ש

שְׁאוֹל - הירידה° של החיים, במיעוט הדמות° החיונית, במחיקת כשרונותיה, המשאירה רק את הנקודה של החפץ, הרצון לחיות, השאיפה להתקיים, בלא כל ספוק אמצעי איך למלא את הדרישה. נשאר רק המשאל לבד בלא אפשריות ההפקה של המשאל, רק הרשימה החיונית במקורה - השאול [ע"ר א קפז].
מצרי שאול הרוחניים° - כשהצמאון הנורא לשלמות העליונה° בוער בקרב האדם, פגמיו המוסריים° כולם מתבלטים אצלו, ואינו מוצא את נפשו בעלת יכולת להושיע° את עצמה [עפ"י א"ק ג צד].
מוקדי שאול - יסודי הבליה וההעדרים בכל גווניהם° [א"ק ב רפה].
ע"ע גיהנם. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ירידת בור.

שאיפה - במובן האצילות° שלה - מדת הקדושה־העליונה°, מזיגה של השכל° והרצון°, כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב° האידיאלי° [א"ק ג פה].

שבח - מובנו כפול: פאר ההילול ופעולת השכלול [ע"ר ב תט].
שבח - (לד', כחובתנו מבחינת היותנו החלק הגורל והירושה, עם קרובו ומחשבת תחילתו) - מורה הכרה בהשלמות, והסגולות הרוממות° וגודל העלוי של המיטיב [ע"ר א קח].
הוראת הכרת כבוד עליון [ע"א ב ט ד].
הכרת השלמות והגדולה° העצמית והנפלאה של המקור העליון ב"ה [שם ב תסא].
הכרת עצם המעלה והגדולה של הבורא ב"ה [שם תסב].
שבח - (לד', כהתיחשות היחידית והמפורטת מצד הבריאה) - העלאת והשבחת ערך° [ע"ר ב תסא].
העליה ממעלה למעלה יותר עליונה ממנה [ע"א ג ב לו].
הוספת אומץ להכיר גדולתו° ושלמות הנהגתו של יוצר הנשמה° שבזה תדמה לקונה, שתישא פרי, להיות חושק לדבקה° בדרכי־ד'° הישרים° [עפ"י ע"א א א קלה].
ההלול° בפעולתו על האדם ועל כל היקום כולו, להעלות אותו, להשביחו בהכרה זו שהוא מרומם את כל שפעת° הטוב° היורד לההויה, אל מקורה העליון°, להדרת° קודש° [ע"ר א קצג].
באור בהרחבה של עלוי°, המביא לידי התגלות°, את היתרון המשובח של התהילה־האלהית° בההכרה של הבינה והמדע הרוחני° המזהיר [עפ"י שם קצז].
העדון האצילי° האיכותי, השורה בכל המהלך של חיי ההויה, באור° החיים° השופעים מחסד° אל וטובו [שם קצח].
גילוי ההתעלות° וההשתלמות, שבמהלך הבריאה° וההויה, שיש בו גם כן מענין השקטה, והורדת הדרגה (מלשון "משביח שאון ימים"), המשקיט את המית הגדולה כשאנו באים לפאר בכל ביטוי של גודל את מלך הכבוד ב"ה. שהרי מצד האמת הלא לו דומיה תהילה, ואין שום רעיון°, וקל־וחומר שום דבור מתאים לפי רוממות התהילה בתפארתה [עפ"י שם, וע' שם ב תסב].
ע' במדור שמות תארים וכינויים אלהיים, "משובח". ע"ע רנה.

שבטים - השבטים - הבונים הפרטיים של כלל ישראל להיות על ידם לגוי קדוש הראויים לבחירה אלהית תמידית [מ"ש ריב].

שביל - שביל רוחני - עולם° [קובץ ה קנב].

שגגה - ◊ שגגה יוצאת לעולם, מפני שהיסוד הטוב שעליו בנויה אותה הזהירות המתיחשת להענין ההוא, איננו קנוי יפה בנפש קנין טבעי, אע"פ שהוא חפץ להשמר ממנו מצד הסכמתו וחפצו לקבל עליו את עול המצוה או המדה ההיא מ"מ השגגה רובצת לפתחו [ע"א ג ב רסב].

שגוב - ע"ע משגב. ע"ע נשגב.

שוא - הפכם של האמת° והיושר° [עפ"י ע"א ב ט שכה].
ע"ע מרמה. ע"ע שקר. ע"ע כזב.

שואה - השואה - ניתוחנו הנורא, בנטות־יד־ד'° עלינו בתשפוכת חמתו להוציאנו מטומאת ארצות העמים ומתפוצות גלויותינו בתוך מחשכיהן, בהתגלות ערוות הגויות על ידי אומת התרבות האירופית הארורה, בהשמדת שליש גופנו ומבחרו [ל"י א צד].
אבדנות רבבות אלפינו וכל אשר אתם, בסערת נתוק גופו של כלל ישראל ממדבריות העמים [ל"י א פ].
שלילת ההריסה המחלטת, בכל נוראות ממשיותה, של מציאות ישראל בגלות°, של אפשרות היותו בפרוד־פיזורה <השלילה המביאה את החיוב המחודש (של זווג ישראל וארצו) בגלוי העלייה מן טומאת אבדונה אל טהרת קיומו במקום קדשו> [ל"י א ק].
פקודת היציאה מטומאת הגלות והעלייה לארץ־החיים במסירות נפשותיהם וגופותיהם של נידחי־ישראל [עפ"י ל"י א ק].
התמוטה הגמורה, העקירה המוחלטת, הנתוק הסופי, בכל פרפור זעזועו, של כנסת־ישראל° ממציאותה בגויים ובארצותיהם, של גופותיה ונשמותיה, של גדוליה וקטניה, של רכושה ותרבותה, של חמריותה ורוחניותה, של קודשיה וחוליה. יד־ד'° החזקה והאיומה, במלא תשפוכת החמה ו"קשיות המלכות" ההמנית, בהעברתה אל שפת המציאות האכזרית את תכן תודעתם בכל מערומי אמתותה של גדולי ישראל, אדיריו והמוניו בתודעת גרותם וזרותם בארצות לא־להם – שבה היתה מוכנה וגנוזה צפיית שיכותם אל הארץ הזאת אשר להם; והוצאתה אל הפועל הממשי (של יד־ד' זאת) את אותה התמוטה והעקירה, את אותו הנתוק, של האומה הישראלית מהיות בגויים ובארצותיהם, בדרך התקומה, ההנחה, ההתחדשות השרשית בארצה, נחלת ירושתה לעולמים [עפ"י ל"י א קב-ג (מהדורת בית אל קלה)].

שוהם - (מציין את) - המחשבה־היסודית°, נקודת גובהה של התגלותה° של הנשמה° [א"ק ג קנט, קס].

שועה - ההבעה היותר חודרת ויוצאת מעומק הלב [ע"ר ב סז].

שועה - (שועת הנשמה בפנימיות תהומה אל ד') - ◊ באה מתוך כמיהה, מתוך פניית הנשמה אל הרוממות האלוהית העליונה. מפני העריגה האלהית, מתוך הצמאון הנורא לאור אלהי אמת, מתוך השקיקה לאור הנעים לפאר חי העולמים. מתוך התשוקה אל הגודל והאור [עפ"י ע"ר א קס].
ע"ע צעקה.

שורש - תעודה [עפ"י א"י לא].

שורש האמונה - ע"ע אמונה, עיקר האמונה.

שורשי הויותינו - ענפי נשמותינו, קוי החיים השופעים ממהותנו, ומקורות החיים המפכים עלינו, עד הביאם אותנו אל המהותיות הפרטית שלנו [עפ"י קובץ ז קמד].

שורשים - (לעומת ענפים°) - כללים (לעומת פרטים) [פנ' ג שנ].

שחקים - כלי ההשפעה שהארץ מקבלת מהם, מצד הסיבוב של ההשפעה הרוחנית. <מלשון שחיקה וטחינה, שענין השחיק הוא להחזיר את הדבר גס° שיהיה דק. כמו כן צפן השי"ת> כח נפלא, שענייני מעשינו שהם גסים וחומריים, מתהפכים לדקים רוחניים, פועלים ברכה בעולם השכלים וסבות ההשפעה הרוחנית ג"כ [פנק' ד תל-תלא].
ע"ע שמים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שחקים, שבו רחיים שוחקות מן לצדיקים.

שחר - החילוף בין מדרגת הלילה° למדרגת היום° [מ"ש קט].

שיח - יסוד השיח(1) - ◊ מדתו של יצחק°, <העומדת למעלה גם ממדרגת שיר°>. התהוות החיים בשלמותם, בהתעלות° כל החול° אל הקודש°, כל הבטל אל הנשגב° והמרומם מאד. "עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם"°. <שכל, יכולת, חיים>. התעלות ההשקפה עד כדי הכרה וציור פנימי של מקומן° של כל הדברים, וכל הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור ויבאו לכלל ברוך [עפ"י א"ק ג קו].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, שיר וזמר ההפרש ביניהם.
שיחה - "שיחו בכל נפלאותיו"(2) - ◊ מתוך המפעל האצילי° הטהור°, היוצר בתוכה של הנשמה° את השירה° המחשבתית, ואת הזמרה° הרגשית, בא אחר כך המהלך של השיחה הרחבה, הפרוזית°, המתרחבת והולכת במהלך של חיים רחבים ומסתעפים° על כל המון הפליאות, ההולכות ומתגלות לעיני כל מעין ובוחן במפלאות תמים דעים [ע"ר א ר].
שיחה(3) - מה שצומח מאיליו בלא השתדלות מפרי הרוח, <וכן שיח השדה הבא מכח הצמיחה הטבעית הכוללת> [פנ' נו].

שיחה - הרבות בדברים בעד גרעין קטן של רעיון [ע"א ג ב צט].
יסוד השיחה - מצב המורה על קניית השלימות דוקא מחוץ לנפש, למצא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו, <כי אושר הנפש הפנימי יבא בהגיונה עם עצמה> [ע"א א ה י].
המצב המביא את השיחה - בעת תשפל הנפש בכחה הציורי° ולא תמצא בקרבה איך למלאות נפשה בציורים מרהיבים שהם ממלאים אותה שמחה°, בשפלות ידים תחזור על ציוריה הנמוכים ההולכים ברפיון ובלא שום כח אדיר [עפ"י ע"א ג ב צט].

שיחה - במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילה, שיחה.

שילוב - תליית החלקים זה בזה [עפ"י א"א 63].

שינה - הפסק ההרגשה, המביאה להיות ההרגשה עצמה מושלמת ובריאה [ע"א ב ט קיב].
◊ משחררת את האדם מהשעבוד של העולם החיצוני, ועל ידי זה יכול הוא לפשט את נפשו בהפשטה פנימית, בכל אורך שיעור קומתו הרוחנית. ביחש החיים שכלפי העולם החיצוני נפשו מצטמצמת, אבל ביחש חייה הפנימיים הרי היא מתפשטת, מאריכה את מהותה. <היא יורדת עד כל עומק התחתית שבחיים מצד זה, שכל זמן שהאדם הוא קשור עם העולם החיצוני אין העולם הסביבי מניח אותו לרדת כל כך לעומק התחתית, ולמעלה הרי הוא עולה לעומק הרום של החיים שלו, והרי הוא תופס את כללות החיים כולם> [א"ק ג שד].
שינה - (לעומת תנומה) - מנוחה נפשית פנימית, המעתיקה מן העולם הסובב ומכל רשמיו המרעישים בחקיקתם. השינה העמוקה, הבאה מתוך תביעתה של המרגעה הנפשית. מנוחת השינה מאזרת חיל את הרוח [עפ"י ע"ר א עו].
ע"ע תנומה.

שיר - ◊ מורה על השלמות, שהשמחה° וההשגה° כשהן מצורפות, הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר [ע"א א א ה].

שיר - השגת° הנפש דרכי חייה האמיתיים בעת הבהקת החכמה בשלמות אורה° [עפ"י פנק' ג כא (מא"ה ב רסט־רע)].
הדעת° הכולל ציורי° השכל° היכולת° והרצון° ביחד [עפ"י פנק' ג כב (מא"ה ב רע)].
הארת השכל בחדרי הלב, והתמלאות אור דעת° ויראת־ד'° אוצרו [עפ"י פנק' ג כו].
ע"ע שירה. ע"ע זמר. ע"ע שיח. ע' בנספחות, מדור מחקרים, שיר וזמר ההפרש ביניהם.

שיר המלאכים - ע' במדור מלאכים ושדים.

שירה - הרוח° שמצטייר בנפש°, בלבבו בכוחו המדמה° השלם, שמקבל משיר°, משלשת הציורים השכל°, היכולת° והרצון° ביחד, לפעול טוב וחסד [עפ"י מא"ה ב רע].
מקור החכמה°, הבאה דרך הופעה°, דרך המשכה של חסד° מתכונת הנשמה° <והחכמה באה אחריה לפרט את פרטיה> [קובץ ח קכד].
◊ תכונת השירה מתאימה להרגשה של התגלמות אורים°, של הגבלת° נעים זמרה כדי להכנס במשטר וקצב [עפ"י ר"מ סד].
◊ השירה באה כשהזמר° הולך ומתפשט, הולך ומתגלה°, הולך ומתחבר אל המחשבה־המיושבת°, אוצר הדבור והבטוי בגובה גודלו [עפ"י ע"ר א קפו].
◊ השירה מורה על התרוממות הנפש למשאות נעלות, שמשקפת בהיותה מוכתרת בשכלה בבהירותו [ע"א ב 171].
◊ כל האמת שאינה יכולה להתבטא בשום פרזיות, מתבטאת היא בשירה. השירה היא מכון להאמת־העליונה° שממעל להחיים, שהיא יכולה לשיר את שירת־החיים° [קבצ' ב קיב].
שירה - ההבעה השכלית° העליונה°, היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור° אל עליון ופליאות מפעליו [ע"ר א ר].
גילוי ההבנה האמיתית. השכל העליון. מרחב רוחני עילאי, עליוני, אלוהי. עילאיות נפשית, פסיכולוגית, פנימית. הגדלות במידה היותר גדולה [עפ"י מה"ה ג, מאמר שני, הקדמה].
ההשגה היותר פנימית°, היותר חודרת במעמקי מהות המושג, בתוכנו הפנימי [עפ"י א"א 66].
הדר השירה - התוך של החיים והאמת שבהם [עפ"י א"א 66].
שירה חדשה - הסתכלות בדבר פרטי מצד תוכן יישותו הפנימית, המתמלא מעולם הזוהר והאור העליון הבלתי מוגבל [עפ"י א"ת ד ד].
השירה האלהית - הרעיון הגדול של התוך המלא של אמונת־אלהים° בצורתה הרוממה, המאשרת את החיים [קובץ א קע].
ע"ע שיחה, "שיחו בכל נפלאותיו". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ובלילה שירה עמי.

שירה - חיי הפיוט והשירה - ע"ע פיוט.

שירת החיים - התוכן הנשגב האצור באמונה°. מכון ששם האמת־העליונה° שוכנת בכל יפעתה° והדרה° [קבצ' ב קיב].

שירת ישראל - התורה° ושורשה העליון [קובץ ח קכד].

שכינת האומה - רוח החיים של השאיפה האלהית המקושרת בתוכן הסגנון הצבורי של הצורה הלאומית [א' קו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "שושנה עליונה".

שכל - (השכל האלהי) - הגלגלתא°, המחשבה המגמתית העליונה [עפ"י א"ק ג עג־ד].
השכל העליון° - מקור החכמה והמדע ב"ה [ע"א ג ב רצה].
הזוהר הנשמתי° ביסודו [א"ק א יא].
מקור החיים° [עפ"י א' כט, א"ק ב תצ].
העליה המעולה בחיי המוסר°, של חיי האדם היחידי ובהליכות עולמים, מביאה לכך שהשכל העליון נמצא בתור גילוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו, שבים אליו ומתרפקים עליו, מוכנים לרצונו, ולעבודתו כסופה ירדופו, וכל המהלכים הטבעיים° של הנפשיות° והגופניות° מוארים הם באור עליון ובמהות הקדש° המנצח, המלא הוד° ויפעת° קדשים של זיו° ההשכלה הטהורה° המאירה באור חכמה° ודעת° יסודית° [עפ"י א' כח־ט].

שכל - השכלים הגדולים - המציאות הרוחנית°, כל ההויה הנשמתית במלא עולם [א"ק ב שנו].
ע' במדור מלאכים ושדים, בהגדרות המבוא, נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליות, סבות, עלולים, וכיו"ב.

שכל - מקור השכל - מגמת° ההויה למה שהיא נוטה לאן תתעלה. תכונת התפארת° שבכל העולמות כולם [עפ"י א' קסא־ב, ע"ר א עה].
ע"ע רגש, מקור הרגש.

שכלול חצוני° - השכלול החצוני של העולמות° - תיקוני החברה, שיפור החיים, כונניותן° של כל חמדה ועונג לבב, הבאים על ידי ההכרה המעשית, וכל התרבות, החברותית, האסתתית° והאומנתית [עפ"י א"ק ג קפא].

שכלול פנימי° - השכלול הפנימי של העולמות° - גדולת° הדעת°, קדושת° הרצון°, עילוי° החיים, הנצח° וההוד°, הקדושה° והתפארת° המלכותית° שבכל נשמה° [א"ק ג קפא].

"שכלים נבדלים" - ע' בנספחות, מדור מחקרים. ע' במדור מלאכים ושדים, בהגדרות המבוא, נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליות, סבות, עלולים, וכיו"ב. ע"ע שכל, השכלים הגדולים.

שָׂכָר - (על עבודת־ד'°) - ההשגה והשלמות [מ"א ב ה].
קיבול השכר - השגת טעמי־מצות° מצד החכמה־העליונה° [מ"ש קסח (מא"ה ב קכב)].

שֵׁכַר - יסוד תאות השכרון והשיטוף ביין - השיעבוד של הכוחות הרוחניים לתשוקות החומריות, שיטה הנאותיו הרוחניות לצד הדברים החומריים. שהיין ישמח הלב, וחשק השמחה שהיא הנאה רוחנית וטובה במדתה, כשתעבור גבול תביא לידי כל השחתה וממנה תוצאות לכל הכוחות הרוחניים שישתעבדו להשתמש להרע, שמכאן באה ג"כ הגאוה שחברוה חז"ל עם שכרות ואמרו ע"ז(4) "כל המפיק מגן בשעת גאוה" [ע"א ב ו לד].
ע"ע תאנה.

שכרות - ("שֵׁכָר לד'") - השמחה° העליונה, כשהיא באה מרוב טובה למעלת השכרות, זהו אור° החשק° הנשגב°, שכל החושים החצוניים מסתלקים מפני גדולת האור־האלהי° [ע"ר א קלב].
ע' במדור משכן ומקדש, נסכים, (עניינם).

שלום - האחדות הכללית [מ"ש קיט (מא"ה ב יג)].
הגברת הקשר בין אישי האומה והרבות היחש והטוב ביניהם, במעשה ובמחשבה, ברגש וברצון, כדי שיהיה הקשר אמיץ וכדי שיתעוררו הלבבות כולם להתאגד למטרה אחת, שהיא הטובה הכללית, בין אותה שהיא קרובה ומורגשת מיד לעיני הדור בהוה, בין אותה הטובה הכללית העתידה לבא על האומה לדורות הבאים [קבצ' ב צד].
הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה <השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים החכמים של דרכי ד' ועבודת־ד'°> [ע"א ב ט רעא].
שלום (לעומת אמת°) - קיום השלמת הקשר הכללי [מ"ש קכ (מא"ה ב יד)].
השלום האמיתי - היחש וההצטרפות של בני אדם לפעול ולהתפעל כל אחד מחברו בדרך הטובה° [ע"ר א עניני תפילה כז].
(המצב שבו) ידרוש כל אחד טובת חברו, בין הרוחנית° ובין הגשמית [ע"א א א מא].
שלום - היחש האמיתי שראוי להיות בין חלקי האומה° הפרטיים, בין החלקים המשפיעים לבין החלקים המקבלים ההשפעה, שיהי' נמצא בפועל, בין "העגל הצריך לינק" לבין "הפרה הרוצה להניק", בין ה"עליא" ל"אתכליא", בין העוסקים בגמילות חסדים להעוסקים בעבודה, ובין שניהם לבין העוסקים בתורה; היחש הראוי להמצא בין כל אחד מישראל לרעהו, עד שיבוא השלום להיות נותן יחש גם בין העצה° והתחבולה והמחשבה הטובה, הכמוסה בלב רבבות אלפי ישראל שלמי אמונים, לבין פעל ידים והמציאות הגמורה [או"ה כ (א"ה 926)].

שלום - (השלום העולמי) - (כש)ישוב הניגוד האנושי להיות לכח אחד שכולו מקושר זה בזה בחטיבה° של אחדות גמורה, ויבא הניגוד אל תעודתו שהיא תכלית שכלול העולם בהמון צבעיו°. המדרגה הגבוהה אשר הניגוד חלף כולו ואין כאן כ"א חטיבה אחת מלאה גוונים° מרובים היודעים להוקיר זה את זה ולכבד את כל נטיותיהם המשונות, כי (תוכרנה כולן) להיות עולות לתכלית עליונה אחת ומיוחדת, הגדולה בכבודה והדרה, שהיא השלמת העולם בכל תכונותיו כולן, שממנה יתראה הדר הממלכה האלהית במלא עולמים [עפ"י ע"א ד ו מה].
השלום העליון - החבור השלם של כל באי עולם, ההרמוניה° הפנימית והממשית, בכלליותם ובפרטיהם, השלמות האמיתית והבריאות הנכונה [א"ל רמג].

שלום - השלום המחלט - השלום הנובע מן העוז° הנשגב, הנתן מאת ה' לעמו, (השלום) הבא מתוך עצם קביעות הערך של כל החלקים ואמתת קשורם ההויתי במקור שרשם העליון, הכוללם ומקיפם, מחים ומקימם, ומתוך כך מדריכם ארחות יושר ודרכי נעם [נ"ה כא].

שלום - האידיאל של השלום - השכלול העליון החובק כל עולמי עד, המאחד את כל היש לכלל הויה אחת אדירה אצילית ונשגבה, כעצת תמים דעים אלוה נורא הוד [ע"ר א סה].
שלום - ההתאמה הגמורה בתוכן ההכרות והתאגדותן ההרמונית°, והתאחדותן של כל התביעות המוסריות° המתכנסות בלבו של כל יצור, והכוללות את כל הקבוצות החברתיות, והמאחדות את כל העולמים° [עפ"י א"ק א יב].
הטוב° הנערך מחבור כל גוני° החיים [ע"ר א שמא].
השלום הפנימי° - התאמתן של הידיעות, ההרגשות והציורים° השונים זה עם זה, עד שכולם עומדים בצורה אורגנית° וחטיבה° משוכללה, שכל חלק משלים את החלק השני, ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם [עפ"י א"ק א יג, יד].
המצב של ההתאחדות הבא מקיבוץ כחות ודעות נפזרות [ע"ר א שלא].
צביונו של עולם, המגלה שכל רבויי הדעות והרצונות כולם פונים לתכלית אחת, וכל המעשים מתקבצים בו להביא לגילוי אור° כבודו° ית' ע"פ הדרכים שחקק הוא ית' [שם רנח].
הוד השלום האלהי° - המצב האיתן ששום כח טוב, גם הקטן שבקטנים, לא יצר את משנהו, ומכל שכן את הקודם לו בערך ובמעלה, כ"א יעמוד על ימינו לסעדו ולחזקו [שם ב רנח].
קול השלום - הקול ההרמוני, המאחד, הקול התובע מהכל התאמה, כיוון והשתוות, הקול המעלה° והמישר° [עפ"י א"ק ד תצג].
שלום - ההתאמה של העולם החיצוני הכללי כולו עם העולם הפרטי הפנימי [ע"א ג א יג].
יסוד השלום - שיהיה מגמת הפנים של כל רצון פרטי הנמצא במציאות משתוה עם החפץ הכללי, שנובע מהתכלית־הכללית° של כל המציאות כולה [שם שם].
שימת שלום - התאחדות כל החלקים לטוב° ולקדושה° [מ"ש נב].
ברכת השלום - שיווי המשקל של הכחות כולם, החומריים והרוחניים [ע"ר ב רצד].
◊ השלום - מכליל את כל המחשבות° הפזורות לרעיון° נשגב° ועשיר אחד, נורא בהודו° ומלא חיים עזיזים בתכנו [א"ק א קיח].
ע' במדור מלאכים ושדים, מלאכי השלום בעולם.

שלום - השלמות האמיתית והוד° הקדושה° [מא"ה, ענייני תפילה, רלו].

שלום - אור השלום הכללי העליון - ◊ יוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון°, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אחד מאלה לתוך הים הגדול של אור־אין־סוף°, ששם הכל מתאחד°, הכל מתעלה, הכל מתרומם°, והכל מתקדש° [א"ק ב תקע].

שלום - הרבוי של השלום ("תלמידי־חכמים° מרבים שלום") - שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום°, כל אחד לפי ערכו°, מקומו וענינו <ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת> [ע"ר א של].
להרבות שלום בעולם - עבודת הקודש של תלמידי־חכמים, להשיב את הזכרון הכללי על כנו ממקורו הרוחני, לקבץ את כל הפזורים ולאסוף את כל הנדחים, לעשותם חטיבה° אחת בעולם, כמו שהם באמת בעיקר יסודם [קובץ א תתטו].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

שלום - זיו השלום - השפעת הטוב°, המיסד עולם, ומכינו להיות עומד וחי בחיי היחיד ובחיי החברה, בחיי־שעה° ובחיי־עולם°, המתגלה ברעיונות ועצות המוסר וההדרכה המדותית וכל פרטיה של תורה [עפ"י א"ק ב תקט].
ע' במדור תורה, תורת השלום.

שלום - שלום במעשה - שיפעל כל אחד לטובת רעהו כראוי ומכש"כ לטובת הכלל° [מא"ה ג (מהד' תשס"ד) קנא].

שלום - שלום במחשבה - שיהיה נתון בלבו ונפשו לאהבת אחיו ועמו [מא"ה ג (מהד' תשס"ד) קנא].

שליחות אלהית - ערכו של אדם כמצווה ושלוח בכונניות° ההנהגה האלהית - ◊ לפי הכללתה ברירות אמתותה ויציבותה של הכרתו בצורך והחפץ ללמד ולהשפיע, להיטיב ולגמול חסד, הבא לא מצד שהוא יהיה העושה את זה, וגם לא באפשרות הרגשת עצמו בזה, אלא מצד התמלאותם של הדברים האלה כראוי [עפ"י א"ל רלו].

שליטה - מהותה - כח חיים עצומים המפעמים בכלליות הקבוץ, המתגלה° בעצמת חיים באיזה מרכזיות אישית מאוצר הכלל° הנקשר בה והנסמך עליה [עפ"י ע"א ד ט פו].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים). ע"ע הנהגה צבורית. ע"ע מלך ישראל.

שלילה - השלילה - הכפירה° באלהות [ל"ה 230].
הנכריות של העולם מהצורך של המדע והרגש האלהי [מ"ר 11].
הסרת הרגש של האהבה־האלהית° מתוך הנפש° [א"י כט].
הסרת הלב מן האמונה <(ואפילו) מצדה החלש> [עפ"י קבצ' ב קיט].
ע"ע אפיקורסות. ע"ע כפירה (שלילת האמונה). ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, אפיקורס. ושם, כפירים.

שלל שמים - שפעת ברכות° קודש של הרגשות נעלות וחפצים כבירים [קובץ ו קכא].

שלמות - השלמות האמיתית - השמחה° וההשגה כשהן מצורפות [ע"א א א ה].

שלמות - תכלית השלמות - תכלית החפץ של ההשתלמות העליונה° לעד°, המביאה להכרת הודעת שם־ד'° [מ"ר 281 (ח"ה צח)].
השלימות האמיתית - להתדמות לשם ית' כפי האפשרות בחק נברא° [ע"א א ה קז].

שלמות הכללית - השלמות הכללית - טובה העצום של שפעת המציאות במקורה האלהי [עפ"י קובץ א קסח].

שם(5) - צורת הדבר העצמית, במה שיוגדר הויתו, שיהיה בו הוא מה שהוא <ועיקר צורת כל הדבר נקרא על שם תכליתו, כי תכלית מציאות כל דבר היא צורתו ומהותו העצמית אשר רק מצד זה ראוי הוא להקרא בשם> [מ"ש קי (מא"ה ב ה)].
התעודה [פנ' כג].
ענין תכלית הדבר [פנק' ה פג].
עיקר התכלית והמציאות, עצמות פעולתו (של בעל השם) [עפ"י ה' קעט, מא"ה א קו].
המהותיות, העצמיות הנשמתית [עפ"י ע"ר ב קנט].
פעולה [קבצ' ב כב].
פעולה על מה שחוץ לו, ביחש זולתו [עפ"י ע"א ג א סו].
השם מורה על עיקר המציאות והתוכן [פנק' ג רעא-ערב].
התוכן המאגד את השפעה° העליונה הרזית° העומדת ממעל לכל הוראה אל התוכן של מדת ההוראה הקצובה של הלכתא גברתא [ר"מ קפו].
יסוד השם - היסוד° של ההויה ותכונת החיים המייחד את העצמיות של הנקרא הכולל בקרבו את הצד היותר יסודי שבהויותו [עפ"י ע"א ד ו ק].
◊ ענין השם הוא תמיד להורות בהוראתו התכלית הנולד ממנו [מא"ה ג רצח].
שם - שם של כל דבר - אמצעי הבירור, ההוכחה והסימון, לאיזה דבר אנחנו מכונים בדברנו, שעל ידו, על ידי אמצעי זה, יצויר למדברים אותו המושג שהדבור מכוון אליו [א"ל קיא].
טובו, טיבו, מהותו של הדבר, גופו של הדבר [ק"ה קמז].
ע"ע פסוק, הפסוק, האותיות של שמו (של האדם) שבתורה.

שם - ("לשם ולתהלה°")(6) - התגלות בביטוי ובפרסום [א"ק ב שד].
הצד הפונה, בהשפעה חצונית°, כלפי יניקתו מהתוכן העצמי הפנימי°. מושג של עצם ושל אופי [עפ"י ע"ר א קטז].

שם - לעשות שם - שם עולם - להכין החפץ האלהי היותר נשגב והיותר עתיד, <מתוך מצב ההוה עצמו> [ע"ר א שיח (ע"א ג ב מה)].

שם - קריאת שם - ברור מגמה° [עפ"י א' עט].
הבנת התכלית [עפ"י מא"ה ג רצח].
התודעות והודעת התכלית העליונה הכללית [עפ"י ע"א ב 407, מעשר שני יח].
קריאת (חידוש, שינוי) שם ("וקורא לך שם חדש") - הבלטת הכוונה הפנימית בתארים חיים [א"ת ב 196].
קריאת שמות - חכמת אדם הראשון לקרוא שמות - שהבין לכל אחד מה תכליתו הפרטי(ת) ולאיזה צורך נברא [פנק' ה פד].

שמאל - מתיחש יחוש של ערך ורושם אל הענינים הגשמיים, <שראוי להכירם בתור חלושים מהענינים הרוחניים°> [עפ"י ע"א ב ט רלח (ח"פ לח:)].
העוזר להמטרות העקריות, <שהן ראויות להקרא בשם ימין°> [ע"ר א נו].
(המסייע) להוצאת המגמות העליונות אל הפועל [עפ"י ע"א ד ו נח].
המעורר [עפ"י קובץ ז רג].
כח השמאל - מורה על חסרונות [פנ' יא].
הטפל [ע"א ד ו יז].
הכח מקבל פעולה, כערך החומר° [עפ"י ע"א ב ט רמ].
הצד החומרי של החיים [קבצ' ג ע].
ע"ע ימין. ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו, יד שמאל. ושם, יד ימין. ושם, הצד השמאלי שבאדם. ושם, הצד הימני שבאדם. ע' במדור תיאורים אלהיים, שמאל.

שמאל - להשמאיל - לצד ההכערה והמורד [קבצ' ב עו].
ע"ע ימין, להימין.

שמאל וימין - החול° והקודש° [עפ"י מ"ר 45, א"ק א סט].

שמאל - הליכה משמאל לימין - היסוד העקרי הפונה מאוצר החול° אל רום מבוע הקודש°. הנטיה מאוצר רוח חכמה שבאדם אל רוח אלהים. כשמרימים את כל ערכי התבונה האנושית אל הרום־העליון°, ומבארים את הכל על פי שפעת הקודש <מדתו של בצלאל> [א"ק א סט].
ע"ע ימין, הליכה מימין לשמאל.

שמים - נשמת־העולם° [עפ"י א"ק ג קפט].
כל סדרי הקדושה° בקביעותם [ע"ר א קסב].
המרחבים הגדולים בכל ערכיהם, בתכונה החמרית והרוחנית [ע"ר א יג].
הרוחניות של המציאות, הכחות הפועלים לרומם ולשכלל אותה [ע"א ב ט ל].
המציאות הרוחנית [ע"ר א שכה].
כלל העולמים° הרוחניים° כולם [עפ"י ע"ר א קטו].
העולם הרוחני [ע"ר ב פ].
הענינים הרוחניים, תוכן המוסר°, הצדק° והיושר°, דעת־האלהים° וערך הקדושה° ופעולתה בעולם [עפ"י ע"א ג א לג].
הטוב°, החסד°, הרחמים° ונועם־ד'° [קובץ א תשכד].
רום הטוהר° של האמת°, של הצדק, של המשפט° ושל החסד־העליון° [ע"ר א צב].
העולם המחשבתי° היותר מכולל° ויותר שלם [ע"א ד ט עט].
השכלים הנבדלים [פנק' ג קסד].
מקור החרות° [פנק' ב רו].
אש ומים, סמל לכלליות העליונה ודוגמה לה [א"ל קל].
שלמות מציאות אין־סופית. מלשון שם. 'אי שם' - במרחקים הבלתי מוגבלים. והמלה "שמים" היא זוגיות <כמו חיים או מים> ופירושה: ריבוי עצום של שם. ומתוך־כך המובן האלוהי של הביטוי "שמים" [שי' א 217].
עצמיות השמים - המושגים הקדושים°, שהם מגמות° כל ההויה כולה. הרום־העליון° הרוחני [עפ"י ע"ר ב נג].
שמים - התחלת הסבות° הראשיות, המסבבות את כל המון המעשים [שם א רמה (ע"א א 71)].
גבהי שמים - עולמים עליונים [ע"ר א יג].
המצפונים השמימיים - אורות° החמדה העליונים שהם ממעל לעולמנו [קובץ ז קעז].
ההויות השמימיות - תכונות רוחניות° [ע"ר א רט].
ע"ע ארץ. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שמי שמי קדם.

שמים - כלי ההשפעה שהארץ מקבלת מהם, מצד המשיכם ההשפעה החמרית לנו [פנק' ד תל].
ע"ע שחקים.

שמימי - פנימי° [עפ"י ע"ר א קכד].
אלהי עליון [עפ"י קובץ א צח].
אלהי, אינסופי, נצחי, המאיר לארץ ולדרים עליה ומחיה את כלם [ל"י א קנו].

שמיעה בקול־ד'° - מה שמקשיבים את כל התהלוכה של דרכי החיים לכל פרטיהם, אל הקיבוצים הכלליים לפי הבדליהם, ולכל יחיד לפי ערכו, מתוך החכמה־הכללית־העליונה°, החיה ומחיה את כל הויה. וכל מה שהפרטים נובעים מתוך החיים הרוחניים העליונים הכוללים, שהיא חכמת נשמת אל בעולם, בצורה יותר ברורה, האדם שומע ומאזין יותר בבירור את קול ד' הדובר אליו, מורהו ומצוהו ממש [ע"ט סב].

שמיעה לקול־ד'° - כללות הקדושה° בכל גווניה, ההתמסרות לרצון° אדון־כל° [ע"ר א צו].

שמן - ענין מתאים להארה° רוחנית°, החמר המאיר ומגרש את החושך, המצהיל את הפנים, והמעורר את הכבוד° במשיחתו, מזכיר הוא רוח־הקודש° וסוד המנוחה° וההופעה־האלהית° באורה הצלול [ע"ר א קלא].
השפע° [פנק' ה פג].
מורה על החכמה° האלהית. ע"כ נבחר שמן למשחה לאות קודש ויתרון כח קדושה [ע"א ג א סז].
השמן האלהי - אור השכל וקדושת המדות [מ"ר 219].

שמן - כתית - קרוב לתכונת הארה, אע"פ שאיננו לגמרי במצב ההארה. זך כתית - לגמרי במצב ההארה [ע"ר א קלא].

שמן זית - אור תורה ודעת [ע"א ב בכורים כט].
החכמה ומאור השכל, החכמה האלהית, אורה של תורה [ע"א ג ב יח].
משל לחכמת התורה הפנימית, השכלת הבנות כלליות שופעות בבת אחת אור חכמה מרובה, ההבנה הרחבה של דעת גנזי תורה [עפ"י ע"א ג ב עז].

"שמע" - "קריאת שמע" - ההקשבה° הרוחנית של כלל־ישראל° [ע"א ד יד א].
קבלת מלכות שמים שבפרשת שמע ישראל - ההודאה על אחדות־ד'°, (ש)היא הודאה מוחלטה, לא מצד הצירוף של התגלות° האחדות° המקפת את העולמים° כולם, כ"א מצד עדות ד' הנאמנה°, שהוא באמת המובן של היחידות־האלהית־בעולם° [ע"ר א כה].
◊ בקריאת שמע ד' אחד כלולה ההשגה המיוחדת למעלת ישראל°, שהיא מצד התורה°, המופיעה מצד עצם כבודו° ית' בשפע° רצונו שממעל לעולמות°, שאין עוד מלבדו [שם רמט].
אור העליון ממקור התורה שקדמה־לעולם° [שם קיא].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, "אחד". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, יחוד עליון. ושם, יחוד ד' בעולם. ושם, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ושם, קבלת מלכות שמים. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, קריאת שמע.

שפה - המטבע הממשית של קבוציותה (של אומה), שפנימיות תכונתה האורגנית הכללית מתגלה ומתבלטת בו, בדרך־הדבור ובאופן־המחשבה המופיעים במהלך החיים וארחותיו ומאחדים וכוללים את בניה אחרי התקבצם בשטח־מקום הראוי להם. סגנון האומה ואוצר גילוי נשמתה <מכון ההסטוריה של האומה> [צ"צ א קג, קא].
ר' ארץ.

שפה - אוצר השפה - הקצבת דבור° הפה°, <הבא מיסוד ההתחמה וההגבלה> [ר"מ קכה].

שפיכות דמים - ◊ תמצית קלקול המוסריות [פנק' א סז].

שפע - רצון חיים ומחשבה° [א"ק ב תמו].
ע"ע השפעה.

שקוקה - מסורה בהשתוקקות [רצי"ה א"ש יב הערה 25].

שקר - ◊ יתיחס על דבר שאין לו בעצמו קיום ומעמד תמידי [ע"ר א רכו־ז].
ע"ע אמת. ע"ע כזב. ע"ע מרמה. ע"ע שוא.
שקר - ◊ מכון השקר בציור° הוא מיוסד על התחלקותו של הפרט מן הכלל, על אי התאמתו, והעדר התבלעותו בחיי הציור הכללי [ר"מ קכט].
ע"ע בד.

שש שנים - חיי החברה המעשית [ע"א ג ב רסט].

ששת הצדדים אשר לששת הקצוות - תיאור ההקפה הכוללת ביחושה להחושים [ע"א ג ב רפב].
ע' במדור מספרים, שתים עשרה.
  1. שיח - ע' מעלות התורה לר"א אחי הגר"א, מהד' ירושלים תשמ"ט, עמ' יט־כא.
    עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם - בשמו"ר פר' מח ד: "בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם שנאמר (יחזקאל לז) ונתתי רוחי בכם וחייתם". ע"ע ילקו"ש שה"ש א, רמז תתקפא. ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "בעוה"ז, תורה נתתי לכם ולעתיד, בעוה"ב, חיים אני נותן לכם".
  2. תהילים קה ב
  3. מה שצומח מאיליו - רש"ר תהילים יד ה: "לשוחח מלשון שיח, צמח".
  4. ערובין סה. וברש"י שם: המפיק מגן - המעביר תפלת מגן אברהם, שאינו אומרה. בשעת גאוה - בשעת שיכרות אינו מתפלל.
  5. שם - המהותיות, העצמיות הנשמתית - רלב"ג, בראשית ב יט (דפ' ויניציה) טו: "לראות מה יקרא לו ר"ל להשיג מהותם אשר ייוחס בו א' מהם והוא הסדור המושכל אשר ממנו השתלשל מציאותו וכל אשר השיגו האדם מזה בא' אח' מהנמצאות הטבעיות היה שמו נפש חיה ר"ל שהמושכל ההוא כשהגיע לאדם היה שכל נצחי". ע"ע בחומש גור אריה השלם, מהד' מכון ירושלים, תשמ"ט, בראשית ו ד, סק"ט, ושם הערה 35. ובמקראות גדולות מהד' המאו"ר, באור החיים, דברים כט יט, ובליקוטי הערות על אור החיים, שם. בס' בעל שם טוב, המהודר, על התורה ומועדים, ח"א עמ' קיט. פתחי שערים, נתיב הצמצום, ב. דובר צדק פד:. א"ק ג קלז. ובשי' ב 16־15.
  6. צפניה ב כ.