הכרה והשכלה והפכן

מקורן, כוחן ותכונתן


"אובנתא דליבא"(1) - הסתכלות הרגשית, השערת° הלב וחשק הנפש. הרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית, תולדת האור הפנימי° שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפניה את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאליה אל מקום° כבודה [עפ"י ע"א ב ו יז].
"בינת הלב"(2) - בינה שכלית עמוקה בהוויתו של האדם, בינה מקיפה, כוללת, עצמותית וסובייקטיבית, בה מתגלה הענין של השכליות: שכליות המתגלה בכל ערכו של האדם ובכל הוויתו, שכליות הממלאה אותנו בכל ישותנו [ק"ת לז].
בינת החיים כולם, בינת האישיות כולה, בינת "לב נבון" של שייכות וחיוניות [שי' ת"ת 148].
ע' במדור זה, הקשבה, מדת ההקשבה.

איולת(3) - הפכה של האמונה° המצורפת עם ההכרה הפנימית. העקמת השכל המתאמרת בחכמה שתולד(ת)ה הריסה ורעה, ומתדמה ג"כ לדבר שכלי, ותכליתה היא חיזוק כחות הרעים באמת, והנם מובילים לתכלית שהיא באמת מוטעה ומדומה [עפ"י ב"ר שלז־ח].

אמונה - שלמות המדעים המושכלים שהם שורשי התורה° [א"ה א 702 (מהדורת תשס"ב ח"ב 30)].

אמונה - כח האמונה - (הכח) להקשיב יפה ולקבל ממה שנמסר [א"א 66].
להיות מוכן לקבל בתורת ידיעה את המסור לנו מאבותינו [שם 94].
הקבלה את מה שנאמר מפי גדולי עולם [ע"א ב ט רעב].

אמונה - אמונה טבעית הסתכלותית - האמונה המופעה מהעולם [מ"ר 70].
אמונה - אמונה ניסית מסורתית - האמונה המופעה מהתורה [מ"ר 70].
אמונה - אמונה תוכית - האמונה המופעה ממעמקי הנשמה [מ"ר 70].
ע"ע תשובה טבעית. תשובה אמונית. תשובה שכלית.

אמונה - רוח° האמונה הקדושה° - הכרה עצמית־פנימית כ"טביעת־עין"°, שהאדם מכיר את העולם מתוך עצמותו [מ"ר 488].

אספקלריא המאירה(4) - השגה° מצד נצח°, אין סוף ושווי [עפ"י א"ק ב תקכז].
העטיפה האורית העליונה שבגודל זהרה היא מאירה את כל המחשכים. מעמד הבהירות של הגדלות°, בו אנו וכל עצמיותנו נעשים מובלעים בזוהר° הכללי האלהי שממעל לכל הגבלת עולמים, בו יכולים להרגיש את הבהקת האור על התוכן המפורט שבהגלמתו המעשית. ומהארה מפורטה ומבוררת זו נתפשת ההבלטה של איכות המעשה כמו שהיא מתלבשת בפעולתה המדויקה [עפ"י ע"ר א יט].
◊ ההתעלות° של האספקלריא המאירה היא מגלה את האורות־העליונים° בצורה בהירה כזו, עד שכל הציורים העולמיים שבכל הערכים° התחתונים הם מזהירים בכל מילואם, ואינם מתטשטשים כלל, ומזה באה המדה הנפשית, שאין החושים והכוחות הגופניים מתעלפים על ידי הופעת האורה הנבואית° העליונה הזאת [א"ק א רעט].
ע' במדור זה, נבואה עליונה, של אספקלריא־המאירה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, זיהרא עילאה.
אספקלריא המאירה - מדת אספקלריא המאירה - כשכל כך מתגבר המעין העליון° של המחשבה העליונה - המחשבה הרוממה שאין בה חתוך אותיות° וציורי° מושגים, ולא אפילו הגיון שירה° והופעה של התבטאות מוסיקלית - המתעלה מכל תוכן של ציור, עד שלא די שמרוב שפעה° באים לידי הבטאה הגיונים° כלליים, אלא אפילו תכונות פרטיות ופרטי פרטיות באות לידי גלוי על ידה [עפ"י א"ק א רעז־ח].

אספקלריא שאינה מאירה(4) - כל (השגה) המתראה בזמן גבול ושנוי [א"ק ב תקכז].
עולם הדמיון, האספקלריא המלאה הדר°, תבנית כל צורה מפוארה, כל חזון לב מרומם ומתעלה [עפ"י שם רמב].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ירח, (בעולם השכלי, לעומת אור אבוקה ואור השמש).
בּוּרוּת - התכונה שאין שום הכשר רוחני°, אפילו ביחש לערך נפשי, מוכן לשלמות והדרכה. "אין בור° ירא חטא"° [עפ"י ע"ר א קפז].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "עם הארץ". ושם, בּוּר.

בינה - ההכרה המחדשת, המולידה דבר מתוך דבר, המסמנת את יסוד החיים בכח הדעת [עפ"י ר"מ קלג].
יסוד הבינה(5) - הבנת דבר מתוך דבר. כלומר לא מתוך ההסתכלות הבהירה הראשונה לבדה שהיא באה מתוך הברק הרוחני של ההופעה העליונה, עצם יסוד החכמה°, אלא מתוך השיפוט ההדרגי הבא מתוך נתוח הגיוני של הוצאת דבר מדבר, מושכל ממושכל ומשפט ממשפט [ע"א ד יב יב].
ההבנה וההצטיירות המושכלת [מא"ה ב קלג].
כח הבינה - ציור° השכל השופט [ל"ה 139].
ע' במדור זה, תבונה. ושם, חכמה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בטח אל ד' בכל לבך ואל בינתך אל תשען.

בינה - (לעומת דעה°) - תורה° [מ"ר 267].

"בינה יתירה" - (באשה)(6) - הרגשה דקה ושנונה [ע"א ב ז מו].
ההרגשה המוכנה בנפש להרגיש כל פרט וכל חלק במציאות ובחיים, שלא יתעלם בתוך הכללים הגדולים [ע"א ב ז לד].
לב רגש להרגיש יפה את הדברים בטעם, בנועם ויופי° [עפ"י ע"א ג ב נ].
כל הרגשות וההכרות הפנימיות, שהשלמתן הציורית° מצד העדנה והרגש° המתעמק בחופש°, בהיותו בלתי כ"כ משועבד לחשבונות רבים של העולם החיצוני [ע"א ד ה עח].
בינת הנפש המרגשת [קבצ' א קצט].

בינה פנימית קבלית - ע' בהגדרות המבוא למדור מונחי קבלה ונסתר.

"בינת הלב" - ע' במדור זה, "אובנתא דליבא".

גילוי אליהו - ◊ צירוף שכל° ונבואה° [ה' רכז].
גילוי אליהו - מדת גלוי אליהו - תשוקה לרזי תורה [קובץ ו קכ].

גילוי אליהו באורח שכל(7) - קדושת° הופעת° עולמים° הארוגה בכל אור° המחשבה° וטוהר° המעשה שבעשיה, מגבהי מרומים° עד עמקי תהומות, המתרחקת גם מפגימה קטנה במעשים, במוסר°, במחשבה ובנטיה [עפ"י א"ק ג שסב].

גילוי אליהו להשוות את המחלוקת(8) - אופן הארה° מופיעה דעה° ואמתיות° בערכי הקודש° העליונים°, שמהם מסתעפים חיי הכלל°. אליהו (בכתיב מלא) [ג"ר 64].

דמיון - פועל שכלי° שלא עלה למעלתו וזיקוקו [פנ' קלב].
הדמיון - (כח המצייר) את ציורינו° הפנימי°, בו נחיה ונחוש, שבו מצוירת המציאות [עפ"י קבצ' א לו (פנק' א תקנה)].
ארחות החיים וציור הרגשות [א"ק א רלד].
הבסיס לכח השכל [ע"א ד ה ו].
תחילת המחשבות השכליות [פנק' ד קט].
◊ הדמיון מביא את ההרגשות לעומק הנפש וממלא את כל הריקנות שבחיי הרגש, במלאותו המון התרגשות בתוך עמקי חדרי הנפש הדקים, כדרך שהלב מכניס בכחו, בצירוף הריאה, את הדם לכל עורקי הגוף והגידים הדקים [ע"א ב ט קיב].
◊ העקב הרוחני, המרשים את הציורים° בחיצוניותם, הצריך להיות עומד בתכונתו להגן על הצד השפל בציורים, שלא יהיו מטושטשים. אמנם פועל הוא הרבה לעור עיניים מהסתכלות הרוחנית הבהירה, אבל א"א לאור השכל° להציג כף רגלו על הארץ, אם לא ישים עליו את נעלי° הדמיון. <בהתקדשות גדולה צריכים המנעלים להיות ניתרים, "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"> [ע"א ד ו ז].
ע' במדור זה, מדמה. ושם, רגש. ע' במדור מלאכים ושדים, דּוּמָה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, סנדל. ושם, סנדל המסומר. ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו, עקב הרוחני.

דמיוני - ציור° דמיוני - המצטייר בעולם החיצוני°, מה שבאמת בפנימיות° הדבר אין בו מאומה [עפ"י ע"א ג ב נב].

דעה - דעת מעשית - החכמה־המעשית° המצטרפת עם הנהגת החיים, ההולכת עם החיים ושוכנת אתם בכל טומאתם° ומשמרת את הגבול הראוי ומיעצת איך להטהר° ממה שהחיים החמריים° מטמאים° בהכרח [ע"א ג ב קנח].
שימוש בכל דבר, גם השפל שבתשמישים, לתכלית המעלה [עפ"י שם א ה צב (ע"ר א רעג)].
ההנהגה המוסרית° השלמה, שיהיו כל המעשים כולם ערוכים בחכמה° ובדעת° [שם צג].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, דעת תחתון.
הדעה האמיתית - השתכלות איך לכונן את כל מעשיו וציורי° רגשותיו ע"פ השכל והשלמות האמיתית שהיא רצון° השם° ית' [עפ"י שם צו].

דעה - (לעומת בינה°) - רגש [מ"ר 267].
ע"ע לב.

דעה - רוח־הבטה [עפ"י א' יא].

דעה - "כל מי שיש בו דעה"(9) - להשיג סדר ההנהגה האלקית. משיג בפנימיות נפשו, כפי היכולת האנושית, תכלית ההנהגה, וידע שהכל לטוב גמור; <"כאילו נבנה בית המקדש בימיו" - כי עפ"י השגתו המעולה הוא מנהיג כל פרטיו> [עפ"י פנק' ג קנז].

דעה אלהית - (הדעה) המלאה כל ומקפת כל, המוכנת אל כל טוב, אל כל נישגב וטהור שיש בכל העמים, (ש)בעלויה יתגלה שמיסוד נשמתה יונקים כל עם ולשון את הזוהר° היותר עליון ויותר מעולה שבכשרונם הפנימי, את אורם של החיים העליונים שגנוז בהם, <זהו הצד האלהי הטהור שכמוס בתור ניצוץ° בתוך תוכם>(10) [עפ"י קבצי' ג עד].

"דעה את ד'" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מלאה הארץ דעה את ד'.

דעה טהורה° - שכל מתעלה מכל (מחשבה ב)מהות, ודמיון° עשוי בטוב החיים, ממולא בכל הוד° ותפארת° גדולה° [א' קכו].

דעה עליונה - (לעומת דעת־תחתון) - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

דעה עליונה - שורש הדעה העליונה - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

דעת - האור־האלהי° שבנשמת° האדם והעולם [עפ"י ג"ר 124].
אור־ד'° [קבצ' ב יג].
הארה° רוחנית° [קובץ ו סד (א"א 112)].
תכונת הדעת - זיו° החיים [א"ק ג צ].
דעת - המובן הפנימי שמתוך החבוי בלב, במעמקי הנשמה [עפ"י א"ק א קעח].
שכל טהור° ומתנשא [ע"ה קכח].
הסתכלות פנימית° והסכמה מוסרית° המתקשרות ביחד [עפ"י א"ק א פה].
אחרי שהעמיק בחכמה° ונמשך אחרי הדבר שהחכמה החליטתו, ונדבק בו בכל כוחותיו שהם לבד מהחכמה [ע"ר ב רד].

דעת - מדת קטנות הדעת - (שהדעת) איננה יכולה לברוא שום דבר, כי אם לצייר° מכח הרישום שנשאר בה מימי קדם, מתור גדולתה° [א"ק א רעג].

דעת עליון - מדת גדולת הדעת - המדה שהדעת איננו כח מצייר° בחוגו הפנימי° לבד, כי אם יוצר ובורא כל ציוריו בכל החוגים ובכל ההתפשטויות. הדעה העליונה [א"ק א רעג].
ההופעה° האלהית [עפ"י קובץ ד מד].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, דעה העליונה. ושם, דעת תחתון.

דעת ד' העליונה - אורה־של־תורה° [ע"ר א סג].
דעת ד' הפנימית - שקיעת החפץ והרעיון המעולה בזהר־העליון°, בשם° קדש־ד'° [עפ"י ע"ר א ר].
דעת ד', תכונתה - שקיקה לאידיאל של ידיעה ולידי שקיקה שאין אנו יכולים גם להגות בה מפני גדלה [א"ק ב תקנח].
דעת ד' ועוזו - הכרת הכל מצד מקור הכל. התגלות° הגובה העליון° האמיתי של המדע, המתבלט ע"י דעת העולם בתור פועל ד'°, הקנין המדעי המוחלט. ההתודעות של ההכרה במקוריותה [עפ"י א"ק א ב־ג (מ"ר 2־401)].
דעת ד' - הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל, שבאה מצד הקודש°. מקור הוית ההון המדעי [א"ק א ב].
◊ דעת ד' היא גם כן דעת כל המציאות לאמתתה לכל סעיפיה, כפי היכולת לאדם. על כן דעת הטבע לכל סעיפיה, גיאוגרפיה והתכונה, הרפואה וחכמת הנפש, תכונות העמים וכל הנלוה להם, הכל הנם מכלל דעת ד', והם עצמם אהבת־ד'° הם, ומביאים גם כן לאהבה העליונה הזכה בכללות האנושיות. וכל מה שיהיה המחקר יותר חפשי, יש בו יותר משום דעת ד', ויותר מביא אליו [קבצ' ב קלא].

דעת ד' ויחודו - ◊ דעת ד' ויחודו הוא מצד הנשמה° לבד [פ"א קעח].

דעת מעשית - ע' במדור זה, דעה, דעת מעשית.

הגיון החתום - המערכה° הראשונה של ערכי הרוח ההוגה וחושב שמתגלה בנו, שמכחו יוצאים הם לאורה כל ההתגליות והציורים, אבל הוא בעצמו הרי הוא סתום וחבוי ממושגינו. ההגיון החתום אין בו שום שליטה מחשבית, אבל הוא פועל בחביון עזו במעמק הנשמה, שתצא מן הכח החבוי אל הפועל איזה הופעה מחשבית ע"י ההתאגדות הראשונה של היחידים° שמושגם נעלם מאתנו [ר"מ קפז־ח].
ע' במדור מספרים, יחידות.

הגיון המחשבי - התגלות יסוד החכמה°, בתור מציאות המתגלה בראשית°, <שהיא באמת ההתגלות השניה להחתומה שקדמה לה, שהחכמה היא לעומתה יש מאין>, ההגיון שכבר יש הכרה למציאות ישותו, אף כי לא יוכר עדנה בכל תיאור מפורט [ר"מ קפח].
ע' במדור מספרים, עשיריות.

הגיון המלולי - ההגיון המוכר בתיאור מפורט הראוי להיות נבטא בביטוי מילולי [עפ"י ר"מ קפח].
ע' במדור מספרים, מאות.

הגיון הנשמע - התכנים המשוערים בהשערה° לבבית פנימית, המתבטאים בשפה ודיבור ומתגלים להשמעות האוזן בכל חילם האצור בהם ע"פ התכונה הדיבורית של ההוגה המדבר בעצמו. המדה שהשמעות ההקשבה כבר ניכרת היא, עד שגם מי שאין מי הדעת נובעים מתוך בארו, הרי הוא שותה לרויה מי תמציות הללו שהיה יהיו בפיו כדבש למתוק, והקטן יהיה לאלף [עפ"י ר"מ קפט].
ע' במדור מספרים, אלפים.

הגיון הפנימי - העצמיות של ההכרה הנשמתית המתעלה מכל התלמדות [ר"מ קלג].

הגיוני - מחשבות הגיוניות - מחשבות הנקשרות בקשר סיסתמתי [עפ"י א"ק א יז].

הכרה - דרך ההכרה ממטה למעלה - דרך ההשגה באור־חוזר°. ההכרה המתחלת מדרך הרצאה רגילה, מאורח עולם ודרכם של בני אדם, בתכונת גופם, חושיותם ורגש נפשותם, או בדרך הגיון° שכלם, והיא בוקעת ועולה, מקשרת סבה בסבה, מעין במעין, עד שהיא באה לידי התגלות עליונה°, אשר ממנה ינהרו פלגי חכמה ודעת־קדושים° [א"ק א ע].
מלמטה למעלה בדרך ההשכלה - קישור המחשבות המתפשטות לשרשם המקורי [עפ"י ע"א ד יב נה].
מלמטה למעלה - מהתוכן המעשי אל התוכן הרוחני° [ע"ט קיא].

הכרה - דרך ההכרה מלמעלה למטה - דרך ההשגה באור־ישר°. השגה הבאה בדרך התגלות עליונה, ממעמקי האצילות°, ותוכני טהרה° וקדושה° עליונה° השוטפים ועוברים, גלי נשמה המתגברים ומעינותיה ההולכים וזורמים ממקור הטוהר° העליון, אל השכל° ההגיוני° ורגשי הנפש, כח־המדמה°, והחושים, וכל ארחות ההכרה, הבאים וממשיכים להם פלגים מנחל־עדנים° זה, עד שבאים הדברים לגבולם ותחומם הם [עפ"י א"ק א ע].

הכרה - עלית° ההכרה - הגברת אור־התורה° [א"ש יג ו].
התעלות ההכרה - ברור עצמה מעומק יסודה [עפ"י א"ק ג צח].

הכרה - אופיה הפנימי - הכח הנפשי המבסס את ההכרה ומקשר לה את הדורשה והחוקרה [עפ"י א"ק א יא].

הכרה אלהית - כל החיים ואופים. ההכרה המוזרחת° באדם על פי תכונת עצמות החיים שלו [עפ"י קובץ ג מב].
◊ הכרת השם־יתברך° - הידיעה היותר נעלה [ל"ה 183].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דעת אלהים.
הכרה האלהית - התכונה של ההכרה האלהית - מרכזה הפנימי של יראת־שמים°, הוא המקור החי של נשמת־העולם°, המתפשט בכל היצורים, בכל היש, בכל ההויה וחליפותיה, בנצחה ועוזה; <היא מדרכת את כל העולם כולו לעילויו ורוממותו. כל המוסר, כל החקיות, כל החיוביות, הנם רק סעיפים ממנה, היא בעצמה היא> מקור העונג האצילי, שנשמת כל העולמים היא אליה שואפת. <כל התרבות העליונה וכל מדרגותיה במהלכי העולמים, בהשתרגות הנשמות, במהלך התולדה, בחיים ההיסתוריים שלאדם, ושל כל החי, של כל המרגיש והמתנועע, כל פרק־שירה° וכל סעיפיו, הופעותיו והשתלהבותיו, ממנה הוא נובע> [א"ק ג קנה].

הכרה נפשית פנימית - ההכרה הנפשית הפנימית - מהות החיים של הנפש° [א"ק ג שכב].

הכרה סוביקטיבית - ע' במדור זה, סוביקטיבי.

הכרה שכלית - עומק ההכרה השכלית - השלמות האמיתית (ש)בנפשו הפנימית [עפ"י ע"א א ה כ].

הסתכלות אלהית - ההסתכלות הרוחנית° השלמה [א"ק ג קעט].

הקשבה - מדת ההקשבה - יסוד שמיעת האוזן הרוחנית, הערך הפנימי של אובנתא־דליבא°, מקור האור° של ההזרחה° הראשית שבאה בהברקת הנשמה בתור זוהר° מתנוצץ שאי אפשר שיצוירו על ידו תוכנים מקוצבים הראויים לבוא בסימוניות של אותיות. יסוד הקשר־של־תפילין°, אור הבינה־העליונה° שזהרורית עליונה מתנוססת שם, ולא אותיות הראויות להיות נגלפות באיזה חיטוב וחקיקה [עפ"י ר"מ קעט].
הקשבה פנימית עליונה - הקשבה הבאה ממקום היותר עליון, בעצמותו של האדם פנימה, הנחלקת לשני צדדים: ההקשבה הימנית - המוכשרת להאזין ממרחק את כל האור, החסד והעדינות האצילית של המחשבות היותר עליונות, נמסרים הם ע"י גילוי חפץ הנשמה אל הצד של הנשמה המוכשר לפעול בפועל בחיים ובמעשה את התמצית של המגמות העליונות. וההקשבה (השמאלית) - הבאה מארץ מרחק של גבול המעשה, הרוכשת לה תוכן עליון חדש מה שלא ימצא בממשלת הרוח לבדה, נמסרת היא ע"י כח ההקשה אל הצד הרוחני העליון [עפ"י ע"א ד ו עב].

הרהור - ההתחלה של המחשבה [עפ"י ב"א ז א].
ע' במדור זה, ציור.
המחשבות בקולות האותיות במוחין ובציורי האותיות, "שם־הכותב"° [כת"י הרד"ך].
מחשבה במילים, דברים אמורים ומדוברים בפנים המחשבה דבור פנימי [פ"ה כא].
ר' במדור זה, מגיד.

השגה - השערה° והשכלה [עפ"י א' קנד].
השגות אלקיות - עיקר השלמות, בעיון השכל ע"פ דרכי תוה"ק בסתרי־תורה° לפלס נתיב חיים, התכלית האחרונה מעבודה° ודבקות־בד'° ית' [פנק' ג קפג-קפד].
הארת אורחות היחש שבין האדם לאלהים°, שבין העולמים ליוצרם [עפ"י א"ק ד תפב].

השכלה העליונה - יסוד האמונה° בשורש שרשה [א"א 77].
ע"ע אמונה, "אומן". ע"ע אמונה, "אמונת אומן". ע' במדור זה, חכמה, החכמה הכמוסה בנשמה.

השערה - אימוד, היקש ומשפט, ציור° ודמיון°, תכונה ומדה, אשר אפשר לחיות בהם חיים האלהיים ולמלא על ידם את הנפש תשוקות ומגמות אלהיות° [עפ"י קבצ' ב פא־פב].
ע' בנספחות, מדור מחקרים.

התעלות ההכרה - ע' במדור זה, הכרה, עלית ההכרה.

חזון(11) - ראיה־של־מעלה°, ראיה פנימית רוחנית נפשית [שי' מועדים ב 123-4].
ע' במדור זה, נבואה, מעלת הנבואה. ושם, מחזה.

חכמה - החכמה החפשית - החכמה° המתבוננת כפי טבע השכל האנושי [פנק' ב עט (ל"ה 122)].

חכמה - החכמה האמיתית - ציור° הפנימי שבנפש המכרת בהבנה של הכנה פנימית את ערך החכמה°, ומכרת איך להתאים את כל הידיעות הפרטיות אל כללות מושג החכמה. <וזה תלוי בעיקר בכשרון הנוצר בטבע הנפש, אשר עם השקידה יתגדל ויורחב ביותר, כי יגעת ומצאת תאמין> [ע"א ב ט לא].

"חכמה" שבכתבי הקודש - היא איננה במובן פרטי של איזו חכמה או איזו ידיעה, או סכום חכמות רבות או ידיעות רבות, אלא במובן כללי. גדלות°, רוח° גדולה, נשמה° גדולה, קדושה°, כלליות, נצחיות, התרוממות והתעלות מעל חיי יום־יום והגבלות החמר° אל גדולת הרוח וכלליות החיים, מחיי־שעה° לחיי־עולם°, גדלות של הכרה והרצון כאחד, של המדע והמוסר° כאחד ביחוד [עפ"י צ"צ א כ].
חכמה - הכרת הדבר, ידיעת ערכו° והמשכות לו בבחירה° גמורה [עפ"י ע"ר ב רד].

חכמה - (לעומת תורה°) - הנסקר מכל מלא עולם [א"א 99 (קובץ ה קמג)].

חכמה(12) - יסוד החכמה - ההסתכלות הבהירה הראשונה הבאה מתוך הברק הרוחני של ההופעה־העליונה° [ע"א ד יב יב].
המקור של כללות הפרית המחשבות°, עבודת ההגיון° בכל כחו המחדש° [א"ק א יח].
ע' במדור זה, בינה.

חכמה - החכמה הכמוסה בנשמה° - החכמה שעל ידה מכירה הנשמה בגודל האמת האלהית. שורש האמונה° [עפ"י קובץ א תתמט].

חכמה - החכמה המעשית - החכמה האלהית התורית המתגלמת במעשים גשמיים [ע"א ד יא כב־ג].
ע' במדור זה, דעה, דעת מעשית.

חכמה - החכמה העיונית - החכמה הפנימית° העסוקה בכל קודש° עליון° ופנימי°, שגווני° השכל מאירים בה בהתגלות ובבהירות, צבעי הציורים הרוחניים ניכרים ובולטים בה הרבה [ע"א ד יא כב].
החכמה המופשטת - המושכלות העליונות בידיעת־השי"ת° ודרכי טובו, שהם גבוהים ונעלים הרבה מדרכי החיים החומריים [שם ג ב קנח].

חכמה - החכמה הילדותית - הרחבת הדברים המעשיים שהם ממשיגי החומר שמקומם נאות רק במצב הגוף <שהיא ילדות לגבי עצמותה של ידיעת האמת המופשטת> [ע"א ג א עג 45].

חכמה העליונה - (החכמה) העולה מעל כל מסגרות המעשים והגבלתם, המתעלה למרומים [עפ"י קבצ' ג פט].
חכמה התחתונה - הרוח המתמלא באדם ובחברה מתוך המוסר הנמוך, השוקל וסופר את האותיות, מונה את הצעדים ואת המעשים [עפ"י קבצ' ג פט].

"חכמות", חכמה עילאה וחכמה תתאה(13) - חכמה עילאה - גילויי השכינה° ורוח־הקדש°. חכמה תתאה - הזריחה° השכלית של היושר° הטבעי [א"א 27].
ע' במדור זה, חכמה־העליונה. ושם, חכמה־התחתונה.

"חכמת שלמה°"(14) - ההשלמה עם המציאות הרחבה, להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד, את החיים שתחת השמש° עם שלמעלה מהשמש°. לראות חזות הכל בשכלול הרצון, בתגבורת עזוזו°, באותו אומץ הנפש, המבוטא באמת במלה הגדולה של יראת־אלהים°. התגשמות אותו האומץ והגודל בחיים, המשכתם של חיי הרצון, שהם בעצמם נוזלים ממקור קדומים, מחיי כל עולמים וממקורי מקורותיהם, עד עומק היסוד של חיי המעשה, החברה והתרבות, ולמצא ע"י תורה בלתי פוסקת זו את כל עומק האמת, את כל התנחומים והגבורה, זאת היא הפילוסופיה הישראלית, העומדת על המפתן שבין השכלת החול° ובין הופעת° הקודש°, המקיפה את יסוד ההויה, ומסימת: "סוף דבר, את האלהים° ירא ואת מצותיו° שמור, כי זה כל־האדם°" [עפ"י מ"ר 100 (א"א 92)].
החכמה־העליונה°, העולה מעל כל מסגרות המעשים והגבלתם, המתעלה למרומים – המדריכה עז אל החכמה־התחתונה°, הרוח המתמלא באדם ובחברה מתוך המוסר הנמוך, השוקל וסופר את האותיות, מונה את הצעדים ואת המעשים <העושה אזניים לתורה, שבות לשבת ושניות לעריות וסייג לתורה> [עפ"י קבצ' ג פט].

"טביעות עין"(15) - ההכרה הבאה מכח פנימיות עצמיות הבירור שבנפש שאינה משארת אחריה מקום לשום תנודה רעיונית. ההכרה הפנימית הטבעית, ההכרה ההרגשית הנובעת מתוך תוכה. החוש הפנימי וההכרה הרגשית, כח הנפש מעצם טבעה ורגשה הפנימי, המוציא דברים מושכלים לאור בחום ובודאות פנימית. ההכרה העמוקה העצמית, המורכבת מהמון היקשים הגיוניים דקים, שאי אפשר להפה להסבירם, ע"כ הם מתגלים בעומק הנפש בתור הכרה פנימית [עפ"י ע"א ג ב קו].
הרגשה כוללת [מ"ר 264].
טביעות העין השכלית - הכח המלא של הרגש הבריא, ההכרה החושית הנפשית [ע"א ג ב קח].

"יודיעֻם", לעומת "יורו" - ע' בנספחות, מדור מחקרים, "יורו" לעומת "יודיעם".

מגיד(16) - גילוי מחשבות מלוליות נשמעות כמפי מגיד [פ"ה כ, יסוד הדברים קבל מפי הרב].
שמיעה כדבור פנימי, כמו מפי מגיד [שם].
ר' במדור זה, הרהור.

מדמה(17) - המחשבה° מתגלית ברגש, אח"כ היא עוברת לדמיון°, והולכת ומשתלמת עד שהיא נעשית שכל° גמור ובריא - המדמה הוא השלב הקודם לשכל הגמור [מ"ר 6־485].
היכל השכל־המעשי°. יסוד והכנה לכח השכלי [ע"א ב ז יט, ושם א ג טז].
כח המדמה - הציורים° והכחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית. בית החיים, הציר שעליו יסובו חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם [עפ"י ע"ר א עניני תפילה כג (ע"א א 149)].
כח הגוף° שממנו נובעות כל המדות והמעשים [ע"א א 19, 91, 100].
האב° לכל הפעולות וממנו יצר כל המעשים [שם 157].
היסוד להנהגות המדיניות° [שם 151].
הכח המראה את המציאות בתכונתה המפורדה° [א"ק ב תנז].
כח המדמה, תעודתו - לגלות את המצפונים השמימיים°, אורות החמדה העליונים שהם ממעל לעולמנו, גם בתוך המאפלים העולמיים אשר אנו שרויים בהם [קובץ ז קעז].
ע' במדור זה, דמיון. ושם, דמיוני. ושם, רגש. ע' במדור מלאכים ושדים, דּוּמָה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, סנדל, נעל, מנעל.

מוחין דגדלות - ההכרות הכלליות [צ"צ א כב].

מוחין עליונים(18) - המחשבות הכוללות כל מראש ועד סוף, שהן מחוננות כל, מאשרות כל, מתקנות° כל ומפארות° כל [קובץ ז קלח (ג"ר 97)].
מוחין - אורות° [עפ"י אג' ג כב].

מחזה - ראייה חזיונית כללית, כלל עולמית וכלל היסטורית [שי' דברים 82].
ר' במדור זה, חזון.

מחשבה - המחשבה המיושבת - אוצר הדבור° והבטוי בגובה גודלו [ע"ר א קפו].
ההתגלות° הנצחית אשר לאדם, שבהדבור היא מתגלה [א"ק ג רצו].

מחשבה - מחשבות - החיים הרוחניים° [קבצ' ב יז].
היצירה הרוחנית [קובץ ד קלב].

מחשבה - החיות האלהית° [אג' ב לט].
הנשמה המחיה את כל הדיבורים וכל המעשים, בין בהיותם מתעתדים לצאת לגילויים בין כל זמן היותם ספונים עדיין בכחם הפנימי [ע"א ד ח לה].
הדעה והרגש [פנק' ב רב].
הרעיון, הרגש, הדבור והכתיבה, האמנות והסדרנות החברתית, היחידית והמשפחתית [פנק' ב ריד].
המחשבה היסודית(19) - מחשבת החיים בעצמה, המחשבה שהיא יסוד החיים וכל המפעל, וכל המגמה° והנטיה של החיים, המחשבה־העליונה° והמקורית שבנשמה°, שממנה החיים נשאבים ושעל פיה החיים מסתגננים. נקודת שוהם° פנימיותה° של התגלותה° של הנשמה [א"ק ג קנח־קס].
המחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן [עפ"י א' קכו, וההגדרה הקודמת (קובץ א קעט)].
ע"ע צורה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אידיאה. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, חושב, החושב. ע"ע אמונה, עומק האמונה.

מחשבה אלהית - המחשבה האלהית - הקישור המחשבתי באלהים°. שורש כל המחשבות, בסיס כל הרצונות ומעמד כל האופי היותר עצמי של החושב, עד שכל ארחות חייו כל תשוקותיו כל דיעותיו והגיונותיו, כל לבו ובשרו, כל כיסופיו היותר פנימיים רק אליה הם פונים ובה הם מתקיימים שבים ורצים [קובץ ז קע].
המחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן [קובץ א קעט (א' קכו)].
אמתת מהות המציאות (של האדם) [עפ"י קבצ' ב קנז].

מחשבה בטהרתה בעניני האלהות - כשהמחשבה באה בחשק פנימי° של הכרת האמת, וחפץ הצדק° והמשרים°, בלא שום פניה גסה° [עפ"י קובץ א מז].

מחשבה הרגשית - המחשבה המקושרת בעבודה המעשית ומביאה אליה [ע"א ד י ב].
ע' במדור זה, מחשבה כוללת. ע' במדור משכן ומקדש, מזבח.

מחשבה הרוחנית° - החשק־הפנימי°, הצמאון־האלהי° לכל הודו° והדרו°, לכל קדשו°, הנערץ ונשגב°, ההולך ומתברך° בנשמה° המקודשת° שאור־האלהי° שורה בה ומעדנה בתפנוקיו העליונים, הכולל כל עולמי־עולמים°, כל הטוב° והיושר°, כל האמת והיופי°, כל הכשרון והגבורה°, כל הקודש והטוהר° [ע"א ד ט צ (ג"ר 93)].

מחשבה כוללת - המחשבה הבאה מתוך השקפת העולם כולו, שמתוכה בא להכרת יסוד הקודש, בהכרת הפועל העליון מתוך פעולתו [ע"א ד י ב].
ע' במדור זה, המחשבה ההרגשית. ע' במדור משכן ומקדש, משכן.

מחשבה פוריה - מחשבה שבאה לכלל חידור כללי, עד כדי האפשרות של הפריה והוצאות תולדות הגיוניות [ר"מ קסה].

מחשבה פנימית° - המחשבה הפנימית - הוצאת האמונה° היסודית בעומק קדושתה° לאור הציור° והממשלה הלבית הנפשית והגופנית [א"א 128].

מחשבה - המחשבה העליונה הקודמת לכל האותיות° - הזוהר° הרעיוני שהגיון פנימי מתגלה בו בלא שום תפיסת ענין, אבל יש בו שאיפה והתרוממות קודש. מקור השירה°, מעין שפעת רוח־הקודש° [ר"מ קנז].
המחשבה הקודמת להאותיות - הסבה° הרוחנית° היותר אחרונה, שהיא סמוכה להיצירה הברואית של הוית האותיות בקצבתן [שם קסו־ז].

נבואה - הכשרון המפותח של רוח־הקודש° [א"ק א רע].

נבואה - תכונת הנבואה הישראלית - זרם פסיכי של רוחניות° ממשית - המתעלה בעוזה° על הרוחניות הלמודית - המתראה בחיים היחידיים בנקודות היותר מאירות של האומה° בשעה שהיא עומדת בשלותה ובמיטב הפרחתה, (ה)מגלה בקרבם את השביב היותר מאיר מהאורה° השלמה של האומה ומבליט על ידם את מגמת° חייה העליונה [עפ"י מ"ר 4].
◊ כח אלהי נמצא בכלל המין האנושי, היוצא אל הפועל ביחידי הסגולה מהאומה היותר ראויה להיות מרכז התורה° האלהית בעולם [עפ"י ע"א ב 280].
הנשמתיות היותר מוחלטת, ששפעה הולך ישר ממעין החיים האלהיים אל הנשמות בטהרתם [עפ"י א"ק ב תלח].
ע' במדור זה, סגולה נבואית.

נבואה - יסוד הנבואה - המדע היותר שלם בבירורו ואמתתו שאפשר בחק האנושי, בין ילוה גם כן אליו קול מוחש, או יהיה רק הידיעה השלמה המיוחדת באיכותה מצד בירורה האלהי, עד שיהיה רישומה על נפש הנביא השלם רושם הקול הנשמע מפי אדם מדבר בשפה ברורה, רק שיתברר לו שהוא דיבור אלהי באין כל ספק כרושם החזק שבקולות והאדיר שבציורים המוחשים [ל"ה 53].
◊ נבואה באה מההתאמה הגמורה של השכל° עם המדמה°, כלומר, בעילויו של המדמה עד לידי האצילות והטוהר של השכל, והתאחדותם של שני הכחות הללו בתכלית השלמות [פנק' א תסז].
נבואה - מצב שבו מגיע אדם לפגישה ולהזדהות עם תוכן אלהי רוחני שמעל עולמים, בשמי מרומים. תוכן אלהי מסוים הנכנס לתוך הנביא, חודר בו וממלא אותו, עד כדי כך שהוא נדחף לבטא אותו במילים. יש בזה מדרגות רבות [עפ"י שי' ד 293].

נבואה - תעודת כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה - למלא את הצרכים הנצחיים של האומה°, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד [ע"א א א קלו].

נבואה - (נבואת שליחות)(20) - לבושה של הנבואה בדברים בפי הנביא המשולח לעם וממלכה, לבשרם ולהזהירם או להוכיחם, ואינה מושלמת בידיעה לבד. שפע הנבואה המתלבש בדברי הנבואה, דברים והלבשת אותיות ותיבות. (כבר כ' הראשונים שנבואה נגזרת מניב שפתים). השפעת הדברים הנבואיים, שאינה טבע קיים מראשית היצירה, אלא כולה פלא קישור־הרוחני־בגשמי. שילוח הנביא ודברי נאומיו (ש)מרצון השי"ת לדבר ככל אשר יצונו. הדיבור, שאינו מגיע אלא להנביא המשולח לדבר להגיד לעם דבר ד', (ש)זה לא יגיע כ"א ברצון ד' ולא חק טבעי בנפש. רצון (אלהי) פרטי יחייב (את) הנבואה הדברית שיוצאת משלשלת הטבע [עפ"י ע"ס יח:־יט. (א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 132)].
הידיעה המעולה שתבוא לאדם מכח קדושה° אלהית, וְהַגִּיעוֹ למעלה כזאת מצד חכמתו ומעשיו, מצד גדולת־הנפש° וְהִדָּבְּקָהּ° בעליונים°, אבל אינה מושלמת בידיעה לבד, רק מוכרח הוא שתהיה מתלבשת בדברים בפי הנביא המשולח לעם וממלכה, לבשרם, להזהירם או להוכיחם [עפ"י ע"ס יח: יט.].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, נבואה לעומת רוה"ק.

נבואה - מעלת הנבואה(20) - יקרת הכח המדמה° המתראה בהיותו מלא כח מעצם קדושת השכל־העליון°. שהשכל משתלם בכל חקו והכח הדמיוני הוא אסור לו ונאמן בעבודתו, לפי רוממות החופש השכלי המלא אור החיים באור־פני־מלך־חיים° [עפ"י ע"א ב ט קיב].
שפע הנבואה, המגלה לנביא° את תעלומות היצור וסדרי מעשיהם, המונהגים בתכונה האחדותית° של תוכן כל העלילות החקוק בעצמות כל המעשה אשר עשה אלהים° מראש ועד סוף [עפ"י ע"ר א נג].
הידיעה המעולה שתבוא לאדם מכח קדושה° אלהית, וְהַגִּיעוֹ למעלה כזאת מצד חכמתו ומעשיו, מצד גדולת־הנפש° וְהִדָּבְּקָהּ° בעליונים° [עפ"י ע"ס יח: יט.].
ע' במדור זה, רוח הקודש. ור' שם חזון. ע"ע מנוחה.

נבואה עליונה - של אספקלריא־המאירה° - הבטת רז° התמונה־האלהית° וצחצחות° הזהר° של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון° [ע"ר א נד].
נבואתו של משה - הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה, שיכולה לראות עזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד [עפ"י א' קכא].
נבואתו של אדון הנביאים עליו השלום, שלא נתערבו עמה ציורים שהם מפעולות הכח המדמה°, והיתה ידיעתו ידיעה משגת את עוצם התכלית המגיעה מההדרכה האלהית שנצטוה [ל"ה 53].
נבואתו של משה רבינו ע"ה - ההשפעה האלהית העליונה של אספקלריא המאירה, מקור־התורה° ועצמותה. האור האלהי, המבהיק, העליון, בתכלית בהירותו, המפכה בכח עליוניותו, להחיות את החיים, לקיים את ההויה, לחדש את היצירה°, לעדן את העשיה ולעלה את הבריאה° בכלליותה, במרומי האצילות°, הרוחניות המנצחת את כל בתפארת° עזוז° קדושתה. אור אל עליון קונה שמים וארץ, החפץ־האלהי°, המהוה את היש כולו, המעמידו ומחייהו, הדוחפו לעילוייו בכל קומתו המעשיית והרוחנית מריש דרגין עד סופם. הנבואה העליונה של פה אל פה אדבר בו, הנשפעת לנאמן° בית°, להקים עדות ביעקב לעולמי עולמים, לקומם תבל ומלאה, בנשמת ד' יוצר כל [עפ"י ע"א ד ט טז].
אור־התורה°, לא בחידות, ולא בחלום, ולא במראה נבואית° מודרגת, כי אם דוקא בהתודעות של פה אל פה אדבר בו, המיחדת את כנסת־ישראל° בעולם מכל גויי הארץ, ומיום אשר ברא אלהים אדם על הארץ מקצה השמים עד קצה השמים. האור האיכותי, הנפלא בטהרתו°, בחוזק הראותו, ובהוד° חותמו הריאלי, המבטא בכל את הדר° אמתת אצילותו°, ממנו נשאבת כל נבואה° וכל רוח־הקדש° בכל הדורות ובכל הזמנים, עד עולמי עד. אור־החיים° מעולם עד עולם [א"ק ב תקנב].
רוח אלהים אמת, המתפשט על כל מערכות האדם, המעלה את הטבע° מתחתיותו אל מרומי הקודש, ומכשיר את כל הנסיות° להופיע ולהגלות, מתמם את חזון העבודה־האלהית° בכל הסתעפיותיה על הבסוס הריאלי של החיים. ההבטה באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, "במראה ולא בחידות"°, המבססת את המוסר° ואת הדעת° על יסוד החיים והמעשה ועולה עם כולם יחד למרום הנצח והשלום°, אל מקום התפארת° ואמת° העולמים, אל יסוד החכמה־העליונה° שתחיה את בעליה בכל הדרות° חיים מלאים, המנצחים את כל התמותות, אל מקום הגבורה־העליונה° שכל הנעימות וכל החסדים° מסוכים בה [עפ"י א' ל].
נבואה שלמה - כחה של הנבואה השלמה, שנתיחדה לישראל באדון הנביאים ע"ה, שנגלה דבר ד' לו פה אל פה - המשכת גילוי הטוב האלהי הכללי, הקיים והנצחי, במעטה המעשי של סדרי החיים המוגבלים [עפ"י א' קסח].

סגולה נבואית - הסגולה הנבואית - ◊ היא המודיעה את המציאות של הישועה°, איך שהיא הולכת ומתפתחת, ע"י דרכי־ד'° במהלך ההויה, שהם מתגלים ע"י בחיריו, יחידי הסגולה, מקבלי רזי הנבואה° [ע"ר א רה].

סוביקטיבי - השגתו° המצומצמת° של האדם [עפ"י א"ק ב שיא].
הכרה סוביקטיבית - עצמו, ערכי מוסרו° והשקפותיו של האדם, התוכן הקרוב° אליו, אותו המוסד הרוחני הפנימי הפועל את פעולתו ברגשותיו הקרובים, הגשר המעביר אותו מעולמו המצומצם לעולם הרחב והמלא אור וחירות° של קדושה° [עפ"י קובץ ה ריב].
ע"ע אוביקטיבי. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אוביקטיבי סוביקטיבי.

ערמה - ענין ערמה שנופל על חכמה - טהרת השכל בלא קליפות° הדמיון° ולבושיו [ע"א א ב ס 84].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, ערום.

ציור - תואר [עפ"י ר"מ א ושם קלג].
כח הציור - השלמת הדיוקן° ושכלול התמונה הרוחנית° בכל פרטי תכניותיה, המביא לידי כל התבלטות תוארית בכל מלא עולמים [שם מט].
השתלמות התמונה הרוחנית, בתאור מפורט [שם קב].
החוש האסתתי° [קובץ א קס].
◊ הציור השכלי הרוחני הוא המפרט ומגבש את התוכן של המחשבה [עפ"י ב"א ז א].
ע' במדור זה, הרהור.

ציור - מצייר - מציג ברוחו° את המצוי [א"ק ג סז].
מציג לפני ההשקפה השכלית° את מה שהוא נמצא במציאות [שם א א].

ציור אלהי(21) - מעמדו היותר עליון של הכח המחשבתי° בצאתו אל הפועל תדיר [עפ"י קובץ ח סב].

ראיה שכלית - (לעומת שמיעה°) - הכשר השכל שישיג מעצמו מאלהותו ית' וסוד דרכיו° <כשם שבפועל חוש הראיה הפועל הוא האדם הרואה> [עפ"י פנק' ג רכח].
ע' במדור זה, שמיעה שכלית.

רגש - כח המצייר° והמדמה°, בעל הטעם והחן [ע"א ב ט קצא].
יסוד כח המדמה [ע"א א ה פ].
תכונה הבאה מיסוד הארת השכל° בזיקוקו העליון [ר"מ קכג].
רגש - (הרגש הישר°) - ההמשכה הישרה אל היושר° והטוב° לחוש בחוש הפנימי° ההולך למשרים° מהי הדרך הטובה הנאותה לאדם למען יהי' עולה למעלה למשכיל [ע"א ג ב קסט].
ע"ע רגש, מקור הרגש.

רוח הקודש - הרבה מדרגות במושג: קודם כל ישנה רוח הקודש של נבואה°, ואח"כ גם כשנסתלקה הנבואה, נשארה רוח הקודש. השראת־שכינה°, ורוח הקודש. יש בזה הרבה גוונים° ומדרגות. ישנם דברי מחשבה שהם רוח הקודש. בלשון חז"ל: "העוסק בתורה לשמה, מגלין לו רזי תורה". שפע זרם של הברקות, ותוכן של דברי־תורה בהלכה ובאגדה, שהם הופעה של רוח הקודש. הענין הזה מסתעף לעוד הרבה ענינים [מה"ה ד רטו־רטז].
רוח הקודש - אור רוח הקודש - פנימיות־התורה° [א"ק א סג].
ע"ע רוח הקודש, אור רוח הקודש המעודד את החיים. ע"ע רוח הקודש, שפעת רוח הקודש המיוחדת לישראל. ע"ע רוח הקודש של כנס"י. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, משמש ברוח הקודש.

רוח הקודש - הופעת רוח הקדש - ◊ מרום ההארה° וההדרכה האלהית°, המופיעה בפנימיות נשמתו° של האדם, ממקוריות הויתה, הדבקה ומושפעת מהשראת־השכינה° של רבון כל המעשים אדון כל הנשמות חֵי־העולמים° [עפ"י ל"י ב קעד-ה, (מהדורת בית־אל תא)].

"רוח הקודש" - הסגולה־הנבואית° בהתחלתה, המתפשטת על כל האומה כולה [א' צז].
כשרון הנבואה° במקורו, קודם שהוא מתפתח במלואו [שם].
הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור [א"ק א רע].

"רוח הקודש"(22) - אור° הנשמה° [ע"ר א קסח].
התנשאות הנפש מעל למושגים פרטיים להכרת קונה ודרכיו העליונים° [עפ"י שם שח (ע"א ב ז ב)].
רוח עליון בקרב הנשמה ואוצר ידיעות מסודרות, מתאימות זו לזו, הידיעות העליונות שהנשמה מפכה מקרב עומק עמקים שלה. <האמצעי היותר מוכשר לבוא למידה עליונה זו, הוא דביקות־בד'° בכל כח, והגיון רזי־תורה°> [עפ"י א"ק א רט, (ע"ט יג־ד) והתאמה להגדרות כאן].
השכלת דברי אמת° ברורים בלא טורח חפוש הקדמות ויציאת טיפין טיפין, ורק כמעין הנובע תמיד יהי' מוחו ושכלו מלא מעניני חכמה חדשים, מסודרים בדעת° וערוכים בתבונה [מ"א ד ג (פנק' ג נא)].
נבואת־המעלה°. תוכיות הנבואה והמדע הנדבק בנפש הנביא. הידיעה המעולה שתבא לאדם מכח קדושה° אלקית, בהגיעו למעלה כזאת מצד חכמתו ומעשיו. נבואה הבאה מגדולת הנפש והדבקה בעליונים. המדע המגיע בהכנה, (ש)דבר זה הוא מטבעי הנפש, שזהו חק טבעי שכונן השם ית' בנפש בתחילת אצילותה, שהסיבות השכליות מקדושת מחשבתו יביאו את הנביא למדרגתו הרמה. חול השפע האלקי המדע המוטבע. טבע הנפש יחייב, ברצון (אלהי) כולל, (את) שפע המדע לראוי לו [עפ"י ע"ס יח:־יט. (א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 132)].
ע' במדור זה, נבואה, מעלת הנבואה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, נבואה לעומת רוה"ק.

רוח קודש - חזיון של טוהר° פנימי [א"ק א רכז].
רעיון - אידיאליות°, התרוממות° רוחנית° [עפ"י ע"ר א ז].
התעוררות של חיים רוחניים [א"ק ב שנז].
כח הרעיון - יסוד המחשבה° וההרגשה [ע"ר א לט].

שטות - קוצר הדעת. חשכת ההבחנה החודרת [ע"א ד ח כה].

שכל - כח המופת להעמיד כל דעה וכל מחקר על בירורו ההגיוני° [ע"א ג ב קסט].
◊ כח השכל השופט - יסוד הצדק° להכיר את היחס היסודי שיש לאדם הפרטי עם כל מה שחוץ לו במציאות [ע"א ג ב קפו].
◊ השכל מחובר הוא מהמושגים הפנימיים°, שבאים לאדם מתוכיותו, ומתגלים בו בתור דבר ההולך ומתגלה מפנים° לחוץ°, ומהמושגים החצוניים, שבאים לאדם מחוץ לפנים, והם נפגשים זה בזה, ומחיבורם ותסיסותיהם° מתעוררת התחיה השכלית, בכל הרחבותיה [א"ק א נח].

שכל - כל עצמותו של האדם [ע"א ב ט רכג].
הנעם־העליון° [ע"א ד ו כג].
השכל האלהי° שבאדם - נשמת כל השכליות כולן, ראשית כל יצירה רוחנית, שבחיי האדם הפנימי, ושורש כל החיים כולם, ביסוד אמתתם [עפ"י פנק' א תעה].
השכל האלהי - השכל המלא, הראוי לכונן את אשורי הדמיון על דרך החיים, שממנו באה הופעת הנבואה, בהתגלות התורה, ואור רוח הקודש, והמשכת ארחות החכמה של כל דורשי־ד'°, וכל התכונות הנפשיות הנפעלות מהשפעה זו [א"ק א רלד].
השכל העליון - אור־ד'° באמת, יסוד שעשועי° התורה° והחכמה° כולה [קובץ א תרסג].
הכרה, שהיא מצד מתת אלקים, שאורי־התורה° זורחים° על נפשו° כשילמד בה לשמה°, ויכיר השכלתו ברום מעלה, ואורח מובטח בכל עז למעלה מגדרי השכל האנושי [מא"ה ב רעד].
השכל - ההארה° הרוחנית° שמאור־ד'° המאיר לאדם דרכו [ע"א ג ב קפח].
אור השכלי - טהרתה° של הנשמה° [קבצ' א ריג].
אור השכל המבוסס - רז החיים בעצמם, אומץ תפיסת החיים, שהנשמה מוצאה בו את דם הנפש שלה, המתאחד בעמק ההויה הנשמתית עם כל כחות החיים, ארוג בחוברת עם כל הסדור המוסרי° הרוחני° הממשי של כל מה שהוא מסביב, ממטה וממעל [עפ"י א"ש י ה].
התכן היותר עליון שברוח° האדם [א"ק א רסח].
מה שמאיר מקדושת הנפש [מ"ש סט].
השכל התוכי - הרצון הטוב בחיקויו העליון [א"ק ג לג].
תכונה שכלית - כונה טובה, רצון טוב [א"ה ו 164].
◊ השכל והמוסר - העולמים° היסודיים של החיים והמציאות [א"ק ג יט].
ע"ע דבור, הדבור האלהי. ע"ע חיים, כח החיים. ע"ע שכל, מקור השכל.

שכל - פתוח השכל - דעת העולם והמציאות, החכמות העיוניות, המעשיות והמופשטות, עד אשר יחוש גם כן צורך טבעי להיות מתענג על הדר החכמה המופשטת המדברת על האלהות° וכל הענינים המתלוים לידיעותיה [עפ"י ל"ה 132].
ע"ע אורה שכלית.

"שכל המעשי"(23) - (השכל) הנובע מדרכי המשרים° המוטבעים בנפשו של כל אדם ישר° כשמשתמש באור החכמה והצדק להוציאם לאור [ע"א ג ב קד].

"שכל העיוני"(23) - (השכל) המשוטט על הענינים המושכלים, הדנים על הענינים המופשטים וחזיונות העולם [ע"א ג ב קד].

"שכל טוב"(24) - השכל המקורי הנובע מעצמיותו [פנ' מט].

שכל ישר(25) - השכל הישר - הרגשת הטוב° והאמת בבינה° פנימית°, בלתי מתעוותת על ידי שום נטיה בעולם [ע"ט סה (קובץ ב קפא)].
השכל הפשוט והישר - השכל הנובע מעצם הטבע הנפשי [פנק' ב קצו].
◊ יסוד הסברא הברורה [אג' א קסט].

שכל מצוחצח - השכל המצוחצח - (השכל) המתעדן מעדנתו הפנימית של הרגש הטהור°, <המתעלה בשרשו ממעל לשורש השכל המנתח> [קובץ ד סג].

"שכל שאינו טוב" - הנובע מהשכלה זרה המעוררת לחיקוי ואינה באה מעצם נקודת הלב [פנ' מט].

שמיעה שכלית - (לעומת ראיה°) - ההכשר שהקרב אל ד' מכשיר עצמו שיוכל שכלו לקבל מה שיאמר לו מדברי האמונה° והקדושה° <כשם שבפועל חוש השמיעה עיקר הפועל הוא המשמיע> [עפ"י פנק' ג רכח].
ע' במדור זה, ראיה שכלית.

תבונה - (ביצירה ובאדם) - הבנה של תולדה וחידוש דבר מדבר, כלומר השתלשלות של תולדות חדשות העולות ברום מעלות גבוהות [ע"א ב ט ל].
ע' במדור זה, בינה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

תודעה - הכרה והרגשה חיונית [הרצב"י טאו בשם הרצי"ה].

תורה - (לעומת חכמה°) - ההכרה הפנימית° אשר ברוח האדם [א"א 99 (קובץ ה קמג)].

  1. מגילה כד: "לדרוש במרכבה וכו' באבנתא דליבא תליא מילתא". ובתוס' ע"ז כח: ד"ה שורייני דעינא בליבא תלו: "באובנתא דלבא תלו כלומר ראיית העין תלוי בהבנת הלב וכו' באובנתא בבי"ת לשון הבנה וכו'".
  2. אבות פרק ו משנה ו.
  3. מלבי"ם משלי ה כג: אויל ואולת הוא משורש אולי, שמורה על המספק והספיקות שיטילו האוילים בחכמה ובמוסר, וע"כ "חכמה ומוסר אוילים בזו", כי אין מאמינים בה. שם טז כב: "חכמה ומוסר אוילים בזו", כי הם מסתפקים ומטילים ספיקות פילוסופיות על חוקי החכמה ועל שרשי המוסר הבנוים על יראת ה'. שם יב כג: האויל הוא המסתפק בכל דבר, וחקי החכמה מסופקים אצלו ואינו מאמין בם כי לא יבין אותם. ואולת הוא הספק שהוא הפך הדעת. שם יג טז: הדעת הוא הפך האולת שהוא הספק בכל ידיעה. תהילים סט ו: אולת היא הספיקות שי"ל בעיון שע"י תרופף בידו אמונתו. משלי יד א: "ואולת בידיה תהרסנו" - האיוולת שהיא המטילה ספיקות על כל חקי החכמה, וכו' אינה בונה רק מהרסת ומחרבת, שכל כח האיוולת הוא רק להרס את חקי החכמה אשר בחכמה תבנה בית והיא עוסקת להרוס ולא לבנות להחריב ולא להקים. שם יד ג: האויל הוא המסתפק בחקי החכמה. והנה חקי החכמה אין עליהם מופת ולא ייוודעו ע"י שכל האדם רק מה' המה, ומי שאינו מתגאה ולא יהרוס לעבור את גבול שכלו שיאמר שבשכלו יוכל להשיג את הכל, הוא יכנע לחקי החכמה הנתונים מאת האלהים ויאמין בם ולא יחלוק עליהם, רק האויל "בפיו חוטר גאוה" - פיו המדבר תהפוכות הפך דרך החכמה, כאילו האולת שלו היא החכמה, הוא מסבת גאותו, וכו'. שם יד כד: אולת הכסיל וספיקותיו הם אולת וספק, כי האולת אינו ודאי אצלו רק אולת, ר"ל ספק. שם טו יד: "האויל יבקש אולת", ר"ל שיעמול למצוא טענות על דרכי החכמה במופתים פילוסופים מתעים. שם טו כא: כשהחסר לב ימצא אולת וספיקות ישמח בה.
  4. אספקלריא המאירה, אספקלריא שאינה מאירה - יבמות מט:, וע' רש"י חולין קלז. ד"ה תורת משה. ע"ע מי מרום ח"א, עמ' סב.
  5. בא"ק א נז: "כמה גדול הוא הערך המבדיל שבין חכמה לבינה. החכמה מקורית היא, אינה צריכה לקחת את יצירותיה מנושאים זולתה, היא מוצאה את מעינה המתברך ומתגבר, עולה ומפכה תמיד, מתוך תוכיותה, ובינה היא בינת דבר מתוך דבר, צריך איזה דבר תמיד לבא, להזרע, להכנס אל החוג, עד שיאירו החיים, חיי הבינה".
  6. נדה מה:.
  7. ריש הקדמת תקוני זוהר. בדובר צדק עמ' 109-108: "והנה כל ההשגות של האדם לחכמה שלמעלה מהשגת חכמתו, לדעת חכמה שידעו אחרים השייכת לחכמתם ואינה שייכת לו, הוא על ידי ההבלא דגרמי, זה שהוא למטה בעולם הזה. כי אותו ההבלא דגרמי של אדם זה כולל את כל מוחו וחכמתו, וכשעושה פעולות קדושות וחשקות טובים השייכים לאותו הבלא דגרמי, הוא מתדבק באותו הבלא דגרמי וזוכה לגלוי אליהו [שהוא היותר רגיל כי יש לו שייכות לכל אדם. כי הוא נקרא מלאך הברית דכל ישראל, שפעולתו היא ההכרה דכל ישראל הם חלק אלו"ק בשורשם כנ"ל. ומי שמכיר את זה יש לו שייכות עמו. כי יש לו שייכות לכל ישראל שכולם באמת חלק אלו"ק. וכמו ששמעתי ע"פ "ולמכיר נתתי את הגלעד", פירוש - מי שמכיר השם יתברך (שכל כחותיו ממנו) הוא זוכה לגלוי אליהו. משא"כ שאר צדיקים כל אחד הוא שורש פרטי ולא כולל לכל הנפשות. ועוד דברים בגו ואכ"מ] או שאר צדיקים. פירוש, כמו שכתוב בנצח־ישראל (למהר"ל, פרק כח) פירוש על גלוי אליהו, שהוא מחשבה הנופלת באדם. והמשכילים יבינו כי אין זה מחשבת עצמו וחכמתו רק מאליהו וכיוצא בו". ובמאור עינים להר"נ מטשרנוביל ויצא, ד"ה וישא יעקב רגליו: "והנה אם בא לאדם איזה בשורה טובה; גם בשעת לימוד - כשמתקשה על איזה דבר קודם שיבוא לו הדעת, נכנס בו כמו בשורה - שמרגיש במוחו שנכנס בו נקודה אחד, וזהו נקרא בחינת אליהו, וכו', אף שאין בני אדם מרגישין בזה מכל מקום מזליה חזי. ואם היה לו דעת היה יכול להתחיל לעבוד את ה' בבחינת אליהו שנתלבשה בו אז וילך בה ממדריגה למדריגה גדולה. וכו' תמיד הוא כך בכל אדם ובכל זמן - בחינת אליהו שלוח אל האדם הישראלי". ובסוד לישרים, לבן איש חי, ח"ג שאלה ד: "רשאי אני להגיד לך דבר אחד בגילוי אליהו זכור לטוב, דודאי בענין שיזכה האדם לדבר עמו פנים בפנים כמו שהיה לרבינו האר"י ז"ל, דבר זה קשה המציאות אפילו בדורות הראשונים וכל שכן בדורות האחרונים, ברם בזאת אפשר להאמין שיהיה גילוי אליהו זכור לטוב בהשכל של הצדיק, דהיינו יתלבש ניצוץ מן אליהו זכור לטוב בעין השכל של הצדיק ויורה לו האמת, והצדיק אינו מרגיש בגילוי אליהו זכור לטוב בשכלו, אלא חושב שהוא משיג האמת בשכלו, ובאמת אינו כן אלא הוא משיג הדבר על ידי התלבשות ניצוץ מן אליהו זכור לטוב בשכלו. ודבר זה נזכר בדברי מהרח"ו ז"ל בהקדמתו לשער ההקדמות שכתב וזה לשונו: "גם נזכר בהקדמת התיקונים בכתיבת יד וזה לשונו: "ואנת אליהו עתיד לאתגלייא בסוף יומייא, ואית מאן דעתיד לאתגלייא אפין באפין ואית מאן דעתיד לאתגלייא ליה בטמירו בעין השכל דיליה וכו'", עד כאן דברו, עיין שם. על כן חשבתי דרכי לומר כי אצל רבינו הרש"ש ז"ל היה גילוי אליהו זכור לטוב בטמירו בעין השכל דיליה, ועל ידו השיג הכללים בחכמה היוצאים ומוכרחים מדברי רבינו האר"י ז"ל עצמו שעליהם בנה כל הבנין שלו שבנה בנהר שלום ובסידור, ולפי זה מה שכתב בתיקונים הנזכרים לעיל "אית מאן דעתיד לאתגלייא ליה אפין באפין", היינו כמו גילוי אליהו זכור לטוב לרבינו האר"י ז"ל, ומה שכתב "ואית מאן דעתיד לאתגליא ליה בטמירו בעין השכל", היינו כמו גילוי שנגלה לרבינו הרש"ש ז"ל".
    ע"ע הערת הרצי"ה ע"ר ב תצג סי' סה והערת הרד"ך א"ק ד תקפח. ע"ע במדור הכרה והשכלה והפכן, "רוח הקודש", מוחו ושכלו מלא מעניני חכמה חדשים וכו', בהערה שם.
  8. סוף עדויות.
  9. ברכות לג. "כל אדם שיש בו דעה".
  10. ע' במדור נפשיות, ניצוץ, הניצוץ הנשמתי שבעמים מצד צלם אלהים שבקרבם.


  11. רש"י יתרו יח כא: ואתה תחזה - ברוה"ק שעליך.
  12. ע' ע"א ד ט ד. ש"ק, קובץ א רעב. ע"ע א"ת ג א.
  13. זוהר ח"א קמא:.
  14. מלכים א ה י, יד. ושם י ד.
  15. שבת קיד. ב"מ כג: חולין צה:-צו.
  16. ע' מאמר קדמות ס' הזוהר, לרד"ל, ענף חמישי ד, ס"ק ב, ד"ה על מ"ש במגיד מישרים פ' נצבים. ובאבן שלמה, פרק יא, בהערות ס"ק ה דף נב: "וגם ענין מגיד שבא לאדם הוא נשמתו בעצמו, אך שדרכה לדבר עמו פא"פ". וע' א', אורות ישראל ג י.
  17. בתולדות הפילוסופיה החדשה ח"א עמ' 180 מביא ש. ה. ברגמן את דברי דיקארט המבחין "בין הכח המדמה, שעל ידיו אנו מכירים את הגופים, לבין השכל, אשר על ידיו אנו מכירים את עצמנו". ובמבוא לתורת ההכרה עמ' 178, הוא מתמצת את דברי קנט שאומר ש"כח נפשי בלתי־מודע - כח דמיון יוצר, משקיע, דרך הרכבה בלתי־מודעת, הנעשית לפי כללי השכל, את החוקיות הקטגוריאלית (קטגוריות - הן הצורה לגבי חומר ההרגשה, הן מכשירי ההכרה היסודיים שבעזרתם אנו מלכדים את הריבוי החושני לעצם אחד [שם עמ' 122]) לתוך החומר החושני של ההרגשות. בעקב פעולה זו מופיעות ההרגשות הבודדות בתוך תודעתנו כשהן קשורות ביניהן קשר חוקי. כך משמש כח הדמיון היוצר קשר בין החושניות והשכל, הוא הוא השכל עצמו בפעולתו הקודמת לתודעה. פעולת ההרכבה הטראנסצנדנטאלית של כח הדמיון. וכו' כח הדמיון הכין את התופעות כך שהשכל יכול אחר כך לעבד אותן, לסדרן ולבנות מהן את העולם של המדע". "אותו כח ספונטני מכניס את הקשר לתוך ריבוי התופעות פעם בשם כח דמיון ופעם בשם השכל". ע"ע מורה נבוכים, ח"א פע"ג ההקדמה העשירית ד"ה הערה, ושם ח"ג פמ"ח ובדברי ס' העולם לר' אנטולי הפילוסוף (המכונה רוח חן ומיוחס לר"י אבן תבון) פ"ב המובאים עם תוספת הרחבת ביאור קצת, בעמוד העבודה לר"ב קאסובר, ויכוח השואל והמשיב כו, כז. וע' דברי הר"א קרשקש במורה נבוכים, ח"ב פ"ל דף סא.: ס"ק א "הדמיון ידמה הדברים הנאותים לאדם וישארו בו המוחשים אשר קנאם מן הראות עד שיכסוף מן הדברים הנכספים ויתנועע הדמיון... שהעין רואה את הדברים והדמיון חומד אותם... לולא חוש הראות והשמע לא יגיעו רשמי הענינים בדמיון, אשר הדמיון מקבל אותם פרטיים והשכל לוקח אותם כלליים מן הדמיון. כמו שאמר החכם "לא יושגו המושכלות זולת הדמיונות". ולכן אי אפשר שיהיה ציור ולא משפט מבלתי דמיון, והמשפט בדמיונות". ובע"ח שער נ פרק י (ובמבוא שערים, שער ו חלק ב פרק י שער הקליפות): "וכח ... המרגיש נתחלק לה' חושים. והם: א' המשוש, הוא בכל אברי הגוף כי ירגישו המשוש כשימשמש זה לזה או דבר אחר בהם. והד' חושים כ"א יש לו אבר פרטי, והם: העין, להרגש הראות; והאוזן, להרגיש השמע; ואף, להריח; והחיך לטעום. וכל אלו ה' חושים נמשכין מהמוח עצמו, כי שם עיקרם אלא שנתפשט הרגשם באלו האברים שזכרנו. וכל אלו נקרא חיצוניות, כי הם ממשים וגשמיים שהם רואים ושומעין בפועל גמור. אך הפנימי נקרא כח המדמה, וזהו במוח עצמו ומתדמה שם כאלו שם ממש הוא ההרגש ההוא במוח ומצייר שם איך היה אופן ההרגש ההוא אע"פ שלא הרגיש בפועל אלא האבר המיוחד לחוש ההוא כנ"ל. וכו'. עוד יש כח אחר במדמה והוא כי יצייר הדברים אף שלא באמתתן מה שאי אפשר להיות כן ההרגש החיצון. ועוד, שלא יוכל זה הכח המדמה לצייר רק בציור גשם חומר ולא בציור רוחני הנקרא צורה ונפש. ועוד שהמדמה יכול לדמות ולצייר הדברים בין בהקיץ ובין בחלום". ע"ע ס' הברית, ח"א מאמר טו, פרק ב. ושם שם מאמר יז פרקים י־טו. ושם שם מאמר יח פרק ג. מלבי"ם, שמות ג ה "כח המדמה הוא אמצעי בין הגוף ובין הנפש, שהשכל והנשמה מתקשרים עם הגוף ע"י המדמה, הוא המביא המוחשים וההרגשות של העולם הגשמי אל הנפש פנימה והוא המוציא כחות השכל והשכלותיו אל הגויה אל החוץ". ע"ע בפירושו לשיר השירים ג ב. ע"ע א"ק ב תקצד.
    היסוד להנהגות המדיניות, הכח המראה את המציאות בתכונתה המפורדה - ע"ע א"ק ב תנו־תנח "מנהיגי המדינות, וכל הגאונים החברותיים, הם מושרשים ביסוד השקפת הפירוד, בכח המדמה, המראה את המציאות בתכונתה המפורדה" וכו' ע"ש. ע"ע מורה נבוכים, ח"ב פל"ז "ואם יהיה השפע על המדמה לבד, ויהיה קיצור הדברי אם מעיקר היצירה או למיעוט ההתלמדות - זאת הכת הם מנהיגי המדינות מניחי הנימוסים". ע"ע א"ק א רנג.
  18. ירים משה לרמח"ל, אגרת יא, עמ' קה "סוד המוחין הוא פנימיות הענף ששרשו נעשה בו נשמה".
  19. ע"ע הוד הקרח הנורא, פרק א.
  20. נבואה, (נבואת שליחות), מעלת הנבואה - ע' רמב"ם, יסוה"ת פ"ז ה"א ושם ה"ז; ובמורה נבוכים ח"א פס"ג, ובח"ב פל"ב. ע"ע באור השם לר"ח קרשקש, מאמר ב, כלל ד, פרק א (מהדורת הר"ש פישר עמ' קפה). "עיקר הנחת שם הנבואה על הנביאים השלוחים, וכו', ועל צד ההשאלה נעקרה גם כן אל המדברים ברוח הקודש". וע' במלבי"ם עמוס פרק א א.
  21. ציור אלהי, הכח המחשבתי בצאתו אל הפועל תדיר - ע"ע פנק' א רסא סוף סי' פט2. ש"ק, קובץ א תקנא.
  22. רוח עליון בקרב הנשמה ואוצר ידיעות מסודרות, וכו' - ע"ע דרך ד' לרמח"ל, חלק ג פרק ג סי' א "ההשכלה הנשפעת, והיינו שיושפע לו שפע ממנו ית"ש, על ידי איזה אמצעיים שהכין לזה, ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, יוקבע בו ידיעת ענין מה, בברור, בבלתי ספק, ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות, סבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו, וענין זה נקרא רוח הקדש" עש"ע סי' ב ג. ובמאמר העיקרים, ילקוט ידיעות האמת, כרך א, רכח. ובגנזי הרמח"ל, עמ' רסא, סוד המרכבה דמות אדם והיחוד: "אבל עוד השפעה נמצאת באה מן השרש, שהוא אור השכינה שבתוך הנשמה, והוא אוסף כל חלקי הנשמה כל כך שלא יצטרכו לשוטט אנה ואנה, אלא יקבלו בהם ההשפעה הזאת, וכלם בבת אחת יתלהטו, וישיגו כל מה שיש להם להשיג באמת, בלא חולשה וטעות, וזה סוד רוח הקודש. ולפי התרבות הרוח - יותר תשיג הנשמה, וכן לפי התישב הרוח בה. וזה נקרא בפי חכמים הראשונים "רוח שכל". עע"ש עמ' רסב־ג.
    רוח הקודש, מוחו ושכלו מלא מעניני חכמה חדשים וכו' - חדושי הרמב"ן ב"ב יב. "נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם". ע"ע תולדות אדם לח:, ס' הברית ח"א, מאמר יז, פרק יב. עמוד העבודה לר"ב קאסובר, ויכוח השואל והמשיב טו. דברי סופרים לר"צ, לה. "מה שהוא ברוה"ק הוא השגה דרך חכמה ומושגת יותר לשכל וכן הם כל דברי המקובלים מתנאים ואמוראים וגאונים ושאחריהם" וכו'. וע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גילוי אליהו באורח שכל, בהערה.
  23. שבילי אמונה, הנתיב הששי: "דע שזה האנושי יחלק לשכל מעשי ולשכל עיוני. והשכל המעשי הוא אשר בו יבחר האדם הטוב מן הרע וראוי לקרותו דעת או חכמה. והשכל העיוני הוא אשר יבחר בו האדם האמת מן השקר והוא השכל האמיתי". עש"ע.
  24. תהילים קיא י, משלי יג טו, דבה"י ב ל כב.
  25. בפנק' ב ר סי' לה: "אי השמוש בהשכל הישר הוא מקור הטומאה, שורש כל הרשעה שבעולם כולו. והתרגֹלת להשתמש בשכל הישר, זהו רז הגאולה, גאולת החיים הזמניים וגאולת החיים הנצחיים".