ט

טביעות עין - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

טוּב הגדול - ע"ע טוּב.
טוּב ד' - ע' שם.

טוב ומיטיב - הטוב נקודת הטוב האידיאלית הפנימית, הטוב האוביקטיבי. מיטיב הוא ביחש לאחרים, שכבר יש עם מה להיטיב. הטוב, אינו מוכרח שיהיו מוטבים, מקבלים, במציאות - אלא ממציאות מיטיב" [עפ"י צ"צ כג].
טוב ומיטיב - בתור תארים אלהיים - מיטיב הוא סוביקטיבי° - מצד התגלות הטבתו לאחרים, והיא ההכרה התחתונה, השניה; ולמעלה ממנה ההכרה העליונה הראשונה שהוא הטוב בעצמו, לא רק בהתיחסות הפעלה לאחרים [א"ל קכח].

טוב חסדך מחיים(1) - הכללה ביסודו של האור° ממעל כל האורות, זיו° כל הזיוים - שהמבטא מרשה את עצמו אחרי כל לחיצותיו, לומר איכות כל האיכויות, עריגת העריגות, שאיפת השאיפות, חמדת כל החמודות - הוא האושר° היותר נבחר מכל הויה וישות [עפ"י א"ק ד תקה].

טומאת ארץ העמים(2) - התבל והזימה, הרצח והגסות ויתר הדברים הבהמיים שבהם יושבי ארץ העמים שקועים [ע"א ג א ע].
טומאה° של שכחה של שאיבת חיים ממקור נשמת־האומה° כולה [אג' ב לט].
◊ אויר ארץ העמים נותן חיים לאותם העמים שהם מוצאים שם את כל מה שהם מבקשים, שהם יכולים לבנות שמה את כל מגמותיהם היותר עליונות, אבל אף לא נקודה אחת אידיאלית° מיוחדת וחשובה ימצא שם ישראל. על כן הוא מוכרח להיות צולע על ירכו, לרכס את כל משאלותיו רק במילוי צרכיו הפרטיים המוכרחים לחיי העיכול וההזנה לבדם. ומזה בא, שהאויר הזה עצמו הוא מזהם את הלב והמח הישראלי, מחלישו ומטמטמו° [עפ"י ע"ה קיד].
ר' במדור זה, אויר העמים הטמא. ושם, אוירא דארעא ישראל מחכים. ושם, ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם.

טומאת ידים(3) - פעולה ירודה ומזוהמה° [עפ"י ע"ר א נז].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, ידים, טהרת ידים לתורה ולתפילה.

"טיול" לעומת "הליכות עולם" - הלימוד בפרדס נקרא "טיול" וההלכות "הליכות עולם"°. הליכה היא להשגת איזו תכלית ומטרה, והטיול מטרתו ותכליתו בו בעצמו [א"ל שכו].
ע' במדור זה, אטייל עמכם בגן עדן. ושם, הליכות עולם. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "טיול" לעומת "הליכה בדרך".

טיול בפרדס(4) - כל מה שהוא למעלה מכדי צורך קביעת היראה° באדם [עפ"י א"ת ב 86].
ע' במדור זה, לחם בשר ויין, מילוי הכרס בהם קודם ל"טיול בפרדס". ושם, מטייל בפרדס.

טייעא - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

טלטל הקב"ה שביליה של תורה(5) - <אין העולם כדאי לאורה° יתירה (ע"כ)> מניעות גדולות עומדות נגד כל התגלות רוחנית עליונה, שלא תופיע בכל הרחבתה. אי יכולת לכתוב את עומק הרעיונות בדרך ישרה, בלא סיבוך, בלא הרכבה יתירה, דברים כמשמעם להגלימם כפי סדר יצירתם [עפ"י קובץ ג רלז].
ע' במדור זה, אורח חיים פן תפלס נעו מעגלֹתיה לא תדע.

טלית נאה(6) - כלילת היופי° של המוסר° המדותי. יפי העדינות של נועם הרצון° הנאה והיופי הפנימי של הדר° המוסר הקדוש° המתעלה [ע"ר א יז].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "חלוקא דרבנן".

טעימה(7) - ◊ לאיש קדוש° מצוין מאד שכל מעשיו קודש לד'° הוא, ואינו צריך לשום הכנה לתכלית כי כולו תכלית קדוש לד', נאה ליחס אכילתו בלשון טעימה, <כי טעימה° תתיחס לההנאה של שעת העסק באכילה°> [ע"א ג א לה].

טעם העליון(8) - הטעם במחשבה־הקדומה° - הטעם הפנימי המרגיש וחש מהו היופי העולמי האידיאלי העולה במחשבה הקדומה, המחשבה הראשית, שמפני גבורת חסדה היא עזיזה וחפשית מכל הכרח מוגבל, היא מחייבת לההויה שתתהוה, ולעולם שיבנה, מאז מקדם, טרם הבנותו, - הטעם הזה המסור להתפארת העליונה של הצייר העליון, אין צור כאלהינו, הוא מחייב שרק עולם של צביון מלא של המהותיות העדינה של הופעת כנסת־ישראל° בחביון עוזה, זהו העולם הצריך להמצא, והוא ראוי ומחוייב להמצא ולהתקיים. ועולם זה מתקיים הוא ונמצא מצד עוצם הגבורה°, מצד מדת־הדין° הקדומה, מפני האושר הגדול והפאר הנפלא של הוייתו, מפני השעשוע° המלכותי שבהוד־תפארתו° וטוב טעמו. הבלטת היופי והשעשוע, - היסוד של הוית העולם [עפ"י ע"א ד ט קלח].
ע' במדור זה, מחשבתן של ישראל. ושם, עצת ד'.

טעם העץ כטעם הפרי(9) - כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה° רוחנית° גבוהה כללית (בהיותם) מוחשים בחוש נשמתי° באותו הגובה והנעם°, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים° אותה. העץ - כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית° גבוהה כללית. האמצעים ההגונים התומכים את האור° האידיאלי° בדרכו, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל. הפרי - האור האידיאלי, המגמה האחרונה, האידיאל הראשי [עפ"י א"ש ו ז].
ע' במדור זה, חטא הארץ.

טעם רוחני - "טעמו וראו כי טוב ד'"(10) - נשמת הידיעה, התכלית והנקודה הפנימית והעקרית של הידיעה. חוש הטעם הנבואי המיוחד אך לנבואה°, החודר אל תוך הדברים ועצם פנימיותם ועצמותם. ע"י התורה° שנתנה בהתגלות אלקית וע"י הנבואה הבאה ממרומים°, משפע זיו° וזוהר° הידיעה־האלקית־העליונה°, יכולים להרגיש את הטעם הרוחני, שאינו נמסר במלים ובמבטאים. <השגת נשמת הידיעה שבטעם הרוחני, אך היא תקרא ידיעה בעצם, בעוד שהידיעה החילונית תקרא ידיעה בהעברה ובהשאלה> [נ"א ד 38].
ע' במדור זה, אחר, "כבודי לאחר לא אתן". ע' במדור תיאורים אלהיים, "כבודי". ושם, "כבודי", "תהילתי".

טרקלין מלכו של עולם(11) - הנקודה הפנימית של דרך החיים התוכן הפנימי של החיים, שהוא מלכות־שמים° ויראת־שמים° [מ"ר 390].
ע"ע היכל.

י

יאשמו - תיגרם להם שוממות והעדר מציאות וקיום [עפ"י ע"ר ב סח].

יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם(12) - הנטיות הרעות, התאוות השפלות, שיהיו לפעמים ליסוד לחיים הפרטיים של האדם השפל, הן ינדפו כעשן, ולא יקחו מקום בסדר המציאות והנהגתו. כי סוף הרע לכלות, והטוב יתקיים ויעמוד לעד [ע"א ג א כ].

יבשה(13) - (לעומת ים°) - התורה הנגלית. חכמות שמדברים בעניני הגוף המעשים והמדות [עפ"י מ"ר 439].

יגדיל תורה ויאדיר(14) - ◊ <אע"פ שכשאנו עסוקים בדין והלכה מהלכות התורה עלינו למצוא בכל דיוק איזה ענין של הלכה, מ"מ אפי'> למצא לימוד אחר שאינו הלכה, כ"א ידיעה אחרת בעלמא, ג"כ הוי הגדלת תורה, שמ"מ נוגעת ידיעה זו לתורה [פנק' ג רסב].

יגלו שמים עונו, וארץ מתקוממה לו(15) - סודו - התכונה של ההחשכה של נפש רעה, מונחת בחקים העליונים שהכל נוסד עליהם. הכל מתקומם כנגד הנפש הרעה בתכלית הרע, המחשכת בהויתה את הכל, <כדי להציל את הכל מגרעונו והחשכתו ע"י חשכת הצירוף, ההצטרפות, של נפש רעה זו> [עפ"י פנק' ג שמה].

יד ד' - ע' במדור תאורים אלהיים.

יד ד' הפשוטה לקבל שבים - ע' במדור תאורים אלהיים.
יד ד' - "פשט ידיה וקבליה" - ע' שם.

יד ד' - בהויה, בבנין הלאומים - ע' במדור תאורים אלהיים.

יד חזקה - "ביד חזקה ובזרוע נטויה" - ע' במדור מועדים וחגים, פסח.

יד חזקה לעומת זרוע נטויה - ע' במדור מועדים וחגים, פסח.
יד חזקה, זרוע נטויה, כח גדול - ע' שם.

ידאגו - "ידאגו כל האחים", "תדאג כל החבורה" - ע' במדור מות ועניינו.

ידו אוחזת בעקב עשו - ע' במדור האבות.

ידו נטויה(16) - יד (ד') ממשיות הפעולה שבמצב ההוה, עם כל הריסותיו ומחשכיו, בה בעצמה הננו יודעים ומכירים את אשר היא נטויה לפעול ולהאיר ישועות°, כפי התגלותה בגאולה הראשונה, כלפי העתיד, לטובה° ולברכה° בהמשך אותו הפועל הגדול, שהתחיל אז בנטית־הזרוע° וחזק־היד°, ואינו נפסק אלא מתמיד להופיע באחרית הימים לכל חדוש אור הגאולה° השלמה וכל מוראה [עפ"י ע"ר ב תמב].
◊ נטית היד בערך פעולתה שבהווה, מגלה את ענין העתיד שהוא נמצא גם בתוך ממשיותה של הפעולה ההווית בעצמה [שם תעב].
גדול ונערץ כוח השם עלינו, ולא זו שזרועו°, המוכנה לגילוי פעולות העתיד, אלא גם זו כי ידו, הפועלת עכשיו במחשכי ההווה בעצמם, היא נטויה עלינו בתעצומות עוזה ופלא אורה [ל"י א קב].

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי(17) - תחזור תמצית תפילתי° למקורה העליון, המתנשא מכל תורה°, מכל חכמה, מכל מגמה, מכל כללות מפורטה [עפ"י קובץ ז ק].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילה, יסוד התפילה ברוממותה, בצורתה העליונה.

יהל אור(18) - הארה חדשה, הברקה חדשה, הוספת שלמות חדשה [ע"א ג ב לו].

יוּבַל(19) - העולם־העליון° הכללי, המוזרח° מהבינה־העליונה° [א"ק א ריא].
הזרחתה של הנשמה° מאור° של כולהו עלמין°, שבה הודאות° מתחילה להופיע [עפ"י שם].

יּובַל אוּלַי - אוּבַל אוּלַי - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

יו"ד שעל האל"ף - מפני מה יו"ד־שעל־האל"ף זקוף למעלה, מפני שצופה להקב"ה ומעידו שהוא אחד - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

יודעי שמך - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

"יודיעֻם", לעומת "יורו" - ע' בנספחות, מדור מחקרים, "יורו" לעומת "יודיעם".

יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להן עריות בפרהסיא(20) - עצם האליליות°, השקפותיה ועבודותיה, היא לגמרי נגד טהרת הטבעיות הישראלית, ולא נדבקה בהם באמת מצד עצמה, שהיא הפכם הגמור, אלא מצד כשלונות החיים החיצוניים העראיים, של מלוי התאוות הגסות של שרירות הלב, שהם כרוכים ומחוברים אתה [א"ל סב].

יום - מדת יום(21) - אור° הבהיר המופיע מזיו° החיים הפנימיים° האלהיים°, המחיה את כל, אשר באוצר־החיים° באורה־של־תורה° במקורה [ע"ר א קמז].
ע' במדור זה, לילה, מדת לילה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אחדות ויחוד.

יום שכולו ארוך - ע' במדור משיח וגאולה.

יום שכולו טוב - ע' במדור משיח וגאולה.

יום שכולו שבת - ע' במדור זה, שבת, "יום שכולו שבת".

יועציך - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

"יושב בבית" לעומת "יושב אוהל" - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

יושב בשמים ישחק, ד' ילעג למו(22) - כל החופש° האנושי היותר אדיר ונשגב האצור בממשלת המחשבה היותר רוממה ונשאה, נצב להם כצר [ל"ה 226].

יושבים לפני ד' - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

יחוד ד' בעולם(23) - האחדות־המוחלטה° [עפ"י ע"ר א כה].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, יחוד עליון. ע"ע "שמע". ע"ע אחדות, האחדות המופעה בעולם. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אחדות ויחוד.

יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו(24) - כיון שהזרם הכביר של שטף החיים הרצוניים פונה להיטיב, מיד נחלים רבים שוטפים בכל מלא היש לגלות את הטוב, ולהיטיב לכל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם" [א"ש ו א (ע"ר ב שמב)].

יחידך - "בנך יחידך"(25) - המרוכז ברוחך, הקשור בשרש הפנימי של כל מאוייך [ע"ר א צה].
שרכוז החיים הפנימיים הנפשיים שלך הוא הדוק בו במדה היותר עליונה [שם פו].
מכון הרכוז של כל חייך [עפ"י שם קו].

יין המשומר בענביו(26) - החכמה° האלהית בהתהוות° נמצאים, מצד עצמה של החכמה השלמה לכלל צדדיה. החכמה שבכח שלא יצאה אל הפועל, ההשגה שלמעלה מכל הדרגה, שלא כחכמה האלהית אחרי שנתגלתה לברואים ויצאה מן הכח אל הפועל, הנערכת בהדרגה וסידור, אלא לפי סדר היכולת° המוחלטת, שאינה מוגדרת בשום הכרח של הדרגה [עפ"י ע"א א ה קכב 167].
החכמה העליונה לפי מה שהיא מצד עצמה, שהיא נעלה ממה שיצאה אל הפועל בברואים שהם לפנינו [ע"א א ה קכג 168].
ערך יין המשומר בענביו - דבר טבעי°, אבל הטבע "מששת ימי בראשית"° שהוא למעלה מהנס° [מא"ה ג קצז].

יין המשומר מכל מגע זרים - הטהרה° האידיאלית, המתארת את החיים באותה הצורה העליונה שהכרותיה הפנימיות של הנפש מתגברות בה על כל מגע חיצון; ואז באמת הכל טוב, ולא יצוייר מציאות של רע כלל. הטוהר־העליון°, המבוקש המחשבתי, חלקם הגדול של אותן שעלו במחשבה,(27) "ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם"(28), אותו העדן הפנימי שגם מעינם של מלאכי־השרת° הוא גנוז ונסתר. המציאות האמיתית, הטוב הבטוח והשמור [עפ"י קובץ ז קכג].
סוד היין המשומר - אין הנפילה לנשמה° שהיא בבריאה° כי שמה לא תגיע יד זרים [מ"ר 423].

יִישר(29) - (ביטוי עומק לב המרגיש) חיים פנימיים, ממקור החיים של דבר־ד'° [עפ"י ע"א ד ה א].

יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין - ע"ע דין.

ילוד אשה(30) - בריה נפעלת, מוכנה רק לספוג ולקבל רשימה [ע"א ד ט צג].

ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה(31) - הידיעה המקפת והכוללת צריכה להיות, בסדרי הלמודים, קודמת ליצירת חדושים [עפ"י מ"ר 12].
ע' במדור זה, לגמר אינש והדר ליסבר.

ים(32) - כלל כל מה שהוא נסתר וחבוי מעינינו, מאיזה מניעה שהיא [עפ"י ע"ר א קטו].
ים - (ה)חכמה בכלל(ה) [פנק' ג כה (מא"ה ב רעב)].
ים הרוחניות הגדול - המערכות העליונות בהשגות ורצונות הנאצלות°, שמזדרחות° בקרבנו [עפ"י א"ק ג קג].
ים - (לעומת יבשה°)(2) - התורה־הנסתרת°, חכמות המדברות בענינים עליונים ונסתרים, מעניני הנשמה° [עפ"י מ"ר 439].
ימא דאורייתא(33) - הים הגדול - ים התורה°, היוצא מגאון השכל־העליון°, מקור החכמה והמדע ב"ה. מקור החכמה והאמת, שאין לו קץ ותכלית, שבו צפון יסוד החיים העליונים הנובעים מעומקה של תורה [עפ"י ע"א ג ב רצה].
ימא רבא - מקור התורה [א"ק א עח].

ימות המשיח - ע' במדור משיח וגאולה.

ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה - ע' במדור משיח וגאולה.

ימות המשיח שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - ע' במדור משיח וגאולה.

ימי משה(34) - אותם הימים שהאומה קפלה בהם את הכנת השלמתה עד היום האחרון, עד העתיד היותר נהדר [ע"א ג ב עט].
ע' במדור זה, דור המדבר.

ימי עולם(35) - ימים°, מניות של הזמנים הארוכים, ההולכים ומשתזרים והם באחד כלולים, ימי עולם, ימים שהעולמיות מופיעה על ידם [ע"ר א קפה].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "שבעת ימי הבנין". ושם, מדות עליונות.
ימי עולם - הימים - אוצרות הכח, <אשר עדיין לא יוכר בפעל מה פעל כל יום ליחס העתיד הגדול> בהיותם פועלים נסתרים, מכיני כח הקדש, (ש)יש להם יחס קרוב לעולם, שבשמו צלצול דומה להעלם, להחשכה [עפ"י ע"ר א קנא].
יסוד הכח, שאור טובו חתום וגנוז בקרבו [שם].
ע' במדור זה, שנים קדמוניות. ושם, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

ימים(36) - מניות של הזמנים הארוכים, ההולכים ומשתזרים [ע"ר א קפה].
ע"ע "אורך ימים".

ימים - בתאור התקופות, הפועלות בהמשכן לכונן את אור החיים השלמים, לדורות ולהמשכים הבאים - אוצרות הכח, אשר עדיין לא יוכר בפעל מה פעל כל יום ליחס העתיד הגדול, המלא אורות חדשים ממקור הקדש. פועלים נסתרים, מכיני כח הקדש° [ע"ר א קנא].
ע' במדור משיח וגאולה, "קץ הימים".

ימים - "אוהב ימים לראות טוב"(37) - חפץ החיים בטהרתו, במובן חפץ המשך הימים, מצד המפעלים הטובים הנעשים בהם במשך הזמן שהם תופסים. אריכות הזמן של החיים, שבהם אפשר להוציא מן הכח אל הפועל פעולות רבות, המביאות טוב בעולם. ערך החיים ביחס להמשך שלהם בצביון של צורה זמנית, שאנחנו יכולים להביט עליהם כעל אמצעיים רבי הערך, המביאים לתכלית רבת ערך. ערך החיים המתיחס למפעלים שהם אמצעיים לתכליות, שהן למעלה מהם עצמם בערכם הרוחני [עפ"י ע"ר ב סה, סו].
ע' במדור זה, חיים, "חפץ חיים". ע"ע חיי האדם. ע' במדור משיח וגאולה, "קץ הימים".

"ימים אשר אין לי בהם חפץ" שאין בהם לא זכות ולא חובה - ע' במדור משיח וגאולה.

ימינה של תורה - ע' במדור תורה.

יסורים ממרקים כל גופו של אדם(38) - גופו - עצמיותו ומהותו. ממרקים - מלטשים ומצחצחים את כל הגוף, משיבים אותו עד דכדוכה וזכזוכה של נפשו(39), מפשטים את עקומי לבבו וחודרים לתוך מעמקי פנימיותו וקשר נשמתו, מזעזעים ומישרים, מרוממים ומאירים, עד התברר עמדתו השלמה והמתוקנה על אמתת עצמיות מהותו בכל מלא שעור הקומה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) רצה-רצו].
ע"ע מרוק.
יסורין - יסודם בכלל ובפרט - כדי להגיע על ידם לתיקון מוסרי°, בין במעשים, בין ברגשות, בין בדיעות, "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" [ע"א ג ב רנ].
תכלית היסורין - למרק° את הגוף ולהפכו לטוב [ע"א א א לז].
היסורין מונעים את האפשרות, מלצייר את ערך החיים בנעימות על פי המילוא של המקרים החיצונים, בהיותם כולם רעים ומרים, על־כן רק אז יבא העז הפנימי והחיים יתיצבו על־פי ערכם העצמי [ע"ה קכח].

יסורין של אהבה - יסורים המועילים לזכוך טבע הנפש הקשה ונוטה להרע°, לטהר° ביותר מדותיו, גם כשלא חטא כלל בפועל [עפ"י מא"ה ב מא].
יסורים שגורמים להאהיב אותנו לאבינו־שבשמים° [ל"ה 190].
יסורין למתק את מדותיו במדה כזו, שאין בידו למתקן בלא יסורין ולזכות לשלמות יותר עליונה, וזהו רק מאהבת השי"ת להעלותו במעלה גדולה יותר מתכונתו בתחילת היצירה [ע"א א א ל].
שמי שזכה לפניו ית' שיתעלה במעלות עליונות יותר מטבע יצירתו, מדכאו ביסורין כדי שע"י הזיכוך יזכה לאותן המעלות שאינם לפי טבעו [שם לה].
(תכליתם) - לרומם את האדם יותר מכפי ערך תכונתו [שם לא].
לזכך את האדם ולרומם ערכו הרוחני° [שם לד].
ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, יסורים ממרקים.

יעלה בהר־ד'°(40) - יתיחד במוסר הנשגב והעליון הנרצה ע"פ הקדושה־העליונה° [עפ"י ע"א ד ד א (ח"פ צג)].

יעקב אבינו לא מת - ע' במדור מות וענינו; או במדור האבות.

יעקב איש תם יושב אהלים - ע' במדור האבות.

יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים - ע' במדור האבות.

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה(41) - (שעה אחת של) חיים אידיאליים והגונים מקימי רצון הבורא ומגמת הבריאה, יפה היא מכל חיי העולם־הבא כשלעצמם. וקורת רוח מהחיוניות הפנימית האדירה, מהאור והנעם הגדול והנשגב הממלא את ה"טרקלין", יפה מכל חיי העולם הזה כשלעצמם [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ז) שמ].

יצא באוכלוסא - ע' במדור זה, בא באנשים.

יצב גבולות עמים למספר בני ישראל(42) - ריבוי הצביונים שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחוד [א' קסט (קבצ' א מג)].
ע' במדור זה, בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב וגו'.

יצר הרע ויצר הטוב - שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם, לשתי מגמות° מחולפות. נטיה למלא את כל שאיפת הרע°, את כל התאוות היותר שפלות, בין מצד החומר בין מצד הרוח°, שהן עוד מתרחבות ומסבכות בעוזן את האדם, כקנאה ושנאה וכיוצא בהן, - ולעומתה לא נוכל להתעלם מלראות את שאיפת הטוב°, המתגלה לפעמים ברוחו של אדם, שכל העולם כולו כדאי הוא לה, להשכילו ולהיטיבו, ולמלאות אותו חסד° אהבה° ואורה°. אבל כל נטיה חפצה להתגדר בלבדה ולהיות היא השלטת בקרב הלב ומלאה את כל רוח ונפש [עפ"י א' קלט].
יצר הרע - השאיפות המוטבעות בעומק חומרו של האדם, יצר הכעס והתאוה השנאה והזדון שבנפשו. ויצר הטוב - קול אלהים אשר בלבבו, לטוב לאור לחסד ולאהבה [עפ"י שם קמ].
(יצר הטוב) - נטיה לטוב המתאמת עם המבוקש המוסרי°, שהוא בנין עולם שכלולו ופארו, ו(יצר הרע) - נטיה לרע המתאמת עם חרבן והריסה כיעור וניוול [עפ"י קבצ' א קעו].
יצר הרע - חפץ של רשע, יסוד השטן°, (המביא) להיות הרצון רע והנטיה הנפשית נשחתת [עפ"י ע"א ד ט קי].
ע' במדור מלאכים ושדים, שטן. ושם, "מלאך המות". ושם, קטרוג השטן. ושם, "שרו של עשו". ע' במדור זה, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ושם, שרו של עשו אין לו רשות כלל לגלות את שמו. ע' במדור בעלי חיים, "נחש הקדמוני".
יצר הרע - "גִּרוי היצר הרע"(43) - התכונה הזהומה° של היצה"ר°, להתנגד אל השפעת הנשמה° האלהית° ולהתגרות בהופעת הקדושה°, לעמוד נגדה ולהוממה באופן שלא תשלים במנוחה את עומק חיקוקה על הגוף° וכוחותיו [עפ"י ע"ר א כט].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, כסיל. ע' במדור זה, "אל זר" לעומת "אל נכר".

יצר הרע - הכח המתעורר, שתכליתו לשמירת הגוף [פנק' ג קפה].

יצר הרע ויצר הטוב - טענותיו של היצר הרע(44) - עז החיים הגופניים, חדות הנפש המתאמת עם סערת הרוח הצוהל לקראת כל חמדת לב, בחיי הרוח וחיי החומר. הנטיות הטבעיות, כשהן בעינן ובמילואן (ש)אינן מבחינות בקרבן בין טוב לרע, בין יושר לעול, בין איסור להיתר. נטיות החיים הטבעיות בכל מילוי חסנן וסערת רוחן. החסרון שיש בהרגשות טבעו החסון (של האדם), מלא הרגשות הטבעיות בכל נטיותיהן, שאין המשקל המוסרי קבוע בתוכן. יצר הטוב - דברי יצר הטוב - המאסר המוסרי° של השכל° והתורה°, הבא מחשבון ודעת המסמן את הנטיות על גבולן. הדרכה של חכמה, השפעת קדושה ומוסר השכל. יסוד כח השופט המלא חשבון, המאירים (לנטיות הטבעיות של היצר הרע) את הדרך אשר בה ידרכו [עפ"י ע"א ד ו ע].
יצר הרע - "פִּתוי היצר הרע"(45) - הנטיה של יצר הרע של האדם, האחוז בחמריותו וכל כחותיו המוגבלים, להמשיך אל המורד, מפעלים רוחניים° במלאכת הציור°, וחמריים° בפעולות גופניות, אל הדרך הנוטה ממסילת הקודש° והיושר° הטהור° [עפ"י ע"ר א כח־ט].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, פתי. ע' במדור זה, "אל זר" לעומת "אל נכר".
יצר הרע דומה לזבוב°(46) - ההרגשות החושיות מתעוררות במעט גירוי, כזבוב, שע"י תנועה קלה סמוך לו הוא ממהר לעוף ולעלות למעלה [ע"א א א קמח].
יצר הרע נקרא מתחילה "אורח", אח"כ "הלך" ואח"כ "איש"(47) - כשינתן לכח הגוף הרחבה מצד עצמו, כשיניח להתפשט כחו הרבה, יצא מיד מקדושתו ולא יהי' לעזר לנשמה° ואח"כ עוד יכנס בטומאה° וינגד לכח הנשמה. האורח נטפל לבעה"ב לגמרי, ו"כל מה שיאמר בעל הבית עשה", ואח"כ הלך, דהיינו הולך לדרכו ועובר דרך בעה"ב ומתאכסן אצלו בשכר, וזה אינו משועבד כ"כ לבעל הבית, גם בא בלא רשותו, נמצא שהוא פועל כבר שליטה בכח, אח"כ איש שנעשה הוא בעל הבית, אז נכנס בגדר גוף־טמא° ח"ו [עפ"י מא"ה ג רסט].

יצר לב האדם(48) - הדמיון° המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים [א' קכא].

יצרא דעבודה זרה - ע' במדור אליליות ודתות.
יסוד יצרא דעבודה זרה - ע' שם.

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום(49) - הרשעה שבעולם מוצאה באדם את מכונה, והיא הולכת ומתגלמת בקרבו, מדי יום ביומו מוסיפה היא אומץ, מכשלת היא את כחו להתרומם להתעלות לטוב [א"ק ג שב].

יקרא דחיי - שבהספד - ע' במדור מוות ועניינו.

יקרא דשכבי - שבהספד - ע' במדור מוות ועניינו.

ירא את ד' בני ומלך עם שונים אל תתערב(50) - ראוי לכל איש ישר הולך להיות נאמן לכח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת ע"פ הסדרים הנהוגים בחיי החברה ע"פ מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר <הבלתי מרגישים שיוכל היות שבמקום תיקון אחד הבא מהריסה חצופה, יוכלו להמצא מגרעות וקלקולים רבים הנמשכים ממנה, מהדברים הנעלמים ונסתרים מעיני המשקיף, שיצא שכרם בהפסדם> [עפ"י ע"א ג א לב].
ע' במדור זה, שונים.

יֵרָאֶה אל אלהים(51) - ההשגה שמצד העולם הכללי, כל המציאות כולה, כל המושגים כולם, שהם אפשריים להתכנס בנפשו של אדם, לציין זה יאמר "יראה אל אלהים", כלומר השגתו תהי' בערך הדברים שמחוץ לנפשו שמחוץ להשקפתו הפרטית, והרי הוא לא כמו שרואה, שמרגיש מנפשו פנימה, שאינו יכול להבחין איך הדברים מתיחשים חוצה לו, כ"א כאילו יראה הוא אל אלהים, ירגיש שהוא נראה אל אלהים, כלומר שעצמיותו וידיעותיו שהם עצם נפשו הם גוף האמת העצמי, מה שהוא ככה צפוי בידיעה־האלהית° [ע"א ב ט שנט].
ע' במדור זה, שכינה, הקבלת פני השכינה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גונין דלא מתחזין מצד עצמם.

יִרְאֶה את ד'(40) - כח הכרת האדם בדעת־אלהים° מצד מושגי נפשו הפנימיים, יצויר באמירה "יראה את ד'", כלומר ישיג כפי כחו [עפ"י ע"א ב ט שנט].
ראיה את האלהים - כל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים. יחש קישור מעשי ואמוני° לעומת המגמות° הטובות הניכרות לנו, שהכל הוא גילוי אלהות° [עפ"י קבצ' ב קכג].
ע' במדור זה, שכינה, הנאה מזיו השכינה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גונין דלא מתחזין ע"י גונין דמתחזין.

יראה כל זכורך את פני האדון ד'(52) - ראית הפנים, המסורה לדורות - הופעה° רוחנית° וקבלת אור השכינה° [עפ"י ע"ר א צד].

יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב(53) - יטיל אימה על הבריות, כי את הכל יבקר מצד עינו־הרעה°, וירומם את צדדי השלילה המגלים הקלון ומכסים את הזוהר° וההוד° שבמעלות הנפשות הקרובות אל חוגו. בעל־עין־הרע° (ש)לא די שלא תהי' נפשו ישרה בו להתענג מחלק השירי שבמציאות, כ"א גם מה שראוי מצד החכמה לאהוב ולכבד ג"כ לא יראה. ויראה תמיד באנשים רעות וחשדות. והצדדים הטובים יסתיר [עפ"י ע"א ב ט רפז].

יראי־חטא° יִמָּאֵסוּ(54) - השאיפה לרוחניות° ואצילות°, לדבקות־אלהית°, לעולם־העליון°, לזוך המוסר° ברום טהרתו° (הולכת ונמוגה ונעשית חזון יקר) [א' לה].
ע' במדור זה, והאמת תהא נעדרת. ושם, חכמת סופרים תסרח.

יראת ד' היא אוצרו - ע"ע יראת ד'.

יראת ד' טהורה - ע"ע "יראת ד' טהורה".

ירושה - "הקב"ה נותן לך ירושה"(55) - יסוד הנצחיות שבקיום [ע"א ד יב יח].

ירושלים מקודשת מכל ארץ־ישראל°(56) - ירושלים מקודשת מכל ומתוך כל ארץ־ישראל - אותה הקדושה של כל ארץ־חיינו כלה מופיעה היא, בבחירה האלהית מכל שבטינו, ברום־שיאה ובחוסן־תוקפה בירושלים [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רנא, רנב].

ירושלים של מעלה(57) - מחצב קדושת° הנפשות [מ"ר 82].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, ציון, (הכנה ל"ירושלים של מעלה").

ירושת ארץ - ("לעולם ירשו ארץ")(58) - רז° הקיום המאושר ויסוד פעולת החיים הנצחית בעולם מלא [ע"ר ב קנח].

ירח - אור ירח (בעולם השכלי, לעומת אור אבוקה° ואור השמש°)(59) - האור הטבעי, חום הלב, בלבת אש יראת אלהים ואמונה תמימה טהורה. הדבקות האמיתית בכנסת־ישראל° ובקבלת עול מלכות שמים, חום התמימות <"כנסת־ישראל° נקרית על שמך, אמר לה קוב"ה° לירח"> [ע"א ב ז נג].
אור הירח - אספקלריא־דלא־נהרא° [שם שם].
ע"ע יהדות טבעית. ע' במדור זה, לבנה, "אור הלבנה". ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "מאור קטן".

ירידת בור - ("חייתני מיורדי בור"(60)) - שיקוע של נטילת יסוד החיים, אטימת הצינור° של השאיפה של הרצון הפנימי°, של השאיפה לחיות ולמלאות תפקידי חיים ומציאות, כשדה בּוּר, אשר אין בה אפילו הכנה להוראה של זריעה, המביאה לידי צמיחה, וכהוראת הבוּרוּת°, התכונתית ביחש להמדע, באין שום הכשר רוחני°, אפילו ביחש לערך נפשי°, מוכן לשלמות והדרכה. שיקוע במעמק שכחת החיים והאורה החיונית האלהית ביסודה [עפ"י ע"ר א קפז].
ע"ע שְׁאוֹל. ע"ע ירד. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "חבוט הקבר".

יש אומרים - (סימון שמו של רבי־נתן°)(61) - רבי נתן הי' יודע להשתמש במושכלות המעשיות להפכן לצד הטוב, והי' יודע לקחת יסוד גם כן ממקומות אחרים ונימוסי עמים בעיניני המשפטים, להתאימם לדין תורה על פי הערכה נכונה, מה שלא הי' יכול אחר לעשות כן, על כן הוא דיינא דנחית לעומקא דדינא. ואף על פי שכיון שיסוד הדברים הם מעלתם, לא נדחתה שיטתו בכלל מהלכה, מכל מקום זהו דוקא אחר שכבר לקח וטיהר אותם בכלי קודש, אבל לעשות כמעשהו לא יוכל כי אם יחיד סגולה, היודע "להפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקא"°. על כן נקרא בשם יש אומרים [עפ"י קבצ' א צג].
ע' במדור זה, אחרים.

יש לו חלק באלהי־ישראל°(62) - אחוז ומושרש הוא בנחלת ד' ותורתו בכל תוקף קדושתה [ל"י א (מהדורת בית אל) עד].

ישאו הרים שלום לעם(63) - שיוסיפו (העם) השלמות כהררי אל [מ"ש רפח].

ישיבה בתענית - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תענית.

ישמח ד' במעשיו - ע' במדור תיאורים אלהיים, שמחת ד' במעשיו.

ישעה האדם על עֹשֵׂהוּ(64) - יסתכל־כלפי־מעלה°, וידבק את כל חפצו, כל רעיונותיו וכל מחשבתו בנועם־ד'° [עפ"י א"ק ג רח].

ישראל לב האומות - ר' במדור זה, לב האומות.

ישראל מקדשים את הזמנים - ע' במדור מועדים וחגים, קידוש הזמנים.

ישראל סבא - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

ישראל צאן קדשים(65) - בית ישראל°, שמצד החזיון הרזי נפש החיים שלהם הוא נפש צאנו של יעקב°, מובלות מנטיתו. כח החיים שנתגלה בכבשיו, הוא אוצר הנשמות של ישראל [עפ"י קובץ א רה].

ישראל קדושים הם(66) - נמשכים בטבעם אחרי רצון° אביהם־שבשמים° [מ"ש קנב (ה' קצא)].

ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם(67) - חרפת עבודה־זרה° עליהם במה שנשלטים בחזקה ע"י העולם המפורד של ארץ העמים הטמאה° שבה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים [עפ"י א"ק ב תכג].
ע' במדור זה, אוירא דארעא ישראל מחכים. ושם, אויר העמים הטמא. ושם, טומאת ארץ העמים.

יתגבר כארי(68) - <הלשון מתפעל מורה> שכ"כ תהי' מדת הגבורה° קנויה אצלו, עד שתפעל אצלו ממילא, <שהארי, הגבורה שלו קנויה בטבעו> [פנק' ג רפ, רפא (מצ"ר או"ח, סי' א א)].

יתגדל ויתקדש שמיה רבא - כבוד־אלהים°, <העטוף בהיצירה הרחבה, בכל גוניה העשירים והשונים>, מתודע אלינו, בזיוו האידיאלי, ההולך ומתגדל [א"ק ב תסו].

יתקע בשופר גדול(69) - הפעולה הכללית של הוצאה מהכח אל הפועל את הקדושה הצפונה בנפשות ישראל, להארת הקדושה בכל עוזה ותקפה, לעתיד לבוא [עפ"י מ"ש סז (מא"ה א צז־ח)].
התעוררות ורצון (בישראל) שמקורם בקדושה באמונה החזקה בה' ובתורה, בקדושת ישראל ותעודתו, וברצון לקיים את רצון ה' שהיא גאולת־ישראל° השלמה. רצון עם להגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה שאינה נתנת להתמלא בהיותו גולה ועלוב [מ"ר 268].
ע' במדור מועדים וחגים, ראש השנה.
  1. תהילים סג ד.
  2. תוספתא מקואות פרק ו א.
  3. פסחים יט:
  4. רמב"ם, יסודי התורה, פ"ד הי"ג. הגהת רמ"א יו"ד רמו ס"ד.
  5. תנחומא תרומה פרק ח: ""נעו מעגלותיה לא תדע" מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה". תנחומא עקב פרק ב: ""נעו מעגלותיה לא תדע" מטולטלין הן שבילי תורה". ושם: "טלטל הקב"ה שכר עושה מצוה בעה"ז כדי שיהיו ישראל עושין משלם". ירושלמי פאה ג: ""אורח חיים פן תפלס נעו מעגלֹתיה לא תדע" (משלי ה ו), טילטל הקב"ה מתן שכרן של עושי מצות כדי שיהיו עושין אותן באמונה".
  6. שבת כג:, קצור שו"ע סי' קצז ס"ק א: "נוח לו להאדם להקבר בטלית שהתפלל בה בחייו. כשמלבישין את המת יכונו שכשם שהם מלבישים את הגוף, כך תתלבש נשמתו במלבושים רוחניים בגן עדן". וע' שם משמואל משפטים תרע"ז.
  7. שבת יא. "ליטעום מר מידי".
  8. שבת פט:
  9. רש"י בראשית א יא. עפ"י בר"ר פר' ה ט.
  10. "טעמו וראו כי טוב ד'" - ע' כוזרי מאמר רביעי, א־יז.
  11. מורה נבוכים ח"ג נא.
  12. ישעיה מ ח.
  13. ב"ב עג. ת"ז מג. ובגר"א שם ד"ה ויקרע ימא דאורייתא. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, בקיעת ימא דאורייתא בקולמוסא.
  14. חולין סו:, במדבר רבה, ריש בהעלותך. ע"ע אג' א קכו.
    ידיעה אחרת בעלמא, ג"כ הוי הגדלת תורה, שמ"מ נוגעת ידיעה זו לתורה - במסכת סופרים פרק טז משנה ט: "אמרו עליו על הלל שלא עזב דברי חכמים שלא למדה, אפילו כל הלשונות, אפילו שיחת הרים וגבעות ובקעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות, שיחת שדים ומשלות. כל כך למה? משום שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"". ע"ע ש"ק, קובץ א תתק; פנק' א עדר, סי' קז; קבצ' ב קלא סי' 67.
  15. איוב כ כז.
  16. חגיגה ה:
  17. תהילים יט טו.
  18. איוב לא כו.
  19. בכורות נה: "תניא רבי מאיר אומר יובל שמו שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו", ולמה נקרא שמו פרת, שמימיו פרים ורבים". וברש"י שם: יובל שמו - של פרת. ועל יובל ישלח שרשיו וגו' - בעץ החיים מישתעי קרא ועץ החיים בגן עדן הוא, ופרת הוא המשקה גן עדן". ויקר"ר פר' כב: "תני רשב"י נהר יוצא מעדן ושמו יובל ומשם הוא שותה".
  20. סנהדרין סג:
  21. ברכות יא:־יב.
  22. תהילים ב ד.
  23. בסדר הנחת תפילין.
  24. יומא פו:.
    גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם - שם פו..
  25. בראשית כב ב.
  26. ברכות לד:
  27. חלקם הגדול של אותן שעלו במחשבה - ע' מנחות כט:.
  28. "ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם" - תהילים יז יד.
  29. ברכות סג., שבת נג., סנהדרין ק.
  30. שבת פח:
  31. ע"ז יט.
  32. תורה אור לרש"ז, בשלח דף סב. "ים הוא בחי' עלמא דאתכסיא".
  33. זוהר ח"ג רכג:
  34. ישעיה סג יא: "ויזכר ימי עולם משה עמו וגו'". שבת כח.
  35. מלאכי ג ד.
  36. תהילים כג ו, צג ה
  37. תהילים לד יג. ראשית חכמה, שער הקדושה, פרק יא: "הימים הם הארות עליונות נמשכות למטה לתיקון הנפש, ותיקון הצפון לצדיקים הוא צפון וטמון בתוך הימים".
  38. ברכות ה.
  39. ירושלמי חגיגה פרק ב א.
  40. תהילים כד ג.
  41. אבות ד משנה יז. ע"ע א"ק ב תקסז (לז).
  42. דברים לב ח.
  43. סדר הנחת תפילין.
  44. סדר היום, סדר ברכת המזון, בסופו.
  45. סדר הנחת תפילין.
  46. ברכות סא.
  47. עפ"י סוכה נב: אך שם: "בתחלה קראו "הלך" ולבסוף קראו "אורח" ולבסוף קראו "איש"".
  48. בראשית ח כא.
  49. סוכה נב.
  50. משלי כד כא. ע' מלבי"ם שם. ושם פסוק כב.
  51. יראה אל אלהים - תהילים פד ח. יראה את ד' - מלכים א כב יט, ישעיהו ו א. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אוביקטיבי סוביקטיבי. ע"ע ע"ה, קל־קלא. ושם קמו: "דוקא אחר שהאדם קונה לו הכרתו השלמה, שכל מצוי שבעולם מושג הוא לו רק מצד תאריו ויחושם אליו, הוא מוצא בקרבו עז כזה שהיחש האלהי אליו הוא יותר עמוק, יותר נשא ויותר חי מכל יחש, עד שתבלט לפניו האמת הגמורה של הענוה העליונה, העומדת גם למעלה מהחכמה, "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה". רק אז יתברר, שמציאותו העצמית של האדם עצמו תחשב אצלו בתור יחש תארי, ויחש האלהות אליו - עצם החיים ואמיתת המציאות".
  52. שמות לד כג, (כג יז, דברים טז טז). חגיגה ז.
  53. איוב לז כד.
  54. סוטה ט משנה טו.
  55. שבת קד.
  56. כלים פרק א משנה ו-ח: "עשר קדשות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. וכו'. עירות המקפות חומה מקודשות ממנה, וכו'. לפנים מן החומה מקודש מהם".
  57. תענית ה. בדרשת הגר"ח מוולוזין בא' דסליחות תקע"ב הובא בכל הכתוב לחיים, רמג "ענין סוד ירושלים למעלה הוא סוד נשמותיהם של כל ישראל, ולכך נקראת גם כן כנסת ישראל, כי כמו בירושלים של מטה בעלות כל ישראל לרגל ליראות את פני ד', היו מתכנסים שם כל ישראל ביחד, כן ירושלים של מעלה הוא סוד מקור כניסת נשמותיהם של כל ישראל" וכו' עש"ע. וכן בנפה"ח, שער ב יז בהגהה. וע' מלבי"ם, שמות כה רמזי המשכן ד"ה וזאת היתה. ובמלכים א ח טז.
  58. ישעיה ס כא.
  59. ברכות מג:
  60. תהילים ל ד, כח א. יחזקאל כו כ, ובפרק לב.
  61. הוריות יג:
  62. ברכות סג:, ירושלמי חגיגה יא. בר"ר פר' ב ד.
  63. תהילים עב ג.
  64. ישעיה יז ז.
  65. שמו"ר פר' כד ג. זוהר ח"ב כא. ע' י' מאמרות לרמ"ע, אכ"ח ח"א ז, ביד יהודה ס"ק טז. ושם שם ט, וביד יהודה ס"ק א: "במעשה המקלות ליעקב אבינו יש בו פועל דמיוני לבירור הנשמות הקדושות מכור הברזל כדכתיב ויתן פני הצאן, כטעם "צאן אדם" שאמר יחזקאל". ושם, מאמר העיתים כו, ביד יהודה ס"ק ז: "בסוד עקודים נקודים וברודים שבצאן יעקב הרומזים לנשמות כידוע".
  66. נדה יז.
  67. ע"ז ח. "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן". וברי"ף שם ב: "ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן".
  68. שו"ע או"ח א א.
  69. ישעיה כז יג.