צבאות ד'° - ניצוצות־הקודש° השייכים בכל יום לעומק החפץ הטוב של האדם [א"ק ג רכה]. צביון - רוח ותכונה [עפ"י ע"א ב ט רלא]. התוכן היסודי, הכלי° הקיים בצורתו°, קביעות רצון פנימי ואופי עצמי [עפ"י קובץ ו קצג]. התאר הפנימי הספוג (בבעל הצביון) [עפ"י ע"ר א לו]. צבע - גילוי חיצוני של הפנים [שי' ה 265]. ע"ע גוון. צדדיות - הרישום של היחש של כל נושא בכל ערכיו אל מה שחוץ לו [ר"מ כא]. הערך שבין תוכן לתוכן מצד חצוניותו והתפרטותו [שם צח]. "צדיק" - יסוד הקשור הנפשי אל אישיות גדולה, של "צדיק", של "רבי" - משען נפשי אל אישיות גדולה ונאדרה־בקדושה, למען החזקת עמדתו הרוחנית של האדם־מישראל, מתוך כל שלמות־קדושתה וחיוניות־תקפה של תורה, בהמשך התגלות דבר־ד' על ידי תופשיה ועוסקיה הנאמנים [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) תו]. ע' במדור תורה, שמוש תלמידי חכמים. ושם, "גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה". צדיקים - יסוד נשמת הצדיקים המתהלכים לפני האלהים, ומתענגים־על־ד'° - התביעה להיות תמיד נתון ביסוד־הכללי°, ב'צרורא דלעילא דביה חיי כולא'°[עפ"י א"ק ג קמז]. צדק - ◊ אותה השאיפה הכללית היותר נעלה <המוצאת מקום בנפשות היותר נבחרות שבמין האנושי, שהיא העמילן° האנושי, כח המקיים המחזיק והמעלה>, אותה השאיפה ההרגשית לעבודת הכלל, לטובו העתיד [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 81 (א"ב ג)]. ◊ השאיפה הכללית לעתיד, היסוד הנושא בכוחו את כל הערך המוסרי היותר רם, הכולל בתוכו את עליית הנשמה האנושית [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 80 (א"ב ג)]. מדת הצדק - המוסר°והקדושה° [ע"א ד יב מא]. כח הצדק - כח המגשם את הטוב° ומגדירו [עפ"י ע"ר א קג]. ע"ע חסד, כח החסד. צדק - שלא יהיה לשום אדם היזק בדבר [פנק' ה מ]. צדק - ◊ציורי° הצדק מבוטאים מצד היושר° שמתכונן על ידם ביחש הצדדי שבין כל מצוי ומצוי, היחש השלם והתמים שבין כל נושא ונושא אל זולתו, בכל מערכות החיים וההויה [ר"מ קלה]. קיבוץ הצבעים° כולם, בעריכת כל הכחות כולם על מכונם ועל סדרם, במקומם ושיעורם [שם כא]. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, צדק ואמת. צדק(1) - ◊ הנטיה הפנימית° האדירה שבתוכיות ההויה, שהיא הסגולה°הישראלית° היותר פנימית°ועליונה°[עפ"י א' קסב, ע"ה קטו]. צדק - הצדק המופשט - ◊ עומד הוא למעלה מכל ערך של איזה מפעל ומעשה, כי הוא עטור בעטרת שלמות תפארתו°האצילית°. מתוך זהרו הברור יקבלו כל המעשים כולם בהערכתם° המוגבלת, את צורת משפטם°[ע"ר א לה]. צדק - הצדק המוחלט - נשמתה° של כנסת־ישראל°. בהתגשמותו כולל הצדק המוחלט את כל הטוב°המוסרי° שבפעל [עפ"י א"ש ד ז]. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, "צדיק וצדק". צדקה - ◊ הצדקה באה רק למלאות את חסרון העוני, 'די מחסורו אשר יחסר לו' [לא' קע]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, חסד לעומת צדקה. צדקה - כוללת בקרבה את כל ערכי המוסר°והצדק° המעשי, שממנו באות המדות הישרות וכל מעגל ישר°[עפ"י ע"ר א כא]. צדקוּת - הכשרה להישרות°[מ"ר 378]. צדקוּת - הצדקות האמיתית - השקיקה האלהית° הבלתי פוסקת, הפועלת תמיד בלא הרף במעמקי הנשמה°, כשהיא יוצאה אל הפועל בדבור, ברגש, ובמעשים, היוצרת את האופי היותר טהור° והיותר נאור שבעולם <המתלוה תמיד על ידי מאורי הדעת°, ועל ידי ההדרכה המוסרית°, ועל כל אלה, ע"י הארת התורה° כמשמעה וכמאמרה> [עפ"י פנק' א תכב]. הצדקות היסודית של צדיק־יסוד־עולם° - התביעה האלהית° התדירה שברוחו°, להיות קשור בכל חפצו, שכלו, רצונו, והרגשתו, לקונו, לצור־כל־העולמים° מקור חיי כל החיים והויית כל ההוייות [פנק' ב רכז]. צדקוּת - כשרון הצדקות - הלב־הטוב°וההשגה° הבהירה הפנימית° של צדיקים־יסודי־עולם°[א"ק ג שיב]. צהלה - הגילוי החיצוני הבא לידי היכר גם ברננת° הקול וגם בהארת הפנים(2), המביע את השמחה° הפנימית [ע"ר ב תלח]. ע' במדור נפשיות, גילה. ושם, עליצות. ר' שם, שמחה לעומת ששון. ר' שם, חדוה. צו אלהי - (העושה את האדם כשליח אלהי) - ◊ לפי הכללת ההכרה, ברירות אמתותה ויציבותה, של הצורך והחפץ ללמד ולהשפיע, להיטיב ולגמול חסד, כשבא לא מצד שהוא יהיה העושה את זה, וגם לא באפשרות הרגשת עצמו בזה, אלא מצד התמלאותם של הדברים האלה כראוי - <כתבערת דבר־ד'°, המכוונת למסירת מצות שליחותו, שלא יוכל הנביא כַּלְכֵלהו(3) ומוכרח הוא בה להביעו> - היא מאירה לאדם את ערכו כמצווה ושלוח למענם בכונניות° ההנהגה האלהית°[עפ"י א"ל רלו]. צווי פנימי - ◊ כפי מה שמורגש במעמקי־הלב הצורך לבטא דברי ההרגשות והמחשבות לעצמו ולאחרים, בתור צרך עצמי עניני, לא לשם בקשת תועלת הנאה ממשית או כבוד מדומה, כן מקבל צרך זה ערך של חיוב, הנמשך מתוך צווי פנימי המופיע בתכונת הנפש ודבק בה, והתעכבות מילואו מתקרבת לדוגמא של כבישת נבואה°, בבחינת ניב דבריה ותפקיד קבלת שליחותה [א"ל קמד]. צורה - המחשבה־העליונה° העושה את (הנושא לנושא) [עפ"י ע"א ד ט יז]. ◊ אמתת שם צורה יש בה גדרים מחולקים, שצורת הבית הנראית לעין לא תקרא שם צורה עליה כ"א ע"ד מקרה והשאלה, אבל אמתת שם צורה היא הכח של הדבר הנותן קיום אל העצם,(4) כמו כח החיים בחי, וכח הצמיחה בצומח, וכח הדיבור והשכל במדבר המשכיל°, וכח המחבר היסודות בדומם, זהו עצם שם צורה. וזאת הצורה היא עיקר קיום הדברים שתנשא בהם, כשהיא מתחזקת יתחזקו על ידה הדברים שהיא נשואה בהם ותתחזק מציאותם, וברפיונה יהיו גם הם רפויים. והצורה הזאת היא באמת הכח המוציא את הנושא מן הכח אל הפועל, כי צורת הצומח מוציאה את הצמח וכח החיים את החי, להביאו אל מדרגתו במציאות [מ"ש צא (מא"ה ב רמג־ד)]. המטרה [עפ"י ע"ר א קד]. הנפש [פנק' ג רפא]. נשמה° המחיה את הגויה [פנק' א תלד]. צורה (לעומת חומר°) - כח פועל [ע"א ב ט רמ]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אידיאה. ושם, צלם, דמות, תבנית, צורה. צינור - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, צנור. צללים - הסיגים הרוחניים, מחשבות השקר והחולשה, החנופה והתאוה [עפ"י א"ק ג רמח]. צלם - "צולמא" - הסגנון [עפ"י ע"ה קכב]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "דלא ליערב צולמיה בצולמא דארמאה". צלם האדם האמיתי(5)- המסקנות האחרונות (של האותיות°, מניות החיים העצמיים שבפנימיות ועצמיות), יסוד הכל המסקנא והתמצית [פנק' א סג־ד]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, צלם אלהים. צלף - הצמח העומד למוסר על מסיגי גבול, שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ [ע"א ג ב קי]. צמאון אלהי(6)- הגעגועים° ההומים לזוהר°הצחצחות°הנשמתיות°, החפיצה הפנימית°להתעלות°, להשאב° בחיי חיי מקור חי כל חיי העולמים°[א"ק ג ס]. יסוד העריגה הנצחית, שתכונתה דרישת השלמות העליונה, שאינה מתמלאת, ואינה צריכה להתמלאות [עפ"י פנק' ב קצד (חד' יט)]. היסוד של מציאות ההכרח הפנימי, להיות האדם זקוק לאלהיו, להקשר בו בקשרי עבודה°, הכוללים את כל היחוסים הרמים שבין יציר ליוצרו, שבין העולם לקונו [ע"א ד ט א]. אור־ד'° [עפ"י קובץ ז רח]. צמאון לאלהים - שבכל עומק נשמתנו - רוח פנימי המתמלא בקרבנו, האופי הטבעי האמוני, סגולה° טבעית, הטבעיות הצמאונית הנשגבה והקדושה, הסבה הקרובה הנפשית להתגלות כח האמונה, חוש האמונה, וההפעמות האמונית, <שכשהיא מתמלאת בכל סגולותיה, בכל עצמתה וחילה, יצא מזה כלי התפארה של יראת־ד'־הטהורה°, הנהדרה והמפוארה> [קובץ ה קמח]. הצמאון האלהי, כליו - הארות°המוסר° המעשי והתכוני במהות הנפש [א"ש יב ג]. צמאון האלהי - השאיפה לצמאון האלהי - התשוקה הטבעית לאושר ולשלמות [פנק' ד שסח]. צמאון לאל חי - הפניה כלפי מעלה, ההשתוקקות להופעת אורו וההתקשרות לגלוי כבודו, של תביעת מדות האמת והצדק, הטוב והנאה, מתוך ההתכונות אל רבון העולמים, המתגלה באומתנו הישראלית וחיי דורותיה וצבוריותה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) סד]. ע"ע עריגה אלהית. ע"ע כמיהה. צמחני - כח הצמחני - יסוד הטבע שכח החיים מתגלה עליו באורו [ע"ר א קלב]. צמצום - ע"ע מצומצם. צעקה - (צעקת הנשמה בפנימיות תהומה אל ד') - ◊ באה מתוך הרגשת המכאוב וצער המחשכים, שהיא טבועה ושקועה בהם. מתוך הצער של המאסרים והשריה באפלה. מתוך עומק המחשך, שהנשמה מוצאת את עצמה קשורה בהגבלתו [ע"ר א קס]. ע"ע שועה. צער הגיהנם בעולם הזה - ע"ע גיהנם. צער עליון - הצער העליון - מקרה שהוא יוצא מחוץ לטבע בהנהגה הכללית. יציאה מסדר ההנהגה הטבעית. דבר מקרי שלא כסדר ההנהגה. חסרון בהנהגה הכוללת <הבא מצד כח הבחירה° וסדרי עניינים אחרים שחייבו את ירידתם של ישראל° לשעה>, והוא כמו חולי שולט בגוף° ההנהגה [עפ"י ע"א א א ח]. צער העולם כולו וצערה של כנס"י°, מחמת סיתום°המאורות־העליונים° ומיעוט שפעם°, על לב כל בשר ועל המון גויים וממלכות בארץ מתחת ועל שריהם° ומנהליהם ממעל [אג' א קיד]. צער־השכינה°, צער המחשך הגדול של העולמים כולם וכל בריותיהם, מפני ההסתרה של האור האלהי מהם [קובץ ח קצה]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שכינה, "צער השכינה". צרעת - ◊ (מופיע) ענין הצרעת - בעת הבוסר, שלא נגמרו הדעות להבין ערכם הנשגב של ישראל°[ע"א ב ט ו].