מדורים


תורה


אגדה - כלל האגדה - הארת° הקדושה° האמונית° מקרב ולב עמוק°, שחכמתה היא הצד הפנימי° של שרשי התורה, המאגדת את הפעולות, ההרגשים והמושכלות, את הפרט ואת הכלל [עפ"י אג' ג סח, ושם א קכג, ע"ה קמד].
(חלק של התורה) המאיר בזוהר° האורה הרוחנית° העדינה [עפ"י א"ת ד ג].
החלק הרוחני° שבתורה°, חכמת המוסר° האמונות והדעות, חובת הלבבות, וכל המושגים הרוחניים [עפ"י ע"א א, הקדמה, יז].
הגדה - הלמוד העיוני של הלכות אמונות ודעות שבתורה [אג' ד קלח].
דברי אגדה - הלכות דיעות וחובות הלבבות [שם, הקדמה, כד].
עמקי דברי הגדה - עמקי חכמה ודעת־אלהים°, שמתוך כך מכירים את מי שאמר והיה העולם [עפ"י מ"ה ברית ב].
יסוד האגדה - חכמת הלב והרעיון°, שכל ההלכות המרובות התלויות בדעה° ובמחשבה° נובעות ממנה [אג' א קכג].
חכמת האגדה - חכמת המוסר° לאמיתתה [ע"א א, הקדמה, כ].
תכנן של האגדות הטהורות והקדושות - העתקה נאמנה של חזיון הנפש בעולמה הפנימי, שזו השפה שלה בטבע [אג' א לח].
◊ האגדה נוצרה או מתוך שטף הדעה וההרגשה העליונה של כללות הציבור, או מנשמת גדולי העולם, הענקים של האנושיות, שעלו בהכרותיהם לאותו המקום ששם אין השפה שולטת עוד, אחרי אשר עזב אותה הרעיון במעופו. מה עשו ברצותם להשאיר אוצר יקר לבני מינם - חדרו אל כל חדרי בנין הרעיון לכל תכניתו, מראשית המחשבות הבוסריות שבו עד מהלכו העליון ברום טהרתו, ואחרי אשר השכילו את הדמיונות, שהנם גרעיני הזרע להמחשבות היותר רוממות, בנו אותם באותה התכנית ואותו השילוב° בעצמו שהמחשבות הטהורות הנעלות שאינן נמסרות לפה ועט משולבות, עד אשר כל העוסק באגדה הוא עוסק בצד השפל של המושגים היותר עליונים, שהוא עסק יותר נכבד מכל עסק סיסתמתי בכל רעיון שאיננו נשגב כמותם. אשר על כן מרוממת היא האגדה את ההוגה בה עד אותו המקום שמשם לוקחו רעיונותיה, עד אותו הגובה שמשם השפלו הדברים העליונים עד שבאו וירדו למדרגת התחלתם בטבע הנשמה החושבת [קבצ' ב סח־ט].
אגדות - אוצרות קדושת חכמת האמונה שבתורה שבע"פ, מכונות הקבלה, מקורות הרגשות הקדושים, ומעינות השירה° האמונית העליונה [אג' ג סז].
ע' במדור זה, הלכה. ושם, עיונים עליונים. ע' בהגדרות המבוא במדור מונחי קבלה ונסתר, רבנן דאגדתא. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אגדות של דופי.

אגדתא - לימוד המיצוע, מה שאפשר להיות מוסבר ג"כ לפי נמוכי הדעת, של ציורים° פשוטים בלתי מדוייקים כ"כ בענינים הרוחניים°, אבל מאדירים את היסוד המוסרי°, לפי ההסברה האפשרית, עד עלותו למעלה יותר רוממה [עפ"י פנ' כו].

אהבת תורה - לא אהבת העונג המושג מידיעתה והבנתה כ"א אהבה אמיתית שעצם הידיעה וההוספה בקניית חבילות חבילות של חכמה היא התכלית העצמית [ע"א ג ב קג].

אור התורה - זריחת° הקודש° אשר להמוסר° והצדק° האלהי°, המתילד תדיר מכל הגיון תורה°, מכל תעופת° דעת°, מכל מעשה טוב°, מכל זיקוק מחשבה ורצון המתעלה לטוהר° חפץ־אל־עליון°, הקבוע תדיר בנשמתם־של־ישראל° [ע"ר ב קנח].
אור החיים והשלום° הנובע מנחל קדושת האמונה והבטחון° בעז ד' הנקנה בקדושת השבת° בלבם של ישראל° [ע"א ג ב לא].

אור התורה - נבואתו־של־משה°, לא בחידות, ולא בחלום, ולא במראה נבואית° מודרגת, כי אם דוקא בהתודעות של פה אל פה אדבר בו, המיחדת את כנסת־ישראל° בעולם מכל גויי הארץ, ומיום אשר ברא אלהים אדם על הארץ מקצה השמים עד קצה השמים. האור האיכותי, הנפלא בטהרתו°, בחוזק הראותו, ובהוד° חותמו הריאלי, המבטא בכל את הדר° אמתת אצילותו°, ממנו נשאבת כל נבואה° וכל רוח־הקדש° בכל הדורות ובכל הזמנים, עד עולמי עד. אור־החיים° מעולם עד עולם [עפ"י א"ק ב תקנא־ב].
אורה של תורה - דעת־ד'־העליונה° [שם א סג].
ע' במדור זה, אורה של תורה.

"אור תורה" - דבר־ד'° הנתון בפי עמו [קובץ ח קצג (ב"ר שלה)].

אורה של תורה° - מקור־החיים°, ויסוד היש°, שבה נסתכל° הקב"ה° וברא את עולמו [ע"ר א קפד].
ההתגלות° של יסוד ההויה, בקדימת הארת° מטרתה האידיאלית°, הכוללת את כל התכנית [א"ק ב תצה].
ע' במדור זה, "הסתכל בתורה וברא את העולם".

"אורייתא מבינה° נפקת"(1) - עומק החכמה שורש־התורה° [מ"ר 441].
"אורייתא מבינה נפקת" "ובה הלב מבין"(2) - כהת"כ ביחוד נתנה כדי לתקן את העולם ההרגשי של האדם, שהוא המפתח לכל המעשים כולם, ודברים של תקוני השכל באים בתורה בשביל עולם הרגש, עולם הלב, בין בשביל היחיד בין בשביל הצבור [מא"ה, ענייני תפילה תקפח].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, שכינה עליונה.

"אורייתא מחכמה נפקת"(3) - ההוראה התורית° ממכון החכמה° יוצאת היא, והיא מנתחת את כל קויה לפרטיהם ולפרטי פרטיהם [א"ק ב רפה].
התורה שהיא חיי נצח, יסוד הכל, (היא) הארת החכמה האלהית בכללות כללותה [קובץ ז ק].

"אורייתא כולא סתים וגליא. ושמא דקוב"ה סתים וגליא" - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא".

אחרית(4) - (לעומת הראשית° בתורה) - שפע הפועל ית' שיוציא אל הפועל את ההכנה שבתורה° [עפ"י מ"ש צב].
השפע שנותן השי"ת בתורה כדי להוציא אל הפועל הבריאה כולה, וזה הכח הוא ההבטה בתורה שהיה מסתכל° בה וברא את העולם [עפ"י שם].

"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ"(5) - ביחוד בעניני הלמוד כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו ע"ז הכנה, ולא יעזוב את מה שמכשיר ביחוד את רוחו [עפ"י א"ת ט א].

"אמון"(6) - "ואהי' אצלו אמון" - התורה° מצד מה שהיא כלי אומנות אל הבריאה, מצד סגולתה° שיש בה בכח, כשיושפע עליה השפע האלהי, להוציא את הבריאה מן הכח אל הפועל. (כ)אומן, ע"ש הבריאה הגזרה והבניה שיצאו ע"י לאור [עפ"י מ"ש צב (מא"ה ב רמד, רמה)].
מדרגת התורה שהיא ירידה לצורך העולמות שאינם בערך המלך° כלל [עפ"י מא"ה ב רמב].
"ואהיה אצלו אמון" - רק מצד אור העליון הנעלה מכל זמן ומדת מקום ומדרגה, היה יכול לצאת הצד הפדגוגי שבתורה, שישתתפו כחות ההוה הקרוב והעתיד היותר רחוק יחד, מפני שהיא נתונה מאדון כל המעשים קורא הדורות מראש, קורא להם ויעמדו יחד [עפ"י פנק' ב קעז].
ע' במדור זה, "הליכות עולם". ושם, "הסתכל בתורה וברא עולם". ושם, "שעשועים". ושם, "אמון פדגוג". ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא", וכו'. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אדריכל.

"אמון מוצנע"(6) - חביון־עוז°, סתר האור° סתר־עליון° [ח"פ לב:].
הסודות° שאם יתגלו אפשר להשיגם ואינם נעלמים מטבע ההשגה, אבל נעלמו בכונה מפני שאין העולם כדאי להם [מ"ש צט].
הצנעה (שבתורה) בכונה ורצון תכליתי כדי להעלים, מפני שאין האדם כדאי לדעת אותם הענינים אע"פ שהיה אפשר לו להשיגם אם נתגלו לו [שם צח].
נסתרות שהן מכוסות מצד הרצון העליון לכסותן בשביל תכלית תועלת וטובה הנצמחת מזה. תעלומות כאלה שמצד טבע שכל האדם הי' אפשר לו להשיגן כשיתגלו לו, אבל מצד רצון העליון נתעלמו ונתכסו, באשר יודע הוא ית' שיותר ישלים העדר הידיעה מהידיעה, בענין זה [שם צז].
"אמון מוצנע" - גדר בכללות התורה, מהצד העיוני שבה, שבאה בו הגניזה מצד דברים כאלה שאם אמנם היו באים בגילויים היו מובנים ג"כ, אבל אז היו מביאים הפסד לקצרי השכל, שלא היו יכולים להעמיד את היסוד המוסרי שלהם שהוא קרוב למעשה, ולדרכי הפעולות הנהוגות בעולם ושוק החיים, ע"פ אותם היסודות הצחים, ושע"כ היה מצב מוסרם מתמוטט, ע"כ יש בזה צורך של שמירה. <כמו שיש צורך בעצם עילוף הצניעות כדי להעמיד על נכון את היסוד המוסרי שבמין האדם שלא יתקלקל. דוגמת "ויהי אומן° את הדסה" -> חינוך° מסתיר ומשמר מפגיעה זרה ומזקת הבאה ע"י ההתגלות שאיננה ראויה, מפני חוסר ההכשר הנמצא במספר גדול מהמושפעים [פנק' ב קעט].

"אמון מכוסה"(6) - החלק (בסודות התורה) שאין ההעלם בהם בכונה מיוחדת ובפועל, כ"א מטבע אלה הנשגבות שאי אפשר כלל שתושגנה לאדם במצבו זה [מ"ש צט].
(התורה ה)מכוסה בעצם טבע רוממות הענינים שמצד רוממותם נמשך במקרה שהם מכוסים, ואי אפשר שיתגלו כ"א כשיהי' האדם במדרגה יותר עליונה מכפי שהוא עתה [שם צח].
הדברים הנעלמים שאין האדם משיג אותם (מצד שהם) בעצם טבעם גבוהים מטבע שכל האדם, ואי אפשר שישיגם בחומרו כענין "לא יראני האדם וחי" [שם צז].
נסתרות שהן עלומות מהשגה° מעצם טבען מצד גבהן [שם שם].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בהגדרות המבוא, טעמי מצות, אמיתת טעמי תורה. ושם, דרכי התורה ומצותיה.
"אמון מכוסה" - גדר בכללות התורה, מהצד־העיוני° שבה, שבאה בו הגניזה מצד הלימוד הבא במעטפה המוחשת יותר, שאח"כ כאשר תתפשט, תתבאר° יפה לכל מבין ומאזין <ששליט בעולמו ב"ה, יודע נפש כל חי, הוא יודע שאותו הרושם העמוק לקדושה ולטוב שעושה הלימוד כך, לא היה כ"כ גדול ומהודר ותופס כ"כ מקום גדול בנפשות, אם היה בא בלא הלבשתו הפועלת על הציורים המוחשיים הקרובים לרגשי הלב המתרגש בנקל מהציור הקל והקרוב אליו במוחשיו>. אין הכיסוי בגדר צניעות כי אם כיסוי של יתרון, כי גם זולתו היה הדבר בלתי ניזוק, אך הוא מוסיף יקר וערך <דוגמת "האמונים עלי תולע°", שמחוסר התכשיט של הלבוש המהודר המתולע לא היתה רעה מוסרית נמשכת, אלא שבהימצאו הוא מוסיף רושם לטובה> [עפ"י פנק' ב קעח].

"אמון פדגוג"(6) - החלק הנגלה לנו ומועיל למעשינו, על ידו אנו מדמים מדותינו ודרכינו ומעשינו לדרכיו° ית"ש [מ"ש צט].
(יעוד התורה) לחנך אותנו במה שידיעתו משלמת אותנו במדות ומעשים ודומיהם [שם צח].
(ה)חלק (ה)גלוי, מה שאנו משיגים מהתורה, מצד מה שנחוץ להשלמת האדם בדרכיו ומעשיו, אפי' הדברים הגבוהים מחוג המעשה שע"י ידיעתם תתוסף באדם שלמות יראת־ד'° ואהבתו° ומדות טובות וכיו"ב [עפ"י שם צז].
גדר בכללות התורה, מהצד המעשי שבה, שתכליתה מפאת זה הוא החינוך°. דרכי התורה ומצותיה, הן הכנות גדולות, שיסודי טעמיהן נמצא רק בהגלות כבוד־ד', ומלאה הארץ דעה, ויתעלה המין האנושי ממצב הקטנות והילדות שבו למצב האישות הגמורה, שיהיה מוכן להשתמש בשכלו ובכחתיו כפי התכלית האמיתית להשכיל ולהיטיב. מ"מ הם ג"כ דרכי נועם לשעתם, ואפשר למצוא בהם חן ושכל־טוב° ג"כ במצבינו הילדותי, לפי ערכנו הנמוך. הצד המעשי שבתורה, שצריך להכיר את ההוה והעתיד המתיחד בו [עפ"י פנק' ב קעז].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בהגדרות המבוא, טעמי מצות, (בעוה"ז). ע' במדור זה, "אמון", "ואהיה אצלו אמון".

"אמון רבתא"(6) - הצפונות (שבתורה) שאינן כלולות כלל עם מעשה המצות° והחלקים הנגלים. הענין שהוא גדול יותר מערך המדה של "אמון־פדגוג"° והחלק המוצנע והמכוסה האחוז ודבוק בו [מ"ש צח].
גדר בכללות התורה, מהצד־העיוני° שבה, שבאה בו הגניזה מצד שבו עניינים רבי הערך, עד שאין העולם כדאי להם. מה שהוא יותר נשגב ויותר נעלה מערך העולם בכללו, שמצדו גנוזים הרבה עניני תורה, שיתגלו בעמל לחכמי־לב° ואנשי קודש הראויים לזה. ההשקפה העליונה והכללית הנוסדת על הכרת עצם גדולתם של עניני התורה וסודותיה האלהיים, אותם משערים° רק יחידי־סגולה°. השקפה המתעלה ממדת הזמן והמקום, ומענייני העצם והמקרה, עד שאין שום מקרה בעולם שלא תוכל להשתמש בו להביע על ידו עומק חידותיה°. ההשקפה הגבוהה והכללית המקפת בחוברת אחת וסקירה עליונה, את כל המעשים והמקרים היותר גדולים וכוללים והיותר קדושים וקדומים עד כל הדברים היותר פרטיים ויותר מאוחרים, יותר מורכבים ויותר קלים, שהם כולם רק ניצוצות מתפזרים לעין החיצון מאור אחד כולל ואדיר, המתאחד ביחידותו, ומתעצם בקדושתו, עד שהתיבות וההברות, העניינים והמשמעות מכל היקף היותר ארוך, ומכל הרכבה היותר מצורפת ורחוקה, מתפרטים להאיר זה על זה, ולהוסיף זה על ידי זה, תוספת אורה וציורי° שכל° ואמת°, גדולה° ותפארת° [עפ"י פנק' ב קפ].
ע"ע אמונה, האמונה הרבה.

בטול תורה - "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה"(7) - מקיומה הלמודי והמעשי ומחדורה הנפשי [ל"י א קצב].

ברכה בתורה אחריה - (ברכה) בשביל הענין הפרטי של עסק זה של עכשיו שעם התורה° [עפ"י ל"ה 253].

ברכה בתורה תחילה(8) - (ברכה) על היסוד הכללי הנצחי, המקיף את התעודה בכללה. בדעה פנימית שהתורה היא הקריאה־בשם־ד'° [ל"ה 253].
ע' במדור זה, הליכה בתורה.
ברכה בתורה תחילה - כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו(9) - רוממות שם־ד'° בקרב האדם ברוממות פנימית, דהיינו ברגש נעלה ובידיעה מקפת, העולה על, ולפחות מתאימה עם שאר ציורי הגודל והשיגוב שבנפשו [ע"ה קמה].

"ברכתה של תורה"(10) - סוד ברכתה של תורה - הבחינה הפנימית° של הקדושה°, קשורה של תורה° למקורה האלהי° מצד נותן התורה ב"ה [עפ"י ע"ר א קלח].
היסוד של ברכת התורה - לעורר את האדם לשום את הגיונו שאיפתו ומחשבתו אל המקום הרוחני העליון שממנו נשאבת התורה. להתדבק בשכל וברצון - הנשמה, אל המקור העליון, שזה היושר וזה הטוהר המתגלה בספר נובע משם [עפ"י פנק' ב רטו].

"גבורה של תורה"(11) - עונג הדעת ואהבת הצדק היושר הטוב והאמת, וכל החיים החומריים ההולכים ע"פ מילואי התעודות הרוממות הללו של המבוקשים הנעלים [ע"א ג א י].

גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה(12) - השימוש המעשי של ת"ח°, משים על המשמש מורא רבו כמורא שמים. כי בפועל ע"י הפעולות מתחזקת ונחקקת בלבבו הכרת גודל ערכה ורוממות כבודה של התורה, אותו רגש הנודע בלב אל התורה שהוא ידיעה שלמה מצורפת לכל הידיעות ומעטרת אותם, המגמר באדם את השלמות הבאה מידיעת התורה [עפ"י ע"א א א פז].
גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה - ◊ התורה° בהיותה תורת־חיים°, עיקר פריה הוא לדעת איך להתנהג בחיים ע"פ דרכה וערכה. ויען שתכונת המעלה של איש קדוש° הדבק בתורה, א"א להתבאר בפה וכש"כ בכתב, כ"א עין הרואה הליכותיו בקודש היא תשכיל ערך הפעולה שהתורה פועלת על גדולי המעלה הדבקים באהבתה. ע"כ גדולה שימושה, שאז בעיניו יראה את הליכות הקודש של הרב, הנעלה יותר מלימודה [עפ"י ע"א א א פז].
ע' במדור זה, שמוש תלמידי חכמים.

"גופי תורה"(13) - פשטי תורה שבכתב ביחוד [אג' ב קיט].
ע' במדור זה, פשוטו של מקרא.

"דבר גדול"(14) - חלקי התורה הנקראים דבר גדול - עומק דברי־תורה°, דברים הגדולים° שבתורה, עקרי האמונות ועמקי הדעות וטעמי־מצות° [עפ"י ל"ה 106].

"דבר ד'" - התורה המוסרית° העליונה שהאנושיות עומדת על ידה בתור חלק אחוז, המותאם להויה כולה בכללה. <התורה° הבאה בהתגלות אלהית° לאומה° בתוך ארחות המוסר והחכמה שלה ובתוך מצוותיה° שנתנו לצרף־את־הבריות°; לא רק במוסר החיצוני, כ"א במובן ההזרחה° של הרוחניות° המקורית בעצם הטוב° האלהי, הנמצאת בההויה הכללית ומגעת עד החטיבה הפרטי פרטית> [עפ"י מ"ר 101, 4־3].
דבר ד' אשר בתורה - מקור כל ערכי הקודש° בעולם ובחיים [ח"ה קע].
דבר־ד'° ותורתו - קול תודעתנו הפנימית° של הכרת מהותנו העצמית, הקובעת את אמתת אחדותנו המוחלטת מתוך קדושת° הויתנו היסודית וגבורת נצחיותנו° [ל"י א קד].

דבר ד' - מקור ההארה°, שאורה־של־תורה° בשרשה יוצא משם, בתור אספקלריא־המאירה° [ע"ר א קסז].

דבר ד' - תורה שבע"פ כולה [א' קמח].
ע' במדור תיאורים אלהיים, קול ד'.

"דבר ד'"(15) - (לעומת תורה) - רוח התורה [ע"א ב ט של].
ע' במדור זה, תורה, לעומת "דבר ד'".

דבר מן התורה - (פרטי תורה) - כל דבר מן התורה, בין בהגדה בין בהלכה, הנובע מן הכלליות האדירה [עפ"י א"ת ג ו].

"דבר קטן"(14) - חלקי התורה הנקראים דבר קטן - חקירות בהלכה ובפלפול°, ועניני אגדה° בדרך דרוש [עפ"י ל"ה 106].

דברי תורה - ארחות ד', נובעים ממקור החיים העליונים [א"ת ג א].
דברי אלהים־חיים°, המשך המבוע החי של גלויי רוחו על־ידי חכמי אמוני עם קרובו [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) שלו].
דברי תורה(16) - הדיעות שמקורן הוא מחקר ושכל, מחקרי דעת במוסר° ואמונה° וחכמת לב בדעת־ד'°. כי זהו תכלית־התורה° להיות האדם משכיל בפועל בשכל־דעת־ד' בדרכי אמת, אע"פ שפעמים רבות יסתעפו הנטיות השכליות ג"כ לצדדים של דברי הרשות ומילי־דעלמא°, שע"פ ערכם ישתנו ג"כ סדרי החיים והחברה, מ"מ יסודם השכלי הוא דברי תורה [עפ"י ע"א ג ב קה].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מילי דעלמא.

דיני ומשפטי תורה - יסודם - הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי [עפ"י ע"א ב א ט].

דרישת התורה בדרך הכהן° - באור° פרטי תורה ע"פ עיקרי יסודיה ורוחה הכללי, ע"פ כח סתרי טעמיה, המתאים אל המוסר° הכללי שבתורה [עפ"י ע"א א, הקדמה, טז־יז].
חתוך הלכות שבתורה ע"פ שרשי ידיעות כלליות מעומק טעמי תורה [שם ב ט שלב].
קביעת הלכה בפרטים המסופקים מצד ידיעת הכהן איש החסד בתורת־חסד° שהמה סתרי תורה [עפ"י פנק' ג צא].
דרך לימוד שרוח־הקודש° ג"כ מסייע את בירור ההלכה° [אג' א קכד].
הדרך המעולה שנתנה התורה לנו להוציא על ידה הלכה מחודשת מצד הידיעה בסגולת המצוות וענינן, וזאת התורה היא עיקר העסק בדרכי עיון ההלכה לנביאים ובעלי רוח הקודש. לדעת על פי סגולות המצוות את כל פרטי המעשים אשר יעשה ישראל. שידעו עומקה של תורה לכוון ההלכה על פי סגולות פעולותיה. הכהן, אשר שפתותיו ישמרו דעת, הוא המיוחד לעבודת הקודש ויודע דרכי השי"ת ועמקי טעמי המצוות, כוונותיהן וסגולותיהן [עפ"י מ"ר 543-544].
הוצאת דין לאמתו ע"פ סגולות המצות שהן זולת טעמי־מצות° <זה יהי' עיקר הלימוד בביאת הגואל> [עפ"י פנק' ג מב].
עפ"י ראיות שמברר דבריו, "חריף ומקשה"(17) [שי' ה 282].
ע"ע באור, דרך הביאור. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גולות עילית. ע' במדור משיח וגאולה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ענין תרין משיחין. ע' במדור זה שמוש בתגא.

דרישת התורה בדרך השופט - ניתוח הפרטים מהכללים ע"פ דרך לימוד פרטי, דימוי מילתא למלתא. פסיקת הלכות פרטיות ע"פ הדברים האפשריים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכם הפרטי. הוצאת הפרטים מן הכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהם [עפ"י ע"א א, הקדמה, טז־יז].
הנתוח הפשוט של ההלכות בראיות נבנות ע"פ מדות התורה, או סברות שכליות פשוטות [עפ"י שם ב ט שלב].
קביעת הלכה בפרטים המסופקים מצד דרך המשפט, בשקלא וטריא וסברא [עפ"י פנק' ג צא].
הוצאת משפט עפ"י הסברא ודרך הלימוד המבורר מתוך פלפול° [עפ"י אג' א קכד].
הוצאת דין לאמתו ע"פ דיני המצות והפלפולים הפשוטים [עפ"י פנק' ג מב].
דרך שנתנה התורה לנו להוציא על ידה הלכה° מחודשת ע"י חקר הלכה על פי הכללים המקובלים, לדעת על פיהם להוציא תולדות כפי שיקול הדעת האנושי כמשא ומתן של הלכה הנהוג בימינו. חוקי השכל הכין השי"ת שבצירוף ידיעת הכללים ושקידת ההקדמות, הם יורו הדרך האמיתי בכל מעשה. השופט יוציא דבר מדבר על פי דרכי ההקשה השכלית ממעלת האמת בגזירותיו [ההגיוניות] [עפ"י מ"ר 544].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גולות תחתית. ע' במדור משיח וגאולה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ענין תרין משיחין.

דרש - הוצאת דברים גדולים ונעלים שמועילים להרחיב חכמה ודעת, מוסר וצדק בעולם, באמצעות פגישות של הרעיונות של החושב וההוגה בדברי תורה. הוצאה על ידי המקראות וכל המושגים השכליים, שכבר נמסרו לנו מדברי חכמים וחדותם, הפוגשות בשכלינו, את אור השכל והמוסר הטוב לעולם [עפ"י ע"א ב ט שג].
ע"ע באור. ע' במדור זה, פשט. ע"ע פרוש. ע' במדור זה, פשוטו של מקרא.

הליכה בתורה - "ולא הלכו בתורתי"(18) - ההקפה הכללית עם הסקירה על פעולת התורה° לעתיד לפי מהלך הזמנים והתעלות הנפשות [ל"ה 253].
ע' במדור זה, ברכה בתורה תחילה.

"הליכות עולם"(19) - התורה° בירידתה° לצורך העולמות°. הצורות° התכליתים שיש בעומק חכמת הבריאה° [מא"ה ב רמב].
הליכות עולם להם - חקים שבהם חקק צור־עולמים° שמים° וארץ° מתגלים בקרבם [קובץ ח קצו].
ע' במדור זה, "אמון".

"הליכות עולם לו" - הצורות התכליתים שיש בעומק חכמת הבריאה שבים לענין נשגב מכל פירוד° העולמות ונוגעים לדעת המלך° עצמו ב"ה [מא"ה ב רמב].

הליכות של התורה - ע' בהגדרות מבוא למדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן.

הלכה - ההלכה - תורה־שבעל־פה° המסדרת את הקדש באורח החיים [עפ"י א' מא].

הלכה - חכמת ההלכה - חכמת המעשים [אג' א קכג].
הלמוד המעשי של תלמוד ופוסקים בגמרא סברא ופלפול° [אג' ד קלח].
פרטי הדינים ופלפוליהם [עפ"י פנק' ג שיח].
עסק ההלכות שבתורה - מטרתו - להישיר אל המעשים כדין וכדת בהגבלה תורית, הנחוצה מאד ומגדרת את כל קדושתם של ישראל [עפ"י ל"ה 114].
ע' במדור זה, אגדה. ע"ע הלכה, הלכות. ע"ע הלכה, ענינה.

"הלכה למשה מסיני"(20) - ההלכות של משה מסיני - אבני הפנה של תורה־שבע"פ° [א"ק א כד].
"הלכה למשה מסיני"(21) - הכללים והמגמות העקריות של כללי תורה ותכלית מצותיה [עפ"י ע"א ג א יח].

"הלכות צבור"(22) - עיקרן - ההרחבה הגדולה של חכמת האמונה° בהרחבתה, התלמוד של כל הלכות הדעות וחובות הלבבות, לעצות° טובות ומחשבות טובות על ישראל [עפ"י א"ת ב 231 (קבצ' ג מב)].
המחשבות ודרכי העבודה, הפעולה והחיים, של כלל ישראל [ל"י ג שנג].
ע"ע הנהגה צבורית.

"הסתכל בתורה וברא את העולם"(23) - השפע שנתן השי"ת בתורה° כדי להוציא אל הפועל הבריאה כולה, זה הכח הוא ההבטה בתורה [עפ"י מ"ש צב].
"בי נסתכל הקב"ה וברא את העולם" - מה שגרם בחק היכולת האלהית הבלתי מוגבלת לכונן את המציאות דוקא על אופניה המיוחדים, ליחדה ולבררה מכלל האפשרות הרחבה שבכח האין סופי של המצאת נבראים לאין סוף ותכלית, הוא שורת הצדק° והמוסר°, שהטוב־האמיתי° הגלוי לחכמתו־העליונה° הוא שחייב את ההתיחדות הזו הפרטית. וכח הצדק והמוסר הוא המתיחד והולך ומתפשט על דרכי החיים האנושיים המתגלים בתורה. א"כ, דוקא מצד אותו המבט של מציאות המוסר והצדק וחוקיה הגדולים, נתיחדה הבריאה ביחודה המציאותי בפועל, ואותו הצדק המוחלט מתגלה ברצון העליון בתורה ודרכיה. ע"כ התורה אומרת "בי נסתכל הקב"ה וברא את העולם", שלולא ההסתכלות במדת הצדק שהגביל את המציאות לצורתה ההוית, לא היה הדין נותן שיהיה יוצא באותה התכנית, להתיחד על ידה מכל צדדי האפשרות האחרים שאין להם גבול וקצב [פנק' ב קפד].
ע' במדור זה, "אמון". ושם, אורה של תורה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אחרית, (לעומת הראשית בתורה).

"העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" - ע' במדור זה, "תורה לשמה", "העוסק בתורה־לשמה זוכה לדברים הרבה".

"העוסק בתורה פטור מן התפילין" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כל הקורא בתורה פטור מן התפילין.

הענינים המעשיים שבתורה - ע' במדור זה, תורה, הענינים המעשיים שבתורה.

הקב"ה יושב ועוסק בתורה(24) - הבהקת אור התורה° ושאיפותיה הנצחיות והקדושות במקורן העליון החודרת עד נשמת כנסת־ישראל° וממנה לכל פרטי האישים והנשמות° כולם [ע"א ד יד א].

הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו(25) - מה שמאיר לנשמתו° בענינים שהיא יכולה לקבל [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 256].
הקב"ה יושב ושונה כנגדו - <כשעוסקים בתורה־לשמה°, ומציירים על ידי זה את הצדק־האלהי° המוחלט כפי אותה המדה שהוא מצוי ומוסבר בעולם המעשה, הדברים בעצמם מניעים הם את ההשקפות־השרשיות° של נשמת° אלהים שבאדם, המזריחה° עליו את אורה ההקפי°, ו>מאור העליון מוסיף לו כח נעלה למעלה הרבה מאותם הגבולים המצומצמים שאור הצדק המעשי מוגבל בהם [קבצ' א קסח].
כל השונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו - כל יתרון פעולה, הארת חיים, הטבת מוסר, הגדלת שכל, שהננו פוגשים, אגוד הוא בדוגמתו באותו התוכן הדרגאי שברומו. <בזה יהיו גם ההשגות השכליות היותר מאירות נערכות מצד עצמן רק בצורה זעירה לגבי אותם הרשמים הנגרמים שלהן בצורה אמיתית> [א"ק ב תלא].

הר סיני - מקור התורה° ומכונה [ע"ר א קלג].
מקור נתינת התורה [מ"ר 444].
סיני - מקורה האלהי הכללי של התורה, מקור עצמיות יסודה ואמתתה של תורה [א"ל לז־ח].
ע' במדור מועדים וחגים, שבועות, "מעמד הר סיני". ע' במדור זה, "תורה מן השמים" לעומת "תורה מסיני".

זוהר - ספר הזוהר - מרום אוצר המחשבה והרגש אשר לישראל, שבהתפרטותו החריפה המדויקת והפופולארית דוקא עתיד הוא לרומם קרן ישראל, "לאקמא כנסת־ישראל° מעפרא", ולהעריף עליה טל של תחיה וחיים של חלוץ־עצמות° [א"י טז־יז].
ע' במדור זה, תנ"ך. ושם, משנה. ושם, תלמוד, התלמוד ביחוד הבבלי.

"זוכין לדברים שנאמרו בימינה־של־תורה°"(26) - פועלים במציאות ובמרחב החיים את כל הגדולות, הגנוזות באותן המצפונים הכלליים שהפרטים המסתעפים הולכים ומתפשטים מהם [ע"א ד ו נז].
גם במעשה יתגלמו "הדברים הרבה" שזוכין להם בפנימיות הנשמה העוסקים בתורה־לשמה°, עד שיתגלמו באופן כזה, שיוכלו להיות נדרשים בפועל חיים רחבים של עושר וכבוד ומרחב חיים של אורך־ימים°, כדי להוציא לאור רחשי לב כבירים לטובה של דורות ועולמי עד [עפ"י שם].

"זוכין לתורה שנתנה בימין"(26) - על נפשם זורח° הוא אור צפון המרומם ומאיר אותם, מאותו המאור הגנוז בפרטי הפרטים, מכח החיים של הכללים העליונים, שדוקא כל הפרטים יחד משלימים אותם [ע"א ד ו נז].
הרגשת הקודש־העליון° והנשגב° שבאוצרה התוכי והכללי של תורה בפנימיות הנשמה [עפ"י שם].

זכה נעשית לו זֵר, לא זכה נעשית זרה לו(27) - מי שטבע נפשו נתקדש°, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שוה לטבע נפשו. אמנם מי שנפשו לא נתעלתה למדריגות הרמות בעצם, אע"פ שקנה יתרונות רוחניים מחכמה ותורה ועוד מעלות כהמה, הן דומות כיתרון מלאכותי, שלא ימלט שלא יסבבו איזה חסרון במקום אחר בתכונותיו במדותיו וכיו"ב [ע"א ג א לד].
זכה נעשית לו זֵר - האיש התם שרוחו נאמנה עם תורת־ד'° והיא אצלו ערוכה בכל ושמורה. לא תהי' רוחו זרה לתורת ד' כ"א תהי' כמונחת בתוכיותו ופנימיותו, והוא דבק בה בכל נפשו ומאדו. לא זכה נעשית זרה לו - יש אדם שעם שהוא קורא ושונה, גם משמש־ת"ח°, מ"מ תכונתו הפנימית היא כ"כ רעה עד שרוחו זרה לתורה ויראת־ד'°. "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך"°. הרשע, אף שהוגה בתורה למטרה (חיצונה) [פנימית], איננה נכנסת בפנימיותו והוא נושאה עלי פיו ולא בפיו. מן־השפה־ולחוץ° [עפ"י ע"א ג א נז].
ע' במדור זה, "תורתו של דואג משפה ולחוץ".

"זכה - נעשית לו סם חיים. לא זכה - נעשית לו סם מיתה"(28) - אם זכה ויש לו זכות יסודית, נשמתית, אצילית ושייכות למידות של אברהם־אבינו° - אז התורה נעשית לו סם חיים. אבל אם חסרה לו היסודיות הזאת - הגדלות של אהבה המקפת את כל הבריות כולן וכל ישראל כולם - אז חסרה לו האחיזה האמיתית בתורה והקליטה האמיתית של תורה והיא נהפכת לו לסם מות [שי' ב 348].
ע' במדור זה, "למיימינין בה (בתורה) סמא דחיי".

חדוש - (חידושי תורה) - פיתוח שפעת החיים של האורה החיה האלהית הכללית של תורה־שבע"פ° [עפ"י א"ת א א].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני.

חידוד אמיתי, חריפות - תכנה - התכונה של הזרחת° מאור האמת°, מתוך הסביכה העבה של הרכבת כמה דעות וניגודים [ע"א ד ו נג].
חידודה של הלכה - הגלות אור האמת מתוך המערכה° המסובכת של ההרכבה הרוחנית [שם נה].
ע' במדור זה, "חילוק". ושם, פלפול. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מילתא דבדיחותא.

חילוק - יסוד ההוראה (בפסקי הלכה° למעשה) לחלק בין הנושאים, שלא יהיה בין הדמיון איזה חילוק דק [עפ"י מא"ה ב רמ].
הפלפול־האמיתי°, שתעודתו היא להפריד דבר מדבר אשר הם נראים לאחד ולהרגיש את החילוק הדק שביניהם, שזהו דרך הלימוד המביא לידי מעשה לאמיתה של תורה. חדירה לחלק חילוקים בדברים שהם נראים כמאוחדים, המשמשת להוראה ולאמתה של תורה למעשה <שדרך עומק הסברא המיוסדת על "חילוק" דבר מדבר הוא הכח היסודי שלה> [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 215].

"חילוק"(29) - הנהוג בפלפול° - קרוב רחוקים בזרוע. דבור בדרך רחוק בכח הקיבוץ והחידוד° [מא"ה ב רמ].
פלפול שמקרב רחוקים. שראוי לקרות אותו "חיבור" ולא "חילוק". פלפולים ציצים ופרחים באורחא רחיקא וחורפא מעליא לקרב רחוקים בקרסי הפלפול. <שאע"פ שלא תמיד מכוונים הדברים בפלפולים כאלה לדרך האמת, (אשר) הם משמחים את הלב ודומין לזיקים נוצצים מרהיבי עין שגם נכללו בכללא "דקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא" כשמשתמשין בהן בתור תבלין ויין המשמח את הלב בשמחת מצוה. ודוקא אז "פטטיא דאורייתא אלה טבין" לשעתן>. הכח המהיר המקרב רחוקים ומחבר דברים נפרדים להיותם לאחדים. אמנם בתור שמחה וחדוות נפש, הציור המלבב של קישור דברים רחוקים זה מזה בלולאות של חריצות תורנית, אע"פ שאין הדברים ע"פ רוב מבוררים ע"פ אמת, מ"מ הם משמחים את הלב בתור "מילתא דבדיחותא"° [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 215].

חכמת אלהים - אור העולם שבתורה [עפ"י ע"ה קמב].

חכמת אלהים־חיים° העליונה - שורש העליון° אשר לתורה° בכל מלואיה שבכתב° ושבע"פ°(30) [א' צו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, ספירות, חכמה.

חכמת התורה° - הגילוי האלהי° כפי רצונו ית', הבא מצד עבודתנו ותלמודנו [א"ת ב א].
חכמת־ישראל°, להשכיל איך כל עבודת העמים כולם בשדי החכמה מתכנסת למקום אחד לדעת־ד'°, ולישר דרכים במעגלי צדק כלליים, שגורמים להביא שלום° בעולם לרגלי האמת היותר רחבה ועמוקה שיש בהם. (שתכליתה) כתכלית החכמה־העליונה°, (ה)מבטת לשכלול כל היקום כולו [ע"א ב ט רצ].
ע"ע חכמה ישראלית.

חכמת התורה - עיקר תכליתה - הבנת חכמת־ישראל° מיסודה ומקורה, חכמתא וקבלה°, המפיצה אורה על עצמה וגם על ההלכה° - פרטי הדינים ופלפוליהם [עפ"י פנק' ג שיח].

חלק המדעי שבתורה - החלק המדעי שבתורה - החלק של יסודי התורה ועקריה° [א"ת ב 208].
החלק של כל עניני הלב, התלוי ברגשות בדעות ובאמונות, שהוא כללות תוכן האגדה, המוסר, והמחקר, הקבלה והעיון, עם כל צדדיהם הרבים והשונים [פנק' ג שיז].
חלק הפנימי והמדעי שבתורה - החלק הנשגב° של כל עניני הלב, התלוי ברגשות, בדעות ובאמונות, שהוא כללות תוכן האגדה°, המוסר והמחקר, הקבלה° והחסידות, ההיסטוריה, הפילוסופיא והפיוט°, עם כל צדדיהם הרבים והשונים. כל אלה הנם ענפים מתורת הנבואה° ורוח־הקודש° המיוחדת לארץ־ישראל° [מ"ר 79].
החלק העיוני שבתורה - המוסר והיראה בטהרתם, כל צדדי המחקר והפילוסופיא האלהית, <שכבר נתאזרחו ע"י גדולי הדורות בספרות התורה>, רזי תורה, הקבלה לכל צדדיה [עפ"י פנק' ג שיז].
ע' בהגדרות המבוא למדור מונחי קבלה ונסתר, פנימיות. ושם, נשמת התורה־הפנימית. ושם, חכמת האמת.

"חמאה של תורה"(31) - הברור והמובחר שבה, העיקרי, המחוור בעומק רעיון ושום שכל והמרבה אומץ הנפש ביראת־ד'° ודרכי קודש° [ע"א ב ב שמד].

"חמדה גנוזה".(32) "שהיתה גנוזה לפני הקב"ה" - סוד העולם. תיאור ההויה, מסקנתה, יושר לב תוארה, מהותה, מטרתה והתרוממותה האין קצית [קובץ ה מא].

חקי תורת חיים ודבר קדשו - אור אל אלהי ישראל, מבוע החיים של הנשמה הלאומית, מקור אצילות קדשה [עפ"י אג' א שנט].

"טלטל הקב"ה שביליה של תורה" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה"(33) - הידיעה המקפת והכוללת צריכה להיות, בסדרי הלמודים, קודמת ליצירת חדושים [עפ"י מ"ר 12].
ע' במדור זה, לגמר אינש והדר ליסבר.

"ימינה של תורה"(34) - האור הגדול של הבקשה הארוכה והאדירה שבכללות יסוד מגמתה הכללית והעיקרית של תורה° [ע"א ד ו נז].
האור הצפון המרומם ומאיר, מאותו המאור הגנוז בפרטי הפרטים (של תורה) מכח החיים של הכללים העליונים, שדוקא כל הפרטים יחד משלימים אותם [עפ"י שם].
המגמה העליונה של תורה, מגמתה העיקרית [שם נה].
האור שביסוד הכללות הראשית של כונת התורה העיקרית [שם שם].
ע' במדור זה, "זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה". ושם, "זוכין לתורה שנתנה בימין". ושם, "מיימין בתורה". ושם, "למיימינין בה סמא דחיי".

יסודה של תורה - ע' במדור זה, תורה, יסודה של תורה.

כבוד תורה(35) - גילוי ערכה הכללי של התורה, מתוך מקורה האלהי [ל"י ב מב].
גילוי הערך הכללי של תכן הקדושה האלהית [שם].

כבוד תלמיד חכם - הערך של היחס אל תלמיד־חכם°, השייכות (ל)הקרנה ו(ל)הארה, הדבקות־הנפשית־בתלמיד־חכם°, (ש)הם המקור של לימוד תורה [שי' א 178].

כל השונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו - ע' במדור זה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו.

"כל התורה כולה" - ע' במדור זה, תורה, "כל התורה כולה".

כללותה של תורה - ההופעה° העליונה° של הקדושה° האלהית°, לדבקה° בשמו־הגדול°, בכל אור° האהבה° והיראה־העליונה° [ע"ר א קפא].
ע' במדור זה, "תורה דלעילא". ושם, "ימינה של תורה".

לבון הלכה(36) - הרחבת הדיוקים, בחובת עסק התורה־לשמה°, עד שיהיו מחוורים כשמלה [עפ"י הגדרת מו"ר הר"ש אבינר עפ"י א"ת ט ד].

"לגמר אינש והדר ליסבר"(37) - שרק אחר העושר הסכומי במדה כללית ראויה היא ההפריה הרוחנית לבא, למסבר אחר המגמר [ע"א ד ו נא].
ע' במדור זה, "ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה".

לימוד - חמשת חלקי עסק הלימוד - א. שיטה - שיטה מחשבית, בלא הגבלה, בלא ערך קצוב, הכל לפי גודל הרעיון, לפי אומץ השכל ולפי חריפות הבינה, עם זיכוך כח הדמיון ועומק הרגש. והיא מקפלת בקרבה ענינים לאין חקר, דנה עליהם בסקירה מהירה, לא יאומן כי יסופר, מעלה פנינים מזהירים מקרקעות ימים, מגלה אוצרות חושך ומטמוני מסתרים.(38)
ב. ריהטא - מין גירסא במרוצה גדולה, ברפרוף על הענינים, כמה שאפשר לקלוט, רק שהרבה ענינים יעברו דרך הפה והמחשבה. ולפעמים מדלגים איזה תיבות וענינים וקולטים אותם דרך המחשבה, מעשרים בזה את הידיעה בעושר כמותי, ומעודדים את חיי הרוח לחפץ של גדלות ורוחב התפשטות.(39)
ג. גירסא - היא כבר מוגבלת, לדעת את הפירוש הפשוט, בלא עיון ובירור, מ"מ הרצאת הענין באה בהגבלה, ובמהירות האפשרית.
ד. לימוד - הולך במתינות ומלבן את הענין בהגבלתו המקומית יפה.
ה. עיון - מתפשט הוא, יחד עם העמקתו המקומית, בהרחבה מענין לענין, מקושר הוא עם הגבלתו, ומרוכס עם יתר הענפים ברכיסה פנימית.
יש לכל אלה סעיפים וענפים מרובים.
<ודוגמת חמשת הדרכים שבתורה, יש כמותם בעבודה, בהדרכה, ובתפילה. והחיים הרוחניים בכללותם מתפשטים על פי חלוקה מוטבעת זו וגם החיים המעשיים הנם בערך זה מסומנים. חמשה חומשי תורה, וחמשה ספרי תהילים, וחמשה ברכי נפשי. חמשה חלקי הנשמה, נרנח"י, וחמשת הפרצופים הסודיים, וחמשת העולמות> [א"ק א עג־ד].
ע' במדור זה, תלמוד (לעומת גירסא).

למוד התורה - הוצאה מהכח אל הפועל את מציאות חכמתה (של התורה) מצד נפשו (של הלומד) [א"ת ב ב].
הכנסת המאור שבחיי הישראליות בתוך נפשותנו והערה בקרבה את הדעות הנאות והרגשות הטובות הכמוסות בקרבה מצד התכונה המיוחדת של ישראל [עפ"י א"ת ו יא].
עסק השכל וטפול הדעת, בהמשך מסורתה המקורית, דיוני בירוריה וחדושיה, ובהדרכה הממשית של מהלכי החיים המעשיים על־פיה [עפ"י ל"י ב (מהודרת בית אל תשס"ג) רכז].
עיקר המצוה - להשכילה בשכל לפי כליו של אדם [ע"ר ב קסא].

למוד התורה המעשי - הלמוד המורה את דרכי החיים, המבסס את כל החיים הרוחניים על יסודות מעשיים [עפ"י א"ת ו יג].

למוד - הצלחה לימודית - עיון המסתגל לרוחו של אדם, מגרש ממנו את גסות° הנטיות שהוא מרגיש ברוחו, מקדש אותו, מעלה את רוחו ומקרבהו אל הקדושה° בהרגשת לב ושכל פנימי [עפ"י א"ת ב 92].

"למיימינין בה (בתורה) סמא דחיי"(40) - לדוגלים־בשם־ד'°, עובדיו באמת המכירים את התכלית הנשגבה° ואת תכנית התנאים וחביבת האמצעים הקשים המביאים אליה, וע"כ 'ובמצותיו חפצים מאד' [עפ"י ל"ה 154].
ר' במדור זה "זכה - נעשית לו סם חיים. לא זכה - נעשית לו סם מיתה".

מבואים לספרי התורה - התכנית הכללית בהרצאת העניינים היותר אפיים (בספר), בהארה של הכללה והסברה יפה על חלקיו העקריים בביאור השיטות היסודיות שבו [עפ"י א"ת ב 147].

"מגלין לו רזי תורה"(41) - לעוסק בתורה־לשמה° - שפע זרם של הברקות, ותוכן של דברי־תורה° בהלכה° ובאגדה°, שהם הופעה של רוח־הקודש° [מה"ה ד רטו־רטז].

"מיימין בתורה"(40) - הפונה לימינהּ ולעומק מגמותיה, שמחשבתו קשורה אל מגמה קבועה אצילית להגשימה בחיים ובפועל. העוסק בתורה־לשמה° ומצפה לאורה°, שעיקר מגמתו שתהיה מטבע שלו(42) מספקת להיות נקבעת יפה בחותם החיים הכלליים לרוממם ולקדשם [עפ"י ע"א ד ו נח].
"מימינים בה" - הדוגלים־בשם־ד'°, עובדיו באמת המכירים את התכלית הנשגבה° [עפ"י ל"ה 154].
ע' במדור זה, "ימינה של תורה". ושם, "זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה". ושם, "זוכין לתורה שנתנה בימין".

מלאכה בתורה - צד של המלאכה שבתורה - עבודת הקודש של סדור ספרותי, עבודת הסדור של התורה [עפ"י א"ת ב 138].

מקורה של תורה - נשמת־ישראל° [א"ק ג קלח].

משנה - המשנה - הכינוס המבצרי לתורה־שבעל־פה° [מ"ר 312].

משנה(43) - ההלכה° הפסוקה [ע"א א ג כו].
<לפי דברי רבינו חננאל> כוללת גמר בירור הלכה למעשה [א"ת ח ב].
משנה - (לימוד המשנה) - הלימוד המדריך בהוראת מעשי הטוב וברור פרטיהם ובהזהרה ממעשי הרע בברור פרטיהם [ע"ר ב קפב].
ע' במדור זה, תנ"ך. ושם, תלמוד, התלמוד ביחוד הבבלי. ושם, זוהר, ספר הזוהר.

"מתן תורה" - ע' במדור מועדים וחגים, שבועות, "מתן תורה".

"נותנת חיים לעושיה" - (התורה)(44) - משפעת חיים חדשים ממקור־החיים°, להשלים בהשלמה חדשה מה שלא היה קודם זה כלל [מ"ש רפז].

נשמת התורה - דעת־ד'° [אג' ב רמג].
ע' בהגדרות המבוא למדור מונחי קבלה ונסתר, נשמת התורה־הפנימית. ע' במדור זה, תורה, החלק הפנימי והמדעי שבתורה.

סגולת התורה - הסגולה האלהית העליונה, הארת° המגמה° האלהית° בכל יצוריו, בפרטיהם ובכלליהם, המובלטת באותיותיה של תורה°, במצותיה°, חוקיה° ומשפטיה°, וכל התגלותה° האלהית האין סופית [ע"ר א ס־סא].

ספר במדבר - החלק המיוחד של תורה אשר ענינו השראת־השכינה° של המשך דבר־ד'° המנחה והמדריך אותנו והמופיע בתוכֵנו בדרך [שי' ד 14].

ספר בראשית - ספר ראשיתה של תורה°, הקובע במעשי האבות° ובכריתות בריתם את יסודה ומהותה של האומה ואת מקומה העקרי בתוך מערכתו של עולם, וקובע את יסודה ומהותה של הארץ ואת קשר יעודה לאומה זו בתוך המערכה° האלהית של עולם ואדם, של דורותיו וקורותיו גוייו וארצותיו [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רלד].

ספר ד' - מקור האורה° ומעין החיים של יסוד הקדושה° והדבקות־האלהית° הנערצה לנצח, שממעינה אנו יונקים תמיד, כל הדורות וכל התקופות, כל החיים וכל האישים, כל אחד ואחד מכפי מה שהוא ראוי לדלות מים הקודש° הזה, אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים [ע"ר א פד].
ע' במדור זה, תנ"ך.

ספר דברים - משנה התורה, בקביעות מצוותיה חוקיה ומשפטיה, המכוון את תכנית בנינה של האומה, במסירה מיוחדת לציבור ולהלכותיו ובסדור כל עניני קורותיו ודורותיו, המחליט את גמר צורתה הציבורית (של התורה) ביסוד ההנהגה המדינית של המלכות הישראלית [עפ"י ל"י ג טו].

ספר הכוזרי - עיקר ענינו - אמונת־אחדותם המציאותית של ישראל° והתורה°, המגלה את השיכות הטבעית העצמית שביניהם [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) תה].

"ספרך אשר כתבת"(45) - התורה° במעלתה הגבוהה מערכם של ישראל, שאינם יכולין עדיין לקבלה ויקבלוה לעתיד. יחס הספר לכתיבתו ית' הוא מצד ערכו הנעלה הגבוה מערכם של ישראל [ע"א א ה ס 145].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "ספר של הקב"ה". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מחני נא מספרך אשר כתבת.

עבודת התורה וכל חכמתה - התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה [ע"ר א ענייני תפילה, יא].

עיונים עליונים - הגיון° הדעות°, השירה°, התעלות° הרוח° [א"ת ו ו].

ענפי תורה - כל הכשרון הכללי והפרטי וכל סעיפיו הרבים, כל הרחבת לב, כל האדרת רגש וכל פירוט רעיון וברירותו [עפ"י א"א 135].

"עסק הידים" - ("ידיו רב לו") - חלק הפלפול° (שבתורה°) והשקלא וטריא [ע"א יבמות סב:].
ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "עוקר הרים". ע' במדור זה, "תבואה".

פלפול - "פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר"(46) - ההרחבה העיונית בהתרחב המושגים, אחר היותם מובנים בעמקם כ"א בפני עצמו עד שכל מושג יתמלא בכל מילואו, עד שיביאו את בעליהן למקומות עיון ודעת חדשים [עפ"י ע"א ג ב קסה].
פלפול של אמת - <אחרי ההתעמקות אשר תבא אחרי הבקיאות החודרת, ואחרי אשר נתגלו לא רק הסתירות וחלופי הסוגיות הגלויות מכל פינותיהן. כי אם כשכבר נחשפו גם כן החילופים ושינויי הדעות הנסתרים שמתגלים רק אחרי התבוננות עמוקה ועיון חודר, אז מתחילה היא עבודה חדשה שהיא> עבודת הביקורת היותר עליונה: העבודה השכלית המעמקת לדון על דבר הסתירות המתגלות לאחר העיון, אם הן באמת סתירות קיימות ואם כדאי הדבר כבר להכניס גם אותן הסוגיות תחת המאזניים של ההכרעה והשיקול איך להסיק את ההלכה בדחיה של סוגיא מפני סוגיא, או שבאמת ישנם חלוקים דקים והבנות שונות ותנאים מתחלפים כאלה בכל אחת מהסוגיות, עד שעל פיהם יתברר שאין כאן סתירה כלל והכל הולך למשרים ע"פ שיטה אחת כוללת ומקיפה. העבודה הזאת היא עבודת הפלפול. יסוד הפריית חכמת ההלכה° [מ"ר 313-312].
ענפים רחוקים בדקות העניינים המעשיים שמתיילדים על ידי חריצות המחשבה [עפ"י א"ת ב 85].
ע' במדור זה, חידוד אמיתי, חריפות. ושם, חילוק. ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "עוקר הרים".

פלפול(47) - תכלית הפלפולים היותר רחוקים שהשתמשו בהם רבותינו ז"ל בדורות קרובים - ראוי שימצא בחכמה כעין פרחים מרהיבי עין אע"פ שאינם פוריים ומזינים, ציורים° שמשמחים את הלב בבהירותם וסגנונם הנעים אע"פ שבערך דרישת אמת וחקר דין הנם בלתי מובטחים, שאמנם יגדל ההפסד אם ישתמש בהם מי שלא ידע ערכם ותכליתם, ותחת היותם רק במערכת הדברים המענגים הממלאים את התפקיד האסתטי° של האדם, יחשבם לדברים מזינים את השכל העיוני והמעשי. אבל מי שיודע ערכם, וישכיל מקומם זמנם ושיעורם, לו ירחיבו את הדעת ויפריאו את השכל. ומתוך אותו הציור הבא בתור דבר שאיננו חסר שום תכלית, שהרי עצם ציורו הוא תכליתו, מתגלה קצת הוד השמחה° של השגת תכלית אמיתית ומדעית, אחרי שיבא האדם למבוקשו בהשגת האמת לאמתו בענינים עקריים. כי רק בציור של שמחה מדבר שאין חסרון התכלית מעיב את אורו, יוכל להכיר איזה ערך של שמחה אמיתית הבאה באמת אחרי השגת המבוקש. <ומצאנו רמזים חזקים שכבר היו נהוגים ג"כ בימים היותר ראשונים, בתור פרחים ותבלין להמציא מרגע לחוש האסתטי ג"כ על שדמת התורה ומושגיה, כמו שממציאים לו מזונו וערכו בעולם הציור המעשי והספרותי, בחיטובים וציורים, בסיפורים ושירים וכיו"ב. וכבר ראו חכמים ז"ל שכשם שהפרחים הם ראויים ג"כ לכל עץ פרי, כמו כן ההשלמה האסתטית ראויה ג"כ בחכמתה של תורה ג"כ לאותם רמי המעלה שעל פרים השכלי שבתורה יחיו בית ישראל, ואין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים> [ע"א ג ב קג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מילתא דבדיחותא. ושם, נפצי גלימייהו מהאבק. ע' במדור זה, "חילוק", הנהוג בפלפול.

פני התורה - הסיבות שקדמו למציאות התורה [עפ"י מ"ש קסח].

פרטי תורה - ע' במדור זה, דבר מן התורה.

"פשוטו של מקרא"(48) - שטחן של דברים המתראים לנו על ידי האותיות שבתורה שבכתב כמו שהן [עפ"י ע"א ד ט כט ומ"ר 176].
ע' במדור זה, "גופי תורה".

פשט(49) - יסודו העליון - אור הרז [קובץ א תתעב].
פשט אמיתי - העלאה מן הפרטיות אל הכלליות והבנתם של דברים באפן מופשט וכללי, שהפרטים וההתגלמות ממילא נכללים בו(50) [צ"צ כב].
ע' במדור זה, דרש.

צורתא דשמעתתא(51) - ידיעת צורתא דשמעתתא - הבנה טובה בעומקה של הלכה, על דרך ישר ונכון, על ידי שימוש־תלמידי־חכמים° במדה הגונה, עד שידע לעיין בכל סוגיא כראוי וידע גם כן להקשות ולתרץ על פי דרכה של תורה במשא ומתן של הלכה [עפ"י א"ת ט ג].

"קבלת תורה" - ע' במדור מועדים וחגים, שבועות, "קבלת תורה".

"קנין תורה" - הקנית התורה בצורה של קנין, בתכונה של השארת רישומה לעד על כל מהות החיים. קנין עולם בתורה, התעצמותה במהות הנפש, והיותה עמה לאחדים [עפ"י ע"א ד יב כב].

קשרה של תורה בהקב"ה(52) - קשר תורה־דלתתא° הפרטית עם תורה־דלעילא° הכללית. הרמת מעלת ההרגשה האצילית הטמונה גם בקרב כל חגוי התורה ופרטיה כולם, לאותה המדה של ההרגשה העליונה הכוללת, שהיא מפכה בנשמה מהנועם העליון [עפ"י א"ת ג א].

ראשית(53) - (לעומת אחרית° ככינוי לתורה°) - הצורה°, מה שהיא ראויה להיות מוכנת להנשא על הנושא שהוא המציאות כולה, זהו ראשית והתחלה לבריאה° [מ"ש צב].
עצם התורה, הצורה שראויה להיות נושא לכל המציאות בהיות חל עליה שפע רצון° של השגחת° השי"ת° שתצא על ידה המציאות לאור [שם].

שורש כל התורה - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תפארת, התפארת המוחלטה. ע' במדור זה, תורה, שורש התורה.

שמוש בתגא(54) - דעת עומקה של תורה לכוון ההלכה על פי סגולות פעולותיה. עיקר העסק בדרכי עיון ההלכה לנביאים ובעלי רוח הקודש. <שמעת חתימת התלמוד נפסק ממנו וניטל כח הדרך הזה הנשגב, כי פסקו גדולי מעלה באופן כזה שיהיו ראויים לזה> הדרך המעולה להוציא על ידה הלכה מחודשת, לדעת על פי סגולות המצוות את כל פרטי המעשים אשר יעשה ישראל. הידיעה בסגולת המצוות וענינן <שלמעלת ידיעה זו אין קץ ותכלית ועל זה נאמר "רחבה מצותך מאד"> [עפ"י מ"ר 543-4].
ע' במדור זה, דרישת התורה בדרך הכהן.

שמוש תלמידי חכמים(55) - השימוש המעשי של ת"ח° [ע"א א א פז].
תלמוד, הגברת ופתוח השכל בעיון [עפ"י ע"א ג א נה (ח"פ מא:)].
הדרכה בעיון בסוגיא על דרך ישרה ונכונה, במשא ומתן של הלכה [הגדרת מו"ר הר"ש אבינר עפ"י א"ת ט ג].
למוד מת"ח בדעה° וסברא לעמוד על עומקה של תורה°, עד שיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים°. ראית מוצא ההלכות מרחובות° מבועי כללותיהן והבחנת עוצם כח הכללי מתוך הפרטים, ומתוך ברור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, גילוי כחם והודם של הפרטים, איך שכולם נתנו מרועה אחד. השכלת היחש של תורה שבע"פ לתורה שבכתב, שהוא כלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל [עפ"י ע"א ב ז יט 212 (ח"פ לו: לז.)].
יסוד מדת שימוש ת"ח - הידיעה לקשר הדברים הרחוקים של הפרטים אל הכללים העליונים [עפ"י ע"א ב ז כ].
◊ שמוש ת"ח הוא שם מפורסם לדברים העיוניים שבתורה, להורות כי מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון. לפעמים נמצאים דברים כאלה בענינים הגבוהים בחקרי אלהות, ולפעמים נמצאים ג"כ כאלה בדברים מוסריים המסתעפים ע"פ עומק חכמת הנפש, אשר אם יאמר האומר לבארם בניב שפתיים לא יוכל, אמנם המשמש ת"ח הוא יכיר במעשיהם, וע"י המעשים החצוניים יעמוד ג"כ על מערכות רעיוני לבבם, הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו יכול להמסר, לא בניב שפתיים ולא בעט סופר, כ"א יתבאר ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים, המקיים "ולדבקה בו" ע"פ דחז"ל - הדבק בחכמים ותלמידיהם כי השפה והספרות לא יוכלו לתן [לחק] כ"א את צל החיים של הקדושה והגיונה הנעלה, אבל עצמם של חיי הקודש הם נמצאים בת"ח החיים ע"פ דרכי קודש אלה. והאמצעי להגיע לעומק הידיעה בזה הוא "שמוש ת"ח" [ע"א ג א נה (ח"פ מא:)].
לימוד שנמשך מתוך זרם של תורה, מתוך קשר רוחני, נפשי ומוסרי, ומתוך שייכות לאישיות של גדולי תורה בישראל. שייכות נפשית, דבקות ויניקה [עפ"י שי' ת"ת 164].
דבקות נפשית בחכמים° ותלמידיהם - דבקות בצדיקים (כפי המבטא של החסידות: התקשרות עם הצדיקים) - ◊ האמונה בצדיקים בהתמכרות והתלהבות וקשר קיים תמידי, המרוממת את הערך הרוחני° באומה. ההתערבות הפסיכית, שבאה ע"י הקשר החושי של הנפשות במעמד המציאות הממשי, (ה)מערבת את האור הפנימי, הרודה בהויתו בהפסיכולוגיה הגבוהה של אדם עליון, איש אלהי באמת, עם יתר הנפשות הדבקות עמו בקשרי אהבה ואמונה. <מתוך העדנה הנפשית של אישיות מוסרית° גדולה, המוזרמת כלה בזרמים אלהיים של העריגה הקבועה אל הטוב־העליון° שיתפשט בעולם, ואל החסד° האלהי המלא שיופיע על כל נשמת חיים, מתפשטים הם קרני אור הויה רוחנית מעשית על הנשמות של האישים הדלולים חדלי־האונים הרוחניים, הנרדפים משטפי הרוחות הפעוטות המסתערות בלבם הצר. העירוב הזה מיפה את הנפשות ביפוי פסיכי, מישר את המעקשים, מקרב לידי זכות, ומופיע אור° של סליחה° גם לחוטאים נדכאים מתגרת יד טבעם הגס° השולט בחזקה בחומריותם° הבהמית> [עפ"י א' סט, קמו, מ"ר 8־7].
הקישור הנפשי, שעל ידי החבה, האמון, הכבוד, והדבקות המעשית, חשק ההשתוות, וחמדת ההתבסמות, הפותח את הצינורות הרוחניים, המקלחים זיו° חיים, מאישיות יחידית גדולה לכל ישראל, והמחזק את הקשר העצמי השרשי שבין צדיקי הדורות, עם כל הנשמות כולן. <העליה° האורית° הבוקעת על ידי הארתם° של צדיקים° בכל הנשמות כולן, עוברת בבהירות ובפעולה נפלאה, על הכלל כולו, הסמוך סמוך יותר, והמקושר ביותר לפי ערכו כך הוא עילויו> [עפ"י א"ק א קלט].
הקשור הנפשי אל אישיות גדולה, של "צדיק", של "רבי". משען נפשי אל אישיות גדולה ונאדרה בקדושה, למען החזקת עמדה רוחנית של האדם מישראל. (כאשר) צורך רוחני יסודי זה מתמלא מתוך כל שלמות קדושתה וחיוניות תקפה של תורה, בהמשך התגלות דבר־ד' על ידי תופשיה ועוסקיה הנאמנים [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) תו].
◊ עיקר יסוד הדבקות בחכמים כדבקות בקב"ה, שבה היא נתלית וממנה נלמדת(56), היא נסמכת ומכוונת לא בהתייחסות מפורשת אל האישיות ובהמשכו וקבלו השפעה נפשית ישר ממנה עצמה; אלא, מצד אחד - של קבלת ההשפעה הממשית במדותיו, בשימת דרך והישרת נפש ע"פ הנראה והמתעורר מהפעולות וההדרכות הגלויות של אותם המקורות, שבהופעת אורן הן מבררות ומחזקות את המחשבה והעבודה והמוסריות שבמקבל בהמשכן הקדום, המתעלה כראוי לו; ומצד שני - של רשמי־הרוח הפנימיים העצמותיים של האישיות הנעלה, אבל דוקא בלא כונה מפורשת של התייחסות אישית נפשית מצד המקבל וכונת קבלה מהאישיות, אלא של התייחסות היקר והרוממות, ההערצה וההקדשה, הראויה לה בעצמותה, ע"פ הכרה בהירה; - משני אלה יגלה טוּבה הפנימי האמיתי המובטח של הדבקות(57) [צ"צ רו].
ע' במדור זה, "גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה". ר' צדיק, יסוד הקשור הנפשי אל אישיות גדולה, של "צדיק", של "רבי".

"שעשועים" - "ואהי' שעשועים יום יום"(58) - השעשוע־העליון° של האידיאל של התורה°, החותם של המגמה° האחרונה של חפץ הטוב הגנוז, שהוא קשור במרום התוכן של פרשת כל ההויה כולה מראש ועד סוף. הכללות כולה של כל ההויה, ומגמתו התכליתית של חפץ העדין והקדוש העליון האלהי, שהוא מאד נעלה גם מכל ערכי הכללות כולם, (ש)הוא היסוד להארת זיוה° של תורה [ע"א ד ט קיז].
ערך התורה הגדול הרבה מערך הבריאה כולה, מצד עצם שלמותה מצד עצמה, מצד עיקר מעלתה (כ)צורה° נבחרת העומדת בפ"ע כלולה בהדרה°, כוללת השלמות של הבריאה ויותר. המדרגה האמיתית היותר עליונה של התורה [עפ"י מ"ש צב].
מדרגת התורה שהיא ענין נשגב מכל פירוד העולמות. דעת° המלך° עצמו ב"ה [עפ"י מא"ה ב רמב].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, שעשוע עליון. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא וכו'. ע' במדור זה, "אמון".

"תבואה" - ("רב תבואות בכח שור"(59)) - לימוד התורה° כפשוטה° [ע"א יבמות סב:].
ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "סיני". ע' במדור זה, "עסק הידים".

"תופשי התורה" - ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

◊◊

תורה(60) - הוראה, הוראת דרך החיים, המעשיים והרוחניים°, על־פי הודעת דבר־ד'° ומצותו°. הוראת־דרך המיוחדת לישראל°, בכריתות הברית° הקבועה ונמשכת להם ולשייכים להם למסגרת צבוריותם(61), שערך ראשיתה° בשיכותה המיוחדת לישראל, בשלמות ממשותם הצבורית, הוא לקבוע בכל עקרה של מערכתו של עולם ואדם, של דורותיו וקורותיו, גוייו וארצותיו, את ענין ארץ־ישראל°, את יסודה ומהותה של הארץ ואת קשר יעודה לאומה זו בתוך מערכה° אלהית זו. תורת־ד', הקובעת ומגלה את כל עקר מהותה של האומה ממקור יצירתה והויתה האלהי, ומתוך כך מכוננת ומסדרת את כל הדרכת חייה, וקובעת ומבררת את ערכה של הארץ, מקום אחיזתה ומולדתה וחיוניותה של האומה [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רלג-רלה].
הוראה, המורה את המציאות°, המורה את החיים, המורה את הנשמה°, המורה את הגויה, המורה את הפרט, המורה את הכלל, המורה את הדור, המורה את העולם, המורה דור דורים, המורה עולמי עולמים [ע"ר ב קנט־ס].
המסקנה האחרונה של התוצאה של האורה־האלהית°, ההולכת וזורמת בעולמים° ומגיעה עד חידור התוכי של החיים. הסידור העליון המקיף והחודר(62) [א' קמב].
ההופעה־האלהית° השלמה הרוממה° מרומי שמי־שמים°, המובילה את האדם הכללי והפרטי למגמת° מנוחתו, המבססת את העולם כולו בהוד° מכונו [ע"א ד ט יט].
הופעת אספקלריא־המאירה° [שם שם י ו, ושם שם יב ג].
ההתגלות העליונה המאירה באספקלריתה המצוחצחת של הנבואה האבית של משה° רבינו, העסוקה בכל פירוט המצות הרוחניות לסעיפיהן [עפ"י א"ק ג שמה].
אור־החיים°, הבא ממקור־החיים° הנותן להם את המשקל הממוזג, התפארת° ההרמונית שלהם והנותן אור סליחה° על כל עוותי החיים, בצאתם מחוץ להגדרתם [עפ"י ע"א ד ט קל].
המקור האלהי° לעיון ולמעשה [א"א 135].
הכנה לזכות את העולם להגיע בפועל לאותן הדרכים שטבע הגעגועים אל הטוב° משותת עליהם [עפ"י מא"ה ב מד־ה (קבצ' א מו)].
הדרכה אלהית מיוסדת ע"פ עצת־עליון° בשכל נפלא אלהי, והעצות העליונות הם המעשים אשר דבר־ד'° ית' צוה אותם [מ"ש רה].
שמותיו־של־הקב"ה°, שכל מדה טובה ודרך ארץ הן בכללה, וכל חכמה נעוצה בה, (ומאירה היא ב)כל צד טוב שיש באדם או בקבוץ [עפ"י א"ת ד ב].
מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו, שניצוצות אור הציורים° הרוחניים° שבשאיפה של נשמת־האומה° גנוזים שם <שהננו מקושרים אליהם בקשר של נשמה, של חיים, של כל הויתנו> [עפ"י א' ס].
בכללותה של התורה הכתובה והמסורה ובהשתרגות כל ענפיה°, ספון הציור הרוחני היותר עליון° ומקורי של חפץ האומה°, מצד מגמת° חייה היותר עליונים, בצורה מאירה בכלל הבנתה והרחבתה, בהגיונותיה, בסגנוני הרצאותיה, בתוצאות השקפותיה, על ההויה, על העולם, על האדם, על היחיד, על החברה, על הטוב° ועל הרע°, על החיים ועל המות° [א' ס].
ארחות החיים לישראל [מ"ר 30].
הארץ הרוחנית המתאימה לסגולת° הנשמה הישראלית [א"ת יב ז].
הבעתה של העצמיות המהותית של האדם [ע"א ד ט סז].
חקת המדינה האלהית של ארץ־חיינו, "משפט אלהי הארץ", הכוללת ומדריכה את חיי היחיד ומהלכם כמו את חיי הצבור והאומה ומהלכם [ל"י א לד].
"תורת אלהים"(63) - מקור החכמה°, והמעוררת את נשמת האדם לתחייתה [ר"מ קמט].
תורה והמצווה - טכסיסי החיים הקדושים. שהם מלאים מרוח־האומה° ואוצרים בקרבם את כח חייה בצביונה המיוחד [א' נא].
התורה - בדעותיה חקיה ומשפטיה, לחיי היחיד והצבור - האספקלריא־המאירה שבתוכה משתקפת כל מעלת רוח האומה, בין הרוח הסגולי° הטבעי של השמיטה° ובין רוח עליון, רוח־אלהים־חיים° של היובל° המתגלה בהתגלותה הבחירית° [ש"ה, הקדמה, י].
תורתנו הקדושה - לימודיה של כנסת־ישראל° [מ"ר 488].
ע' במדור זה, חכמת התורה. ושם, תורה ומצוות.

תורה - מגמתה ותכליתה - לרומם את נפש האדם מקישורה בהנאות החושים השפלים אל הנאות־נעלות אשר הנה מושרשות בשכל°, צדק° ומישרים°, שתכנם הוא אהבת־ד'־ית'° והדבקות° בדרכיו־העליונים° [ע"א א ג מח].
מהותה ותכליתה - להורות אותנו דרך החיים והטוב°. לתכלית הוראת דרכי החיים לנו, ולצורך רישומם ביחש להעתיד היותר טוב ויותר שלם, כפי המדה היותר עליונה ושלמה הידועה לאדון כל המעשים, נותן התורה יתברך [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 92 (א"ב פרק ז)].
תכליתה - להשלים אותנו [א"ה ב 304].
להיות האדם משכיל בפועל בשכל־דעת־ד' בדרכי אמת [ע"א ג ב קה].
לרומם את הלב האנושי, לעדנו ולהביאו למעלתו הראויה לו, למעלה כזאת שאפילו אם יעזב להיות מתנהג כולו על פי נטיית לבו לבדו, ילך הולך ועולה בדרכי חיים שיהיו מביאים אחרית ותקוה לו ולעולם(64) [פנק' ב קסח (ל"ה 249)].
נתנו לנו תורת אמת וחוקים ומשפטים צדיקים וישרים - למען האיר באורה של ההכרה הטבעית שבפנימיות של הנשמה בכל מילואו וטובו [עפ"י קובץ ז פז].
שאיפתה של תורה(65) - התרבות האנושית לפי רום מעלתה היותר רוממה. שלום עולמים, החופש האמיתי, שיסוב דרכו למעלה מגבול האנושות ויקיף גם את כל החי [עפ"י ל"ה 64].
להגיע אל עוצם התכלית של שלימות כל האנושות [ל"ה 58].
יסודה של תורה - הצדק° העולמי הנובע מצדקת ד' בכל העולמים° ועל כולם [ע"א ד ו צז].
היסוד הפנימי° של התורה - הטוב־העליון° של הצדק האלהי° ברעיון ובפועל [א' קסג].
יסודה - לשכלל ולפתח יפה יפה את הרגש הנובע מהאור־האלהי° שבנפש האדם, הרגש הטבעי שיש באדם לטוב° ולצדק° [ע"א ג א קמ].
לעשות את האדם להולך בדרכי־השי"ת°, "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט"° [ע"ר ב קכג].
הרמת האדם למצב מוסרי° שכלי גבוה ועדין, מה שהוא מוטבע עליו, או לרוממו עוד יותר, לפתח בו כשרונות חדשים לאשרו [פנ' קיג].
"כל התורה כולה"(66) - "דעלך סני לחברך לא תעביד", המוסר° הטוב°, השולל את הרע°, שתובע הכשר מעולה בנפשות להשכיל ולהיטיב תמיד [ע"א ג ב קמב].
ענינה - לזכך את התהילה°, את השׂבעת הנשמה° בזיו° הציור° העליון מכל עליון, נטייתם של ישראל° מצד עצם החיים, מכל סיגיה, מכל מחשכים וחולשות, מכל חונף והרגל של טפשות, מכל תאוה פחותה ועכורה, להעמידה באותו החוג, שהתביעה הפנימית של גודל הקודש°, של צחצחות° אור הנשמה בכל חופשה° ועצמה, תובע אותה [עפ"י קובץ א תשפא].
יסוד התורה - עצת ד' לכונן את רוח ישראל בכללו למטרתו, כמו שאמר הנביא: "ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" [מ"ר 141].
שיהיה הכלל כולו לעם לד'־אלהי־ישראל° [ל"ה 183].
מגמתה הכללית ויסודה - קיומם של ישראל והפרחתם בארץ־ישראל°, על־פי כל כחותיהם הנפשיים הקדושים שהם מורשה קהלת יעקב [ע"א ב ט שכז].
הכלל שכל התורה כולה תלויה בו - קיום עם ד' בכל צביונו° ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ־ישראל° [ע"א ב ט שכו].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לצרף את הבריות.

תורה - גדולתה של תורה, מגמתה העליונה - ההופעה° הנשמתית של האורה הפנימית, המודיעה ברעיון וברגש, ברצון ובנטיה פסיכית, את הדעה־האלהית° בכל הוד התענוגים° שאפשר לו לאדם שיספוג אותם אל תוכו [קובץ ד נו].

תורה - מקור קדושתה(67) - קדושת כנסת־ישראל° [עפ"י א"ת ד ה].
ע' במדור זה, "תורה נבראת בשביל ישראל".

תורה - (לעומת "דבר ד'") - פרטי דת ודין השייכים לישראל [ע"א ב ט של].
תורה - דבר־ד'° הנתון בפי עמו [קובץ ח קצג].
ע' במדור זה, "דבר ד'", (לעומת תורה).

תורה - (לעומת חכמה) - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

"תורה דלעילא"(68) - התורה הכללית°, שמדתה ההרגשה העליונה הכוללת, המפכה בנשמה מהנועם־העליון° [עפ"י א"ת ג א].
העלאת דברים למעלה בבהירות הכונה, המוסיפה תמיד ידיעה בעושר המציאות העליון, ומבסמת בעדן החיים את חשק אהבת־עולם° ואהבה־רבה° לאור־אין־סוף° [עפ"י א"ת ג ב].
"תורת חסד"°, תורת הסוד° המתגלה לישרים° ביסודה על פי אליהו° בהתבסמו כבר <והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק> על ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים [עפ"י א"ק ד תק].
אוצר מחשבות חיות ורעננות ממקור הקודש [קובץ ו רסד].
גדולת° המחשבה° ובירורי הדיעות [קובץ ה קצט].
המחשבות העליונות הנאצלות ומופשטות [קובץ ו ב].
ע' במדור זה, כללותה של תורה.

"תורה דלתתא"(69) - התורה הפרטית, העסק בהלכות, בנתוחיהן ובפרטיהן, חגוי התורה ופרטיה [עפ"י א"ת ג א].
המחשבות התחתונות הפשוטות והממשיות [קובץ ו ב].

תורה - (לימודיה וידיעותיה, מדד איכותם) - עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר° המעשים הטובים ויראת־ד'־הטהורה° [עפ"י ע"א ב ט שמד].
ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות בהגדרות המבוא, חכם. ר' במדור הכרה והשכלה, חכמה. ע' במדור זה, "חמאה של תורה".

"תורה" לעומת "התורה"(70) - התורה - המיומנת שבתורה, התורה העקרית, התורה הפנימית שתהי' גלויה לע"ל. תורה - התורה כפי צורך תיקון העולם עד זמן התיקון שלע"ל. התורה כפי שהיא בערכנו הנוכחי [עפ"י מ"ש לה].
ע' במדור זה, "אמון פדגוג", "אמון מוצנע", "אמון מכוסה". ושם, "תורה מן השמים" לעומת "תורה מסיני". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ארוסין. ושם, נשואין.
◊
"תורה לשמה" - לשם מצותה ועצמיותה בלבדה, מתוך שייכות פנימית שבטבעיות הווייתנו, של קדושת נשמתנו הישראלית ודבקותה בדבר־ד'°, שהוא חיינו° וארך־ימינו° [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עז-עח].
יחושה (של התורה) אל הדבקות־האלהית° בגודל־נשמה° [אג' ג ד (א"ק ד תפו)].
לקרבת־ד'° ורוממות הקדושה שמתרומם אליהם האדם; (לגלוי) אור יושר והצדק האלהי, הנשמה האלהית של שכלול העולם, בחיים בחומר ורוח בחברה וביחיד [עפ"י א"ת ב ב].
כדי לרכוש לו (לאדם את) אותו המעמד ההגון של היחש הרצוי של נברא° לגבי בורא־כל° [קובץ ג נו].
לשם התורה. שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה השם־יתברך° בגלוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר [עפ"י א"ת ב א].
לשם התורה. לשאוב את האור, ממקור התורה, את האורה החיה הכללית שכל־טוב° בה כלול, לשם כל ישראל, להוסיף הארה בכנסת־ישראל° כולה, ביסוד ההויה, בתמונת־כל של כל הברואים כולם. לאשר ולחזק באומץ עליון אלהי את כל היצורים והברואים, לכללם בקדושה, להאירם באור [פני] מלך חיים [חד' (מהדורת תשס"ח) פד (פנק' ג שסו)].
להעשיר את כנסת ישראל בכוחות רוחניים גדולים, על ידי שמתרבה אור התורה, חיבתה וכבודה בלב אחד ישראל [עפ"י א"ת ב ד].
לשם עשיית חסד עם כנסת ישראל, על ידי התפרנסות רוחנית מפרי רוחה [עפ"י א"ת ב ה].
לשם הגברת כוחה של כנסת ישראל על ידי הגדלת רוחניות חייה האמיתיים הגנוזה בקרבנו [עפ"י א"ת ב ו].
העסק בתורה לשמה - עסוק בתורה לחזק את כחה של כנסת ישראל, להוסיף אור בנשמתה הכללי כדי שתתחבר עם דודה מלך עולמים, מלך הכבוד מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא° בנעם־עליון° וחבת ידידות, בגדולה° וגבורה°, בתפארת° קדושה° ומלכות° [עפ"י קובץ ה קפ].
לימוד תורה לשמה - למוד תורה לשם זריקת שיקוי חיים בתוך הכלל כולו, לריבוי ועילוי החיים הכלליים של ישראל, והחיים הכלליים של העולם כולו, ולשמחת־ד'־במעשיו°; ע"י היחיד המחיה את עצמו באור־החיים° של התורה [עפ"י קובץ ד צח].
לימוד משום תכלית החיים שבהגיון התורה וחבתה [עפ"י אג' א קפז].
לתעודתו (של העוסק בה), שנוצר בגללה, להוסיף אור רצוני עליון בעזוז החיים הפרטיים להעלותם אל עילוי הכלל, ולהוסיף בכלל זיו צביוני חדש על ידי עושר הבא ממשפלים [עפ"י א"ק א מד].
(העסוק בתורה) באהבת אמת, לא מאהבת העונג המושג מידיעתה והבנתה כ"א מאהבה אמיתית שעצם הידיעה וההוספה בקניית חבילות חבילות של חכמה היא התכלית העצמית [ע"א ג ב קג].
הכונה הכללית לעיקר מטרת הטוב הכללי שבתורה. נטיית הרצון לקדושה°, לחסד°, ולמוסר° ולכל טוב° [עפ"י שם ד ו נה].
בהיות הלב טהור° ושואף אל הטוהר והאמת של עסק התורה [עפ"י שם נו].
הפניה לימינה° ולעומק מגמותיה של תורה, מתוך הצפיה לאורה°. שעיקר מגמתו שתהיה מטבע שלו מספקת להיות נקבעת יפה בחותם החיים הכלליים לרוממם ולקדשם [עפ"י שם נז].
העוסק בתורה כאשר דעתו ולבו נתונים אל הצפיה הכללית שלה [עפ"י א"ת ג ז].
כשהתוכן של היראה° הפנימית, בכל עומק התום שלה, מתעמק, מתגדל ומתרחב כל כך, עד שהוא מבקש בלא הרף את התפשטותו, ולצורך ההסתעפות הגדולה שלו, מבקש הוא כלים רבים במה להכניס את אורותיו המרובים, ההולכים ומתרבים, הולכים ומתאדרים, ולמטרה זו הוא בלא הרף שוקד על דלתי תורה יומם ולילה. <יושר המעשים ועומק הדקדוקים, עם כל כבודם וקדושתם, נחשבים בנטיה זו כדברים הבאים מאליהם וכתוספת ברכה וקדושה> [קובץ ה רנד].
עסק בתורה לשמה במובנה הרחב, המלא והחי - עסק קבוע בדרך טהרה°, חכמה°, גבורה° וענוה°, ברזי־תורה°, <שאז מתמלאת התורה במעין מקור נשמת־נשמתה°> [עפ"י מ"ר 290].
העוסק בתורה לשמה - (העוסק בתורה) בהיותו אחוז בשרשו הרענן°, באותן אותיות־התורה° השייכות ביחוד לנשמתו°, ובהיותו מעורה יפה בכשרונו הפנימי ושוקק תמיד להתעמק בהשלמתו [א"ק א פח־ט].
תכונת הצמאון של העוסקים בתורה לשמה - להרוות בטל של תחיה עליון, כל דבר מן התורה, בין בהגדה בין בהלכה, מאוצר ההרגשות העליונות והמדעים היותר רוממים, המפכים מתך הכלליות האדירה שזה הפרט הנלמד נובע ממנה [עפ"י א"ת ג ו].

תורה לשמה - לימוד תורה לשמה בדברים פשוטים - לימודם מתוך הכרת האורה העליונה שמצטמצמת בהם [עפ"י א"ת ב ג].

"העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה"(71) - (העוסק בתורה) בהיותו אחוז בשרשו הרענן°, באותן אותיות־התורה° השייכות ביחוד לנשמתו, ובהיותו מעורה יפה בכשרונו הפנימי, ושוקק תמיד להתעמק בהשלמתו, יפתחו לפניו שערים, על כל הסעיפים המצטרכים לו, בין בעבודת החיים והמעשה, בין בעבודות רוחניות צדדיות [א"ק א פח־ט].
כיון שרגש הלב והשכל הפנימי של העוסק בתורה לשמה נתון להארה האלהית הכללית המסתתרת בכל המון הלמודים המעשיים, מתהוה עי"ז גילוי פנימי בכל פרט ופרט, שיוצא לאור לפי כשרון רוחו של כל אחד. לפעמים מתרחב הרעיון ומתגלם עד שאפשר ג"כ לבטא ולבאר את ניצוץ האור האלהי, שנתפס באיזה מן הפרטים, וברוממות מעלה בכל הפרטים; ולפעמים מתגלה הדבר רק בתור התנוצצות עדינה בחדרי הלב, אבל מ"מ היא מעלה את הנשמה למצב נעלה, שהחיים כולם מזדככים על ידה [א"ת ב ב].

"העוסק בתורה לשמה וכו' כל העולם כולו כדאי הוא לו" - נתון רגש הלב והשכל הפנימי של העוסק בתורה לשמה, להארה האלהית הכללית, הנשמה האלהית של שכלול העולם, בחיים בחומר וברוח, בחברה וביחיד [עפ"י א"ת ב ב].

"העוסק בתורה לשמה, מגלין לו רזי תורה" - ר' במדור מונחי קבלה ונסתר, בהגדרות המבוא, "רזי תורה".

"העוסק בתורה לשמה, נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" - בעסק בתורה־לשמה° במובנה הרחב, המלא והחי, בעסק קבוע בדרך טהרה°, חכמה°, גבורה° וענוה°, ברזי־תורה°, מתמלאת התורה במעין מקור נשמת־נשמתה°, ואז הולכים הרעיונות ומתברכים ומתרבים ואין כח החדוש בא טיפין טיפין כי אם נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק [עפ"י מ"ר 290].
ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "כמעין המתגבר".

"ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם, שכל העוסק בתורה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את עצמו - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לשמם. ור' שם, לשמה, "יעסק בתורה ובמצוות לשמה". ע"ע עבודה מאהבה, עבודת ד' מאהבה ותלמוד תורה לשמה.
◊
"תורה מן השמים" - מן הצד האלהי° העליון, הצד השמימי°, המקור האלהי, שמשפעו, הגבוה מטבע עצמותה של האומה, משם התורה־שבכתב° נתונה למשה° [עפ"י קובץ א צח].
תורה־שבכתב היא מדת שמים - לא היתה התחלת ההדרכה הכללית של כללות התורה°, וחידוש הדרך שבא ע"י המצות° בכללותם, יכולה להיות מתגלה מפני הכח הרוחני האלהי המתגלה בעצם תוכה של כללות האומה, כי אם הדבר הוא גבוה ממנה. דוקא נשמה עליונה, שעלתה אל הגובה האלהי במעלה בהירה ועליונה כ"כ, שאין נפש האומה בכללה יכולה עדיין להגיע לה, היא יכלה לגלות אור התורה שבכתב בעולם, "ומשה עלה אל האלהים"° [שם].

תורה מן השמים - בירור תורה־מן־השמים - בירור המוצא שהוא מוצא פי־ד'°, אדון החכמה והאמת, מצד הוראת האותות וההתגלות הממשית הנמסרת באופן כל כך גלוי ומבורר לישראל, וכל כך בולט ומאוחד בתולדתו ובחייו הכלליים, עד שאין שם גם מקום לנדנוד של צל ספק [ל"ה 157-158].
הכרת אלהיותה של התורה, שהיא דברי אלהים חיים החובקים זרועות עולמות ודורות [עפ"י א"ל לט].
המשך ישיר של התגלות־אלהית עליונה מחלטת, של "וידבר ד' אל משה", "ויאמר ד' אל משה", "דבר אל בני ישראל" [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ז) ערה].
העיקר ביסוד תורה מן השמים <הוא רק הפקעת השלילה°, היינו> שלא לאמר שמשה° מפי עצמו אמרה, בלא השפעה° אלהית°. <וזה בודאי מושכל לכל מי שרואה פעולת התורה על ישראל ועל העולם כולו. ובכלל אי אפשר לשום פעולה כללית גדולה קבועה לדורות שלא תהיה מושפעת השפעה אלהית. אמנם הערכים של ההשפעות בבירורם ונקיונם זה תלוי לפי ההבחנה של ערך התורה, אבל אין זה ענין כלל ליסוד האמונה של תורה מן השמים> [ל"ה 255].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, ודאות באמיתותה של התורה. ע"ע כפירה בתורה מן השמים.

"תורה מן השמים" לעומת "תורה מסיני" - כשנבחין בתורה המעשית כעת ערך קישורה לתורה של עתיד נקראת מן השמים, וכשנבחין בה ערכה מצד עצמה נקראת מסיני [עפ"י מ"ש מב].
ע' במדור זה, "תורה" לעומת "התורה".

"תורה מפי הגבורה נתנה"(72) - (התורה היא) למעלה מגבולות הצמצומים המעשיים [ב"ר שעט].

"תורה נבראת בשביל ישראל"(73) - מצד הפנימיות°, נשמתן־של־ישראל° הוא שורש° התורה° ופנימיותה° [קובץ ח קנז].
ע' במדור זה, תורה, מקור קדושתה.

"תורה שנתנה בימין" - ע' במדור זה, "ימינה של תורה".

תורה(60) - תורה שבכתב - החק הכתוב [א' צו].

תורה(60) - תורה שבעל פה - החק המסור וכל תכונה יקרה, כל מדה הגונה וכל רעיון נאה, וכל יצירה טובה° וחיה, היוצאת ממקור־ישראל° ונובעת מצלם־אלהים° אשר נתן באדם, ומנשמת חיים אשר נפח באפיו מרוחו° העליון° [א' צו].

תורה - הצד העיוני שבתורה - הלימודים והדעות שנלמדו לנו בתורה [פנק' ב קעח].

תורה - הענינים המעשיים שבתורה - סעיפים ולבושים של אור היושר° והצדק־האלהי°, <בתוך כל הפרטים יחד נמצאת הנשמה האלהית של שכלול העולם, בחיים בחומר ורוח בחברה וביחיד, וממילא> נוקב האור ויורד גם כן בכל פרט ופרט [עפ"י א"ת ב ב].

◊◊
תורה(60) - בעצמיות מהות הפנימית, הצורתית של התורה(74) - עצמיות טבע נשמתם של ישראל [ע"א ד ט עו].
לימודה - הקישור הנשמתי עם צורתה. עשיתה - הצטיירות החיים כולם ע"י תיוויה [ע"א ד ט עו].
התורה במהותה - עצם עניינם של ישראל, נשמתם של ישראל. השכינה האלהית השוכנת בכלל־ישראל° [עפ"י שי' דברים 292].

תורה - עקרה של תורה - השעשועים° העצמיים של אור האלהות, בראשית עומק האצילות° העליונה, בשורש שרשה. (התורה כפי שהיא) עליונה מאד מכל שורש של עולמים [עפ"י קובץ ו רו].
מגמתה העליונה של התורה - שם־ד'°. האידיאל° האלהי° של שעשועיה של תורה, ביושר° התכליתי של קדושת° כל ההויה, ואושרו־העליון° [ע"ר א ס].
מגמת שורש התורה בצורתה העליונה - להרים את העולם לעליוניותו המעותדת לו [א"ת ו ד].
התורה - שמותיו° של הקב"ה°, דהיינו תאריו ית' ופעולותיו [מ"ש צה].
שם אחד של הקדוש־ברוך־הוא°, שאין עוד, שהכל בו כלול [עפ"י א"ת ד א].
המקור המנביע את ההויה ואת חיי כל הנשמות°, מצד שרשה° שהוא עליון מכל היש [עפ"י ע"ר א נט].
נשמת החיים של היקום כולו [שם קנו].
המעין העליון של מקור חיי כל החיים [שם קפה].
ראשית מחשבת יצירת כל עולמים [קובץ ה קסד].
שפעת מקור הקודש° ומקור חיי כל העולמים וכל היצור כולו [ע"א ד ט קח].
ההארה האלהית מאור־החיים° של חפץ־ד'° הגבוה מכל היקום כולו, החכמה־האלהית° העצמית, המזהרת את כל היש, המאירה באורה העליון על ההויה מראש ועד סוף [עפ"י ע"ר א סא].
עצמותה של תורה - ההויה של כל העולמים° כולם, הראשית° של כל היש, ההולכת ומתפשטת עד לחיי האדם, הרוחניים° והמעשיים, היחידיים והכלליים [ע"א ד ט טז].
צורה° נבחרת כוללת השלמות של הבריאה° ויותר. הצורה, מה שהיא ראויה להיות מוכנת להנשא על הנושא שהוא המציאות כולה, שהיא ראשית° והתחלה לבריאה. הצורה שראויה להיות נושא לכל המציאות בהיות חל עליה שפע רצון° של השגחת° השי"ת° שתצא על ידה המציאות לאור [עפ"י מ"ש צב].
ע' במדור זה, אורה של תורה. ושם, "אמון". ושם, "שעשועים". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא, אורייתא הכי נמי סתים וגליא, וכו'.
נשמתה של תורה - אור חסדיו־העליונים° של תמים דעים [ע"ר א נט].
מקור השלום°, האהבה°, ומכון החיים והתיקון° לכל המון עולמי־עולמים° וכל צבאי צבאותיהם [ע"א ד ט קו].
התורה האלהית - מקור החופש°, אוצר החסד°, הקדושה והטהרה° [שם קיג].
עצמותה של תורה - החיים האמיתיים [ע"ר א נט].
תורה - סוד עלמא־דדכורא° [מ"ר 442].
האם העליונה של כל אורות־הקדש° כולם [ע"ר א כה].
השכל° האלהי° [ע"א ב ב מא].
עצם אור השכל שהזריח° הקב"ה° בעולם [מא"ה ב רע].
אור־עליון° הכללי° המופיע° בעולם [עפ"י קובץ א תתנה].
הסידור העליון° המקיף° והחודר (של) האורה־האלהית° ההולכת וזורמת בעולמים° ומגיעה עד חידור התוכי של החיים [עפ"י א' קמב].
הארת° המגמה־האלהית° בכל יצוריו, בפרטיהם ובכלליהם, המובלטת באותיותיה של תורה°, במצוותיה°, חוקיה° ומשפטיה, וכל התגלותה האלהית האין־סופית [ע"ר א ס־סא].
מטרת ריכוזה של תורה - לאחד את כל היש ולרוממו, להעלותו למקוריות קדושתו האצילית העליונה ממעמקי שפלות ירידותיו [ע"א ד ט צח].
תוכנה של תורה - משאת נפשה ועצמיות שאיפתה של כנסת־ישראל°, מהותה וחפצה הפנימי° [ע"ר א נט].
התורה - רוחניות° החיים האמיתיים של כנסת־ישראל, הצפונה בנו, וחבויה בכל התורה° כולה ובכל פרט מפרטיה [א"ת ב ו].
רוח־ד'° אשר על האומה בכללה [מ"ר 140].
כללותם של המון האורות°, המתבארת בין על ידי גילוי אותיותיה ועניניה (של התורה) ו(בין על ידי) גילוי יד־ד'° שבהיסתוריא ושבטבע ובמוסר°, במדע במלאכה ובחיי החברה, בצדדים הטובים° והרעים°,(75) <(ש)כשהם מתקבצים יחד ומקימים את הכל במערכה°, מתגלה האור המאחד ומשיב הכל לתכלית השימוש של הטוב־האמיתי°> [קבצ' א קכז].
כח החיים הטבעיים שלנו, הכח הלאומי המלא עפ"י טבענו וצביוננו בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש"° מקודש בקדושת אלהים אמת אלהים־חיים° ומלך עולם [א"י לד].
החיות הכללית של כלל־ישראל°, וסוד קיום האומה° וצביונה. זאת היא העדות הנאמנה, המקפת את ההיסתוריה שלנו כולה [קובץ ד צח].
האידיאל של דעת היהדות° ממקורה [קובץ א תרלט].
נשמת חיים שיש בה לשד לאחד על ידו את גרגרי הנפשות המפורדות, להעשות כולן מוצק אחד בעל כוח, ליתן מים ותנועה לגוי עומד לנס־עמים, העתיד לא רק להחיות את עצמו לעולמים, אלא גם ליתן חיי עולם לכל האנושיות כולה במשך הדורות מהחל עד כלה באחרית הימים [מ"ר 159].
ההשפעה האלהית המוחלטת בתוקף הויתה, שנקלטת בקרב חיי הכנסיה הישראלית ובנימוסיה, בשאיפותיה ותקוותיה, ותשרש שרשיה בנשמות יחידיה וכללותה לדורות עולמים [עפ"י שם 3].
ההזרחה של הרוחניות המקורית בעצם הטוב° האלהי°, הנמצאת בהויה הכללית ומגעת עד החטיבה הפרטי פרטית, (וקופלת גם את ה)מוסר° החיצוני°. התורה המוסרית העליונה, הבאה בהתגלות אלהית לאומה° בתוך ארחות המוסר והחכמה שלה ובתוך מצותיה°, ועל ידה מתכשרת ההויה הנפשית של האומה להתאחד עם הפסיכיקה העולמית [עפ"י שם 4־3].
תורה - רום ההארה° האלהית° העליונה°, המקפלת את הטוב° הרוחני° עם הגשמי, הזמני עם הנצחי°, המוסרי° והמעשי, היחידי והצבורי, הדקדקי הפרטי והקוסמי הכללי, שממקורה נובעים תמיד אורות חיים, המחיים כל נוגע בהם, ומשמרם בטהרתם [עפ"י א"ק א פה].
דבר־ד'°, שהאנושיות עומדת על ידו בתור חלק אחוז, המותאם להויה כולה בכללה [מ"ר 101].
דבר־ד' בישראל החי עדי עד [מ"ר 348].
תורת ישראל - דבר־ד'° אשר עם (ישראל), עם רוחו ומהותו, וכל מפלאות חייו הארוכים והנפלאים [אג' ג קנז].
תורה - נשמתה של התרבות, יסוד קיומה וסבת התפתחותה והתעלותה של התרבות האנושית המוחלטה, הקשורה בקשר אמיץ בנשמת אלוה אשר בעצם הויתו של האדם, מתוך צלם־אלהים° אשר הוא כלול בו [מ"ר 101].
צורת° האדם וצורת העולם כולו; המחשבה° העליונה העושה את האדם לאדם, אשר תחתום את חותמה על האדם, אחרי שתכתב על לוח לבו, האידיאלים־האלהיים° של תורת אלהים אמת, ישתרשו בתוכיות נשמת היקום כולו, מצד הערך הראשון של הופעת התורה על האדם, להשלים אותו, לבראותו כבריה חדשה בצורה תמימה [עפ"י ע"א ד ט יז].
חיי נצח°, יסוד הכל, הארת החכמה° האלהית [קובץ ז ק].
העולם° המוסרי האלקי, הכונה הראשונה והתכלית האחרונה שהוא הטוב־המוחלט°, הטוב־העליון°, הממלא° את כל הבריאה° והמקיף° את כולה [נ"א ה 30].
תורה - מכונת גלויו העצמית של הקב"ה° בכל תכן ההויה, בקדושתה° שקדמה־לעולם° בהתפרטות בריאתו° [עפ"י נ"ה ט].
ר' ישראל. ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קדמה לעולם.
נשמת־העולם°, פנימיות העולם ואצילותו, המתגלה בדבר־ד'° [שי' ד סדרה ב, תשל"ג 6].
עצם חיינו ותכנית נשמותנו [ל"י א נט].
גילוי תוכן חיינו ומהות נשמתם [ע"ר ב תיא].
הנשמה, התוכן הפנימי, יסוד העצמיות של המשיחיות° [עפ"י ל"י א מד].
דבר־ד'° ותורתו - קול תודעתנו הפנימית° של הכרת מהותנו העצמית, הקובעת את אמתת אחדותנו המוחלטת מתוך קדושת° הויתנו היסודית וגבורת נצחיותנו° [ל"י א קד].
ערכה הכללי של התורה - גילוי רצון האלהים ודעת צדקו בבריאת העולם ודורותיו, שבה הוא מביט וברא את העולם, ובה מתקיימים שמים וארץ, המתקיים דווקא בהוויתה של תורה זו בתוך מציאותנו וחיינו, של עם בני בריתה ומורשתה [עפ"י שם סט].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תפארת, זיו התפארת.

תורה - "אור תורה", "אורה של תורה" - ע' במדור זה, אורה של תורה.

תורה - התורה העליונה - מקור עמקי השעשועים°, האדריכליות° הכמוסה של יפעת° עדנת מכונת שכלולי כל עולמי עולמים°, בכל נועם° חמדת עדנת פאר° מלכות° קודש° קודשי־קודשים° [א"ק ב תמא].
תורה - מקור התורה - החכמה°, אבא°, הראשית° [עפ"י שם רפה, אג' ב קיט].
מקור התורה ועצמותה - ההשפעה האלהית העליונה של אספקלריא־המאירה°, נבואתו של משה רבינו ע"ה. מקור ההויה של כל־העולמים° כולם, מקור הראשית° של כל היש, ההולכת ומתפשטת עד לחיי האדם, הרוחניים והמעשיים, היחידיים והכלליים. האור האלהי, המבהיק, העליון בתכלית בהירותו, המפכה בכח עליוניותו, להחיות את החיים, לקיים את ההויה, לחדש את היצירה°, לעדן את העשיה ולעלה את הבריאה° בכלליותה, במרומי האצילות°, הרוחניות המנצחת את כל בתפארת° עזוז° קדושתה. אור אל עליון קונה שמים וארץ, החפץ־האלהי°, המהוה את היש כולו, המעמידו ומחייהו, הדוחפו לעילויו בכל קומתו המעשיית והרוחנית מריש דרגין עד סופם [עפ"י ע"א ד ט טז].
תורה - שורש התורה - אוצר־החיים° של מקור היושר° החי האלהי° [א"ת יא ו].
שורש החיים העליונים, החיים האלהיים, גדולי הישועה°, שגיבי° הרוממות, אור הקודש, מקור הדעה, אוצר ההשכלה ומחמד המדע, פאר° הכרת הצביון האלהי, המוטבע בפנימיות נשמתה (של האומה הישראלית). שירת־ישראל° [קובץ ח קכד].
ע' במדור זה, "אורייתא מבינה נפקת".

תורה(60) - תורה שבכתב(76) - תפארת° האורה° החיה הכללית של כל היקום, שאנו מקבלים על ידי הציור° [נ"א: הצינור°] היותר עליון ומקיף שבנשמתנו [עפ"י א"ת א א].
אורה חיה אלהית כללית מעל כל היגיון ושכל [עפ"י א"ת א א].
תורת־חיים°, יסוד יצירת כל העולמים כולם [עפ"י א"ת א א].
תורת אמת, שהיא באורה כגחלת לשלהבת לרוח האומה [עפ"י א"ת א א].
היחש העליון° של האומה° עם האלהות־העליונה°. שורש נשמת־האומה° וענפיה [עפ"י א"ת א ב (ע"ט עח), א"ת ג ט].
מקור המשפטים°, שורש הרצון החפשי האידיאלי בהתגלותו [קובץ ה רנ].
חיי תורה שבכתב - זיו° התפארת°. מקור דעת־עליון°, (ש)מאור חיי כל היש, בראשית° כל מחשבת יקום ועד אחרית° כל, בו כלולים. תורת־החיים° [עפ"י א"ק ג שמג].
ע' במדור זה, תורת השלום. ושם, תורת החסד.

תורה שבכתב ובעל פה - נשמת ד'° בקשר ישראל° [א"ש יג ב].
תורה שבכתב ברום תפארתה ותורה שבעל פה שניהם יחד - שרש נשמת־האומה° וענפיה [עפ"י א"ת ג ט (קובץ א תיח)].

תורה - תורה שבעל פה(76) - האורה° החיה האלהית הכללית של כל היקום, שאנו מקבלים בצינור° הנשמתי הקרוב לחיי המעשה, אשר רוח האומה°, באופיה המיוחד, גרמה לצורתה המיוחדת [עפ"י א"ת א א].
תורת האדם, הכלולה בתורת ד' [עפ"י א"ת א א].
"חיי עולם הנטועים בתוכנו"°(77), התורה שבתוכנו, בתוך כל נשמותינו וכל עצמותינו, ובה מתגלה נצח־ישראל לכל הדורות. התורה שחיה בתוך הנשמה הכללית של כלל־ישראל°, לכל מדרגותיו [עפ"י שי' ת"ת 137].
תורה שבעל פה כולה לכל פרטיה - הסתעפות° שרש רוחה־הקדוש° של האומה, המציגים במלא החיים והאורה° את נשמתה בכל מלא קומתה [עפ"י א"ת ג ט (קובץ א תיח)].
כל ההתפשטות של תורה שבעל פה עם ענפי ענפיה, כולם כאחד - חיי האומה הם עצמם, הנובעים ממקור עליון ומחוטבים° בחטיבה° איתנה [א"ת יא א (א"ק ג שנו)].
יסוד החק° [קובץ ה רנ].
(ה)תורה שבחכמת־ישראל° מורשת אבות, המלאה אצילות° עולמים, "וחיי עולם נטע בתוכנו, זו תורה־שבעל־פה" [עפ"י א"ת ג ב (ע"ט צג)].
מה שיש בתכונת ישראל לחולל וליצור [קובץ א רצו].
יסודה של תורה שבע"פ(78) - השמירה של קבלת אבותינו מה שהתנחלו באומה בפרסום והסכמה [ע"א ג ב קלט].
יסוד ההכרה העצמית של האומה° בצורתה°, כפי עצם טבעה שהולך מראש־צורים° עד סוף־כל־הדורות°, שבפרטיות הכירה שחייה הטבעיים הפרטיים צריכים לכל כך גוונים° מעשיים שכולם יהיו נסמכים על יסוד דעת־ד'° הטהורה° ואחדות עליון [עפ"י ל"ה 225].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, הגוי כולו, קבלת "הגוי כולו". ור' שם, חביבים וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. ע' במדור זה, תורת השלום.

◊◊

תורה הפנימית - ע' בהגדרות המבוא למדור מונחי קבלה ונסתר.

תורה ומצוות° - עצמיותן של חוקי ההויה. <על ידי התורה והמצוות מתדבק הוא האדם בעצמיותו, כשבא על ידן להדבקות־האלהית°> [עפ"י חד' כד].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מצוות, מעשה המצוות. ושם, הלכות. ושם, מצוות, מטרת המצוות. ע' בנספחות, מדור מחקרים, תורה ומצוות, מטרת קיומן. ע' במדור זה, תורה, תורה והמצווה.

תורה - מהותה המיוחדת של תורה לעומת הנבואה° - השראת השכינה° הכוללת, הקבועה, המוחלטת, "ואתה פה עמד עמדי", לעומת הנבואה המכוונת אל עניני הדורות ותמורות מאורעותיהם "לפי צרך השעה, הדור והמעשה"(79) [עפ"י ל"י א מז].

"תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"(80) - אורו של משה קלט לתוכו את התוכן היותר פנימי של קדושת יעקב, "יעקב מלבר ומשה מלגו"° [ע"ר א ק].

"תורה קדמה לעולם" - ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קדמה לעולם.

תורת אלהים־חיים°(81) - תורת־אמת° וחיי עולם אשר נטע בתוכנו [ע"ה קנה].

"תורת אמך" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

תורת אמת(82) - תורה־שבכתב° [עפ"י א"ת א א].

"תורת אמת" - תורה שבדעותיה והגיונותיה אמת ובהירות [עפ"י א"ת יג ב].
ע' במדור זה, "תורת חיים".

"תורת ארץ ישראל"(83) - התורה° הדואגת בעד הכלל°, בעד האומה°, בעד נשמתה° ורוחה°, בעד גופה ונפשה, בעד ההוה של כולה, ובעד העתיד של כולה, ובעד הרושם החי של העבר של כולה כאחד. הפרטים כולם הם מתכנסים בקרבה ומתעלים בעילויה. תורת א"י מכשרת את כל הדעות והרעיונות הפרטיים, שהם הולכים דלולים ופזורים באויר ארץ העמים, שיעשו כולם אגודה אחת ושילבשו מגמה כללית מיוחסת לחיי האומה כולה מצד השפעתה של א"י [עפ"י מ"ר 78].
◊ תורת ארץ ישראל דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה. הפרטים הנם מתכנסים בקרבה בכללה, הם מתעלים בעילויה, מתעטרים בעטרתה [א"ת יג ג].
מדתה המיוחדת של תורת ארץ ישראל - התרוממות למדרגה של הבנת הכללים וכללי הכללים, והפרטים בהצעותיהם יהיו נסמכים עמם. התרוממות הנשמה אצל תלמידי־חכמים° לסקירת הכללים של כללי התורה ושרשי האמונה° והעבודה°, <שהם מתבארים על פי עסק קבוע ומוסכם בפנימיותה של תורה בכלל> [עפ"י א"ת יג ו].
ע' במדור זה, "תורת חוץ לארץ".

תורת בני נח - כללה - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מצוות בני נח.

"תורת ד' בפיך" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"תורת ד' תמימה משיבת נפש"(84) - סגולתה° של תורה, שהיא מאשרת את האדם בתכונה של המגע הרוחני, שיש לנשמה עם שפעת חיי האמת, שמונחת היא בסגולתה של תורה, שמתעטר בה ועל ידה כל מי שיש לו עסק עם התורה [עפ"י ע"ר א נט].
תורת ד' תמימה - במלא חיוניותה האורגנית [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ז) תעא].
תורת הגאולה° - תורת תקומתה של ארץ־ישראל° [ל"י א קסב].

תורת החיים - (התורה) שבין אדם למקום בכל המילוא, הישראלית, המסתעפת לנחליה הרבים [עפ"י א"ק ג שמה].
ע' במדור זה, תורה שבכתב, חיי תורה שבכתב. ושם, "תורת חיים".

תורת החסד - אור° החסד° של אברהם־אבינו°, המעין העליון° של תביעת הקודש° והמוסר° הנשא, המעין הראשי של יסוד החסד הנשגב°. יסוד משאת נפשו של ראש צורים אברהם אבינו ע"ה [עפ"י א"ק ג שמג].

תורת השלום - הארות° אידיאיות מעשיות וסעיפיות° הנהיות למשקולת חיים לדור דורים, ביסוד הממלכה, המשפחה, האיש ומפעליהם, בתורה־שבעל־פה° [א"ק ג שמג].
ע"ע שלום, זיו השלום.

"תורת חוץ לארץ" - התורה° הדואגת בעד הנפש הפרטית, בעד השלמתה הרוחנית° והחמרית, הזמנית והנצחית [עפ"י מ"ר 78].
◊ תורת חוץ לארץ עוסקת בתקון° הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי־שעה° וחיי־עולם°, אבל רק בתור נפש פרטית [א"ת יג ג].
ע' במדור זה, "תורת ארץ ישראל".

"תורת חיים"(85) - תורה המתיחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק חכמה נאצלת לבדה [ע"א ג א ח].
התורה מנהלת דרכי האדם גם בחיי עולם הזה [קבצ' ב לה].
(תורה) שהיפה והנשגב, הנעם וההוד במצוותיה המעשיות [עפ"י א"ת יג ב].
(תורה ש)עיקר פריה הוא לדעת איך להתנהג בחיים ע"פ דרכה וערכה [ע"א א א פז].
(תורה) שאינה מנהגת את ההולכים בה לחיי נזירות ומאיסה בעולם ובתענוגיו הטהורים, המרימים את המעלה האישית ומשמחים את הלב [ע"א ב ט שמ].
תורה שצריך המוסר° היוצא על פיה ללכת מחובר עם החיים [עפ"י קבצ' א לו].
תורה שהיא צריכה להתפשט על כל החיים, שתכלול את כל החיים [עפ"י פנ' צג].
(תורה) מלאה ענין להקים שם עם ד' על נחלתו לעולם, ומזה להמשיך את כל הגדולות, הדברים המקווים, שאין להם קץ ולמעלתם קצבה [ע"א ב ט של].
ע' במדור זה, תורת אמת.

"תורת חיים" - תורה־שבכתב°, יסוד יצירת כל העולמים כולם [עפ"י א"ת א א].
תורה שחוקיה חוקי חיים, שנותנים חיים לעולם. לא חוקים שבהם יתוקנו ויונעמו החיים הגשמיים והרוחניים לבד, כ"א בהם יקנו החיים, החיים הנצחיים וחיי שעה [עפ"י ע"א א ג לד].
תורת־ד' אשר אתנו שהיא כולה מלאה חקי חיים. המסדרת את עצם החיים הישראליים מיד ד'° אלהים־חיים° [עפ"י ע"א ג א כה].
תורה שמצותיה° מובילות אותנו אל דרך החיים והטוב, אל האור־העליון° שגנז צור העולמים בתורתו [עפ"י ע"א ג ב טו].
מקור טהרות כל טוהר°, (ש)הכל תחיה, והכל תקיץ לאור חיים מלאים [ע"א ג ט יב].
הדרכה אל החיים הנצחיים [מ"ש שט (מא"ה ב קמ, ושם ג קסג)].
אוצר החיים מורשת עמנו לעולמים [מ"ר 366].
(תורה) העומדת בעצמה בלתי מעורבת בגוף שהיא תורה לעד את הדרך הישרה [מ"ש רס].
(תורה) שיש בה הצד הגבוה של החיים, יתרון המרכזיות, שהצד העליון העומד בערך של מרכז החיים, הוא מאחד את כל הדקדוקים המתרחבים והולכים ומתארכים, לפי אותה המדה של גדולת כח החיים שבמרכז, ועז גבורתו. <כשם שבתגבורת כח לחץ הלב על זרם הדם השוטף בכל מרחבי הגויה המאורגנת, מתרבים האברים, גם הקיצונים, וכל המתיחס להם גם בתכלית המרחק הקטנות והטפלות, והם מתחברים ליסוד ולעיקר> [ע"א ג ה י].
◊ מפני כח הקישור שע"י התורה° לתכלית נשגבה° היוצאת אחת מכללות המעשים והעולמות°, לכן נקראת תוה"ק תורת חיים°, שמחיה כל העולמות בשלמותם ע"י הקירוב עצם אל עצמו, ובזה היא כוללת כל המציאות וקושרתה יחד [עפ"י ע"ר א רצ].
◊ תורת חיים איננה דת° לחוד, (אלא) התגלות אלהים, המתגלה מתוכה ביחד כמכל ההויה. התורה וההויה בהיותם לאחדים מגלים הם את אלהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית [עפ"י קבצ' ב נט].
"תורת חיים" - הציור האלהי במבוקשה של תורת חיים - ההדרכה העליונה המתכונת לרום המעלה היותר עליונה שבמגמות°, להביא את העולם ואת החיים, את כל הנשמה ואת כל הקיבוציות שבאדם וכל היש, למטרתה הנשגבה המצויירה ברום־החביון° האלהי ע"י כח החיים מלאי עז־ד'° שבתורה. המגמה שאין קץ לעליוניותה [עפ"י ע"א ד ט מח].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אהבת חסד.

"תורת חסד" - ע' בהגדרות המבוא למדור מונחי קבלה ונסתר; או במדור זה, "תורה דלעילא".

תורת נגלה - חכמות המדברות בעניני הגוף, המעשים והמדות [עפ"י מ"ר 439].

תורת נסתר - חכמות המדברות בענינים עליונים ונסתרים, מעניני הנשמה° [עפ"י מ"ר 439].

"תורתו" - (של ד'°) - התורה שהיא שלו, שהיא הארתו האלהית מאור־החיים° של חפצו הגבוה מכל היקום כולו: "אנא נפשית כתבית יהבית", חמדה־גנוזה° שמשתעשע° בה, החכמה־האלהית° העצמית, המזהרת את אור° כל היש, המאירה° באורה־העליון° על ההויה מראש ועד סוף, אשר רק לאל° בורא כל היא גלויה, משם מופעת תורה שלמה זו [ע"ר א סא].

"תורתו אומנותו" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"תורתו של דואג משפה ולחוץ"(86) - תורתו לא היתה פנימית, היא לא מלאה את נפשו°, רוחו° ונשמתו°, <שזהו הגדר האמיתי של תורה°> [שי' ויקרא 296].
"מהשפה ולחוץ" - שלא למד התורה שיהיה לו עי"ז דבקות° להשי"ת [פנק' ה לט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. ע' במדור זה, זכה נעשית לו זֵר, לא זכה נעשית זרה לו.

"תורתך" - ע' במדור זה, ספר ד'.

"תורתם אומנותם" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

תלמוד - התלמוד, ביחוד הבבלי - הספר היחידי שערכי החיים הכלליים והפרטיים של האומה° מתבארים° על ידו ומקבלים את צביונם על פיו. הספר הנושא עליו את האחריות של תמימות החיים הלאומיים של האומה [מ"ר 46].
מעוזן של ישראל בחיים ובמעשה. העמוד הימיני אשר כל בית ישראל נשען עליו בהליכות חייו הכלליים והפרטיים. בו נאצרו כל המכמנים כולם, כל הדעות וכל השיטות, <שהם אחודים במקורם העליון בתוכנם הנאצל, אשר על ידו רואים את חזון הקודש של "אלו ואלו דברי אלהים חיים"°> [עפ"י שם 312].
אוצר התורה־שבעל־פה° שעליה בנויה תקותינו העתידה ותעודתינו השלמה [ל"ה 88].
אוצר הרוח הלאומי הכללי [א"ה (מהדורת תשס"ב) 40].
אורה וישעה, מעוזה ומשגבה ובית חייה של כנסת־ישראל° [מ"ר 315]
◊ גבול התלמוד כולל כל חכמת־ישראל° בהלכה° ואגדה°, בקודש° ובחול°, מיסודי הלכות עד פרטי דינים, מנהגים, סיפורים, מאורעות, פיוטים, חלומות, הגיוני קודש ושפעת אור נבואה, כל שיעור הקומה הרוחנית של יעקב° וישראל° [קובץ א תרלט].
תלמוד - (לימוד התלמוד) - החקירה על המעשים הפרטיים, הטובים והרעים, בהסתעפותם הרבה, מתוך המפורש על הנעלם, התרחבות המעשים המדות והדעות בברור תעלומותיהם [עפ"י ע"ר ב קפב].
תלמוד - התלמוד - הגמרא, שכלול כל תורה־שבעל־פה°, המגלה בזרם חיוניותו את עיקר קדושתה° האלהית° של התורה° שבכריתת־ברית° שבע"פ, בהמשך מסורת ושימוש ומשא־ומתן בה [ע"ר ב תט].
הצורה המרכזית החיה של התורה־שבעל־פה, בהשראת שכינתה הנמשכת ומאירה לנו גם במחשכי גלותנו, המוגדר במסורת הקדמונים בתור "גלוי טעמי תורה, חדושים וענפים, כללים ופרטים של חכמת הראשונים וראשוני הראשונים"(87) [ל"י (מהדורת בית־אל תשס"ג) ח"ב שצז].
ספר מבוע החיים של תורת ד' אשר לישראל; והיא, המתגלית ונובעת בו [שי' ה 295].
הספר הענקי הגדול והנפלא שהוא האוצר והבנין החי הכולל והמקיף, של סדר החיים המעשי והצבורי, ושל שפע האמונה° ודעת־האלהים° המקורית הישראלית [להלכות צבור (מהדורת תשע"ט) עמ' שכג].
ע' במדור זה, תנ"ך. ושם, משנה. ושם, זוהר, ספר הזוהר. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אמוראים, מבחינת אלהים דקטנות. ע' ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמודה של בבל. ע"ע גאונים, תקופת הגאונים.

תלמוד - (לעומת לימוד) - גיבוש הלימוד, בניין מגובש של בירור, עיון והרחבת מסקנות של תושבע"פ שמהווים "חיי עולם הנטועים בתוכנו"° [שי' ת"ת 141-142].

תלמוד - (לעומת גירסא°) - חידוש וחריפות בכל המקצעות שבתורה° כולם [קבצ' ב קח].
ע' במדור זה, לימוד.

"תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

תנ"ך - קול־אלהים־חיים° המתפרט בתורה°, נבואה° ורוח־הקודש° [עפ"י א"ת א ד].
ספר הספרים, הספר הנצחי, שבו קבועה כל עצמיותנו ובו משתקפים חיינו בכל בהירותם המקורית [מ"ר 249].
ספר האוצר הכללי ששם כל הגיוני־קדשנו נחיתים [עפ"י ע"ר ב ד].
◊ ספר הספרים שפעולתו על הרוח האנושי, לרוממו מהשפלות הפראית, התחילה מעת הופעתו האלקית, ואינה פוסקת במהלך כל הדורות. אין לנו תרבות מתוקנת ברוב העולם התרבותי, באין לה צינור יונק מאותו המקור הנשגב והמקודש. כל מה שהמקרא של התנ"ך מתפשט יותר, הרוח האנושי הולך ומאיר יותר, ויוצא הוא בצעדים, אמנם איטיים, מידי גסות° הפראות לידי העדינות האצילית. וזהו אור אלקים המאיר את המחשכים שבאנושיות להשיבה באחריתה לאור־החיים° האמיתיים [פנק' א תקמד].
ע' במדור זה, ספר ד'. ושם, זוהר, ספר הזוהר. ושם, תלמוד, התלמוד ביחוד הבבלי.

  1. זוהר ח"ב קפג. ס' הבהיר אות קמג וראה אור הבהיר שם ס"ק א. ובשערי אורה, לר"י ג'יקטיליה, השער השני, הספירה התשיעית "סוד התורה שנמשכה מן הבינה, בסוד ספירת חמישים יום כנגד ספירת חמישים של יובל". ובשמו"ר פר' ל ה "ואם זו תורה שנאמר אל תטוש תורת אמך". ומה שלכאורה קשה מא"ק ב רפג־ו - ע"ש בזוהר פה. ולקוטי תורה לרש"ז, לסוכות דף פ. (הערת חיים וידל). ובשער מארשב"י פ' תזריע: "חכמה, 'כולם בחכמה עשית', אין פירושו שהחכמה היא העושה, אלא שהחכמה בהיותה מתלבשת בבינה עושה הבינה כל המעשים". ומו"ר הרצב"י טאו הסביר עפ"י דברי הרב, שהכונה כאן שייכת לענין אג' א צד "שהתורה א"א להבין על בוריה אם לא יהיה הרגש ג"כ מוכשר כראוי, ע"כ צריך להסתייע עם הכח המיוחד להרגיש דברי־אלקים־חיים". ואמנם בא"ק ב רפד "ממקור החיים, שהוא למעלה מן החיים, שואב ישראל את רוחו, וממעל לכל ערכי עולמים מרחף הוא לתפקידו. אמנם כדי להאיר הארת החיים בכל הנשמות, ובכל מרחבי עולמי עד, הרי אור הקודש של תוכן היש המוחלט מופיע בעדו במלא כל מילואים, ונחלי עדנים שוטפים וזורמים ברוח בינה, אשר בדברי אלהים חיים, שעל ידם שואבים הם כל צמאי נהרת הקודש את אור הקודש בחוסן עוזו". ושם שם רפו "רק בהקשבת רב קשב, בקישור למרומי הקודש, ילכו הפלגים עם הבעתם ברבבות גוונים לדברי אלהים חיים, שכולם נתנו מרועה אחד". ע"ע באור הגר"א על משלי ו כ.
  2. "ובה הלב מבין" - ת"ז יז. "בינה לבא ובה הלב מבין".
  3. זוהר ח"ב קכא.
  4. ס' יצירה פרק א משנה ה: "עומק ראשית ועומק אחרית".
  5. עבודה זרה יט.
  6. אמון, אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, אמון רבתא - בר"ר פר' א א. ע' ביאור מהר"א בהקדמת תיקוני הזוהר דף א. ס"ק ג: "לפי שהתורה תשלים את האדם בהדרכה והיישרה מדותיית וזה בפשוטה, וזה אמון פדגוג המדריך במדות. אמנם יש לה עוד יסוד שכלי, מכוסה מצד עצמו, והתורה מגלה ברזיה, וזהו אמון מכוסה. ועוד יש בתורה רמז אלקי מקובל, שזה ראוי שיהיה מוצנע בכוונת המכוון, "כבוד אלקים הסתר דבר", וזהו אמון מוצנע". עע"ש. ע"ע מ"ש, דרוש יז (מא"ה ב קכא) שם חילק בין "הטעמים שאנו משכילים ע"י מצות התורה" (אמון פדגוג), "הטעמים שהיו החכמים הראשונים משיגים על ידיהם" (אמון מוצנע), ו"אמיתיות טעמי תורה, להבין מפני מה יש צורך והכרח בכל מצוה ומשפט ממשפטי התורה לפי תכלית עמקם, שדבר זה תלוי בעומק החכמה־העליונה שא"א להשיגה בעוה"ז כלל" (אמון מכוסה). ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, "בחרתי בכם ויחדתי שמי עליכם" לעומת "אני בכבודי מתהלך ביניכם". ושם "בנים" לעומת "בך בחר ד'", לעומת "כי עם קדוש אתה לד' אלהיך". ושם "תורה" לעומת "התורה". ע"ע מלבי"ם, משלי ח ב־ג, ובבאור המלבי"ם להגדה של פסח, דף יא.
  7. חגיגה ה:
  8. ב"מ פה:
  9. ברכות כא.
  10. ב"מ פה:, ע"ע תפארת ישראל למהר"ל, הקדמה.
  11. שבת י.
  12. ברכות ז:.
    מצורפת לכל הידיעות ומעטרת אותם, המגמר באדם את השלמות הבאה מידיעת התורה - בע"א ג ב רמו: "מניעת ההכרה של צורך ההשפעה הרוחנית הגלויה, היא מביאה את כל היסוד לידי התמוטטות. כי הסגולה הרוחנית העליונה, שהיא אמנם מוכנת בכחה לנטל ולנשא את כל הקרב אליה, ו"גדולה שימושה יותר מלימודה", אבל רק בזה תמצא מקום, כשיעזרו להבנתה הכללית והרשמת העליוניות והדעה הגדולה שבה ע"י הכשר של השפעה גלויה". בצ"צ רו: "קבלת ההשפעה הממשית במדותיו, בשימת דרך והישרת נפש ע"פ הנראה והמתעורר מהפעולות וההדרכות הגלויות של אותם המקורות, שבהופעת אורן הן מבררות ומחזקות את המחשבה והעבודה והמוסריות שבמקבל בהמשכם הקדום, המתעלה כראוי לו".
  13. חגיגה פרק א משנה ח.
  14. סוכה כח. ע"ע של"ה, פסחים, דרוש לשבה"ג שחל בפר' מצורע, יז.
  15. ישעיה ב ג.
  16. ברכות ג:
  17. ע' הוריות יד.
  18. ירמיה מד י.
  19. תנדא"ז פרק ב.
  20. פאה ב משנה ו.
  21. מנחות כט:.
  22. שבת קלט.
    ההרחבה הגדולה של חכמת האמונה - בפנק' ג שג: "תלמודה של חכמת האמונה בהרחבה ובאורח מלא מדע ושירה, הוא חלקנו ומגמתנו היותר עליונה, וכי בו תלויים הם רובי עיקרי הלכות צבור, המלאים עצות טובות ומחשבות טובות על ישראל".
  23. זוהר ח"ב קסא. וע' בנפה"ח שער ד פרק י.
  24. ע"ז ג:
  25. תדא"ר פרק יח: "כל ת"ח שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו".
  26. שבת סג.
  27. יומא עב: "זכה – נעשית לו זיר, לא זכה – זרה הימנו".
  28. יומא עב:
  29. "קוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא" - שגור בפי המחברים, מיסוד הזוהר ח"ב רלה: "דקודשא בריך הוא חדי לה בחידו דאורייתא".
    "פטטיא דאורייתא אלה טבין" - ירושלמי ברכות סח.: "כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין".
  30. חכמת אלהים חיים שורש התורה - ע"ע בר"ר פר' מד יז "נובלות חכמה של מעלה תורה". ויקר"ר פר' יא ג וע' פי' מהרז"ו שם.
  31. ברכות סג:
  32. חמדה גנוזה - בשבת פח: "חמודה גנוזה".
    שהיתה גנוזה לפני הקב"ה - ע' בר"ר פר' ח ב: "שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם". ע"ע בית אלהים, שער היסודות, פרק כה: "התורה שהיתה חמדה גנוזה והיה משתעשע בה אלפים שנה קודם בריאת העולם".
  33. ע"ז יט.
  34. שבת סג.
  35. מגילה ג:.
  36. זוהר ח"א כז.
  37. שבת סג.
  38. ע"ע ש"ק, קובץ א קנא.
  39. ע"ע ש"ק, קובץ א תשכז.
  40. שבת פח:.
  41. אבות ו משנה א.
  42. עוסק בתורה לשמה, שעיקר מגמתו שתהיה מטבע שלו מספקת להיות נקבעת יפה בחותם החיים - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, נביא "איש הסגולה־העליונה, אשר חישוף כבוד־אל ביצוריו ועל ידו הוא חמדת חייו, וכו'". ובמדור משה, בהגדרה מע"ר א נד "הנביא העליון וכו' ואשר עז האמונה בקרבו וכו', להשלים את חפץ בורא כל וכו', ע"י התורה אשר תנתן על ידו". ע"ע ע"א ד ה לד. ע"ע חדוש. אך ע' א"ל עמ' רלה־ז.
  43. משנה, ההלכה - ע' רש"י בעין יעקב, ברכות מז:, ובחגיגה ג.: "הלכתא - משניות". ובאגרת רב שרירא גאון: "ושקטו רבנן ביומי דרבי מכל שמדא משום רחמנותא בין אנטונינוס לרבי, ואסכים לתרוצי הלכתא". (ע"ש עמ' 7 הערה ה, ועמ' 35 הערה ה). ובהקדמת המשנה לרמב"ם: "וכשאסף כל אלו השישה מינים הכוללים המצוות (- שישה סדרי משנה) וכו', אחר כן חילק מאמר כל פרק לפרקים קטנים וכו', וקרא שם כל אחד מאלו הפרקים הקטנים 'הלכה'". ובר"ן במגילה (ט: מדפי הרי"ף): "הלכות דהיינו משניות". ובדרך החיים למהר"ל עמ' רפט: "משנה שהם הלכות". ובשו"ע הרב הלכות ת"ת פרק ב הלכה א: "שליש במשנה שהן הלכות פסוקות בלי טעמים". ולעומת הבבלי המציין משנה - מתני', מציין הירושלמי - הלכה. ובא"ת ח ב אחר שהביא הרב את דברי רבנו חננאל, ציין פירוש אחר: "משנה כתואר הפשוט, שאינו מכוון להביא לידי מעשה, "ותנאים מבלי עולם, שמורים הלכה מתוך משנתם"". (הערת הרב שלום הימן).
    בהוראת מעשי הטוב וברור פרטיהם - בדרך החיים למהר"ל עמ' רעב: "אבל המשנה היא הידיעה בברור וכו' המשנה היא הידיעה הגמורה להבין כל דבר כפי מה שהוא בהבדל של כל אחד מן אחד עד שידע הדבר מבורר, כי זה עניין הדעת שידע להבדיל בין דבר לדבר וזה הוא עניין המשנה". (הערת הרב שלום הימן).
  44. אבות ו משנה ז.
  45. שמות לב לב.
  46. שבת לא.
  47. ע"ע בע"א ג ב קג. א"י כח, מד-מו. ע"ה קמ. פנק' ב פד (ל"ה פרק כג). אג' א קיג. ש"ק, קובץ ה קנח. ושם, קובץ ו, קנז, קצו, רכז-רכח. א' פט-צ. (א"ק א כז). א"ה (מהדורת תשס"ב) ח"ב עמ' 309. קבצ' א ס סי' מו. פנק' ג קלח־קמד. ע"ע מי־מרום ו, הד החיים הישראליים פרק ה, עמ' יז-כב, ברכת־מרום עמ' סב-סד, ע.
  48. מדרש הנעלם בראשית, מאמר קין והבל ושת. רש"י בכעשרה מקומות בתורה, למשל בראשית ג ח. וע' שבת סג.
  49. ע"ע במבוא לס' חסד למשיחו, הגישה ללימוד הנביאים, לסוגיית הפשט.
  50. ע"ע אלפי־מנשה ח"ב פרק כד, (מובא במבוא לס' חסד למשיחו עמ' 13).
  51. שבת סג.
    על ידי שימוש־תלמידי־חכמים - רש"י שם ד"ה צורתא - "שורש הדבר קצת למדו מרבם".
  52. זוהר ח"ג רפא.: "דישתדל באורייתא לחבר יתה בקודשא בריך הוא". ע"ע ש"ק, קובץ א רעב, שציין שבהקדמת ספר "אשל אברהם", (לר' מרדכי אשכנזי, תלמיד ר' אברהם מרוויגו, תלמיד הרמ"ז) הרגיש בפליאת תוכן "התגלות המחשבה הבהירה הרוחנית, שהיא כרגע מתנוצצת, ומיד היא נעלמת בתוך תכונית של לימודים והסברות, שאין להם כלל אותו כח של גבורה של מעלה שיש בנקודת ההתגלות ברוב עזה, ברגע הולדה, וחכימי לבא אינון חמאן למלה בשעתא דאתגלי ההיא מלה, עד לא תיעול בגו לבושא. חמאן זה פקיחו דעינא, ואע"ג דמיד איסתים, לא אתאביד מעינייהו"; ומו"ר הרצב"י טאו ציין, להבנת פסקה זו בש"ק, ע' ע"א ד ט ד, ושם יב יב.
  53. שיר היחוד ליום שלישי "ראשית ואחרית בידך ערוכים". וע' נצח ישראל למהר"ל, פרק ג.
  54. אבות א משנה יג.
  55. דרך ארץ זוטא פ"ח. בתי מדרשות ח"א פרק צדקות פרק א. וע' רש"י סוטה כב. ד"ה שימש ת"ח "ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם" וכן במגילה כח:, ובחגיגה י. ור"ן מגילה ט: מדפי הרי"ף. "משמש ת"ח בתלמוד". וכן בשבת ו. גר"א, פי' על אגדות רבב"ח, ד"ה אורזילא "שמוש ת"ח, להסביר קראי בפלפול החברים". וכן ברש"י ברכות מז: ד"ה שלא שמש ת"ח "הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי המשנה טעם, והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך, והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים". מהר"ל, נתיב התורה, פרק טו: "שמוש ת"ח שמתרצים לו קושיות המשניות עד שעומד על התורה, וקנה השכלי... לברר טעמי המשנה, שהוא שכל ברור כאשר עמד על טעמי המשנה. ויצא אל הפעל השלמות להיות חכם בפועל, ושייך לו השכל". וכן בהקדמת תלמידו התויו"ט למשנה. ובמאירי ברכות ז: "בענין ההוראה ישמש ת"ח, שהגרסא סבה לחכמה ושמוש הזקנים והחכמים סבה לידיעת המלאכה והוא ענין ההוראה הן בדין הן באסור והיתר". ובאלפי מנשה, ח"ב, פל"ד "ואף שמוסכם ומורגל בפי כמה ששימוש ת"ח הושאל על לימוד הגמ' אבל לא יבינו שעיקר השם שימוש ת"ח הוא כפשטיה לשמש ת"ח ולשמוע מפיהם ולא מפי כתבם". עש"ע. ובמהרי"ץ חיות ברכות ז: הביא בשם הגאון החסיד מווילנא "השמוש נקרא ג"כ למוד, רק הלימוד היינו השומע את ההלכות, והשימוש היינו הלומד מהתנהגות וכו' ולימוד כזה נשרש בלב הרואה וגדולה מלמוד ע"י שמועה". ובקנין תורה לרצי"ה, מהד' רקובר, עמ' מב "בשימוש ובהתדבקות בחכמים מתגלה שכל התורה מתוך לימוד טעמי המשנה והגמרא... ישנה דרגה נשמתית עליונה של שימוש, שהיא למעלה מלימוד". ע"ע הקדמת הרצי"ה לאגרות הראיה, עמ' ו. וע' מהרש"א סנהדרין פח: ד"ה ונעשית. ובויקר"ר פר' ג ז "קרא ושנה ולא שמש עדיין ת"ח דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה". ובנפה"ח, בהקדמת בן המחבר, ר"י מוולאזין, בהגהה ד"ה ואולי "פנימיות המחשבה הקדומה, א"א להביאה בדיבור, כענין דבש וחלב תחת לשונך (ע' חגיגה יג.) והוא דעת העליון, כענין לא קאים אינש אדעתיה דרבי' (ע"ז ו:) ואינה נתפסת להתלמיד אלא בהארת פנים של רבו, לתלמיד חכם ומבין מדעתו". ובשו"ת הרדב"ז, ח"ג סי' תתקי "עוד אמרו בספרי החכמה כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה וזה נקרא אצלם סוד העיבור בחיי שניהם וזה הוא שנאמר "והיו עיניך רואות את מוריך" וזהו "והתיצבו... עמך שם ואצלתי מן הרוח" וכו' וכן התהלל רבנו הקדוש שאם היה רואה את פני רבי מאיר היה מגיע למדרגה עליונה וכ"ש אם הרב מתכוין גם הוא וקרא זה אל זה להשפיע וזה לקבל וכו' ונתוסף עליו רוח ממרום". ובדרשות הר"ן, הדרוש השמיני "כי הענין בשפע החכמה עם שפע הנבואה נוהג ענין אחד בשוה וכו', כאשר נשתתפו הרב והתלמיד בחכמה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שראוי בחוקו, מצד שהוא משתתף לרבו ולמלמדו... הנביאים והחסידים מוכנים לקבל שפע החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים לכך בכל בני דורם, גם אם לא ישתתפו עמהם, אבל מצד המצאם בדורם שהם עצמם כמו המקדש המקודש. וכו', ולפיכך בהמצא לנביאים והחסידים בדורות, יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם". ע"ע האצלה. וע' יערות דבש, ח"א בהספד חורף שנת תק"ו בק"ק מיץ: "הרואה פני צדיק משיב לנפשו שפע טוב וברכה כי עליו חל ושורה אור שכינה, ועוד שקוי עין יוצאים מן הצדיק לברכה וראיה שלהם לטובה". ובחוט המשולש, צב "הנה הדבקות והתקשרות באדם גדול בתורה וצדיק בדרכיו וחסיד במעשיו הוא באמת ענין גדול ומועיל לתורה וליראת ה' והשלמת הנפש, וכבר אמרו חז"ל "עשה לך רב". ולקיים "ולדבקה בו", לדבק בשכינה, רק באמצעות ודביקות בגדול וצדיק הדור יגיע למדרגה זו". וע' בני יששכר, הקדמה. וע' רסיסי לילה סג: "השימוש הוא מצד החשק". ובפוקד עקרים טו. "שמעתי דשימושה היא החשק שיש לאדם כי מצד גודל החשק להשגה שראה (אלישע) באליהו היה הנקל בעיניו לשמשו וליצק מים על ידו" וכו'. באג' ב, אגרת תקצד "ישנה השפעה סגולית, שמועילה ומחכימה וגם מקדשת יותר מתילי־תילין של כתבים ודרושים. ואהבה נאמנה בין חברים הרוצים ללכת באור־ד' היא אחד התנאים של ההארה הסגולית" וכו'. ע"ע ע"ט נו ד"ה המחשבה. א"ק ד תסה־תסז. מא"ה א נח־ט.
  56. הדבקות בחכמים כדבקות בקב"ה, שבה היא נתלית וממנה נלמדת - ע' כתובות קיא.
  57. טוּבה הפנימי האמיתי המובטח של הדבקות - ע' א', אורות ישראל ג ג.
  58. משלי ח ל.
  59. סנהדרין מב.
  60. ע' בעקדת יצחק, שער ראשון, דף כד: "מבואר מעצמו שהתורה האלהית יש לה שני מיני מציאות. האחד המושכל הרוחני אשר בו כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, והנה הוא עיקר מציאותה ועצמותה אשר בו ודאי ראשיית ומעונה (אצ"ל: ומעולה) במדרגה על כל הנמצאות כמו שאמר ד' קנני ראשית דרכו וכו'. אמנם המציאות השני הוא מציאות מוחש ומורגש מצד מה שהיא כתובה בספר ובדיו. ונתנה לפנינו ללמד אותנו ולהישיר את מעשה ידינו". ובע"א ד ט עו "אע"פ שקיומה של תורה תלמודה והרחבתה הרי הוא דבר התלוי בבחירה, זה מה שנוגע להתענפותם של הפרטים, אבל בעצמיות מהות הפנימי הצורתי של התורה... התורה היא טבעית עצמית לישראל". בהתאם לכך נערכו ההגדרות השונות של הערך בשתי מחלקות ראשיות, הראשונה, ערכי "תורה" במובן הלימודי (עד הערך 'תורה - הענינים המעשיים שבתורה', ומסומנת סוף המחלקה ב־◊◊), והשניה, במובן הערך האלהי הנשמתי הוויתי (עד הערך 'תורה - תורה שבעל פה', ומסומנת סוף המחלקה ב־◊◊). בהתאם לחלוקה זו הובחנו גם שתי הבחינות של המושגים 'תורה שבכתב' ו'תורה שבע"פ'.
  61. להם ולשייכים להם למסגרת צבוריותם - רמב"ם, מלכים ח י "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר".
  62. ע' נפה"ח שער ד י. "התורה הקדושה ששורשה העליון הנעלם הוא למעלה מעלה גם מאצילות קדשו יתברך כנ"ל, וקב"ה ואורייתא כלא חד, היא הנפש והחיות ונהירו ושרשא דעלמין כלהו, שכמו שבעת הבריאה בה נאצלו ונבראו כולם, כן מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבם".
  63. יהושע כד כו. ע"ע במדור זה, תורת אלהים חיים.
  64. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, נשואין, (בין השי"ת וישראל). ושם, נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.
  65. ע"ע מאמרי הראיה א, עמ' 101.
  66. שבת לא.
  67. ע' קהלת רבה פר' א ט: "ארשב"י וכו' מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל?". ובכוזרי מאמר שני, נו: "לולא בני ישראל לא היתה התורה". ובנפה"ח שער ב פרק יז: "והוא שאמרו בזוהר בהעלותך קנב. אורייתא כו' ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא. והוא בחי' שורש נשמות כלל ישראל יחד. מ"ל דאצילות. לזאת נקראת כנסת ישראל".
  68. זוהר ח"ג קמו:
  69. זוהר ח"ב ר. ח"ג רסח.
  70. ע' י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"ד ו.
  71. אבות ו משנה א.
  72. יבמות קה:
  73. קהלת רבה פר' א ט.
  74. עצמיות מהות הפנימי הצורתי של התורה - ע"ע לשב"ו, ס' הדע"ה, ח"ב, דרוש ד, ענף יב, סי' יב.
  75. התורה מתבארת בין על ידי גילוי אותיותיה וכו' ו(בין על ידי) גילוי יד־ד' שבהיסתוריא ושבטבע וכו' בצדדים הטובים והרעים - באג' ב שלד: "אנחנו עם יודעי האותיות בספר ד', כספר־התורה הכתוב מרוח־ד' אל עולם ושפעת אמרת קדשו החיה לנצח, וכו', כספר־ההויה, והתולדה הכללית והאנושית, אנחנו יודעים הננו לקרא ג"כ, וכו', אשר ההרס והבנין יחד. התוהו והתיקון, ישכללו את כל אשר יאתה לכל נפש משוגבת לכסוף לחזיונותיהם".
  76. תורה שבכתב, תורה שבעל פה - ע"ע א"ק ג שנו, זוהר ח"ג רסד., בני יששכר, ח"א מאמרי השבתות, מאמר ה א, רסיסי לילה, סי' נו.
  77. טור או"ח סי' קלט.
  78. יסודה של תושבע"פ - השמירה של קבלת אבותינו מה שהתנחלו באומה. יסוד ההכרה העצמית של האומה בצורתה - ע"ע א"י לח־ט. פנק' א טז סי' יג, (יז סי' יד, כא סי' כא וסי' כב). קבצ' א קכד־ו, קכט, קלג־ד. אג' א מא, קצד, (נח־נט), רמא. ע"א ב ז ד (203), ט רעא, רעד (4־363). ושם ג א עג (45), ושם ג ב קז. ל"ה פרק ו1, (שם פרק מה), ושם פרק מו (שהובא בשם הרב בביאור הרא"ל פרומקין "מערכי לב" בסדור רב עמרם גאון עמ' 156). באר־אליהו עמ' רה־ז. א"ה 727. ע"ע ש"ק, קובץ ג יג. ושם, קובץ ה רעא. מסכת סופרים פי"ד "אין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג. וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשקול הדעת". מנחות לב: "אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל". אוצר הגאונים, ראש השנה עמ' 62: "ומנין אנו יודעים כי יש עלינו מצוה לתקוע בראש השנה? - ועיקר התורה הכתובה מניין אנו יודעים כי תורת משה שכתבה מפי הגבורה? אלא מפי עם ישראל! הנה אלו המעידים עליה, גם הם מעידים כי במעשה זה יצאנו ידי חובותינו, וכי כן העתיקו בקבלה מפי הנביאים הלכה למשה מסיני. ודברי הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא ויותר מכל ראיה. מזה, פוק חזי מה עמא דבר. זה העיקר והסמך. ואחר כך אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה או בגמרא בענין הזה ומה שיעלה מהם ויתרץ כאשר את נפשותינו מוטב, ואם יש בה כלום שלא יתכוון כאשר בלבבנו ולא יתברר בראיה אינו עוקר את העיקר". ס' הישר לר"ת, שו"ת סי' מח: "ואני לא מלאני ליבי לשנות סדרי ציבור וכו' שאפילו בתקיעות של ר"ה לא רציתי לשנות המנהג, אעפ"י שנראה בעיני שאנו עושין שלא כהלכה". וצבי הרמתי הראני בערוך ערך הלך: "פי' הלכתא דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף או שישראל מתהלכין בו". בהקדמת הרמב"ם ליד־החזקה "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל". ובהקדמה למשנה, מהד' שילת עמ' מב "וכאשר התפרסם אסורה בישראל - אין אפשרות לחלק על אותה הגזרה, ואפילו הנביאים לא יוכלו לסתרה". ושם "תקנות ומנהגות, אסור לעבור עליהם בשום פנים, הואיל והסכימה עליהם האומה". ובאיגרות הרמב"ם, בענין נסיעה בנהרות בשבת, מהד' שילת עמ' רעח "המנהג הוא דבר שצריך להזהר בו מאד". ושם עמ' תקצח "... מנהג הקהל, שאין ראוי לשנות מנהג שנהגו בו, ואפילו קטנה חשיבותו, אם לא גרם זה הפסד בדת ולא עברה". והרב שלום הימן הראני בשו"ת הרא"ש כלל מג סי' ח: "חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום תיקן תקנות טובות בענין גירושין והיה בימי הגאונים ז"ל ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאלו נתנו מסיני בשביל שקבלום עליהם ומסרום לדור דור". וע' רש"י שבת י: ד"ה הוה נקיט תרתי מתנתא דתורא, תוספות מנחות כ: ד"ה נפסל "מנהג אבותינו תורה היא", ר"ן פסחים ד. מדפי הרי"ף בשם הרמב"ן (חולין מו:), חינוך מצוה תרג, ריטב"א ומאירי כתובות ז:, ובדרכי משה או"ח סי' רצח סק"ב, שו"ע יו"ד רמב בהג"ה, שו"ת הרמ"א סי' פא: "מנהגן של ישראל תורה היא". וכן בשו"ת חת"ס או"ח סי' נא, קנט, ויו"ד סי' קצא. ובשו"ת אבני נזר חו"מ סי' קמט. ובמטה אפרים, תרג ס"ק ז. ובערוך השלחן, ה' תשעה באב, תקנא ס"ק כג "דכיון שאבותינו קבלו עליהם מנהג הוי נדר של כלל ישראל, (והעוברים עליו) עוברים איסור דאורייתא מטעם נדר". וכן בדברי הרב בדרשה, נ"א יב 21 "יש כח בקבלת הצבור לעשות מילי דרבנן לדאורייתא". אך ע' דעת כהן סי' פד, ושם סי' יח שיטות בענין. ובספר אישים ושיטות לרב ש"י זוין, עמ' רכה-רכח. ובי' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"ב יח, "והאמת שאין קובעים הלכה אלא על פי המנהג וכל זמן שנהגו העם בדבר לא מחינן, אבל אם הוא מנהג ותיקין מורינן, וכיון שהוקבעה ההלכה דרשינן לה בפרקא". וביד יהודה, שם סקי"ז "שהגם שהב"ד רשאי להכריע ההלכה כרצונם, מ"מ האמת שלא לקבוע הלכה אלא עפ"י המנהג היכא דנהגו העם מחלקי ההלכה וכו'". ע"ע אורים ותומים דף מח: קיצור תקפו כהן, ס"ק קכג־ד במש"כ ביחס לפסקי השו"ע והרמ"א שאין לחלוק עליהם מאחר שהוסכמו בכלל ישראל, רוח ד' נוססה בם גם במקום שלא כיונו. והרחיב כדבריו ר"צ במחשבות חרוץ, פרק ג ד"ה והאמונה. ע"ש. ושם פרק טו ד"ה ונראה "מאחר שמלאכת שמים הצליח בידם להתקבל לפסק עד שכל דבריהם אצלנו תורה שלימה ובכלל התורה שבע"פ, נוכל לרמז בהם מה שלא כיונו כבכל תורה שבע"פ שבידינו שהוא ממש דוגמת התורה שבכתב, כי כולם מרועה אחד נתנו והכל ברוח הקודש ולא בא שום דבר על צד המקרה וההזדמן". ע"ע לשב"ו, ס' הדע"ה, ח"ב פא. "כל מה שנטוע באמונת לב כל ישראל מכל הדורות שלפנינו בכל הנודע ומפורסם בתוך כלל ישראל, כל המהרהר אחריהם... כאלו מהרהר אחר שכינה. כי קב"ה ואורייתא וישראל אינון מתקשרן דא בדא וכו'". ובלחם אבירים לרי"ם חרל"פ עמ' יט, ושם כב: "כל מה שננחל בקרב ישראל ונתקבל, הרי זה מסמן לנו אופים האמיתי של ישראל, שהם עצמם הם גילויי תורה, ולולא זה לא היו אלה ננחלים אצלם". ע"ע במעיני הישועה, עמ' שלז. ובשו"ת קול מבשר לרמ"ר, ח"א סי' יג סק"ב. והרב רפאל שנור ציין הליכות שלמה להרש"ז אויערבאך עמ' קפה, במדור 'ארחות הלכה' הערה 18. וע' דרשות בית ישי סי' טו, בענין קבלת רבים. אמנם בל"ה 89 כותב הרב: 'שקבלת האומה על חתימת התלמוד כספר מחוקק לדון על פיו בכל דרכי התורה באה רק מפני הגלות והפיזור. ממילא מובן, שבבא התחיה הלאומית השלימה והבטוחה, אין לנו להיות עוזבים את שאמרה תורה מפורש: "מן המקום אשר יבחר ד'", המרכז החי, כעקרה של תורה שבעל פה, בשביל חתימה שהיתה רק בשביל הכרח הגלות. ובודאי לא קבלוה עליהם הגוי כולו כי אם עד הזמן שישובו לנו כל כוחותינו הלאומיים במלואם". ע"ע אג' ב רצה, ובמא"ה ג עט-פא (מהדורת תשס"ד פד-פו) (ג"ר 155) שהיו בכלל סוגיא דנן שיטות חלוקות.
  79. ע' רש"י ד"ה תורת משה חולין קלז.
  80. דברים לג ד.
  81. תורת אמת וחיי עולם אשר נטע בתוכנו - טור אורח חיים סי' קלט: ""תורת אמת" היא תורה שבכתב, "וחיי עולם נטע בתוכנו" היא תורה שבעל פה".
  82. ע' בהערה הקודמת.
  83. בר"ר פר' טז, ד. ויקר"ר פר' יג ה.
  84. תהילים יט ח.
  85. ע"ע לאמונת עתנו ח"ג עמ' מט: "תורת חיים - הבאה לגאול את החיים משפלותם ולגלות בהם את הערך היותר עליון, טהור וקדוש". ושם עמ' נ: "תורת חיים - הבאה ממקור החיים, השואפת לחזק את החיים ולהאירם".
  86. סנהדרין קו:
  87. גלוי טעמי תורה, וכו' של חכמת הראשונים וראשוני הראשונים - אגרת רב שרירא גאון, פרק על התלמוד.