ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו(1)- שלא התחיל הקב"ה להעלותם אח"כ ולא היו צריכים כ"כ להיות משועבדים דוקא למעשים שהם נעלים בעצמם, אלא גם "ויאכלו וישתו" [פ"א רב]. ע' במדור זה, ויחזו את האלהים, ויאכלו וישתו. ע' במדור תיאורים אלהיים, יד ד', "פשט ידיה וקבליה". ואם אין מחני נא מספרך־אשר־כתבת°(2) - (כמו למשה°) - שהי' תכלית נשגבה לחייו מצד עצמו ושלימותו גם זולת מצבם של ישראל°- לתורה° ג"כ יש מעלה שהיא גבוהה מערכם של ישראל, שאינם יכולין עדיין לקבלה ויקבלוה לעתיד <כאשר "לא יהי' עוד אור יקרות וקפאון"°- אלו ס"ת, כדברי חז"ל בפסחים(3)>. ומעלת משרע"ה מצד עצמו נערכת לפי ערך חלק הנעלה הזה של התורה. אבל הוא ע"ה החליט שראוי שכל המציאות של השלימות המתגלה בעולם באופן היותר נעלה, תשמש לתשועתן של ישראל. ע"כ אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", יחס הספר לכתיבתו ית' הוא מצד ערכו הנעלה הגבוה מערכם של ישראל. אם רוממות המדרגה תעכב שלא יוכל (משה) להיטיב לישראל, התרצה בהשפלת ערכו כדי שיוכל להפיק תשועתן, <וגם נפילת־ערך "מיתה"° תקרא לפי האמת> [ע"א א ה ס]. מסירת־נפש אפילו מעולם־הבא°, <כי הספר של הקב"ה(4) הוא עוה"ב עצמו> [אג' ב קפט]. ו(א)נחנו מה - ע' במדור זה, ונחנו מה. ואני קרבת אלהים לי טוב(5) - הצמאון הנפשי הוא למצוא את ההתקרבות הגדולה להתכן האלהי [מ"ר 491]. ע' במדור זה, קרבת אלהים. ואנכי תולעת ולא איש(6) - השתפלות עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול הצורה הדמיונית הפרטית [עפ"י א"ק ג רע (קובץ ח קמט)]. ע' במדור זה, ונחנו מה. ואשא אתכם על כנפי־נשרים - ע' במדור מועדים וחגים, פסח. ואת ישרים סודו(7)- ההולך בנתיב ישר° של מדות טובות ומטהר גופו להיות אכסניא של תורה° וחכמה, התורה והקדושה° שורים עליו, להחכימו באור גדול של תורת־אמת°[מ"ר 442]. ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב(8)- תבא ההצלחה האמיתית והנצחית לעולם עי"ז שיתקלס עלאה, (במה) שדוקא המורדים בשנאה לכל קודש°, וכל חפצם לבלע את הקודש, יכירו אור האמת [עפ"י פנק' א נט]. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, שבי פשע ביעקב. ובלילה שירֹה עמי(9)- בלילה שהוא עוה"ז, או עת חשכת אור החכמה, מ"מ שירֹה° עמי, ויאיר השכל בחדרי הלב, וימלא אור דעת ויראת ד' אוצרו [פנק' ג כו]. וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך(10)- שיהי' ענין ההזנה והכלכלה הגופית בברכה°, מצד הכלים הממונים עליהם שיהיו במילואם וטובם, ועי"ז "והסירותי מחלה מקרבך" [ע"א ג א לא]. וגויתו כתרשיש(11)- יסוד הכמות הרוחנית°[קובץ ז קלה]. והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו(12)- הפסקת הסיבה שהגדילה יצרא־דע"ז° - חכמת עשו, העושה כַּוָּנִים(13) לעבודת הכחות השולטים במציאות שהם בעלי רצון וחכמה [עפ"י פנק' ג רלז]. ע' במדור זה, בטול יצרא־דעבודה־זרה. והאלהים עשה שיראו מלפניו(14) - תכלית הבריאה היא הטבת המעשים בהנהגה הכללית והפרטית [מ"ר 395]. ע' במדור זה, כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו. והאלילים כליל יחלוף - ע' במדור אליליות ודתות. והאמין בד' ויחשבה לו צדקה - ע' במדור האבות. והאמת והשלום אהבו(15) - <(הנביא) הרי הוא כאומר (להם)> שישתדלו להשלים עצמם בין שלמות פרטיותם בין שלמותם הכללית מצד יחוסם אל הכלל כולו [מ"ש קכ (מא"ה ב יד)]. והאמת תהא נעדרת(16)- השאיפה לציורי° המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר [א' לה]. ע' במדור זה, חכמת סופרים תסרח. ושם, יראי־חטא יִמָּאֵסוּ. והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ד' היא אוצרו(17)- האמונה תהי' קיימת וחזקה בע"ה גם כפי שינויי הזמנים וחליפותיהם, ע"פ הכרת החכמה והדעת. אמנם יסד הקב"ה בטבע האדם, אע"פ שאמתת האמונה בו ית' ובתוה"ק מוכרחת ומבוארת מאד, מ"מ אפשר שלב עיקש ידחה הדברים מלבבו, ולא יחזה נכוחות; ולמה עשה ד' כן, רק מפני שתכלית האמונה ואוצרה היא יראת־ד'°, ויראת ד' היא שלמות בנפש האדם, וכשאין יראה אין לו שום שלמות; ע"כ כשלא נתכוננה מדת היראה בנפשו, ע"י קלקולי מדותיו, אין האמונה מתישבת בו כראוי, ואימתי תתישב בו האמונה ותשמר בטהרתה כראוי, ע"י מה שיראת ד' היא אוצרו, וזה יהי' חוסן ותוקף לאמונה [פנק' ג רכו]. ע"ע "יראת ד' היא אוצרו". והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם(18)- לעתיד לבא כשיראו כל באי־עולם מה פעלו החוקים°והמשפטים°, הדקדוקים וגופי ההלכות, על אומה זו הנפלאה, שנתקיימה בניסי נסים וצצה ופרחה בקדושתה המיוחדה גם בימי עניה ומרודה וזכתה לאורה גדולה, בעת תבוא התגלות צדקתה וכבודה יאמרו כולם: מעתה נדע שלא די לנו באותה ההכללה של קריאה בשם ד' לבד במושג האמונה הערום, אשר חשבנו אותו למספיק לכל התפקידים הנשמתיים, אלא צריכים אנו לעלות "אל הר ד'" הקורא בכללות לקדושת אמונת ד', והכרתו בכלל, למען נבוא אל הבית פנימה, "אל בית אלהי יעקב", ולא נסתפק עוד בהכרה כללית ובמושגים כלליים, שראינו כבר שאינם מספיקים להאיר את הסגולה העליונה בעולם ולבסס את האנושיות על בסיס יסודי, כי־אם נשוב לאשר זנחנו ואבן מאסנו מוכרח(ת) להיות לראש פינה, והם הם הלמודים הפרטיים שהם נחלת־יעקב המיוחדה לעד, כמה שנוכל עכ"פ לחקות ולקחת מהם רטיה למחץ העולם והאדם הלקוי בכל ערכיו, "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". והלמוד הפרטי הזה המלא רוח מיוחד וסגולות מפורטות, אינו מצוי כלל בשוק הרוחני הכללי, ו"בגוים אין תורה" אע"פ שיש חכמה, "כי מציון תצא תורה ודבר־ד' מירושלים". באותה הפרטיות המיוחדה לקדושת ישראל אנו באים אל הבית פנימה [אג' ג יא]. "והיה ביום ההוא לא יהיה עוד אור יקרות וקפאון"(19) אלו טעמי־מצות שיקרים הם בעולם הזה, קפויים (צפים)(20) יהיו לעתיד־לבא° - <אל יחשוב החושב איך יונח גורל התפתחות האנושות בעשרו הקולתורי היותר רם בדברים שעדיין צריך לדרוש אותם כמין חומר, ואולי לא תגיע ההכרה לחשוף אלה התעלומות וכיוצא בהן? לא תחשוב כן. כי לפי התעלות רוח האנושי, הצפויה מראש לאדון כל הנפשות אשר "קץ שם לחושך° ולכל תכלית הוא חוקר"(21), אז בבא עת המעלה שניצני הקולתורה העליונה צריכים יהיו לצאת, אז> תהיינה המכוסות גלויות, וטעמי־מצות° יהיו דברים מובנים לכל, כערכן של גופי תורה בזמן הזה הדומה ללילה [א"ב ט (א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 96)]. יקר - עמוק, קפוי - קל ושטחי [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 100]. "אור יקרות וקפאון" אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה"ז שיהיו גלויים וקפויים לע"ל - המה יובנו אז בנקל ובבירור גמור <עד שההלכות שיתחדשו על פיהם יהיו מורגשות לכל שאינן חדשות כ"א הם הם גופי תורה> [ע"א ג ב טו]. ההפרש בין השגת טעמי מצות שבעולם הזה להשגת הטעמים לעולם הבא - שאז יהי' גילוי טעמי תורה באמת, כמש"כ: "והי' ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון" וכדרז"ל: אלו טעמי תורה היקרים בעולם הזה קפויים יהיו לעוה"ב, שהמצות° יש בהן השגות שמשיגים על ידן מדות ודעות טובות וכיו"ב. אמנם כל אלה אינם טעמים° עקריים כי אם קשוטים, שהרי אפשר להשריש אלו המדות והדעות בכמה דרכים אחרים. נמצא שאע"פ שאנו משיגים הטעמים ההם, מ"מ אי אפשר ליחס עשיית המצות אחר הטעמים, כ"א תכלית המצות אינו כ"א להפיק רצון השי"ת. משא"כ לעתיד־לבא, תהי' ההשגה בפעולה שהמצוות פועלות ותהי' נודעת התועלת הגדולה שיש בהן, אז תהיה העשי' מצד התועלת ממש, שהוא עומק הרצון של השי"ת [מא"ה ג רעג]. ע' במדור זה, ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה. ע' בהגדרות מבוא למדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, טעמי מצוות, אמתת טעמי תורה. והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד(22) - (כאשר) כל האמצעים כשרים לקיום דברו הטוב, אשר בהכרח יקוים, נעשים בכבוד ויושר, בנחת ואמונה ושלום. ו"הכל עושים השליחות"(23) "אפילו המזיקים"(24), <ולפעמים היאוש ואפילו הכפירה הדמיונית מעוררים הכחות לעבוד, "גם היא מאת ד' יצאה, הפליא עצה° הגדיל תושיה"(25)>, "ומלכותו בכל משלה"(26). וכל הפרטים היותר רחוקים עולים הם להתאחד ולהתקשר באחדות אמיתית [עפ"י קבצ' א קכח]. ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד - כאשר ישובו החיים, ההולכים ומתרבים לפרטיהם עד אין קץ, אל יסודם המאוחד, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם [עפ"י ר"מ קפו]. ע' במדור זה, ד' אחד ושמו אחד. ושם, קריאה בשם ד' אחד, שאיפתה. והיה להם דבר ד' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו(27)- מבלעדי הידיעה האמיתית הכללית כל דבר מן התורה הוא ענין מיוחד בפני עצמו, וזה מטיל שבוש ביסוד הכרת התורה, ומונע מעבודת אהבה ונדבה [א"ת ג ג]. והכל לפי רוב המעשה(28)- על ידי שיזוככו כל הנשמות בצדן הבחירי יושלמו כל הכחות התלויים בבחירה־רצונית°, שהם נוטלים את החלק היותר חשוב שבהויה, שיהיו נוטים לתיקון° עולם והמשכת הטוב°והחסד°[עפ"י קבצ' ב קסא]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תקון, תיקוני העולמות. והכל מתוקן לסעודה(29) - סוף כל סוף השלמות בטוחה [ע"א א א סב]. הוכנה התכלית האמיתית הנצחית לבא [מ"ש שנא (ה' קעז)]. הכל יבוא אל התכלית הטובה°[מ"ש מה]. אין דבר שלא יעלה ויגיע למדרגתו העליונה [ר"מ קלט]. עומדת ההויה לבא לידי מדה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה. עליתה° הכללית של ההויה, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום ניצוץ לא יאבד מהאגודה [עפ"י א"ק ב תקלז]. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע(30) - הרקיע יאמר בכאן על כללות כל החוג והמקום° שכל הצבא הגדול (שהמה הברואים כולם) מתקומם בו, והמשכילים - המחכימים את זולתם, ישכילו כזהרו°, היינו, שישיגו יקר תפארת° תכליתו. ישיגו תפארת התכלית של כל הבריאה כולה [מ"ש שנב (עפ"י ה' קעז)]. ע' במדור זה, כוכב. ע"ע זוהר, הזוהר הנשמתי ביסודו, "זוהר הרקיע". והנה כבוד אלהי ישראל בא, מדרך הקדים וגו' והארץ האירה מכבודו(31) - ויאירו כל הפרטים כולם באור הכלל, וכל ההופעות המעשיות והשכליות שבעולם - מאורה העליון של אור תורה אשר האיר אב המון גוים איתן האזרחי, שהעיר ממזרח צדק, יקראהו לרגלו [א' סח]. והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר(32)- תיקון הלב, להיות מלא יושר°, חנינה, חסד°ורחמים°[עפ"י אג' א צה]. והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו, ונשאר גם הוא לאלהינו - ע' במדור זה, עתידים בתי תיאטראות ובתי קרקסאות שבחוץ לארץ שילמדו בהם שרי יהודה תורה ברבים. והפלא ד' את מכתך וגו' אשר לא כתוב בספר התורה הזאת(33)- המפלאות שבמכותינו, שאין להם ביטוי, לא אנושי ולא אלהי, ואין להם דגמה ודמיון בכל גלגולי גלותנו [ל"י א (מהדורת בית אל) נו]. והרכבתיך על במותי ארץ(34)- למעלה מהמושגים הארציים <שכר ותכלית המצות הם למעלה מכח הרגשת האדם> [ה' ר]. והתהלכתי בתוככם(35)- <ההבטחה היותר תכליתית בתורה°, יסוד התעודה האנושית> שתהיה הדעת הטהורה בידיעת קונו, "ולא יכנף עוד מוריך" [ע"א ב ט קנה]. "וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אֹתָם" – ועשיתם אָתֶּם, כאלו עשאו לעצמו - ר' במדור זה, "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם, שכל העוסק בתורה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את עצמו. וחסד לאֻמים חטאת(36) - כל טובה של אומה רשעה, מחזקת היא את הרשעה° העולמית [א"ש יא ו]. וחסד לאֻמים חטאת - דבר שהוא חסד ללאומים, דהיינו ההרגש הטבעי, הוא חטאת לישראל. שאצלם צריך שתהי' הצדקה נעשית בשביל כבוד המקום ב"ה ורצונו הגדול ית'. <וכל זה מורה מעלתן הגדולה של ישראל, שאפי' השלימות האנושית שהיא דבר גדול אצל כל האדם אין די להם לפי ערך שלמותם, עד שמה שהוא אצל שאר או"ה מעלה ויתרון, הוא להם שפלות וחסרון> [מא"ה ג קנו]. וחסד לאֻמים חטאת - באוה"ע אין כונתם כ"א מצד המצוקה הטבעית המורגשת במה שרואה צערו של המצטער, א"כ הוא רק מצד החסרון. <חטאת - לשון חסרון, כמו "ולא יחטיא"> [פנק' ג רסא-רסב]. ע' במדור זה, צדקה תרומם גוי. ויבא מלך־הכבוד°(37)- שיתגדל כבודם של ישראל, עזם וחסנם, בעולם, (שבזה) תבוא ההכרה של שם אלהי־ישראל°ותורתו° להתודע על בוריה [ע"ר א שטו (ע"א ב ב מא)]. ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה - ע' במדור מועדים וחגים, ראש השנה. וידי אדם מתחת כנפיהם - ע' במדור זה, כנפי החיות ורגליהן, ותחת כנפיהם ידי אדם. וי"ו שב"העלוך"(38)- ("אלמלא וי"ו שב"העלוך" נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה") - וי"ו שב"העלוך" גרם הצלה, כי הודו שיש יתרון לקדושתן של ישראל, אבל חשבו שאפשר לסגל האנושיות הטבעית ולהתחנך על ידה גם כן, ובתור הוספה תהי' ההדרכה של הקדושה העליונה שתמצא מקום אולי בשרידים°, ודוגמאות היו גם כן אצל העמים, כהנים מיוחדים לאל עליון, אנשי מעלה. אבל לא כאלה חלק יעקב, כי אם כולו זרע אמת, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר [פנק' א רסד]. ע' במדור זה, חטא העגל. ויז נצחם על בגדי(39)- הנצח° בא מכח הוספת הכח שהושפע מצד המנגד עצמו. תכונת התנועה הנצחית היא, שמכל מפריז ומתנגד לה מוסיפה אומץ להגביר חיל. ההתגברות של העמים המתנגדים לרוח ישראל עליהם שהועילה לישראל להקנות (להם את) אותם הצדדים הנצרכים להם לשיכלולם [ע"ר א רלא (ע"א ב ט שז)]. ע' במדור זה, דודי צח ואדום דגול מרבבה. ע' במדור האבות "נחלת יעקב". ויחזו את האלהים, ויאכלו וישתו(40) - שתי השגות בבת אחת: גדולת°הבורא° גבורתו ורוממותו עד לאין קץ ותכלית; ובחינת ההתקרבות, המכונה באכילה ושתיה - מזון רוחני נפשי. <כמו שהכח המעכל החומרי מביא ומוליד את הכח החיוני, כן הכח המעכל השכלי, הסופג אל תוכו כל חזיונות העולם וההופעות השונות והמרובות ומעכלם, מוליד בורא ויוצר את הכח המוסרי°> [עפ"י נ"א ה 28,29]. ע' במדור זה, ואל אצילי ישראל לא שלח ידו. וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר(41) - כיון שגרמו ליטול מהם השכל - וימנע מרשעים אורם, ע"י כן מוכרח שזרוע רמה תשבר - להחליש הכוחות, <כ"א היו כוחות הטבע גדולים וכח השכל חלש היה העולם נשחת> [פנק ה סו]. ויפח באפיו נשמת חיים(42) - באפיו - במקום ההכרה, נפח הקב"ה את נשמת החיים <שמקורה במקום נעלם, שאינו בגלוי כלל, שהרי ענינה רק להשכיל בדברים קדושים>; אבל חדשה תורה שנפח באופן שיכול לסדר בשכלו, עד שכל מעשיו כולם יהיו מסודרים ע"פ השכל, ויוכר מכל פעולה שלו כח הנשמה, כמו שמכירים את האדם מאפו [עפ"י פנק' ג רכה]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, נשמה, נפש, רוח. וירד ד' על הר סיני - ע' במדור מועדים וחגים, שבועות. וישח אדם וישפל איש(43)- וישקע האדם בגסות° חמרו [ע"א ג ב קי]. וכל בניך למודי ד'(44)- כאשר תתרומם האנושיות ויצאו מדות־החסידות מרשות היחיד לרשות הרבים, ויהיו קנין כל העם [עפ"י אג' א צז]. המוסר האנושי הטבעי יקבע בלב בכל פרטיו, והתורה תהיה עמוד האורה ש(מ)טעמי מצוותיה יאירו את דרך החיים [ל"ה 70]. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "למודי ד'". (וכל מאמינים) שהוא יוצרם בבטן הכל יוּכַל וכוללם יחד(45) - ההכנה היותר קדומה והיותר צעירה ובלתי מושלמת, והעיבור הקדום לתולדה ומכש"כ לגידול של ילדות בחרות וזקנה, הוא נעוץ ומחובר עם האחרית היותר מתוקנת, ואין שם שום היפוך וסתירה כ"א אחדות ושלום°אמיתי°ופנימי°[ע"א ג ב צ]. ולא הלכו בתורתי - הליכה בתורה - ע' במדור תורה, הליכה בתורה. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם - ע' במדור זה, נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ולאדם לא מצא עזר כנגדו - ע' במדור אדם הראשון. ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו(46)- ההשגחה־העליונה°, סוד ההתקרבות, החל על מעשה בני האדם בחסד־העליון° של הבחירה° הגוררת אחריה שכר ועונש <על אף גדולת°הבורא°גבורתו° ורוממותו עד לאין קץ ותכלית> [עפ"י נ"א ה 28]. ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך(47)- הרשע°, אף שהוגה בתורה° למטרה (חיצונה) [פנימית], איננה נכנסת בפנימיותו והוא נושאה עלי פיו ולא בפיו, מן־השפה־ולחוץ°[עפ"י ע"א ג א נז]. ע' במדור תורה, זכה נעשית לו זֵר, לא זכה נעשית זרה לו. ור' שם, "תורתו של דואג משפה ולחוץ". ומבשרי אחזה אלוה(48) - ההכרה־האלהית°, מוזרחת° היא באדם ע"פ תכונת עצמות החיים שלו. ומנקודה זו, הולכים הקוים ומסתעפים לצד הרום <אבל לעולם נושאים הם את הרשמים של מקורם הצר, שהיא התכונה העצמותית של המכיר> [קובץ ג מב]. ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל־השטים°(49) - אפילו התכנים היותר נפולים יתרוממו ויתקדשו [א' סח]. ומשה עלה אל האלהים - ע' במדור משה, עלה. ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד(50) - כשיתגלה הרז שכל חטאת העולם כולו אינה כ"א הסתבבות מתוך החפץ של עליה עליונה. רז הגילוי של גבורת־החסד°[עפ"י פנק' א תט־י]. ע' במדור זה, אשרי אדם לא יחשב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה. ונחנו מה(51) - השתפלות עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול־היש° בעומק עצמו [עפ"י א"ק ג רע (קובץ ח קמט)]. ע' במדור זה, ואנכי תולעת ולא איש. "ונטמתם" – ונטמטם, שמטמטם לבו של אדם(52) - שיהיה בטבעו רחוק מצדקה [פנק' ה קז]. ונלוו גוים רבים אל ד' ביום ההוא והיו לי לעם, ושכנתי בתוכך וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך. ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקֹּדש ובחר עוד בירושלים(53)- אף על פי שיהיה מצב גויים רבים מתוקן ונאור, מלא אור, ויהיו נלוים אל ד' במוסרם הפרטי והלאומי - והיו לי לעם, מכל מקום (ושכנתי בתוכך -) ימצא ערך חיובי ביחודם של ישראל ותודע מטרתם, שתצא אל הפועל במקום הנועד לתקומת הלאֹם - ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקֹּדש ובחר עוד בירושלים [פנק' ב קכד (ל"ה 180)]. ונלוו גוים רבים אל ה' והיו לי לעם, ושכנתי בתוכך וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך - וכולם יעשו אגודה אחת להיות לעם לה', ללכת בארחות צדקה°משפט°ומשרים° ולהתקדש בקדושת החיים הטהורים כרצון ה' בתורתו הקדושה, והקדושה והטהרה תמלא את כל הארץ. ושכנתי בתוכך - אל תחשבי כי אז לא יהיה כל צורך להיות המקום הקדוש - ציון וירושלם וארץ הקדושה בכללה, מיוחד בקדושתו. לא כן הדבר, כי ברית־עולם° היא לציון שישכן בה כבוד ה'. וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך - וידעת גם אחר הקמתו של החזון הגדול ואחרי שגויים רבים ילוו אל ה', כי השליחות האלהית אליך לא תפסק ומפעל הקדושה והאורה האלהית יקום ויהיה באמצעותך [מ"ר 303-304]. ונרוממה שמו וגו' - ע' במדור זה, רוממות שם ד'. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא(54)- לעתיד־לבא°כשיתבסם° העולם ויצרי לב האדם הזונים אחרי הבלי המדות הרעות כליל יחלוף, א"כ כל המטרות השכליות שהציבו בני אדם להם בהשקפת השכל המעורב עם כוחות החומר ותאוותיו תתבטלנה כליל, ויכירו הכל שאינן מובילות כלל אל תכלית השלמות. רק התכלית שתשאר היא התכלית השכלית האמיתית שאינה מעורבת כלל בשום נטיה חמרית ותאוה המעוורת את עין השכל והיושר°, וזהו רצון° השי"ת האמיתי. ע"כ ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, רק רצונו ית' שתכליתו היא ההכרה האמיתית שאינה מעורבת בשום נטיה של תאוה והבלי דמיון, אותו יעריצו ויקדישו [מ"ש רח]. שפעת החיים שאין גם הכשר ציורי בעולם המחושך לקבלו בצורה חיובית לבדה, בין באישיות היחידית ובין בקבוציות, תבא ע"י עבודה ארוכה לחשוף את מקורי־עדניה ושטפי־ענוגיה מרומי קדש־הקדשים° בצורה החיובית המגמתית לבדה. רוממות הטוב°, גבורת הימין°, באין כל צרך גם לחיי מלחמה על החשך, על יצרא־דעבודה־זרה° וכל ענפיו [אג' ג נא]. ע' במדור זה, נשגב שמו לבדו. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, זָקָן,"עידנא דבעי קוב"ה לאוקרא לדיקניה". ועצמותיך יחליץ - ע' במדור זה, חילוץ עצמות. ועשה חסד לאלפים לאהבי(55) - אחרי הרושם של החקיקה הצוויית, (כדי ש)תשתכלל הצורה° לעמוד על איתן מצבה בסוף־כל־הדורות°, שמדדתה הצפיה־העליונה° באלף דור, באה החקיקה של משאת הנפש לאותן המגמות בעצמן המונחות בצוויים, שהן אינן מאריכות פחות מהצוויים, ומדת האהבה מתפשטת על שתיהן. "ועושה חסד לאלפים לאוהבי". ו"ליראיו" בעלי הצווי - "לאלף דור"(56)[עפ"י אג' א שכ]. ע' במדור זה, דבר צוה לאלף דור. ועשיתי אֹתָם לגוי אחד(57) - השתכללות כל שעור־קומתו° השלמה (של ישראל בארץ) בכל תקף אחידותה האלהית [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשע"א) שו]. ע' במדור זה, גוי אחד בארץ. ושם, אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם, שכל העוסק בתורה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את עצמו(58) - כל הידיעות וכל הציורים של האדם הם מתקבצים כולם בכינוס כללי בתכונת הנפש לפעול על האדם את פעולתם. ע"כ הידיעה והלימוד של הדברים הטובים, של דברי־תורה° וקדושה, פועלים לטובה על האדם לתן צורה עצמית על מהותו של האדם. האדם נמלא מפעולת הסכום הכללי של דיעותיו ידיעותיו נטיותיו ולימודיו [עפ"י ע"א ג ב ו]. "וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אֹתָם" – ועשיתם אָתֶּם, כאלו עשאו לעצמו - הזכירה° את דבר־ד'°ומצוותיו° ועשיתם כלם לדורותינו, הנמשכת מהשפעתה של מלכות־העולמים° והשראתה עלינו, מכוננת היא על־ידם את מעשה עצמיותנו ומגלה את קדשת הויתנו [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) ריב]. ועתה יגדל נא כח ד'(59) - סוד האידיאלי והמגמתי של ההויה, סוד הכח הטמיר° הדוחף את כל היש לצאת אל הפועל, משפלו עד רומו, סתר חביון, המחשבות הגנוזות, שהן ממעל לפועל הגלוי של ההויה, הרז העליון של עצת־ד'°, ביסודה האידיאלי המגמתי, שהוא הנותן את הכח לההויה כולה. שהולך זיו עליון וזורם להגלות ממעמקי תעלומו ע"פ אותה ההתגלות שכח התורה° יגלה בעולם בחשיפת מקורה. וההתגלות האידיאלית קשורה היא בהוספת אור ואומץ, חסד°ותפארת°, שלום°ואושר° לכל היש כולו בפרטיו ובכלליו [ע"א ד ט קיט]. ופני לא יראו(60) - עצם ההשגה המופשטת לא נתנה להשגה [ע"א א א עו]. הדרכים שתיקן הוא ית' להוצאת היש מאין דרכן, <כשפניו° אל פעולתו להשגיח בה להשלימה, שאז המסתכל יסתכל בדרכי פעולתו נגד פניו> אותן הדרכים נעלם הוא מאתנו, ואין אתנו יודע עד מה [עפ"י פנק' ג רכז־רכח]. הדרכים שיסד הקב"ה להוצאת היש מאין זה א"א להשיג כלל מצד עצם השכל האנושי [פנק' ג רכח]. פני - הסיבות שקדמו למציאות התורה, לא יראו - כי זהו החלק הצפון לע"ל שנאמר ע"ז: "עין לא ראתה אלהים זולתך" [מ"ש קסח]. ע' במדור זה, כי לא יראני האדם וחי. ע' במדור תיאורים אלהיים, אחוריים, מראה אחוריים. וצדיק באמונתו יחיה(61) - המתעטר בקדושת האמונה°והדבקות־האמיתית° הרי הוא ממשיך את אור־החיים°ממקור־החיים°, מחי־העולמים° ברוך הוא [ע"ר ב פו]. וצדקה° תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלהינו כאשר צונו(62)- הזוהמא° מסתלקת מתוך פעולות, מתהפכת לאורה קדושה על ידי תלמוד תורה, העושה את לב האבן לבשר, ומתחלשת על ידי עסקי המצוות° בפועל [עפ"י קובץ ז פו]. וקרא זה אל זה(63)- מדרגה אל מדרגה, מדרגה אחת מקבלת מחברתה הדומה וקרובה לה, <(משום) שההשגה° בטבע אצל מלאכי השרת ובהדרגה כפי הטבע שלהם> [עפ"י פנק' ג רמג]. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו(64) - שלע"ל יתעלו ישראל כ"כ, עד שהאומות תהי' השגתן בכבודו של מקום ב"ה ע"י ישראל, כשיראו צדקתם וכבודם, מזה ילמדו, כיון שהאומה הדבקה בהשי"ת, כ"כ גדול צדקה וכבודה, מזה ילמדו להכיר כבוד־העליון°. אבל ישראל עצמם, יהיו מעוטרים ממש בכבודו של השי"ת. והנה, כבודו של השי"ת אין משיגו ויודעו כ"א הוא ית' לבדו, ע"כ השם חדש שיהי' שייך לקרא בו את ישראל, לא יהי' אפשר לתנו כ"א הוא ית' לבדו, כיון שהשם מורה על עיקר המציאות והתוכן, והתוכן של ישראל יהי' רק כבודו של מקום ב"ה, שאין יודעו כ"א הוא לבדו. ע"כ אמר שהגוים והמלכים ישיגו צדקך וכבודך, וזו תהיה תכליתם, להכיר על ידו כבוד־שמים°. ולך יקרא שם חדש אשר פי ד' יקבנו, להורות על כבודו הגדול שיהי' מושג לך ע"י שפע רצונו ית' [פנק' ג רעא-ערב]. וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך(65)- מאליו, בלא השתדלותך ויראו - שיכירו היות נפשך עליונה ומיוחדת מהם וראוי להתיירא ממך, יראת־הרוממות° כמו שמתיירא האדם ממלאך יראת־כבוד°, ק"ו למי שהקב"ה° רוממהו למעלה ראש ועליון מכל [פ"א רעו]. ר' במדור זה, שם ד' נקרא עליך. וראית את אחורי ופני לא יראו - ע' במדור משה, הראני נא את כבודך. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, ציצית, יסוד מצות ציצית. ורגליהם רגל ישרה(66)- הטבע הכלול גם הוא בנס°, בהשגחה° פרטית, (במציאות המלאכים°) <שהמלאכים המה שלוחי השגחת השי"ת°, ואור־ישר° היא הנהגה שלמעלה מהטבע>. וכף רגליהם ככף רגל עגל - משל מה שנגד עינינו, בציור שהמלאכים עומדים בשמים, ואנו כשמביטים למעלה אין אנו רואים כי אם כף רגליהם, הוא ככף רגל עגל - שלנו נראה כאילו התהלוכה ע"פ טבע - שנודע שהשור° הוא מצד הטבע - על אף שבעצם היא בהשגחה° פרטית [עפ"י מא"ה ג קפח]. ע' במדור זה, כנפי החיות ורגליהן, ותחת כנפיהם ידי אדם. ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ - ע' במדור זה, רדיה. ורוחו ונשמתו אליו יאסף(67) - ענין "האסיפה אליו" - שיכניס האדם את הקוים המתפשטים של הנפש - שסללה דרכה על כל הגוף° ומפוזרת על כל חלקי הגוף גם בשליטתה - אל תוך נקודתם. כינוס אל נקודת השכל והרצון את הקוים שנתפשטו [עפ"י מ"א ב א]. ע' במדור זה, תיבת נח, הביאה אל התיבה. ורעה אמונה - ע' במדור זה, אמונה, רעיית־האמונה. "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", בתרגום יונתן: ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא - ר' במדור משיח וגאולה. ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט - ע' במדור זה, דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. ושמתי כדכד° שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ(68) - ושמתי חלונות שבעדם תחדור האורה של הערת־השכל° השלימה, הבאה אחרי הערת־התורה°, (עמ"נ) להכשיר את הרושם של התוצאה המוסרית באחרית הימים (שיהיו) כל בניך למודי־ד'° ורב שלום בניך(69)[א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 93]. ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה - ע' במדור זה, מצות אנשים מלומדה. ותהלתי אֶחֱטָם לך לבלתי הכריתך(70)- שאע"פ שהיו ח"ו ראויים להכרת, פי' נפשות שלהם היו ראויות להכרת, מ"מ כיון שהן נחצבות ממקום קדוש, ועומדות להודיע כבודו של הקב"ה ליצוריו, יעשה טבע הנשמה בטבע הרוח, <וזהו אחטם לך, שהרוח° מתיחס אל החוטם>, שכח קיום יבא אל הנפש מהקב"ה° שלא כפי טבעה [עפ"י פנק' ג רכו]. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר - ע' במדור תאורים אלהיים, רגלי ד'. ע' במדור זה, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ושם, לבנת הספיר. ושם, כעצם השמים לטוהר. ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו' ואת ערום ועריה(71) - ישנם לך שני דברים: ותרבי ותגדלי - הגדלות הטבעית, וגם עדי עדיים - המעלה היותר עליונה נוספת על הטבע, ומה חסר לך? - הדבר הקרוב אל הטבע, דהיינו בגדים, וזהו ואת עירום ועריה [עפ"י ה' עו (ג"ר ב מו)]. זכינו להמעלה הנמוכה הטבעית, והמעלה היותר גדולה. ע"כ משל הנביא שיש לנו הגדלות הטבעית, וגם עדי עדיים, ומה חסר לנו? בגדים הקרובים אל הטבע, כדי שיהיו העדיים מתקבלים, ויהי' ראוי לנו להתקשט בהם. <ולזאת נתנה לנו תוה"ק המלאה חוקים ומשפטים צדיקים, להשלים אותנו בהמעלה הבינונית, שאז יהיו כל השלשה מעלות בקשר אחד, מעלת הגדלות הטבעית, ומעלת הבגדים, ומעלת העדיים> [עפ"י שם]. ותרבי ותגדלי - התכונה הטבעית, ההסכמה שבלב החזקה, כי לא נפרד מקדושת־השם° ית', וכבר נשבענו לו ית' שלא נמירהו באל אחר, זה כבר נגמר במצרים, שהאומה בכללה כבר קנתה זאת המעלה. עדי עדיים - רוח ישראל העולה למעלה, תשוקת האומה בכללה לבא לתכליתה שהיא נשגבה ונפלאה, ומאותה התשוקה הכללית הבוערת כאש, נמצאת אש קודש בלב כל אחד מישראל שאינו יודע בעצמו טיבו וענינו, וזאת התשוקה היא לדבר גדול מאד, <עד שבערך מיעוט מעשינו בפועל נחשב הדבר כערום המבקש תכשיטין של אבנים טובות> [עפ"י שם]. ע' במדור זה, עדי עדיים.
ישעיה לג ו. שתכלית האמונה ואוצרה היא יראת־ד' - ע"ע במדור זה, כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו.
ישעיה ב ב.
זכריה יד ו.
ר"ח על פסחים נ.: "קפוי הוא מצוי". רש"י צפניה א יב: "הקופאים - הצפים וגו'. "ויצף הברזל" (מלכים ב ו) מתרגמינן "וקפא פרזל". במ"ר פר' יט, ו: "דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צפים לעולם הבא". פסיקתא רבתי פר' יד: "אמר לו הקדוש ברוך הוא משה לך אני מגלה טעמי תורה אבל לאחרים חוקה. דאמר רב הונא וכו' [וכתיב] "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון" יקפאון כתיב, הדברים [שהן] מכוסים מכם בעולם הזה עתידים שיהיו [צפין לכם]".
איוב כח ג.
זכריה יד ט.
עפ"י ויק"ר פר' כב ג.
פסיקתא רבתי פרשה ו: ""והבית בהבנותו" אמר רבי הונא בשם רב יוסף: הכל מסייעים את המלך אפילו הרוחות אפילו המזיקין".
עפ"י ישעיה כח כט.
תהילים קג ט. בשערי גן עדן לר"י קאפיל, פתח ב דרך ב (ב:): "ואף הסטרא אחרא וכל סטרא דמסאבא, יש בו ניצוץ קדוש המחיה אותם לקיים "ומלכותו בכל משלה"". ע"ע פתחי שערים, נתיב הצמצום, ט.
ישעיה כח יג.
אבות ג משנה טו.
אבות ג משנה טז.
דניאל יב ג.
יחזקאל מג ב.
יחזקאל (יא יט), לו כו.
דברים כח סא.
ישעיה נח יד.
ויקרא כו יב
משלי יד לד.
תהילים כד ז. ויבא מלך הכבוד, שיתגדל כבודם של ישראל, עזם וחסנם, בעולם - מסילת ישרים פרק יט: "אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת".
שמות לב ד. סנהדרין סג. וברש"י שם: ד"ה אלמלא וי"ו שבהעלוך "דהא לא כפרו בהקדוש ברוך הוא לגמרי, שהרי שתפוהו בדבר אחר".
ישעיה סג ג.
שמות כד יא.
איוב לח טו.
בראשית ב ז.
ישעיה ב ט, ה טו.
ישעיה נד יג.
מתפילת ימים נוראים "האוחז ביד מדת משפט, וכל מאמינים". עפ"י גירסת הרוו"ה.
תהילים סב יג.
תהילים נ טז.
איוב יט כו. באבן עזרא, שמות לא יח, ד"ה ויתן: "לא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו. כי כל מי שלא ידע מהות נפשו חכמת מה לו". נושאים הקוים המסתעפים לצד הרום את הרשמים של מקורם הצר - ע"ע שם בקובץ ג מב; ובמשך חכמה, בראשית, יב ז.
יואל ד יח.
זכריה ג ט.
שמות טז ז.
יקו"ש ויקרא יא, רמז תקמה.
זכריה, ב, טו-טז
ישעיה ב יא. באין כל צרך גם לחיי מלחמה וכו' על יצרא־דעבודה־זרה וכו' - ע"ע פנ' סא1.
שמות כ ו.
דברים ז ט ורש"י שם. סוטה לא.
יחזקאל לז כב.
עפ"י סנהדרין צט: "אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה וכו' אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב וכו'. רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו, שנאמר: ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם".
במדבר יד יז.
שמות לג כג.
חבקוק ב ד.
דברים ו כה.
ישעיה ו ג.
ישעיה סב ב.
דברים כח י.
יחזקאל א ז.
איוב לד יד.
ישעיהו נד יב. ע"ש רש"י ורד"ק.
ישעיהו נד יג. וברד"ק: "למודי" - תאר, וכו', וזה כענין שאמר ירמיהו הנביא "ולא ילמדו עוד איש אל רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".