אליליות ודתות


אליליות - ◊ מבטאת שאיפה ברוח האדם הנשפעת מרוח העולם: הרשעה־העולמית°, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם [עפ"י א"ק ב תפח, תפט].
ההשתדלות לכלות את המלחמה שבין שני צדדי הלב (הפרטי והכללי) <המלא תאוות בלתי ממולאת ושאי־אפשר למלאותן, תאוות שהם סותרות זו את זו והרשע והכיעור מוטבע בקרבן, ומצד שני שאיפה עליונה להוד ונשגב, לשלמות אמת ולאורה רוחנית עצומה> ע"י מה שנשוה את הצדדים, בהכחדת העריגה העליונה, עד שישוב האדם בהמשך הזמן לחיה נוראה, שאין לפניה כ"א חפצה ונטיתה הנובעת מאהבת־עצמה היותר רחבה, ושום נטיה לצד עליון ושום פקפוק מוסרי° לא יעלו כלל על לבבו [עפ"י פנק' ג שנד].
ע' במדור זה, נוצריות. ושם, בודאיות. ע"ע ישראל, שאיפת ישראל.
אליליות - הרעיון האלילי - (הרעיון) המעמיד את קישורו, לכחות פרטיים של איזו זהרורית קלוטה מאיזו פנה שביש, מאיזה מקצוע שבהויה, שתוכל איזו עין של איזה יחיד בעל כשרון או איזה קיבוץ לסופגו ברוחו [א"ק ד תפד].
החסרון האלילי - תגברת ההזרמה הנפשית מבלעדי החנוך המוסרי° והלמודי [מ"ר 6].
האליליות בצדה העכור באה - משפעת האור הבאה בלי סלילת דרך של התרבות השכלית והמוסר הרגיל, המחוללת מחשכים. מהתפרצות האורה הרוחנית ההויתית מחוגה על אדמה בלתי מעובדה, המביאה לידי דמיונות כוזבים ויצרי לב רעים למאד [עפ"י שם 2].
אליליות - דביקת האדם רק באיזה חלק ופרט מהחיים וההויה, באיזה כח מיוחד מהכוחות הכלליים השונים של ההויה, או בפרטיות של זרם חייו האישי המיוחד, (מתוך שכחת) המהלך הכללי האלהי° של כל החיים וההויה עם כל כוחותיהם פרטיהם וחלקיהם [עפ"י ל"י א ח].
ע' במדור זה, פעור. ע"ע פרודים.

אליליות - ריקניות ואפסות [עפ"י ע"א ד ו כא].

אלילים - "למה נקרא שמם 'אלילים', מפני שהם חלולים"(1) - אין בפנימיותם שום ערך <כ"א מה שיכולים להפעיל ע"י ציורי בלהות איזה דבר על הציור הדמיוני° של ההמון> [ע"א ג ב נב].

"יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להן עריות בפרהסיא"(2) - עצם האליליות°, השקפותיה ועבודותיה, היא לגמרי נגד טהרת הטבעיות הישראלית, ולא נדבקה בהם באמת מצד עצמה, שהיא הפכם הגמור, אלא מצד כשלונות החיים החיצוניים העראיים, של מלוי התאוות הגסות של שרירות הלב, שהם כרוכים ומחוברים אתה [א"ל סב].

"שמות הבעלים"(3) - הרגשות האלהיות הזריות, שאינן ממלאות את הנפש יחש נשמתי, כ"א יחש ביורוקרטי ושלטון זר, אדנות עריצה וכח של אל(י)מות [פנק' ד קמג (א' מט)].

"והאלילים כליל יחלוף"(4) - שיוכר שאינם נמצאים באמת כלל וכלל [פנק' ג רמה].

עבודה זרה - חפץ ופועל לצייר° את האלהות° בהכרה מוחלטת חיובית. <מה שמאפיל את ההארה° האלהית בכללה מהאיר ברום ערכה באומה° ומהרס את התכונה האלהית של האומה בכללה, את היסוד של הקדושה° הלאומית הכוללת, וגורם גלות°> [עפ"י א' קנג, מ"ר 281 (ח"ה צח)].
הזנחת היסוד הכללי שבחיים, הוד העולם הכללי [ע"א ג ב סג].
אותן המחשבות ההרגשות והנטיות הליביות, שמקורן בקודש°, מצד קישורו של האדם לאלהי אמת° יוצר הכל, שהנשמה° לו והגויה מפעלו, כשהן מתנכרות, הולכות ומתפזרות לכל עבר, מתפוצצות לכל נטיה תאונית של שעה, בלא מטרה קדושה עליונה אלהית כוללת כל. הרעיונות המפוזרים והזרים שהם נהפכים לרועץ, המהפכים את האור לחושך, את דברי־אלהים־חיים° לדברי עמל ורעות רוח, רשעה° ומקורי רצח, ושליטת אדם באדם לרע לו [עפ"י ע"א ד ט א, ב].
הדברים שמראש־מקדם° ממקור הקודש נובעים, והגות קודש חוללתם, שבהשפלם לרדת למטה בהפגשם ביצרי־לב־אדם־הרע°, בקיבוצים שהרשעה הדמיון° והחמריות הגסה° היא כל מגמתם, התעבו והתחשכו, עד שההוד° לדוה נהפך [עפ"י שם ב].
ע' במדור זה, מינות. ושם, השחתה, ההשחתה הגמורה. ושם, דת, אצל כל עם ולשון. ושם, עובדי כוכבים. ושם, יצרא דעבודה זרה. ושם, "אלהי העמים".

עבודה זרה - המרידה של עבודה זרה - השחתה° נוראה הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש ופועלת על הדורות הבאים באופן מוטבע נורא מאד [ל"ה 145].
השחתה, שמשחתת את הנפש באופן שלא תוכל לקבל מושגים טהורים° בדעת־אלהים° ולחיות בהם, השחתה הפועלת על דורות הבאים [קבצ' א נח].
עבודה זרה - השרש הפורה ראש ולענה של עבודה זרה - רוממות ד' בהשגה הטהורה ביקר גדלו, אשר הרחיקה את הטועים מהדבקות האלהית האמתית, שמתוך המעמק ברוממות העליונה חשבו, שלא יצויר כלל, שיהיה האדם מתדבק לקונו בדרך ישרה בלא אמצעים ומתוכים [ע"ר א ריב].
ראש פסגת עבודה זרה נובע מיסוד עילוי ציור כבוד־עליון° עד כדי סילוק מכל יחש לכל יצירה מוגבלת, שבכללה הוא האדם ומוסרו° הפרטי והכללי [קבצ' א קכט].
שרשה של עבודה זרה ויסוד טומאתה - הפחדנות ויראת־הזועה המטלת אימים על השכל והמחשבה הבריאה [מ"ה פחדנות ג].

השחתה - ("פן תשחיתון")(5) - העמידה על מצב אידיאלי° נמוך [ע"ה קנב].
עבודה־זרה°, שמשחתת את הנפש בטבע באופן שלא תוכל לקבל מושגים טהורים° בדעת־אלהים° ולחיות בהם, השחתה הפועלת על דורות הבאים [עפ"י פנק' א קמו (קבצ' א נח)].
ההשחתה הגמורה - (ההשחתה) הסותמת את חלונות האורה° של העולם לזמנים ולתקופות - העדר האידיאליות° לגמרי [ע"ה קנב].

פסילים - הציורים° השכליים המצטיירים במוחו של האמן והחושב שהתגשמו והתגלמו בתמונות וסמלים גשמיים וחומריים [עפ"י נ"א ד 38].

פסילים רוחניים - הציורים° השכליים בעצמותם, המצטיירים° במוחו של האדם החושב, הנשארים בעולם השכלי והמחשבי ואינם מתגלים ומתגלמים בפסילים גשמיים וממשיים [עפ"י נ"א ד 38].
ציורי השכל האנושי החלוני° [עפ"י שם].

"אלהי העמים"(6) - האלהות° המוגבלת, ששמו העמים עיניהם בה, כל עם ועם לפי טעמו ורוח נטיתו, כדי לקלוט בתוך רוחם את אותו צמאון של הנוראות, שהאדם ברוחו הנפשי מוצא בה הכרח [עפ"י ע"ר א רו].
ציור° מוגבל, המתאים לחושי האדם המוגבלים, שעל ידו סברו העמים להרגיש את הנוראות° שהאדם ברוחו הנפשי מוצא בה הכרח [עפ"י ע"ר א רו].
◊ לא היו העמים יכולים להתרומם לאותו הגובה שהאדם, מצד נשמתו° האלהית, מוכרח הוא להיות מתרומם אליו, להתדבק° באור־אין־סוף°. ומכל מקום כאשר תשוקה פנימית לשאוף לאלהות° נשארה בקרבם, על כן לא היו יכולים לעמוד בלא התקשרות באיזה תכן וציור של אלהות. אבל הלא ציורם הוא רק ציור חלקי, שאיננו כלל אלהות, וכל עם ועם לפי תכונת רוחו בחר לו איזה ציור, שהוא נשגב° לפי דמיונו, להתקשר אליו, כדי להשביע את התשוקה הטבעית הנפשית, שאינה יכולה להיות פוסקת לגמרי מרוחו של האדם. וכן הלכה תפיסתם מלמטה למעלה, מאבק של רגליהם עד כדי עבודת הכוכבים והמזלות צבא השמים [ע"ר א רז].
ע' במדור זה, דת, אצל כל עם ולשון. ושם, עובדי כוכבים.

דדי בהמה שיורדים לבריאה(7) - (היסוד של) הנטיה הפראית בצמאון לאלהות, חפץ ההשגה של עצמות ד', <כי זהו מבוקש נמנע ומדומה, בהמי, ע"כ הוא שורש ע"ז°> [פנ' קמד].

"אלהים אחרים" - כוחות הטומאה°, כוחות ודמות תבנית הפסילים° הדוממים [עפ"י פנק' ג רמה].
דינים־קשים°, עורים° ורעים, נדחפים מרצון שובב נוטה להרע [קובץ א תשכט].
"אלהים אחרים" - "למה נקרא שמם אלהים אחרים, שהם מאחרים הטובה מלבא לעולם"(8) - העדר האידיאליות לגמרי, ההשחתה הגמורה, הסותמת את חלונות האורה של העולם לזמנים ולתקופות, אף על פי שאינה יכולה לאבדה ולהעדירה לעולמים [ע"ה קנב].

פעור(9) - הטומאה° היותר כעורה, הכוללת את כל יסוד ע"ז°, וכל הע"ז שבעולם היא רק ענף שלה [עפ"י קובץ ח קלב].
היותר גסה° וכעורה שבאמונות של עובדי עבודה־זרה° [פנק' א קל].
התכונה האלילית° השורשית, שגשמה בחיים את שלילת ההדמות של המושגים היחושיים בענין האלהות° עד ההבעה של הבזיון במקום כבוד, מפני שאין שום ערך למושגי הכבוד שלנו כלפי מעלה, וכל הבעה היא שוה בערך הבלתי מעורך כזה. אבל המה כשלו ונפלו בבור שאון, שהפשיטו מהאדם את כבודו, והורידוהו למעמקי הגסות° [פנק' א תסב].
ראש תועבת קליפת° לקיחת מזון החיצונים להתגבר ע"י יצר לב האדם [עפ"י פנק' ג עד].
ע' במדור מקומות וארצות, "בית פעור". ע"ע פעור, התמצית הגנוזה בפעור, שבשביל כך קבורתו של משה היא ממולו.

דת - אצל כל עם ולשון (חוץ מישראל) - עבודת־אלהים° שענינה שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידיאליים°, בעצמותה של העבודה עצמה, זאת היא העבודה שמקורה היא הפלצות והזעזוע [עפ"י ע"ה קמז].
כוונה למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית. שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה [עפ"י קבצ' ב קכג, וההגדרה הקודמת].
עבדות° פחותה <בעיני ישראל°, אף על פי שרבים בו הפרטים הנזקקים לה, אבל לא כן רוח הגוי, גוי איתן, גוי מעולם, גוי קורא בכח לאור־ד'° ועזוז° החיים> בה חקו מחקים(10) בדרכי־חשך, ובלב מלא חונף ומורך נגשו לגדל את מלך עולמים, אשר מבחוץ שמעו את גדלו ועזוזו [עפ"י א' קלז, וההגדרות הקודמות].
ע' במדור זה, "אלהי העמים". ע"ע דת. ע"ע דת, בישראל. ע"ע עבודת אלהים.

חושך גלוי - האליליות° המודרנית, פרחיה של חכמה יונית, שאינם של האליליות בעצם, (אך) גם הם אינם מחיים את הנשמה, אין בהם כח הזנה חיונית, שיכול להעמיד עם לנצח, וקל־וחומר להחיות נשמות חיי עולם [מא"ה ג (מהדורת תשס"ד) קכד].

חושך חבוי - המחשכים האליליים° בעבי הצלמות אשר עמהם, ששמו רסן מתעה על לחיי עמים, לקחו שבי את הלב של האנושיות כולה וגם פרצו אל תוך מחננו פנימה. הקליפה° הטמאה°, הרשעה° של האליליות, טומאתה של עבודה־זרה° עם כל עמקי קסמיה. האליליות השרשית, עם כל מחנות החושך הטמאות שלה [עפ"י מא"ה ג (מהדורת תשס"ד) קכב־ג].
ע"ע אור קודש חבוי.

"יצרא דעבודה־זרה°"(11) - החשק הגדול לדבקות° של אלהות, של צמאון° לאלהות בכלל שבטבע הנפש הטבעית הבריאה, שעמד על כנו, אך בלא הלימודים וההדרכות המוסריות שצריך עמו, הראויים להיות נלוים למחשבה של אמת הגדולה הזאת <עמ"נ להשביע את צמאון הטבעי הזה של הנפש על ידי דבקות בד' אלהי אמת, כשנצבה לשטן לכך שרירות לב האדם והחפץ להיות מתענג על נועם החיים החפשיים, "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו"(12), וממילא נתמלאה התשוקה הנפשית הזו ביצרא דעבודה זרה> [עפ"י ל"ה 183-184].
התשוקה הטבעית החזקה של החשק הגדול של קרבת־אלהים° הפורצת את דרכה, כאשר הבערות וחסרון הזיקוק המוסרי, שהם מניעות גדולות, סותמים את האור־האלהי° מן האדם [עפ"י קובץ ד נו].
הצימאון לחידוש ידיעה בפליאות חכמה של התגלות אלהות, <שבכל עת ובכל רגע היא התגלות חדשה ממש> (ש)מתוך סילוק אור הדעת מתהפך צימאון זה לבחירת אלהים חדשים, <מה שלא ידומה כלל בחידושו להחידוש האלהי האמיתי> [קובץ ב עט].
◊ משמיא פלגא־לא־יהבי°. כי המציאות הכללית שׂם השם יתברך שתלך על ידי הכחות הכלליים, והבחירה האנושית תבא לעזרת הטוב והמוסר, לצדד את הכוחות הכלליים לצד הטוב. אם כן כמו שיש בנפש האדם נטיות לכמה דברים נעלים, שמהם התרחבה כל חכמת היופי והנשגב, קל וחומר שעצומה בקרבו הנטיה לקרבת־אלהים°. אמנם כמו שכל הנטיות האנושיות הן נמצאות באדם בכלל, ועל ידי הנטיה הבחירית° צריך הוא לפרטם במקום הראוי על פי השכל° והתורה°, כן הוא גם כן בנטיה של התשוקה לקרבת אלהים, היא רק תשוקה כללית, אבל אם ישביר האדם צמאונו בקרבתו לד' אלהים אמת או חלילה לאלהים אחרים, זה לא ניתן בטבע כי אם בבחירה. וכפי הנוהג, הדמיון קודם לשכל, והמושג השטחי באלהות הוא כל כך מלא טעיות ודמיונות, עד שהתשוקה הטבעית מבלעדי עזרת השכל והמוסר° הטוב נופלת על תשוקת עבודה זרה יותר מהר מעל קרבת אלהים אמת, שתתבאר לאדם רק אחרי דרישה גדולה ועצומה מאד [פנק' א רכו].
◊ על פי יסוד החיים המלאים, הנפש האנושית יש לה צמאון של הרגשה להיות מתגעגעת לאלהים. אמנם, מושג האלהות אי אפשר שיתברר כי אם על פי שכל ולימוד טוב, אבל הגעגועים והאהבה לאלהות מונחים בטבע הנפש. על כן, בהיות המצב של החיים בבריאות הרעננות לא היה אפשר כלל למציאות השלילה° שתכבוש לה מקום, כי כל יחיד היה מרגיש שחייו אינם מלאים כי אם בהיות יחושו לאלהים מוצא בו מקום הגון, והמקום הזה היה צריך להתמלא בעבודות מעשיות, בתפילות, בשירות, בשמחה וכיוצא בזה, ככל הכחות הנפשיים שתופסים מקום גדול בנפש, שהם מתפרצים לצאת אל הפועל בכל אופן הגילוי הנאות להם. והנה אז לא היה מעמד בינוני כי אם, או להדבק באלהי אמת, שזה אי אפשר כי אם על ידי תורה והדרכה קדושה וטובה שאז מתגלה כח החיים ביחש האלהות בעצם זיוו והדר טבעו העליון, ואם לא ישלמו ההצעות המכשירות לדעת אלהי אמת, התשוקה מכרחת להיות דבק בעבודה זרה. על כן, כאשר הכשר הנפש להדבק באלהי אמן תובע מן האדם הדרכה מוסרית יפה והכשר של קדושה, לתפוס בקרב לבבו ציור נעלה ונשגב, נעלה מכל תמונה מוחשית שנאסרה לישראל, היה משום כך קשה מאד להפריש את הכלל מעבודה זרה, עד שעצת ד' היתה על אנשי כנסת הגדולה שבטלו־יצרא־דעבודה־זרה° [ל"ה 228-229].
רעתו של האדם שתשאנו להתרפס לפני דברים חיים בעלי רצון ושכל קרובים אליו ולעבדם בראותו אותם עוסקים בחלק גדול מהנהגת המציאות. <כשם שהכין השי"ת סיבות נכונות לכוחות וחמרים בלתי חיים, שע"י הסיבות ומסובבים ע"פ חוקם הקבוע להם תתנהג המציאות אל התכלית שחקק לה יוצרה ית'; כן גם נתן חוקים קבועים לכוחות החיים שהם בעלי רצון וחכמה. אלא שכשם שהכוחות המתים מוגבלים בפעולתם ע"פ רצון העליון, כמו כן (ה)כח(ות בעלי) הרצון והחכמה ויתר הכוחות החיים, ג"כ, מוגבלים ע"פ חכמת השי"ת ורצונו, אין בידם לרצות יותר ממה שחקק בטבעם, ולא להחכים יותר ממה שהוטבעו עליו. והנה, כמו שהסיבות הפשוטות גורמות, למי שרואה אותן בלא השקפה חודרת ושום שכל בגדולת השי"ת והשכלת אמתתו, להסיר מה' בטחונו ולשום בשר זרועו; כן הסיבות החיות, הן המעדת רגל למתבונן בהן טרם ישכיל איך לא בידן טובן> [עפ"י פנק' ג רלה-רלז].
יסוד יצרא דעבודה זרה - התפרצות תאות האמונה והתגברותה על יסוד העבודה־האמונית°, שכלול האמונה ורעיית־האמונה° [א"א 76].
אלהים אחרים, דינים־קשים°, עורים° ורעים, נדחפים מרצון שובב נוטה להרע [קובץ א תשכט].
◊ יצרא דעבודה־זרה וכל סעיפיו - כל הזוהמה° שבחיי היחיד והצבור, בחיי הטבע° והעולמים, בנטיות החברה ובמהלכי ההרגשה וההגיון, כל היצרים הרעים המשגים והמביאים את כל חלי וכל תהפוכות, אינם כי־אם סעיפיו וסעיפיהם [אג' ג נא].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בטול יצרא דעבודה זרה. ושם, פלגא (מן שמיא) [ברקיע] לא יהבי. ושם, כלום יהבתיה (ליצרא־דע"ז) לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן.

שורש יצרא דעבודה זרה בקדושה - החשק הגדול של קרבת־אלהים° [קובץ ד נו].
מקור יצרא דעבודה זרה בקדושה - הצימאון לחידוש ידיעה בפליאות חכמה של התגלות אלהות, שבכל עת ובכל רגע היא התגלות חדשה ממש [קובץ ב עט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בטול יצרא דעבודה זרה, "כגוריא דנורא בבית קדש הקדשים".

עובדי כוכבים - (בעלי) הנפשות רפות הצורה°. אלה שהנפשות שלהם נשתנו לרוע ביסודם על ידי התגברות של הרשעה°, הזוהמא° והחומריות° הגסה°, שנתדבקה בהם בעצם [ע"א ד יב נא].
ע' במדור זה, עבודה זרה.
◊
עם נבל(13) - אנושיות שקועה בבערות והזיה, שלקחה את האחדות° האלהית° ועבודתו° במובן שטחי מכתבי הקדש, ותעשהו למפלצת של אלילות° [ע"ה קנג].

קליפת האגוז(14) - קליפת האגוז התוכית הקליפה המעורבת בתוך האוכל, שם יש תבנית שתי וערב החוצצת בין האוכל - הצד הקליפי° התאוני הבהמי של האמונה°, שאין כונתה כלל לשם שמים, כ"א למלאות את תשוקת נפשה. ומן הקודש עצמו עושה היא תאוה גסה, שמתוך חשכתו מוכרחת היא לרדת למדרגה ירודה, לצאת מסוג אוכל שיש בו מוצא פי ד' שעליו יחיה האדם ולהכנס בסוג קליפה קשה העומדת להסקה [א"א 35].

מינות - עיוות אמוני. העיוות המחשבתי, העמקה מעוותת, שתוכיותה היא מגורת הרע, ההפסד, הכיעור, הצער והקדרות הרוחנית, כל המדות הרעות, הקצפון והעלבון העולמי, החרון והדינין הקשים [עפ"י קובץ ו רז (א"א 24)].
אמונה רעה°, תמציתה היותר רעה של עבודה־זרה° [אג' א שסט].
תמצית עבודה הזרה וכל קסמיה המרעילים [קובץ ו רז (א"א 25)].
המתודה העוזבת את האמת והמשפט והולכת אחרי לבבה, הגוררת אחריה כל רצח וכל זימה, למרות שהיא תמיד פושטת טלפיה ואומרת "ראו שאני טהורה". והיא מליאה תנחומין של הבל, שאי אפשר להם לעמוד בעולם, "שקר אין לו רגלים". זאת היא הרשעה של הנצרות, המתכסה בלבוש החרֵדות האמונית, נופת תיטופנה שפתי זרה וחלק משמן חיכה, ואחריתה מרה כלענה. <הפירות של הדעות והמידות של העמים המתחנכים בתרבותה, מעידים על עצמיות פנימיותה>, ואין כל כחה כי אם בניצוצי הקדושה הגנובים שלה מתוך אוצר ישראל החי [קובץ ב רפו, (א"ש יב י)].
נצוצי תורת חיים של היהדות אשר במושג הדת של עמי הקולטורה שבזמננו, הנטולים מבית חייהם, שנהפכו בו לזועה ופלצות, למוסר של מבקשי מות הדבקים בקברים בצורה של חשך וקדרות נפש <שכל מה שההכרה מתבכרת והולכת, כל מה שעוברים השכרון של ההרגשות הכהות והשעמום של הפנטיות הגסה והעכורה, בא מיד היאוש והפיסימיות לאכול את כל חילם, ועל כל היכלי הספרות והאמנות אורגת השממית הזאת את קוריה, לדכא כל רוח ונפש, להכות את הארץ חרם> [עפ"י א' קיד].
הרשעה° הצפונה הארסית, המחפשת לה פינה בעצם הקודש, "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך", ומתאמצת להשאיר את כל זוהמת־העולם°, את כל הגסות הגופנית ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש [קובץ ז מה].
ארס הנחש° ההולך ומרקיב, שנוטל את כוחו מיסוד הקודש, שתוכנו הוא עקירת היסוד המעשי והשקיעה של הנפשות בטבעיות ההרגשה האמונית לבדה, באין יחש לקשר סידורי בכל פעולות אדם [קובץ ה רה].
מינות - תכנה - הנתקת הרעיון° של יראת־שמים°, ויסוד קרבת־ד'°, מאורה־של־תורה° והופעתה המעשית כולה [א"א 29].
הקונטרסט לישראל. מהלך תיאולוגי, אידיאולוגי, תאורטי של פשיעה־בישראל°, מרידה במרכזיות שם־ד'° בעולם [שי' ת"ת 138].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מחית עמלק. ע"ע רשעה. ע' במדור מקומות וארצות, רומי. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, קינות. ע' בנספחות, מדור מחקרים. רשעה, מינות, נוצריות, נצרות.

"עתידה מינות שתתפשט על כל העולם כולו תשעה חדשים, שנאמר "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל""(15) - כל טומאתה (של המינות°) תלויה במה שעדיין לא נגמרה הטבעיות (האמונית) באופן הראוי לקבל את אור האמונה בשלמותה. <האמונה־הטבעית° היא בסיס, כלי הגון, להכיל בו ולהכניס בתוכו את האורות° העליונים שעומדים למעלה למעלה מכל חק וטבע ועי"ז מתעלה האמונה הטבעית ומזדככת, וטבע האדם והעולם כולו מתעלה ומזדקק ובא ומתקשר לשלמות צורתו האידיאלית, בתיאור המחשבה־הקדומה° האלהית> וכשתגמר הטבעיות בהכשרתה, תצא מידי טומאתה [עפ"י א"א 31].

נצרות - העבודה־הזרה° שנתחדשה בשעתה מתוך דלדול האחיזה בנצח־ישראל עד לידי רשע הכפירה° בו [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) קעה].
מערכה של אחדות רפודה אלילות°, שארס משטמה לישראל טמיר° בה. <שיצאה (לעולם) מפני שקיעת אור האומה שגרמה לחסרון הידיעה־(האלהית) האידיאלית המיוחדת לישראל, והשאירה את הרגש של העריגה אל העצמות האלהית שומם ונעזב> [עפ"י ע"ה קנג].

נוצריות - ◊ מבטאת שאיפה ברוח האדם הנשפעת מרוח העולם: יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים [עפ"י א"ק ב תפח, תפט].
ע' במדור זה, אליליות. ושם, בודאיות. ע"ע ישראל, שאיפת ישראל. ע' בנספחות, מדור מחקרים. רשעה, מינות, נוצריות, נצרות.

יש"ו - אותו פושע־ישראל°, שעשאוהו נכרים עבודה־זרה°, הנחשב לרוצח נפשה של האומה° ישראל°. שיצא לטול על עצמו את הנזר הכללי השייך לה בכללותה. <התנשאותו שלא בצדק של יחיד זה שהתגאה במלכות־שמים°, שרצה לשאוב אל קרבו את כל האורה° השייכת להאומה כולה, הקשיחה את לב העולם במבט מעונן על העולם האלהי שהחשיך עיני רבבות עם לאלפי דורות, ותחת אהבה צמחו חוחי שנאה, ותחת אור אלהי בהיר חשכת עבודה זה ואלילות מוגבלת ומגושמת, ונראו רעות עד אין חקר> [עפ"י אג' ב לד, וא"ה ו 167-168 (קבצ' ג צד)].
"אותו האיש"(16), הראש למומרים ולמינים° שבכל הדורות שקמו עלינו, "פושע ישראל"° [ל"י ג ס־סא (מהדורת בית אל, ב תקלג־ד)].
שורש הכללי למינות° וכפירה [פנק' ג שעה].
ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, מין. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין. ר' מומרות. ע"ע המרה. ע' במדור זה, צואה רותחת.

"פושע ישראל"(17) - ה"פשיעה בישראל" - פשיעה במלכו של עולם, בביאה במחתרת° מתחת למסילת־תכניתו הקבועה לאורו של עולם ואדם על ידי עם נחלתו, שהוא בוחר בו ומלמדו תורת חייו ומדריכו נצח־קדשו, לשם גניבת אורות הקדושה העליונה ונתוקם ממקורם, בקריאת השוא של שם ד' עליהם [ל"י ג סא (במהדורת בית אל, ב תקלד)].
מרידה במרכזיות שם־ד'° בעולם [שי' ת"ת 138].
ר' מומרות.

מחתרת - ביאה במחתרת (של אותו איש) - (ביאה) מתחת למסילת־תכניתו הקבועה של מלכו של עולם, לאורו של עולם ואדם על ידי עם נחלתו, שהוא בוחר בו ומלמדו תורת חייו ומדריכו נצח־קדשו [ל"י ג סא (במהדורת בית אל, ב תקלד)].

"זקף לבינה והשתחוה לה"(18) - (המהומה של ענין זה) - הפרדת המינות° מה שצריך להיות בישיבה, הלבינה מתישבת היטב על הבנין שלמטה ומקבלת עליה הבנין של מעלה, ובזמן שהיא מופרדה, אין לה יחש על כל הבנין שלמעלה ולא שלמטה, מהבנין שלמעלה נותקה, ועם שלמטה אין לה יחש ולא כח להשפיע עליו. <שמתוכן זה באה אח"כ השתלשלות דמיונית והשתערות של תוהו° לעונן לנחש ולכשף, ולהדיח את ישראל> [עפ"י א"א 31].

ניצוץ פנימי הנמצא בתוך גל האפר (הנצרי)(19) - חפץ לב של ניצוץ אורה אחד, חפץ האורה האלהית הטהורה להתפשט בעולם [עפ"י א"ה ו 167-168].

"נדון בצואה רותחת" - "כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת"(20) - ע"י הנטיה הזרה היוצאת מגבול הטוהר הבאה ע"י לגלוג על דברי חכמים, הנשמה נטמעת בסיגי הדעות והאמונות בכלל, שהם הצואה־רותחת°, אך (גם הנשמה היותר שפלה של פושעי־ישראל°) אינה יכולה לסבול את הגסות של סיגיות (זו) [עפ"י קובץ ח קצז].

צואה רותחת - סיגי הדיעות והאמונות בכלל, (שהם) הסיגים של מזון הקודש <שהוא מוכן להזין את האדם הכללי בערכו הטהור, "אתם קרויים אדם"°> [קובץ ח קצז].
◊
בודאיות - התמצית של כללות האליליות, <שיש לה איזה ערך בהווה> [קבצ' ג פו].
◊ מוצאת את מגמת מנוחתה באפיסה ובאבדון המוחלט. כוס הקצף על החיים ומרירותם, שהם תמצית המורגש של כלל המציאות, עולה הוא על כל גדותיו, וכל כלי השכל והרגש, האמונה והדמיון, מתמלאים בשאיפה אחת של חפץ החפצים: להכחד ולהמחות באין שריד וזכר [א' קיג].
בודיסמוס - ◊ מבטא יפה את תשוקת הכליון, ונתמלא הרבה מרוח זה עד כדי הדרכה כללית של תרבות מיוחדת [א"ק ב תפו].
◊ מבטא שאיפה ברוח האדם הנשפעת מרוח העולם: מתוך הכרת הרע ברשעתו, הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות° חיים למטרה זו [עפ"י א"ק ב תפח, תפט].
ע' במדור זה, אליליות. ושם, נוצריות. ע"ע ישראל, שאיפת ישראל.

  1. ספרא, קדשים פרשה א ו.
  2. סנהדרין סג:
  3. הושע ב ט.
  4. ישעיה ב יח.
  5. דברים ד טז.
  6. תהילים צו ה. דברי הימים א טז כו.
  7. ע"ח שער יג פרק א. שער מח פרק ב.
  8. ילקו"ש שמות כ רמז רפו.
  9. ע"ע פנק' א מה־ו.
    שלילת ההדמות של המושגים היחושיים בענין האלהות - ע' פנק' א רנח, סי' פט2. ושם, תו, סי' יח. ע"ר א ריא ד"ה רוממו ד"א. ושם, קיג-ד, ד"ה אמת אתה. ע' במדור זה, עבודה זרה, השרש הפורה ראש ולענה של עבודה זרה.
  10. חקו מחקים - ע"ע קופיות רעה.
  11. סנהדרין סד.
  12. ישעיה ה יב.
  13. תהילים עד יח.
  14. במחברת הקודש לרח"ו, שער הפורים: "ד' קליפות [...] וע"ז נאמר "אל גנת אגוז ירדתי" [...] יש בפנים קליפה אחרת שמפסקת בין המאכל [...] שכנכנסת ביניהם. וקליפה זו נגד עמלק וע"ז אמרו רז"ל אין השם שלם אלא עד שיכרות זרעו של עמלק [...] ומשם יצא המן הרשע נין עמלק". ראה הערה במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מחית עמלק.
  15. יומא י. "עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים וכו'".
  16. "אותו האיש" - דומני שמקור ביטוי זה הוא ה- Ecce homo, "הנה האיש", שאמר פונטוס פילאטוס, צולבו של ישו, כשהורה עליו.
    "פושע ישראל" - גיטין נז.
  17. גיטין נז.
  18. סוטה מז. חסרונות הש"ס.
  19. גל האפר (הנצרי) - "שנחמרו עליו חמרים חמרים דמי נקיים ופגרי ילדי חן בעלי נפשות תמות, אשר הרשעה שהריחה ריח גאון אלהי, אשר לא תוכל שאתו, לקחה לה בחזקתה קרנים לרעוץ ולרוצץ כל נכאי לב ותמימי דרך" א"ה ו 168.
    הניצוץ הפנימי של חפץ האורה האלהית הטהורה להתפשט בעולם - ע' רמב"ם הלכות מלכים יא בהשמטות הצנזורה. ובדרשת "תורת ד' תמימה", כתבי הרמב"ן מהדורת הרח"ד שעוועל ח"א עמ' קמג-קמד.
  20. ערובין כא:. גיטין נז.