משכן - המשכן - ראשית קביעות מרכז הקדושה°המקומית°בישראל°[ע"א ד ד ד]. הוד הקודש אשר לאומה העליונה, בת אלהים, הישראלית, בתיאור המשוכלל בפועל הגשמי. שכלול צורת° האומה גם בתכונה המוחשית [עפ"י ע"א ד ט נו, נז]. ◊ המשכן חובק בקרבו כל רזי עולמים, כל יחוסי ההויה בגלמיה והופעותיה השונות, ברוחניותה היותר עליונה, ובכל הוד מוסריותה וצחצחות° רעיונותיה, תוקף נצחון קדשה, ועזוז עליותיה במרומי שפרירי אל נורא הוד, ויחוס הכל אל נשמת ישראל הכוללת כל, המרקיעה למרומי כל [שם ט נו]. ◊ המשכן כלל את הוד° הסדר הכללי כולו, ומגמת ההשגחה° האלהית בהרמת המציאות לעת האושר היותר גדול [שם ג ב עח]. ◊ המשכן הוא כציור העולם בכללו, המורה למחשבה־כוללת°, הבאה מתוך השקפת העולם כולו, שמתוכה בא להכרת יסוד הקודש, בהכרת הפועל העליון מתוך פעולתו [עפ"י שם ד י ב]. ◊ מתאים להשקפה הכללית של המציאות של העולמות [עפ"י שם ה]. (מציין את) היסוד הרוחני ההשקפתי של העולם וההויה [עפ"י שם ז]. "אוהל מועד" - (מציין את) סוד אור השכל° במקורו שהוא הדבור־האלהי°, אשר אוהל מועד הוא נוסד עליו. "אוהל מועד אשר אועד לך שמה" [עפ"י ע"ר א קיט]. קדושת אהל מועד - טהרת הרוח°, מכון השכל [עפ"י ע"ר א קיט]. ע' במדור זה, מזבח. ◊ גדול יום שהוקם בו המשכן כיום שנבראו בו שמים וארץ(1)- יום הקמת המשכן, שקול כיצירת עולם ומלואו, הקמת המשכן זו פעולה הכוללת בתמותה את יסוד העולם הרוחני בכל מילואו [עפ"י ע"א ד י י]. מתאימים הם הפרטים של תכנית המשכן לכללות העולם, לצורתו החמרית וביותר הרוחנית [ע"א ד יא כב]. ◊ ע"י מעשה המשכן נגאלו°- בתור הכנה לעילוי העולם העתיד לבא, בהתרוממותן של כל ההוייות למקורן, ובאיחודם של כל הנפרדים במקור אחדותם - הפרוד של הדברים, ערכם הניתק מעל הכל, <שהוא מכון של כל עמל ויגיעת בשר> [עפ"י ע"א ד יא יט]. "בית אמי" ו"חדר הורתי" - המשכן נקרא "בית אמי" ו"חדר הורתי"(2) לערך כלל ישראל - שחינוך עבודת־ד'° שבמשכן קבע את הקדושה בישראל לדורות [מא"ה ג קמד]. ◊ משכן ומקדש - (ענין קדושת מקומם) - ◊ בטעמא דמילתא שתשמישי מצוה נזרקים, "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", כבר הסביר זה הרמב"ן, הובא בר"ן מגילה פ' בני העיר, שהקדושה שחלה על המצוה היא קדושה של כבוד, שחלה רק בשעת מצוה, והיינו מפני כבודה של המצוה. א"כ יש לנו בעניני קודש קדושה בעצם וקדושה של כבוד. ובתשמישי קדושה הקדושה היא בעצם, ע"כ ודאי א"א שתיפקע, ויש שאפילו פדיון אין מועיל בהם. אבל קדושה של כבוד שייך רק כל זמן שהכבוד שורה שם, והכבוד של המצוה אינו שורה כ"א בזמן שהמצוה נוהגת. ונראה שזה הוא שורש המחלוקת בקדושה ראשונה או שני' אם קדשה לעתיד לבוא, דלדעת רבים היא סובבת גם על מקום המקדש. שאם נאמר שהיא קדושה של כבוד, כיון שנסתלק הכבוד מסתלקת הקדושה; ואם היא קדושה עצמית, זאת היא קדושת השכינה, אז אמרינן שלעולם אינה בטלה, כמו "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה". והם שני פירושים על המקרא ד"ונקדש בכבודי" האמור במשכן, והוא הדין "במקדש דאיקרי משכן". שאפשר לפרש שעל ידי הכבוד חלה קדושה עצמית, והויא קדושת הגוף ואינה בטלה לעולם, "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה". אבל אם נפרש שהקדושה היא מפני הכבוד, אז אינה נוהגת כ"א בזמן שהכבוד שורה. ובס' שער השמים לר"א אירירה האריך בהבנת האצלה קיימת והאצלה מתנודדת, שהמעמיקים שבאפלטוניים השיגו כבר את הכרח מציאותם של שני הצדדים הללו בעמדה הרוחנית המצויה בההויה האצילית, ובאופן יותר מצוחצח הגדירוה חכמי קודש של עם ד'(3)[אג' ג' רלז]. ◊ המשכן היה למעלה מן העולם, ולכן בעולם לא היה יכול לתפוס כי אם מעמד עראי, אוהל מועד, ומצד הארעיות שלו הוא מכוון נגד עולם קטן מאותו הגודל של בית עולמים. אבל לגבי משה היתה זאת הגדלות שלמעלה מן העולם קבועה, ועל כן דוקא מתוך הקדמת המשכן היה המקדש אפשר לבוא בזמנו, ואהבה־רבה° דמשה גרמה אהבת־עולם° דבית עולמים [קובץ ה כח]. ◊◊ בית המקדש(4)- הבית המורה על קדושת° אחדות אדון כל המעשים ושליטתו העליונה [ע"א ג ב נא]. המקום° הנצחי לאור־ד'־בארץ°[ע"א א א קסג]. המקום הנצחי שממנו האורה יוצאת לעולם [עפ"י ע"א ג ב מ]. מקום מרכז הקדושה הכללית [ע"א ב ט רעב]. מרכז הקודש הנצחי של האומה [אג' ב רד]. מכון עזה של השכינה°, מרכז חיי הרוח של האומה [עפ"י ע"ר א קסא]. מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה [קובץ א קמד]. המרכז המבריח ומאחד את הכלל כולו לפרטיו [מא"ה ג (מהדורת תשס"ד) קמג-קמד]. המכון של הקולטוס הדתי. מקור מוצאן ומבוען של אורה וחופשה של האנושיות, הבסיס הטהור והנשגב לחייה הרוחניים [עפ"י א' נט]. מכון המרכז הכללי של השווי הכולל־לכל־האדם של השכל° עם ציור°־המדמה°[ע"ר א עניני תפילה כג]. [מרכז השלמות הכללי של השווי הכולל של כלל האנושיות, של השכל עם הציור והמדמה [ע"א א ה עה].] המרכז הכללי של קשור חקי הנפש האנושית שבכוחו המדמה אל אור השכל [ע"ר א עניני תפילה כג]. [המרכז הכללי של הקשור של הכוחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית, אל אור° השכל [ע"א א ה עה].] "בית חיינו" - ◊ בית־החיים הוא מצד הכח המדמה°[ע"ר א עניני תפילה כג]. "בית תפארתנו" - הבית הגדול והקדוש שממנו תצא תורה°ואורה° לישראל ולעולם כולו עדי־עד°[ע"א ג ב נ]. ◊ "בית ד'" - בית־המקדש° מצד היותו מרכז הקדושה° וע"י נשפעת קדושה גדולה בעבודת־ישראל° בכל המצות°. נגד ענין המצות והעבודה המעשית [עפ"י ע"א א א ז]. "היכל ד'" - בית־המקדש מצד היותו מרכז הקדושה וע"י נשפע טהרה° בלב והכשר לכל המדות היקרות. כנגד קדושת המדות המכינות יותר את לב האדם לדעת־את־השי"ת°וכבודו°[עפ"י ע"א א א ז]. ◊ הר הבית - (לעומת ירושלים°) - מקום היעוד הרוחני°, הר־ד'°. שם מתגלה התכלית הרוחנית [ע"א ב ביכורים לו]. ע' במדור מקומות וארצות, ירושלים (לעומת הר הבית). "הר המוריה" - מקום°המקודש°מראש־מקדם°, מצד עצמיות מציאותו ותכונתו בהערכתה של הארץ הכללית, בתור הנקודה המקודשת הנצחית במרכז החיים האנושיים [ע"ר א פד]. המקום המיוחד שרכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהויה, מתקשר עמו [עפ"י שם פח]. "ארץ המוריה" - הארץ הנבחרה המלאה אורה°וחדוה°, הספונה כולה בחיי נשמות ואור צחצחות°[עפ"י שם פו]. מקום המקדש(5)- מקום° הכולל כל ערכי° מקומות ומתנשא עליהם בשיא קדשו°[ע"ר א קפה]. המקום המיוחד שרכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהויה, מתקשר עמו [שם פח]. המקום המקודש, בעבודת הקדש, "כסא כבוד מרום־מראשון°מקום־מקדשנו°", "משתיתו של עולם"°, שחיי כל עולמים מושרשים שם [שם קסג]. "בית ד'" - המקום°המקודש°, ששם האורה־האלהית° שורה [ע"ר א מד]. כבוד המקדש - העמוד הגדול לההשלמה האנושית היותר נפלאה ויותר מאוחרת, הבאה ע"י הר ד' ובית אלהי יעקב שינהרו אליו כל הגויים [ע"א ב ט רלו]. "משתיתו של עולם"(6) - שחיי כל עולמים מושרשים שם [ע"ר א קסג]. ◊ "הר" - העמים יקראו לבית ד' "הר", ואברהם° קראו הר, "בהר ד' יראה" - מצד המשותף שיש לכל העמים כולם באורן של ישראל, כהר גבוה המושקף לכל [ע"א ב בכורים כז 411-412]. "בית" - יעקב° קראו לבית ד' "בית" - מוגדר במחיצות ומשומר בגבולים <שאין צורך לרוח זר לשלוט בנו בפנימיות תרבותינו, כי כל טוב לא יחסר בתורת ד' תמימה להכשירנו לעם רם ונשא, ועם זה לרומם נפשנו ג"כ בתכונות יקרות המפתחות כשרונות הנפש לכל מדע והשכל> [ע"א ב בכורים כז 412]. ◊◊ העזרה - מיוחדת למעשה; ההיכל - אמצעי בדברים שהשכל מצווה ומשיג; קדש הקדשים - (מיוחד ל)דברים הנשגבים וקדושה שורה בהם, ועליהם נאמר "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור" [מא"ה ג (מהדורת תשס"ד) סח]. עֲזָרָה - (עזרת המקדש, מציינת) - הקדושה°המזהרת°ומופיעה°[עפ"י ע"ר א קעו]. כל מקום בעֲזָרָה - הקדושה המזהרת ומופיעה על כל ערך, בכל צד ופנה [עפ"י ע"ר א קעו]. כל עבר וכל הערכה שבחיים המקודשים [ע"ר א קעח]. צָפוֹן - (צד צפון בעזרה מציין) - סוד ההנהגה העליונה°, הצפונה, רז המחשבה° של אל° מלא רחמים°[ע"ר א קלד]. היסוד הגנוז במצפון ההויה, להביא את הכל למטרה הקדושה של אור־ד'°במקור־החיים°. המטרה הגנוזה, של תכלית כל החיים [שם קע]. הוראת הצפון בבטויו על שם המצפון, הסתר והטמירות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". האורות° הגנוזים, העומדים למעלה מכל סדר של גלוי°[שם קסו]. מרום הקדש, והסוד האצילי הכללי של הנהגת ההויה [שם קלד]. האור הצפון, עומק האור היוצא מתוך המחשכים, שרש הקדושה הצפונה בתכן האצילי [עפ"י שם קעד]. "לפני ד'"(7) - מערב, מקום° ששמה מונח הכח השרשי להעלות גם את הירודים [עפ"י ע"ר א קסט]. ◊◊ חנוכת הבית - (חנוכת בית־המקדש) - קביעת הבית הגדול והקדוש שממנו תצא תורה° ואורה לישראל ולעולם עדי־עד°. קביעות מקום האורה° לישראל ולעולם [ע"א ג ב נ]. ההכנה, הכשרתו של האידיאל ההולך ומתהוה, הולכת ונמשכת ע"י עבודות תדיריות, הקבועות במקום היותר מוכשר להתעלות היותר מקודשת [ע"ר א קפו]. ◊◊◊ גג ההיכל - רום עולם של המחשבה המקודשת [ע"א ד ט קמח]. בית קודש הקדשים - מקום° יסוד עבודת° ישראל [ע"א א ד מה]. מקום מרכז קדושת העבודה° שהיא יסוד השלמת הרגש° בתכלית רוממותו [ע"א ג ב מ]. מקום העבודה, <שכולל כל הלב°, משכן המדות> [פנק' ג יז]. ◊◊◊ קרשים - קרשי המשכן (ענינם הרוחני) - הסתעפות הכחות והמפעלים שלהם בצורתם המורכבה. המפעלים וההרכבות, הופעות הכחות וחדושי היצירה [ע"א ד יא כא]. בריח התיכון - הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה - סוד אחדותה° העליונה של כנסת־ישראל°[ע"ר א קמט]. ע' במדור אישים, יעקב. אדנים - אדני המשכן (ענינם הרוחני) - אדני המציאות, היסודות הראשיים [ע"א ד יא כא]. יריעות המשכן התחתונות בגווניהן הבולטים של תכלת וארגמן ושל תולעת שני ושל שש - מכוונות כנגד - החכמה הנסתרת הפנימית. החכמה־העיונית° המופשטה, (ש)גווני° השכל מאירים בה בהתגלות ובבהירות, צבעי°הציורים° הרוחניים ניכרים ובולטים בה הרבה. החכמה הפנימית העסוקה בכל קודש° עליון ופנימי°[ע"א ד יא כב]. יריעות המשכן העליונות החצוניות, הנראות והמגולות - מכוונות כנגד - אור החכמה־המעשית°. היסוד המעשי, תורה של מעשים ומצוות° חיוביות לדורות <החכמה הנובעת, עם כל היותה לכאורה מוכרת רק בתור שומרת את הדעות הכמוסות, מיסוד הגנוז היותר עליון, מיסוד חכמה־של־מעלה°, גבוה מעל כל גבוה>(8)[שם שם]. החכמה האלהית התורית המתגלמת במעשים גשמיים [שם כג]. מכסה עורות תחשים°(9) - שמלמעלה למשכן - ההיקף היותר חיצוני, ששם נכללו הגוונים° המרובים המחולפים בכוחות המציאות לחסד°ולמשפט°, ולכל שימושיהם ופרטי הכחות הנדרשים למלאותם [ע"א ג ב עח]. המובן העולה מריבוי הגוונים שבתחש המקיף את המשכן מלמעלה - ההכרה של ההתאחדות שתבא בסוף מכל הנטיות השונות ביותר ואיך שיתקבצו כולם למרכז הטוב־הכללי°, שכינת־ד'°וכבודו°, ושמו־הגדול° ד' שלום°[שם פא]. הבנה כללית המקפת הכנה להישרת המציאות עד עומק תכליתה היותר נעלה [שם עח]. קרסים - קרסי המשכן מחברי היריעות° עושי המשכן אחד, מסמנים יחד עם הלולאות - את החבור וההתאגדות הכללית. הלולאות מורים על יחסם המאחד; ובמה שהקרסים נראים בלולאות הקרובים להם מלאים זיו° ומפיקים נוגה° ככוכבים ברקיע, הנם, יחד עם שמושם בתור מאחדים, בעלי ערך רם ונשא לעצמם, בבחינתם העצמית [עפ"י ע"א ד יא כא]. ◊◊◊ ◊ הזהב, הכסף והנחשת - המתכות שנשתמשו בהן במשכן - לפי מדת חשיבותן צריכות הן להערך: לשם הִדור, לשם מפעל, ולשם הכנה. הזהב להִדור, הכסף למפעל, הנחשת להכנה [ע"ר א קיט]. ◊◊◊ סוד העבודה האלהית בבית המקדש - עניינה - לא רק בשביל ההטבה הפרטית, של כל יחיד, ולא רק בשביל חוג פרטי של עולם מיוחד, כ"א בשביל ההתעלות הכללית של העולמים הרבים, אשר ברוח ד' רבון העולמים נוצרו, להיות הולכים ומתעלים, מתקדשים ומשתפרים, ע"י הוספת אור הנשמה העליונה, הבאה בעקב העבודה האלהית התמימה, המרוכזת בעבודת הקדש והמקדש [ע"ר א קס]. המטרה העליונה של העבודה - להעלות את כל מה שירד, לעדן את כל מה שנעשה גס° ומוגשם להאיר את אור חסד־עליון°, ההולך למשרים ומפלש נתיבו להאיר ולהחיות, מראש עולמי אורה, עד תחתית כל תהומות מאפליה [עפ"י ע"ר א קנו]. ◊◊◊ ארון - הארון במשכן - מכון התורה°, (המציין את) היסוד התורני ההופעי°, דבר־ד'° העליון [עפ"י ע"א ד י, ו ז]. (מציין את) מקור ההארה°, שאורה־של־תורה° בשרשה יוצא משם, בתור אספקלריא־המאירה°, דבר ד' [ע"ר א קסז]. יסוד תורת ישראל [ע"א א ד מה]. יסוד התורה שהיא האורה השכלית° לכל העולם כולו [ע"א ג ב מ]. מקום טהרת° השכל האלהי, התורה [ע"א ג ב מא (ע"ר א שיד)]. מקור החכמה בלוחות האבן שכוללים כל התורה כולה(10)[פנק' ג טז-יז]. כרובים(11)- ◊ שני הכרובים מבטאים את הצדק° לעומת המשפט°, את המלכות° לעומת התפארת°[עפ"י א' קסא־ב]. ענין הכרובים - שתי ההנהגות המצויות בישראל תמיד, ההנהגה שהיא תמיד למעלה מדרכי הטבע - פני אדם°, וההנהגה שהיא בטבע תמיד אלא שתתרומם לפעמים בעת הצורך למעלה מדרכי הטבע - פני נשר°. כאשר שניהם כלולים יחד – כנפים ככנפי הנשר ופני אדם להם(12)– (כלומר), הנהגת השי"ת עם עמו ישראל, שהיא תמיד כלולה למעלה מדרכי הטבע עטופה בטבע, <על כן לא היה דומה לגמרי לנשר, שעיקר הדרכתו שוה לטבע, ועיקר הנהגת ישראל היא למעלה מן הטבע, בהיותם עושים רצונו של מקום°, א"כ, ראוי לזה פני־אדם שהרי הוא בקביעות, אבל מ"מ הרי הוא קשור בטבע, ע"כ, צריך> לרמז התאחדות של הנהגת פני־אדם להנהגת פני־נשר, שהיה בתמידות למעלה מדרכי הטבע ומ"מ מושרש בטבע. ומה שלא היה די בכרוב אחד שיהיה כלול משניהם (מפני־אדם ופני־נשר) כי בהנהגה הממוצעת ומתאחדת בין פני נשר ופני אדם שני מינים: מין אחד שפני אדם גובר בו – בשעה שעושים רצונו של מקום בשלמות מאהבה°, אז הטבע יהיה שפל וטפל לגבי הנהגת הנס, שגם ההכנות הטבעיות הדרושות לא יכונו ע"י ישראל בעצמם, כ"א ע"י זרים, <כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'.> ומין אחד שפני נשר גובר בו – בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מיראה°, שאז תהיה הנהגתם למעלה מדרך הטבע, מ"מ יהיה גם הטבע עיקר, שהרי בעצמם יעבדו אדמתם, ופעולות הטבע יהיו ע"י ישראל בעצמם, ע"כ, הוצרכו הכרובים ל(היות) שנים [עפ"י פנק' ה ק-קא]. "לוחות הברית" - הכלי המחומר המחזיק את האור התורי ומקשרו אל העולם החמרי המעשי [עפ"י ע"א ד ט מד]. "לוחות הברית" - (התוכן המובע בהם) - אור־התורה° השרשי. מקור החזון הנעלם, שהוא נועד להיות עיקר יסוד ההויה ועילויה האחריתי [עפ"י ע"א ד יב ג (מא"ה ב קל)]. לוחות האבן - ◊ כוללים כל התורה כולה [פנק' ג טז-יז]. "בין הבדים" - מציין את מדרגת שרש גילוי התורה°באורה° הבהיר [עפ"י ע"ר א קסז]. יסוד הגילוי של תורה בשרשה [שם קסט]. ◊◊ פרוכת - המבדילה בין הקודש לבין קדש הקדשים - מצינת את מהות התפשטותה של תורה°, ע"פ חכמתה המאירה בישראל [ע"ר א קסז]. ההתפשטות של אור חכמתה של תורה [ע"ר א קסט]. ◊◊ "לחם הפנים" - (ענינו) - שפעת°הברכה°, להשבעת הרצון של המחיה לכל חי. מערכה° מסגלת את ברכת ד' על יצוריו, לתת אכלם בעתו. שפעת חיי הברכה, המחיה והכלכלה, בעולם כולו [ע"ר א קנה־קנו]. שפעת הברכה לפרנס ולכלכל את היצורים, לשמור את הויתם החמרית°, ואת תפקיד חייהם [שם]. בזיכי הלבונה - אזכרתה של מערכת לחם(־הפנים°), הפועלים להריק את מלוי הברכה° העליונה, להחיות על ידה את היצורים. להריק את שפעת חיי הברכה, המחיה והכלכלה, בעולם כולו [עפ"י ע"ר א קנה]. ◊◊ מנורה - (סגולתה) - כח התפשטותה של תורה°, ע"פ חכמתה המאירה בישראל [עפ"י ע"ר א קסז]. ענינה רומז - להשפיע השכל על כלל־ישראל°[מא"ה ג סד]. המנורה כוללת קדושת°נשמת־ישראל° מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה° שבקה"ק, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ ג"כ [קובץ ח קנז]. נרות - שבעת הנרות - צנורותיו° הנפלאים של מקור החכמה°. <חמשה מהם מאירים באור הדעת° המופשטה, שסוד החכמה־העליונה°, המופעה בתבונת° הקדש, אשר אין לה חקר, מופיע עליהם בשפעת זהרו°: חסד־עליון°וגבורתו°, תפארת° קדשו, נצחו°והודו°. ושתי נרות מאירים את האפק המעשי, הצנור היסודי° אשר לשפעת החיים והחכמה העליונה בצורתה המוגבלה, בהתאמה לההויה המעשית, ועצם ההופעה המלכותית° בממשלת המפעל, החיים והמעשה, בגמר ציוריהם°> [עפ"י ע"ר א קנג־קנד]. הטבת הנרות - (תוכנה) - הכנה להשפעת החכמה, <הבאה מקדושת הנרות של המנורה° שבדרום> [ע"ר א קלח]. שמן - השמן האלהי - אור השכל וקדושת המדות [מ"ר 219]. שמן - זך כתית - ◊ במצב ההארה [ע"ר א קלא]. ◊◊ מזבח הזהב - (ענינו) - תכן רוח־הקדש°, הבא מתוכיותה של הנשמה°, שעבודת הקטרת°, דבר שבחשאי, מתיחשת אליה [ע"ר א קסז]. התפשטות יסוד רוח הקדש, הריח, קדושת הקטרת בכללה [ע"ר א קסט]. ◊ דישון מזבח הפנימי - (מציין) - (את) היסוד המקודש המעשי, שבחיי הקדש° העליונים, שנתגשמו בחיים במדות המעשיות של קדושת החיים, מלאי ריח־הטוב° העליון [ע"ר א קנד]. ע' במדור זה, דשן המזבח. ◊ קטרת(13) - תוכנה - התוכן האצילי°הפנימי° של נשמת כל חי, בשפעת°רוחניותו° הפנימית. רום המעלה האצילית°, יסודה הפנימי של המחשבה, השואפת להכלל בכל, ליחדא שמיא וארעא, לרומם ולנשא את כל היקום, לקשר ולעלה את כל מה שנפרד ונשפל [ע"ר א קנד]. שפעת הנשמה בהזרחת° רוח־הקדש, מרז הריח° העליון, העלאת° המצוי כולו מצד השורש העדין העליון המקודש° שלו, המצויר°במחשבה° השאיפתית האלהית° המקודשה [שם קסח]. סגולת° הקטרת - הקשר של הקדושה־העליונה° האלהית הכללית, שמצדה אי אפשר לפרט שמות נפרדים, מצד עוצם כח הקדושה הפנימית הרוחנית, בתכונתה העומדת למעלה מכל חלוקים. ואפילו הפרטים שמתגלים בה עומדים בתכונה של כללות ושל התאחדות גמורה. <מסגולתה העליונה והפנימית של הקטרת שורה על האומה בכללה, וחודר בכל פרטיה, הרוח העליון, רוח־הקודש°> [עפ"י שם קלו, קמא]. הקשר השלם של כל העולמים וכחותיהם הרוחניים והגשמיים להעמדתם בהתאגדותם, אז כל הכחות משלימים את תפקידם, וגם הכח הממית הרי הוא משמש כח לחיים. אחדות תמצית כל הפועל בחיים, בחומר ורוח, עפ"י אותו התוכן הנפלא אשר פי ד' קצב אותו בתורה [עפ"י ע"א ד ט קו]. הדרת קדש של הקטרת - סוד הריח העליון, הכולל את כל בכליל יפיו האצילי [ע"ר א קמז]. המגמה העליונה של הקטרת - להופיע בעולם, באדם, באומה, באנושיות, בחיים, ובהויה בכלל, את האור° העליון של הרוחניות הקדושה האצילית, אשר לא יגורה רע, וכל מה שמתפשט ונראה כמו דבר רע וכעור, בחיים ובפועל, איננו כ"א לבוש חצוני של הדבר הטוב°[שם קלז]. קדושת הקטרת - שאיפת הקודש° של אחדות° ההויה במרום האצילות° שלה, באחוד הגמור של כל התכונות, המדות, הנטיות וההויות, עד שכל כעור מתיפה, וכל רע נהפך לטוב וכל דין° וגבורה מתמתק לחסד° עליון גמור ובהיר [שם קמט]. ◊ קדושת הקטרת באה ביחש להופעת אור הנשמה בפנימיותה, המעלה הרוחנית הגמורה, המתעלה מכל דבר מוגבל וחמרי [שם קלט]. ◊ סוד הקטרת מעלה הכל, ומקשר את הכל, את כל הפנים ואת כל החצון, ברום השרש העליון של מקור ההויה [ע"ר א קמו]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קטורת הסמים, החלבנה שבקטורת שענינה לעצר המגפה. קטרת של שחרית - הקטרת של בבקר בבקר - אור הנשמה° ביסוד החדוש° התמידי שלה, המעין הנובע מלא חיים עליונים, השוטף והולך בלא הפסק. הנותנת נשמה פנימית לאור החכמה המופיע בישראל [עפ"י ע"ר א קלט]. באה התדיריות של הקטרת, בחדושה בכל יום תמיד - להאיר את האור הפנימי של קדושת הריח°, שהוא תכן הופעת חיי הנשמה בצורתה העליונה, במדה של חירות° מכל הזיקוקים והשעבודים של הגופניות [ע"ר א קלח]. קטרת של בין הערבים - סגולתה שתתפס באור החכמה, כדי שאור החכמה המושגת ילך ויתפשט בכל הדורות ובכל הזמנים <שמוכרחים הדברים העליונים וההשגות° הבהירות היותר פנימיות° להתפשט בענפיהם עד כדי ההתאמה אל מצבם הרוחני של הדורות כולן> [עפ"י שם]. ע' במדור זה, תמיד של בין הערבים. ◊ "פטום הקטרת" - סדור המתכנת של הקטרת [ע"ר א קלט]. שחיקת סממני הקטרת - פרוד הסממנים, כדי שהריח הפנימי שלהם, אור הרוחני שבקרבם, יתפשט וישתחרר ממאסרו החמרי°, ויתרומם לעלות ולהתנדף, ועם זה יוכשרו ע"י השחיקה להתאחד יחד כל החלקים באין התבדלות מיוחדה מסוג לסוג [ע"ר א קמו]. קטרת שביוה"כ היתה דקה מן הדקה(14) - שיהא השפע יותר רוחני, כדי שיוכל למצוא מקומו בעוה"ב° ולא נאכלנו בעוה"ז [פנק' ה עז]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שחקים, שבו רחיים שוחקות מן לצדיקים. "מי רגלים" - ("אין מכניסים מי רגלים בעזרה") - דמיון חלש וכוזב, המאוגד עם הכסל והרשע הבהמי החיצוני, המתגבר על האדם הילד ההולך ותר אחרי עיניו, <(זו) הקדמות° השפלה, העכורה, היונית> [קובץ ז מא]. ◊סממני הקטרת: "נטף" - (סגולתו°)(15) - סלוק הרע והכעור מהדבר הרע, ומסיר בכח זה את הריח הרע של החלבנה°. המציאות ביסודות הקדושה שמסירה את הרע, מתוך מה שהוא נראה דומה לדבר רע. הכח השולל את הרע [ע"ר א קלו־ז]. "שרף" - (הנוטף מעצי הקטף) - מצין את הַגִּדוּל הלשדי, שאיננו מתגלם בצורה פרטית ואיזה תאר מיוחד של פרי וכל ענין גדול של צביון, אלא הוא עומד בעינו בתור שרף וכח פנימי°, המוכן לכונן את ההויה של כל היש ע"י לשד החיים הפנימיים ההולכים ומתגלים [ע"ר א קמה]. "שחלת" - (סגולתה°) - המציאות ביסודות הקדושה שמעלה את הענין הרע° ומהפכו לטובה° גמורה. כח המהפך את כל הרע לטובה ולהתעלות [עפ"י ע"ר א קלו־ז]. "צפורן" - (תכנה) - מושגי הרוחניות המתמזגים בתהלוכות בני־אדם. הפועל הרוחני בריח־הטוב° ביחש לבני אדם [ע"ר א קמג]. "חלבנה" - (ענינה) - להודיע שאין רע° מוחלט בעולם [ע"ר א קלו]. ריח־רע° מורגש יותר מריח־טוב° לפי ערכו, וכשיתהפך לטוב יתהפך שיורגש הטוב יותר [פנק' ג קסט]. חלבונה - מציאות הרע. הענין הרע. מציאות איזה ענין של רשע ושל כעור מצד גילויו החצון. עצם הכח שהרע מתגלה בו [עפ"י ע"ר א קלו־ז]. ריחה הרע של החלבנה - הרע והכעור של הדבר הרע [שם קלו]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קטורת הסמים, החלבנה שבקטורת שענינה לעצר המגפה. "מלח סדומית" - (ענינו) - ההגבלה של עיצור הכחות החיוניים והעמדת הצמחתם, מבלי להתפשט במדה יותר מורחבת ממה שתוכל שפעת הקדש להיות שולטת עליהם ומנשאתם. מלח סדומית, עוצר הגִדוּל, הגורם מניעת הצמיחה, אשר "לא תזרע ולא תצמיח" [ע"ר א קמד]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מלח סדומית מעור העינים, שיש במאכל. "מעלה עשן" - מסמן את העליה° שכל המצוי המוגבל° והמושפל עולה למעלה ע"י ההופעה הסגולית° של הקטרת [ע"ר א קמד]. "כפת הירדן" - (סגולתה) - ◊הסגולה°העליונה°, שדוקא בהיותה מסובבת ממפריעים ומנגדים, המעכבים בעדה, היא יותר מתגברת בשליטתה, קשורה בכפת הירדן, שדוקא בהיותו במקום שריח־רע° שורה שם הוא מתגבר בסגולת התחזקות ריחו־הטוב°[ע"ר א קמד]. ◊◊◊ יכין ובֹעז(16)- שמות שני העמודים אשר קרא שלמה, ע"ש תעודת הבית אשר חזה לו ברוח קדשו, הבנוי על שני עמודים כאלה: כי המקדש יהי' לקץ הימים לבית רם ונשא אשר חפץ ד' ישלים, ועל ידו יפקחו ענים עוורות לאור באור האמת, לדעת סוד הבורא והבריאה, המחיה והחיים, סוד צלם האלקים אשר בו יצר את האדם שהעולם כולו נכון עליו, תכלית שלמות שיעור הקומה וגדל הערך של שמונה עשרה פרקי השדרה הרוחנית המחבר כל מקצעי הבריאה אישה אל אחותה וכוללם יחד. ההשקפה הזאת תאיר לעיני רואה אור נעלם ממעלה למטה, כחוק הקו° הנודע בפי חכמי אמת יודעי דעת אלקים. <(ע"כ, "שמונה עשרה אמת קומת העמוד האחד")>. ועוד לו מטרה קטנה מזאת, אך גדולה היא אף היא: להשלים את העולם כמו שהוא עתה, לנחות אל מחוז חפץ השלמות, ככל אשר תוכל שאת (ל)עת כזאת אשר עוד לא הוטהרה תכלית הטהרה, ע"י הבית הנשא, אשר יאיר מחשכי לבב ע"פ המושג החלש שיש לנו בהבריאה ותכליתה ובסוד החיים בכללו, אשר שכלינו לא יוכל לעוף אל על, רק יקיף חוג הבריאה ע"פ הנהגת חוקי הטבע ע"פ משטרי המזלות השתים עשרה הסובבים, <(ע"כ, "וחוט שתים עשרה אמה יסב את העמוד השני")> אשר אך בכלל נדע כי אל אדיר נאדר בקודש מושל עליהם וחותך להם חיים. יכין - שם העמוד הימני שהוא עיקר התכלית. כי הוא יכין תכלית המכוונת בכל הבריאה. שם המטרה האחרונה הגדולה אשר לבית ד' <אשר הבתים הראשונים היו אך הכנה להתכלית של הבית האחרון, שהוא תכלית השלמות והתיקון> ע"פ פעלו, (כי) הוא יכין את התכלית - העֹז אשר יתן ד' לעמו בימי טובה אשר לעת קץ יבאו. בֹעז - שם העמוד השמאלי, ע"ש המטרה אשר לבית המקדש בעת הבנותו בימי שלמה, שגם אז פקח עין כל יושבי תבל אשר רצו לפקח עיניהם באורו להכיר כבוד ד'. ע"ש התכלית הנמצאת בו כעת. שם המטרה השני' אשר לבית ד' לפי שעתו כעת, על שם העֹז הנמצא בו כעת, בו עֹז [עפ"י מא"ה, ענייני תפילה, רלט-רמ]. ◊◊ ◊ כיור וכנו לרחצה - פעולת הכיור, באה לקדוש של הכנה. הכן המצורף אל הכיור - מורה על הבסיסות והקביעות של הטהרה°הקדושה° הזאת, שהכנת טהרה זו היא קבועה, לא מקרית, לא רק משמשת לשעתה כי אם מכרעת את התכן של החיים בקביעות. מי הכיור - המים הקדושים, שיביאו עמם את אותה הטהרה העליונה, המביאה לידי הקדושה, הדרושה ליסוד העבודה המלאה הדרת הקדש. רחצה - ענין הרחיצה הקדושה מהכיור המקודש - הטבעת חותם הטהרה הנצחית, הראויה להיות הכנה להעבודה השלמה. "ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח" "ורחצו את ידיהם ואת רגליהם"(17) - הטהרה באה מתוך ההשפעה של השכל° ושל הרצון°. הכחות הרוחניים, מטהרי השכל ומטהרי הרצון, יזרמו מתוך הופעתם של אוהל־מועד° ושל המזבח°: מקדושת אהל־מועד°, מצד טהרת הרוח°, מכון השכל, באה הרחיצה המתאימה להידים°, הפועלות את הפעולות, ע"פ הדרכת השכל; מקדושת המזבח°, מצד טהרת הנפש°, מכון הרצון, באה הרחיצה המתאימה לרגלים°, כלי התנועה, הבאה מדחיפת הרצון [עפ"י ע"ר א קיט]. ◊◊◊ מזבח - כלל עבודת°ישראל°, שכולל הטבת המצב המוסרי° בין במה שנוגע בין אדם למקום בין במה שנוגע בין אדם לחבירו [ע"א ב ט כד]. אות הברית° על האחדות° הרוחנית, על שם־ד'° אחד השוכן בישראל°[ע"א ב ביכורים לט]. ◊מקום°הכפרה° המוחלטה [ע"ר א קעא]. ◊ מקום העבודה המרוכז המורה על דרך המחשבה־ההרגשית°, שמקושרת בעבודה המעשית ומביאה אליה [עפ"י ע"א ד י ב]. ◊ מתאים לרגש העבודה והדבקות האלהית המוחשת ומתגלה במעשים [עפ"י שם ה]. (מציין את) היסוד הרוחני ההרגשי [עפ"י שם ז]. (מציין את) מקור העלאת הרצון°, יסוד ההקרבה, "לרצון לפני־ד'°" [עפ"י ע"ר א קיט]. קדושת המזבח - טהרת°הנפש° מכון הרצון [עפ"י ע"ר א קיט]. ע' במדור זה, "אוהל מועד". המזבח הרוחני, המלא חיי קודש° - הלב° הישראלי [א"ק ג רי]. מזבח - תעודת המזבח החצון - הארת° החיים, בתכונתם המזגית הטבעית, אל העדינות הקדושה°לרום־עליון°[ע"ר א קסח]. סובב שבמזבח - המזבח°, יש לו יחש לא עם המקום המוגבל° לבד, אלא עם כל המצוי שלמעלה מן המקום, הגורם את ההויה המקומית נושאת המציאות. וזהו תוכן המקיף החצוני - שאע"פ שהוא מתגלם בצורה רבועה במזבח, הוא כולל בקרבו את כל הצורות המקומיות° ושרשיהן, כדי להעלות את ההויה ואת החיים, נשואי המקום, בכל עומק הויתם, ולהביאם לטהרתה° של הכפרה° המוחלטה [ע"ר א קעא]. קרן דרומית מזרחית צפונית מערבית דרומית - (תוכן כיוון ביאת הכהן בסובב שבמזבח) - עלית הנשמות, במעלה החכמה האלהית, קדושת האמונה בשרש קדושתה. "הן יראת ד' היא חכמה". מאצילותה של החכמה באה האורה המוזרחת בשפעת השגה עליונה של רוח הקדש, שמשה של תורה, מתוך האורה הגלויה באה הארה מהאור הצפון הגנוז לצדיקים, ליראי ד' ולשבים אליו בכל לב, והאור הצפון מביא את ההתמסרות הגמורה לאור השכינה, המתעלה מכל מהות של חכמה והשגה, בין גלויה בין צפונה. ומתוך ההתבטלות הזאת, הנראית כשקיעה להחיים הרוחניים, מתחיל אור החכמה העליונה להתחדש בכל שפעת אורות נגהיו [ע"ר א קעא]. ירך המזבח (ענינו) - המעמד התחתיתי של סדר ההנהגה [עפ"י שם קלד]. יסוד המזבח - היסוד הטבעי° של הנפש° בעליונות קדושתה°[רצי"ה שם ב תנט]. הבסיס הקיים שבנפש הכללית, שהוא תוכן השאיפה להתקשר אל הקדושה°האלהית° העליונה, שהוא יסוד חיי הנפש בעצם טבעה [שם א קעח]. יסוד דרומי - ענינו - יסוד ארח החכמה° ההולכת ומתפשטת בחיים [שם קעא]. יסוד מערבי - ענינו - תוכן מבוסס ויסודי לפני־ד'°, מקום° ששמה מונח הכח השרשי להעלות גם את הירודים [שם קסט]. התוכן המבוסס של לפני ד', לחידור החיים המקודשים° ע"פ היסוד העליון° של פתיחת הצנורות° העליונים, להעלות בו גם את הירודים [רצי"ה שם ב תנט]. ◊ מערכה גדולה - ◊ מתיחשת להעלאת ערך טבע החיים כולם, ביסוד טבעם המזגי, הכחני והחיוני [ע"ר א קנג]. מערכה שניה של קטרת - (עניינה) - הזרחת° האורה האצילית הפנימית. הארה עליונה מאד, בסומה של הנשמה° ושאיבתה ממעין הקדושה האלהית הפנימית. סוד הקדושה°האצילית° הפנימית, הופעת הנשמה [עפ"י ע"ר א קנג]. שני גזרי העצים - (שעל המזבח, עניינם) - החום הקדוש, המתוסף והולך תמידים כסדרם בכל יום. להוסיף האש. האש הקדושה, העומדת למעלה מכל מטרה של אִכּוּל, אלא בעצמות חומה היא מחיה. תכונה חיונית קדושה הבאה לנשמה, כח חיים חיוניים מזגיים, מתעוררים בתכונתם, ומגמתם היא תמיד קדש־קדשים°. שני זרמי חיים, מחייב ושולל, פועל ומונע <המכוונים נגד שני אוצרות האורה: "אנכי" ו"לא יהיה לך"; עשה, ולא תעשה>. הצורה הסדרנית שבחיים, הפועמים והולכים כסדרם, לפלס נתיבות מעשים, ע"פ אותו כח השלהבת הקדושה מלאת החיים, המתוספת תדיר בכל יום [עפ"י ע"ר א קנג]. ◊ דשן המזבח - מה שנשאר, אחר העכול הרוחני בקרבנות°, מן הענין המעשי שבחוש. התמצית הגשמית, הנשארת מההקטרה שע"ג המזבח [ע"ר א קכא]. שיורי התמצית של כל פעולת ההקרבה [ע"ר א קכד]. ע' במדור זה, דישון מזבח הפנימי. תרומת הדשן - הרמת הדשן, שנשארת אצל המזבח, בקביעותה, בהבלעתה במקומה - פעולה תמציתית, פנימית, המטביעה על החיים בקביעות את נטית הרצון והרגלת המעשים לשם שמים, לאצילות ולטוהר. (עניינה) לעומת ההשפעה על החיים הפנימיים הגופניים, ודחיפתם לצד הקדושה העליונה והמטרה הרוחנית המגמתית [עפ"י ע"ר א קכא]. העבודה הבאה להרשים את יסוד הקדש° במפעל של חיים בתוכיותה של כל נשמה°, בעמקה היחידי וברוח חייה המקושר עם כל ההויה [עפ"י ע"ר א קכג]. העבודה שעניינה לרשם את הרשם של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה, גם בארחות החיים שרק סמוכים הם לתכן הקדש בהיותם ישרים, אבל לא על המזבח בעצם מושג הקדש הוא המקום שלהם [עפ"י ע"ר א קכג]. סודה - התמצית החמרית°, המצטרפת ליסוד הקדושה°, הנשארת במקומה° ובמדרגתה, שעומדת בקדושתה גם לאחר שנעשית מצותה [ע"ר א קנב]. הוצאת (שאר) הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור - פעולה בחלק (הדשן) המתרבה, בכמותו, חצוני, אבל משמש לטוהר, מפני הפרסום בקהל רב, שהפעולות מפרסמות את המחשבות ואת ההרגשות הקדושות, <שמטרה זו מושגת היא ע"י המעשים>. הענין ההולך ומקבל צורה פומבית, למען דעת כל הקהל וכל החיים, כי הכל עומד על כבוד בורא כל עולמים [עפ"י ע"ר א קכא]. העבודה המיוחדת בעקרה בכדי לפרסם את תכן ההרגשות והדעות האלהיות בהמון רב. ההעברה ההכרזית, ההתפרסמות הגדולה לתכן הדעות העליונות, שאור ד' אלהים אמת וכבודו מופיע על ידן, וכל תכן החיים וההויה, הצדק והמוסר, מתעלים על ידן, בתור גורמים קרובים. עבודת ד', המתפשטת חוץ ממרכזה, הבאה אל גבולי החיים החלוניים°, כדי להשאירם בטהרתם ע"י השפעתה החודרת [עפ"י ע"ר א קכג־קכד]. ◊ אש המערכה(18) - מורה על אש התורה המקיים את העולם הגופני, שֶׂכֶל הנשמה°[ע"ר ב קעו]. ע"ע גשמים, הבאים מיסוד המים. ע"ע רוח, הרוח (שלא נצחה את עשן המערכה). העשן, הבא מאש המערכה - מורה על צדדי התועלת שישנם במה שהנפש מחסירה בעוה"ז את השגותי' העצמיות, אע"פ שנראה כמישן את כחות הנפש, כעניני התועלת שישנם בפעולת השינה, שהיא באה ע"י האדים העולים למוח [ע"ר ב קעו]. הצתת אליתא(19)- תעודת הצתת אליתא - כתעודת יראת־העונש° - לעורר את המהות העצמית של האידיאליות העליונה, שביסוד יראת־הכבוד° והרוממות. לעורר את האידיאלים הגנוזים של הקודש והטוב, או ללבותם יותר כשהם עמומים [קובץ ד כג]. ◊ הקרבה - "להקריב לי°" (בהקרבת קרבן° לד') - לקרב ולהעלות° אל הרום־העליון°, לאור־פני־מלך־חיים°[ע"ר א קכט]. זריקה - (זריקת דם הקרבן°) - (מציינת את) ההתעלות° של המפעל הנפשי°הפנימי°, שנעשה בקדושת הקרבן ברוממות קדושתו [ע"ר א קלד]. זריקת הדם סביב - יסוד הסבוב - ע"י מרום הקדש°, והסוד האצילי הכללי של הנהגת ההויה, כל חזון פלאי, הנראה מוזר לגבי השאיפה האידיאלית המוגבלת <- כל עניני הדינים°, הפעולות המרעישות, המחבלות והנראות כמהרסות ומחריבות את העולם שבסדרי הגילויים, שכח ההירוס, החבול והאבוד, נראה מחצוניותם>, מִתמם הוא בהשלמתו, בהיותו מתגלה שהוא חלק מן כלל הפעולות, שיחד בצירוף כולן יראה ויגלה הודן והדרן. <שבצורה הרוחנית הרי הזריקה הזאת היא זריקה סבובית, אע"פ שאינה נראית גם היא כ"א חלקית; אבל זהו הכח של תמימות ההנהגה הצור תמים פעלו>, ובצורה הסבובית הפנימית מתראה באחרית אור הטוב והצדק, החסד והרחמים הגמורים - וזרקו° בני־אהרן° הכהנים° את דמו, על המזבח סביב [עפ"י ע"ר א קלד]. כפרה - (כפרת־הדם בזריקתו° על יסוד־המזבח°) - רימום הצד הרוחני° היסודי, שבאדם ושבאומה°, בכללה, ובכל פרט ופרט מפרטיה [ע"ר א קכב]. ע' לקמן במדור זה, תמיד, קדושת דם התמיד, דם התמיד מכפר. הזית הדם בין־הבדים° - (ענינה) - תקון° הארת יסוד הגילוי של תורה° בשרשה. החשפת מקור הקדש של שרשה של תורה <המחזרת לקדושה גם את הענין היותר מגושם, את המעשים החמריים ואת הגשמיות היותר עבה> [עפ"י ע"ר א קסט]. הזית הדם על הפרוכת° - (ענינה) - תקון° ההתפשטות של אור חכמתה של תורה [עפ"י ע"ר א קסט]. הזית הדם על מזבח־הזהב° - (ענינה) - תקון° התפשטות יסוד רוח־הקדש°, הריח°, קדושת הקטרת° בכללה [עפ"י ע"ר א קסט]. ארבע מתנות על ארבע קרנות(20) - מורים על ערך המקום° בשלמותו הגמורה [ע"ר א קעג]. ציור המקום של השטח, ארבעת הרוחות, וקשורם זה בזה, עם יחש התעלותם לצד העליה העליונה, עד רוממות קרן הקדש <במה שמקושר עם המעשים שבפעל, שהכפרה° צריכה בתחלה להתקשר בהם> [ע"ר א קע]. שתי מתנות שהן ארבע(21)- תפיסתו של הצד העליון של העולם המוגבל, האחוז בשרשו בהיקף הבלתי גבולי המתחבר עמו. עליתו של העולם המוגבל ביסודו העליון, שההתפשטות הגבולית כלולה בו [עפ"י ע"ר א קעה]. המעמד העולה ממדת המקום°, ובא למקום המתעלה אל שרשו העליון. שתי מתנות - הערך העליון של המקום, הכולל את כולו בהרחבתו - שהן ארבע [ע"ר א קעג]. ◊◊ קרבנות(22) - (ענינם בעבודת המקדש°) - רוממות רוח° האדם ורצונו, בהתעלות נפשו על ידי התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה <שערך החיים שלהם, בהיותם קשורים עם גויית הבהמה, אינו גדול כל כך עד כדי לגעל את הריסות החיים שלהם לשום מטרה נשגבה, בין גלויה בין סודית>. עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים באור חי־העולמים°, בחיים האלהיים ההולכים ושופעים, המחיים כל חי, השולחים אורם מרום גובהם עד שפל תחתיות ארץ, המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד. וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת. נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה. ובשחרור נפש הבהמה מאסור גוייתה על ידי המחשבה האנושית בקרבן לד', מתאחדת היא עם רוחניות°מחשבה°אצילית°, ומרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאד מכחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. אין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש, ולהרגשת ההמון התמימה. עילויי חיים סגוליים°איחודיים° אלו, צריכים להיות קשורים עם שלטון ממלכת עולם כזאת, ששאיפת אחדות כל היקום, בהכרה וברגש, בהלך חיים ובנטיות הנפש האנושית, היא מגמתה [עפ"י ע"ט י־יא]. עליתה הנפלאה אשר לנפש הבהמית, ואוצרות כחותיה, המאוחדה עם נפש האדם וכחותיו בקשר שאיפת האדם להדבק°בקדושה־העליונה°, בהקרבתה לשם גבוה. וע"פ אותה התכונה, שהאדם מזכך ומעלה את נפשו ע"פ התשוקה הרעיונית התדירית, של מסירות־נפשו°באהבה° העליונה, בהשתוקקות קדושה לנעם־ד'° ואור יחודו־העליון°, ואותו צרור־החיים° המקשר את נשמת° האדם בהזדמנות יוצאת מן הרגיל של מסירות־נפש° ממשית, בשביל כבודה של הקדושה, הקשורה בכבוד שמים, וקדושת דבר־ד'° העליון; כמו כן נפש הבהמה, שיש לה יחש עם אותו האדם, הכללי או הפרטי, היא מתעלה בסדריה התדיריים, ע"י שחיטתה והעלאתה, בהסתלקה מחומרה לשם עבודת הקדש העליונה [ע"ר א קסז]. סוד הקרבנות(23)- העלאת נפש הבהמית שבבהמה. ע"י קיום האומה וקביעותה הרוחנית והמעשית, מתהוה תכונה נשמתית אצלה במקום מרכזה. וכשמעלים ומקריבים בהמה וכל מיני קרבן הכשרים, מעלים את הכחות הללו להוסיף כח באוצר האומה בכחה לאלהים, ומתעלה רוחניותה וגשמיותה, <וע"י כן העולם כולו מתברך, מפני שכנסת ישראל היא המרכז העולמי הכללי> [א"ה ד 47 (מהדורת תשס"ב ח"ב 517)]. ◊ הקרבנות, מסמנים את המפעלים המוחשיים, שהם מכוונים להגיע בתמציתם ויסודם לכונה האלהית העליונה, של החיים ושל המציאות, ומורים עם זה בפרטיותם, בהערכת עבודתם היותר מפורסמת, הקטרתם ועכולם וההתנהגות עם אפרם, את כל התכן של כל המעשים כולם, שיסוד קדושתם התמציתית היא עולה למעלה. מפני פעולתם על הרצון, על המחשבה, ועל כל נטית החיים, מזדכך על ידם השכל, מיטהרים על ידם כל הכחות, הנפשיים והגופניים, של האדם [ע"ר א קכא]. זבח - (ענינו) - העלאת° כח החיוני למרום הקדש°[עפ"י ע"ר א קלא]. מנחה - (ענינה) - העלאת כח הטבעי הצמחני, שממנו תוצאות להמפעלים, שכח החיוני מוכן לעשות, לקשור אותם אל תוכן הקדושה°[ע"ר א קלא]. העלאת שרש הנפש הצומחת, ביסוד טבעיותה במקורה [עפ"י שם ב מט]. תכן קדושת המנחה - קדושת הכח הצומח, שהוא היסוד לקדושת החיים [ע"ר א קסד]. מנחה - תכונת המנחה - ההשלמה המשכללת את העבודה ביתרון הכשר שלה. המשלמת את עקר הקרבן [ע"ר א קנה]. הענין המשלים. <בלא השלמה היא "עולה בלא מנחה"(24)> [ע"ר א קנא]. נסכים - (עניינם) - העלאת אור השמחה°, ע"י היין המשמח אלהים ואנשים [ע"ר א קנה]. סוד הנסכים - מילוא עז השמחה את כל היש, את כל הנשמה, את כל החיים והמציאות [ע"ר ב מט]. שכרות - ("שֵׁכָר לד'"(25)) - השמחה° העליונה, כשהיא באה מרוב טובה למעלת השכרות, זהו אור°החשק°הנשגב°, שכל החושים החצוניים מסתלקים מפני גדולת האור־האלהי°[ע"ר א קלב]. ניסוך המים - ע' במדור מועדים וחגים, סוכות, שמחת המים. ◊◊ "קרבני" - התכן המקודש של הקרבן°, הכולל בתוכו את הקו הראשי של מטרת הקדש° הזאת בצורת המגמה של קרבת־ד'°בנשמת־האומה° בכללותה, בכל חייה ורגשותיה [עפ"י ע"ר א קכח]. הענין והמפעל הקדוש, הגורם בסגולתו את קרבתי [ע"ר א קכט]. "לחמי" - ("קרבני לחמי") - התכן המקודש של הקרבן°, הכולל בתוכו את הקו הראשי של מטרת הקדש° הזאת בצורת ההתאחדות האלהית° עם האומה° בטבע הרוחני° של מציאותה והויתה [עפ"י ע"ר א קכח]. המפעל הקדוש° הפועל את ההתאחדות התכונית הטבעית עם הקדושה־האלהית°, כדוגמת הלחם°, המזין ומקשר ע"י כחו הפלאי את נשמת החיים עם הגויה וכחותיה [ע"ר א קכט]. המפעלים הרוחניים הכבירים שנעשים בכל ההויה, בתכונת ההתאחדות של אור־החיים°האלהיים°[ע"ר א קכט]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "קרבני לחמי", "ריח ניחֹחי". אִשֶּׁה - כח הפועל המושג ומורגש בכל מלא עולמים°, ובכל חיי המפעלים אשר לאדם וליקום כולו. כח הפועל הכל [ע"ר א קלג, קלד]. הכח הקדוש המופע מקדושת קרבן°התמיד°, המחדש את המפעלים לטובה, בקדושת החיים של המצוה ושל הקדושה°והטהרה° המעשית שהוא בא מיסוד של "לאשי"°[ע"ר א קכט]. "אִשֶּׁה לד'" - תכונת המפעל, שהוא הנותן את הדחיפה למפעלים של בנין ושל פעולה מקודשה°[שם קלב, קכט]. כח המפעל ולהבת אש קדשו בהיותו עולה ומתעלה לרצון גבוה, "שאמר ונעשה רצונו" [עפ"י ע"ר א קסד]. אִשֶּׁה - "לאשי" - התכן המקודש של הקרבן°, הכולל בתוכו את הקו הראשי של מטרת הקדש° הזאת בצורת המגמה של הפעלת פעולות החיים, שיהיו נמשכות ע"פ ערך הפלא הקדוש של ההתאחדות האלהית° ברוח האומה°. <כח האש וחומו הוא הפועל הגורם להמפעלים שיעשו, וכן היא המטרה של הופעת הקדש שע"י הארת הקרבן על כל מפעלי החיים> [עפ"י שם קכח־ט]. להופעת הפעולות הקדושות [עפ"י שם קכט]. ע' לקמן במדור זה, עולה, כליל לאישים. "ריח נִיחֹח" - תכונת הריח°, בעומק נחת־הרוח° של ההתאמה אל השורש הקדוש העליון שלה [ע"ר א קסד]. יסוד ריח הנחוח - התעלות הרצון עצמו, שיהיה מבורר בערכו שהוא רצון גבוה [אג' ג מב]. "ריח ניחֹח לד'" - מקושר במקור חיי עד°. עולה וחוזר לשרשו העליון, מקור הקדש־העליון°, מלא העידון וחדות־ד'° וצהלת אורו העליון. העידונים כולם ברום הרוחניות שבהם [עפ"י ע"ר א קלג]. "ריח ניחחי" - התכן המקודש של הקרבן°, הכולל בתוכו את הקו הראשי של מטרת הקדש הזאת בצורת המגמה של נחת הרוח, והנעימות של העדנה הפנימית, שחשה האומה° בכל כללותה, ובהשפעה על פרטיה כולם, מתוך הקשר האלהי° ומתוך צביון החיים שבאים ומופיעים על ידו [עפ"י ע"ר א קכח־ט]. העדן°והעונג° של הקליטה הרוחנית, וזיו° העליזה בהארת הנשמה°[שם קכט]. הזרחת°האורה° של הענג והעדן האלהי°[שם]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "קרבני לחמי", "ריח ניחֹחי". ◊◊◊ קדשי קדשים - (בקרבנות) - הקדשים המכוונים לעומת האורות° הגנוזים, העומדים למעלה מכל סדר של גילוי, למעלה מרום־עולם° ומכל ציור שיש לו אפן של התגלות [ע"ר א קסו]. קדש חמור - בהערכת הקדושה, השופעת על חיי החברה המוגבלים - הקדש הזורם לרומם את החיים המוגבלים למעלה מטבעם, להעמיד אותם במחיצתו של הקדש־העליון° ושאיפותיו [ע"ר א קעה]. קדש קל - בהערכת הקדושה, השופעת על חיי החברה המוגבלים - הקדש השופע בשפעו להעמיד את סדרי החיים החברתיים בתכן של קדש, המשוער להם לפי ערכם [ע"ר א קעה]. קדשים קלים - יחש של הקדושה המתאימה אל הטבע, ומתפשטת באפן גלוי, בכל עבר וכל הערכה [שם קעח]. קדשים המתיחשים להכניס את אור הקדש° בתוך חיי החברה, ובתוך ההגבלות המעשיות. הארת הקדש החודרת בתוכיותם של ערכי המעשים וחיי החברה וגבוליהם [ע"ר א קעה]. ◊◊ תמיד - תכן קרבן התמיד - בא להמשיך את אותה הקדושה° התדירית, שהיא ראויה שלא תהיה נפסקת בשום זמן, ושתהיה בכל עת ובכל רגע פועלת את פעולתה הנאצלת, שקרבן התמיד הוא פועל להסיר את המניעה התדירית, המתקוממת מתוך המחשכים לעומת אורו הקדוש העליון, ההולך תמיד ונשפע בכל מקום שהדרך נפנה לפניו [ע"ר א קכט]. התמיד בא להאיר את האור של הקדושה התמידית, בהגנה לעומת הזוהמא° התמידית העולה וחודרת מטומאת° החיים החמריים [שם קלח]. התמיד בא לבסס את העליה של הקדושה° התדירית הבלתי פוסקת כלל, דוגמת החיים השוטפים תמיד בלא הפסק [שם קל]. המשכת הקדושה התמידית, שהיא נערכת בתור שפעת החיים עצמם שאינה פוסקת [עפ"י שם קכח]. הפעלת קדושת קרבן התמיד - השטיפה, של הקדושה התמידית, אשר אין מעצורים לה, ושהיא תמיד פועלת וחיה [שם קכז]. ◊ הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהו ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי, המצין אותה בהליכתה המסודרת, האטית, הבלתי פוסקת, היא שומרת על קדושת החיים מלהכשל בכח הנטיות, המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר. ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה, בשבילה ובשביל היקום כולו, באה מצות התמיד, שהתפלות התדיריות, מדי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן. "תפלות כנגד תמידין תקנום" [שם קכה]. קרבן התמיד סגולתו המיוחדת - להכניס בקרב נפשנו, ובעולם ההויה בכללו, את יסוד חיי הקדש הזורמים תמיד באורם הבהיר [שם קכח]. מחדש את המפעלים לטובה, בקדושת החיים של המצוה ושל הקדושה והטהרה המעשית [שם קכט]. תמיד של בין הערבים - כח הקדש המתאגד עם היצור בהגלותו, הבא ע"י התעלומה של הרוחניות המופשטה. <מכי משחרי כותלי, וינטו צללי ערב, אז מתגלים הכחות המוגבלים, ההויה המציאותית, בתאוריה הפרטיים> [ע"ר א קנו]. ע' במדור זה, קטרת של בין הערבים. קדושת דם התמיד - חק הכפרה° התדירית. העלאת כל ערכי החיים למקור התמידי של תכונת חייהם [עפ"י שם קנד]. החיים כולם (ה)מתעלים, בערך הכפרה המכשירה את החיים התמידיים לתפקידם הקדוש, להיות צרורים בצרור חיי עליון, ביראת־ד'°ואהבתו°, בכל מפעל ומעשה, ובכל הליכות החיים. דם התמיד מכפר - מעלה את יסוד החיים התמידיים כולם לרוממות הקדושה [עפ"י שם]. ע' במדור זה, קרבנות. ושם, כפרה, (כפרת־הדם בזריקתו על יסוד־המזבח). ◊◊ עולה - ההתעלות של יסוד החיים° במהותו, מראשית הוראת התנועה הצמחנית (- המנחה°), שהיא מבססת את כח החיים, המוכן להתעלות במרומי הקדש°[ע"ר א קסד]. ◊ מכוונת לעומת ההתעלות° הגמורה, והתמזגותו של כל ערך ההויה בכל צורותיה, הקדש°והחול° שלה, לערך הקדש, ביסוד המכון של קדש־קדשים°[ע"ר א קעג]. השאיפה של העליה הצריכה להיות מקפת את כל המורד. להעלות את כל מה שירד, לעדן את כל מה שנעשה גס ומוגשם [עפ"י שם קנו]. מטרת קרבן העולה - להנשא בנפש נשאה אל אהבת רוממות צור°חי־העולמים°, מקור אהבת כל היצורים [ע"א ד ה נג]. יסוד השפעתה - השפעת הקדש־העליון°, שהוא כולו פנימי°, כולו שמימי°, עולה ליסוד הנבואה°, הקדושה°, הנפלאות שלמעלה מכל טבע° והדרגה, זהו יסוד העולה שכולה כליל, כולה לגבוה [עפ"י שם קכד]. הפשט - (בקרבן עולה, ענינו) - הרחקה ונטילה של החצוניות הגמורה, שאיננה עלולה לעלות עד ההתעלות העליונה של זכוך הקדש, מחבורה עם הענין הפנימי, העומד ומוכשר לבא לידי עלויו העליון [עפ"י ע"ר א קעג]. ניתוח - (בקרבן עולה, ענינו) - הרמתם העשירה של הציורים והרשמים הפרטיים עם כל רכוש ציוריהם, בפרטיות מדויקה, לרום מעלות הקודש [עפ"י ע"ר א קעג]. כליל לאישים - (בקרבן עולה, ענינו) - ההתאמה להתכלל ביסוד הקדושה העליונה, אש הקדש בכלילת קדושת נגהותיו, של כל הגוונים°, וכל הציורים° הפרטיים, שיש בהם כ"כ הרבה הערכות שונות, גם הפכיות זו מזו [עפ"י ע"ר א קעג]. חטאת - (מטרת קרבן החטאת) - להתם חטאת האדם הכרוכה עמו בשובבות לבו [ע"א ד ה נג]. ◊ קדשים המיועדים לשם ההתגלות של הקדושה העליונה, העומדת למעלה מכל סדרי החיים המוגבלים והחברתיים, אור חיי הקדש העליונים, שממעל לגבולות הסדורים המעשיים החברתיים [עפ"י ע"ר א קעה]. (חטאות) נאכלין לזכרי־כהונה° - הכח העליון המתהפך לכח פועל בקדושה°[עפ"י שם]. "חטאת לד'"(26)- החזרה לטובה את כל מה שירד ונפגם, מראש־מקדם°, בתהלוכות ההויה <שהקלקולים וההפרעות נתחברו עמה, כדי לשכללה ולהעלותה, עד אשר תבא למעמד העליון, אשר סדריה יהיו במילואם, ושום מעוט צביון והחשכת אורה לא יהיה עוד> ע"י הגילוי לקדושתו של הכח המשעיר והעז, של הסדרים המרעישים, המהרסים, שתכליתם היא ההטבה° היותר עליונה, ההתעלות° הקדושה היותר טהורה°, ואור־ד'° הבהיר בהגלותו בתועפות עזו. הסדור הזה של ההתמעטות וההגבלה, הגוררת עמה הפרעת סדרים, כדי שהנהרס יחזר ויבנה במעלה יותר עליונה, הרי הוא בא מתוך המטרה הראשית של ההויה בכללותה, לכונן סדרים מוגבלים, כדי שיהיו תמיד הולכים ומתעלים, ויהיה תכן התוספת°, מעלת העליה, מחובר עם כל מדות השלמות העליונות, אשר אי אפשר לכל זה להמצא מאפס צד הגבלה, שהוא בא ע"י מעוט וגרעון [עפ"י ע"ר א קסה, קסו]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קטרוג הלבנה. ע' במדור זה, שעיר, שעיר עזים. אשם - אשמות, מטרת הקרבתם - נגד כל הירוס, שבא מצד כל כח, אפילו כח יחידי, בחיים המתיחשים באיזה צד לעניני הקבוציות, באים האשמות. לכפר° ולחבר, לסדר את סדרי הקדושה° המתאימה להחיים הכלליים בכל מדרגותיהם [עפ"י ע"ר א קעג]. ◊ קדשים המתיחשים להכניס את אור הקדש בתוך חיי החברה, ובתוך ההגבלות המעשיות. הארת הקדש, החודרת בתוכיותם של ערכי המעשים, וחיי החברה וגבוליהם [עפ"י ע"ר א קעה]. (אשמות) נאכלין לזכרי־כהונה° - הארת הקדש המתהפך לכח פועל בקדושה°[עפ"י שם]. שלמי צבור - (מטרת הקרבתם) - כדי לרתק את מה שנהרס מהסדור הכללי והתאגדותו, מהקשר המאחד את האומה הקדושה, גם במובנה החברתי - שהוא קשר הקדש של אור ד' אשר בתוכה, השראת־השכינה° וקדושת התורה°והמצוה°. להשיב את אגד הקדש על מכונו, לחזק את אחדות האומה, ע"י הקשרה במקור השלום°, שמו של הקב"ה°, מלך שהשלום שלו [עפ"י ע"ר א קעג]. ◊ קדשים המתיחשים להכניס את אור הקדש בתוך חיי החברה, ובתוך ההגבלות המעשיות. הארת הקדש, החודרת בתוכיותם של ערכי המעשים, וחיי החברה וגבוליהם [עפ"י ע"ר א קעה]. (שלמים) נאכלין לזכרי־כהונה° - הארת הקדש המתהפך לכח פועל בקדושה°[עפ"י שם]. שלמים - (זבח שלמים) יסוד השפעתו - השפעת°הקודש° של היסוד הפנימי ההולך לקראת המוסר°והצדק°, לקראת טהר°המחשבה°והשכל° המתאים לדרכי־ד'°, אשר בכח האדם, בטבעיותו הרוחנית°, לדבקה בהם [עפ"י ע"ר א קכד]. תוכן השלמים - הופעת הקודש° בהערכת הקדושה° עם הסדר הנוטה אל השפעת החיים החלוניים°, המעשיים, הטבעיים, צרכי האדם וחייו [עפ"י שם קכה]. שלמים - עקר מגמתם - תכונת השלום° הכללי, שכל חיי חברה וכל אגוד צבורי בנויים הם עליו. להבליט ולהשפיע ברכת השלום בחיים מכל צדדיהם, להשוות את הזכויות ואת המדות והמנות, הראויות להנתן לכל כח ולכל תנועה, למזבח°, לכהנים°, ולבעלים [ע"ר א קעז]. לאחד ולקשר הכל בחוברת, הקדש והחול, הרוח והחומר, שבאה ע"י ההתאחדות של כל תכונות היצירה, בכל דרגותיהן, עד (ה)אחרונה שבהן, המגיעה עד לכללות ההויה המגושמת, המוחשית, לכל גווניה°[שם קנו]. תודה - קרבן תודה - ◊ התודה באה להודות על הטוב° הבא ע"י גלגולי סבות רעות°. השמחה° שאחרי הפחד והסכנה. <שעצם השמחה היא דבר טוב, ולא יצוייר היותה כ"א בהקדמת הרע, כמ"ש חז"ל אלולי שישבתי בחושך לא הי' ד' אור לי> [ע"א א א סב]. עומר - (ענין קרבנו) - הנפש הבהמית המתעלה לעליוניות מקורה, בנטיית כחה העז לקודש°ולטהרת° אמת, בקירוב כחותיה החמריים של האומה° כולה, המתפשטים בכללותה, להיות קודש לד' [עפ"י קובץ א שפג]. כוונת הקרבתו - נטיית רצונו של הכלל° לצד העילוי° והקודש, בתפיסת יסוד הכח הבהמי המשותף לאדם ולבהמה, הכלול במהותם של השעורים, המתכלל בעומר, כשהוא עולה למזבח°[קובץ א שפד]. מנחת השעורים - מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית [א' קסז]. שתי הלחם - הדעת העליונה(27), בשני ערכיה הכלליים, הדעת־המעשית° והדעת השכלית הרוחנית העיונית. שתיהן בחוברת עולים ברוממותם בשתי הלחם של חיטים [ע"ר ב שה]. החטים - מאכל אדם, העלוי השכלי הרוחני [א' קסז]. ◊◊ בעלי חיים בקרבנות: כבש - המשך כח החיים בשרשו, המתאים לתכונת הזמן [ע"ר א קסד]. "כבשים בני שנה"(28)- ענינם בקרבנות - העלאת המשך החיים המתלבש בזמן מראשית נטיתו <המשכת החיים של תוכן הזמן, ההולך לאטו, "ככבש במרחב"(29)> [שם קסג]. כבש - תכונת הקרבן של כבשים - כשהמשך החיים שצריך להיות מתעלה ומתישר ע"י הקרבן, הוא בתכונה של שקט, שאין בו משום חבול והרס עולם, אלא משום שיקוע בתכן חמרי° וירידה של מיעוט אור°, בתכן של הטבעה בתוך חמריות ומאפל גשמי, אז באים הקרבנות הללו כבשים [עפ"י ע"ר א קל]. איל - כח המתעורר שבחיים, המעורר את המפעלים, ביתרון התעצומה שבהמשך החיים [ע"ר א קסג]. ◊ פר - כח החיים [ע"ר א קסח]. פר (ענינו בקרבנות) - כח המפעל של עז החיים בכל תוקף עזו, כח השור°, מלא הגבורה°והעז°, המפרר ומפריד כל מה שהוא מקושר ומאוחד לאחדים, בתוקף מפעל החיים שלו [ע"ר א קסז]. הכח המעשי, כח העבודה שבחיים ובמציאות, "רב תבואות בכח שור", שכפול הוא: הכח השואב את עז המפעל ממקורו, והכח המשלח את מעינותיו ופלגיו לכל מקצועות המפעלים כולם [שם קסג]. פר - תכונת הקרבן של פרים - כשהמשך החיים, שצריך להיות מתעלה ומתישר ע"י הקרבן, הוא עומד בצורה, שלא תכן של הטבעה בתוך חמריות ומאפל גשמי יש בו, אלא שכבר בא לידי הרס ומעמד של חבול, אז בא קרבן הפר, הבהמה הגסה, העלולה להתהפך מתוך כח חמרי שוקט ועובד לכח חמרי מחבל ומזיק, שור נגח [עפ"י ע"ר א קל]. פרים הנשרפים - כח החיים שנתקלקל על ידי החטאים עד כדי המדה שהוא צריך בעור וכליה <בתכן ההתפשטות הגסה שלהם, גופם, עורם, בשרם, ופרשם> [ע"ר א קסח-ט]. ◊ שעיר - עֵז, הנפש הבהמית העזה והטבועה בשובבות ובשפלות [ע"א ד יא כג]. כח המזגי המשעיר ומעורר הריסה [ע"ר א קסט]. ◊ תכונת השעיר - המתרומם וקופץ ואיננו נותן מנוח לעצמו מתכונתו הסוערת [ע"א ד ו פד]. שעיר (ענינו בקרבנות) - כח ההרס, המשעיר, העומד על כללות ההויה בכדי לשפר אותה יותר ויותר בהחלפת צורותיה, ע"י כח הסותר והמחריב [ע"ר א קסז]. שעיר עזים - כח מהרס ומרעיש בעז°, בתוך סדרי ההויה, כדי לדחוף על ידו את המצוי והיש להתחדש בחדוש יותר מעולה, בסדור יותר נעלה, ובעליה° יותר פנימית°[ע"ר א קסה]. ע' במדור זה, "חטאת לד'". שעירים הנשרפים - כח המזגי המשעיר ומעורר הריסה, עד שאין לו דרך של גרם בנין וצריך בעור <בתכן ההתפשטות הגסה שלהם, גופם, עורם, בשרם, ופרשם> [ע"ר א קסט]. שעיר המשתלח(30)- העודף של סערת החיים, שהוא יסוד החורבן והשממה, המשתלח למקום השממון, למרכז החרבן. (שעניינו) ליסד את יסוד הטהרה°והקדושה°החסינה° של החיים העזיזים°[עפ"י ע"א ד ט קל]. התעלות השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה של הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בנוולו, עד שפל תחתיתה. והכל מתהפך לסנגוריא [עפ"י א"ק ד תצה (ע"ר ב שנח, קובץ ה קצג)]. ◊ מכוון נגד העוונות° שהם מצד עצמם נגד הטבע הנפשי של האיש הישראלי, אשר רק הצבע הזר, של הדמים הבהמיים, הוא הוא שגרם להצביע את החיים בהצבע הדמי הזה. והצבע הזה, של ההתעוררות הזרה, מהפך את האדם לשעיר°, דמות מחבל רוחני וציורי [עפ"י ע"א ד ט יד]. ◊ <מפני הזיקוק שלנו לעולם, להוסיף גרים°, שזהו יסוד "נפש הגר" שבקרבנו, שאנחנו יודעים אותה, לולא הזיקוק להשפעת אוה"ע ממנו, שהוא יסוד פתיחת הגרות, לא היה חטא נמצא כ"כ באומתנו. הננו נזקקים לרדת לדיוטת הגרות, והחלק הגרותי עושה בנו את תכונת השגגה, מפני האפלתו, "ונסלח לכל עדת בנ"י ולגר הגר וגו' כי לכל העם בשגגה">. וזהו יסוד שעיר המשתלח, חלק ההשפעה שלנו על חוגי הזרים, מצד הסתגלותנו המוכרחה לזה, שצריכה להיות חבויה באיזו פינה של הנפשיות הכללית, היא מחוללת המון חטאים בתוכן החיים, וכל הסבל הזה מוכרח כח האומות לשא עליו, "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", "הן עשו אחי איש שעיר"°, כללות העמים ביחש הניגוד, שהוא גם יחש המקשר המושפע. ובהיותנו מתנקים מפגם זה שערי תשובה° נפתחים ברוחה, והלשון של זהורית כשלג ילבין [עפ"י אג' ג קכה]. כחו של השעיר - הכפרה° המקפת את הכלל כולו, מכוון לכח הכפרה והתשובה° של עיצומו של יום, <ולרבי גם לאינם שבים>(31) – ואך כפרה עילאה זו רוממת וחופפת מעל הכפרות והתקונים הפרטיים ומקפת ומבססת אותם, מטהרת את פנימיות החיים ככחה של תשובה־עילאה° ומעלה ומקדשת את כל הערכים והמדרגות ונותנת חלק ומזון ומפרנסת גם לצדדים מנוכרים ואחרים, בחסד אל עליון, קונה השמים והארץ, כל היום [צ"צ קנה]. ◊◊ אכילה לפנים מן הקלעים(32) - האכילה־המקודשת°, שהכפרה° באה עמה, הרי היא אכילה צנועה מאד. לא הנטיה הבשרית, ולא קיומה של הגויה, ולא יצירת כח חמרי לעבודת מעשה גופני, הוא הדבר המביא ומבסס את האכילה הזאת, כי אם מה שהוא חבוי וצנוע, מונח בחדרי חדריה של הנשמה°, סתור תחת המכסה של הקלעים פנימה, החזרת כח החיים והמפעל שבבשר למקורו הקדוש העליון, בטהרת סוד גניזתו המוצנעת [ע"ר א קעא]. ◊◊◊ השתחואה - ההתעלות°הנשמתית° כלפי מעלה, שבאה בהבעה של השפלתה של תכונת החומר°, או גם תכונת המוגבל לגמרי [ע"ר א פח]. ביטול של הערך הפרטי מול האור הגדול אור־ד'° הטוב לכל שכבודו מלא עולם [ע"א ב ביכורים לט]. מדת ההשתחואה המוחלטת, של פשוט ידים ורגלים - מורה על בטולה° של כל הויתו (של האדם) מפני חוזק יד־ד'° הנטויה עליו, בהופעת גדלו°ותפארתו°[שם מה]. שחות כללית, מורה הציור° האמיתי, בבטול כל מעשה האדם וחריצותו, שהוא כאין נגד מעשה ד' הגדול. פשוט ידים° - אברי הפעולות השכליות בחכמה° ובתבונה ובדעת°, ורגליים° - שהם העקר בקיבול התכונות הטבעיות, מורה שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשו° ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטה לבבו לגובה וגאון, שיביאוהו לעזיבת המוסר°, שהוא יסוד מעוזו של האדם ויושרו°, כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו, הבל° הוא לעומת מעשה ד'° העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית [עפ"י ע"א א ה קטו]. הכנעת הגוף, וכחותיו, לפני אור העליון של הקדושה־העליונה°, ההכנעה לפני אדון־כל° ב"ה. ההכנעה המיוסדת בנפש ע"פ אותו הענין של הניגודים המורגשים בקרבו נגד כל קדוש°וטהור°[שם ד ו ג]. ◊ מבטאת דבקות־אלהית°[ע"ר א ריב]. קידה - הכנעת השכל והחכמה°[ע"א א 165]. כריעה - צורת השתחואה° המכפפת את כל הגוף, כאשר הכח הפועל בזה הוא התנועה של הברכים, בהכרעתה של הכריעה ביחש המתפשט על הגויה כולה. הכריעה מורה הכרעת הכוחות הטבעיות כולם, להבין שהמשכם כלא נחשב לעומת ההמשך הכללי שיד־ד'° תעשהו [עפ"י ע"ר א מה, ע"א א 165]. ◊ השתחואה להדום־רגליו°(33)- מורה על קבלת־עול־מלכותו°. קדושת הדבקות־האלהית° בדרגה המתקרבת להשגתנו המצומצמת מאד. ההשתעבדות הגמורה, היוצאת מתוך הציור° המושג לנו, לפי ערכנו, שזהו התכן של דרגת הקדש היותר קרובה לנו [ע"ר א ריב]. השתחואה להר־קדשו°(34)- התבטלות° ערכנו לעומת קדושת גדלו°ותפארתו°, יתברך שמו. המעלה העליונה שההדרכה האטית, של ההשתחואה־להדום־רגליו°, הביאה אותנו אליה, רום המעלה של גודל הכרה. שפעת ההתדבקות־העליונה°[ע"ר א ריב]. ◊◊◊ כהונה - הכהונה - האמצעות בין האדם לאלהים° ע"י הבחירים היותר עליונים שבאדם <(ש)איננה אמצעות כ"א תכיפה° הגונה> [א' נד]. התבלטות הצורה הרוחנית העליונה של ישראל°, בקביעות אישיה נושאי דגלה, בתכונה מכוננת מראשית היצירות הנפשיות [עפ"י ע"א ד ט נז]. כהונה - קדושתה - האינסטינקט העמוק של האמונה°והאהבה־האלהית°, שהיראה־העליונה° מקושרת עמה בהדר° גאונה, הספוג במשפחת־הכהונה° מכל האומה° כולה. חוש פנימי° הגנוז בטבע הנפש משורש היצירה, שהוא התכונה האינסטינקטיבית ליחסי הקדושה ושורשיה העליונים [עפ"י ע"ט יט]. בחירת ד' בכהנים - הטבעה טבעית רוחנית עליונה בסגולת° נפשותם [ע"ר א קסא]. שבט הכהונה - מפלגה מיוחדת להעמדת הרוחניות°באומה°[עפ"י ע"א ד ה יא]. משפחת הכהונה - המשפחה, המשוקה מטל החיים הקדושים העליונים, של אור־ד'°ועבודתו° הקבועה ברום טהרתה°. היסוד האצילי המשפחתי. <המוסד המייסד את כונניותה° של האומה> [ע"ר א קעז, קעח]. אהרן - אבי הכהונה° קדוש ד'. העקר הראשי, שכל קדושת הכהונה באצילותה ממנו היא מתפשטת, <"אשר קדשנו בקדושתו של אהרן"> [ע"ר א קכא]. האדם היחידי הראשי, החובק בקרבו את הצד העליון, היותר טהור שבצורה האנושית. המופלא שבאנשים [ע"א ד ו עב]. "אהרן ובניו" - ראשית קדושת הכהונה, בישראל [ע"ר א קכא]. "בני אהרן" <איש החסד> - הנשמות הפנימיות°, ספוגי החסד [ע"ר א קלד]. זכרי כהונה - בני־אהרן° הכהנים המקודשים, המוכנים לעבודת הקדש בפעל [ע"ר א קעא־ב]. כח הפועל בקדושה [עפ"י ע"ר א קעה]. "כהן גדול" - האיש היחידי המרכז את קדושת°האומה° בכללותה. האישיות הקדושה המיוחדה, העומד(ת) לנס של שלמות העבודה° של כל קהל ישראל° הגוי כולו, (האיש) העומד ברום קדושתו, שכל תכונתו היא קדש־לד'° כאשר הוא חרות על נזר הקדש, הרי הוא מופקד להיות המשלים והממלא, מלוי אור° קדש, ושאיפה אלהית° של דבקות° תדירית באור־ד'°, מקור חיי החיים ב"ה, את כל העבודה כולה, של כל האומה [עפ"י ע"ר א קנה]. האדם היחידי הראשי, החובק בקרבו את הצד העליון היותר טהור° שבצורה האנושית [עפ"י ע"א ד ו עב]. כהן - מורה המלמד דעה לאחרים [מ"ש שטז]. מורה הנגש אל ד' ודבר קדשו [ע"א ג ב קעט]. החסיד° העליוני, המלא חסד°ודעה°עליונה°, היודע את האלהים° באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו, בעתים שזרם החיים השלם מאחד את העם עם העליונים שבבניו [א' נד]. כהנים - ממשיכי פאר° החסד בעולם [ע"ר א קלד]. החלק המקודש אשר בעצם תכונתו - ד' הוא נחלתו, ומשאלותיו עולות ממעל לחוג החיים המצומצמים וגבוליהם [ע"א ד ט סג]. החיל הטוב, הלבבות הנאמנים°והברים° הנושאים עין למה שהוא למעלה מכל חפצי האדם המגושמים, ומתאמצים תמיד לחזות בנעם־ד'° ולבקר בהיכלו, ברגשי־קודש° של קדושה°וטהרה°, של חכמה ושל ענוה° כ"א לפי מעלתו. אנשי הקודש, שעליהם עבודת הקודש מוטלת, הפועלים על הכלל כולו, בתיקון המדות והמעשים, בהתישרות הדיעות והמושגים, שמטיבים את החיים ההוים וממשיכים ברכתם לחיי הנצח [עפ"י שם ג ב רכד]. העומדים להאיר לעם, לחבר את טהרת הרגש עם השכל <ע"כ גם עבודת ד' שבמקדש°, גם העבודה השכלית של ההוראה עליהם מוטלת> [ע"א ג ב מ]. לויים - מקבלי הדיבור והרעיון, המסבירים ומבארים, מקשיבים את קול הקודש, ומבינים אל יופיו והדר° קדשו, משתוקקים להרחיבו בכל השדרות ע"פ אותה הצורה שיוכל להתמזג עם החיים [ע"א ד ט סג]. בעלי הקול, המשפיעים הגלויים של הדיבור וההוראה, של הלימוד והידיעה, הנערכת לכל לב כפי מה שיכול לשמוע [ע"א ג ב רמו]. סגולת נפש הלויים - האופי להרגיש את הרוממות הנפשית המתמלאה ברוח השירה°והזמרה°, בהופעת הקודש המתגלה בנשמה מרוח־הקודש° העליון השורה ע"י העבודה°הקדושה°[ע"ר א קסא]. ◊ "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"(35) - שאף שהם נהנים מדברים הגשמיים עכ"ז כונתם בטוב הכונה הרצויה לזה, ומהפכים הדברים החומריים לטוב ע"י אכילה לשם שמים [עפ"י פנק' ה קה]. ע"ע קדושה באדם. ◊◊ ציץ נזר הקודש(36) - הנשא על מצח אהרן° - כמין טס של זהב - ההרחבה האפשרית של העושר הפנימי, לעומת הצורה של זהב החיצונה, רחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן - להכין את ההקשבה° הפנימית מעצמו לעצמו, במובן האחדות היותר משוכללת, שהיא מכשרת את המופלא שבאנשים להכיל בקרבו עולם מלא בכל פיזוריו, ולרוממו כולו לרוממות הקודש העליון, לרצון לפני ד' [ע"א ד ו עב]. שוהם - (מציין את) - המחשבה־היסודית°, נקודת גובהה של התגלותה° של הנשמה°[א"ק ג קנט, קס]. "משפט בני ישראל"(37)- (בחושן המשפט שעל לב אהרן) - תמצית האותיות° הנשמתיות של כל ישראל. מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח° רוח אפנו [עפ"י א' יב]. אבנט - מכוון בתור אמצעי, בין החלק העליון מקום הכחות הנפשיים, לבין החלק התחתון שבגוף, מקום הכחות הגופניים השפלים, שמורה אמנם על היחש החזק שיש לכחות השפלים אל הכחות הנפשיים, עד שהקדושה° המעלה את הנטיות הנפשיות, פועלת להגביל יפה את סדרי הפעולות הטבעיות לצד המעלה והקדושה [ע"א ג ב ד]. ◊◊ חלה - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן. מעשרות - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן. ◊ דבש - סוד איסור הדבש בהקטרה ע"ג המזבח - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן. "שאור ודבש" - (בחינות בגאוה) - ע' במדור נפשיות, גאוה. ◊◊◊ שמן - ענין מתאים להארה°רוחנית°, החמר המאיר ומגרש את החושך, המצהיל את הפנים, והמעורר את הכבוד° במשיחתו, מזכיר הוא רוח־הקודש° וסוד המנוחה וההופעה־האלהית° באורה הצלול [ע"ר א קלא]. האור של החכמה־העליונה°, שפעת רוח־הקודש° [ע"ר ב מט]. מורה על החכמה° האלהית. ע"כ נבחר שמן למשחה לאות קודש ויתרון כח קדושה [ע"א ג א סז]. השמן האלהי - אור השכל וקדושת המדות [מ"ר 219]. שמן - כתית - קרוב לתכונת הארה, אע"פ שאיננו לגמרי במצב ההארה. זך כתית - לגמרי במצב ההארה [ע"ר א קלא]. שמן הבלול במנחה - אור החכמה העליונה, המופיע על הנפש הטבעית. שפעת רוח הקודש, המתיחשת לשמן, המטביעה את טבעה על החיים הטבעיים, לקשרם בקשר הקודש־העליון°[עפ"י ע"ר ב מט].
מגילה י:
המשכן נקרא "בית אמי" ו"חדר הורתי" - שיר השירים רבה ג ד.
האצלה קיימת והאצלה מתנודדת וכו' הגדירוה חכמי קודש של עם ד' - ע' פנק' ג נט.
בית המקדש - ע"ע ע"ר א קיז־קיח ד"ה בהיות המקדש, קכז ד"ה ותבנה בית המקדש, ש"ק, קובץ א תרו. ע"ר א קסא ד"ה ועתה בעונותינו, וד"ה ואין לנו לא כהן. ש"ק, קובץ א קמד. קובץ ז קמו. קובץ ב כ. קובץ ז קעד. קובץ א תיט. קובץ א תרמח.
ע' נפה"ח שער א פרק ד. פתחי שערים, נתיב עיגולים ויושר, א, בית נתיבות סוף סי' ב: "וז"ס מקום בהמ"ק אשר יסדו דוד המע"ה ושמואל הנביא בניו"ת ברמ"ה. שבהמ"ק הוא כלל כל הבריאה וציור כולם וכולל כל מעשי בראשית בסוד ז"ה ספ"ר תולדו"ת אד"ם וכו', ורמ"ה הוא סוד אד"ם קדמו"ן והוא בהמ"ק שהוא נויו של עולם שכולם כלולים באד"ם קדמו"ן וכו'". ע"ע מלבי"ם שמות, תרומה, סדר רמזי המשכן. כסא כבוד מרום־מראשון מקום־מקדשנו - ירמיה יז יב.
תנחומא קדושים פרק י.
ע' יומא מה: וברש"י שם ד"ה ולקח מלא המחתה מעל המזבח - (ויקרא טז) ומהיכן מלפני ה' מצד מערב: עע"ש תוס' שם ד"ה הוה אמינא דוקא מלפני ה'.
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "אבא יסד ברתא".
תחש - שהיה במשכן - ססגונא, ששש־בגוונין־שלו (- המתעלה מכל תכליתיות [קובץ ג קעט]) שהם מרובים וכוללים הכל. הכח הכללי של כל הפרטיות לכלל אחד [עפ"י ע"א ג ב עח, פד]. קרן אחת שבמצחו של התחש - נטיה והשרשה לסמן את גבול ההגנה מן הרעות של הנטיות הזרות, ולפעמים ג"כ לצמצם את כחה מפני ההרחקה, (הצפיה היותר רחוקה ושלמה), שתמצא מקום ג"כ להעלילות היותר רחוקות לפעול בעוזן לשם התכלית היותר עליונה וטובה שאדון כל המעשים כבר נטע שרשה והתקין תבניתה [ע"א ג ב פב].
לוחות האבן שכוללים כל התורה כולה - כוזרי מאמר ראשון פז: "עשרת הדברות שהן אמות המצוות ושרשיהן".
עפ"י זוהר ח"ג נט:.
חגיגה יג:
לקשר ולעלה את כל מה שנפרד ונשפל - זוהר ח"ג לז: "קטרת קשיר כלא כחדא ובג"כ אקרי קטרת". שפע טל הקדמה בן מאה שנה דף ו. "קטרת לשון קשירה". מהר"ל דרוש לשבת תשובה דרשות המהר"ל עמ' פא: "הקטורת שהוא הקישור בו יתעלה שלכך נקרא קטורת מלשון קישור וכאשר ידוע מסוד הקטורת".
כריתות ו:
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, כתר, (ספירה).
מלכים א ז טו. ההשקפה תאיר וכו' אור נעלם ממעלה למטה, כחוק הקו וכו' "קומת העמוד האחד". וכו'. יאיר ע"פ המושג בהבריאה ותכליתה וכו' שכלינו לא יוכל לעוף אל על, רק יקיף חוג הבריאה ע"פ הנהגת חוקי הטבע "יסב את העמוד השני" - ע' מדור מחקרים השגחה לעומת רצון.
שמות ל יח יט.
אבות ה משנה ה.
ע' יומא כד: וברש"י שם מה. ד"ה אליתא - קיסמים דקים. לעורר את האידיאלים הגנוזים של הקודש והטוב - ע' רש"י שם מה. ד"ה להצתת האליתא - להצית בהן אור מערכה גדולה. ללבותם יותר כשהם עמומים - רש"י שם כד: ד"ה הצתת אליתא - הצתת קיסמים דקים, אם הוצרך להצית על המזבח באחת מן המערכות, כגון שקרבה מערכה לכלות, שנשרפה כל המדורה.
זבחים פרק ה משנה ג.
זבחים פרק ה משנה ד.
קרבנות - ע"ע ע"ר א רצב. א"ה 755-756 (א"ב יא), ושם 757 (א"ב יב). מ"ר 25. א' נט. בשמן רענן שמא־ב. ה' רכה. ע"ע אג' א קעו, ושם ד כד. ג"ר 142. ש"ק, קובץ ה קמא. ושם, קובץ ג רו קעו. ושם, קובץ א שצ, תשסג, תשצו. ל"ה פרק י, פרק מ, ופרק מו. קבצ' א סד־ו (פנק' א קנח־קס, סי' נא). קבצ' ב טו־ז. פנק' א סא, סי' ל.
ע"י קיום האומה וקביעותה הרוחנית והמעשית, מתהוה תכונה נשמתית אצלה במקום מרכזה - ע"ע ע"ר א רלו ד"ה מכון לשבתך, ובזוהר ח"א עב.
ברכות יד: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין וכו' כאילו הקריב עולה בלא מנחה וכו'".
במדבר כח ז.
במדבר כח טו. ע"ע מנֹפת צוף, למו"ר הרב יהונתן שמחה בלס, ח"א, פרק יט, עמ' 263-264.
בע"ר ב שה "שתי הלחם של חיטים, מאכל אדם, מאכל הנותן דעת. גם התינוק אינו יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן, אבל הדעה המובלטת בבירורה - בחט"ה היא, שכוללת כ"ב אותיות הדיבור במספרה".
שמות כט לח.
ככבש במרחב - הושע ד טז.
ש"ק, קובץ ד צ־צא, ע"ר ב שנז־ח, ש"ק, קובץ ח קצז.
יומא פה: כריתות ז. שבועות יג.
זבחים ה משנה ג.
תהילים צט ה.
תהילים צט ט.
יבמות צ.
מאוזן לאוזן - להכין את ההקשבה הפנימית מעצמו לעצמו - ע"ע במדור מונחי קבלה ונסתר, הקשבה פנימית עליונה וכו', הנחלקת לשני צדדים: ההקשבה הימנית וכו' וההקשבה (השמאלית) וכו'.