מועדים וחגים


יום החמישי בשבת - חותם החול° [ע"א ד ט נג].

◊◊◊

"בין השמשות"(1) - (בערב שבת°) - מקום° המעבר בין מצב הבריאה למצב המנוחה [פנק' ג רצז].
המעבר שבין העבר להעתיד, והוא המקשר של החול° אל הקודש°, ומורה השפעת הקודש על החול ע"י קשורו [ע"א ג ב רעז (ע"ר ב מו)].
◊ אז הותקנו הדברים שהם לעצמם עניני חול, אבל ישמשו לקודש, הם מחשיכים אבל יבואו לאורה היותר גדולה [פנק' א קלב (קבצ' א נא)].
"ערב שבת בין השמשות" - על סף תחומי הזמנים° [עפ"י א"ל מ].

◊◊

שבת - יום השבת - יום שחודשה בו מנוחה° לעולם, לתן לו את השלמתו העליונה [ע"א ד ט יז].
יום קדוש° אשר בו תתגלה נטית האומה° - הנטיה של החיים האלהיים כמו שהם - ביחידיה [ש"ה, הקדמה, ח].
היום המקדש את ישראל ומרוממם משפלות הגסות° הבהמית שהמון המין האנושי שקוע בה [ע"א ג ב קפג].
יום הנועד לרוממות וקדושת שכל־טוב° [שם ד ו יד].
שבת - הנקודה העקרית של השבת - שהעולם, שנברא עפ"י רצון מקור הצדק°, יגיע סוף סוף לצדק המקווה [מ"ר 267].
שבת קדש - מקור הברכה° ומכון הגאולה° [מ"ר 195].
שבת - הנקודה העליונה הזמנית שהיא שופעת את אור° חייה תמיד. אות° עולם שבין ד'° אלהי־ישראל° ועמו, תמציתה של כל התורה° כולה, המביאה את העולם כולו ליום־שכולו־שבת°. מקור המנוחה והעדנים [עפ"י ע"א ד ט יט].
שבת - ערך השבת - הארת ההויה ביסוד התחדשותה, עדות בריאת° העולם והוצאתו אל היש בדבר אלהים־חיים° בורא־כל° [ע"א ד ט נ].
ע' במדור זה, חודש, ערך החודש.
שבת - הארת השבת העליונה - יסוד ההכרה האלהית הקודמת לכל: יש קונה שמים וארץ, המחדש העולם ומלואו [ע"א ד ט נב].
שבת - יסוד השבת - הכרת עליונותם של ישראל, וקדושת האומה בבחירתה האלהית, אות° היא לעולם ביני ובין בני ישראל [ע"א ד ד יב].
שבת - קדושת שבת - ההארה° של הצד הנצחי והקבוע, הבלתי משתנה, שיש באופי הקודש, המשפיע חיי עולם על נשמות דור ודור [שם כ].
תחילה למקראי קודש°, קדושה° מקורית, הנמשכת מיום־שכולו־שבת°, העולה על מדת העולמים°, שהיא משפעת° קדושה על העולם ועל ישראל° [שם נ, א"ק ב שג, ע"ר א קסג].
אות החיים העליונים° לכל עם ד'° הגוי כולו [מ"ר 350].
קדושת המנוחה, שקוראה את עדנת הקודש לכל עולמים עליונים ותחתונים [קובץ ז קכג].
הקדושה העצמית הנותנת נפש יתירה(2) [ע"א ג א מא].
יסוד האמת־העליונה° [ע"א ד ט נח].
ברית־עולם° הקיימת בין ד'° לבין ישראל° [עפ"י מ"ר 267].
◊ קדושת השבת העמוקה, היא עולה למרומים, מתעלה מכל הגה מכל חוש ומוחש, שוכנת בחביון־עוז° ומתגלה בטוהר־הנשמה° הצופה בשפריר הרוחניות°, בנועם־ד'°, בההכרה הפנימית° העלומה(3) [ע"א ד ט נ].
◊ אחד מיסודי קדושת השבת - להשוות [את] החיים החיצוניים אל ערך החיים־הפנימיים° [ע"א ג א מא].
ע' במדור זה, חודש, קדושת החודש. ושם, מועד, מועדים קדושתם. ושם, "זכור ושמור". ושם, סמבטיון. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילין, תכלית התפילין. ע' במדור זה, מנוחה.

שבת - אור שבת - אור העונג° המתפשט. אור האהבה העדינה העליונה המתרחב בשכל־טוב° ובנעימה קדושה, הבא להניח כל לב מכל עצב ורגז, ולרומם את הרעיון לחיי עונג, שיסוד מוצאו ועטרת תפארתו היא ההתאמה אל הקדושה ואצילות הנפש, ברוממות הרוח של מטרות נשאות ונעלות, שכל עונג וכל נועם מתקדש עמם ומתעלה [עפ"י א"ק ד תז, ע"א ג ב קעט (ע"ר ב כו)].
שבת - השגת השבת - השגת הקודש המתעלה בהדרכה השכלית המלאה, שאין צריך עמה כי אם מנוחה° וקדושה° ועונג° [עפ"י קבצ' א נט].
ע"ע חול, השגת החול. ע' במדור זה, "נשמה יתירה". ושם, מארי שבת.

שבת - "מתן שכרה" של מתנת השבת - איך שהיא תוביל אל ההשלמה העליונה להרים את החיים מערכם של עכשיו, ולא לנחל רק חלק של קדושה בחיים, כ"א לקדשם כולם [ע"א א ג יח].

שבת נקראת אות - שעל ידה נבין ענין המשפט האמיתי מהשופט צדק ב"ה [עפ"י פנק' ה צה].
ע' בהגדרות מבוא למדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מצוות הנקראות "אות".

שבת - נקראת כלה - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

שבת - "יום שכולו שבת" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

שבת - "עולם שכולו שבת" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

שבת - שמירת השבת וקדושתו (עניינה) - תחיית שכינת־הקודש של הנשמה־היתירה° הנותנת עז ותעצומות לעם [עפ"י אג' ב קלד־ה].

שבת - תעודת השבת - שביתה חמרית המשיבה את כל הכחות המעשיים וכל ענפי כשרונותיהם אל עצמותה של הנשמה, וכח יצירתה הפנימית הולך עי"ז הלוך וגדול [ע"א ד ט ק].

שבת - הלכות שבת וכל הסתעפויותיהן הרבות - חיקויים° עצמיים וחידורים פנימיים להופעת הקודש של האמת העליונה המשלמת את ההכרה האלהית ואת היחש של העולם לאור־העליון°, חייו ומקור שפעו, מחוללו ומהוהו [ע"א ד ט נב].

מלאכה - (האסורה בשבת) - להשלים איזה דבר ע"י מלאכה°, יותר מחוקו שהיה בו עד כה [פנק' ג רפד].
מלאכת מחשבת(4) - יצירה של האדם מתוך החופש של האדם. האדם חושב מחשבות ועושה מלאכה, מלאכה בעיר או מלאכה בשדה. מלאכה שייכת למלאכיות של המלאכים השמימיים [עפ"י שי' ב 378].

"זכור ושמור"(5) - כפול הוא ענין קדושת השבת°. קדושה חיובית וקדושה שלילית אצורה בו. הקדושה השלילית היא זו, ששוללת ממנה את השפעת החול° ומחשכיו מלהיות שולטת בעולם, בחיים ובאדם, הפנימי° והחצוני°. והקדושה החיובית היא זו, שמנהרת את אור° הקדושה°, את עדן° רוח־אלהים־חיים° וזיו° כבודו°, בעצמת נעימת ענוגי קדשו, על כל ההויה [ע"ר ב מט].
זכור - מורה על היחש של השבת עם החול, שמור - מורה על עצם השמירה של קדושת השבת כשהיא לעצמה [שם מו (ע"א ג ב רעח)].

"זכרון למעשה בראשית"(6) - הזכרון המורה כי לתעודה ולכוונה של האושר וההשתלמות נברא העולם, ושד'° האחד° ברא את כל הנמצא, וממילא מובן שהוא לתעודה רמה ונשגבה, אשר אנו מכירים אותה בתור סידור חיי המין האנושי כולו ע"פ דרכי האהבה והאחוה [א"ה ב 50].

"זכרון למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים"(7) - ◊ בזכרון למעשה בראשית אנו מכירים התעודה הכללית שהיא כמרכז לתעודתנו הפרטית. ובזכר יציאת מצרים אנו מכירים את תעודתנו הפרטית, תעודת לאומנו, וחובתנו הקדושה לסדר דרכי חיינו על האופן המביא שלום ואהבת אחים בעמנו, עד שנהיה ראויים לברכת ד’ על תעודתנו [א"ה ב 50].
מזכרון של מעשה בראשית יוצא המוסר לדעת־ד'° כי יש מנהיג לבירה ומושל יחיד, חונן ומטיב, אוהב צדקה ומשפט, שממנו יתד ופינה לאהבת היושר והצדק במשפחה האנושית בכללה. מעשה בראשית יזכירו לנו ההנהגה העליונה שע"פ הסדר הקבוע וההדרגה. במהלך התדירי נראה חכמת אלהים בהתפתחות והשתלמות המציאות, ביחוד בהטבת מצב האדם ע"י השתלמותו השכלית המעשית, שמזה נכיר באמת יד־ד'° הכוללת הכל להביא לתכלית של אושר ושל שלמות. אבל החיובים היוצאים לגבול המעשה מלקח זה אינם כ"א חיובי היושר הקרוב, המוחש והמורגש, לפי סדרי החיים הנהוגים. אבל שתופיע זרוע־ד'° בזרוע־נטויה°, דהיינו להרים את העולם לתכלית של יושר שאין אנו מכירים כלל את ערכו, מפני ריחוקו מאתנו, זה צריך דוקא להתגלות ע"פ גילוי אלהות למעלה מן הסדר וההדרגה, למעלה מהזמן, וזוהי תכלית יציאת־מצרים°. <נמצא כי ממעשה בראשית נשאב כח המוסר לחלק האנושי שבנו, ומיציאת מצרים חלק המוסר לצד היהדות° שבנו. לימודים אלקיים, נובעים מגילוי שכינה ע"י כח הניסים°, למעלה מסדר ההדרגה, שהוא החלק המיוחד לישראל. הדרכת התורה באמיתיותה> [ה' רה־רז].

"שבת שבתון"(7) - (שבת) אחד עיקרי ו(שבת) אחד נטפל <שוי"ו נו"ן הוא הקטנה, כ"אישון" ו"האמינון" (שמואל ב יג כ)> דהיינו העיקרי הוא זכר ליציאת־מצרים°, הדרכת התורה באמיתיותה, והנטפל בתור הכשר, הוא זכרון, בהקטנה, למעשה בראשית [ה' רז].

סמבטיון(8) - ◊ מראה את חותם השבת° בתור קשר עליון, היורד ממרומי הקודש, ומתגלה גם במערכות העשיה של העולם השקוע במשקע הטבע החומרי [אג' ד קנב (מ"ר 195)].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, "ארבע רוחות".

מארי שבת(9) - מתעלים בהדרכה השכלית המלאה, שאין צריך עמה כי אם מנוחה וקדושה° ועונג°. עליהם נאמר "כל הקורא בתורה פטור מן התפילין"° [פנק' א קמח].

"נשמה יתרה"(10) - נשמה יתירה שנתן הקב"ה° לישראל - החמדה הגנוזה, אור השכל° המאיר על האדם בשבת°, שבנקל ישכיל לרומם נפשו אל השלמות האמיתית [ע"א א ה לז 138].
נועם° אלהי°, המתכנס לנקודה רוחנית°, השרוי בלבו של כל יחיד מבניה של האומה° בשבת° [עפ"י ש"ה, הקדמה, ח].

מנוחה(11) - עצם קדושת° הנפש, השפעה מלמעלה הבאה מכח עצם גילוי הקדושה שבנפש [ה' רי].
שפע° הנבואה°, שעיקר מעלתה היא ע"י כח עצם קדושת הנפש [עפ"י שם].
השפע הבא ע"י רצון שמים מטבע הנפש [עפ"י ה' ריב].
מנוחה של יום השבת - גילויה של קדושת ישראל° ואצילות° השראת שכינתם° [ל"י ב (מהדורת בית אל) שמז].
המנוחה הישראלית המיוחדת, המופיעה בקביעת והתגלות ערך זמנו וסדור חייו של האדם, לא בשעבודו אל מסיבותיו ההכרחיות החיצוניות, אלא בקשורו וריכוזו אל חרות עצמותו הפנימית, אשר ביסוד הווייתו ויצירתו המקורית [ל"י ב (מהדורת בית אל) שמה].
פסיביות של התבטלות° כלפי מעלה, לשם הופעת הקודש [פע' לו].
מנוחה רוחנית - התקלטות פנימית בחזיונות רצויים ומקובלים, שההרגשה העדונית [הרוחנית] היא מתאחזת בהם בצורה בסיסית [ר"מ נד].
מנוחה שלמה - הקודש°, הנשמה° האלהית (ה)מופיעה° באדם בכל הדרה° בעת תגבורת הקודש, ואז הוא מכיר כי הוא חי חיי־אמת°, חיים של נועם־ד'° וההתענג° מזיו° כבודו° [ע"א ג ב סט].

שבת הגדול - השבת המורה על היחש שלנו אל הדברים העומדים למעלה מכל הדרגה. ונקבע ליום הכנה דקנין הפסחים, ע"ש שפסח ד', הוראה להנהגה בלתי משועבדת לסדר והדרגה מצומצמת. וכדי להורות שהמקור היסודי שממנו נשאב חיים גם לכח האנושי, הוא הצד הישראלי, ע"כ נקראת זו השבת שבת הגדול, להורות שע"י ההכרה בשליטה העליונה של יד־ד'° היא נעלה על כל כח המתגלה בהדרגה, מפני שהמוסר היותר עליון יוצא רק מכח הכרת האמת שאין השליטה העליונה משועבדת לשום סדר וכח מכריח [ה' רז].

שבת הגדול - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

◊◊◊

חודש - שלשים יום, הוא הזמן הטבעי לחליפות סדרי התרגשות החיים ביחש חיי החברה והמשפחה [ע"ר א שפא].
התחלת הסתעפות קדושת הזמנים ומקראי קודש [ע"א ד ט נ].
חודש - מדת חודש - ההכרה של חדוש האורה־האלהית°, המופעת בחדוש הזמנים° ממקום° העליון° אשר למעלה מן השמש°, ששם החדוש הוא שוטף ותדירי [ע"ר א קסה].
ע' במדור זה, שנה.
חודש - ערך החודש - ערך המשטרי, ההשגחה וההנהגה, הסידור והתאוריה, בכל מלא עולמים [עפ"י ע"א ד ט נ].
ע' במדור זה, שבת, ערך השבת.
חודש - קדושת החודש - הארת החיים הרוחניים הבאים מזיו הסדר העולמי, הפועמים בכל נשמה המתעלה להתקדש בכל עז וכח, מעצם הנוכחיות העולמית הגדולה מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר [שם ד ט נ].
ע' במדור זה, שבת, קדושת שבת.

"ראשי חדשים" - (זמנים) המבליטים את המהות הזמנית° בהתחדשה, שתולדתה היא קדושת° המועדות° [ע"ר א קע].
יש בסגולתם הכח המקדש את הזמנים, שיוצא אל הפועל בקדושת המועדים, התלויים בעקרם בראשי החדשים וקביעותם [שם קסג].

כפרה - ענין כפרת ראשי־חדשים° - התחדשות נפשותיהם של ישראל כבריה חדשה [עפ"י מא"ה א צה].
גע' בנספחות, מדור מחקרים, מחילה סליחה וכפרה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קטרוג הלבנה. ע' במדור משכן ומקדש "חטאת לד'".
◊◊

שנה - (מדתה) - ההכרה העליונה°, המתקבצת מצרופי החדוש° של כל החדשים° לכלל אחד, אשר רק תיאור השינוי מבוטא בו, ולא תיאור החדוש. מעלת ההסתכלות העומדת למעלה מכל חדוש [ע"ר א קסה].
"שנה" - ◊ (הזמן) הנערך אל הצד הגדול הראוי להיות (שב)התבוננות גדולה של איזה ענין בעיון מיוחד, לוקח לו זמן. והוא מושאל ג"כ עם לשון שונה, המורה לימוד [ע"א ב ו נט].

◊◊◊

קידוש הזמנים - ציור° תוכן חליפותיהם ע"פ האור־האלהי° הבהיר אשר הופיע בימי צאתנו° מארץ מצרים° [עפ"י ע"א ד ט נז].
קידוש חדשים° ושנים° - ע"י כחן של ישראל° ופעולתן בעצמם ובעולם, תהיה ערובה בטוחה שכל הדברים יחזרו אל תכליתם, והזמן יפעול פעולה מקודשת°, היינו פעולה המגעת אל התכלית העליונה שכיון השי"ת° ולא פעולה של חול° [מ"ש שנ (ה' קעה־ו)].
מקדשים את הזמנים - מגלים את ערך הקודש האמיתי, את ערך הקיום האמיתי, ("קדוש לעולם קיים"(12)), של כל סדרי חיי האדם בעולמו [עפ"י ל"י א רכב].
'ישראל מקדשים את הזמנים'(13) - גילוי התוכן האלוהי של הזמן°, נתינת ערך ותוכן לזמן°, למציאות האדם בעולם, מכח העובדה של התגלות שם־ד'° על ישראל [שי' ב 132].

◊
מועד - הפרק של הזמן שהוכן מראש בכדי שכוחו של אור° הקודש° יגלה בעולם [עפ"י ע"ר א לט־מ].
(זמן) שנועד להופיע בו רשם מיוחד של אור קדושה° מיוחדת [עפ"י שם קכט].
מועדים, קדושתם - הקדושה־העליונה° המתאימה עם המציאות הזמנית, היורדת בעולם ההויה [שם קסג].
יסוד קדושת־הזמנים°, המועדות - הופעה° מתחדשת, המסגלת אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים [ע"א ד ט כ].

◊◊◊

חג - החגיגיות - הכרה קדושה אלהית (של) רושם הכללות וכח המאחד, המאחד בכחו וביסוד רשומו את כל הרשמים הפרטיים של כל הימים כולם [עפ"י ע"ר א לח].
חגים - סדרי זמנים מקודשים בישראל [א"ל פח].

◊◊

פסח - חג הפסח - הפרק של התחדשות הנשמה האישית ונשמת כנסת־ישראל°. פרק שבו הנשמה° הכללית° והאישית שבה ומתחדשת [עפ"י א"ק ג לה].
מקור יסוד לכל מועדי° ד'° כולם, לשמירת הזכרון° הכללי, ההולך ומאיר ג"כ בכל הפרטיות הציוריות° לכלל יותר גדול, הכולל את העושר של הנקודות החיות המתוספות בו בכל המדרגות הפרטיות שבמהלך הקדושה° של ישראל° [ע"ר ב רנה].
הענין המתגלה בפסח - הופעת הקדושה המקשרת את הכח הלאומי הכללי של כנסת־ישראל°, להיות כאיש אחד ממש, עד שקרבן היחיד של כל אחד נחשב כקרבן צבור° [ע"ר א קעח].

יסוד חג הפסח - פסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה° וצד החסד° שלה° [א"א 117].
ע"ע אמונה, שני צדדים בטבע האמונה.

חג החרות - החג הגדול, שבו יצא עם הנצח להיות העם הנגאל [פנק' ב קצח].
גאולה שבפסח(14) - החופש° האצילי° המסיר את כבלי העבדות° של הרשעה והטומאה° [ע"א ד ט יט].

"זמן חרותנו" - החרות° הוקבעה והוטבעה לנו בו בעצם מהות זמניותו במפלאות התגלותה של ההנהגה האלהית העליונה [א"ל רמט].

"חרות עולם" - חירות עולמית, כללית, קוסמולוגית, של שייכות לרבונו של עולם. החירות הפנימית [שי' ב 38].
ע"ע חרות עליונה.

◊
ביעור החמץ - מסמבל את הביעור של כל מיני הכיעורים הנפשיים, מן הכלל ומן הפרט. יש בו צד פרטי, מיוחד לאדם עצמו, וצד כללי, ההולם את הכלל, מצד אותו החיוב של הערבות המיוחדה לישראל, ומעורבה ג"כ בכל העולם כולו, <מפני הפעולה הישראלית, הראויה להיות מקפת את כל האנושיות>. ולעומתם נמצא חובת ביעור חמץ שלו, וחובת ביעור החמץ, שקבל עליו אחריות, בין של ישראל בין של נכרים [קובץ ח יא].

חמץ עולמי(15) - החמץ העולמי - עומק רע°, החפץ הרע והשפל [עפ"י א"ק ג קפב].

מצה - (המצה העולמית) - עומק טוב°, חפץ טוב ומרומם [עפ"י א"ק ג קפב].

◊
מרור - טעם מצות מרור וחרוסת - להודיע ולהזכיר לנו שנשארה לנו עוד המרירות שהיתה ע"י מה שמררו המצרים את חיי אבותינו, ואנו צריכים לתקנה ע"י סבילת המרירות מתומ"צ להיות עבדים לד'. שמה שמררו את חיי אבותינו נמשך ג"כ לדורות, עד שאנו צריכים לתקן המרירות הזאת, ע"כ באה מצות חרוסת להעיר על חיוב תיקון המרירות [עפ"י מ"ש קנב].

◊
פסח - זביחת תועבת מצרים לשם מצוה של קדושת שם ד' אלהי ישראל, אל אמת, אלהי עולם ד' [ע"א ד ט נג].

פסיחה - פסיחה על (דבר) - שריה וביאה על אותו הדבר דרך דילוגו, <אין הפסיחה מתיחסת על מה שימנע מלבא שם ויעבור עליו דרך קפיצת דילוגו כ"א על מה שינוח עליו> [עפ"י מ"ש קלט (ה' קפא)].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, פסחים על שתי הסעיפים.

◊
מצרים - ערות הארץ ומקור התאוות והחומריות° כולן [מ"ש סו (מא"ה א צז)].
מצרים - (ממלכת מצרים העתיקה) - הכח המחנק והלוחץ, הגדול והחזק, שהיה עומד ברום עוז תוקף הקולטורה העולמית והיה - כמו העולם כולו - בניגוד גמור מכל החפץ־העליון° של השאיפה האלהית° של הנשמה־הישראלית°. כח חפץ העבדות° המוחלטת, והטומאה° והרשעה והבערות הנלוות עמה [עפ"י ע"ר ב רסד].

◊
תם - איש אשר אינו חכם כ"כ עד שיבין מעצמו אורח האמת, אבל לבבו ישר° ומתעורר ע"י מה שרואה, לתור אחרי האמת, וידו קצרה מהגיע אליו <שרב טוב יקבל מהתורה, שעל ידה יגיע אל סוף תכליתו> [ע"ר ב רעד].
המוכן לקבל השכלה, ולא לרדת בעצמו עד סוף האמת [עפ"י שם רעה].

"שאינו יודע לשאול" - שאינו מוכשר כלל, אפי' להתעורר ע"י מה שרואה, לתור אחרי האמת [עפ"י ע"ר ב רעד].

◊

"מתבוססת בדמיך"(16) - מלוכלכת בחסרונות, והסיגים רבים. שהדמים מורים על לכלוכי הנפש והטומאות הדבקות בה [ה' ריא, עו].

"ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו' ואת ערום ועריה"(17) - ישנם לך שני דברים: ותרבי ותגדלי - הגדלות הטבעית, וגם עדי עדיים - המעלה היותר עליונה נוספת על הטבע, ומה חסר לך? - הדבר הקרוב אל הטבע, דהיינו בגדים, וזהו ואת עירום ועריה [עפ"י ה' עו (ג"ר ב מו)].
ותרבי ותגדלי - התכונה הטבעית, ההסכמה שבלב החזקה, כי לא נפרד מקדושת־השם° ית', וכבר נשבענו לו ית' שלא נמירהו באל אחר, זה כבר נגמר במצרים, שהאומה בכללה כבר קנתה זאת המעלה. עדי עדיים - רוח ישראל העולה למעלה, תשוקת האומה בכללה לבא לתכליתה שהיא נשגבה ונפלאה, ומאותה התשוקה הכללית הבוערת כאש, נמצאת אש קודש בלב כל אחד מישראל שאינו יודע בעצמו טיבו וענינו, וזאת התשוקה היא לדבר גדול מאד <עד שבערך מיעוט מעשינו בפועל נחשב הדבר כערום המבקש תכשיטין של אבנים טובות> [עפ"י שם].
זכינו להמעלה הנמוכה הטבעית, והמעלה היותר גדולה. ע"כ משל הנביא שיש לנו הגדלות הטבעית, וגם עדי עדיים, ומה חסר לנו? בגדים הקרובים אל הטבע, כדי שיהיו העדיים מתקבלים, ויהי' ראוי לנו להתקשט בהם. <ולזאת נתנה לנו תוה"ק המלאה חוקים ומשפטים צדיקים, להשלים אותנו בהמעלה הבינונית, שאז יהיו כל השלשה מעלות בקשר אחד, מעלת הגדלות הטבעית, ומעלת הבגדים, ומעלת העדיים> [עפ"י שם].
"עדי עדיים" - שיבוץ התורה כולה בכל פרטיה והזכות למעשה המצות, שיהיו מעשיהם הגשמיים גורמים מעשים נשגבים [מא"ה ג קפד].
עדי המצות° שנתן השי"ת° להם <אע"פ שלא הי' לפי השלמתם כמש"א "ואת ערם וערי'" שפי' בלא מצות>, שע"י המצות יזכו אל התכלית הרצוי' לסוף הימים, <דהיינו מדרגת נשואין°, שיגיעו לטהרת עצם הנפש בהופעה גדולה ועליונה> [עפ"י ה' עו].
ע"ע עטרה.
◊
"'וימררו את חייהם בעבדה קשה' בקושיא, 'בחמר' זה ק"ו, 'ובלבנים' בלבון הלכתא" וכו'(18) - שהמצרים° ע"י טומאתם° מררו את החיים־האמיתים° של (ישראל) דהיינו קדושת° הנפש, ועי"כ הוצרך להיות עול התורה° ביראה ועמל, כדי לצרף הסיגים ולתקן המרירות שנקבעה ע"י מרירות מצרים. ולולא זה לא היה מקום לעמל, כי ישראל־קדושים־הם° ונמשכים בטבעם אחרי רצון° אביהם° שבשמים° [מ"ש קנב (ה' קצא)].

קרבנו לפני הר סיני(19) - ששם בטבע נפשותינו להיות קרובים לאותה הקדושה° שהשרה על סיני° [מ"ש לה (מא"ה ב מט)].
החזירנו אל איתן המעלה (שהיתה) מוכנת בהסתר, לולא חושך הגלות° [עפ"י מ"ש רפז (ה' רמד)].
◊ הקריבות לפני הר סיני גורמת להחזיר לאיתנה קדושה ישנה שנתבטלה ע"י סיבות חיצוניות, להחזירה למעלתה [שם].
הקירוב לפני הר־סיני° וההעמדה עליו ואצלו ובתחתיתו - המעלה הגדולה היסודית, של ההכשרה וההתקדשות לקבלת התורה, הקובעת את יסוד הסגוליות° הישראלית מתוך מקורה האלהי הכללי של התורה [עפ"י א"ל לז].

◊
"מכת בכורות" - הכחשת היסוד הראשי של משך החיים הטמאים, שלקחה טומאת° מצרים° בו את החלק הראשי [עפ"י ע"ר א מב].
הפלא, שהודיע לכל העולם את ההשגחה־האלהית°, החודרת לכל חגוי ההויה כולה, ושעם זה היא מפרסמת את ההקפה האחדותית שלה, הכוללת את כל המדריגות כולן. "אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור, לטפה שאינה של בכור"°; וההקף כלל את החי לשדרותיו, "מאדם ועד בהמה" [ע"ר ב פא].
הגבורה° היותר נוראה, המראה לנו עוצם יד־ד'° בידיעה הפרטית הנפלאה והשליטה על כל נפש ורוח, שיש בכל אחד מהם המוני המונים כחות לאין תכלית [ע"א ב ט שיב].

◊
מלאך - הונח על עצם ההליכה להשליחות, ולא על שם עשיית הפעולה.
שרף - המכלה והמחבל.
שליח - הונח על שם עשיית הפעולה השליחות [ה' עט].
◊
"ואשא אתכם על כנפי־נשרים"°(20) - ביאת המדרגות שלא בהדרגה כ"א בפתע פתאום [מ"ש רפה (ה' רמב־ג)].
להעלות אתכם אל מעלות קדושות שלא בהדרגה [מ"ש קכב].
השפיע עליהם השי"ת שפע גדול בשעת יציאת־מצרים° בליל פסח°, שיתגלה טבע הנפש לחשוק בקדושת° השי"ת° [ה' עז].

"כנפי נשרים" - יד־חזקה°, בלא הדרגה [ה' רכ].

זרוע הנטויה(21) - הפעולה האלהית התדירית, ההולכת ובונה עולמים° ומשכללת אותם בכל עת°, ומעלה את כל אשר בהם, את כל גווני° נשמותיהם, ואת כל אוצרות חייהם אל המרומים־העליונים° של האושר°־האלהי, המתנוסס בהגלות תועפות עזוז° קדשו [עפ"י ע"ר א כז].
ענין נטית הזרוע - מורה - כי לא יצא עדיין אל הפועל כל הטוב° אשר דבר ד' על ישראל, אמנם ניכר שזרועו נטויה עלינו, ועוד יגמור הטוב אשר החל. יד־השמאל°, שלא יצאה אל הפועל [ה' ריד (ע"ר ב רעט)].
מורה על להבא, כמו "עוד ידו־נטויה° עלינו" [פנק' ג רצד].
"זרוע נטויה" - זרוע (ד') המגלה את מה שבכח ובהכנה נטויה לפעול ולהאיר ישועות°, כפי התגלותה בגאולה הראשונה, כלפי העתיד [ע"ר ב תמב].
◊ נטית הזרוע כלפי הפעולה שלהבא [שם תעב].
ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ידו נטויה.

"יד חזקה" לעומת "זרוע נטויה"(22) - יד חזקה נגד מה שבפועל מגאולה° של שעבוד מצרים°. וזרוע נטויה כמו "ועוד ידו נטויה" היינו הכנה וכח לשאר הגאולות, ואנו צריכים להוציא מן הכח אל הפועל קדושת הגאולה [עפ"י מ"ש כב־ג (ה' רכג־ד)].
"יד חזקה" - יד הימין°, שהעלתה את ישראל במעלה רמה מאד שלא כפי ההדרגה, על אף שאין העולם החיצוני מסייע, ועוד מנגד לעליה. כנפי־נשרים°. ו"זרוע נטויה" - יד השמאל°, שלא יצאה אל הפועל, ההולכת בשוה עם ההדרגות ומביאה אל המרכז שהיד החזקה העמידה שמה את השלימות [עפ"י ה' ריד, ושם רכ, (ע"ר ב רפ)].
"יד חזקה" "זרוע נטויה" "כח גדול"(23) - ◊ מפני שצריך שתהיה יד האדם בבחירתו° תמיד מתלוה ליד האלהית, להוציא מן הכח אל הפועל בבחירה כל הטוב שהוא מוכן לה, ע"כ צריך "זרוע נטויה", להוציא במשך הזמן השלימות בהדרגה, שתהיה עליתינו לא עליה בלתי טבעית לפי ערכנו שצריך על זה "יד חזקה" ואין דינה להיות תמידית, כ"א לקנות מעלה טבעית שלנו. "יד חזקה" להביא למעלת התורה° בתכלית מעלתה הגבוהה; (ש)[ו]בהמשך הדורות שהאור נפל וצריך להגיע לזה בהדרגה, צריך "זרוע נטויה", להחזיק שלא יפול הדבר במשך הזמן ועוד יתחזק בכל דור לבוא במעמד יותר קרוב אל המטרה. "כח גדול", נגד מצות־בני־נח°, שגם מהשלימות האנושית נפלנו במצרים°, כי תועבות מצרים דבקו בנו ע"י ההתערבות [עפ"י ה' ריז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, התהלכות אחרי ד', התהלכות את האלהים, התהלכות לפני ד'. ע' במדור תיאורים אלהיים, יד ד'. ושם, ידים (אלהיות). ושם, זרוע ד'. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "יד חזקה" "זרוע נטויה". ושם 'יציאת מצרים', 'עליה ממצרים' החילוק ביניהם. ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ידו נטויה. ע' במדור זה, יציאת מצרים, תכלית יציאת מצרים.

"יד חזקה" - "ביד חזקה ובזרוע נטויה" - כנוי להניסים° הגלויים [ע"ר ב רסז].

שכינה - "גילוי שכינה"(24) - צורת° החיים הכללית הנאדרה בקודש של אל אלהי ישראל בהופעתו על עם קדשו [ע"א ד ט נג].
◊ גלוי שכינה ההולכת ומתגלה - (מתבטאת ב)דעה ההולכת ומתעמקת, (ב)אנושיות המתעלה, (ב)צביונים החצוניים שברעיון המתטשטשים [עפ"י פנק' ב ר].
זרם ההויה האלקית°. כמו שיש זרם חיוני בדומם, צומח, חי, כן יש זרם אלקי באדם. זהו הבדל לא כמותי פרטי מקרי, זהו הבדל איכותי סוגי עצמי. הזרם הבא אל האדם הוא הבא מצד הבריאה° הראשונה, הכונה הראשונה, וזהו שאנחנו קוראים אלקי בעצם, (זוהי) ההשגה הזורמת לעם ישראל [נ"א ה 31].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, השראת השכינה. ע"ע חילוני, נשמה חילונית.

"גוי מקרב גוי"(25) - בחיצוניות כבר הי' דבקים בשפלות מצרים° [עפ"י ה' ריט].

אות - ◊ מראה, שהדברים הנעשים עפ"י השליחות של הציר הנאמן, הוא ענין שמיד השם־יתברך° בורא כל הוא נעשה [ע"ר ב פב].
מופת - ◊ מראה על עוצם הכח של המשלח ב"ה [ע"ר ב פב].

"בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים" - להשלים חלקו בשלמות ששייכת לערכו ודורו המגיעה לו מיציאת־מצרים° [ה' ריז].
◊
ההכנה ליציאת מצרים - (שבאמירת הפרשה המכינה סדר היציאה לישראל) - פעולה כבירה של חידוש הרוח בישראל מעבדות° לחירות° [ע"א ד ט יח].

"יציאת מצרים°"(26) - החירות° המוחלטת ביד רמה, שנתגלה כח החיים הכפול של צבאות־ד'°, כח החיים העליונים של גילוי־שכינה°, של צורת° החיים הכללית הנאדרה בקודש של אל אלהי־ישראל° בהופעתו על עם קדשו; וצורת חיים האיתנה של גוי איתן, אשר כעוצם נשמתו העליונה הרוחנית מרוב אונים ואמיץ כח אשר לא יעף ולא יגע, כה הוא עוצם חילו בחיים, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח [ע"א ד ט נג].
פעולה כבירה של חידוש הרוח בישראל מעבדות לחירות [ע"א ד ט יח].
העליה הנפלאה של יציאת מצרים - ההארה° הפסיכולוגית הלאומית, ההתרוממות° העליונה, האלהית° - שהיתה מושפעת בכחו של רועה נאמן - שבזקה בבת אחת בחפזון, שהיתה כ"כ חזקה עד שהוכרה ג"כ על המהלך הקוסמולוגי, סדרי העולם, של דור־המדבר° כולו [עפ"י אג' א קעה־ו].
◊ יציאת מצרים היתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה° נחשבת היא לדבר שהיה איזה פעם ועבר, ונשאר בתור זכרון אדיר בתולדות ישראל, ובתולדה הכללית של האנושיות כולה. אבל באמת ע"י הכרה תוכית אנו באים לידי ידיעה, כי עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל, התגלות יד־ד'° בפרסום ובהופעה בהירה על פני ההסתוריה של התבל, התפרצות אור° נשמת־אלהים° החיה והפועלת בכל מרחבי עולם, אשר ישראל° זכה לזה, שע"י גדלו והכשרת קדושתו°, תאיר את אורה להזריח° אורים גדולים בכל נאות מחשכים לדורי דורים [ע"ר א כו].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, יציאת מצרים לעומת מתן תורה. ושם, 'יציאת מצרים', 'עליה ממצרים' החילוק ביניהם. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דור המדבר.

יציאת מצרים - תכלית יציאת מצרים - שתופיע זרוע־ד'° בזרוע־נטויה°, דהיינו להרים את העולם לתכלית של יושר° שאין אנו מכירים כלל את ערכו, מפני ריחוקו מאתנו, <זה צריך דוקא להתגלות ע"פ גילוי אלהות למעלה מן הסדר וההדרגה, למעלה מהזמן> [ה' רה].

יציאת מצרים - הנסים והנפלאות שביציאת־מצרים - היסוד הפנימי° של כל הרתוק של האומה° הנפלאה האלהית° בפליאת תולדתה [ע"ר א כו].

נס קריעת ים סוף - דבר מופלא, בהתפשטות הנס בכל המציאות של המים°, והי' ביטול לסדר טבע כולל, המורה שסילק ית' יד הטבע בכללו מחוק רשום כולו של המציאות. <והנה סר בזה כח הסיבות והמסובבים, ונמשכה ההנהגה עפ"ז לשעה זו בכל המציאות שלא בדרך עילה ועלול וקישור סיבות, כ"א בתוקף יד השי"ת והשגחתו הגלויה הבלתי מתלבשת כלל בלבושי הסיבות וקישורי העלולים. כי כיון שכל חלקי המציאות ע"פ דרכי סיבותיהם ועילותיהם בהנהגה הטבעית אחוזים וקשורים זה בזה, וכל דבר מנהיג את אחיו ומונהג ממנו, ופועל עליו כמו שנפעל ממנו, וכענין ביאור הרמב"ם במו"נ שהמציאות כולה כאדם גדול בעל איברים, א"כ בביטול כח עיקרי ממנו לגמרי הרי עושה רושם בכל סדר המציאות כולו, וא"א בשו"א שינהג מנהגו בשעה זו ע"פ מנהג קשר הסיבות ואחיזתן ע"פ עילה ועלול בהדרגת ההנהגה הנהוגה. ונמצא> שיצא הטבע בשעה זו מלבושי קישור הטבעיות, ונמשך כולו רק ע"פ גילוי החפץ העליון בלא שום הלבשה טבעית מסודרת [מ"ש שנד].
הנס ממדרגה עליונה, שתנאי התנה הקב"ה בעת יצירת הטבע שיהיה מקום לנסים ולהשתנות הטבע, <ומשום זה הנס של קריעת ים סוף נקרא מקור הנסים שהשתתפו בו נסים עליונים ותחתונים, ע"י הרצון והמחשבה העליונה שהיתה בזה לפני בריאת העולם>. מקור המחשבה° ושבירת הטבע [עפ"י טוב רואי, שבת פרק ב מה. דרשות לביאור ניסי חג החנוכה].

◊
"נהמא דאסותא"(27) - המצה היא רפואת הנשמה המשוחררת, חירות עליון, בגאולה שלמה. היא משתקת את כל שאון חיצוני, כל תנועה והתגבהות במערכת החיים, מאלמת את הזרמים החיצונים, ובסגולתה יש לתן כח חפשי בחירות הקודש [עפ"י א"ק ג לו רעג].

הסַבָה - הוראת ההסבה - מצב של בני חורין, שהם קבועים ולא תלושים, מעורים ביסוד חייהם, המזלף עליהם שפעת חיים לרויה לכל מהותם, לגוף ולנשמה, לכל הויתם [מ"ר 162].

צָפוּן - "וצפונך תמלא בטנם"(28) - עונג° היותר נשגב שבהשגה, מה שאי אפשר כלל שתהיה כ"כ ידועה ע"י שום לימוד, כ"א ע"י מה שאפשר לאדם לחזות מבשרו ומנפשו. אין חכם כבעל הניסיון [פנ' כג (קבצ' א פח)].
עומק הרגש היותר צפון בעומק הנפש, הנעלה מכל פה ולשון להביעו [ע"ר ב רצ].

◊◊◊

עומר - (ענין קרבנו) - הנפש הבהמית המתעלה לעליוניות מקורה, בנטיית כחה העז לקודש° ולטהרת° אמת, בקירוב כחותיה החמריים של האומה° כולה, המתפשטים בכללותה, להיות קודש לד' [עפ"י קובץ א שפג].
כוונת הקרבתו - נטיית רצונו של הכלל° לצד העילוי° והקודש, בתפיסת יסוד הכח הבהמי המשותף לאדם ולבהמה, הכלול במהותם של השעורים, המתכלל בעומר, כשהוא עולה למזבח° [קובץ א שפד].
מנחת השעורים - מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית [א' קסז].

◊◊

יום העצמאות - עניינו של היום - הכרזת ההחלטה כי קמה ותהי מדינת־ישראל°, כי התחילה קמה וגם נצבה עצמאות שליטתנו על ארץ־אבותינו מורשת נחלתנו [ל"י א (מהדורת בית אל תשע"א) רסז].
ע' במדור משיח וגאולה, מדינת ישראל, הקמתה.

◊◊

שבועות - חג השבועות - יום אשר עמדנו בקומה° הרוחנית° הגמורה שלנו [ע"ר ב שה].
חג הביכורים, זמן מתן־תורתנו° [מ"ר 176].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, יציאת מצרים לעומת מתן תורה.

◊

"מעמד הר סיני" - העת° אשר ראש הפסגה של אמיתת הויתנו נתגלה על כללנו°, העת אשר אדון־כל° נגלה עלינו בערפלי טוהר° ללמד לעמנו תורה° ומצוות° [מ"ר 172].
הצד העליון של ההצטוות על כללה של תורה° ופרטיה [עפ"י ע"א ד ה מה].
זמן מתן־תורה°, שנחשפה אז הנשמה הישראלית כפי מה שהיא בעצמותה, באחדותה, בחטיבותה המיוחדה, "ויחן שם ישראל נגד ההר". עת חשיפת הצורה העצמית, בה הוכר כי מולדתה של הנשמה הישראלית והטבעת כל הוייתה, אינה אחרת כ"א הופעתה של התשוקה האלהית הכמוסה החיה בתוכה בצורה יותר עזיזה ויותר תופסת מקום, מכל הויה ומכל חיות שבכל יצור נברא שבעולם [שם ט קלט].
מעמדה הנשא והנשגב (של) כנסת־ישראל°, בימים מקדם, בימי פריחתה והתחלת גדולה, בימי "חסדי נעוריה ואהבת כלולותיה", (בו) הגיעה בנשמתה המזהירה, בתעופה גדולה למקור האורה־העליונה°. (העת בו) השרישה את תכונתה הלאומית במעמקי האידיאה־האלהית° הצלולה בכל להבת אש עז אהבתה ובכל תפארת הוד רעם גבורתה, ועם ברקי נגהה חתמה לה את חותם לאומיותה [עפ"י א' קה].
ע' במדור מקומות וארצות, הר סיני. ע"ע "מעמד הר עיבל".

הקירוב לפני הר־סיני° וההעמדה עליו ואצלו ובתחתיתו(29) - ההכשרה וההתקדשות לקבלת התורה, הקובעת את יסוד הסגוליות° הישראלית מתוך מקורה האלהי הכללי של התורה° [עפ"י א"ל לז].

"כפיית ההר כגיגית"(30) - החלטת הסגולה° האלהית של יעוד החיים [ל"י א (מהדורת בית אל) לה-לו].
גלוי החלטיות טבעיותה העליונה והפנימית של התורה° ומצוותיה° בשיכותן לישראל, את ערך העצמאיות הנשמתית אשר בה, המתיחסת לכל תכונת אפים ומציאות חייהם של ישראל [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רכג].

"וירד ד' על הר סיני"(31) - השפלת קדושת° הענינים הגדולים° באופן שיוכלו ישראל לקבל [מ"ש לה].

"מתן תורה°"(32) - הופעת° ההופעות. התגלות עליונה שפעלה על הציבור, שכל הדורות הולכים וחותרים, הולכים ועובדים לגלות את אורה, ואפילו ברקי הופעתם הם תולדותיה של הופעת עולמים זאת [עפ"י קובץ א תכג (מא"ה ב סא)].
ההופעה האלהית השלמה הרוממה מרומי שמי שמים°, המובילה את האדם הכללי והפרטי למגמת מנוחתו, המבססת את העולם כולו בהוד° מכונו [ע"א ד ט יט].
התגלות דבר־ד'° מנוייה וקצובה, בדבור שלם וברור ובהארה° עליונה מפורשה [שם קז].
התגלות° ראש הפסגה של אמיתת הויתנו על כללנו°, התגלות אדון־כל° עלינו בערפלי־טוהר° ללמד לעמנו תורה° ומצוות° [עפ"י מ"ר 172].
הבאת כל האור־העליון°, המתנשא־מימות־עולם° ומתעלה מעל כל המגמות° והכונות כולן, לתוך העולם המוגבל°, המרוצף מגמה וכונה, מצרים והגבלות, והארת כל מחשכיו בזיו° הקדש° [עפ"י ע"ר א קפה].
גלוי חוקי החיים של כל היש בתוכן חיי האדם הבחיריים, כדי שתתאים כל המציאות כולה, בחלק המוכרח בגלגולי מפעלותיו, ובחלקה החפשי° ומסור לרצונו ונטית לבו, לבנות יחד את בית־ד'° בעולמים° כולם, בכל תפארת° אמונת° עולם [עפ"י שם נד].
התגלות נשמת ישראל, "חיינו ואורך ימינו". הופעת הנשמתיות והמהות הפנימית שלנו [שי' שמות 326].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, יציאת מצרים לעומת מתן תורה.

"מתן תורה" לעומת "קבלת תורה" - מתן תורה - מצד הקב"ה הנותן, השפע של קדושת תורה מצדו ית'. קבלת תורה - מצד ישראל המקבלים [עפ"י דעת כהן קפא].

"קבלת תורה°" - קליטת ההשפעה האלהית המחלטת בתוקף הויתה בקרב חיי הכנסיה־הישראלית° בנימוסיה, בשאיפותיה ותקוותיה, והשרשת שורשיה בנשמות° יחידיה וכללותה לדורות עולמים [עפ"י מ"ר 3].

"נעשה ונשמע"(33) - נעשה כדי שתהיה העשיה הכנה להוסיף שמיעה והבנה לבא עי"ז לחינוך° יותר גדול [מ"ש קד].
◊ נעשה - כולל הקישור אל ערך הלמוד המעשי, ונשמע - הקישור אל ערך הלמוד הסגולי [עפ"י א"ת ח א].

עשיה בתכונתה העליונה - ("נעשה ונשמע") - הזיו־העליון° של כל התכונה הרוחנית, התגלמות התורה° בחיים, הארת העולם במפעל מזיו הקודש, הטבעת חותם העולם בהבלטה בסידור יפעת° הקודש°. העשיה בתור המגמה העליונה - <באה לא בתור מעשה ממצע איזה זיכרון ואיזו ידיעה, איזה תוכן סימבולי° שעל ידו באים לידי איזו זכירה, אלא זהו> תוכן עליון הבא מתוך אותו הסידור האלהי שבו האדם בונה את העולם, נעשה שותף למעשה בראשית, מעדן את ההויה, מעלה אותה ומשפרה [ע"א ד ט עז].

הקדמת נעשה לנשמע(34) - הקדמת העשיה קודם הידיעה בעומק הטעמים°, כי הנפש חומדת את הטוב מצד עצמו, לא מצד השקפת התכלית היוצאת ממנו [עפ"י מא"ה ב קיא (פנק' ג רסא)].
(באה) מרוב העצמיות שהמשמעת האלהית בכל הדרת° החמודות שלה מתעצמת ברוחם ועומק טבעיותם [עפ"י קובץ ה רעב].
הדחיפה הסמויה של הפרטים, שבתוכם גנוז אוצר חיים בלתי נודע ומשוער, והם הולכים ונדחפים, ומתקשרים למגמה, שבהקבץ השעור הראוי והתכונה הראויה, הצירוף והסידור הנכון, מתגלה לפי הערך אותו האור הנודע, אור החכמה הבינה והדעת, והיסוד המגמתי העליון, בגדולת צביונו [א"ק ב תקנה].
היסוד היצירתי, השורר בעולם המוחשי והאידיאלי. הבנין בהתגלמו מתקבץ הוא מהפרטים, ובק(ב)וצם של הפרטים משתכלל הכלל. והעדות על המחשבה שלמעלה מכל מחשבה, על הכונניות° המטרתית שלמעלה מכל מטרה, היא הולכת ומתבלטת [שם].
בכח דחיפתו של רוח־חיינו הפנימי - שגם היא כמה גורמים חיצוניים יביאוה לידי גילוי - הולכים להם חיינו את מהלכם, הולכות יצירותיהם הממשיות ומתרחבות ומתכוננות, גם דרך ארחות עקלקלות שונות. ומתוך תוכם ואתם יחד, צומחת ועולה ההכרה המבוררת והמחוורת, עם כח שכלולה הגדול והאדיר, לשפרם, לבססם, לסדרם כראוי, להעמידם על מעמדם הנכון, האמיתי, הבריא והקים. עם גידולו של החומר מופיע ומתבלט אור הנשמה הפנימית המחיה אותו, ומהלך־החיים הטבעי הוא בעצמו מביא לידי גילוי ובירור את יסודותיהם העיקריים [ל"י א יב].
(הבעת) רז הכוון הנשמתי אל מול הצווי האלהי [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל) לה].

"קשרו לכל אחד ואחד מהם שני כתרים"(35) - (במתן־תורה° כשאמרו ישראל "נעשה ונשמע"° ירדו ששים רבוא של מלאכי־השרת° וקשרו) - שכל אחד נעשה תכלית בפני עצמו, עד שעל כל אחד חופפת קדושת כתר° מיוחד חוץ ממה שביציאת־מצרים° קנו הקדושה הכללית, מצד תכלית הכוללת הקדושה של האומה° בכללה, כי במתן־תורה נתוספה להם תכלית הקדושה הפרטית [עפ"י מ"ש קכא].

◊
שתי הלחם - הדעת העליונה(36), בשני ערכיה הכלליים, הדעת־המעשית° והדעת השכלית הרוחנית העיונית. שתיהן בחוברת עולים ברוממותם בשתי הלחם של חיטים [ע"ר ב שה].

◊◊◊

תשעה באב - היום המר והנמהר, יום שריפת בית מאויינו, שכל חורבן, כל מאפל וכל הרס ודלדול קשור עמו [אג' ג מה].

חורבן בית המקדש(37) - חורבן המרכז הלאומי, בנטילת נשמת האומה הכללית [עפ"י ע"א ב ט קיח].

ביום שחרב בית המקדש נולד המשיח°(38) - ביסוד החרבן כבר טמון גרעין השלמות שתתגלה בעתיד [פנק' א תרלז (שי' 6, 25)].

◊◊◊

אלול - ירח אלול - החודש המעודד את הנשמה° הטהורה° הישראלית° מני אז, החודש החותם את מערכי השנה העומדת לעבור, וכל עלילותיה ורשמיה [אג' ג מט].

◊◊◊

ראש השנה - מקור כל הדינים וכל התיקונים של כל השנה [רצי"ה ג"ר 132].

זכרון(39) - (לפני ד') - כח הסגולה° האורית° כמו שהיא בעינה לפני ירידתה° והתמעטותה במשך הדורות בירידתם, שאותה הבהירות, שעמדה הסגולה הקדושה° המיוחדת, שממנה באה הנקודה הנשמתית° הקדושה° לכל פרט מפרטינו, נזכרת ומופעת מכח שורש מציאותה [עפ"י ע"ר א פג].
ע"ע פקידה. ר' זכירה, זכירה את ד'. ע' בנספחות, מדור מחקרים, פקידה וזכרון, ההבדל בין פקידה לשאר דרכי זכרון.

◊
"כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, מ"ט דלא איערבב שטן"(40) - <זמן תקיעת שופר° היא עת חפץ להשריש בלבבו הסכם חזק על קיום התורה והמצוה לכל השנה, (שעל ידי זה) יסורו כל המקטרגים, ו"אין שטן° ואין פגע־רע°", ודבר זה יסייע שגם כל ימות השנה הקדושה הפנימית מתחזקת עד שאין צריך לשום יסורין ח"ו, (אך אם ח"ו אין תוקעין לה בתחלתה -)> כיון שלא הזריח עומק טהרת הנפש בראש־השנה°, יוצרך ח"ו לביטושין ויסורין להזריח אור הנפש על מחשכי החומר [מא"ה א (מהדורת תשס"ה) קפח].

"כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה"(41) - כל שנה שרשה בתחילתה - שמתנהגים כרשים לבטל את עצמם אל הכלל ולהשתתף יחד, היא מתעשרת בסופה - שכבר בתחילתה יש בידה עושר של סופה [מא"ה א קיא].

◊
שופר - סגולת השופר - לעורר הכוחות הנרדמים, ואצל ישראל הוא לעורר כח הקדושה° הצפונה [מ"ש קעה].
להוציא מהכח אל הפועל קדושה חלקית מהקדושה הצפונה בנפש הישראלית [שם סז (מא"ה א צז)].
טבע השופר - לעורר את הנפש מתרדמתה ותתגבר בכחה, <שאז, אם היא טובה, תתאזר לכסוף את הטוב ולהדבק בעבודה באהבת־ד'° ויראתו°, ולנפש רעה תוסיף רעה, כי יחרד לקראת נקימה וכל מדה רעה שבעמקי נפשו> [מא"ה א (מהדורת תשס"ה) קפז].

"שופר גדול" - "יתקע בשופר גדול"(42) - הפעולה הכללית של הוצאה מהכח אל הפועל את הקדושה הצפונה בנפשות ישראל, להארת הקדושה בכל עוזה ותקפה, לעתיד לבוא [עפ"י מ"ש סז (מא"ה א צז־ח)].
התעוררות ורצון (בישראל) שמקורם בקדושה באמונה החזקה בה' ובתורה, בקדושת ישראל ותעודתו, וברצון לקיים את רצון ה' שהיא גאולת־ישראל° השלמה. רצון עם להגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה שאינה נתנת להתמלא בהיותו גולה ועלוב [מ"ר 268].

"שופר של משיח°"(43) - ההתעוררות והדחיפה שגורמת לתחיתו ולגאולתו° של עם ישראל°. התעוררות זו - היא התקיעה המקבצת את האובדים והנדחים והמביאתם להר הקודש בירושלים° [עפ"י מ"ר 268].

◊

"ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה"(44) - שהצבאות המה כל הברואים כולם, והנה לא הכל הפיקו תכליתם האמיתית, כי השי"ת הכין שיהי' מרכז ההבאה אל התכלית תלוי בבחירה של האדם. א"כ כמו שרבים מבני האדם בחרו בתהו לא דרך ולא הקריבו נפשם אל שלמות תכלית האושר שהשי"ת כוון להם למטרה, כמ"כ לעומת זה חלקי הבריאה שלעומתם הרחיקו מהמטרה. וכל זמן שלא באו אל התכלית הרי אין זה כבודו של השי"ת שיקרא שמו עליהם. ע"כ במשפט יום הדין הגדול תודע גבהותו° של השי"ת כביכול, שכל דבר שלא בא אל רוממות התכלית שהיא השלמות הנשגבה מאד, אין ראוי שיקרא עליו שמו° של הקב"ה להיות נשאר בקיום תמידי. ע"כ נגד חלקי הבריאה שלא באו לתכליתם אמר "ויגבה ד' צבאות במשפט", שיראו הכל גבהותו וכבוד רוממותו, שאין כבודו להיות נטפל בדברים שאין להם תכלית נשגבה. ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"(45), פי' לתכלית נשגבה כ"כ שהוא כבוד לו ית' על מה שבראם, וזה יוצץ כשיבא הזמן שתתגלה תכלית כונתו ית' בבריאה בכלל ובפרט. "והאל הקדוש", שהוא ית' מצד קדושתו, כל מה שכיון לתכלית, הכל הוא מקודש ומאד נשגב, "נקדש בצדקה", שיראו הכל הצדקה הרבה שעשה בבריאת הברואים. שכל זמן שלא באה תכליתם לידי גמר אין הצדקה ניכרת, שאין עוצם ועומק הטובה המכוונת בבריאה ניכר וגלוי לכל, אבל כשתתגלה התכלית האמיתית שהיא ענין הקדושה, יראו שנקדש בצדקה שעשה [מ"ש שמט־שנ].

"וכל מאמינים שהוא יוצרם בבטן הכל יוּכָל וכוללם יחד"(46) - ההכנה היותר קדומה והיותר צעירה ובלתי מושלמת, והעיבור הקדום לתולדה ומכש"כ לגידול של ילדות בחרות וזקנה, הוא נעוץ ומחובר עם האחרית היותר מתוקנת, ואין שם שום היפוך וסתירה כ"א אחדות ושלום° אמיתי° ופנימי° [ע"א ג ב צ].

"הרת עולם"(47) - הויה יצירית חדשה ונפלאה [א' קכב].

◊◊◊

יום הכפורים - התוכן הפנימי° של השנה°, ונקרא בשביל כך "אחת בשנה"°, מדה אחת ומיוחדת המאירה בתוך השנה [ע"ר א קלט].
יום האחד והמיוחד בקדושת טהרו, של ההתרוממות הנאדרה מעל צמצומי החיים הרגילים והתדיריים, והתיצבות שיעור קומתם המשוכללת והמוחלטת מתוך העלאה זו עצמה [א"ל קיח]. 
יום ההתרוממות של טהרת הקודש [א"ל קכא].
חג חזרת התחייה הרוחנית הנשמתית האישית היחידית והצבורית שלנו [שי' מועדים א 112].

◊
שעיר המשתלח(48) - העודף של סערת החיים, שהוא יסוד החורבן והשממה, המשתלח למקום השממון, למרכז החרבן. (שעניינו) ליסד את יסוד הטהרה° והקדושה° החסינה° של החיים העזיזים° [עפ"י ע"א ד ט קל].
התעלות השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה של הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בנוולו, עד שפל תחתיתה. והכל מתהפך לסנגוריא [עפ"י א"ק ד תצה (ע"ר ב שנח, קובץ ה קצג)].
◊ מכוון נגד העוונות° שהם מצד עצמם נגד הטבע הנפשי של האיש הישראלי, אשר רק הצבע הזר, של הדמים הבהמיים, הוא הוא שגרם להצביע את החיים בהצבע הדמי הזה. והצבע הזה, של ההתעוררות הזרה, מהפך את האדם לשעיר°, דמות מחבל רוחני וציורי [עפ"י ע"א ד ט יד].
◊ <מפני הזיקוק שלנו לעולם, להוסיף גרים°, שזהו יסוד "נפש הגר" שבקרבנו, שאנחנו יודעים אותה, לולא הזיקוק להשפעת אוה"ע ממנו, שהוא יסוד פתיחת הגרות, לא היה חטא נמצא כ"כ באומתנו. הננו נזקקים לרדת לדיוטת הגרות, והחלק הגרותי עושה בנו את תכונת השגגה, מפני האפלתו, "ונסלח לכל עדת בנ"י ולגר הגר וגו' כי לכל העם בשגגה">. וזהו יסוד שעיר המשתלח, חלק ההשפעה שלנו על חוגי הזרים, מצד הסתגלותנו המוכרחה לזה, שצריכה להיות חבויה באיזו פינה של הנפשיות הכללית, היא מחוללת המון חטאים בתוכן החיים, וכל הסבל הזה מוכרח כח האומות לשא עליו, "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", "הן עשו אחי איש שעיר"°, כללות העמים ביחש הניגוד, שהוא גם יחש המקשר המושפע. ובהיותנו מתנקים מפגם זה שערי תשובה° נפתחים ברוחה, והלשון של זהורית כשלג ילבין [עפ"י אג' ג קכה].
כחו של השעיר - הכפרה° המקפת את הכלל כולו, מכוון לכח הכפרה והתשובה° של עיצומו של יום, <ולרבי גם לאינם שבים>(49) – ואך כפרה עילאה זו רוממת וחופפת מעל הכפרות והתקונים הפרטיים ומקפת ומבססת אותם, מטהרת את פנימיות החיים ככחה של תשובה־עילאה° ומעלה ומקדשת את כל הערכים והמדרגות ונותנת חלק ומזון ומפרנסת גם לצדדים מנוכרים ואחרים, בחסד אל עליון, קונה השמים והארץ, כל היום [צ"צ קנה].

ע' במדור משכן ומקדש, קטרת. ע"ע חטא. ע"ע עון. ע"ע פשע. ע"ע מחילה. ע"ע כפרה. ע"ע סליחה. ר' מחילה סליחה וכפרה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, מחילה סליחה וכפרה. ע"ע "שמע". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ע' במדור משיח וגאולה, ישועה. ע"ע פקידה. ע"ע תשובה.

◊◊◊

סוכות - החג התוכני באופיו להטביע את אור ישראל° בטבע° החיים, בטבע הנפש, בטבע העולם, בטבע היש, בטבע ההויה [אג' ג נח].
חג האסיף, המקשר את הטבע עם אותו הכח הפלאי שלמעלה מן הטבע אשר הופיע בעולם בהתגלות תולדתית ע"י הופעתם של ישראל על במתה של התולדה האנושית [ע"א ד יב א (מא"ה א שי)].
סוכות - יסוד חג הסוכות - פיתוח הסגולה° הטבעית של קדושת° האמונה°, כלומר חומר הרוחני של האמונה או צד הגבורה שבה [עפ"י א"א 117].
ע"ע אמונה, שני צדדים בטבע האמונה.
◊
נענוע הלולב שבחג - מכוון לסדור פרטי הנהגת העולם כפי מהלך הטוב העליון, הוא מוליך ומביא, לארבע רוחות, ואחר כך מעלה ומוריד,
למעלה° ולמטה°, אל ההכללה היסודית והשרשית מתוך ההעלאה וההקפה המעשית המפורטת; ומקודם לעצור רוחות, שיש מהם במינם נעצרים, ואחר כך לעצור טללים, שאין במינם נעצר, ולכן הם שייכים יותר לכוון המציאות היסודית ההחלטיית [א"ל קכב].

שמחת המים - (בניסוך המים בסוכות°) - שמחת הרויה הטבעית בברכת° ד' על היקום, ההולכת במעגל המוגבל אשר בחוקי הברזל של הטבע° [אג' ג נח].
ניסוך המים ושמחתו - בא להורות על קדושת° תורה שבע"פ°, שאין לה התלות בחומר° [עפ"י פנק' ג רפ].

שמחת בית השואבה - נועדת - לאות על תעודת הכלל העתידה, שאז יתקדשו גם הכחות החומריים° הטבעיים°. שמחה כללית של כלל האומה, על ריבוי כחותיה גם היותר פשוטים ושפלים. <כי מצד ערך הכלל כולם קדושים ועתידים להיות לאורים גדולים להאיר ארץ מכבודם> [עפ"י ע"א ג ב ד].
◊
סוכת עורו של לויתן(50) - ההתעלות° העליונה°. שהכל מתעלה, הכל מתפתח, והכל דולג ודוהר למעלה°, הכל שמח°, מתרעע, מרנן°, ומלא גילה° פנימית°, ושבע שמחות, ונחת עדנים°, והוד° הכל, והדר° מקור הכל מאיר בחלקיותו של כל אחד. הקץ היותר מרומם אשר איננו ניתק מהתוכן המוסרי° של ההוה, וסוכת עורו של לויתן, הכל לפי מעשיו של כל אחד ואחד [עפ"י א"ק ב תקסד].

◊◊◊

חג החנוכה - סיומם של החגים°, של סדרי זמנים מקודשים בישראל, האחרון והחותם שלהם, בהחזרת המלכות הישראלית, מלכות הארץ ותורת אלהיה במלוא מפלאות נצחונה בבית־המקדש°. בחדשו את קדושת המקום וחנכו בה את גבורת רוח ישראל ותקף חייו במעמד נצחו בשטפי המים הזידונים [עפ"י א"ל פח].

חנוכה - היסוד התכליתי של ימי קודש אלו - להכיר את הערך הנשגב של הנהגת אדון־כל° ית', איך מהמון הדברים המתנשאים להשחית ולבלע כל קודש° הכין רטיה למכה, עד שמלאך רע בע"כ יענה אמן°. וכאשר אירע ליעקב עם שרו של עשו, שלא נפטר ממנו בעצם התאבקותו עמו עד אשר ברך אותו שם. ומזאת התכונה נצמחת ג"כ התשועה ההוית, שהיא פרטית לערך התשועה הרוחנית הגדולה ההולכת ומתפשטת להפוך את החשך לאור, ועל שניהם יחד נקבעו הימים טובים הללו, בהלל גם בהודאה [ע"א ג ב יג].

"טומאת השמנים"(51) - הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה - השחתת המדות והדיעות, שבאה למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם [ע"א ג ב יב].

נרות החנוכה - (עניינם) - הבעת תקומת תקפנו הממשי הלאומי [צ"צ קלו].

◊◊◊

פורים:

הקדושה המיוחדת של פורים - שהיינו במצב היותר מושפל וגרוע, ובשפלנו זכר לנו [שי' מועדים א 287].
עניין פורים - התבוננות מיוחדת ב"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". בתוך מעמקי הגלות אנחנו נשמרים בכל המובנים. "נצח ישראל" נשמר לעד ולעולם בכל המצבים השונים [שי' מועדים א 299].

מחית עמלק(52) - זיכוך כל ערכי המציאות בכל המערכות המסובלים ממשא הסיגים של זוהמת° הרשעה°, המתפשטת מראשית גויים גם בתוכני הקודש, המתהפכים ע"י פגיעתה הרעה של הרשעה בידי רשעי עולם לרועץ [אג' ג פו].
ע"ע עמלק.

  1. אבות ה משנה ו.
  2. נפש יתירה - ע' במדור זה, "נשמה יתרה".
  3. קדושת השבת העמוקה, מתעלה מכל הגה, שוכנת בחביון־עוז, ומתגלה בטוהר הנשמה הצופה בשפריר הרוחניות, בההכרה הפנימית - באפודי על מורה נבוכים, ח"א פ"ל ס"ק ח "שבת, הוא מושכל עמוק עד שילאו השכלים האנושיים להשיגו".
  4. ביצה יג:.
  5. ר"ה כז.
  6. קידוש היום, בליל שבת.
  7. שמות לא טו.
  8. תרגום יונתן שמות לד י. "בזמן דיהכון בשבייתא על נהרוות בבל ואסיליקינון מתמן ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון וכהינון פרישן לא אתבריו בכל דיירי ארעא ובכל עממיא". רמב"ן דברים לב כו: "הנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מ"ב יז ו), הוא שהחכמים קורין סמבטיון, כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא), אתה גוזי (תהלים עא ו), כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם, וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון", אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה". סנהדרין סה: ורש"י שם: ד"ה "נהר סבטיון יוכיח - נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט".
  9. זוהר ח"ג כט. קכד:.
    כל הקורא בתורה פטור מתפילין - ילקו"ש בא, רמז רכב.
  10. מסכת סופרים פרק יז ה: "בין השמשות בערב שבת ניתוספת נשמה יתירה לישראל ולאחר [השבת] נוטלין אותה הימנו". ביצה טז. וברש"י נשמה יתירה - "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". ובתענית כז: וברש"י "נשמה יתירה - שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה". זוהר ח"ג רמב:-רמג. ע' של"ה מסכת סוכה, נר מצוה לח: "בהיות שאדם מורכב מגוף ונפש, הגוף אחד והנשמה אחת יחדיו יהיו תמים, הנפש בהשכלה והגוף באכילה ושתייה כל ימות החול, ואין האחד מבטל פעולת השני, כי הם שוה בשוה נפש חיה יחידה וגוף אחד. אבל בשבת יש לו נשמה יתירה כנזכר, אם כן הגוף הוא יחיד בין המרובים, ובקל תבאנה השתי נשמות ומבטלין הגוף מפעולותיו הטבעיות, בענין שלא יאכל בשבת כל כך כמו בחול, כי השתי נשמות שהם עתה בגוף האחד רבו עליו ומבטלו ממנהגו וטבעו, כי אחד במקום שנים אינו כלום, ובקל מחזירים הכחות הנפשיות הגופניים לרוחניים". ובאור החיים עה"ת, שמות לא יג ד"ה עוד נראה "כל המנוחה והעונג הנרגש לישראל ביום השבת אינו אלא אות היא ביני וגו' פי' סימן לטובה הגנוזה והיא בחינת עולם שכולו שבת והוא מושלל ההשגה זולת ע"י מצות שבת והיא נשמה יתירה הבאה ממנו וכו' כי צריך להודיע מעלת המתנה לאחזוקי עליה טובה ולברך לנותן ברוך הוא אשר מקדשם בקדושת שבת להשיג האושר המופלג והמופלא". ובתורת חיים סנהדרין צט. "וכיון דשבת ועולם הבא זה לעומת זה הן, נראה כי זהו סוד נשמה יתירה דשבת שבכל ע"ש בשעת קידוש היום מקבלת הנשמה יתרון מאור העליון שהוא סוד עולם הבא ע"י השפע היורד מעולם העליון לתחתון בשעת קידוש היום כידוע. וזה טעם קבלת שבת מלכתא. ובזמן חכמי הש"ס היו יוצאים ואומרים "בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא". נראה שהיו יוצאים לקראת שפע שבת העליון לקבלו, והוא הוא נשמה יתירה. ועליו אמרו "שבת אחד מששים בעולם הבא", כי השפע היורד מעולם העליון דבר מועט הוא ובטיל לגביה כדבר הבטל בששים. וכיון דבמוצאי שבת חוזר יתרון הנשמה למקומו כמו שאמר ""וינפש" - וי אבדה נפש" וע"י כן הנשמה חלושה, לכך מברכין אז על הבשמים להשיב נפש שאין הנשמה נהנית אלא מן הריח".
  11. ירמיה מה ג. ע"ע ע"ר ב תצ, ס"ק סא.
    מנוחה של יום השבת - בס' בעל שם טוב המהודר, על התורה ומועדים, ח"א עמ' צב מביא מכתר שם טוב ח"ב כ.: "מנוחה היינו בהירות הוייתם של הברואים, הנעלמת, שהוא מעצמותו יתברך שמו". "כשהשם יתברך מבהיק זיו הדרו אל הברואים".
  12. סנהדרין צב.
  13. ברכות מט.
  14. ע"ע פנק' ב קצח סי' ל.
  15. רע"מ פנחס רנא: רנב. וע' ברית הלוי לר"ש אלקבץ, פרק ארבעה עשר, ד"ה ירא "נדרש ענין "גער חית קנה" כי הוא רגל הקוף של קנה ואז הוא ה"א ויאמר "הנה ה' אלהים בחזק יבא" וכן בח' של חמץ בהפריד הדבק של חי"ת יהיה ה' ויאמר מצה". וע' של"ה, מסכת פסחים דף י. מצה שמורה בהגה"ה הראשונה. ושם בא"ק ג קפב "עילוי העולם בנקודת הרצון הפנימית הוא תלוי, בהעדינות של המבוקש הכללי המגמתי של החיים. המעשים והעלילות, שהם האמצעיים לחיים, הם ממלאים את השטח החיצוני של החיים, ויכולים הם לבא מתוך רצון עכור ומזוהם, שאז הם בתכלית הקלקול והתיעוב, והם מאבדים את העולם, מרבים בו רשעה ומשטמה, מלחמות ופרעות, והעולם הולך ומתמוגג בעניותו הרוחנית והחמרית. והם יכולים גם כן לבא מתוך רצון עדין, קדוש וטהור, ואז הם מכובדים ומפוארים, וגוררים אחריהם תיקון עולם מלא, ומצב נשמתי מרומם ונשגב. כל האור העתיד, הופעת כבוד ד' בעולם, תגלה את העוז לשבר את הנקודה המבדלת בין עומק רע לעומק טוב, תכניס תחת החפץ הרע והשפל, חפץ טוב ומרומם, והחמץ העולמי יהפך למצה". עש"ע.
  16. יחזקאל טז ו.
  17. יחזקאל טז ז.
  18. זוהר ח"א כז.
  19. הגדה ש"פ, "דיינו".
    וההעמדה עליו - עבודה זרה כב:. ואצלו - ע' שמות יט ב, ובפי' הרשב"ם במדבר י לג. ובתחתיתו - שמות יט יז.
  20. שמות יט ד.
  21. שמות ו ו. ע"ע הערת הרצי"ה ע"ר ב תמב סי' טז, תמד־ה ד"ה ישלח. ע"ע במדור זה, יציאת מצרים, בהערה ד"ה יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל.
  22. דברים ד לד.
  23. שמות לב יא: "... בעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקה". דברים ה טו.
  24. "ובמורא גדול, זו גלוי שכינה".
  25. דברים ד לד.
  26. יציאת מצרים - ההארה הפסיכולוגית הלאומית, שהוכרה ג"כ על המהלך הקוסמולוגי - ע' מ"ר 4־23, תולעת יעקב, סתרי חג המצות דף לב: "דע כי כל עוד שלא היו ישראל בדוגמת המרכבה העליונה לא היו ראוין להגאל, ואחר שהגיעו למנין ששים רבוא דוגמת ששה קצוות היו ראוין לקבל התורה" וכו'. חסד לאברהם, מעין ששי, עין גנים, נהר ו "כשישראל עמדו על הפרק יציאת מצרים נשלמו ס' ריבוא נשמות כשירות מצורפים צירוף הגון וכו', כשש מאות (וגו') מרכבה שלימה ונצרפו הנשמות" וכו'. ע"ע גבורות־ה' למהר"ל פרק ג. וברמתים צופים, תדא"ז פכ"ג, עמ' 100, בשם הרבי מפרשיסחא "מה שהיה במצרים ניסים הוא עבור המצרים כמ"ש וידעו מצרים כו'... אבל היציאה באמת היה גילוי שכינה והשיגו מה שהשיגו בעניני אלהות במוחם ולבם עד שנתקדשו ונטהרו בגופם".
    יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל - ע"ע א' מד, ע"ר א רכ ד"ה אנכי ד' א' המעלך מארץ מצרים. סדור שער השמים לשל"ה, באור שירת הים דף עא:־עב. נצח ישראל למהר"ל, הקדמה. שפת אמת ויקרא מז. ד"ה שמעתי "ובאמת גאולת מצרים היה התחלה והכנה לגאולה העתידה. כ' ביד חזקה ובזרוע נטויה והזרוע גדולה מהיד... שלא נגמר עדין אבל מוכן להיות נגמר כמאמר זרוע ד' על מי נגלתה".
  27. זוהר ח"ב קפג:
  28. תהילים יז יד.
  29. הקירוב לפני הר סיני - הגדה ש"פ, "דיינו". וההעמדה עליו - עבודה זרה כב:. ואצלו - ע' שמות יט ב, ובפי' הרשב"ם במדבר י לג. ובתחתיתו - שמות יט יז.
  30. שבת פח.
  31. שמות יט כ.
  32. תענית ד משנה ח.
    הופעת ההופעות וכו' שכל הדורות וכו' ועובדים לגלות את אורה - ע' בנספחות, מדור מחקרים, "יד חזקה" "זרוע נטויה".
  33. שמות כד ז.
  34. שבת פח. ע' א"א 128 ד"ה המחשבה הפנימית.
  35. שבת פח.
  36. בע"ר ב שה "שתי הלחם של חיטים, מאכל אדם, מאכל הנותן דעת. גם התינוק אינו יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן, אבל הדעה המובלטת בבירורה - בחט"ה היא, שכוללת כ"ב אותיות הדיבור במספרה".
  37. "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו, עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו, הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחו”ל – הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל – הם הגויים האוכלים בשרנו". הגר"א, ליקוטים בסוף הביאור לספד"צ.
  38. מדרש זוטא איכה נוסח ב סי' ב.
  39. תולעת יעקב, סוד ראש השנה סוד התפילה לג: "מה שאנו אומרים זכרנו, הוא ענין בסוד הנהר המרוה צמאונים בסוד כל ענין, כי הוא סוד (ה',) שפע המערכה, 'כי שם צוה ד' את הברכה', בסוד נעלם, 'חיים עד העולם'. כי בהתעלות הכבוד ממדרגה למדרגה ומסבה לסבה אז החיים יוצאים ממקור מוצאם ונמשכים אל הסבות כולם". ע"ע עטרת ראש להרד"ב, שער ראש השנה, סי' טו. מחשבות חרוץ לר"צ, סה. "כל זכירה הוא העלאת הדבר לשרשו והתחלתו כמו יום הזכרון דהרת עולם, כי הזכרון הוא שמזכיר ומצייר הדבר עתה ממש כמו שהי' אז". וע' אלפי מנשה ח"א, סוף פרק צז.
  40. ר"ה טז:
  41. ר"ה טז:
  42. ישעיה כז יג.
  43. ז"ח בלק נו.
  44. ישעיה ה טז.
  45. אבות ו משנה יא.
  46. מתפילת ימים נוראים "וכל מאמינים". גרסת הרוו"ה.
  47. תפילת ראש השנה, אחרי תקיעת מלכויות, זכרונות ושופרות.
  48. ש"ק, קובץ ד צ־צא, ע"ר ב שנז־ח, ש"ק, קובץ ח קצז.
  49. יומא פה: כריתות ז. שבועות יג.
  50. ב"ב עה.
  51. שבת כא:
  52. ראה הערה במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מחית עמלק.