אדם הראשון


אדם הראשון - אחד מכל החיים שהשתלם באופן ראוי לשם אדם. שעל ידי הסיבות הנפשיות (שימתו בגן עדן, קריאת השמות, בנין הצלע, וחטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע) נעשה פרץ גדול בינו לבין החיים. וזהו היחיד הוא האדם ההיסטורי, שמכאן ואילך תספר התורה תולדותיו בדיוק נמרץ [עפ"י ל"ה 42].

אדם הראשון בגן עדן - פירושם על דרך משל של בריאת האדם ושימתו בגן עדן, קריאת השמות, בנין הצלע - בריאת האדם ושימתו בגן עדן - אחרי שבא האדם קרוב למעלת ההכרה האנושית, ורגשותיו התחילו להתפתח באופן נאות אל הטוב והצדק וגם כן אל הנעם והיופי, מצא את הארץ גן עדן לפניו.
דבר ד' שנגלה לאדם "מכל עץ הגן אכל תאכל" - מטבעו ורגשו הפנימי הכיר האדם יחש בינו לבין קונו, והסכימה דעתו, על פי הכרתו הפנימית - שהתגברה גם כן ברב תוקף כפי חוזק הנפש הטבעית של האדם שלא הוטמאה בחשבונות רבים - שראוי לדבק בהדרכה הטבעית(1) ולא לעורר יותר מדאי את תשוקותיו. ובמה שכפי טהרת נפשו הטבעית היתה דרך השגת הדרכה מוסרית קרובה להיות מושגת כפי תכונתה השכלית גם כן בכל עז הכח המדמה, שבהשתלמות שניהם יחד תמצא הנבואה° השלמה; על כן, תיכף בהתנער היחש שבינו ובין יוצרו המדריכו בדרך טובים, זה היה דבר־ד'° שנגלה לו בפועל - "מכל עץ הגן אכל תאכל". רק מעץ אחד, "עץ הדעת טוב ורע (לא תאכל ממנו)" - שהכיר בו, בהכרה טבעית, כח להגדיל סערת תשוקותיו, לצאת ממנוחתו(2) הטבעית, ומזה תבא המכשלה שלא להאמין במנוחה המורה הדרך הישרה, כי אם לבחון את הרע אולי אינו רע, ולסור מן הרע רק אחרי היוודעו בידיעה והרגשה שהוא רע, ומזה תבאנה כל העלילות ההסתוריות שהנה הדריכו את האדם על ידי מה שהרגיש את הרע בכל עומק מרירותו. אבל כמה רעות יסבול מזה באין חקר, מה שלא היה צריך לזה במצב המנוחה הטבעית, (בה) היה ראוי לדעת רק את הטוב (- "כי ביום אכלך ממנו מות תמות").
"ויאמר ד' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ויצר ד' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו" - והנה התחיל האדם להרגיש צורך יחש בינו לבין קונו, באורח ישר מאד בשמירת טהרת טבעו, ועוד לא קנה מושג חיי משפחה, ולא יחש נכון עם שאר הבעלי חיים. אחר כך התפתחה השגתו להבין יחש שאר בעלי חיים, "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", והכיר יתרונו עליהם.
אז התחיל להרגיש צורך בחיי המשפחה - "ולאדם לא מצא עזר כנגדו"°.
"ויפל ד' אלהים תרדמה על האדם ויישן" - בהיותו שקוע בשרעפיו, נפלה עליו תרדמה, ובמחזה ראה כי האשה אשר עמדו מצלעותיו לֻקְחָה - "ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה. ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".
יסוד חיי המשפחה הוא להכיר שרק על־ידי שניהם ישתלם הבנין, ולא להיות רק ל"עזר" לבד - לתועלת היחיד, כי אם להשלמתם שניהם - "כנגדו". וזה השיג באופן (רשמי) [רישומי] על ידי פעולת המחזה שבתרדמה. מאז התחיל אותו היחיד להכיר ערך חיי המשפחה בטהרתה [עפ"י ל"ה 41].

"כנגדו" - "עזר כנגדו"(3) - שווה לו ומסכמת לרצונו [ע"א יבמות סג.].

"ולאדם לא מצא עזר כנגדו" - (אחר שהביא ד' אלהים את כל חית השדה ואת כל עוף השמים אל האדם) - האדם אינו מסוגל לסגל את אנושיותו אם יאבה להצטייר אצלו שיש עמו חבור ושיתוף של אחוה עם בעלי חיים השפלים ממנו [ל"ה 68].

נסירת הפרצופים - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

אדם הראשון קודם החטא, היה מסוף־העולם־ועד־סופו°(4) - הוראת מעלתו שהשיג וידע, במעלתו הגדולה מאד, חלקי המציאות [עפ"י מא"ה ג ריא].

גדולתו של אדם הראשון - גדלות כזאת הכוללת את הנשמות כולן של כל הדורות, של כל האנושיות [פנק' ג שסד].

קריאת שמות - חכמת אדם הראשון לקרוא שמות - שהבין לכל אחד מה תכליתו הפרטי(ת) ולאיזה צורך נברא [פנק' ה פד].

◊◊

"אדם הראשון"(5) - הנפש האנושית הכוללת [עפ"י ע"א ד ה לז].
המין האנושי בכלל [עפ"י ל"ה 145].
מהותו הראשונית של האדם [ל"י ג ט].
"אדם קדמאה"(6) - החיים הכלליים [מ"ר 38].
האדם הכללי [עפ"י אג' א שג].
ע' בסוף מדור זה, שת, הבל, קין.

"ספרא דאדם"(7) - הפרצוף האנושי הכללי [אג' א נ].
ספרא דאדם קדמאה - צלם האדם הכללי ומהלכיו, שבדור דור ודורשיו נגלה הוא לפרטי פרטים [עפ"י שם שג].
"זה ספר תולדת אדם"(8) - האנושיות, הכללות של צלם־אלהים° [פנ' קלד].

"אדם הראשון" - נשמתו בכל מלואה° - הרצון החפשי° המואר° מהשכל־העליון°, (ש)הוא התמצית של ההויה המתגלה בפנימיותה° [א"ק ב שסז].
ע' במדור נפשיות, רוח, הרוח האנושי השלם. ע"ע דמות האדם. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אדם עליון כללי.

אדם הראשון לפני החטא - האדם בהויתו העליונה בהיותו מואר הארה רוחנית לפי תכונת עצם נשמתו והנשמה במילוי החיים מוארה היא חוצה לגויתו ופנימה [א"ק ב שפה].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, נשמות חדשות. ושם, נשמות ישנות.

זיהרא עילאה(9) - זיהרא עילאה דאדם־הראשון° - השכל העליון הבהיר, שכלו אור, שכלו זהר°, השכל הבא מתוך התורה° ועל ידי התורה <התורה היא למעלה מן השכל האנושי, כי השכל עומד על הספק, והתורה היא ודאית> [משנת הרב תשנב סג].
העבודה־האלהית° היותר עליונה, אותה שהיא מקושרת ישר אל הטבע (המהוה) בסיס איתן להאידיאליות° העליונה. מדה עליונה זו, העולה עד למעלה מהאספקלריא־המאירה° של נבואת־משה־רבנו°, "לעבדה ולשמרה" בגן־עדן°, זהו זיו° החיים העליון°, לאכל מעץ־החיים°, ולא לדעת כלל משום רע°, <מפני שאי אפשר כלל שיהיה בעולם החמרי° והרוחני° השלם כל כך, מעשי ידי יוצר כל, שום דבר רע, רק הכל בעתו ובזמנו הוא אך טוב, והאלהים עשה את האדם ישר°> [עפ"י א"ק ב תצג].
◊ מדת זיהרא עילאה דאדם הראשון - מצד זיהרא עילאה דאדם הראשון מתעלה כל הגופניות כולה, אני אמרתי אלהים אתם, ותפארת אדם לשבת בית נעשה למכון האורה־האלהית° העליונה [שם א רעט].

◊◊

"שופריה דאדם הראשון"(10) - האורה־הכללית°, המשך החיים הנובע מהתשוקה העליונה והכללית של קרבת־אלהים°, בעדן ציורה הפנימי המקורי והתגלות יושר תולדותיה בחיי המעשה, כשכבר נגמרה בתמותה באדם בכללו [מ"ר 38].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון.

גזר עליה אדם הראשון(11) - גזירתו של אדם הראשון - הכנתו של אדם־הראשון°, שבכל דרכי ההתפתחות שבמשך הדורות הוציא האדם בכשרונו מן הכח אל הפועל [עפ"י ע"א א ה יג].
כחו של אדם הראשון שנברא בכשרונות שצאצאיו יוכלו ע"פ דרכי ההתפתחות להוציא בשלימות יתירה מן הכח אל הפועל [עפ"י שם].

מזבח שהקריב עליו אדם הראשון(12) - האידיאל של השלמות האנושית המוחלטת, הארת נשמתו וחושיו הרוחניים באור העליון האלהי. מטרתה העליונה של האנושיות, בהופעת קודש קדשים של אור־ד'־וטובו°, לחיות חיי עד, ולתן להעולם את צביונו האידיאלי [עפ"י פנק' ג שלט].

תעודת האדם - המשכת מינו ע"י הופעה אידיאלית, קץ האושר°, הפיכת העונג° היותר חמרי ויותר מלוכלך בניוול - לקודש° אידיאלי עליון. להוליד בגן־עדן°, בעדן אלהי מלא צחצחות° [עפ"י פנק' ג שלט].
ע"ע אדם, תעודת האדם שנוצר בגללה.

"גן עדן"(13) - ההצמחה של כללות העדונים, מקום° זיו° חיי הנשמות° והתענגותם° האצילית°, בטיסתם העליונה העולה למעלה למעלות, בכל חזות עולמי פאר° נגוהות, בדליגות מעלות ע"ג מעלות, ובשובע שמחות° של תענוגי רוית קדשים°, ההולך וצומח בצמחי מעדניו, הוא התגלות העדן° של גן־ד' [ע"ר א יז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עדן, דישון עדן. ושם, אטייל עמכם בגן־עדן. ע"ע, עדן העתיד.
גן עדן - ◊ מורה שישוב המין האנושי לגובה מעלתו בפרטיו, עד שלא יהיה צריך שום לימוד והדרכה, ולא עזרת קיבוץ, כ"א לחיות בגן עדן, לעבדה ולשמרה, בתור טיול° ועונג° מורחב הממלא את החומר והרוח עדנים [קבצ' ב צז].
יסוד גן עדן - השבת כללות האדם לטהרתו° האלהית°, שהיא למעלה מכל חילוק לאומים, שהוא עומד למעלה מעולם הזה [קבצ' ב קנז].
גן עדן - (לאדם הראשון) - מקום° הזרחת השכל על אדם־הראשון בפועל [עפ"י מא"ה ב רסט].
ע"ע עונג, עונג הגן. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, נקודת ציון. ע"ע רוח גן־עדן אלהים, המנשב בנשמה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אטייל עמכם בגן עדן.

"לעבדה ולשמרה" - (שהניח השי"ת את האדם בגן עדן) - תיקון° המלכות°, שלעתיד ושקודם החטא° (ה)מכוון לקבלת נשמות ישראל בעצם, תיקון הנשמות ועילויים, נקרא בשם גן - המצמיח הנטיעות וארזים אשר נטע ד' [עפ"י פנק' ד תמ].
ע' במדור זה, "לַעֲבֹד את האדמה", (מששולח האדם מגן־עדן).
◊
עץ הדעת טוב ורע - עץ אחד, שבהכרה טבעית הכיר בו (האדם־הראשון°) כח להגדיל סערת תשוקותיו, לצאת ממנוחתו° הטבעית <ומזה תבא המכשלה שלא להאמין במנוחה המורה הדרך הישרה>, כי אם לבחון את הרע אולי אינו רע, ולסור מן הרע רק אחרי היוודעו בידיעה והרגשה שהוא רע [ל"ה 40-41].
עץ הדעת טוב ורע - (בציורו באופן שכולו ציורי) - התגלות הנטיה לצאת ממצב המנוחה והתמימות העדינה (בה היה אדם־הראשון° לפני החטא) [ל"ה 41].
ההכרה שיש טוב° ורע°, הבאה ע"י החמרנות° הגופנית העושה את הפירוד בין הנושאים שבמציאות, וממילא גם את הניגודים שבהם [עפ"י א"ק ב תנג (ע"ט קיט)].
לאכל מעץ הדעת - להתקשר במזג עם תכונה זו, של הכרה שיש טוב ורע. הצמצום לכוון את האידיאל השכלי בשביל טוב ורע, צמצום המבט אל הפרטים של הטוב והרע, ולסור מרע ולעשות טוב. גריעת אור השכל, ולקיחת מקומו ע"י ההרגשה, ההתפעלות, והשיקוע של החושים, שמביא את הטוב והרע וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע, שלא יוסיף ולא יגרע [עפ"י א"ק ב תנג (ע"ט קיט־כ), א"ק ג ראש דבר, לג, ושם שם קכט].
◊ ההכרה היא הנגיעה של עץ הדעת והאכילה היא הרצון, כלומר חיבור הרצון עם ההכרה. א"א לאשה שתוציא אל הפועל הכרה מנותחת חפשית מרצון, ומתוך הכרה באה היא לידי רצון. והרצון של הרע, כיון שנכנס בנפש הרי הוא מפעפע כארס נחש ואין מנוס ממנו, עד אשר יזוקק העולם, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ [קובץ ג שנא (ג"ר 148)].
עץ הדעת טוב ורע נהפך כולו לעץ החיים(14) - כשמוסקר העולם וכל מלואו בטובו השלם, ביסוד מציאותו הרחבה והמלאה°, מתוך שכלול הרוח, בהתקבעות החפץ לעילוי° שאינו פוסק מעצמיות תוכנו, שאז אין פחד מכל רע [עפ"י א"ק ב תסט].

עץ החיים - מצב המנוחה° הטבעית, (בה היה אדם־הראשון°, בה) היה ראוי לדעת רק את הטוב. הסכמת הדעת שראוי לדבק בהדרכה הטבעית(15) ולא לעורר יותר מדאי את תשוקותיו [עפ"י ל"ה 40].
עץ החיים - סקירת טובו° השלם, ביסוד מציאותו הרחבה והמלאה° של העולם. ההכרה שלא יש כלל במציאות רע°, כי אם כולה היא טובה°, הבאה מתוך האידיאליות° הרוחנית° המכירה רק את הכללות ואת האחדות°. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד [א"ק ב תסט, תנג (ע"ט קכ)].
לאכל מעץ החיים - להתקשר במזג עם תכונה זו של ההכרה שלא יש כלל במציאות רע, כי אם כולה היא טובה [עפ"י א"ק ב תנג].
כשהשכל מאיר במלא אורו, ואין שום צורך להדרכה מיוחדת של חקים° ומשפטים°. הטוב הגמור במעשה נמשך אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתישרים מעצמם. החקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל° חזקה עליהם [עפ"י שם ג קכט].
ציור° האידיאל השכלי בעצם טהרתו°, שהאמת והשקר זהו כל תוכנו, ועסק אין לו כלל עם הפרטים של הטוב והרע(16).
האידיאל המוסרי, לכל פרטיו המעשיים והציוריים, הוא תוצאה ישרה מהאידיאלי השכלי ברום־חביונו°, וכשימצא המואר° מן האידיאל השכלי ברום° גבהו° פגישה עם תכנים כאלה שיש בהם טוב ורע, ודאי יעשה את הטוב ולא את הרע [עפ"י א"ק שם, ושם ראש דבר, לג].
תפארת° הצחצחות°, המוסריות־העליונה° בהוד° קדשה [קובץ ד כג].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, קדושה גלויה וקדושה גנוזה.

◊
"ויהיו שניהם ערומים" - אדם הראשון קודם החטא היה הרע מופרד ממנו, [ו]היה לו כח ההכרה לדעת ולהשכיל כי נשמתו היא החיה והפועלת והמשכלת, והגוף אינו אלא לבוש <שבעצמו לא היתה בו קדושה°, כי לא הכניס בגופו [את] אור הנפש – ש[על אף ש]לא היה מונע [גופו את] אור הנשמה אבל לא [היה] מוסיף דעת, א"כ, [לא] היה [אלא] לבוש> [עפ"י מא"ה ד יט-כ].

אדם הראשון לפני החטא היה כל גופו בציפורן(17) - היה מוכן להרגיש האור שבכל הבריאה שחוץ לו כמו שהיה מרגיש נפשו וכוחותיה, <העור מפיץ קרני אור, ככל מצוי, ואינו מקבל בתוכו; הציפורן מקבל ג"כ> אחר החטא נפשט עור הצפורן מעליו - נותר שאינו כ"א עצמו מרגיש, ורק ע"י עמל מרגיש מעט מאור הזולת, ולא בטבע [עפ"י מא"ה ד רנט].

חטא הקדמון - (ש)הלך האדם אחרי תאותיו הבהמיות, ונפל ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה האלהית, עבודת גן־עדן°, לעבדה ולשמרה, חדלה [עפ"י א"ק ב שפה].
חטא אדם הראשון - המצב הטבעי והריעות עם בעלי־(ה)חיים הביאו את האדם והאשה אשר עִמַדוֹ, להבין שיחם ושיגם, וגם בעלי־(ה)חיים, בפרט הערומים שבהם, הבינו גם כן חלק רשום מהלך נפש האדם. על כן, הנחש°, בחפצו להזיק, התחיל כטבעו לעורר רגשי תאוה בלב האשה אל פרי העץ הידוע, ופרץ חומת המנוחה°, ונתגבר בתחילה כח התשוקה על חפץ המנוחה הטבעית, ומזה נולדו כל סכסוכי החיים [עפ"י ל"ה 41].
התבוננות בכל התמונה הרעה של אדם בליעל(18) [מא"ה, ענייני תפילה, שמא].
החטא ותוצאותיו - במצב המנוחה אין צורך לעמל ולא להערות של מכאובים לחזק המוסריות°, כי האמת° והצדק° ודעת־אלהים° הם מושגים מבוררים פשוטים וקרובים למי שלא פרק חומת הטהרה° של המנוחה הטבעית בנפשו, ולא היה צורך לא לחלאים ולא למיתה°. ואולי היה הגוף הולך ומשמש את הנפש עד זמן שתשלים את חוקה, והיה מניחה אחר כך בשמחה ו; או מצב המנוחה וטהרת החיים הטבעיים הרוחניים והגשמיים היה גורר אחריו העדר הצורך כלל בשום פירוד של הרוח מעם הגוף. אהבת הבנים היתה באה מטעם השכל וההכרה של הצדק והיושר הטבעי ולא היה צריך לסעדם על ידי חבלי הלידה, כטבע כל דבר שיהיה יקר על ידי הכבידות שיש בהשגתו. אמנם בהפרע מצב המנוחה, התחילו הכוחות להתפרץ מגבולם, לשאוף כפי התשוקה של ציור ההנאה ולא כפי המנוחה הטבעית. אז הכירו כי ערומים הם, והתחילו להרגיש הנוחם בכל מכאוביו. ו(עם) הרגש החזק וכח השכל הטבעי שהיה עודנו איתן עם כח המדמה° שלא נטשטש עדיין, היה מעמד הנבואה° מוכן מיד, ואם ברגשם הטבעי עשו להם חגורות, התחבאו מפני קול אלהים. אז התחיל מצב הריחוק של הבעלי־חיים מן האדם, כי נתרחק מהם הרבה ביציאתו ממנוחת הטבע שהמה עדיין נתונים בה, והוכרה השינאה במין הנחש ביותר, לרעתם ולרעת הבעלי חיים; כי בהיות האדם קרוב להם היה מוכן לרוממם. ומצב האשה הוכרח להשתנות לתת גדר לתגבורת הפרעת המנוחה על ידי תשוקת החמדה של השעה, ועול החיים הוכרח להיות כבד מאד, ועמו המיתה המוכרחת גם היא, לשום על כל פנים קץ למצב הבלתי טבעי. ומהשתלמותם בדעת והכרה, יד־ד'° היתה זאת לעשות להם כתנות־עור°, שבזה הותחל השבר להתרפא. אך בדרך רפואה ארוכה מאד, מסובלת ממכאובים רבים וקשים [עפ"י ל"ה 41].
◊ האידיאל המוסרי, לכל פרטיו, המעשיים, והציוריים, הוא תוצאה ישרה מהאידיאל השכלי, ברום חביונו. המחשבה של האנשים בעלי הרוח משוטטת היא בעקרה למעלה, בגבהי האידיאל השכלי, האמת והשקר, זהו כל התוכן שלה. התוכן של האידיאל המוסרי, כאחת מצלעותיו של האידיאל השכלי, כלול הוא עמו, ואיננו תופס מקום לבדו כלל. לא בכוונה מדויקת לצמצם המבט אל הפרטים של הטוב והרע, ולסור מרע, ולעשות טוב, נוכל לצייר לנו את האידיאל השכלי ברום גבהו, עסק אין לו כלל עם אלה הפרטיות, אלא שכשימצא המואר ממנו פגישה עם תכנים כאלה, שיש בהם טוב ורע, ודאי יעשה את הטוב, ולא יעשה את הרע. הצמצום לכוון את האידיאל בשביל טוב ורע, זאת היא ירידה עצומה למי שהיה מוכן לחיות חיים של האידיאל השכלי, בעצם טהרתו [עפ"י א"ק ג, ראש דבר לג](19).
המפורסמות°, אם שראוי ללכת בהם להבחין בין טוב לרע, עכ"ז ראוי להשריש שהם פחותים במעלה מהמושכלות האמיתיות. כדברי הרמב"ם שידיעת טוב ורע בהמפורסמות(20), ממנו יוצא הכרת הנאה והמגונה. וזאת היתה ירידת האדם באכילת עץ הדעת "וידעו כי ערומים הם"° [ע"א א ג לד].
מצד החטא ירדו חלקי הנפש ממעלתם להתערב בגוף וירדה נפש האלקית ממעלתה להיות נגררת אחרי רצון הגוף נגד הרצון הטוב של השי"ת° ונתעצמה הנפש בגוף לקנות קנין פחות [עפ"י מא"ה ד כ-כא].
◊ אדם־הראשון־קודם־החטא° שמו הקב"ה° שיהיה שפע° השכל° תמיד זורח° עליו, ע"כ היתה חכמתו מעץ־החיים° שאין בו רע° כלל, שמצד שפע השכל צללי הרע בורחים. והנחש השיאו שתהיה השכלתו באופן שיהיה לרע בו מקום ציור°. אבל באמת זה אי אפשר כי אם על ידי סילוק הכח השכלי והעמדת הזכרון תחתיו שלא ימחק לגמרי, ע"כ יש בו טוב ורע. נמצא שמקודם היה השכל באדם בתורת קביעות, שתמיד היה עצם (ה)שכל מאיר בו, וכעת בא רק לעתים ומתעלם. ומתחילה, ממילא היה עומד במהותו בתור שם שכל, ועתה מוכרח שאחר ההשכלה תתהפך (מהותו) כחומר חותם משכל (ל)זכרון, והשכל ישפיע לזכרון שאין לו מעצמו כלום, רק שמה שמקבל מהשכל שומר הוא. וכל זה מפני שהשריש הרע בגופו שהוא מתנגד לקדושה°, והאמת° עליו כמשא, ודוחה את הגוף מחזקתו. ע"כ היה הגוף מתמוטט לגמרי ע"י שפע השכל אם היה נשפע תמיד או אפילו אם לא היו זהרורי השכל מתחלפים תמיד. ע"כ, למען יעמוד הגוף על כנו, שם הקב"ה שיהיה השכל רק לפעמים מזריח, והולך לו מגופו תיכף. וכדי שלא תהיה הבהקת השכל עוזבתו לגמרי, יתהפך עצם הניצוץ השכלי לכח זכרון בו וישמרו. וזהו שאמר הכתוב וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים - שהמהלך בעולם הזה ועשיית המצוות° כולן הוא דרך עץ החיים, והגן־עדן° היה מקום° הזרחת השכל עליו בפועל. ועתה שנתעכר גופו עד שהשכל נעשה הפכו ואי־אפשר לשא משאו תמיד, שם הקב"ה עצה° ומפלט לו, שאע"פ שגרשו מגן עדן ויצא בעצם, שאינו כולו בגן עדן, מ"מ מקדם - מקום זריחת האור°, שם הכרבים° שיהיה הניצוץ השכלי בעל כנפים לאות, ולהתרחק ממנו תיכף אחרי זרחו אצלו. ואת להט החרב המתהפכת - התורה° נמשלה לחרב; וא"כ השכל, שאם יתנוצץ תמיד יחליש את הגוף יותר מדאי, הוא להט־החרב־המתהפכת° שמתהפך למהות זכרון אחרי היותו בתור שכל. וחז"ל אמרו(21) פעמים אנשים פעמים נשים - שהשכל אש המשפיע האור, והזכרון מקבל ממנו, וההכנות הצריכות לזאת הפעולה באדם הן בעצמן החרב ולהטו והכרובים שהם הכלים והפועלים זה הענין [עפ"י פנק' ג כ (מא"ה ב רסח־ט)].

"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומִם הם" - למדו ממה שנגררה הנפש אחר הגוף נגד הרצון הטוב של השי"ת° ונתעצמה הנפש בגוף לקנות קנין פחות, שיש מקום לעירוב הנפש בגוף באופן שאור הנפש יכנס בגוף ותתעצם הנפש בגוף באופן מעולה, שחלקי הנפש מצד רוב התפשטותם ישפיעו על הגוף בתוכו ממש, ויהיה הגוף נגרר אחר הנפש ע"י פעולות מעשי אכילת־קדושה°. <כל דבר קדוש ופנימי צריך לבוש (ובמצב זה בו נתערבה הנפש בגוף, הגוף איננו לבוש, או כיוון שהוא קדוש ופנימי, ובמעלת יום־שכולו־שבת°, ואז הוא זקוק לבגדי שבת; או מצד החטא, עכ"פ יש בגוף חלקי נפש פנימיים שאע"פ שהם נופלים ממעלתם, צריך לבוש מצדם, כי "אסא דקאי ביני חילפי אסא שמה", ע"כ הוא זקוק לבגדי חול. ומ"מ) ידעו כי עירומם הם)> [עפ"י מא"ה ד כ-כא].

◊◊

חטא אדם הראשון - שקיעת רוח האדם בכלל [עפ"י א' קנה].
הירידה האנושית הכללית [עפ"י קובץ ה ג וההגדרה הקודמת].

חטא הקדום(22) - חטא־אדם־הראשון° ופעולתו על האדם, בהיותו טבוע בחטא [קובץ ז פו].
הנטיה הרעה שנטה המין האנושי בכלל מדרך הישר° הטבעי, והגביר עליו כחות רעים רבים. על כן אפילו המוסר הטבעי הכללי, איננו לגמרי מתאים עם הנטיה הטבעית הבריאה שהנפש האנושית שואפת אליה מצד הגרעין הטבעי שנשאר בה, והיא חפיצה בחיים אמיצים בריאים לגמרי [ל"ה 145].
גריעת השכל את אורו, ולקיחת מקומו ע"י ההרגשה, ההתפעלות, ושיקוע של החושים [עפ"י א"ק ג קכט].

"שאור שבעיסה(23) הראשונה" - חטא־האדם° בכללו [א"א 115].
שאור שבעיסה - רעת הטבע° וקלקולו [ע"א א ב מג].

"נחש הקדמוני"(24) - יסוד היצה"ר° הכללי, השורה בכל אומה, בכוסף הרשעה° והחיבול של כעס אויל° [עפ"י א"א 23].

"והנחש היה ערום" - הקליפה° הנמשכת אחרי מראה העין, הדברים כמו שהם, לא לראות את הנולד אנא ישובו, ולא להביט אל מקור חוצבו, ע"כ הוא כמו שמלובש לעין(25). <אבל הקדושה° מתבוננת כח כל דבר ומקורו ותכליתו, א"כ רואה מה שתחת הלבוש(26), ע"כ, ראוי לבוש לשלמותו> [עפ"י מא"ה ד יט].

"עטיו של נחש"(27) - כח המחאה הכוללת נגד הצדק° והקדושה° שנועד כדי להכין ממנו כח מודד ומשער את הקדושה והטוב° לבל יפריז מדתו. עטיו של נחש° שעמד נגד התוספת של המגע שהוסיפה האשה, ומתוך שהשלילה הזאת מוכרחת היא לנבוע מכח מחאה כללית נגד הקדושה והצדקה העצה־העליונה° חייבה לתן רשות למציאות הרשע, לא בשביל הרשע כ"א כדי להעמיד הצדק על מכונו, כי הלא כל הסתכלות של חכמה של אמת ושל יושר היא נכונה להתעכר ע"י תוספת ציורים° ודמיונות שאינם הולמים אותם ואלמלא כח הרשע המוחה על כללות הצדק והקדושה הלא היתה התוספת הולכת ומתגדלת עד שהיתה בעצמה מחבלת את האור° והטוב שאליהם מגמתה [עפ"י ע"א ד ה מ].

"קול ד' אלהים מתהלך בגן"(28) - ◊ קול־ד'° המתהלך בגן הבריאה וחודר ללב אדם ע"י נר ד' נשמת אדם כהערה־שכלית° [עפ"י ע"א ב 409 (320) מעשר שני, כב].

"הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם"(29) - בהיותו נוטה אל תכונות בלתי הגונות לא הוכשר הגוף האנושי לקבל רוב טובה של כוחות יותר גדולים ממה שהם בו כעת, כוחות חזקים הראויים לחיים בלתי כלים ע"י המות, ועם זה להשתמש בהם ע"פ המעלה והצדק. ע"כ המיתה מוכרחת [עפ"י ע"א ב ז נ].

"לַעֲבֹד את האדמה"(30) - (מששולח האדם מגן־עדן) - תיקון המלכות°, לתקנת כל העולמות° בכלל - האדמה, <שהכל נמצא בה, אבנים ומיני מתכת דוממים לרוב> [עפ"י פנק' ד תמא].
ע' במדור זה, "לעבדה ולשמרה", (שהניח השי"ת את האדם בגן עדן).

"דרך עץ־החיים°"(31) - המהלך° בעולם הזה ועשיית המצוות° כולן [מא"ה ב רסט].

"להט החרב המתהפכת"(32) - שביד הכרובים° בשמרם את דרך עץ החיים - הלימודים הקצובים שאפשר להם להיות מתחלקים פרקים פרקים שאינם נסקרים בפעם אחת ולמעלה מכל סדרים [ע"א ד ה פד].
הארת אור החכמה מסודות האלהיות בנפשות ההולכות באפילה, הדומים לברקים° מאירים דרך רב החושך שהם כלהט החרב המתהפכת [עפ"י ע"א ב ט קנא].
זמני ההתרוממות של הנפש (ש)אינם תמידים, והם דומים ללהט החרב המתהפכת [קבצ' א עז].
להט החרב המתהפכת בגן עדן - אי אפשרות התפיסה של המחשבות היותר מאירות, שהן ממתקות את העולם כולו, בכח הזכרון, כי אם בעת חידושן וברגע התנוצצות המחשבה שבהן. <כי הן למעלה מן הזכרון, כי הוא נוצר ביחש הזמן, והמחשבה העליונה היא נצחית, עומדת מאז עדי עד, אין לה יחש לזכרון, ועליה נאמר התעיף עיניך בו ואיננו> [עפ"י קבצ' ב קכ].

כרובים - ("מקדם לגן־עדן"°) - הניצוץ השכלי בעל הכנפים° (המשמש) לאות (לאדם), ומתרחק ממנו תיכף אחרי זרחו° אצלו [עפ"י מא"ה ב רסט].

"מקדם לגן עדן" - מקום° זריחת° האור° [מא"ה ב רסט].

כתנות אור(33) - השגה° המחוברת באורה הגופנית, ויסוד הדמיון° החי מצד פועלו ויוצרו [עפ"י קבצ' א נט].
שימוש כל ע' הכוחות שבנפש לענין אחד מעולה, דרך־ד'°, ע"י כח הנשמה, שהיא יחידה° פשוטה°. הרגשת ידיעה אלקית אמתית, לפי ערך השגת האדם לדבקה־בו־ית'°, בגוף בבשר. <ערך ההשגה° והרצון הגמור הוא האור, כי מה שלמעלה מההשגה האנושית אין לקרות כ"א בשם חושך° מצד ההעלם, וכשיש העלם לחושך של מעלה, נגבל בגדר השגה ונעשה אור דהיינו כללות הרגשה וידיעת מציאות> [עפ"י מא"ה ד כא-כב].

כתנות עור(33) - השגה° מחוברת ברשומה גופנית, <שהיא נחוצה מאד מצד משכא־דחיויא°> [קבצ' א נט].
בהפרדו מאור־ד'°, יתפרדו כל ע' הכוחות שבנפש, איש לעברו כ"א כפי טבעו. <העור הוא מה שאינו מרגיש ידיעה אלקית אמתית, לפי השגת האדם, לדבקה־בו־ית'°, אלא שצריך לכפיה ומוסר°, שאינו מרגיש מצד עצמו, ומ"מ חיות הבשר פועל עליו> [עפ"י מא"ה ד כא-כב].

תקון חטא אדם הראשון - סודו - כשיתוקנו כל קלקולי האדם [קבצ' ב קכ].

"ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשת על הארץ" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, רדיה.

שת, הבל, קין - שת - צלם־האדם־האמיתי - המסקנות האחרונות. יסוד הכל המסקנא והתמצית, <שת הוא כדמותו וצלמו של אדם, מפני שהוא סיפא דאתוון. ואי אפשר להבליט באות אחד, כי עכ"פ צריך שהמסקנא תעורר להבין את הרוח הגורם להחלטתן, ע"כ יש ג"כ השי"ן הקודם להתי"ו, וממטה למעלה יבוא, עד האל"ף>.
הבל - הרעיונות הממוצעים, כשיהיו נוטים להגברת הרוח <ולא יוכלו עמוד מפני החולשה היוצאת מהדרכתם>.
קין - הרעיונות הממוצעים, כשהם מתגשמים <בולטת תאות הקנין, "קניתי", ונעשה שופך דמים(34), ואין קורבנו מהודר מפני צרות עין שלו וקמצנותו> [עפ"י פנק' א סג־ד].
ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, קינות.

הבל הי' רחמי יתירי,(35) ולא הי' גם כן בכלל תיקון העולם כמו שת שהי' כדמות וצלם אדם, כלול במדות ממוזגות, וקין הרגו מפני שהוא קינא דמסאבותא, דין יתר [פנק' א קמ].

נח בנה מזבח, אותו המזבח שהקריב עליו אדם הראשון(36) - אותו האידיאל של השלמות האנושית המוחלטת, הארת נשמתו וחושיו הרוחניים באור העליון האלהי, אשר נסתם חרכו מפני חטאי הדורות, נח חזר והקים אותו, האיר אור הנשמה, והוריש לדורות ניצוץ משורש הקודש היסודי, שתוכל האנושיות להתעלות במשך הזמנים, לבא למטרתה העליונה בהופעת קודש קדשים של אור־ד'־וטובו°, לחיות חיי עד ולתן להעולם את צביונו האידיאלי [פנק' ג שלט].

  1. ע' במדור זה, זיהרא עילאה דאדם הראשון.
  2. ע"ע מנוחה, מנוחה רוחנית.
  3. בראשית ב, יט כ.
  4. עפ"י חגיגה יב. ע"ע ש"ק, קובץ ח קז.
  5. שער הגילגולים הקדמה לח: "אדה"ר היה כולל כל הנשמות שבעולם". מים אדירים לרמ"מ משקלאב, עמ' יח "אדה"ר [...] כלל כל בני האדם". לשב"ו הדע"ה ח"ב, דרוש ה ענף ה סי' ב "אדה"ר וכו' היה כלל כל הנשמות כולם".
  6. זוהר ח"א צא:
  7. ב"מ פה:, וע' מהרש"א ע"ז ה: ד"ה שהראה הקב"ה לאדם כו' "יראה כל הענין נדרש מזה המזמור (תהילים קלט) שהתחיל (פסוק טז) "גלמי ראו עיניך" וגו' ואמרו בב"ר עד שאדם הראשון מוטל גולם כו' הראהו דור דור ודורשיו כו' וז"ש "ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יוצרו ולא אחד בהם" וגו' ר"ל כל שיוצרו בימים העתידים לא יחסר אחד מהם שלא הראהו והיה נכתב כ"א על ספר כדאמרינן פ' הפועלים לדידי חזי לי ספרא דאדם הראשון". וע' בניצוצי זוהר לרר"מ על ת"ז, עמ' 296 ד"ה דהא כמה ספרין אינון. ובליקוטי אמרים לר' צדוק, יהושע: "החקיקה שנחקק במקור חוצבו שהוא אדם הראשון שהיה כולל כל הנפשות זה נקרא ספרא דאדם הראשון". "שנגלו כל הנפשות לאדם הראשון וענינם לפי שהוא היה כוללם, שהרי היה אביהם, ועל כן היו כלולות בטיפי מוחו כולם וכנ"ל דזהו ספרא דאדם הראשון". ע"ע ש"ק, קובץ ה קצו, רסה. קובץ ו רמג. קובץ ז קט. וע' בנספחות, מחקרים, לאומיות, בהערה שם.
  8. בראשית ה א. עבודה זרה ה. "וכי ספר היה לו לאדם הראשון מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו וכו'". ירושלמי, נדרים ט ד. בר"ר פר' כד ד "אין מלך המשיח בא עד שיכלו כל הנפשות שעלו במחשבה להבראות ואלו הן האמורות בספר של אדם הראשון הה"ד "זה ספר תולדות אדם"". ושם ז "בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול בתורה".
  9. זוהר ח"א לו., ע"ע בנפה"ח, שער א טו, ובשער ב יז ובמקורות שציין שם, ושער ד כח. ובק"ה רלח.
    מצד זיהרא עילאה דאדם הראשון מתעלה כל הגופניות כולה - ע"ע א"א 74 ד"ה הניסים. ע"ט, עמ' ו. ש"ק, קובץ ח קנז.
  10. בבא מציעא פד.
  11. ברכות לא.
  12. פדר"א פרק לא.
  13. גן עדן - אדיר במרום ח"א עמ' מג, "גן עדן הוא פנימיות העולם". אור החיים עה"ת, בראשית ב טו "גן עדן אשר היום אדמת הנפשות לבד".
  14. עץ הדעת טוב ורע נהפך כולו לעץ החיים - רד"ך ציין לזוהר ח"ג מב:, ריקנטי בראשית, "האילנות האלו שרשם אחד למטה אף כי הם שנים בענפיהם שלא לקצץ בנטיעות. ועל כן תרגם אונקלוס על שניהם "במציעות גינתא". ואי אפשר לשני אילנות שיהיו שניהם באמצע אלא אם כן הם מורכבים זה בזה ומיוחדים בשרש אחד". ע"ע לשב"ו, הקדו"ש, שער ו סוף פרק ז, ובס' הדע"ה, ח"ב דרוש ד, ענף ג, ד, ה. ע"ע מנֹפת צוף, למו"ר הרב יהונתן שמחה בלס, ח"א, פרק כז, עמ' 387-391.
  15. ע' במדור זה, זיהרא עילאה דאדם הראשון.
  16. עץ החיים - האידיאל השכלי, האמת והשקר זהו כל תוכנו, ועסק אין לו עם הטוב והרע - ע' מורה נבוכים, ח"א פ"ב, ע"א א 8־137 סי' לה. א' כט. היכל הברכה, בראשית דף קכח. ד"ה והאלהים אמר לי. מי מרום ח"א עמ' עז.
  17. פרקי דר"א פרק יד.
  18. שיח יצחק, ח"א, דרוש לשבת תשובה "אדם בליעל הוא קומה שלמה לעומת כל מדריגות הקדושה, והוא מורכב מכוחות קלקולים מפסידים ומורידים לכל כוחות הקדושה". וע' לשב"ו, ספר הדע"ה ח"ב, דרוש ד ענף כ סימן א "עומק החטא דעהד"ע הוא במה שנכנס להסתכל ולהתבונן בעניני הקליפות והרע בכל מציאותם וכחותיהם להכיר אותם ולידע אותם ונכנס בכל פנימיותם מה שהם ואיך שהם מראשם עד סופם והסתכל והתבונן בכל מעשיהם ופעולותיהם ושימושיהם".
  19. ע"ע ל"ה פרק כט.
  20. מורה נבוכים, ח"א פרק ב.
  21. ילקו"ש בראשית פרק ג רמז לד.
  22. עבודת הקודש לר"מ ן' גבאי, ח"ב פרק לח. ח"ג יג.
  23. ברכות יז.
  24. סוטה ט:
  25. הוא כמו שמלובש לעין - אולי צ"ל: הוא לעין כמו מלובש. או אולי צ"ל: הוא לעין כמו אינו מלובש.
  26. ע' זוהר ח"ג קנב.
  27. שבת נה:. ע"ע דעת תבונות לרמח"ל עמ' נו.
  28. בראשית ג ח.
  29. בראשית ג כב. וע' נפה"ח שער א פרק ו בהגה"ה השניה.
  30. בראשית ג כג.
  31. בראשית ג כד.
  32. בראשית ג כד.
  33. בר"ר פר' כ יב.
  34. תאות הקנין וכו', ונעשה שופך דמים - ע"ע ש"ק, קובץ ג קעב. ע"א א ה מה. ע"ע במדבר לב. ושם פסוק א: "ארץ גלעד גו' מקום מקנה". ובהושע ו ח: "גלעד קרית פעלי און עקבה מדם". ובמכות יא.: "בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת? אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים".
  35. הבל רחמי יתירי - זוהר ח"א לו:
    קין קינא דמסאבותא - שם, ושם נד.
  36. פדר"א פרק לא.