מצוות הלכות מנהגים

וטעמיהן


הגדרות מבוא:

טעמי מצות - (בעוה"ז) - מה שהמצות° גורמות שנשכיל על ידי עשייתן. החכמה הבאה אחרי קיום המצות וקבלתן. ההסתכלות, ע"י קיום התורה והמצות, בדברים גדולים דרכי נועם ונתיבות שהמצות מעוררות אותנו עליהם [עפ"י מ"ש קסז (מא"ה ב קכא)].
ציורי° שכל המתהלכים עם החיים, המלבישים את המחשבות העליונות הגנוזות במצות להמשכתן בקרב לבבנו כדי שיהיה ללבנו על מה להתרומם ולכח חיינו על מה לבסס את פעולותיו בחפץ חפשי מלא עונג° [עפ"י א' קכג].
ע' במדור תורה, "אמון פדגוג".

טעמי מצות - אמתת טעמי תורה - עיקר הטעמים, הסיבות° העצמיות לחייב מציאות המצות, שהם חקוקות בחכמה־העליונה°. חכמה גדולה הקודמת במעלה למציאות המצות, שע"י מציאותה המצות נמצאות, הסיבה העצמית למציאות המצות. ההבנה מפני מה יש צורך והכרח בכל מצוה ומשפט ממשפטי התורה לפי תכלית עמקם, <דבר זה תלוי בעומק החכמה־העליונה° שאי אפשר להשיגה בעוה"ז° כלל> [עפ"י מ"ש קסז (מא"ה ב קכא)].
ע' במדור תורה, "אמון מכוסה". ע' במדור משה, הראני נא את כבודך וגו'. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה. ושם, "והיה ביום ההוא לא יהיה עוד אור יקרות וקפאון" אלו טעמי־מצות שיקרים הם בעולם הזה, קפויים (צפים) יהיו לעתיד־לבא. ושם, אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל.

"מצוה כמאמרה"(1) - המעשה הטוב° המבונה כמאמרו, המתאים בפועל את החיים הקרובים המעשיים, והחיים הרחוקים העליונים, הרעיוניים והשכליים <שבאמיתת עצמותם הם אחוזים זה בזה> [עפ"י ע"א ד ו סא].
המצוה° שדקדוקי גבוליה משתמרים מתוך כח החיים העליונים, השומרים את התואר המלא של כל סעיפיה ממעל לכל מדה קצובה וגזורה [ח"פ 6].
(מצוה) בכל מעמקי כונותיה, בכל קדושת קשור החיים שבמקור חיי החיים חי העולמים כולם, יסוד כל שפע° הקודש° של כל העולמות° וכל הנשמות° כולן [שם 5].

הדקדוקים שבמצות - ה'דיבורים' היותר מבוררים, שעל ידם האומה בכללה מבעת את הרגשתה הפנימית כמה התורה° כולה יקרה וקדושה בעמקי לבבה [ע"א ד ד י].

הזכרת שם ד' על ערכה של המצוה° - עינינה - שלא תשכח על ידי ריבוי הדקדוקים במצוה האלהית ושמירתם, התכלית העליונה המכוונת מהם. לבל יהיו הדקדוקים רק ענין מעשי, המונע את כח הלב הער והשכל הטהור להתענג° על הוד המצוה ויקר ערכה. קריאת־שם° ד'° על המצוה, התודעות והודעת התכלית העליונה הכללית היוצאת מריבוי הדיקדוקים, להעיר את קדושת נפשו ושכלו, כי רם ונשא הוא הערך שיש למצות ד', ושרישומם צריך שיהי' בלב חזק ואדיר באפן אלהי לא כמדת נימוס שכלי [עפ"י ע"א ב 407, מעשר שני יח].

מצוות הנקראות "אות"(2) - מצוות° שענינן הוא להודיע אותנו ענין אחד מהכרת אלהותו° ית' ודרכיו° בבריאה° ובהנהגה, מה שלא יוודע על פי השכל האנושי, ומזאת הידיעה תצאנה תולדות גדולות, עקרי אמונה° ועקרי תורה° ועבודה° [עפ"י מ"ש רנג].
השבת נקראת אות - שעל ידה נבין ענין המשפט האמיתי מהשופט צדק ב"ה [עפ"י פנק' ה צה].

◊
אסורים - האסורים - המחשבות, הרגשות, הפעולות, ההנאות, שהם שואבים את מהותיותם מן הרע° הכללי שבעולם, והם ממילא מבצרים אותו במגעם הפרטי [א"ק ג קסא].
איסורי תורה וענפיהם - כל אותם המצויים והתנועות, השייכים לאותו התוכן של החטא הכללי (חטא־הארץ°), ואי ההשלמה של המוסר הכללי העליון שיש במציאות [קובץ ו רפח].
ע' במדור זה, איסור המאכלות וההנאות.

מצוויים - המחשבות, ההרגשות, הפעולות, ההנאות, שמהותיותם נשאבת מן הטוב° ותגבורת מעינו, הרי הם מצוויים ועומדים לשמור ולעשות [עפ"י א"ק ג קסא].

מוּתָרִים - כל מה שהוא מוצל מן הרע° הכללי שבעולם, מהמחשבות, הרגשות, הפעולות, וההנאות [עפ"י א"ק ג קסא].

◊
מצוה - גילויה של התורה°, לקיום והדרכה בחיים [ב"א 7].
תרי"ג מצוות - ההתפרטות הריאלית של התורה°, בלימודה ובקיומה [שי' דברים 292].
מצוות - מעשה המצוות - התגלות המחשבה°, החיות האלהית° בתכונה המעשית [אג' ב לט].
פרטי המצוות של התורה כולה, בתכונת העשיה שלהן ובהופעת ההסתכלות העיונית וההרגשית - הסעיפים המעשיים, היוצאים מתוך התכונה המדותית־הישראלית°, של ההופעה־האלהית°, המלבשת את אורה הפנימי של הנשמה [עפ"י ע"ר א ד].
המצוות - הבעת הבטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה מעשית ואידיאלית°, היוצקת את רוח־ד'°, רוח ישראל המלא הכללי, הממלא את חללה של הנשמה°, בתוך כל הכלים° הרבים המיוחדים לה [עפ"י א' יב].
הפעולות האלהיות° העושות דרכן לעשות את ההכנה המוסרית <שתוכל לצאת אל הפועל בבוא עתה> [עפ"י חזון הצמחונות והשלום, כג (א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 94)].
פעולות פועלות תכליות נכבדות עשויות בסדר אלקי, <ולפעולותיהן חוקים קבועים ככל חוקי המציאות שחקק הבורא יתברך בטבע ובמה שלמעלה מהטבע> [מ"ר 541].
◊ פעולות יציריות שהמחוגה האלהית תארתן <(ולא) דברים סימבוליים, כמו סימני זכרון, ומ"מ יש בהם מרחב גדול לכל היופי הסימבולי> [עפ"י קובץ א שפד].
דרכי־השי"ת° העליונים [מ"ר 544].
המעשים המביאים את הטוב־המוחלט° לנפש ולכלל המצוי [עפ"י ע"א ג ב צט].
מעשים, שהציורים° הרוחניים° שבשאיפה של נשמת־האומה° כמוסים ביסודם <שהננו מקושרים אליהם בקשר של נשמה, של חיים, של כל הויתנו> [עפ"י א' ס].
המעשים, הבסיסים החמריים, הנושא הממשי, שהציור הרוחני היותר עליון ומקורי של חפץ האומה מצד מגמת חייה העליונים, מניח בהם את אוצרו [עפ"י שם].
המעשים שהם הבסיסים החמרים, הנושא הממשי, שמנחת בם את אוצרותיה התיאוריה הגדולה של הציור הספון בכללותה של התורה הכתובה והמסורה, ובהשתרגות כל פרטיה, הציור הרוחני היותר עליון ומקורי של חפץ האומה מצד מגמת חייה היותר עליונים בצורה מאירה בכלל הבנתה והרחבתה, בהגיונותיה, בסגנוני הרצאותיה, בתוצאות השקפותיה, על ההויה, על האלהות, על העולם, על האדם, על היחיד, על החברה, על הטוב ועל הרע, על החיים ועל המות [עפ"י שם (קובץ א, ג ד)].
גילום בפעל של המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית [עפ"י שם].
הכונניות° המעשיות של היהדות° הבאות למלאות את מלאכת הצנורות°, שעל ידם ימלא דבר היחס של הזלת שפע טל החיים מהאידיאה־האלהית° הטהורה° אל האידיאה־הלאומית° שלה, ברוח° בשכל ובמעשה, לא רק בחיי כל יחיד כ"א גם וביחוד בחיי הלאום כולו [עפ"י שם נ].
המצוות והמנהגים - כלים רבים המכילים בקרבם, כל אחד ואחד, ניצוצי אורה אחדים, מהאורה העליונה והגדולה של אור האמת והיושר האלהי הזך והמתרומם, <שהחפץ האדיר שיגלה ויראה בפועל בעולם, הוא טבע נפשה הכללי של האומה> [עפ"י ע"ה קכד].
חיובי האומה הפרטיים, שעל ידם יבוא האגד השלם הלאומי, שיוכל להאיר בקרבו ביותר האור הפנימי של המוסר החפשי והעליון, אשר אותו אנו מבקשים [עפ"י אג' א קעד].
צינורות ההזנה הנשמתית והגנת החיים של כנסת־ישראל°. דבר־ד'°, הפלג הכללי המתגלם באורח החיים, הרשום בתכניתו [עפ"י א' קמד].
המצות כולן וכל פרטי "דת משה ויהודית" ודקדוקיהם - המזון המבריא התדירי לכנסת־ישראל [א' קיז].
המצוות - עמודי כל העולמים וסוד קיומם, הנותנים את החשיבות הנצחית לחיי העוה"ז ולהוקרתם בצרופם לחיי העוה"ב° [ע"ר א ריא].
הצינורות שעל ידם שפע האמונה° והאהבה° שופע והולך תמיד [א' סט].
הצינורות שטל הקודש° של נועם־עליון° ויפעת° אלהים־חיים° מתהלך בהן בחן° זרמיו החביבים, באהבה בתענוגים° [א"ק ג קעו].
העצות(3) העליונות, המעשים אשר דבר־ד'° ית' צוה אותם [מ"ש רה].
מעשים טובים° והמה עצות עליונות° להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה חשובה [עפ"י ע"א ג א עג].
עצות עליונות מכשירות את האדם בכללו ובפרטיו לתכליתו הנעלה, להכשיר נשמתו, כחותיו ומדותיו, אל הטוב הנשגב° שהוא עתיד להשיגו באחרית השלמתו. עצות נפלאות ממפלאות תמים דעים להצליח את האדם לעד, (ש)יש בתעודת תכליתן דברים נשגבים ונעלים, דברים רמים כאלה שגם בהיות האדם במצב שלמות מדותיו, השכלתו והכרתו הנכונה, ימצא בהן הוד ותפארת נצחית [שם ב טו].
מצוותיה של תורה - שלשלאות גדולות שמקשרות את ההוה אל העתיד. עצות נפלאות לרכס את העתיד עם ההוה. דרכים של חקים° ממשים שהם ממלאים את המטרה הגדולה של הובלת האנושות, לכל הפחות, אל העתיד הנכסף [פנק' ב סא, סב (ל"ה 50)].
עניני קדושה° שהנפש מוכנה להתעלות בהם, והמצות מוציאות אותן הקדושות מהכח אל הפועל, כמו שבפשטן של דברים הן רומזות לדעות טהורות° ואמתיות, שהמעשים מוציאים לאור את הדעות [מא"ה ג קמב].
מערכות של ציורי הנהגות ופעולות שמהם מתפשטים כל הדברים הנעשים והבלתי נעשים בכונה מצד הנשמה [שם ב רנח (פנק' ג מ)].
חיובים נעלים, הראויים להמשיך עז הקודש־העליון° בעולמים כולם [ע"א ד ט קלז].
◊ תוצאות ההארה° המלכותית° של העולם כולו, מלכות־שמים° הכוללת כל עולמי עד° מראשיתם° עד אחריתם°, מרום מעלתם עד תחתית עומק ירידת° שפלותם [ע"ר א ח].
◊ הדרך הסלולה לאחד את כל התוכן המעשי שבחיים עם היסוד של התשוקה־האידיאלית° אשר היא יסוד הכל [א"ק ג קסט].
◊ המצות האלהיות סגולתן - לשמור טהרת הנפש ע"י המעשים הנעשים בידי אדם [ה' ריג].
סגולת המעשה המיוחדה של המצוות - העלאת החיים על פי ההשכלה האלהית שביסודן לאותו הגובה המסקנתי שהתוצאות של המצוות נובעות ממנו [עפ"י קובץ ו רפו].
ע' במדור תורה, תורה ומצוות. ושם, תורה והמצווה. ע"ע הלכה, הלכות.

מצוה - כל דבר שהוא אמצעי שידבק בו השכל האמיתי [פנק' ג קעד].
ע"ע חטא.

מצוות והתפילות - תפילה בכונה, כל ברכה ותהילה, כל מצוה וכל מנהג טוב - המכשירים היותר טובים להרחיב את הנטיה של קרבת־אלהים°, ולהרחיב את צעדיה במעמקי הנפש. האמצעיים ליסד את הרגשת קרבת אלהים בלבו של אדם בדרך יסוד מוסד [קובץ א כ].

הליכות של התורה° - צינורות° הקדש°, שמפי יוצר כל כוננו להזיל חיים נערכים לכל יצורי עולמים [ע"א ד ט מג].
ע"ע הלכה, הלכות.

ארחותיה של תורה - כל ארחותיה של תורה - נתיבות הרגש והמעשה המתפשטים בצורתה המיוחדת של ההשכלה האלהית כשהיא ממלאת את הנפש בהשקפת עולם מיוחדת [עפ"י קובץ ו רפו].

מצוות - מטרת המצוות - שיביאו את החיים כולם למדרגה היותר נעלה, למדרגה זו שראויים יהיו החיים להיות תכלית עצמית. והן ערוכות כקוים ישרים המובילים את החיים לאותה המטרה שהיא - קְדוּשָׁה° [עפ"י ע"ר א תלד].
המבוקש הפנימי של תכן כל מעשה של כל מצוה - חיבור ואיחוד של האמונה הרוחנית ואמונה המסורתית [עפ"י מ"ר 71].
תכלית המצוות - ההכרה העליונה המשתרשת בלבו של אדם בהגדלת־שם־ד'־ית'° המביאה לכל טוב [ע"א ג א עג].
להשפיע על המציאות בכללה ועל האדם המקיימם, את האופי של קדושת הצדק־המוחלט° [קובץ א שצ].
תכלית עשיית המצות בעוה"ז - להגיע להשגת השי"ת° ולהמשך אחרי רצונו בכל עניני הגוף ובכל דרכיו [פנק' ג ע].
תכלית המצות בפועל, ביחוד השמעיות° - לרומם את כח החיים והמוסר° של כנסת־ישראל° בכללותה [פנק' ב קנח (ל"ה 236)].
כונת המעשים - לשכלל הקדושה° הלאומית המיוחדת לישראל, לצורך התיקון הכללי העתיד לבא [ע"א א א קעו].
מגמת מצות התורה - להרים את מעלת הכח האנושי המוסרי° במה שנוגע לבחירה־החפשית° בתכלית קדושתו [ע"א ג ב סג].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, תורה ומצוות, מטרתן קיומן. ע' במדור תורה, תורה ומצוות.

הטוהר האלהי, המופיע ע"י קדושת המצוות - מרום טהרת הקדושה המקורית, הבאה מאור הקדושה־העליונה°, החפשית° מכל מעצור של מצר וכל מועקה של איזו הגבלה והכבדה שעבודית לכל כח וכל חומר [ע"ר א ח].

◊
מצוות בני נח(4) - המוסריות° הכללית [ל"י א צו].
מצוות בני נח - המצוות° המכוונות להשלמת האדם הטבעי שהוא ישר° ונאמן° [מ"ש קט].
שבע מצות בני נח - כללים קצרים (של) ההנהגה הכללית הראויה לעצמות כלל האנושיות ומוסרם <לעומת הנהגת התורה° המיוחדת לעצמותם של ישראל> <שפרטיהם המעשיים, ויותר העיוניים, הנם שדות גדולים רחבי ידים> [עפ"י ע"א ג ב לח, ופנק' ג שיח].
מצות שהן רק מישרות אורחות הטבע [עפ"י פנק' ה סד].
פרי הקולתורה הכללית [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 78].
כלל תורת בני נח - יסודי המוסר הטבעי. מעלת דרך־ארץ־הטבעית°, טהרת המדות, בנטיה נקיה אל הצדק° והיושר° המוחש והמורגש ושנאת הרשע והעול במדה הגלויה שהיא נחלת כל האדם אשר על פני האדמה [עפ"י ע"א ד ד א].
יסוד ז' מצות בני נח - הדבר היותר נמוך בכלל המוסר, שלא להיות רע לבריות מפני אהבת עצמו. <מפני שאי אפשר לישוב העולם להתקיים באופן אחר> [מא"ה ב מ].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, התהלכות את האלהים. ע' במדור מועדים וחגים, פסח, "יד חזקה" "זרוע נטויה" "כח גדול", כח גדול. ע"ע מלוכה, הנהגת המלוכה.

◊

מצוות - הזכר הרוחני של קדושתם - האורה־האלהית° המתפלשת° דרך כל המעברים של הנשמה°, המתלבשת בהוד° הקודש° של התגלות החיים האלהיים, המתפרצת להתגלות במעשי־המצוות° כולם, כשם שכל הופעת החיים מתגלה בפרטי המעשים הטבעיים, הבאים בכל תפקידי החיים כולם [ע"ר א ה].
המצוות(5) - האדם־העליון־הכללי° בעצמו, כלומר המהות האיכותית של הצורה הכללית של היש הרוחני ברום המוסר°, ורוממות המגמה שלו [א"ק ג י].

מצוות - כל מצוותיה של התורה° - השאיפה האידיאלית° האלהית° השרויה בקביעות בתור תקוה פנימית אדירה ומעשית בתוכיות נשמתה־של־האומה°, מגלה היא במאור התורה בקרב חיי האומה בארצה, בזמן שהיא מוכנה למלוא קדושת כל המצוות התלויות בה, את התנוצצות חדושי הדעות ומרחבי ההשקפות, המתעלות מעל הרגלי חיי החברה המצומצמים° ומיושנים בתרדמת קפאון של משך תקופה זמנית. המכשירים לשכלולו המלא של הקנין הצבורי הזה בצביון כללי, ההולך ומתפשט גם בחיי כל איש יחידי, וחוזר ומתאגד יפה, בלא פרץ ובלא צוחה, בלא נגוד והריסה, אל הכלל ואל משטרו, במזג הלאומי של "ממלכת כהנים וגוי קדוש"° מתוקן על נחלת ד', הם כל מצוותיה של תורה. משפטי התורה - מכשירים לסגל יפה את ההוה של החיים לשעתו. וחקי התורה - מכשירים לקשר את החלק ההוה של החיים יפה אל העתיד [עפ"י מ"ר (ח"ה צט)].
משפטים - משפטי התורה - חיובי התורה שהם חיובי המוסר° המוסכמים, שהאדם מרגישם בטבע נפשו. מצות היושר הפשוט, שגם בו נמצא עמקי השקפות שמתאימות ליושר העמוק, שאין לו דרך כי אם על ידי הצפיה־האלהית־הכוללת°, <ובשביל כך נמצאים פרטים חוקיים° גם כן בתוך כללי המשפטים> [עפ"י פנק' ב סט (ל"ה 108)].
ע"ע "משפטים".
חקי התורה - (מצוות°) שאי אפשר שיהיה טעמן° גלוי, מפני שהם פונים אל העתיד הגדול שפרטי צביוניו נעלמו מאתנו [א"ב ט (א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 96)].
חוקים - המצות שאי־אפשר למצא להם תעודה בהוה כי־אם הם זריעה והכנה על העתיד [ל"ה 71].
דרכי עבודת° שמים, המכוננים את האושר של המציאות כולה בעתיד הרחוק [עפ"י קבצ' א מו (מא"ה ב מה)].
כל חיובי התורה שנבנו על פי היושר° הכללי העמוק, שהצפיה־האלהית־הכוללת° בכל הדורות ובכל הזמנים, מקפת אותו, אך האדם לא יוכל להרגיש חובת יושר על חוגם [עפ"י פנק' ב סט (ל"ה 108)].
ע' במדור זה, "מצוות שמעיות". ושם, מצוות שבין אדם למקום. ע' בנספחות, מדור מחקרים, משפט לעומת חק. ע' מדור תורה, חקי תורת חיים ודבר קדשו.

דרכי התורה ומצותיה - הכנות גדולות, שיסודי טעמיהן נמצא רק בהגלות כבוד־ד'°, ומלאה־הארץ־דעה°, ויתעלה המין האנושי ממצב הקטנות והילדות שבו למצב האישות° הגמורה, שיהיה מוכן להשתמש בשכלו ובכחתיו כפי התכלית האמיתית להשכיל ולהיטיב. ומ"מ הם ג"כ דרכי נועם לשעתם, ואפשר למצוא בהם חן ושכל־טוב° ג"כ במצבינו הילדותי, לפי ערכנו הנמוך [עפ"י פנק' ב קעז].
ע' במדור תורה, אמון מכוסה. ע' כאן במדור זה, טעמי מצוות, אמיתת טעמי תורה.

המצות נובעות מכנסת ישראל, ושבות אליה(6) - המטרות הרוחניות הכלליות, שהן מעמידות ומפריחות את כנסת־ישראל° על פי תכונ(ת)ה וצביונה ואשרה, הנן יוצאות אל הפועל ומתחזקות על ידי השמירה הצביונית של המצות בפועל, <עם כל התלוי בהן מן המחשבה והרגש> [קבצ' א קפט].

"מצוות מגינות על ישראל"(7) - ◊ ההגנה של הקיום הממשי - בקישור כללות האומה והכרת מציאותה ויתרונה ממלאות הן המצות, שתעודתן גבהה ורמה כחפץ אדון כל העולמים ב"ה; ע"כ גם כשהמצבים השפלים כולם, המיוסדים על הזכויות החומריות של שביעת החיים המגושמים הם נלחצים הרבה, באופן שכל אומה ולשון כשבאה למצב כזה היא אובדת תקותה ומטרתה, המצות הן מנשאות את כנסת־ישראל° למצב מחצבתם הרומם העומד במקום שאין היד של שום צר ואויב מגעת לשם, ע"כ הם מתמלאים עז וחיים מתעלת הבריכה־העליונה° של יסוד המצות ותכליתן, והם חיים וקיימים מתעודדים ומתחזקים בצור ישעם מלכנו° קדוש יעקב ב"ה. ומזה ג"כ ההגנה שבמובן הרוחני - אם יארע והנה נטה מעט מני אורח, והמוסר הטבעי נכשל בלכתו, אז עומד הוא למגן המוסר־האלהי העליון הראוי לו לפי כבוד המצות ויקרן האלהי, שהן מגינות על האדם בעצם תכונתן שהן משרישות בקרב נפשו את עליונות שאיפתן, ובזה הוא מתרומם הרבה מאד, מעל כל שפלות היכולה להמצא בחיים הטבעיים השפלים [ע"א ד ד ב].

דיני ומשפטי תורה - יסודם - הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי [עפ"י ע"א ב א ט].

מצוות שבין אדם לחברו - המצוות המוסריות° החברותיות "דרך־ד'° לעשות צדקה° ומשפט°" [א"ק ג שמד].
תכליתם של מצוות שבין אדם לחברו - להקל את עול החיים מאחר שכבר הוא נמצא [עפ"י קבצ' א מז, נב].
ע"ע מוסר, רגש המוסר.

מצוות שבין אדם למקום(8) - המצוות הרוחניות° שהן עשויות למגמת התגלות האורה־האלהית° בנשמות°, בחיי היחיד והצבור, באומה° ובעולם, בטבע° ובהויה בכלל. הצינורות היותר עליונים, שואבי החיים המגמתיים לרוחניות־העליונה°, לאושר° הנצחי [עפ"י א"ק ג שמד].
המצוות המוכנות להרים את החיים שיבאו למעלה שהיא כל כך נשגבה, שעבורה הם כדאים להיות נמצאים במציאות אחר שלא היו [עפ"י קבצ' א מז].
תכליתם של מצוות שבין אדם למקום - להרים את ערך החיים עד שיהיו מתעלים למידה זו של נח לו שנברא יותר משלא נברא [קבצ' א נב־ג].
ע' לעיל במדור זה, מצוות, כל מצוותיה של התורה, חקי התורה.

"מצוות שמעיות"(9) - המצוות שאינן עומדות ביחש ישר עם המוסר° האנושי הכללי הגלוי, שההשלמה האוניברסלית לא תבקש את תפקידן ולפעמים גם נדמה שתדחה אותן כשלא יתגלה מאורן [א' קטז־קיז].
(מצוות) שהמוסר הקבוע אין לו דבר עמם בגלוי [עפ"י קבצ' ב נו].
המצות שאין טעמן° גלוי [פנק' ב קנח (ל"ה 236)].
ע' לעיל במדור זה, מצוות, כל מצוותיה של התורה, חקי התורה. ושם, חקי התורה. ושם, מצוות שבין אדם למקום.

"מצוה קלה"(10) - (הנאמרת ביחס לסוכה) - ◊ קלותה, מצד ההתאמה הנפשית של ישראל° למצוות [פע' שלז].

מצוות התלויות בארץ - מצוות התלויות בקדושת קרקעה והחלטיות בעלותם של ישראל עליה [ל"י א רכה].

"חיים" - תאר למעלה שבמצוות (לעומת אורך־ימים°) - ההרגשה הקדושה°, שמרגיש (אדם) שנעשה לבבו יותר קרוב אל השי"ת°, ומדותיו יותר מזוקקות וצרופות [ע"ר א תיא־ב].

"אורך ימים"(11) - (תאר למעלה שבמצוות כ"אורך ימינו" לעומת "חיינו") - התועלת המגיעה בשלמות הנשמה° במה שנעלם ואינו נרגש כלל אבל הוא מקנה לה קנין נשגב [ע"ר א תיב].

איסור המאכלות וההנאות - <זרם הכח מוצא הוא את תעודתו בתור תכלית לכל גלגוליו, כשהוא בא באדם שהכשיר כבר את כחו על פי חפץ מבוסס בבסיס של אור, שכל־טוב°, הרגשה עדינה ויושר שלם>. לא בכל מה שהכח זורם עלול הוא שיבא לתן את תפקידו כשיבא אל חוג האדם על ידי אכילה והנאה. לפעמים הכח החבוי בתוך האוכל הוא כל כך מלא ערפל, עד שיאפיל את זוהר החיים גם באדם היותר מפותח, וזהו סוד איסור המאכלות וההנאות, כל אחד לפי ערכו [קבצ' ג קלג-ד (קבצ' ב קמח)].
ע' במדור זה, מאכל, סוד קדושת המאכלים. ושם, מאכלות כשרות (עניינן).

איסור המלאכה בשבת - מורה בכללו על אות הברית°, על ההמסר בבחירתו־החפשית° של האדם, <שאפשר לו מצדה לפעול ולעבוד ולתאר את הברואים כפי חפצו>, והוא מוסרה בידיעה לצור־העולמים° בהכרה שמידו הכל, <(ה)פועל הרבה לרומם (את) אותו הכח הבחירי עצמו למעלתו היותר קדושה ועליונה> [ע"א ג ב סג].

אכילה מקודשת - (עניינה) - החזרת כח החיים והמפעל שבבשר למקורו הקדוש העליון, בטהרת° סוד גניזתו המוצנעת. העליה של כח החיים <לא הנטיה הבשרית, ולא קיומה של הגויה, ולא יצירת כח חמרי לעבודת מעשה גופני, הוא הדבר המביא ומבסס את האכילה הזאת> [עפ"י ע"ר א קעא, קעב].
ע' במדור זה, מאכל, סוד קדושת המאכלים. ע' במדור משכן ומקדש, אכילה לפנים מן הקלעים.

אמונה - מצות האמונה(12) - מצוה מעשית, שיהי' הלב נמשך לאמונת התורה° לענין העבודה° והמצות°. שכל הדברים הברורים המאומתים שהודיענו השי"ת° בתורתו°, נראה להשתדל שכשם שהם מאומתים מצד אמתתם בשכל, כן יהיו הרהורי הלב מלאים מהם, והיינו על ידי שירבה המשא ומתן בענפיהם בעיון והשכל איש איש כפי רוחב לבו [פנק' ג כו (מא"ה ב רעג)].

אמן - הבעת האמנת לבבנו והסכמת כל מדענו המפורט [ע"ר א יא].
האמנת הדבר [עפ"י שם ריא].
(ביטוי) מורה על ההסכמה והקבלה באמונה° [ע"א ב ט רעב].
אות ההוראה על ההכרה הפנימית וההסכמה אל המאמר הנשמע [עפ"י שם ז ג].
שורש עניית אמן - הוראת ההכרה הפנימית° הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה הנפש ע"י הערת (המעורר את הענין הנאמר) שעל ידו באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה°, וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, <כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב> [עפ"י שם טו].

אסורים - האסורים - ע' במדור זה, בהגדרות המבוא.

ביכורים - (טעם המצוה) - לתת ראשית פעלו בעבודת־ד'° כדי שיהיה כל פריו קודש לד' <(כי) ראשית המעשים כשמתקדשים, מתקדשים ג"כ הבאים אחר זה> [עפ"י פנק ה קנ-קנא].

ביעור החמץ - מסמבל את הביעור של כל מיני הכיעורים הנפשיים, מן הכלל ומן הפרט. יש בו צד פרטי, מיוחד לאדם עצמו, וצד כללי, ההולם את הכלל, מצד אותו החיוב של הערבות המיוחדה לישראל, ומעורבה ג"כ בכל העולם כולו, <מפני הפעולה הישראלית, הראויה להיות מקפת את כל האנושיות>. ולעומתם נמצא חובת ביעור חמץ שלו, וחובת ביעור החמץ, שקבל עליו אחריות, בין של ישראל בין של נכרים [קובץ ח יא].

בכורות - (טעם) קדושת הבכורות - הגנה לעומת הריגת הילדים שהיתה נהוגה בקדמות הימים, ביותר בבכורים°, מפני מיעוט ההרגל של האם לטורח הגידול ומיעוט פיתוח רגשי אהבת האם. על כן הוגן הבכור בזכויות יתרות למען יחובב הרבה ולא תפגע בו יד. וההרגל של אהבת בנים והוקרת ערכם, אשר יכה שורש ביחש אל הבכור, יעשה פרי גם ביחש ליתר הבנים, לעורר את רגשי הטבע הטובים בנוגע לאהבת הילדים [א"ה ו 258].

במות(13) - עניין היתרן ואיסורן - היתר הבמות - אין לבוא מיד אל ההכללה ולאמר: מושג האומה עולה על כל, מבלי אשר נדאג למלא את המושג הזה בברכת־ד'° והשפעת הקודש°, כי הכמות לא תוכל לעולם להכריע לצד עליון את האיכות; אמנם יקרה היא לנו הכמותיות הצבורית, אבל לא מצד געגועים בהמיים המגלמים את המחשבה, כי־אם בסגולה בהירה, בהעמדת הסגולה של היחידים במלוי קדושתם, בצביון קדשם ואור טהרת מדותיהם. וממכון מלא אוצר־חיים כזה ראוי לבא להכללה צבורית, שכמותה נעשית כלי מוכשר לקבל את שפעת־האורה של כל הנקלט באוצרות היחידים, המשפחות, העדות והשבטים, ועושה אותם חטיבה° אחת עליונה המאירה באור־שבעתיים. אחרי שבכללות נתאגדה הצבוריות צריכים למלאותה ענין, והשלום° הוא הכלי המחזיק את הברכה, והברכה עצמה מה היא? - קדש־ד'° העליון בכל סגולותיו°.
איסור הבמות - אחר שחזתה הנבואה° ברוח־קדשה°, שהמילוי הפרטי כבר בא לגמר בישולו באופן הראוי להיות מצטרף אל הכלליות, אז בא תור האחדות הכללית הנאדרה־בקדש לעד, ובמת־יחיד, גם אותה המוקפת יריעות ומחיצות, <שעולה הרבה בפנימיותה על מצבה°, הפתוחה לכל, גם היא> נאסרה, ונקבעה קדושת בית־עולמים הכללית. "זאת מנוחתי עדי עד" [עפ"י אג' ג יב].
ענין איסור במות - לסמן יסוד עבודת־ד'° במרכזיות האומה, כדמות הלב והמוח בבעלי חיים השלמים, ואז העבודה המעשית באה לתעודתה [קבצ' א צו].
המרכזיות הכללית, השמירה מהתפוצצות הכחות והציורים° [ע"א ד ט נז].
ע' במדור זה, מצבה, הוראתה.

ברית מילה - ענין ברית מילה - קביעות האמונה, שעי"ז נעשו ישראל ראויים שתחול עליהם קדושת° כל התורה° כולה [מא"ה ג קעה].
מצות מילה - (עניינה) - שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז° ואורה° את כל גדות החיים, ע"י ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידיאלית° [מ"ר 25].
ע' במדור זה, ערלה, סוד הסרת הערלה.

ברכת המזון - סודה - הכחות האלהיים מתפשטים בהויה לפי מדרגתם. בהופעת הפעולות בכחות הדומם, הצומח והחי, הנן בתור פעולות של כח בלתי משוכלל. אור השכל וכל סעיפיו העליונים חסר בהם. באים הם לידי מעלה באכילת האדם ובהוציאו את כחו בשכל וביושר ע"פ ההופעה של האורה והדעה האלהית העליונה שזורחת° בנשמתו. כשהכח הנוסף מתוך המאכלים מתהפך באדם לכח שכלי מלא אור קודש, מתעלה עמו חלק רשום מן ההויה. כשרעיון האדם שפל, נוטה לעבדות החושים, צולל הוא האדם בכל כחו אל אותן מצולות־הים° של הכחות העורים° ומגרע את אור ההויה. בהופעת רעיון צלול ומחשבה עזה, מנצחת את הבהמות והשיעבוד של החמריות, ובהמשכה של כל הכח אל עדן אור הקודש החי באדם, מחיה הוא את כל הכחות העורים, מעלם ומאירם. כשהנצחון בעת התכונה המעשית של האכילה גומר את פעולתו, מוכרח הוא בכל זאת להיות נלקה באיזו חולשה מצד טבע החמריות, העושה את פעולתו בתכונה מוכנית, בלא דעה וממילא גם בלא יושר צדק. בברכת המזון מתעוררת התכונה הנשמתית, הציור הרוחני של הגברת עז הקודש מתאחד עם הכחות החמריים, המתהפכים כעת ויוצאים ממאסר השפלות אל הרום, מכללות העולם הנמוך אל גובה האדם שבצלם יוצרו. מאירה היא ברכת המזון את הכחות כולם באורה, מופיעה היא עליהם בברק הקודש וברכת שמים. ההויה מתברכת בתוספת כחות מאירים, וחדות קודש מתפשטת על היקום באותו החוג הגדול של הנשמה של המברך, וכל סעיפיה, מעומק שרשה עד רום ענפיה ציציה ופרחיה כולם [ע"ר א שעא־ב].
בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, הוכ(נה) לנו מראש בעצת־ד'° (כ)סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ברכת המזון) לעלות משפלות הפרטי אל רוממות הכלל [עפ"י ע"א ב ז לא].
"ברכה לאחריה" - (על המזון) - קאי על התועלת. ההכרה בחסד במה שנוגע לנפשו ועמידתו וקיומו ע"י מוצא פי ד' [פנק' ג נט. ע"א ב ו א].
יסוד ברכת המזון שבאה אחר האכילה - רוממות הנפש אל הדברים הנשגבים, להאיר באור דעת אלהים־חיים°. פנייה למטרה רמה לאור החיים האמיתיים [עפ"י ע"א ב ז ז].
ברכת המזון הבאה אחר האכילה - (עניינה) - לתת כח באדם שגם בעת שבעו ומלאו כל תפנוקי הגוף, לא יוכלו לשלוט בו כוחות המפריעים לסור לבבו, כ"א בגאון שם ד' ידגול גם בעת ירום לבבו משביעתו [עפ"י ע"א ב ח ח].

ברכת הנהנין - סודה - כברכת־המזון°, שמופיעה באורה בעת פעולת התהפכות ועלית הכחות משפלות עבדותם°, מעוררת היא את הכח הרוחני שבאדם להתגבר באור־ד'°, לשלוט על העבדות ולעכל עכול רוחני את אוצר החיים הנכנס בתוכו בהנאה, כשם שהוא מעכלו עיכול גשמי. ההכנה המאירה עושה את פעלה, והקודש מוסיף אור ואומץ [עפ"י ע"ר א שעב].
ענינה - הרמת מכסת ההערה הרוחנית° שיש באותה ההנאה הגשמית. ציור° היחש הרוחני שיש לו עם ההנאה הגשמית [עפ"י ע"א ב ו ה].
השתמשות בהנאות החומריות בפניה אל צד השלמות הרוחנית שבהן [ע"א ב ו ו].
התעוררות צד הרוחני שבאדם להשכיל ולהיטיב [ע"א ב ו ד].
לגרום שתשאר ההנאה ברשות הקדושה, ולא תוסיף כח לסט"א° הזונה אחר החומריות, אבל ח"ו כשנהנה בלא ברכה, ההנאה מושכתו לדרך רע, וממילא התועלת של המעשים הבאה מכח האכילה ג"כ הולכת על דרך לא טוב, וע"כ הוא "גוזל להקב"ה וכנס"י"(14) [עפ"י פנק' ג נט].
"ברכה שלפניה" - (על המזון) - קאי על ההנאה. ההשקפה הרוחנית החודרת על חסדי ד' וחכמתו בעצם היצירה זולת מה שהדבר נוגע לו. הכרת־טובה° מפני ההנאה והעונג זולת הקיום והתועלת הנמשך מזה, שהוא כולל ג"כ ההכרה של הטובה של ההנאה הרוחנית מההשכלה אל חכמת היצירה, לדעת כפי כחו את מעשה ד' כי נורא הוא ונעשה בחכמה ורב חסד [פנק' ג נט. ע"א ב ו א].

גילוי עריות(15) - תכן קלקולו שהצד החמרי° מתגבר במזגו על היסוד הרוחני°, ואינו נותן את תכונת החיים של כל יחיד להתרומם לטהרתו° וקדושת° שאיפתו, ומהרס בזאת את היסוד של הקדושה הלאומית הכוללת, את התכונה האלהית° של האומה בכללה, וגורם גלות° [עפ"י ע"ר א קכג, מ"ר 281 (ח"ה צח)].
איסור גילוי עריות - פגיעה בהדרת המוסר° המעמיד את סידור חיי המשפחה האנושית שרק על ידה יזכה האדם למעמד החיים הטבעיים הטהורים° [עפ"י ע"א ג ב סג].

דבש - סוד איסור הדבש בהקטרה ע"ג המזבח° - התענוג° כשהוא מתגלה בהופעת הקדושה־העליונה°, בצורה חודרת, נוקבת ויורדת, עד כדי ההרגשה התענוגית בכל המעמקים, "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", הוא באמת אחד מן התפקידים הרמים שבמערכת הקדושה, אשר בעבודה° האלהית° השלמה. אבל מפני שהחולשה הבשרית היא גדולה, וכאשר רגשי התענוג יורדים משמי גבהם האצילי°, עד לידי ההרגשה החמרית°, יוכל אח"כ קדש זה להתחלל, ולהאסר במאסר של חמר או של דמיון°, שאיננו מתאים לרום הקדש העליון, ע"כ יש הגדרה סיגית, שלא יתגלה אור התענוג בבחינותיו המורגשות, עד לידי האפשרות של הירידה בתוך חגוי הגופניות והרגשותיה [ע"ר א קמח].

הספד - צער נפשי פונה לעומת הפסדים רוחניים° [ע"א ג ב י].
החובה לספר בשבח הנפטר ולהתבונן על גודל האבידה [מ"ש שלו].
השמעת דברים הפועלים על האדם לשום לבו על תכלית החיים, באופן כזה שיהיה הרושם נעשה עליו יפה להישיר את דרכי חייו גם הוא [עפ"י מ"ר 395 (קבצ' א עא)].
◊ מבטא הגרעון וההעדרה [עפ"י ע"ר א קצא].
הספד לחכם - מתן ההכרה והחשיבות האמיתית לערכו הגנוז של אוצר הטוב אשר בנפש החכם [עפ"י ע"א ד יג ז].
ע' במדור מוות ועניינו. יקרא דחיי. ושם, יקרא דשכבי. ע' במדור זה, מספד. ושם, תענית. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, התעצלות בהספדו של חכם.

הקהל - מצוות ההקהל - מצות הברית הכוללת, הקובעת את הכללת התורה בשמיעתה שבעל פה, להמשך כריתות בריתה מתוך קריאתה הצבורית שבכתב, "נגד כל ישראל באזניהם", זו ש"נצטוינו שיקהל עם ישראל, כולו, אנשים נשים וטף", וכל אחד ואחד חיב בה, וקובעת אז את ערך קדשו של היחיד מתוך עז הופעת התורה הצבורית בשלמותה לפי המצוה האלהית [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) עא].

זימון - (עניינו) - להראות שראוי להיות מרומם שם־ד'° ית' דוקא ע"י הקיבוץ אל האכילה ברֵעוּת וחבורה, שלא כדעת הסוברים להתבושש בשימוש החושים [ע"א ב ז כ].
זימון - אמתת התכונה הראויה לזימון - מעלה עליונה ומדת הקדושה° שיאתה רק לשלימי בני אדם, תלמידי־החכמים°, שבה יתרומם האדם לדעת איך כל הנאות החושים הם שלמות וחיים אמיתים [ע"א ב ז כ].

חגירת שק - עטיית מעטה כהה ומסגרת איבול על גבי החיים, ועצירת שטפם הצוהל. המבטא מחסור פנימי, המעכב בעד אור הצהלה° הנפשית, שלא יוכל לצאת, ומעלים הוא את האור מלחדור ולהופיע במרחקים, הראויים לקבל את הופעתו [עפ"י ע"ר א קצא].
ע' במדור זה, מספד.

חלה - המתנה של כהונה° המתיחסת אל הבית והליכותיו ביחוד, להשריש כבוד־התורה° ועבודת־ד' וזיקוק הלימוד לדעת־את־ד'° ושמירת המצות°, הבא ע"י הכהן° המשרת את ד'. הראשית° המנחת את יסוד הבית, ועיניה נשואות אל האחרית° הבאה מן הראשית [ע"א ג ב קפב].
◊ החלה מקשרת אל הקדושה כל התנועות שהחברה מתנועעת, מתחילת העבודה עד ההבאה לכלל שימוש ביתי, למען דעת שהן כולן נקשרות לאותה התכלית הנשגבה הנמצאת בקדושת התורה, המושפעת ע"י הכהונה בתורה ועבודה [שם רכג].
◊ החלה (ענינה) - הכרת ערך חשיבות הכהונה° בחיי הבית פנימה, "ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך"(16) [ע"א ג ב קעט].

טהרת המשפחה - (עניינה) - שתילת שתיליה (של המשפחה) מראשית צמחם בתוכן ישראלי פנימי, הספוג כולו מרוח־חיים של קודש־ישראל־לד'° [אג' ב קלה].

טומאה - מגרעת שכל כח המחובר בהגבלה ומצרים אחוז בה [עפ"י ע"ר א קנח].
◊ כלל ענין הטומאה ודרך הטהרה ממנה - הם נסמכים אל החסרונות והמגרעות הנמצאים בעולם בכל סוגיהם, ובאדם, בנפשו, גופו ונטיותיו ביחוד; והדרכים שבהם יתעלה הכל ויטהר מכל רע המושם עכשיו עליהם כמשא לעיפה [ע"א ג א עה].
טומאה - מין טמטום, חולשה גופנית ונפשית. מיעוט מציאות ומיעוט בריאות. טומאה עומדת בניגוד לשלמות הפגישה במקור הקדושה° "כי קדוש אני", <ומתוך כך נקבע העיכוב בפגישת הטמא במאכל קדוש ובמקום קדוש> [שי' ג 223].
שלילת הפגישה עם הקדושה, מלשון טמטום וסתימת אורות־הקודש° [שי' מועדים א 100].
הסבה של צורך הטהרה° - יחושו של החי לפרטיותו, המוגבלה° בתוך רגש החיים המיוחדים שלו, שהם מגבילים אותו ומונעים את אור° הכללות מאתו [ע"ר א קמג].

טומאה - רוח הטומאה השורה על האדם בשעת השינה - כשהאדם ישן, נשאר חלק החמרי לבדו וחלק השכלי מסתלק ממנו ויכולה התחזקות הכח החמרי לגרום לו תכונה רעה בשעת השינה גם אחרי העירו [עפ"י ע"א א א כה].
השינה, וכל התכונה הטבעית הכללית של הלילה°, שהיא גורמת את השינה ומתאימה לה, פועלת על צדדי החיים שבאדם. כח החיים שבגוף חדל קישורו עם הצד הרוחני° שבאדם, והוא הולך לבדו, פועל את פעולתו הטבעית, בצורה חשוכה מעורפלת. ממקום זה מתדבקות דוגמאות - מחשכים וצחצוחי זוהמה, וקלפות מעביבות, בנפש החיים, מהרפש החשוך שהיתה שרויה בו, בהיותה בוססת בטיט של החיים הגופניים לבדם [עפ"י א"ק א רל, וההגדרה הקודמת].

טומאת מת(17) - המיתה° באדם היא אחת מהנהגות השי"ת בעולמו אשר באמת תכליתה הנראית לעין היא הפך כונתו ית' האמיתית. כי הוא ב"ה מלך חפץ בחיים, אלא שע"פ עומק חכמתו א"א להגיע אל התכלית המכוונת הבלתי מושגת כ"א באמצעות המיתה. ע"כ המת מטמא - העומד על ענין המת ומבחין ענינו כמו שהוא <בלא בטול אל האמונה ש'אנחנו בהמות עמו ונבערים ולא נדע' עומק חכמתו> יוכל להשיג ההיפוך מאמיתת כונתו בהנהגה [מ"ש שיט].
שקרו של המות, (כי) מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר° את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות [עפ"י א"ק ב שפ].
טומאת מת(6) - אין צדיק בארץ עושה רק טוב, לכן לא תצא כל הנפש ממסגר הפגר° אחרי המות, אך הנפש ההיולית שתשאר היא ההכנה להתחיה(18), ועל כן יעורב הטוב והרע, הנפש והחומר, וזה הוא יסוד הטומאה, עד שיתברר הכל דהיינו שעה אחת קודם תחית־המתים° [ע"א יבמות סג.].
◊ דרכי הרע וההפסד של טומאת מת ונבילות וטומאות היוצאות מגופו של אדם - זה נראה בטבע המציאות, שכל כח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול הוא פועל בהכרח. וכיון שהוא פועל, אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהי' מסודרת אל השלמות ותכלית הנרצה - יפעול טוב, ואם לא יתנהג כפי הסדר והתכלית - יפעול הריסות ורע ע"י תנועתו. זה נוהג בין בדבר שנמצא בו כח־לפעול גדול ומסודר ונעשקו ממנו האמצעים קודם שהגיע לתכליתו, ובין במה שהכח כבר שלט והוציא פעולות גדולות והגונות ואח"כ נעשקו ממנו האמצעים להתמדת פעולתו. ויש לזה שורש גדול בדרכי הרע וההפסד של טומאת מת ונבילות וטומאות היוצאות מגופו של אדם [מ"א ד ד].
ע' במדור זה, "קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל".

טלית הקטן - סגולת הטלית הקטן - ליחד את האדם עם נפשו, לדבק את האורה־האלהית° הספוגה ברוחו פנימה, הנקלטת אצלו מאותה ההארה הנפלאה, מאור־החיים° של כח כל אצילות° היפעה° של הוד° המצוות° כולן בסגולתן° האלהית, המתגלה בתוכן הציצית° ואורותיהן° המרובבים, שילכו ויאירו את כל בתי נפשו ביחודה, בזעירותה הפרטית המיוחדה [עפ"י ע"ר א ו].
ע' במדור זה ציצית.

טעמי מצות - (בעוה"ז) - ע' בהגדרות המבוא למדור זה.

טעמי מצות - אמתת טעמי תורה - ע' בהגדרות המבוא למדור זה.

ידים - טהרת ידים לתורה ולתפילה, יסוד הערת כללה - שכל לימוד וכל חכמה אינו בא למטרתו כי אם שיהיה ערוך בלב המקבל והלומד וקרוב לפעלו. ע"כ צריך שיהו הידים נקיות ראויות לקבל ההדרכה בפועל כפים [ע"א ב ז יב].
טהרת הידים שלפני התפלה וברכתה - מנשאת היא את נפשנו, לרום המחשבה של יסוד התפלה, שהיא ברום עזה באה באמת עם טהרת המפעלים ועם קדושת החיים הנעשים בפועל כפים. התפלה° תביע את זהר הנפש, את רוממות כבוד־אל° הנובעת מתוך הנשמה הטהורה. אבל הנביעה הזאת בא תבא בטהרתה רק עם טהרת המעשים שבחיים המפעליים, הנעשים בפעולת הידים [ע"ר א נז].
ידים - נטילת ידים - קדושה מעשית של טהרת° הידים° המעירה על טהרת הפעולות בכלל, ומביאה בזה לטהרת הלב והנפש [עפ"י ע"א ג א עג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, טומאת ידים. ע' במדור זה, נטילת ידים, "מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה".

ידים - לרוממן למעלה מן הראש - להגיע במעשים לתעודה רמה כזאת שיד השכל החושב כבר לא תוכל להשקיף שמה מפני רום ערכה וקדושת ענינה [ע"א ג ב טו].

יוֹבֵל - תקופה הרת־עולם הערוכה מיסוד החפש־האלהי־העליון°. תקופה שהיא מספקת להעלות° עליות אידיאליות אלהיות, לא רק את אישי־האומה היחידים ולא רק את כללותה בדור ההוה היחידי, כי־אם את הדורות שלה: לבסם את החיים בדעות יותר כבירות ונשגבות°, ובמעשים יותר טהורים° וחזקים הממלאים את חיי האומה עז, קדושה° ותפארת° [עפ"י ש"ה, הקדמה, ט, נ"א ו 46].
◊ היובל מסמן את הגעת החיים החברותיים בישראל למטרתם העליונה [ע"א ד יג יא].
◊ היובל הוא עומד לתן לב חדש ורוח חדשה מקודש־העליון° על מצב הדיעות שנקלטו במגרעותיהן לרגלי החסרונות המעשיים [שם ג ב רלא].
השבת העליונה של החירות°, של חזרת הכל בתשובה° שלמה אל המקוריות הכלל כללית של "אתם הדבקים בד' אלהיכם" [עפ"י שי' ג 262].
ע' במדור זה, שמיטה. ור' שם, "שבת בראשית", "שבת הארץ", יובל. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, יובל, עלמא דיובלא.

יראה כל זכורך את פני האדון ד'(19) - ראית הפנים, המסורה לדורות - הופעה° רוחנית° וקבלת אור השכינה° [עפ"י ע"ר א צד].

כבוד לגדולי העם - תכליתו - כדי שתהי' השפעתם ניכרת ותרבה הדעת, כי דבריהם הנאמרים בחכמה ויראת־ד'° יהיו נשמעים, ומזה תמשך הטובה השלמה אל הכלל כולו [ע"א ב ז יב].

כבוד ספר תורה - תכליתו - להוקיר את דבריה ולהיות חרד לקיים בפועל כל הכתוב בה, כדי שנגיע אל השלימות האמיתית [ע"א א ג ב].

כבוד עצמות האדם במותו - תכליתו - להוראה על ערך היחש שיש לגוף עם השכל האלהי השוכן בו. (ו)כפי אשר תשיג ידינו להנהיג את הגוף על דרך שלימות בדרכי קודש° וטהרה°, יוסיף השכל אומץ [ע"א א ג ב].

כוס של ברכה(20) - מורה על הרחבת החיים בכל מילואיהם <שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמו, וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלמות ליראת־ד'° ולאהבתו°, ולעשות החסד° והטוב°> [ע"א ב 235].
יסוד הרחבת החיים והנהגתם ע"פ השלמות השכלית [שם 227].

כלאים - (הוראת יסודו) - החסרון של היציאה מסדר הישר ששם השם־ית'° במציאות וחוקיה הישרים שהם ראויים להשתמר, <כדכתיב "את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים וגו'"> [ע"א א ה צא].

"לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם"(21) - בקומכם בבוקר ועדיין הדם פנוי באותו יום מכל ציור° חדש, <הדם° בו טבוע כח החיים, והוא מצד עצמו משולל השלמות ובהמי, אבל הוא בטבע נכנע אל השכל והקדושה. וחזקתו שילך כל היום עם אותו הציור שתהיו מטביעים בו>, ע"כ תתפללו קודם ויקבל הדם משא מהלך הענינים היוצאים מתוך התפילה שהוא הבטחון והאמונה ויראה ואהבה, ונמצא שתתפללו על דמכם, אבל לא תאכלו על דמכם, כי כשיקדם ציור תאות החומר דאכילה קודם, אז ישוב הדם להיות נושא לתאוות החומריות. נמצא שהדם עצמו, כפי רצון הלב, משתנה לעילוי או לגרעון ח"ו. וכשהרצון מלא תוך ומרמה ומדות רעות – הוא טבוע בדם הלב; וכשמלא חמודות – ג"כ טבוע בדם הלב [מא"ה ב רסט-ע].
אם בעוד רוחו עכור, בעוד מצב נפשו מצומצם במאסרי הגוף, כמו שהוא בעוד לא זרחה הנפשיות הפנימית עליו את אורותיה, בעוד הדם עושה את שלו ע"פ תכונתו הפראית, המתעוררת מידי יום ביומו כפי טבע החיה שבאדם, שאינה נתקת ממקומה כל ימי צבאו, אם קודם שיתפלל° על דמו כבר יוסיף לו כח מכני מן ההויה, מן הסביבה, הרי הוא מקשר עז נפשי בצורה של חשך, של תוהו, של נטיה להסתכלות משמימה, של שורש הזוהמא°, הכשפנות°, העוננות והנחש, שבהם נפש האדם, בעודה בזוהמתה, טובעת. ועל זה צוח הכתוב ואומר: "לא תאכלו על הדם", שבכלל זה הוא ג"כ לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם - תתפללו על הדם של החיה שינוח מזעפו, שישקט ויעדן, שירומם מחוגו השפל, שיתנער מתרדמת הרשע של קטנותו. "לא תנחשו ולא תעוננו" [קובץ א קעג].
"הדם הוא הנפש", והנפש° הוא הרצון הבהמי, אמנם הרצון הוא רק כח, ויכול לקבל כל צורה° שהשכל מטביע בו. אלא שלרע יקבל בנקל, ולטוב אחרי יגיעה. ע"כ, התפילה היא קישור הרצון בהקב"ה, א"כ, מקבל הדם רצון אלקי, ונעשה טבע. מפני שהוא שקול ויכול לקבל טוב, משא"כ כשקדם האכילה, מטביע רצון בהמי ממלח סדומית שהוא אהבת עצמו שהיה בסדום, שהוא מצד ריחוק הרגשה משכל, ע"כ מסמא את העינים. א"כ, ל"ת על הדם קודם שתתפללו על דמכם - לא לבקש על הדם, כ"א להמשיך רצון התפילה על הכח המוטבע בדם [מא"ה, ענייני תפילה, תקמו].

מאכל - סוד קדושת המאכלים - השמירה משיקוץ הנפש° בכל הטמא°. <(כי) הגויה הנזונית היא נעשית מושפעת ע"י המזון לפי תכונתו> [ר"מ קכט].
מאכלות כשרות (עניינן) - שמירת המזג הישראלי על מכונו, המתכנת את רוחו במשקל המכוון להיות קשור ברוחו ובכל חפץ־חייו לעם קדושו [עפ"י אג' ב קלה].
ע' במדור זה, איסור המאכלות וההנאות. ושם, אכילה מקודשת, (עניינה).

מזוזה - ◊ המזוזה תורה על זכרון השם־יתברך°, אמנם עיקרה בימין "דרך ביאתך", להורות על ההשתדלות היתירה הראוי(ה) לאדם להשתדל בידיעת שם ד' ית' בהיותו יושב בביתו במנוחה [ע"א ב ז יד].

מחית עמלק(22) - זיכוך כל ערכי המציאות בכל המערכות המסובלים ממשא הסיגים של זוהמת° הרשעה°, המתפשטת מראשית גויים גם בתוכני הקודש, המתהפכים ע"י פגיעתה הרעה של הרשעה בידי רשעי עולם לרועץ [אג' ג פו].
◊ מחיית עמלק באדם ובלאומים בבעור רוח הטומאה מהעולם כולו - תביא להעברת הערלה° החיצונה והפנימית, שתביא להסרת החלודה והזוהמה מהרצון [עפ"י א"ק ב תקסה].
ע"ע עמלק.

מים אחרונים - נטילת מים אחרונים - באה להעיר על ההרחקה הראויה למי שיעלה בשלמות האנושית מהרושם הבהמי שמשאיר אחריו כל שימוש של הנאה חושית בהכרח. <וכל זמן שלא סילק האדם מעצמו אותו הרושם הבהמי שהשאירה בו האכילה, אינו ראוי לברכה, כי לא תתרומם נפשו אל הקדושה העליונה הראויה להיות מוטבעת במברך את השם הנכבד והנורא ב"ה>. נטילת מים אחרונים היא פעולה להסרת ההכבדה שמכבדת ההטבעה הבהמית בנפש [עפ"י ע"א ב ו מד].
מים אחרונים להעביר זוהמא - (שבמלח סדומית המסמא את העינים(23) שיש במאכל) - כאשר נתקלקל העולם ובהכרח מתגברת ההרגשה מצד משכא־דחוי'° - הרגשה בלא שכל, שמטלת הזוהמא° בהכרח - הרגשה זאת משתכחא בהכרח באיזה חלק "כי קורטא בכורא" (במאכל), והוא השוחד שהגוף משחד הדעת ומעור העינים, שההרגשה היא בלא עינים - ע"כ, צריך מים אחרונים להעביר זוהמא° שבהרגשה בלא שכל שהיא מקור להתרחק מגמ"ח°, שהרי מצד השכל מה בכך רע לו שיראה לעזור א' לחבירו, רק שמצד ההרגשה אינו מרגיש בחבירו, א"כ זה עיקר ההשחתה [עפ"י מא"ה ב נט].
לבד הדבר הפשוט של תערובת מלח סדומית האפשרית להמצא כי קורטא בכורא, יש בזה דבר מוסרי נעלה מאד: כי הלא זה חטאת סדום, להיות פונה רק לתאות גופם, ולא פנו ג"כ אל ראשי יסודי המוסר המוטבעים באדם הישר "גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה"(24). והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתם הוא החסד והרחמים. ע"כ, בכל סעודה אשר יאכל האדם, ההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועלת ליקר בקרבו את ערכם ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתי. [והתערובות] האלה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים, המונעות את תנובת החסד והצדק הראוי לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן המה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירם. על הפעולות, הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה - "והייתם קדושים"(25), כמו שאתם צריכים להיות ואתם מוכנים לכך, בלא עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים. כי הפעולה הקדושה הזאת תקלע מטרתה, להסיר החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, שהיא חטאת סדום, "לתאוה יבקש נפרד"(26). כי ההרגשה השכלית מובילה את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכות רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר, ע"כ איננו נפרד לעצמו. אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, <כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ. "אין פרט בשכל ואין כלל בחוש"(27). ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד> [עפ"י ע"א א א מו].
סוד מים אחרונים, נגד מלח סדומית, המסמא את העינים - כל פרט מכל פרטי הפעולות והתנועות כולם הם עליות של חיים, מהחשובים שבהם הם עניני האכילה, שמי שהוא טוב־עין באמת וחפץ בטוב־הכל יכול לאכול בקדושה°, ועין טובה זו מוסיפה נעימות בהסתכלותה, וכמה שיש בחלק הרשע שבאדם ממדת רעת־עין ככה משתפל כח־החיים הכנוס במאכל, ונעשה מוכן לסבב את החלק של הרשעה המוכרחת לסדר העולם, כל זמן שהוא צריך לעשות באפלה. שע"פ הסוד "הנה זה חלק אדם רשע מאל", וטוב־עין מתקדש בזה עד אשר גם אויביו ישלימו אתו, וכל כחות נפשו וגופו כולם עומדים על משמרתם כראוי, הרם והעליון שבהם והשפל והתחתון שבהם, ו"נחש עפר לחמו". וסמיך ליה: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" "כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" [עפ"י אג' ב לח־ט].
ע' במדור זה, נטילת ידים, "מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה".

מילה - ע' במדור זה, ברית מילה. ושם, ערלה, סוד הסרת הערלה.

מספד - התרגשות לשעתה ממחזה מדאיב המכניס קודר ויאוש בלב [מ"ר 97].
◊ מבטא חסרון של העדר חצוני, מחסור וגרעון, בתנאי המקיף את מעמד האושר של החיים [עפ"י ע"ר א קצא].
ע' במדור זה, חגירת שק. ושם, הספד. ושם, מרירות.

מעשר שני הנאכל לבעלים - תעודתו - להעיר שכשם שבכלל האומה צריכים שימצאו אנשים מיוחדים, עובדים עבודת הקודש, שהם מישבי עולם באמת, ע"כ ראוי להכיר הספקת צרכיהם לחובה קדושה; כן יש באדם עצמו, בכ"א ואחד, צדו הרוחני השכלי, וזה הכח הוא הכהן° הפרטי שראוי להכירו לטוב. וחייב האדם שיכיר את צדו השכלי, שהוא יסוד אשרו והצלחתו, ע"כ יאכיל המע"ש בקדושה לעצמו [ע"א ב מעשר שני יט].
לעורר את יסוד הכהונה° העצמית הנמזגת בנפש כל אדם מישראל [ע"א ג ב יב].
התעלות האדם אל המעלה של הכרת חלק הכהונה שבעצמו [ע"א ב מעשר שני כא].
התקדושת הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל [ע"א ב מעשר שני כג].

מעשרות - המצוה° הראשית המחזקת את כל אושר הכלל כולו, בהיותה לברית° בין המיוחדים לעבודת־ד', שבט הלוי, ובין כל העם כולו [ע"א ב ו יב].
תעודת המעשר - לרומם את האדם ממצבו הפרטי הגשמי המוגבל בהתיחדות קניניו ותשוקותיו, אל מצבו הכללי הרוחני שמתעלה להוקיר את ערך הכלל כולו, שהוא חפץ־ד'־בעולמו° [שם יג].

מצבה - הוראתה - נקודה מקודשת° מרכזית, שהכל מתקבצים לעבוד את ד'° סביבה באין הבדלה (בין העובדים) [אג' ג יא].
ע' במדור זה, במות.

מצוות - ע' במדור זה, בהגדרות המבוא.

מקדש - ע' במדור משכן ומקדש.

מרור - טעם מצות מרור וחרוסת - ע' במדור מועדים וחגים.

מרירות - (לעומת מספד°) - ההתרגשות לשעתה ממחזה מדאיב, המכניס קודר ויאוש בלב, הבאה בסיוע השכל המתבונן את ערך המצב [עפ"י מ"ר 97].

משכן - ע' במדור משכן ומקדש.

נדר - ◊ הנדרים הנם פונים לצד קדושת הרגש, מצד תגבורת רגש הקדושה°, היראה°, העבודה° ויתר כל הרגשות הטובים, ימלא לב האדם להיות נודר נדר [ע"א ג ב ריג].
יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם - המשכת כח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים (את) זמני ההתרוממות של הנפש (ש)אינם תמידיים, והם דומים ללהט־החרב־המתהפכת°. על כן ראוי שבעת היותם, ישאירו אחריהם רושם לזמן הבא אחר כך [עפ"י קבצ' א עז].
עומק ההתגלות הטבעית של חוש האמונה°, שמתגלם בבטוי ובמעשה, "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" [א"א 111].
"הנודר נודר בחיי המלך"(28) - הנודר הוא בא מנביעת החיים של ההכרה הטבעית ש(ב)פנימיותה של הנשמה° [שם 112].
◊ הנדר הוא פנימי (יותר לעומת השבועה°) ואיננו בגילוי השכל אלא הרצון העליון של נפש ישראל שיש לה חבור עם מקור הרצון, וזהו הפירוש "בחיי המלך", בתוכן הפנימי שלו. וחל (הנדר) גם על המצוות°, שמאותו המקור של המצוות הוא בא. ומחדש הוא הנודר תורות על עצמו, "לאסור אסר על נפשו" [ב"ר ריא].
ע' במדור זה, נשבע. ע' בנספחות, מדור מחקרים, ודאות באמיתותה של התורה, סעיף א.

נזיר - מישיר המדות, בהכרעה לצד קדושה° ופרישות, כדי להגן על הנפש מנטיה קצונית להפקרות ולטמיעה בתוך חיים חמריים° [עפ"י ע"ר א קעה].
קדוש° מצד שנדבה רוחו אותו בהרגשתו הפנימית להיות מוסיף בעבודת השי"ת [פנק' ג רעח].
קדושת הנזירות - המשך יסוד הקדש הטבעי בתוך החיים החברתיים הכלליים ע"י אחד משאר אישי האומה, בתולדתו, שיכול להמשיך עליו, בבחירתו ורצונו הטוב, את קדושת הכהונה° העליונה [עפ"י ע"ר א קעד].
קדושת הנזירות, גדל פרע שער ראשו והוא קדוש יהיה - רויה משביעת השפעת הקודש° עד כדי הצמחת שריגים רבים ורחוקים המתילדים ג"כ בכל ענפי מעשים מדות הגיונות ומחשבות, והכל עולה בטהרת° הקודש בלא עירבוב של דמיונות מעביבים ומחשיכים [קובץ ה רי].
"נזר אלהיו על ראשו"(29) - החפץ המגמתי° העומד ממעל לו [א"ק ב תקנה].

נטילת ידים - ע' במדור זה, ידים.
נטילת ידים - "מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה"(30) - הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתם הוא החסד והרחמים. ע"כ בכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתי, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש, והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור° המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ, אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה - כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה [ע"א א א מו].

נטע רבעי - ענינו - המותרות מוצאות את תפקידן בחיי הכלל. על כן מתאגד הכלל על ידי הנטיעה במרכזו הרוחני, בהיות פריו קודש הלולים לד' בשנה הרביעית. התעלות הנשמה הכללית של האומה°, והוספת כחה על ידי ההתעלות הרוחנית של יחידיה, מוסיפה בקרבה כח הפועל בכח ממשי בפועל גמור גם על יבול הארץ, "להוסיף לכם תבואתו"(31) [קבצ' ג קלג (קבצ' ב קמח)].
ע' במדור זה, ערלה, יסוד הנסתר של איסור ערלה (באילן).

ניסוך המים - ע' במדור מועדים וחגים, סוכות, שמחת המים.

נענוע הלולב שבחג - ע' במדור מועדים וחגים, סוכות.

נשבע - ("הנשבע נשבע) במלך עצמו"(17) - באותה הידיעה המנוחלת אשר קבלנו מורשה מאבותינו באמיתת האלהות° [א"א 112].
◊ השבועה היא יותר חיצונית (מן הנדר°) ויש לה מקום בגילוי השכל, וזה הפירוש "במלך", ומשום זה אינה חלה על המצוות° שהן עמוקות ופנימיות ממנה [ב"ר ריא].
ע' במדור זה, נדר. ע' בנספחות, מדור מחקרים, ודאות באמיתותה של התורה, סעיף א. ע' במדור זה, שבועה.

נשיאת כפים - (של הכהנים, ענינה) - צריך הכהן° להשפיע, שיהי' המצב של אחר העבודה יונק מכח העבודה, כענין זרוע־נטויה°, שמורה על להבא, כמו "עוד ידו־נטויה° עלינו" [פנק' ג רצד].

סירוס כלב° - (יסוד איסורו) - הנטיות הטבעיות של האדם, אפילו אותם שיסודם הוא היצר והתאוה, מכל מקום הם טובים כשמנהיגים אותם בדרך ישרה, ואין ראוי לאבדם מן העולם ולא לכובשם יותר מדאי, בין בעולם הפרטי של האדם בין בעולם הכללי, דלא לסרוסי כלבא משום "כל שבארצכם לא תעשו"(32) [קבצ' א צה].
ע' במדור בעלי חיים, כלב, סירוס כלב. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אל תרשע הרבה.

עומר - (ענין קרבנו) - הנפש הבהמית המתעלה לעליוניות מקורה, בנטיית כחה העז לקודש° ולטהרת° אמת, בקירוב כחותיה החמריים של האומה° כולה, המתפשטים בכללותה, להיות קודש לד' [עפ"י קובץ א שפג].
כוונת הקרבתו - נטיית רצונו של הכלל° לצד העילוי° והקודש, בתפיסת יסוד הכח הבהמי המשותף לאדם ולבהמה, הכלול במהותם של השעורים, המתכלל בעומר, כשהוא עולה למזבח° [קובץ א שפד].
מנחת השעורים - מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית [א' קסז].

ערלה - סוד הסרת הערלה - עליית° חפץ החיים למדה העליונה° המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה° הרוחניים°, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש° של חוסן° חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז° וטהרת° חשק, המטביע את נעימת האהבה בכל היקום [א"ק ב שפג].
פרידת הכח הנפשי הכולל שבראש הגויה מפחיתות החומר°. השארת הכח הכולל הנפשי של ההולדה הקדוש ונבדל מאוד נבדל מהגוף, בקדושתו ופועל כשכלי [עפ"י פנק' ג קעז].
הבדלת הנפש מהחומר. עשיית הכח הנפשי הכללי של ההולדה חפשי ובן־חורין [עפ"י פנק' ג קעח, קעז].
ע' במדור זה, ברית מילה.
ערלה - יסוד הנסתר של איסור ערלה (באילן) - שהכח המתגלה בצמיחה של האילן בשנותיו הראשונות הוא מוכן להשפיל את הנפש המאירה באור־החיים° הרוחניים° העדינים, וכשמתחברת לזה הנטיה הבולמוסית של הנאת החיך, ביחוד המוטבעת עמוק על ידי עסקנות קבועה, לעסוק בנטיעה בדברים שאין המחיה ההכרחית דורשת, כמו פירות בכלל, שהם מסוג המותרות, יחד, הם מטמטמים מאד את הלב המרגיש ואת המח החושב, המעלים את האדם לשלמות יצירתו, להיות עלול להרגיש עדינות ולחשב גדולות ואמתיות [קבצ' ג קלג (קבצ' ב קמז־ח)].
כללות מצות ערלה, בארץ ישראל ביחוד - להשריש שהנטיעות והבנין שהוא לפיתוח המותרות, כפירות, אמנם ראויים הם לאדם, אבל רק בהיותו מעלה את החיים למעלה הגונה עד שתהיה הקדושה° ראויה אליו בעצם. וזה יהי' בהיותו שלש שנים מתעסק בהמשך הזמן בהטבת מחשבותיו על תעודת החיים, ויקבע אצלו שההשתקעות בחיי החושים, כשאינם נובעים מעומק נטיה לאצילות ויושר אלהי, שאינם כלל ראויים לשמם. ובפרט יש כאן ג' מעלות: יציאה מגדר בהמי; אחר כך התרוממות מגדר סתם נטיות מדות האנושיות על פי טבעם הזר לרעה; אחר כך המדות הישראליות בטהרתם. ואז יוכל לאכול פריו קודש הלולים לד'; ואחר כך הרי הוכשר להיות גם כן נהנה בהרחבה בעניני רשות, שלא יטעוהו הרחבת הדרכים של החיים מתעודתם הישרה [קבצ' א קח].
ע' במדור זה, נטע רבעי.

פדיון - (בכור וכדומה) תוכנו - ערך של תמורה, ואופי של כח גורם תוכני קודש° - למערכה° חיצונה של נפש שאינה יכולה לעלות° ביסוד הקודש° - המועילים בבנין האצילי° של העולם וההויה [עפ"י ע"ר א מא].
המצוה, המכוונת לעלה ולקדש את הכח התולדתי, של יסוד המשך החיים והדורות [ע"ר א מא].
פדיון פטר חמור - (עניינה) - להעיר על ההתקדשות מהשתקעות בחומריות° גסה°, לא כמצרים° אשר בשר חמורים בשרם. <הפדיון יורה שאמנם צריכה החומריות להיות נמצאת אלא שתתעלה במעלות הקדושות> [ע"א ב ט פח].

"פטום הקטרת" - ע' במדור משכן ומקדש.

צדקה - הרז היותר פנימי במצות הצדקה לפי מובנה העליון - דבר־ד'° ברא סדרו של עולם שיהיו בו עניים ועשירים. והדלים הם ממלאים תפקיד ידוע בעולם, שלולא הם היה העולם חסר מצביונו ולא היה שלם, ולא מגיע לאותה המטרה העליונה שהציב לפניו יוצרו ברוך הוא. ונמצא שהדלים, המשלימים צביון העולם בדלותם, והם עוד סובלים מזה חיי צער, הרי הם באים על גמולם בצדק מלא, <(רז זה) מסלק (ממצות הצדקה) את השפלות הנפשית של המקבל חסד מזולתו בלא חק ומשפט [עפ"י ע"א ד יב יג].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, גומל החסדים.

ציצית - יסוד מצות ציצית - הידיעה להתפאר בשם־ד'° אלהי ישראל הנקרא על עמו ונחלתו, ולהתהלל במצוותיו° ית' ג"כ כלפי חוץ, באופן הגלוי והבולט. קשר זכרון כל מצוותיה של תורה על כנפי הבגד הגלויים, שהוא עדות לכל באי עולם שהננו מתהללים במצות ד' עלינו. האות על הידיעה האמיתית עד כמה כוללת היא קדושת כללות המצוות שהן מטביעות את שם ד' על ישראל, לחקק יפה את הצביון הישראלי האמיתי לכל צדדיו, בכל תנאי החיים והליכותיהם, ועד כמה שיש בכח היהדות להאיר את העולם החיצוני באור נוגה "אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" [עפ"י ע"א ג ב רכא].
יסוד הציצית - "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"(33) - אורן של ישראל הפנימי, שעל ידו יראה ויגלה האור הצפון בכל מצוות ד', ואי התרות אחרי העינים הרואות רק לפנים ובשטחי הדברים, המעכבת מלהסתכל (באור זה) [עפ"י קובץ ה רלט].
ע' במדור זה, טלית הקטן.

צניעות - מגמתה של מדת הצניעות - שלא יבוא הכיעור הנמצא בחלקים המתגלים למצייר והמתבונן, בין בדברים המורגשים בין בדברים המשוערים והמושכלים, להעיב את אור נפשו. לשכלל הוד המצייר והמתבונן להיות סופג בהתגלות רק את היפה והנאה, ומעביר עין מן התוהו והכעור. <הכיסוי יוליד את המטרה הדרושה> [ע"א ד ה ו].
צניעות - צניעות האשה - הנטיה שלא ליתן מקום למה שהוא כעור ומעיק על היופי° הציורי° שיגלה לעין מה שחוץ לו [ע"א ד ה ו].
צניעות - צניעות האיש - הנטיה שלא להרחיב את העין כי אם לפי מידת התפארת° [ע"א ד ה ו].

"קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל"(34) - <הטומאה° היא מפני כי אין צדיק בארץ עושה רק טוב, לכן לא תצא כל הנפש ממסגר הפגר° אחרי המות, אך הנפש ההיולית שתשאר היא ההכנה להתחיה(35), ועל כן יעורב הטוב והרע, הנפש והחומר, וזה הוא יסוד הטומאה°, עד שיתברר הכל דהיינו שעה אחת קודם תחית־המתים° אך> לעכו"ם אין השארת הנפש כלל, ע"כ, לא יטמאו [עפ"י ע"א יבמות סג.].

קטרת - ע' במדור משכן ומקדש.

קרבנות - ע' במדור משכן ומקדש.

קריאת שמע(36) - נשיאת נפש האומה° כולה למקור־חייה° היחיד° ית', מתוך ההשבה אל הלב מחשבון השכל הצלול [עפ"י ע"א א א קנו, קנח].
קריאת שמע - סגולתה - לעורר ולגלות את ההרגש הטוב°, שהוא מוסיף אומץ אל השכל־הטוב° [ע"ר א תכא].
קריאת שמע - עיקרה - ◊ בא לחזק כח הרוח° שיוכל לעמוד קדם מלכא ולהיות לו מהלכים בין העומדים, שהרי הוא מתבונן בדעתו ושכלו אחדות השי"ת ותיכף ומיד מקבל מלכותו <ואם שדעת ד' ויחודו הוא מצד הנשמה לבד, אבל קבלת־עול־מלכות־שמים° וישוב הלב להנהיג רצונו והנהגותיו ע"פ השכל הזה, זהו שיתוף שכל ורצון, שהוא רוח הלב°> [פ"א קעז-ח].
ע"ע "שמע".

קריאת שמע שעל המטה - סגולתה - על ידה יקנה הכח החמרי שב(אדם) רושם קדושה°, גדול מהכח השכלי שבו, עד שמצד עצמו לא ימוט רגליו וילחם נגד הכוחות הרעים [ע"א א א כה].

"שאור ודבש" - (בחינות בגאוה) - ע' במדור נפשיות, גאוה.

שבועה - ענינה - הוראה על הקישור שמתקשרת הנפש בטבעה לאותה החובה הקדושה שהיא מתחייבת, עד שתרגיש בעצמה חסרון וצמאון למלאות חובתה, ומזה יולדו הרהורי תשובה° [פנק' ג ערה].
ע' במדור זה, נשבע.

שבת - ע' במדור מועדים.

"שבת בראשית", "שבת הארץ", יובל - ◊ שבת בראשית - השבת האישית הפרטית והיחידית של כל אדם מישראל;
שבת הארץ - שבת הצבור, שבת החברה, שבת יצירת הסדר החברתי;
יובל - השבת העליונה של החירות, של חזרת הכל בתשובה שלמה אל המקוריות הכלל כללית של "אתם הדבקים בד' אלהיכם" [עפ"י שי' ג 262].

שמיטה - שנת שמיטה - שנת־שבתון לאומה ולארץ. השיווי האלהי והמנוחה הדרושה לסדרי החיים הצבוריים, כדי שישובו מעצמם להתרומם ולהתעלות כפי טבע הנשמה־הלאומית° האלהית הקדושה° ביסודה. שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'", שנת שויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר° האלהי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלהי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". אין חלול־קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות־יבולה של שנה זו, וחמדת־העושר, המתגרה על־ידי המסחר, משתכחת "לאכלה ולא לסחורה". עין־טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ד' אשר בפרי־הארץ, "לאכלה ולא להפסד". והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על־ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחמרי "לאכלה ולא למלוגמא ולא לרפואה, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין". רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל, "שנת שבתון יהיה לארץ - שבת לה'!". שנה בה מתגלה צביונה של האומה° בכליל הודה°, במקור רוחה° האלהי°. והארה° זו, הבאה אחת לשבע שנים, מושכת אחריה עליות° אידיאליות° אלהיות, שבהכשרן האיטי של הנשמות° הן הולכות וכובשות להן מקום בחיים, עד שהשקפות־החיים הנובעות ממנה נעשות יותר ויותר קבועות ומסוימות ופועלות. שנה הפועלת להעלות לא רק את אישי־האומה היחידים כי־אם את כללותה בדור ההוה [עפ"י מ"ר 281 (ח"ה צח־ט), ש"ה, הקדמה, ח־ט].
שבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" [א"ק ב תקסג].
ההשבתה של המהלך המעשי בחלקים היותר חשובים של החברה, שעי"ז נותנת היא יד למצא חשבונותיה המעשיים ע"פ השיקול של דעת־היותר־עליונה° "ושבתה הארץ שבת לד'", ובהשויה מעשית, שמיטת כספים והעזיבה הכללית מתבואת הארץ עד אותה ההרחבה של הנטייה המעשית אפילו לזכות בעלי החיים [ע"א ג ב רלא].
◊ השמיטה עושה את רישומה לאיטה, היא מישרת את העקמומיות הקטנות של החיים, ואינה מניחה לשרירות הלב, לשכחת ד' ולאכזריות להתפשט, ונותנת מקום לאור־ד'°, להכרת האדנות האלהית, לשיווי המשקל של הרכוש, ולהתגברות הרוחניות להמלא בעולם [נ"א ו 46].
ע' במדור זה, יובל. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, שמיטה, עלמא דשמיטה.

שק - ע' במדור זה, חגירת שק.

שקלים - (במנין ישראל) עיקרן - להוציא מלב מחשבה זו שתהי' ח"ו תכלית מנין של ישראל כמנין של כל אומה, ושתהי' התאחדות הכלל רק מטרה לטובת כל פרט. כי לא כן הוא, כ"א שההתאחדות היא מטרה לעצמה מצד קדושת השי"ת שעל ישראל [מא"ה ג קמח].
ענין השקלים - לאחד את כל עדת ישראל בין בעניני העבודה° להשי"ת° בין בצרכי הכלל° החומריים, שהרי התמידים באים משקלים, ומשירי הלשכה באים חומות העיר ומגדלותיה. באה מצוה זו לעורר כי השלום° והאחדות הוא דבר מוכרח לקדושת ישראל. אלא שלא תאמר שעיקר התכלית אינו כ"א השגת המבוקש מהאחדות המעשית לבדה, לכך באו רמזים בענין השקלים להורות כי חובת השלום בישראל עצמית היא, דרושה מצד עצם תכליתה, <ע"כ עיקרה בלב ובמחשבה> [מא"ה ג קמג].

תחומין - (עניין התחומין בשבת) - לבצר את עמדת האדם והאומה על בסיסם. ההכרה של ישיבת האדם במקומו, במחנהו, מפני הופעת קדושת היום, מקבעת היא את חותם ההשארות וההשתרשות בעומק החיים, הנמשכים ובאים מיסוד הכרת מורשת השבת [ע"א ד ט נב].

תענית - צער גופני על חסרונות גשמיים [ע"א ג ב י].
מגמת התענית(37) - החפץ להכניע ולהשפיל את הכוחות החומריים [עפ"י ע"א א ה פב].
הכנעת כוחותיו הגופניים של האדם המתנגדים להתרוממות השכל°. שכל זמן שהאדם נתון במלחמה לא הוכשר עדיין בתכונותיו עד שיהיו מדותיו וכוחות גופו מתאימים אל טהרת° המוסר° השכלי [ע"א א ה לח].
כבישת כוחותיו הטבעיים של האדם להיותם מונהגים ע"פ העצה העליונה של רוממות השכל [עפ"י ע"א א ה לז].
לשרש נטיות בהמיות מן האדם ולהתקדש מתאות החומר, ועי"ז יהי' מוכן להמון מעשים טובים וצדקות רבות [עפ"י ע"א א ה פא].
להתיש את כח הרע שבחומר, המונע את הרצון מלעלות במעלותיו [א"ק ג רצ].
◊ התענית בצורתה השלמה צריכה שתפעול [על] כל כחות האדם לרוממם, להאדיר את הצד המוסרי והרוחני שבאדם מפני החומריות שהתגברה עליו [ע"א ג א לו].
"ישיבה בתענית"(38) - מורה על השימוש השכלי שילוה לאדם בתעניתו, ע"ד ערכה ופעולתה הרצויה של התענית [ע"א ג א לו].
ע' במדור זה, הספד.
◊
תפילה - (התפילה הנשמתית) - האידיאל של כל עולמים°, עריגת כל ההויה כולה למקור חייה, הֶמְיַתָהּ, שאיפתה, ושקיקתה, לחמדת שלמות מקורה העליון°, החי°, הקדוש°, הטהור°, והכביר [עפ"י ע"ר א, עניני תפילה, יג (א"ק ג רכו)].
שפעת הרצון של יצירת עולמים, של קיום עולמים, של חיי העולמים, היוצרת כל, מחוללת כל [עפ"י א"ק ג נו].
התעופפותה° והתרפקותה של הנשמה° על דודה, בלא שום הפסק כלל [עפ"י ע"ר א, עניני תפילה, יא].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "הנה נא ידעתי".

תפילה - (התפילה המעשית) - שפיכת־הנפש° ליוצרה [ע"ר א יח].
פנית עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי° ישעה° [עפ"י שם, עניני תפילה, כב].
קישור הרצון בהקב"ה° [ע"ר א רנח].
ההבטאה של משאלות הלב, הבאה מלב כל יצור לעומת יוצרו [א"ק ג סה].
בקשה מאלהים° את כל החסר לאדם [עפ"י פנק' א שיב].
כל אשר יחסר לאדם, כל אשר יצרך לו לבבו לבקש את אשר תערג נפשו, מכל צרה ומצב מר אשר יאבה להנצל, וישפוך לפני ד' את שיחו° מצד התביעה הטבעית הדוחקת אותו לבקש את מחסורו אשר יחסר לו [עפ"י ג"ר ז 6 (פנק' ד שפא)].
הבעת החפץ° בעומק גודלה, בפנותה בכל משאלותיה אל מקור החיים וההויה, אדון° כל עולמים, שומע תפילת כל בשר [ע"ר א יז].
הבעת הרצון, כשהוא מכוון כלפי האלהות°, בהוד הקדושה° והאצילות° העליונה [א"ק ג מט].
הבעת המבוקש, הממלא את רצונו של אדם, בקשר הרעיון והחפץ באלהים° [עפ"י שם נ].
הבעת זהר° הנפש, רוממות° כבוד־אל°, הנובעת מתוך הנשמה° הטהורה° [עפ"י ע"ר א נז].
ההבעה של האידיאלים° הטבעיים של הנשמה, <שהם הולכים ומצטברים בה, מתחדשים במעמקיה ולוחצים אותה להוציאם לפחות אל הפועל המבטאי> [פנק' א ת].
הבעת הנשמה [קובץ א רפב].
ההבעה של האמונה־הטבעית° [א"א 109].
התגלות הרצון המקורי להטוב־המוחלט° ברום קדשו° [א"ק ג רצא].
החפץ האישי בהיותו מבוטא במהלך עילויו למקורו [א"ק ג מז].
שפעת הרצון בעצמה של יצירת עולמים, של קיום עולמים, של חיי העולמים, (ש)על ידה יושגו כל המאויים, היוצרת כל, מחוללת כל [עפ"י א"ק ג נו].
התגלות רצון לאושר לטוב° המושג בכללות ובפרטיות, להגברת הטוב, העונג° והשמחה°, האורה° והקדושה°, החיים והעדינות, בכל היקום [קובץ ה קכה].
גילוי כח הרצון [ע"ר ב קנ].
גילוי הרצון, לבקש ממנו יתברך טוב אמיתי [מא"ה, ענייני תפילה, תקט].
ההסדרה הפנימית, ראש כל הגורמים לכל המאויים [ע"ר א, עניני תפילה, יב].
התרוממות הנפש במעלה עליונה, שתתבונן על יקרת ערך החיים בהיותם ממלאים רצון־ד'°, שהם יקרים יותר משאר חפצים ותכליות, ומזרז ע"י הכרה זו יותר את פעולותיו כולן, כיון שמכיר רוממות מטרתם [ע"א א ב יט].
עבודת־ד'° שבלב, שפיכת הנפש הישראלית לפניו והתדבקותה בו, התיחדות הרגש וההתקשרות האישיית מתוך ההסתכלות־כלפי־מעלה° אל אבינו־שבשמים° [עפ"י ל"י ב (מהודרת בית אל תשס"ג) רכז].
שפיכת־נפש, הבעת פנימיות יחידיותה, בפרכוסי מכאֹביה ושאיפת עליוניותה, בפניתה כלפי מעלה ודבקות קשרה לרבון העולמים [ל"י ב (מהודרת בית אל תשס"ג) סו].
תפילה - בתור בקשת רחמים - ההתאמצות וההתמסרות הנפשית כלפי מעלה על המבוקש [ל"י א קמט].
ע' במדור נפשיות, "שפיכת הנפש". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חיי שעה. ע"ע רנה. ע"ע פרי השפתים. ע' בנספחות, מדור מחקרים, רנה ותפילה. ושם תפילה. ושם תפילה לעומת תהילה. ע"ע קריאה, קריאה למלך.

תפילה אמיתית - התפילה מלאת דעת ותבונה, מלאת חיים ועונג, מלאת שמחה° וגאון תפארת, כלולה בענות־צדק° ויושר° [קובץ ג שלא].

תפילה חשאית - קדושת הדממה, וההמיה הפנימית, בבירורה העמוק בתוכיות הנפש [קובץ ו רה].

תפילה - כח התפילה - היסוד הטבעי של חזקת הנפש ובריאותה [ע"א ג ב קח].

תפילה - עמידה - התחלת פעולת התפילה° - תפילה המכוונת לכך שיכין האדם לעצמו מעמד מוסרי חזק ונכון, שיתקיים בנסיונות° ההתנגדות של גלי הזמן. שכל הענינים הקדושים° והציורים° הנעלים של יסודי היראה° והמוסר°, שקנה האדם בנפשו, התפילה תשריש אותם יפה בלב שלא ימוטו מהסתערות רוחות של השחתת המוסר והעבודה° ע"י יצר לב האדם ותאות הזמן [עפ"י ע"ר א, עניני תפילה, טז־יז].
פגיעה - התפילה°, מצד היותה כוללת את התכלית של השגת דברים למעלה מתהלוכות השכליות המוטבעות, הבאים שלא כסדר ההדרגה הטבעית° מהקל אל הכבד, וע"פ דרכי עיונים בודדים המתלקטים למערכה°, כי־אם בפתע יגלה האור° הגדול מנעם° ד'°. הפגיעה במעמדים יותר גדולים מהליכות הטבע, אצל רמי המעלה והערך, קדושי עליון הנגשים אל ד', שע"י התפילה ירומו וינשאו למעלת הנבואה° או קרוב לה, כי יתרוממו הרבה על מצב הטבע הרגיל וידבקו באלהים־חיים° בטהר° לב ונפש [עפ"י שם, שם].
תפילה נקיה מכל צד של קבע° [שם שם תט].
שיחה - התפילה תקרא שיחה, בשם משתתף עם צמחים ואילנות(39), שנקראו שיחים, על הפרחת הנפש° בכחות חדשים, המסתעפים° באפן טבעי ע"י רגשת הנפש בעבודה שבלב. ההפרחה הטבעית מתוך יושר° הנפש. התרוממות הנפש בטבעה, רגשי הקדש° הטבעיים, האצורים בתוכה, לדבקה° באלהים־חיים° ולהתגבר באהבתו° ויראתו° הטהורה°, המוסיפים פרי תנובה ומשלחים בדים ופארות להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים [עפ"י שם, עניני תפילה, יז].

תפילה - תכלית התפילה - התגברות השלמות הפנימית°, בהתחזקות הנפש הרוחנית°, ע"י התקרבותה לציור° האמיתי° האפשרי לה בהכרת יוצרה והבנת יחסה לרבון כל העולמים [ע"ר א רסד].
ההשלמה הפנימית [ע"א א ה י].
השבת הרגש העדין למקומו, הצלת הנשמה מהמהומה הגסה של החיים. <שוקע האדם בקטנותו בזלילה, בגסות, בטומאות שונות; ויכול הוא לרדת לתהומי תהומות של זוהמא. איננו ממתין עד שתתגבר הרעה. צועק הוא לאלהיו, מתרומם ומתעלה, והנפש מחלפת כח - ומתקדש> [מא"ה, ענייני תפילה, תקלה].
תכלית התפילה והשגת המבוקש שבאה על ידה - כדי להוציא שלימות מיוחדת מן הכח אל הפועל, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלימות [ע"א א ה עט].
התרוממות הנפש שתהי' מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת [ע"א א א סז].
להתרומם על צרכי עצמו ועניני החומר [ע"א א א צב].
שתוסיף תת פריה, מעין התרוממות הנפש שבתפלה, גם בטובה וישרה של הנהגת האדם אח"כ [ע"ר א רצב].
שתוסיף תת פריה בהנהגת האדם, שיהיו טובות וכשרות ג"כ אחר תפילתו, מעין התרוממות נפשו בתפילתו [ע"א א א קיט].
להעמיד צורת° האדם. (כי) תכונן מחשבות האדם לשוב ליוצרו לעשות אך טוב וחסד והישר בעיני ד' ואדם. כי אם תהי' בכוונת הלב, תעוז התפילה לכל האדם להעמיד רגליו במרחבי האמיתיות. כי בשעה הזאת אשר ישים אל לבו כי עומד הוא לפני מלך הכבוד אדון כל הבריאה ושופך לבו לפניו ותפלתו ישמע, תדרך נפשו עז להתדבק במידותיו להיות כמוהו רחום וחנון ולשמור תורה ומצוה [עפ"י מא"ה, ענייני תפילה, רלז].
תכלית התפילה הם שני דברים: האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו. "ותפילת ישרים רצונו", "ואת שועתם ישמע ויושיעם". והשנית, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיונו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות־בנועם־ד'°, שהוא פרי החיים ותכלית השלמות, ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבנ"א וביותר לדבקים° בדרכיו [ע"א א א מח].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, רנה ותפילה.
חק נפלא, שחקק הקב"ה° בעולמו, להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, וביחוד לתכלית השלמתם המוסרית° הנצמחת ממנה [ע"א א ה עא].
תכלית התפילה היא בשנים: לפעול על עצמו לשנות תכונתו ולהרים השגתו או תכונת מי שמתפלל עליהם. ויש עוד ערך לתפילה שאחרי שכבר נעשה כל הצריך להיעשות בפנימיות ההרגשה, תשמש התפילה להוציא אל הפועל בדיבור כל הנעשה בנפש פנימה [ע"א א ה קיא].
התפילה תביא ברכה ומרפא בשתי אלה, אחת: שאין ערוך לטובת השעה שאנו דבקים במחשבותינו באדון־כל° יוצרינו ית', ואף גם זאת: תביאנו לזריזות המעשה וטהרת הלב ושקידת המצות° כולם [מא"ה, ענייני תפילה, תב-תג].
עיקר מגמת התפלה - רימום הנשמה וחיזוק הויתה העצמית, עם יישור המידות ועידון התכונות - הרבה יותר מכל מה שפועל לימוד פרטי של מוסר תכסיסי - שע"י ההשתוקקות אל האלוהות גם בלי שום טעם ובלא שום השכלה וחשבון [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 525-526].
עיקר ענין התפלה - שפיכת הנפש לפני השי"ת [ע"ר ב קסו].
טעם התפילה - זכרון האל ב"ה, הכולל כל הטוב° ועמו מקור־חיים°, שכל התיקונים° הפרטיים הם תולדות טובות מסובבות מזה [עפ"י מא"ה, ענייני תפילה, לט].
התפילה משמשת להכניס את כל התורה° וכל העבודה°, כל החכמה וכל הההופעה°, בתכונה טבעית ומעמד נפשי קבוע, ומחיה את השעה להיות עומדת ישר מול יניקת שפע חיי־עולם° [עפ"י ע"ר א עניני תפילה יט].
לרומם אותנו למצב עליון, למצב שיש לו רק התרוממות ולא השפלה, רק עליה ולא ירידה, מצב שהוא רחב במרחבי יה ואין בו שום צמצום והגבלה, "נחלה בלי מצרים", "הרחב פיך ואמלאהו" [ע"ר א קב].
עיקר התפילה - להקנות היסודות הידועים בשכל, שיהיו קבועים בטבע וקנין נפשי [ע"א א ה א].
תכלית התפילה - שיהיו הנהגותיו כפי השכל והציור° השלם המושלם ביראת־ד'° [ע"א א ה י].
תוכן התפילה הוא לחזק ביותר ההכרה ההרגשית בדברים השכליים, באמונות הברורות והדיעות הטהורות, באופן שימלאו לא לבד את השכל הקר שאינו ממלא את עצמיותו של האדם בחייו בעולם החומרי, כ"א שימלאו ג"כ את הלב° והנטיה הטבעית והרגשית, ורק בהיות מצטרפת בריאות הרגש וההכרה הפנימית הבאה מכחה של השרשת התפילה עם התורה, עם הכח השכלי המשפטי, רק אז יוכל עמוד לנצח כל מסטין ומבלבל [ע"א ג ב קח].
יסוד מטרת התפילה - לעורר את הרגשות הנעלות שיפעלו יפה על הלב מצד התנשאות הנפש להרגשות הבאות ברום עוזן בעבודת־ד'° בעבודה שבלב [ע"א ד ה טז].
התפלה מעמקת בנו את ההרגשה העליונה הקדושה, שהיא התמצית של ספיגת אור חי־העולמים° שבנשמתנו, והיא זורעת בנו אורות קדושים מצמיחים פרי ישועה. ולא לנו האישים הבודדים, בתור פרטיותנו, לבד, אלא כל מה שהתפלה עושה היא עושה בעדנו ועמנו ביחושנו לכל היש כולו, לכל החיים והמציאות, לכל ערכיהם, העבר, העתיד, וההוה [קובץ ח כט].
יסוד התפילה(40) - לישב בנפש האדם פנימה, את הרצונות היותר נעלים ונשגבים השוטפים בנפשו פנימה, מהשטף העליון של האצילות° היותר נשאה ועליונה [עפ"י קבצ' ב נד (פנק' ד עג)].
מגמתה של עבודת התפלה - יסוד העבודה הלבית - מילוא אורה אלהית את החיים הרצוניים, לעילוי הרצון, זיקוקו והקבעתו בקביעות עליונה מאירה, שיהיה ערך החיים העליון קבוע תדיר בו [עפ"י א"ק ג נט-ס].
התרוממות הרצון והתגלותו [א"ק ג נ].
עבודת התפילה - עבודת־ד'° המיוחדת לעולמו הפנימי של האדם. המרומם את רצונו על ידה, ומאיר בזה את נפשו בקרבו, מעדן את כח הוייתו, לצאת מתוך מחשכי הרע והשממון, אל מאורי הטוב וההתישבות [עפ"י קובץ א קעג].
התפילה באה לברר את הרצון. רוח הבהמה מעורב ברוח האדם, ומעלים ע"י שפיכת הנפש את רוח האדם, שיעמד בטהרתו בלא עירוב סיגי רוח הבהמה [קובץ א תקלג].
ממטרותיה העליונות של התפילה - העלאת הרצון האישי, והעולמי הכרוך עמו, לאחדות השלמה, לקודש° ד' קדוש ישראל [א"ק ג ס].
מטרת התפילה - לטהר בכל יום את כח־המדמה° ולהעלותו° [עפ"י קובץ א סו].
התפילה בעיקרא, תעודתה - לרומם את הכח המדמה שהוא כח הגוף, והוא מכוון מאד לרומם רצון הגוף לדברים נשגבים וקדושים. לתקן קדושת הגוף [ע"א א א לט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. ושם, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. ע' במדור תיאורים אלהיים, עניה, ("דרשתי את ד' וענני").

תפילה - יסוד התפילה ברוממותה, בצורתה העליונה - שאיפת הנשמה אל החפץ העליון הכולל בתוכו כל, כל תורה, כל הגיון, כל מחשבה, כל רצון, כל מפעל, כל שאיפה, כל עולמים, כל יסודות וכל מקורי המקוריות <מצד זה שקולה התפילה כתורה, וקדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש, ו"בית גדול" הוא בית שמגדילין בו תפילה>(41) [עפ"י קובץ ז ק].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי.

תפילה פסולה(42) - תפילה בלא כונה או בכוונה פסולה [עפ"י קובץ ג רנא].
תפילה נדחית - (תפילה הגורמת) שיפשפשו במעשיו ויגרע כחו עוד ע"י תפלתו [עפ"י מא"ה, ענייני תפילה, רו].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה.

תפילה נשמעת - תפילה המתקבלת ברצון אבל אינה פועלת להעשות בקשתו [עפ"י מא"ה, ענייני תפילה, רו].

"תפילת קבע"(43) - תפילה בחסרון ההכרה הפנימית°, אשר אינה באה מצד רגש פנימי אלא מצד קביעות חובה חיצונית, המוסיפה יגיעה לנפש ורגשותיה, ודומה עליהם כמשאוי [עפ"י ע"ר א, עניני תפילה, טו].
תפילה הקבועה רק בנפשו (של המתפלל) לבדו ורגשותיה, אינה עוברת מהלאה לגבולו, ודבר אין לה עם כלל הרגשת הוד° המציאות°, המספרת כבוד־אל° [עפ"י שם תח].
◊ כל שלא ישים (המתפלל) לבבו כי־אם למלאות הרגשו הפנימי לבדו, ולא יכיר שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד מצב נפשו ורעיוניו באפן נאה לתפילה, אבל עיקרה הוא נעלה מכל רגשות נפש אדם, כי היא תחנונים לפני ד' להפיק רצונו [עפ"י שם, עניני תפילה, טו].
ההרגש הטבעי הפנימי לבדו, בצמצום השכל לצרפו רק כפי ערך ההרגשה הטבעית, כשאיננו מתפשט בפעולותיו חוץ מגבול התכונה הטבעית של הנפש, עד שיהי' יכול לחדש בתפילה דבר מצד השכל הברור [עפ"י שם].

תפילה - כונה פרטית בתפילה - כונת פירוש המלות והענינים. כונת הענינים והתיבות בפרטיות [עפ"י ע"א א ה יז].
כוונת תיבות התפילה בעצמן [עפ"י ט"ר קכח].

תפילה - כונה כוללת בתפילה - כונת הלב בגדולת־השם־ית'° ורוממות הנפש הראויה ע"י האירה באור־ד'° ששעת התפילה מסוגלת אליה. כוון לבו לשמים ברוממות השם ית' לפי מה שתוכל נפשו שאת [עפ"י ע"א א ה יז].
לשעבד לבו למקום°, ע"י התגברות הכח השכלי בעניני אהבת־השם־ית'° ויראת־רוממותו° שממלאים כל לבו. דבקות הנפש בשם קונה ית' [עפ"י ט"ר קכח].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תכין לבם תקשיב אזנך.

תפילה - "להתפלל בשם"(44) - לצרכי גבוה, שתוכל עבודת ד' להתרומם, שישים עיקר תכלית בקשתו להחלץ יותר לעבודת השי"ת, שיוסיף עליו השי"ת חן וחסד ואור דעה להשכיל באמתו וביראתו הטהורה [עפ"י מא"ה, ענייני תפילה, שב שא].

◊◊
תפילין - מצות תפילין - הדרת° תפארתנו° והבלטת משגב° קדושתנו° העצמית, החבויה במעמקי הויתנו, שהם יוצאים אל היפעה° האורית° ע"י קדושת המצוה הנאדרה בעז קדשה, בתוכן כפול: בתכונה המדותית והמזגית בהופעת הקודש אשר לתפילה של יד, ובתכונה השכלית הדעית, המוארה באור ההקשבה° האלהית הנפלאה, בקדושת פאר התפילה של ראש, שהן מתאחדות שתיהן יחד להיות לאות קודש־קדשים, למלאות אור פאר והדר נצח א(ת) כל מהות החיים המיוחדים, אשר לכל אחד ואחד מבניה המסולאים של האומה° הקדושה והנפלאה [ע"ר א כג].
מצות תפלין סגולתה - שתהיה כל התורה כולה קרובה לנו וקלה לקיימה, <כמו שכתוב בפרשת קדש "למען תהיה תורת ד' בפיך"> [מ"ר 542].

תפילין - פעולתם - להאיר את אור הנשמה, משרשה המקורי האלהי, על כל הכחות המקוריים של החושים וכל הכחות כולם, ופותחים פתחי קודש לשפע קודש, שמיסוד השפע הזה הולכות ומצטיירות בכל עת ועדן מחשבות קדושות [עפ"י ע"ר א כח].
מכשירים בישראל את הגוף וכחות חייו לההארה הרוחנית הכללית, שהפרטים יהיו יפה מאירים על ידה [קובץ א תשלט].
פעולת התפילין - <הנהגת השכל והרצון שהם במוח ולב, הם טבעיים ונוטים בטבעם להוציא אל הפועל רק את השלמות הפרטית הנצרכת לאדם בחומריותו. אבל התכלית האמיתית היא שתהי' ההנהגה כולה מכוונת אל התכלית המוסרית, שהוא יסוד עבודת ד' ית'>. ע"כ נתנו התפילין במקום המחשבה והרצון לפי המורגש, להטביע שיפעלו הכלים הטבעים את התכלית המוסרית [ע"א א א נב].
תפילה של יד, קדושת פעולתה - מתוק כל כחות החיים הטבעיים, שבהויה בכללה, ובאדם בפרטיותו, היא מכינה ומכשרת את הכל אל האור העליון, ההולך ושופע ממקור הקודש של שם־ד'° הגדול, המתגלה בזוהר° קדושתו על ידי הופעתה של התפילה של ראש, המכוונת לעומת - ההארה° האצילית°, של מקורות השכל, המחשבה, הרגש, וכל כחות החיים, שהם מוכנים להיות מוארים מאורה של הקדושה־העליונה°, מיסוד קדושת אור אל עולם, המוזרחת מזוהר התורה האלהית, המתגלה התגלות תמציתית ע"י קדושת התפילין. "למען תהיה תורת־ד'־בפיך°" [עפ"י ע"ר א כט־ל].
תפילה של ראש - מזרחת° את האור־האלהי°, של הדעה־העליונה°, הברורה בטהרת° קדושתה°, על נשמת החיים [עפ"י ע"ר א ל].
כונת תפילין של יד(45) - להכניס את כל האומות תחת השפעתה של כנסת־ישראל°, ושל התפילין של ראש - להכניס את כל השרים° תחת השפעת הקב"ה° [קובץ ח קצג].
◊ התפילין עושים אותנו כלים בהירים°, מטוהרים° מכל סיג של רשעה ועכירות חמרית קבועה, מוכשרים לקבל הטהרה־העליונה°. סגולה° זו תופיע בנו על ידי קדושת התפלין המצחצחת את גופנו, להיות מטוהר בטוהר־עליון° [ע"ר א לד].
מפארים את הוד הצלם°, מרימים את האדם ממדריגתו הטבעית הרגילה למדריגה עליונה אצילית, מלאתי תפארת אדם ממרומי קודש קדשים [פנק' ב קצב].
סגולת הקודש אשר למצות תפילין - הבהקת אורה של התגלותה העליונה של נשמת אלהים חיים המקורית, המביאה את אותו אור החיים העליונים של שפע הקודש, המביא מחשבות קדושות בתכונתן האצילית [עפ"י ע"ר א כח].
סגולת התפילין - לחקוק בנפש המניח אותם את התמצית של אותם הדברים הנאמרים בהם. האותיות פועלות את פעלם על החקיקה הנפשית. התמצית הרוחנית הפנימית, שהיא תכלית הדברים של הפרשיות הללו, בונה היא בכל יום את הנשמה הישראלית, בונה היא את כח הציור המיוחד אשר לישראל, שהוא נותן צביון סגנוני לכל תכונות החיים, לכל חיי הרוח והמוסר, לכל המהות הישראלית. ודוקא ע"י הוספה של מזון רוחני זה, שהלך הוא מידי יום ביומו ובסם את הנשמה של כל בן ישראל, הקיץ הרוח העברי והיה תמיד נעור וחי, מוכן לסגולתו הפרטית [עפ"י קובץ א קסא].
חקיקת רוחה של האומה הישראלית על פי מצבה המיוחד. שכלול ציורנו [עפ"י קובץ א קסא].
לעשות אותנו כלים מוכשרים לקבל הטהרה־העליונה°, שפעת החיים העליונים, המקודשים בקדושה האצילית [עפ"י ע"ר א לד].
הגבלת הכוחות הגופניים, שלא ישלטו לנטות את השכל מנתיבתו; שבמקום המוח והלב הטבעי מונחים התפילין שבהם כלול האור־האלהי° להשבת השכל° שבמוח והמדות עם המחשבות הדמיוניות° שבלב. בהיות התפילין על האדם פועלים עליו שלא ישתנה שכלו מנטיות הגוף ע"י המזג והטבע הגופני. התפילין הם כנגד כלי הרעיון והמחשבה להורות שיש שליטה שכלית מצד התורה האלהית על האדם באופן שאין לה יחש עם כוחות הגוף, ותשוקות החומר לא יטוה מפני שהיא נבדלת מהם [עפ"י ע"א ב ה ח].
התפילין עוזרים את לב הבשר והמוח החומרי להוציא אל הפועל הגיוני מוסרם הזך שראוי להם בעצם טבעם; אמנם באשר המה בשר, ויוכלו להתקלקל מסערת רוח יצר לב האדם, התפילין הם עז לישראל(46) - שבהם כלולים יסודי הדעות הטהורות° ורגשי הלב הטהור והנאמן° באופן שמור מכל פגע [ע"א ב ז יט].
להפריד השכל מן הרצון הגס°, וממילא יהיה שליט על הכחות החומריות°. וכל מה שיתוסף כח בחומר כן יגבר השכל עוד ביתרון מעלה, וממילא זהו תפארת השכל שיהיו כלי החומר חזקים. והתפלין על כן הם עוז לישראל - שהמה סבה שיהיה לישראל כח ואומץ בכחותיהם הגופניות ובהצלחת קניניהם [ח"פ כה].
תפילין עז הם לישראל - מקדשות את הטבע במדות טובות טבעיות [ע"א א ב י].
מקדשים אפילו את הגופניות הבשרית [קובץ ז יט].
התפילין מורים שהמחשבה וההרגש המיוחד לשרשי התורה יעשו בתוכו (של ישראל) להרגשה ומחשבה טבעית. וכהמח הטבעי, כן תפילה של ראש ותוכנה. וכההרגשה הלבית הטבעית, כן תפילין של יד וענינה, יהיו מוטבעים בעצמותו [ע"א א ג נ].
ע"ע עֹז, "התפילין עז לישראל".
תפילין - ענינם - לקשר כוחות השמאל° ולאסרם לבל יפרצו גדר [פ"א רלא].
תפילין - תכלית התפילין - הקדושה החיצונה הנקנית ע"י זכרונות של מעשים העומדים מחוץ לנפש, לבא על ידם לקדושה העצמית [עפ"י ע"א ג א מא].
ע' במדור מועדים וחגים, שבת, קדושת השבת.
תפילין - ערכה של קדושת תפילין - התוכן של הדבקות־האלהית° הטבעית, <היא היא אהבת ישראל, שהן תפילין דמארי עלמא> [א"ק ג שמ].
אור התפילין - הזרחת° אור° תחית האומה ע"י שפעת קודש° רזי־תורה° [קובץ ז כא].
קדושת התפלין - מעדנת את הגויה הישראלית ואת כחות חייה, בקשר מאוגד עם כל יצורי עולמים, לרומם אותם ולהופיע עליהם נהרה של הטוב, המטוהר והמקודש, עדי עד [ע"ר א לד].
פאר התפילין - האור החי שבעטרת עולמים אשר לישראל, הנותנת להם עז עולמים, <אשר בתוכן התפילין של יד, באה באורח נפשי טבעי וכמוס, ובשל ראש היא כבר באה לידי ראיה והכרה - "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך"° אלו תפילין שבראש(47)> [קובץ ח קצג].
התפלין מרוממים את האדם מעל לגבול החמריות, משחררים אותו מכובד המשא של הטבע הגס והמצומצם, ומשחררים את תוכיות הנשמה מכל חק מגביל, עד שמתעלה האדם על ידם למעלת הפאר העליון, מעלת האירושין, "כחתן יכהן פאר", המבטאת בזה את הוד האצילות°, המתרוממת מכל טבעון של טבעיות ושל הגבלה, ושעל ידי הדרת קדשה כוללת היא את כל הטוב והאושר בקרבה: האירושין°, האמונה°, הדעת־את־ד'° [עפ"י ע"ר א לו].
מצות התפילין - (תוכנה) - חירות־עולם° העליונה, שנגאלנו בה בידו־החזקה° ובזרועו־הנטויה° של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בורא העולמים ושליטם, ואתה עטרת תפארתה שבראשינו, (ה)שייכת לעצם מהותנו הישראלית, "שהתפילין עז הם לישראל" [עפ"י א"ל סא].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קב"ה, הקב"ה מניח תפילין. ושם, פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין. ושם, בדיחי טובא בעת דמנחי תפילין. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "בעל כנפים".

שבעת הכריכות שהננו כורכים על הזרוע ברצועה של התפלה של יד - הן מרשמות בנו את ההמשכה של החשפת טוהר° החיים בכח הבשר, גם ביד הכהה השמאלית, כשמתמלא אור קודש וחיל של זוהר° עליון, וכל בריות עולמים כולם, מימין ומשמאל, הולכים ונעשים מכון לטהרת הקודש, לקבל את הטוב המטוהר טוב־ד'° [עפ"י ע"ר א לד].

תפילין - במדרגת עטרת תפארת - השכלת ערך האורה הגופנית ויסוד הדמיון° החי מצד פועלו ויוצרו, של יחידי־סגולה°, התעלות בהדרכה השכלית המלאה, שאין צריך עמה כי אם מנוחה וקדושה [עפ"י קבצ' א נט].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "מארי שבת".

תפילין - (במשמעותן הרוחנית) - ההשגה המופשטת באלהות [ע"א א א עה].
"קשר של תפילין"(48) - ההשגה באלהות המגעת לשכל [שם].
יסוד הקשר של תפילין - יסוד שמיעת־האוזן־הרוחנית°, הערך הפנימי של אובנתא־דליבא°, מקור האור של ההזרחה° הראשית שבאה בהבהקת הנשמה בתור זוהר° מתנוצץ, שאי אפשר שיצוירו על ידו תוכנים מקוצבים הראויים לבוא בסימוניות של אותיות. אור הבינה־העליונה° שזהרורית עליונה מתנוססת שם, ולא אותיות הראויות להיות נגלפות באיזה חיטוב וחקיקה [עפ"י ר"מ קעט].

תפילין - "שי"ן שבתפילין" - קוי° האורה־האלהית° המופיעים° עלי תבל ארצה בשלשת הארחות המוכרחות להחלק לפי הכרתנו התמידית - חסד, משפט, והשורה הממצעת בינותם - הכללות והפרטות, והצדדים המחברים אותם זה לזה, וכאלה בכל פינות המציאות, שעל ידם הננו מכירים איך שהקוים הנם שבים למקום אחד, לצורה תכליתית אחת החובקת בתמותה את כל רוחב המציאות כולו. מעבר מזה האחדות התחתיתית המתגלה לפנינו, הכוללת את הגוונים° שבקוים השכליים והכחניים הכלליים כפי תמות צורתם ותכונתם העצמית, ומעבר מזה מה שעצם הכח הנמצא בקרבם לתמם את חזיונותיהם, לאחד את הוייתם בתפקיד המציאות, הלא גם זה הוא קו רשום ומיוחד ועולה למקום אחד, עם תכונתם של הקוים עצמם [עפ"י ע"א ד ו יט (ח"פ מה.)].
צורת הקוים המותחלים בפירודם מבלי אפשרות להגיע בראשית ההכרה אל שורש הוייתם והנם כלים מלמטה אל מגמה אחת שהיא עדות קיימת וקבועה להרים את האדם אל מקור האורה האחדותית הגבה למעלה, ע"י ענוה°, הגדולה מכולם, המוצאת קורת רוח ומנוחה בכל צדדי ההכרה וכל מדת טוב וקדושה שתהי', בכל מצב ואופן כי הכל עולה למקום° אחד [ע"א שם].
יסוד השי"ן - הכרת פילוס כל ארחות החיים בלי נטיה מיוחדת לצד אחד ע"י סקירת האחדות האמיתית [שם כא].
"דל"ת שבתפילין" - ציור הדל"ת המרחיב ומעבה את הקו הנוטה לצד המעלה שלו, ומוציא מקרבו את הקו הימני° להיות לו לבסיס, (מציין את) אותה ההתפשטות של צד המעלה המאירה את הנשמה באור אל עליון, (התכליתית ש)מכל ההארות השכליות, המוציאה מקרבה את הנטיה הימנית, קו האור והחסד לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו, התכליתית שבין כל הנטיות של הפעולות. והצד של המעלה המושכלת הוא תופס מקום יותר, ורחב עוד, מהצד המוסרי של אהבת החסד המעשית, כי פרי חכמה באור ד' יקום עדי־עד°, וזהו אור החסד היותר עליון ונשגב [עפ"י ע"א ד ו כ].
יסוד הדל"ת - הנטיה המגמתית לצד הימין והמעלה [שם כא].
"יו"ד שבתפילין" - הקטן באותיות בכמותו, (ומציין את ריבוי) העושר האיכותי, המשפיע על הכמות. מקוריות עושר המספר° אשר ממנו הכל [עפ"י ע"א ד ו כא].
יסוד היו"ד - ההחלטה הפנימית° של ידידות אהבת האיכות והאורה° הפנימית לשומה עיקר לעומת כל התרבות הכלים° הגסים° מרחיבי המקום המגושם [שם שם].

◊
תפילת הדרך - עיקר מטרתה - הכנת האדם את עצמו לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורו. <כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשות, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם° בחילוף מקומותיהם>. המשכת ציורי־יראה לאהבת־ד' עם העמדת הכח המוסרי וההמשכה אל הטוב והמדות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. שעמה יחד תבא השמירה המעולה, כי ד'° ישמור את יראיו° [ע"ר א תא (ע"א א ד נג)].

תקון חצות וההתאבלות על ירושלים ועל גלות השכינה - יסוד ענינם - שאדם בעל דעת ולימוד(49), שפִתֵחַ בו את רגש הדאגה הטהורה, המקננת עמוק עמוק בלב כל איש בעל לב טהור ונפש מרגשת, איך להיות להועיל אל הכלל כולו, במועדים הטובים שימצא נפשו מתרגשת ומתגעגעת להתפרץ להיטיב יותר מחוג יכולתה, מוציא את הרעיונות המתרוצצים אז בנפשו פנימה לאורה, ומבטא בשפתיו את חפצו האדיר וגעגועיו הנשאים [עפ"י ל"ה 117].
תקון חצות - קימת נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: (כש)על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער־השכינה°, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה. <והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה> [עפ"י א' יז].

  1. שבת סג.
  2. כד הקמח תפילין: "ג' מצות נצטוו ישראל שנקראו אות. ואלו הן תפילין שבת ומילה".
  3. העצות - רמב"ם סוף ה' תמורה "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים". ע"ע זוהר הקדמה י:-יא., ח"ב פב:, צו:, ח"ג רב, רס..
  4. סנהדרין נז:
  5. ע' תולעת יעקב, סוד תפילת ר"ה לד: ד"ה אתה בחרתנו וברקנטי, לך לך כג. "דע כי מצוות התורה הם מחולקים לדרכים רבים. וכל מצוה היא ענף אחד ואבר אחד מהצורה העליונה עד שבתשלום כל התורה כולה נמצא האדם העליון שלם". וע' שפע טל הקדמה בן מאה שנה. מהר"ל דרוש על התורה, עמ' יג־יד ד"ה ועל פי ג' עדים יקום. ובנפה"ח, שער א כ בהגה"ה ד"ה וז"ש דוד.
  6. בע"ה קמח "דכולהו עובדין בכנסת ישראל תליין". ובהערה שם ציין הרצי"ה ת"ז ב.: "תרי"ג מצות דתליין משם יקו"ק כענבין באתכלא, כדי לייחדא בהון לשם ה' בשכינה". ובקבצ' א קפט "בכל המצות כולן מכונס הוא אור הנשמה של כנסת ישראל".
  7. שבת מט. קל.
  8. מצוות שבין אדם למקום - במורה נבוכים, ח"ג פל"ה "כל 'מצוה', בין שתהיה עשה או לא תעשה, ויהיה הכונה בה ללמד מדה טובה או דעת או תקון מעשים שהם מיוחדים לאדם עצמו וישלימוהו, הם יקראו אותם 'שבין אדם למקום'".
    להרים וכו' למעלה וכו' שעבורה הם כדאים להיות נמצאים במציאות אחר שלא היו - ע' ע"א שבת ב ט קלז־קמג. ע"ע ש"ק, קובץ ה קסד, ושם, קובץ ו קסג, ושם, קובץ ח מד. וע' כוזרי מאמר שני מח. ובילקו"ש בראשית רמז צב: "יצחק - יצא חק דרוריה לעולם", ובחסד לאברהם, מעין שני, עין הקורא, נהר נב.
  9. אמונות ודעות לרס"ג ג א וג ג. כוזרי, מאמר שני, מח. שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו.
    אף שהסברת הרב במושג שונה מהסברת דרשות הר"ן, הדרוש העשירי "שאין להם טעם כלל", ולכאורה גם אינה זהה עם דברי חובות הלבבות, שער עבודת האלהים פ"ג "ענינים לא יוכל השכל לבאר אופני חיובם", ומעמיד את הענין על היסוד המוסרי שעדיין אינו ספוג בקרבינו ומכשיר את המוסר העתידי, מה שמתאים להסברת מנורת המאור, אות קמג "לקים האמונה בבורא יתברך וציורה בשכל על דרך האמת" מ"מ בנ"א ה 30 נמסר בשמו: "רוב חוקי התורה, נכנסים בחוג הבנתנו ע"ד שאמרו "אלמלא לא נאמרו בתורה כדאי היה לאמרן", אבל יש גם חוקים היוצאים מגדר הבנתנו". ובשל"ה, תושב"כ פרשת חקת, ד"ה ונקדים הקדמה, "המצות ארבעה מינים. א' מושכלות, מה שגם האומות שלא קבלו התורה מקיימין, כגון גניבה גזילה ניאוף כיבוד אב ואם וכו', וכן מעלת המדות שהאריכו בהם פילוסופים גוים וטעמם מגולה, וזהו בחינת 'עשיה'. ב' שמעיות, מצות שנתן לנו התורה אבל הודיענו הטעמים, כפסח מצה ומרור וסוכה וכאלה, וזהו בחינת 'חצבה'. ג' שאר מצוות שאין טעם מבואר לעומקו, וידוע למשכילים, זהו בחינת 'חקיקה' דק מאד. ד' הנעלם מכל חי, רק 'רשימו', פרה אדומה וכיוצא בה, הדק היטב הדק, נעלמה מעין כל חי זולת למשה רבינו ע"ה ולר' עקיבא".
  10. ע"ז ג.
  11. ברכת קריאת שמע שבערבית.
  12. באג' ג סז ביחס ליסוד מצות האמונה ציין הרב מחלוקת שבין דעת גדולי החוקרים האלהיים, כרב סעדי' גאון, הרמב"ם והחוה"ל וסייעתם ובדעתם אחזו כמה מגדולי חכמי הקבלה המעמיקים ע"פ דרכם, שהיא מצות הידיעה והתעמקות החקירה הישרה. ולעומתם דעת גדולי חכמי הרגש, שבראשם ר' יהודה הלוי, ובעקבותיו אחזו בעל העקדה, הרי"ץ אברבנאל, האב וגם הבן ר"י ליאון אברבנאל, והרבה מגדולי המקובלים, נבוני לחש של רגשי הנפש, הלכו בדרכם, ושדו נרגא, בכל המהלך של המחקר ההגיוני, ובססו ביותר את היסודות של עומק קדושת ההכרה השירית של רגשי הנשמה והתעלותה הפנימית. והר"ח קרשקש בעל אור ד' תמך שיטה זו דוקא ע"פ עומק ההגיון המחקרי עצמו, ואת בנין הרגש העמוק בתועפות עוזו בנה על יסוד מפלתה של הפילוסופיא ההגיונית. ושיטה זו היותר קרובה לאורחא דמהימנותא היא הולכת ומתחזקת במהלך הרוח של הדורות האחרונים. ובעקרן של דברים, אלו ואלו דברי אלהים חיים.
  13. ע"ע מ"ש דרוש תשיעי, ושם הדרוש הארבעה עשר. ע"א ב ט רסג, ושם שכט, ושם בכורים כז.
  14. ברכות לה:
  15. אבות ה משנה ט.
  16. וראשית ערסותיכם תתנו וגו' - יחזקאל מד לא.
  17. ביחס לשתי הגישות השונות בהגדרות טומאת המת, ע' בהערה במדור מוות ועניינו, טומאת מת.
  18. ע' מלבי"ם יחזקאל לז א. ע' במדור מוות ועניינו, "יעקב אבינו לא מת".
  19. שמות לד כג, (כג יז, דברים טז טז). חגיגה ז.
  20. ברכות נא:
  21. ברכות י:
  22. הרשעה, המתפשטת מראשית גויים גם בתוכני הקודש - ע"ע ש"ק, קובץ ז צב. "ומתוך הקרבה של החפץ וכו' של פירוץ טבעיות האמונה הבלתי זקוקה אל תוכן הקודש, וכו', נגע פרץ זה גם במקום הקודש, לטמא את משכן ד', ולהביא מחשכים גם באיזה מנאות הקודש. ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. וכו' כח הרשעה, שהוא מתכפל בהיותו עטוף בלבוש קודש, ואזור בהבעה של תאות אמונת קודש. וכו' כל הקלקולים הרבים והשמות הנוראות שעושה המינות וכל הרע אויב בקודש". ע' במדור אליליות ודתות, מינות. בתרגום שני למגילת אסתר, ד"ה ויתלו: "דבר המדתא בעי מיסוק לאכסנדריא דבר פנדירא". ע' סוטה מז., סנהדרין מג., סז., קז: (בכל המקורות האלו ראה בחסרונות הש"ס); וע' באוצר הגאונים ברכות יז: (עמ' 44) ד"ה גובאי. ע"ע שבת קד: וברש"י ד"ה בעל סטדא בועל פנדירא; גיטין צ. וברש"י ד"ה פפוס בן יהודה; ובמסכת כלה פרק א. ובירושלמי שבת ע. ויבמות פד., ובקהלת רבה פרשה י פסקה ה. ובתורת האדם לרמב"ן אות ה: "כענין הזה מצינו בירושלמי מעשה בר"י בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו משם ישו בן פנדירא, והתם נמי בר בריה הוה ליה בלע, אתא ולחש ליה משם ישו בן פנדירא, מיד נפק א"ל וכו', פי' הוה ליה בלע שבלע נימא של מים או נחש, ולחש עליו לחש שצירף בו שמו של ישו בן פנדירא, וכו'". וביד רמה סנה' סז.: "וכך עשו לבן סטרא, יש"ו הרשע, בלוד ותלאוהו בערב הפסח, כדאיתא בפרק נגמר הדין, ומתמהי' בן סטרא בן פנדירא הוא, ופריק רב חסדא בעל אמו היה סטרא והבועל היה פנדריא, ואותו ממזר הואיל ולא היה אביו נודע לכל נקרא על שם בעלה של אמו, ומתמהינן: בעל פפוס בן יהודה הוא, ואסיק' לא, אֵימא - אמו סטרא, ולפי שלא היה אביו נודע בעדות ברורה, ומתמהינן תו: אמו מרים הגודלת שערן של נשים היתה, ומפרקינן אין הכי נמי, וכיון דזנאי על בעלה קרו לה סטרא כדאמרי בפומבדיתא סטתרא מבעלה". וכן בספר יוחסין, מאמר ראשון, אות השי"ן, ד"ה התוספות אומר ר"ת. ובבית שמואל על אה"ע סי' קכט: "פנדירא וכו' והוא כינוי ליוסף".
  23. המסמא את העיניים, כי קורטא בכורא - חולין קה:
  24. יחזקאל טז מט: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה".
  25. והייתם קדושים - ויקרא כ ז. ברכות נג: "במתניתא תנא "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים".
  26. לתאוה יבקש נפרד - משלי יח א.
  27. כדברי הרמב"ם במורה נבוכים. "אין פרט בשכל ואין כלל בחוש" - במורה נבוכים לא מצאתי את הביטוי הזה. אמנם שם בח"א פרק עג ד"ה הערה, דע אתה האיש: "ובשכל יבדל הענין הכללי מן הענין האישי וכו', שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו, לפי מה שישיגוהו החושים וכו'". ובח"ג פי"ח: "שאין מין נמצא מחוץ לדעת וכו' וכל נמצא מחוץ לדעת הוא פרט או פרטים". ושם: "חשב מי שחשב מן הפילוסופים שהאלוה לא ישיג אלה הפרטים, להיותם ממושגי החושים, והוא ית' לא ישיג בחוש, אבל השגה שכלית". ושם פט"ז: "שהחלקים אמנם יושגו בחושים, לא בשכל". ושם בפי' גבעת המורה הובא ביטוי זה. ובפירושו של יצחק סטנב שם "כמו שיאמרו הפלסופי׳: אין איש בשכל ולא מין חוץ לשכל". ובהתנצלות קצרה שבפתיחת האלפי מנשה ח"א: "מאמר החכם: אין איש בשכל ואין מין בחוש". וכן במלבי"ם דבה"י א יז יז. ע"כ, הוספתי נקודה לפני המימרא, שאינה של הרמב"ם, שאולי כוונת הרב בהבאתה כאן לתמצות תוכן דבריו.
  28. הנודר נודר בחיי המלך, הנשבע נשבע במלך עצמו - ספרי פ' מטות. זוהר ח"ב קטו:. ע"ע מערכת האלקות, פרק עשירי, ד"ה וממה שבארתי בדמות האדם. ובשל"ה, בית ישראל דף ז. ובביאור ס' קהלת לרמ"ד וואלי, עמ' נח. ובעמק הנצי"ב, פ' מטות פ"א, ד"ה בנדרים. ע"ע שערי זהר לרר"מ עה:-עז..
  29. במדבר ו ז.
  30. ערובין יז:
  31. להוסיף לכם תבואתו - ויקרא יט כה.
  32. דלא לסרוסי כלבא משום "כל שבארצכם לא תעשו" - חגיגה יד:
  33. במדבר טו לט.
  34. יבמות סא.
  35. ע' מלבי"ם יחזקאל לז א.
  36. ברכות ב משנה ח
  37. להכניע ולהשפיל את הכוחות החומריים - ע"ע אג' א פה.
  38. ע"ז ח.
  39. שיחה, בשם משתתף עם צמחים ואילנות - רש"ר תהילים יד ה: "לשוחח מלשון שיח, צמח".

  40. יסוד התפילה לישב בנפש את הרצונות היותר נעלים - בקבצ' שם ציין הרב כמקור לכך זוהר שמות קלג. "הנה נא ידעתי, דא איהו רעותא דאיצטריך בר נש לשואה בגויה בצלותא". ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "הנה נא ידעתי וכו'". ע"ע זוהר ח"ג רפח: "האי מצחא אקרי רצון, וכד רצון דא אתגלייא, רעוא דרעוין אשתכח בכלהו עלמין, וכל צלותין דלתתא מתקבלין", וע' לביאור הענין במים אדירים לרמ"מ משקלאב עמ' כו-כז. ע"ע בס' בעל שם טוב על התורה ומועדים, ח"א עמוד התפילה סי' קנט.
  41. "בית גדול" הוא בית שמגדילין בו תפילה - דעת רבי יוחנן במגילה כז.
  42. תולעת יעקב, סוד ברכו, ד"ה ובפתח "אותם התפלות הנדחות שנקראות תפלות פסולות". משנת חסידים, מסכת היכלות הקליפות, פרק ג "מזכירים עונותיו של אדם כשתפלתו נדחית". תולדות יעקב יוסף, פרשת שלח, אות ג "(כאשר) מחשבות לבו רק רע במחשבות זרות שהוא חוץ ולא בפנים, לא די שלא נעשה מבוקשו [...], רק שנידחת תפילתו, מה שאין כן המתפלל בכוונה אז אבוא אליך וברכתיך".
  43. ברכות ד משנה ד.
  44. עפ"י פסיקתא רבתי כב ז, ושוח"ט תהילים צא ושם: "מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה, ואינן נענין, על ידי שאינן יודעין בשם המפורש".
  45. כונת תפילין של יד ושל התפילין של ראש - בתז"ח (מהדורת רר"מ) קו: (מהדורת ווילנא כה.): "אשתמודע מאן דאיהו מאילנא דחיי נשמתה, ודאי כד מנח תפלין על רישה מתכון לאעלא כל אלהים אחרים (בביאורי הגר"א: שרים של שבעים אומות) תחות שלטנותא דשכינתא עלאה דאיהי תפלין דרישא דבר נש, ולאעלא כל אומין תחות יד ה' דאיהי שכינתא תתאה. בגין דבגלותא אתמר תחת שלש רגזה הארץ, תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישׂבע לחם, ושפחה כי תירש גברתה. ובגין דא תפלין דרישא ויד לאעלא שפחה תחות גברתה עלא ותתא".
  46. ברכות ו.
  47. שם ד' נקרא עליך - עצמותו הפנימית, שגב־עזה של חיות נשמתו הפנימית ומהותו העצמית של האדם מישראל, המופיעה גם כלפי חוץ, ומתוך כך מחיבת גם התיחסותו הנכונה - " ויראו ממך". עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ג) שמב.
  48. ברכות ז.
  49. תיקון חצות וכו' אדם בעל דעת ולימוד - ע' שו"ע או"ח סי' א סע' ב-ג.