נ

נא - ברצון חופשי <נא - לשון בקשה> [ע"ר א פה].

נאמן(1) - ("עדות ד' נאמנה") - מתאים אל אמיתתה של המציאות ויסודה, וקולע אל היסוד ההויתי, שאיננו מזדייף ע"י צלליו, המתערבים בכל מיני ההצגות שהמציאות, בכללותו או בחלקיו, נמסרים לנו על ידיהן [עפ"י ע"ר ב נו].

נאמן(2) - נביא° [פנק' ג נ].

נגעים(3) - (לעומת "שבט"° אלקי) - יסורים קרובים אל חוג המרגיש בהם [ע"א ד ה לו].

נגרא(4) - נגר - העושה מלאכה במים רבים, ומתקן ספינות° וכלים ללכת בהם ולעבור אורחות ימים°, <שהם דרכי המצוות° ודיניהם, שעל ידם עוברים את הים באופן שלא יטבע האדם בשיא גליו> [מ"ר 436].
ע' במדור בעלי חיים, נוני ימא. ושם, כוורא.

נדון בצואה רותחת - כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת - ע' במדור אליליות ודתות.

נדיבי עמים(5) - (כנוי לישראל) על שם המדות הטובות הטבועות בהם מורשה מאבותיהם° [מא"ה א קיט].
נדיבי עמים - אלה שיש להם נשמה־עליונה°, להיות חושבים ועוזרים לעם שלם [מ"ר 263].

נודר - "הנודר נודר בחיי המלך" - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, נדר.

נוכח פני ד'(6) - לפי השלמות העליונה [ע"א א ה ב].

נוני ימא - ע' במדור בעלי חיים.

נותן יד לפושעים(7) - מושיט לפושעים יד° לקרבם לתורה° ולעבודה° ולתשובה°, ומראה להם דרך האמת של תוה"ק, ומשתדל למצוא אפנים הראויים ונכונים להחזירם למוטב, ואינו דוחה אותם בימין° [נ"ה קלג].

נותנת חיים לעושיה, (התורה) - ע' במדור תורה.

נזהר(8) - "גם עבדך נזהר בהם" - מלשון זוהר, נזהר ומבהיק ע"י אור־התורה° והמצוה° [מא"ה א קיד].
הזהירות, וההבהקה של זוהר° הנשמה°, שהיא מוסיפה אורה קדושה <ע"י ההתעסקות העמוקה בתוכן המשפטים°> [עפ"י ע"ר ב נט].

נזוף - "נזוף למקום"(9) - אם אין האדם נמשך אחר הטוב° והיושר°, והולך במהלך הרגלו, ושום דרך טוב אינו נכנס בלבבו° לחשוק בו [עפ"י מא"ה א קס].

נזר אלהיו על ראשו(10) - החפץ המגמתי° העומד ממעל לו [א"ק ב תקנה].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, נזיר.

נח בנה מזבח, אותו המזבח שהקריב עליו אדם הראשון - ע' במדור אדם הראשון.

נח נפשיה - ע' במדור מות ועניינו.

נחותי ימא°(11) - הולכי ים° החכמה האלהית [מ"ר 421].
נחותי ימא - הנשמות שהיו מתגלים לו (לרבב"ח) ללמדו חידושין ורזין דאורייתא בהנהגה האלהית [מ"ר 421].
נחותי ימא - מלאכי־השרת°, שהם נחותי הים הנודע [מ"ר 421].

נחל השטים - מימיו - במדור מקומות וארצות.

נחל עדנים - "נחל עדניך"(12) - הצחצחות° העליונה הבלתי גבולית. המעין־העליון°, המתעלה מכל ערך עולמים°, שהוא הולך ושוטף בשטפי נהורים, וזרמי חיים אציליים° בלתי סופיים, חדשים לבקרים, שהם, בעצמת הופעתם משפיעים תוכן רוחני°, אציל באצילות העליונה, על היסוד המוגבל [ע"ר א כ־כא].
נחל העדנים - חיי אורות° של עדן° גן° אלהים° [א"א 103 (א"ק ד שצד)].
מי מנוחות של החכמה־האלהית° והחסד° המתנוצץ בנגוהות זהריו ממקור האור החסד והחיים, יתברך שם כבודו [ע"א ג ב קט].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מעין עליון.

נחלה(13) - התכונה הכוללת בישראל את העם, העיר (ירושלים°) והארץ. תעודת הקבוץ יחד, של העם, עם המרכז של קדושת אורו בתור העיר, ושל התפשטותו בתור הארץ, כשכל אלה קונים את התכונה של הנצח, שהוא בלתי פוסק. מה נחלה אין לה הפסק, אף הם בקדושתם העליונה אין להם הפסק [עפ"י ע"ר א ק].

נחלה בלי מיצרים(14) - מצב עליון שיש לו רק התרוממות ולא השפלה, רק עלייה ולא ירידה, מצב שהוא רחב במרחבי יה ואין בו שום צמצום והגבלה [ע"ר א קב].

נחלת גויים - "לתת להם נחלת גויים"(15) - המעלה האנושית, רצה הקב"ה° שתהיה ניתנת לנו מידו דוקא ע"פ התכונה הישראלית. חפצו יתברך הוא לתת להם נחלת גויים - שגם נחלת גויים תהיה ג"כ נתונה לנו מידו ית', שגם צד האנושי שביהודי יהיה ג"כ כולו ישראלי [ה' רו].

נחלת ד' בנים(16) - הבנים הם יורשי הרוח היסודיים, בעלי המורשה של הקדושה העליונה, המתנחלת מאבות° לבנים° לדור(י) דורות [ע"א ד יא א].

נחלת יעקב - ע' במדור האבות.

נחש הקדמוני - ע' במדור אדם הראשון; או במדור בעלי חיים.

נחש כרוך על עקיבו(17) - כריכת הנחש - תכונה גופנית המאפילה את העולם, המזהמת את הטוהר האצילי של החיים [עפ"י קובץ ה רפב].
ע' במדור זה, אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק.

נחת רוח ליוצרו(18) - תוכנו - שיוציא מן הכח אל הפועל כל כח שנטוע בו בהתחלת יצירתו אל תכלית המעלה שאפשר בחוקו. זהו נחת רוח ליוצרו שברא את בריותיו להשלמתם העליונה [ע"א א ב נב].

ניאץ ד'(19) - עושה דוקא ההיפך מציוויו [עפ"י ע"א כתובות ז.].

נכנס באוכלוסא - ע' במדור זה, בא באנשים.

נס בתוך נס(20) - נס° כפול, נס להתנוסס, העוקר את כל ההגבלות של כל חק שבטבע הנסתר ושבטבע הגלוי [עפ"י ע"א ד יא יח].
ע"ע נס כללי.

נס הניתן לכתוב(21) - נס שפעולתו היא העלאה פתאומית, המיוחסת לתורה־שבכתב° [מ"ש קט].

נס שלא ניתן לכתוב(21) - נס שפעולתו מתחלקת בכל הדורות להדרגות [שם].

נסיעה מקדם, "מקדמונו של עולם"(22) - כאלו לא בהמשך השפע השמימי האלהי, האינסופי, הנצחי, המאיר לארץ ולדרים עליה ומחיה את כלם [ל"י א קנו].
ר' במדור זה, חטא מגדל בבל.

נסירת הפרצופים(23) - ◊ המהלך הכללי של כל החיים בא בחבור שמיסוד הטבע וחבור שמיסוד הבחירה°. אם לא היסוד הטבעי שהושם ביצירה לקיום העולם והשלמתו, לא היה אפשר לבחירה להתקיים. אמנם תכליתו היא הבחירה השכלית, שיעשו הדברים מצד בהירות הדעת עפ"י היושר° והתקון°. כח הבחירה שבאדם מתגלה הוא מצד הפנים, בראית העין ואופן פנית הלב והמוח. לעומת זה משכן הכח הטבעי הוא בצד האחוריים. החבור באחוריים, מקום שליטת הטבע, בא להשריש את היסוד הטבעי בקיום ובהשתלמות, שהוא מוכרח להיות יסוד ושורש לצד הפנים וגם מתחיב ממנו ונלוה לו. אך החבור הטבעי לעשית המעשים מתוך דחיפה פנימית עורת°, איננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה, לעשות את המעשים הקודמים בעצמם מתוך הכרה פנימית ברורה. השלמות המתברכת לא תתן להשאר לעולם במעמד הטבעי, והיא המרוממת ומעבירה אל מדרגת ההכרה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה. התרדמה שמפיל ד' על האדם בלקיחת הצלע, היא קביעת ערך הטבע שיהיה רק בתור רושם, ולא בתוקף שליטה בפעל ובאין ידיעה ממשית שתוכל לפעול בכח הזכרון את קביעות ציורי הדברים כהויתם, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי. ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי־עד°. שהשכל מבחין שוב את ערך הטבע שהוא רק לרושם כדי שיבנה עליו שכל הבחירה את בניניו. והנסירה התרדמית, היא המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית°, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" [עפ"י ע"ר א שצב־ג, א' קמב, מ"ר 30־29].
חיבור אחור באחור ברוחניות לפני הנסירה, ואח"כ באה הנסירה - הטבעיות הישרה בכל ענין, באמונה, ביושר, בטבע, שהוא דבר טוב שאינו נותן מקום לקלקול, אבל מכל מקום אותו החופש הראוי ליתן מקום לתיקונים° גדולים גם כן אין כאן. על כן מנסרים - מביאין רגשי חופש, שאפשר ג"כ להיות נפרדים חד מחד, ובבחירה מתחברין. בזה מופיעים דברים גדולים בעולם ובאדם ובכל ההויה [קבצ' ב קיב].
ע"ע פנים ואחור במציאות הרוחנית.

נעבדך ביראה(24) - נרשים את היראה° הקדושה במפעל [עפ"י ע"ר א קפה].

נעל - נעילת מנעל(25) - ההזדיינות להכשר הפעולה. הכשרת הרגל° למצעדיה הכבירים והחפשיים [ע"א ד ו טו].
◊ המנעל עושה את האדם מוכשר לעבוד עבודת חול° לכל צרכיו [ע"א ב ט רסח].

נעל - חליצת מנעל(25) - הפסקת המעשים הקבועים בטבע הנפש והגויה יחד, הפסק ההכשר המעשי והחפשי [ע"א ד ו טו].
הפסק ההכשר לעבודת צרכי הגוף [עפ"י ע"א ב ט רסח].

נעל - ע' במדור זה, סנדל.

נעשה ונשמע - ע' במדור מועדים וחגים, שבועות.

נעתם(26) - הולך לטמיון, נרדם תרדמת מות [ע"א ד ט עא].

נפצי גלימייהו מהאבק(27) - כי הוי קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו - תלמידי רב הונא, שהיו עוסקים בתורה, וכשהיו קמים היו מרגישים שעיקר התלבשות נפשם ומדותיהם הכל רק מצד התורה, ולא הורגלו בדרך־ארץ°, הנחוצה מצד חברת בני אדם, היו לוקחים מעט זמן לאחר זמן לימודם ליסד הנהגותיהם על פי הדרך ארץ, וזהו דהוי נפצי גלימייהו. הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא - דכ"כ היו מתחכמים בענייני ד"א, עד שגברו בזה על היושבי קרנות, שכל חכמתם בד"א לבד. וזה מיוחס ליום, <הפך התורה דכתיב בה קומי רוני בלילה>, ובטל ולא היה ניכר הדרך־ארץ של יושבי הקרנות נגד חכמת הדרך־ארץ שהיו קובעים רבנן ע"י עיונם המועט. וזהו דהוי סליק אבקא - עצם הדרך־ארץ כשנפרד מהבגד, והוה כסי ליומא, שהי' מחשיך הדרך־ארץ של יושבי הקרנות. והוי אמרי במערבא, שהביטו יותר בדרך־ארץ, שהיו מנעימים זה לזה, אבל בבבל חובלים כתיב בהו, קמו ממתיבתא דרב הונא בבלאה, והיו מספרים לחידוש גודל יופי דרך־ארץ שלהם שהולידו ע"פ חכמה זו, אע"פ שבמערבא היו בעלי דרך־ארץ בהנהגה והרגל [עפ"י פנק' ג קנג].

נפצי גלימייהו מהאבק - כי הוי קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו - שהיו לומדים ע"פ סוד°, ומ"מ למדו ג"כ ע"פ פלפולא° של תורה. והיו מנפצים, לראות מה יכוון באמת - אינו אבק; והמותר - אבק. והוי סליק אבקא כסי ליומא - כי ע"י מה שהפלפול נראה נאה ויפה, עי"ז באה טעות לומר שרק זה עיקרה של תורה. יומא - הוא מדת ת"ת°, תורה שבכתב, מקור הפנימיות, שראוי לנו. ומ"מ הם לא טעו. והיו אומרים במערבא קמו ממתיבתא דר"ה בבלאה - הכירו זה בא"י ע"י רוה"ק°, בעיונם במדות העליונות [עפ"י פנק' ג קמב].
ע' במדור תורה, פלפול, תכלית הפלפולים היותר רחוקים שהשתמשו בהם רבותינו ז"ל בדורות קרובים.

נפש דוד - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, דוד.

נפשי - אנא נפשי כתבית(28) - המדה העצמית של אור־החיים° המחיה את הכל כנפש המחיה את הגוף [ע"א ד יב נג].

נצב ימינו כצר - ע' במדור תאורים אלהיים, "ימין", "נצב ימינו כצר".

נצח ישראל(29) - נשמת־האומה°. הפסיכולוגיה הצבורית. משהו שמחיה אותנו, קיים ונצחי, עילאי אלוהי, טהור עליון [עפ"י שי' ה 485].
נצח ישראל [...] לא ינחם - הכל עומד במצב רם ואיתן ממעל לכל שינויים ותמורות [ע"ר א מה].

נקרת הצור(30) - הגוף, שנתקדש מאד והיה ראוי לשפע אלקי נפלא [פנק' ה פ].
הסדק שבנקרת הצור (ממנו זכה משה לקרני־הוד°)(31) - טהרת° הגוף [מא"ה ג קצט].
טיהר (משה את) הגוף כ"כ עד שבקע בו האור הגדול, ועי"ז זכה למה שזכה. <כאשר הגוף חוצץ בין הקדושה° והאור־האמיתי>, כאשר ישבור האדם בעבודתו המחיצה עד שיבקע האור, ובפרט במדרגה גבוהה של אדון הנביאים, נאמר בצדק שסדק נשאר בנקרת הצור [עפ"י פנק' ה פ].
ע' במדור זה, שירי קולמוס.

נר ד' נשמת אדם(32) - נשמתו של אדם קרויה נר, להורות על ערכה בחיבורה עם הגוף, שרק דוקא מפני חיבורה בגוף חמרי תוכל להתעלות לתכלית ההארה הקיימת שלה בעתיד הגדול, שכולו טוב וכולו ארוך [ע"א ג ב סג].

נרוממה שמו - ע' במדור זה, רוממות שם ד'.

נשגב שמו לבדו(33) - מקור המקוריות של נהר הפלגים של האורה° של אור האורים העליונים [ר"מ סו].
ע' במדור זה, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.

נשואין(34) - (בין השי"ת וישראל) - קישור שהטבע עושה אותו. הטבע ששם הקב"ה° בכל נפש מישראל להיות חושק אחר רצונו־ית'°, שהוא באמת כל התורה כולה ומצותיה, מצד עצם טבע הנפש. קיום מצות במדרגה שטבע הנפש זוקק וע"י שגבר בה האור הקדוש הרי היא חושקת לכל מצות התורה, מפני שנפשו של איש ישראל כשהיא בטהרתה°, ראוי לה לרדוף אחר התורה ומצותיה, כרודף אחר החיים [עפ"י ה' רט].
התכלית המעולה, שיהיו הסיגים נבדלים מהנפש, ועי"כ תפעול הנפש הישראלית לפי טהרתה הטבעית, ויהי' לה עסק התורה ועבודת השי"ת [דבר] נמשך אחר טבעה. המיועד לנו לעתיד־לבא°, שכתוב "נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה"°. וע"ז נאמר "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". כאשר יטהרו הנפשות לגמרי, וינבע חשק התורה והעבודה מצד טבע הנפש [עפ"י שם רי־ריא].
התכלית הרצוי' לסוף הימים, שיגיעו לטהרת עצם הנפש בהופעה גדולה ועליונה [עפ"י שם עו].
ע' במדור זה, ארוסין. ע' במדור תורה, תורה, מגמתה ותכליתה. ושם, "תורה" לעומת "התורה".

"נשיית טובה" - ע"ע נשיה.

נשיכת שועל(35) - הכעס הרצוני, הבאה ברצון מכוון [ע"ר ב קסה].
ע' במדור זה, כעס החכמים. ושם, עקיצת עקרב.

נשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב - ע' במדור זה, כעס החכמים. ע' במדור בעלי חיים, שועל. ושם, עקרב.

נשים דעתן קלה(36) - האשה, כל הכח המוסרי שלה, גנוז ברגש הלב הטבעי, ואם תהיה ג"כ חכמה ומשכלת אין כח הכובד אצלה כח הדעת כ"א כח הרגש [ע"א ג ב רסו].

נשמות חדשות(37) - נשמות° שיש להן המעוף° הגמור, הטיסה העליונה° שמעל כל שאר וגוף°, ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף. הנשמות שעל גוף הם שורים, עליו הם מקיפים, חונים סביבו, מאירים אותו מכל עברים, ומשתמשים בו לתעודות המעשה וריכוז החיים הפעולתיים בצמצומם°. נשמות מלאות הופעת חיים גאיוניים, ממשלת עולמי־עולמים°, הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת לפני הדר° אל° עליון°, האצולות מזיו° החכמה° והגבורה° של מעלה [עפ"י א"ק ג שסח].
נשמות שהן למעלה מן הגוף, יוצרות אותו, מתרכזות בו, ושואפות ממנו ועל ידו למרומים° נשאים מאד [שם ב שפו].
ע' במדור אדם הראשון, אדם הראשון לפני החטא.

נשמות ישנות(36) - נשמות שבגוף - נשמות ששמרי הגוף° מתאחזים בהן, שאין להם המעוף הגמור, הטיסה העליונה, שמעל כל שאר וגוף, ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף. נשמות שבגוף יכלו - כל הנשמות הללו הם מוכרחים לכלות, מוכרחים להשתלם בצביונם המיוחד, להוציא אל הפועל את תפקידם הגופני ולהתעלות אחר כן ממעל לו [עפ"י א"ק ג שסח].

נשמות שבגוף יכלו(36) - כל מה שמוכן לצאת מן הכח אל הפועל מקדושת ישראל יצא. <הנשמה כל זמן שהיא בכח נקראת שהיא כלולה בגוף, כמו כח הנתלה בחומר, אבל כשיוצאת מן הכח אל הפועל שוב אינה צריכה כלל לגוף> [מ"ש סו (מא"ה א צז)].

נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה(38) - שהמוסריות° תהי' מורגשת בכל זהרה° בלב בני אדם [ל"ה 66].
האדם עומד הוא לעלות אל מעלה רוממה, שתהיה קדושת מדותיו מעשיו ודעותיו קבועות בו [ע"א ג א טו].
תורת־ד'° היא נובעת ממעמקי הלב. כל אדם שומע־קול־ד'° הקורא אליו ושש ושמח לעשות רצון קונו וחפץ צורו [עפ"י ל"ה 149 וההגדרות הקודמות].
תכלית השלימות, שיהיו דרכי־ד'° הטובים° כל כך חזקים בטבעם בלב האדם עד שיהיו חזקים כחוזק כל הכחות הטבעיות שהם ברית־עולם° קיים, <ויהיו בהם שתי המעלות: מעלת החופש שבא מצד הבחירה°, ומעלת החוזק ככל הדבר החקוק וקבוע בטבע>(39) [עפ"י קבצ' א קיז].
ההכשר שיבא בדרך כללות, בישראל ובמין האנושי, של הלב האנושי, להרגיש יפה את הטוב והצדק האמיתי, שיתעדן ויבוא למעלה כזאת, שאפילו אם יעזב להיות מתנהג כולו על פי נטיית לבו לבדו, ילך הלוך ועלֹה בדרכי חיים שיהיו מביאים אחרית ותקוה לו ולעולם; <והדבר הולך ממדרגה למדרגה בדרכה של תורה עד אשר יבואו ימים אשר> ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', ההכרה הולכת ומתגברת עד שהיא נכנסת בלב כל יחיד גם בפני עצמו - כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם(40) [עפ"י ל"ה 249].
ע' במדור זה, מלאה הארץ דעה את ד'. ושם, נישואין. ע' במדור האבות, והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. ע' במדור תורה, תורה, מגמתה ותכליתה.

  1. מורה נבוכים, ח"א פנ"ד ""בכל ביתי נאמן הוא", כלומר שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית קיימת".
  2. במדבר יב ז: "נאמן הוא". שמואל א ג כ: "כי נאמן שמואל".
  3. תהילים פט לג.
  4. ב"ב עג:.
  5. תהילים מז י.
  6. איכה ב יט.
  7. תפילת נעילה.
  8. "נזהר", מלשון זוהר - כבנפה"ח, שער א כ בהגה"ה השניה. ובכתר שם טוב השלם סי' שיט.
  9. תענית פרק א משנה ז.
  10. במדבר ו ז.
  11. שבת כ:, ב"ב עג.
  12. תהילים לו ט.
  13. מה נחלה אין לה הפסק - זבחים קיט., ר"ה יב:.
  14. שבת קיח.
  15. תהילים קיא ו.
    שגם צד האנושי שביהודי יהיה ג"כ כולו ישראלי - ע"ע א', אורות ישראל, ה ח. פנ' צב. לשלשה באלול סי' יא. א"ק ב רצט. (ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, לאומיות, בהערה שם).
  16. תהילים קכז ג.
  17. ברכות ה משנה א.
  18. ברכות יז.
  19. תהילים י ג.
  20. שבת צז., פסחים קיח:, סוטה מז:, חולין קכז..
  21. יומא כט.
  22. בר"ר פר' לח ז, ושם פר' מא ז.
  23. בע"ר ב תצז סי' עד מביא הרצי"ה בר"ר פר' יד: "רשב"נ אמר דו פרצופים בראו נסרו ועשאו גבים" וכו'. ספר הכללים לרמח"ל (מהד' ר"ח פרידלנדר) כללים ראשונים סי' כח, עמ' רעו־ז, ענין אב"א, ופב"פ, והנסירה: "ברצון הקב"ה שתהיה העבודה בבני אדם, שהיא מה שאינו בידי שמים, הנה יצטרך שהרצון העליון יתן להם ענין שבו לא יהיו צריכים לו ית', כמו שצריכים בשאר הדברים, ויוכלו לפעול מצד עצמם בבחירתם, וזה נעשה במה שאימא יוצאה מז"א, ונכנסת בנוק' ונוסרת אותה ממנו, ובונה אותה שלא על ידו. וזה מה שנותן בשרש התחתונים כח בלתי מצטרך אל ההארה העליונה, אלא מוטבע בעצמם שלא יפעלו בכח מוכרח אלא בכח בחיריי וכו', כי הם המשונים לשבח מכל שאר הבריות, שיש להם המעשה הבחיריי הזה, והוא המועיל לבריאה והנותן לה השלמות, כמ"ש ונמצאים שותפים עמו ית' בקיום עולמו והשלמתו". ע"ע א"ש ה ו1. ע"א א ב סג, ושם ד ט סט, ע. בקבצ' ב קיב "עקבא דמשיחא הוא בסוד הנסירה. כנסת ישראל הולכת ומתפרדת מהטבעיות של היהדות, מהקישור של האמונה בטבע, והוא הדין לכללות האדם. אבל הוא כדי לשוב למדה יותר עליונה, ע"י בחירה ברורה. הנסירה מסוכנת היא במקום פרוץ מפני התאחזות הקליפות באחוריים, אבל כשעולים למעלה בגבהי מרומים, אין פחד. כנסת ישראל עלתה בכללותה ברום המוסר, בחכמה ובינה העליונה של תוכן הקודש של התורה, שפעלו הרבה דורות וזיכוכי הגלויות. על כן אין פחד מהנסירה, הרחק לא תרחיק ללכת, מיד תשוב בבחירה חפשית, למעלה עליונה שאין לה דוגמא". ובש"ק, קובץ א תרמג "היכולת לעמוד במעמד הפכי ומנותק מהקדושה, רק היא תתן את האפשרות להרצון המשוכלל לצאת אל הפועל, וכל זמן שלא נתגבר כח הרצון של הטוב בעולם כראוי אין יכולת ג"כ להנתק ממנו. רק בעקבא דמשיחא יבוסם העולם בכללו עד שהרצון העצמי יהיה בתכלית הטוב, ולעומתו תתגבר היכולת גם על הנתיקה הגמורה, ובחירת ההתדבקות בטוב האלהי, תהיה ברצון גמור וחפשי לגמרי. כשהנסירה נגמרת - יש אפשרות לבנין עולם של תולדות עד עדי עד. ומתגלה רז זה בחוצפא דעקבא דמשיחא, שחלק ממנו כבר יצא לאור. ורמי הגיון כבר יכולים להציץ מאורו זיו ניחומים וגבורת עולמים. לא כאדם הראשון, שנברא דו פרצופים מחוברים גב בגב, כי אם פנים בפנים ידבר עמנו". ע"ע א"ת ב 210, ש"ק, קובץ א לו. ושם
    המהלך הכללי של כל החיים בא בחבור וכו' - ע' ע"ר א רצא "כל גדר החיים לא ייוחס כ"א לשלמות עליונה של סגולת הרכבת החלקים וקשורם". קיום העולם והשלמתו... היסוד הטבעי בקיום ובהשתלמות - מ"ר 34 "תכונת ההגדרה המיוחדת של חיי האדם, שהם מחוברים מנטית החפץ לקיום ההרגשה העצמית - אשר לכל חי - עם רגש שאיפת ההשתלמות".
    השלמות המתברכת - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, בינה (ספירה), שהשלמות המתברכת - בינה, שפרצוף ספירתה הוא אימא, כי "אם לבינה תקרא" כידוע.
    קביעת ערך הטבע שיהיה רק בתור רושם - ע' ע"ח שער העקודים, ריש פרק ו שכל אור שעולה ומסתלק, מניח קצת הארה למטה במקום אשר עמד שם, והארה זאת נקראת רשימו.
  24. בנוסח ברכת העבודה, וסוף שמונה עשרה.
  25. שבת סא.
  26. ע' ישעיה ט יח. למנדלקורן הוא מלה מורכבת מן נָע תָּם. ובמלבי"ם "מענין אטם וסתימה, והמפרשים פירשו מענין חשך בערבי".
  27. כתובות קו.
  28. שבת קה.
  29. שמואל א טו כט.
  30. ע' ארבנאל על מו"נ פרק נד ד"ה ואמנם מה הוא ענין ונצבת על הצור.
  31. מגילה יט:, שמו"ר פר' מז ו.
  32. משלי כ כז.
    שכולו טוב וכולו ארוך - ע' במדור משיח וגאולה, יום שכולו טוב.
  33. תהילים קמח יג.
  34. שמו"ר פר' טו לא.
  35. אבות ב משנה י.

  37. נשמות חדשות, יכלו נשמות שבגוף - ע"ז ה. ע"ש תוספות ד"ה אין בן דוד. ובת"ז קג. ובר"ר פר' כד ד "אין מלך המשיח בא עד שיכלו כל הנפשות שעלו במחשבה להבראות". ומו"ר הרב שלמה אבינר ציין לשער הגילגולים הקדמה ו, והקדמה ז. וע' ס' הבהיר אות קפד, ובמקורות שציין באור בהיר שם ס"ק ד־ו. ע"ע א"ק א סג. ע"ע ק"ה רלח.
  38. ירמיה לא לב.
  39. שתי המעלות: מעלת החופש שבא מצד הבחירה, ומעלת החוזק ככל הדבר החקוק וקבוע בטבע - ע"ע ברית (לעומת חסד). ע"ע חסד (לעומת ברית).
  40. ירמיה, לא, לג.