע"ה דעת אלהים. ע"ע נפה"ח, שער ג, ד־ז. וע' בנספחות, מדור מחקרים, סובב וממלא.
  18. קדושין מ:
  19. תנד"א זוטא פי"ז.
  20. שבת נה.
  21. במדבר יב ח.
    מלכות־ד' בדורות - ל"ח פתחי חכמה, פתח ט "וז"ס, "ותמונת ה' יביט", שהמלכות נקראת תמונת ה', כי היא גורמת הדמיונות שזכרנו בספירות, כי היא השורש לכל התחתונים, ולכל מציאותם, ושם יש ענין זה שהחוקים יראו בציורי גופים התחתונים, אך עדיין שם הצורה רוחנית, כי הכל בהדרגה. ושם חקוק הצורה הרוחנית, ומשם באה אחר כך הגשמית. והנה אין כח בבני האדם להשיג האורות העליונים אלא כמו שהם מתיחסים לעצמם, פירוש - שהם שרשים לצורתם, ושייכים לה. ועל פי זה אין יכולים להשיג אלא במלכות, שהיא ענין התמונות, ומראה אורות העליונים והנהגותיהם בדרך זה". ושם פתח יא "בתמונות הדמיונות עצמם נִוָּדַע חכמה בענין ההנהגה כי נִוָּדַע איך צריכה השכינה להנהיג לצורך הענין ההוא".
  22. ילקו"ש שמות יד, רמז רלז. ושם יהושע י רמז כא. ע"ע ס' תורת העולה לרמ"א ח"ב ב, ד"ה ואני תמה מן הרב המורה ז"ל.
  23. תהילים סח לה.
    ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים - זוהר ח"ג ז:. מוסיפים כח בגבורה של מעלה - איכ"ר פר' א לג.
  24. תהילים מד כ.
  25. שבת קד.
  26. ברכות נח:
  27. משלי יז ו.
  28. פסחים צב:.
  29. יומא פו: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות". פי' הרמ"ז זוהר בראשית עמ' 782 "שהזדונות יהפכו לו לזכויות". תקנת השבין לר"צ אות ו: "התשובה המהפכת זדונות לזכויות".
    תשובה, זדונות מתהפכים או נעשים לזכויות - בהקבלה לדבריו בא"ש יא א, במ"ר 297 (ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, העלאת מחשבות לשרשן), ובע"א ד ה פד "להפוך את הרעה לטובה ואת הכחות הרעים לטובים, ולא רק להפכם, כ"א להראות את מקור נביעתם ויסוד נטייתם", כותב הרב במא"ה א לג "כשם שיש הפרש בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, שבראשונה זדונות נעשות כשגגות, ובאחרונה כזכויות, ככה יש הפרש בין המדרגות שבתשובה מאהבה, בין שהיא מסוג אהבת־עולם או מסוג אהבה־רבה. התשובה שהיא מאהבת עולם מתהפכת היא לזכויות, אבל הדבר דומה כאילו היה פעם איזה חטא, ונתהפך בכח התשובה לזכות. ואפילו אם נרומם את הציור עד שנאמר שההתהפכות הזאת היא פועלת למפרע, אבל מ"מ היה חטא פעם בעולם ונתהפך למפרע לזכות. אבל בתשובה הבאה מכחה של אהבה רבה, הרי מתגלה שמעולם לא היה כלל חטא בעולם, כי אם הוא מאיר באור של זכות מתחלה ועד סוף". לפי חלוקה זו נראה שראוי לדייק ולהבחין בין השמוש בבטוי 'זדונות המתהפכות לזכויות' ששם הכונה מצד אהבת עולם; לבין השימוש בבטוי 'זדונות נעשים כזכויות' ששם הוא מצד אהבה רבה. את א"ש יא ו "תשובה מאהבה באה עד אותו המקור הפנימי, שמשם כל העשוי הוא טוב ובנין של תם ויושר למפרע, והזדונות המתהפכים לזכויות אינם צריכים ליצירה חדשה כי אם להתגלות מקוריותם" יש להסביר, שלא די שהזדונות מתהפכים, כ"א כל העשוי הוא טוב ובנין של תום ויושר למפרע, עם התגלות מקוריותם, שהוא אור הכתר הכללי (שם יא א), אור ההויה של עלמא דיחודא (שם יב ה), באהבה רבה. וביחס לשם יד לה י"ל, שע"י ההכרה בבהירות עד כמה אור הדעת מסוגל לעקור את שרשי הרע מיסודם, הכרתו זו עצמה פועלת להתחיל ולשוב בתשובה מאהבה שבמדרגתה הראשונה זדונות מתהפכות, אמנם לכשיתרומם אל מלא אור הדעת יעשו לזכויות.
  30. אבות ד משנה יז.
  31. תדא"ר פל"א.