אותיות

הוראת האותיות
וענין התגים, הנקודות והטעמים

הגדרות מבוא:

אותיות - מקורי החיים שבכל היש [א"ק ב שלו].
היסודות הראשונים של היצירה בכל מובניה [ר"מ קעב].
התיבות הממולאות במלא לשד חיים של כבוד ועז, של קודש אל חי־העולמים° [ר"מ עח].
המחשבות המתוארות [ר"מ קנח].
השמות°, ההגיונות°, המחשבות°, משאות הנפשות אשר מעולם ועד עולם [א"ק ג קעח].
כ"ז הצנורות° העליונים, שמהם הדבור בא [פנק' ג שמג].
המניות הרוחניות, החלקים היותר קטנים שבמוסד העליון, ששפעת היש ויסוד ההויה הולך ובונה מהם את החטיבות המצויירות שבכל מלא עולם, בעולמי הדעה והדיבור, ובעולמי המפעל והמעשה [עפ"י ר"מ קעג־ד].
אותיות הקודש (שבנשמה) - מניות החיים העצמיים הישראליים שבפנימיותנו ועצמיותנו [קובץ ה עו (א' יב)].
אותיותיה של תורה° שקדמה־לעולם° - ראשית דרכי אל, שרשי ההויה° ואשיותיה, בכל מה שנברא°, נוצר° ונעשה° בכל ההויה כולה [עפ"י ע"א ד ט קיט].
אותיותיה של תורה - האידיאלים הנצחיים [מא"ה א נז].
אותיות - האידיאליות° האיכותית היותר פנימית°, החודרת את המציאות בעמקי מעמקיו, בחדירת מהותיותו [ג"ר 96].
גלמים, ערכים מוגבלים ותוכנים נקצבים [ר"מ קסז].
תוכני האותיות - צורות° מוגבלות°, הערכים° הגבוליים, התוכנים הנקצבים והנגבלים [עפ"י שם קסו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, פרצוף. ושם, שערות(1). ושם, נקודות (לעומת קוים). ושם, קוים.

תגים - תגים לאותיות - בהם נרמזים ענינים יותר נעלים, יותר אמיצים וגדולים (מן הגלוי שבאותיות°), שהם עומדים בעז° חביונה של המחשבה°, המשמרת את עושר חייה בקרבה פנימה [אג' א רסז].
עטרות האותיות המזהירים° לנו את האורות° כולם של כל הספירות° ושל כל המערכות, המבשרים לנו בשורת חידוש של תפארת° נצח, של לידת עולמים חדשים, שיסוד הוייתם, קיומם ותחייתם מתעלה הוא מעל כל המושגים שבכל הטכס והטוהר° שבמלא כל עולמים אשר היו ואשר הנם הוים לפנינו [עפ"י ר"מ קעג].
שפעת האורים° (של האותיות הנקודות° והטעמים°) הולכת היא לסלול את מסילתה, לרומם ולעלה את כל המון הכחות, היצורים, את כל ההויה בגלמיותה° ורוחניותה°, אל מכון עז הקודש°; חידוש עולם זה של חדות החזרת נשמות לפגרים מתים, אור תחיית־המתים° בכל הערכים° והמערכות, החמריות והרוחניות, הנשמתיות והעולמיות בוזק לנו את בזקיו נוראי ההוד ע"י התגים [עפ"י שם קעב־ג].
תג - עטרה מעורפלה תרגומית, צד החיים שבמחשבה, שהוא נשגב מכל, ומוכן להיות יורד במעמקי כל הירידות, ולהקשר בכלים וגולמים, וכח זה יגביר חילם להתעלות אחרי רדתם אל רום שורש החיים בעזיזותם. האור בעלומו, הזורח על גבי האותיות שעטנ"ז ג"ץ ומתקשר עם עצמותן [עפ"י שם צו].
כתרים לאותיות - השאיפות המגמתיות של כל ההויות כולן, האידיאלים העליונים הגנוזים בעומק המחשבה של מטרתם התכליתית, רזי־עולם° העומדים ממעל להאותיות [ע"א ד ט קיט].
המגמות האידיאליות שבסתר ההויה ומגמתה [שם שם].
ע' במדור זה, יו"ד שעל האל"ף, תג קטן שעל היו"ד שעל האל"ף. ע' במדור זה, יו"ד שעל האל"ף, העוקצים של שני היו"דין המכוונים זה לעומת זה.

נקודות - רוח החיים של האותיות°, שמביאות אותן לידי תנועה והתחברות [ר"מ ק].
הנותנות רוח חיים בכל כח מורכב מהמון כחות בודדים, ורגש כללי וחטיבה° רוחנית מאוחדה מהמון כחות ודיעות בודדים, ההולכים ומשוטטים בהתבדלותם כל אחד בעולמו המיוחד ובחוגו המותחם לו בפני עצמו [ר"מ קעא־ב].
אוצר החיים של המפעלים, כחות מניעים, מקשרים ומחברים, מפרידים ומנתחים, נותנים ציורים° ומובנים רבים, ממלאים הגיונים ומחוללים ניבים ברב חיל וחוסן של יצירת רעיונות, כחות, נשמות ועולמות [שם קעב].

טעמים - הופעת השמחה° המביאה את פאר° השירה° האלהית להפיצה בכל נשמת חיים, בכל מלא עולמים°. השמחה האצילית°, חדות° אלהים־חיים°, המכה גלי זוהר° בנפש כל חי [ר"מ קסח].
צינורי° שירת הקודש שהצהלה העליונה המלאה לה חדוה אלהית שטופת תפארת° עולמים מתגלה בהם ברננת° גילת משוש שירי זמרתם° [שם קע].
הארת הטעמים - התגלות° הנועם° העליון שביסוד היצירה, של כללי כלליות ושל פרטיות עד אין קץ ותכלית, ממעמקי עמקים, עד עלית גבהי רומי מרומים°. ההוד האידיאלי התכלית תכליתי, הרוממות המלאה אומר־סלה° של שיח קודש קדשים, מקור שירת כל השירות, ומעוף של מזמרי משכיל [שם קעב].


אותיות תוה"ק בא"ב בינוני - הנהגת אדה"ר־קודם־החטא°, אותן הבחי' שכבר הושגו לאדם קודם החטא. שזה אנו מתקנים בעבודת התורה° [עפ"י פנק' ג קכז]
אתוון זעירן(2) - הנהגת זה"ז [פנק' ג קכז].
אתוון רברבן - הבנה הארה גדולה, של זמן התיקון של תה"מ° [פנק' ג קכז].

אל"ף - הציון ההתחלי [ר"מ קיט].
היסוד המתחיל, תוכן הראשיות [שם קכו, קכז].
הארת° ההופעה הרוחנית הראשית [שם קכח].
ציון ראשית° המחשבה [עפ"י שם, קכב].
התעלומה של המחשבה המסותרת [עפ"י שם פט].
תוכן של הראשית, הקדמות היסודית, אשר אין לנו כל כשרון לעמד בסודו [שם קכא].
אור ההתחלה הקדומה, אור הקודש־העליון° של המקור הראשי אשר להחכמה° הקדומה [עפ"י שם קמא].
ראשית ההתגלות בתורה°, חכמה נקשבת מכל נברא [שם קפט].
הצורה° ההתחלית (ש)בה הכל [שם ד].
הצורה המופשטה הכוללת כל בקרבה [שם].
ההתחלה השכלית, שמפני זהרה אי אפשר לבטא את מקוריותה, כ"א את תרגומה [שם קכב].
היסוד הראשי, נשמת החיים של כל המאורעות המתגלמות במשך הזמנים. ההתחלה בצורתה הרוחנית [שם קיט].
האל"ף מעיר בנו את המחשבה של הראשית, ההתחלה הקדומה [שם ב, פג].
אל"ף - (רמז צורתו, שני היו"דין וגופו) - ההשכלות כולן שהם למעלה ממה שיכול האדם להשיג ע"י כל התאמצות קנין השכל שבתכונתו וההשכלות שיש בכחו להשיגן ע"י רוב השתדלותו רמוזים הם בשני־היו"דין°, העליונה והתחתונה, והכנה אמצעית ישנה בודאי המקשרת את ההשכלה הכללית העליונה הנשגבה מהכשר קנינו של אדם לההשכלה התחתונה המוכשרת לו, ואת ההשכלה התחתונה בההשכלה העליונה, והכנה זו ארוכה היא ועוברת את כל ההויה, מרום שמאלה עד תחתית ימינה, כלומר מצד מיעוט הכח שבהתגלות העליונה, הדומה ליד השמאל הכהה, עד תחתית הצד היותר בהיר שבהשגות היותר קטנות וקרובות [ר"מ קנב].
היו"ד העליונה של האל"ף מורה הרבוי האיכותי, שמתנוצץ מתוך האחדות המוחלטה. הקו האלכסוני ההולך מן השמאל אל הימין, מלמעלה למטה, מורה אל הכשר ההתמעטות של האורה העליונה, כדי שיהיה אפשר שתצויר. היו"ד התחתונה מורה הרבוי הכמותי הגבולי [שם פג].
ע' במדור זה, יו"ד, היו"ד העליונה של האל"ף. ושם, היו"ד התחתונה של האל"ף. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, יו"ד שעל האל"ף, מפני מה יו"ד־שעל־האל"ף זקוף למעלה, מפני שצופה להקב"ה ומעידו שהוא אחד. ע' במדור זה, יו"ד שעל האל"ף, תג קטן שעל היו"ד שעל האל"ף. ושם, יו"ד שעל האל"ף, העוקצים של שני היו"דין המכוונים זה לעומת זה.

בי"ת - תוכן מקבל, כבית לשבת האדם [ר"מ פד].
התוכן המקבל [שם קלד].
הנושא המקבל [שם שם].
התוכן מקבל (ה)שפע [עפ"י שם קלג].
הקיבול המקבל את הרשמים [שם קלו].
בית הקיבול [שם קלז].
בית הקיבול, הכלי° המכשיר, יסוד המקום°, ההכנה [שם קכט].
בית הקיבוץ, המקום°, בית הקיבול אל הנושא המוכן להופיע [שם קכח].
המרחב המקבל את הנושאים [שם קלא].
המכניס ומקבל אל תוכו את כל האוצר המפורט [שם קלב].
כח הקיבול הרוחני, כלי הרעיון [שם כ].
הכח המכנס את אוצרות היש אל תוכו [שם קלא].
ההכנה של הגבול לקבל פעולות מסומנות [שם צ].
בית קבול אל הצורות המתהוות, אל המון החיל הבא ושוטף [שם ד].
הבית המוכן לקבל בתוכו צורות והופעות [שם קל].
קיבול לרשימות עליונות, המתגלות ע"י המפעלים. הרישום האצילי של קבלת ההארה השכלית מראש צורים [עפ"י שם טז].
בית קבול לרשמים ותכונות שונות, בעושר אין קץ [שם פח].
בית המקבל, נושאי החיים [שם קלט].
בי"ת - בית דבראשית, יסוד בריאת העולמים [עפ"י ר"מ קמ].

גימ"ל - ההתגלמות התוכנית, המביאה את המשקל של מדה במדה, של שילום פועל אדם והמצאת אורח איש כארחו [ר"מ לה].
הגמול° של מדה במדה [שם פד].
תוכן הגמול [שם קמב].
ההתגמלות של הציורים°, שאינם צריכים עוד לגדולם להיות שואבים מהציור הבלתי מוגבל [שם פד].
הגמלם של הציורים, אחרי אשר נסתעפו לסעיפים ונצטיירו בהגלמה ציורית, נתעבו עיבוי כמותי עד שיוכל הדיבור המבטאי להיות תופש אותם. ההגמלה [שם קמג־ד].
ע' במדור זה, יו"ד, עקב הגימ"ל שבתואר היו"ד.

דל"ת - הדלת המושכלת, המוגבל הפותח שער למה שהוא למעלה, הדלות של ההכרה גורמת את הבליטה של הציורים, והיא דולה ושואבת ממעינות עליונים [ר"מ פה].
שתי הוראות מתפרשות בביטוי הדלת - מלשון דלות ועניות, מצד הנעילה, הסותמת את האורה, הנועלת את הדרך של הכניסה אל ההשגות העליונות, אל אוצרות החיים הכבירים העליונים והקדושים. ומלשון דליה והעלאה, הגבהה והרמה, המכוונת לעומת סגולת הפתיחה של הדלת [שם קמה].
פועל השאיבה והדליה, דלה דלה, ועם זה דלות ההקצבה, ופתיחת התפיסה המוחשית, או ההצטיירות ההבנית [שם קמד].
הדלת השכלית, פתיחת ההשגות העליונות, הבלתי מוגבלות, הקשורה בכל המוגבל הקצוב, הדלות, העניות של השפעת היש שבמציאות המוגבלה <זאת היא הגורמת שיוכלו היצורים המוגבלים בכח השגתם לפתוח את הדלת וללכת מחיל אל חיל>. הדלת היא ג"כ מרוממת, ושואבת את לשד החיים ממעינות התהום העליון, דלה דלה, ע"י המון הרשמים הגשמים במקומם, וע"י כל מוגבל בכלל [עפ"י שם ז].
הצד היותר דלול שבהעומק הרוחני°, מקום° שהפתיחה השכלית באה ע"י מיעוט שפעת אור הרוחני, עד שהחושים הגשמיים, וההגיון הגבולי, יכול לשוט בהם בערכים מובנים [עפ"י שם קמג־ד].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילין, "דל"ת שבתפילין".

ה"א - שמוכנים הם הציורים° אחרי הגבלתם, שהם ראויים להיות מושטים לנו כבר לפעול בהם, עליהם ועמהם, הא לכם זרע, כח פועל מפורד, כח בדול בלתי מחובר בעצמיותם של התוכנים המוגבלים בא ומצטרף אליהם. ובהצטרפות זו הפעולה ההכנית נעשית [ר"מ ח].
המוכן ומוכשר להושטה, הא לכם זרע, כח פועל נבדל [שם פה].
הכח המכשיר, המכין את הנושאים לפעולותיהם [עפ"י שם קל].
ה"א - "בה"א נברא העולם"(3) - הישות וההויה [א"ל שמב, הערות לסי' סא].

וי"ו - יסוד החיבור האותיותי, המורה משך החיים ויסוד ההתאחדות [ר"מ מו].
סגולת המספר - היו"ד°, המתמשך לפעולה ומחבר נושאים מפורדים [עפ"י שם פה].
וא"ו - אות החיים, משך היו"ד של החכמה־העליונה° המחיה את בעליה [ע"ר ב שצא־ב].
משיכת משך החיים ממקורם. כינון היו"ד הצורתי המספרי° ומשיכתו אל השדרה הגבולית° וערכיה° [עפ"י ר"מ כד].
משיכת משך החיים, אל כל השדרות, לפי חילוף מהותיותיהן, בגודל ובקוטן, בהגלמה ובציור°, בדליגה ובאיטיות [עפ"י שם כה].
החיים בהמשכם והשתרגם בהמשכי עולמי עולמים [שם לט].
משך החיים [שם פט, צב, קכז, קלט].
התפשטות החיים [שם יא].
שטף החיים [שם יט].
שטף החיים ממקור תעצומתם. שטף החיים העצמיים [שם טז].
המחבר, (ש)שטף החיים מתגלה בו [שם פח].
יסוד החבור, הערך החובק את הצורות הזמניות בשרשיהם, שהוא מהפכם בתכונה זו מעבר לעתיד, ומעתיד לעבר. (היסוד ה)בולל את התוכנים השוטפים במשך הזמנים, (ו)מאחד את המושגים הפזורים ההולכים להתפרד, (ו)מתוה את מושג החיים בתוארו ומבטאו, בכח ההתאגדות אשר בו [עפ"י שם קלא].
יסוד החיים המקשר והמאחד [שם יא].
הציון המחבר [שם קיט].
התוכן המדידי, בכל מהותו, המתפשט למטה° למטרתה של התאחדות התוכנים, הציורים המוגבלים וכל הסתעפותיהם. משך החיים (ה)הולך ומתגלה, החלקים המפוזרים שבצורות גולמיים (ה)מוצגים (ו)מתארגנים, ושפעת החיים הכלליים האמיצים (ה)הולכת ומזדלפת בהם. תוכן של החיבור והאיחוד, היחשיות וההצטרפות המתעלה על סגולת הזמן ומערבת את העתיד עם העבר [עפ"י שם ט].
האיכות המדידית, המכינה את הצורות בנושאיהם המוגבלים° [עפ"י שם פה].
הצורה הקוית הכמותית, רושם המדידה [עפ"י שם ח].
סמל משך החיים, והיסוד המדידי ההנדסי, יסוד הכמות [עפ"י שם צח].
ירידת° המצויים ממרומים°, מעילוי הדרגות עד תחתיתם [עפ"י שם ו].
מורה על ההמשך המעשי <שהוא למעלה מכל חשבון ומספר> [פנ' מג].
הכח הכללי של היחש והחיבור. סימנה הסימבולי° של התכלית הסובבת מראש המעשים עד סופם כחוט וקו מאריך בהמשך [עפ"י ע"א ב ט קלג].
ו"ו - אות אמת הקיום והחבור, של המשכת שפע הכלליות אל הפרטיות המיושרת [א"ל קלה].
סגולת הדקדוק של הוראת הוי"ו - אות מחברת המהפכת העתיד לעבר מפני סגולתה העליונה, המתעלה על הזמן ושטפיו [עפ"י ר"מ פה].

זי"ן - סמל יסוד הכלכלה, המקימת, והמלחמה המסירה את המחריבים מדרך הופעת החיים בכל צורותיהם [עפ"י ר"מ צח].
הכלכלה, המפרנסת את העמדה, הבונה את האורגניות, המקיימת את החיים בבסיסה, והמלחמה נגד כל כח מהרס ומפרק את הבנין השאיפתי העומד ברום העולם הציורי, השכליי והרצוני. יסוד החיים שבמזון, החמרי והרוחני, יסוד הבנין שהכלכלה הצורית בונה עליו את הנשמה ומנצחת את יסוד חייה, ויסוד המלחמה, שימוש הזיי"ן בהתואר הכליי שלו, רצונו ועז חילו [שם לה־ו].
הכלכלה, ההזנה, והמלחמה ההורסת את כל מחריבי החיים [שם צו].
כח הזי"ן - (כח) המלחמה והכלכלה, שהוא יסוד הרעיון המשלים את השכלול של כל עולמי החיים, וכל המעשים וכל הנטיות נכללים בה [שם צב].
הכלים שהמלחמה נאסרת על ידם נגד כל מפריע, נגד כל אויב ומתנקם, הנצחון המלחמתי, הנשק, הכח לכלות כל מפריע. התכונה הלוחמת, (ש)היא בעצמה ג"כ תכונה מכלכלת וזנה, נותנת מחיה לכל הערכים הצריכים להיות מתכוננים לבנין העולמים וכל תולדותיהם [עפ"י שם ט־י].
המלחמה, והצורך להזנה וכלכלה רוחנית וחמרית, והתמלאותו של צורך זה באופנים נאותים, משוערים לטובת השכלול האידיאלי° [שם קיט־קכ].
תכונת המלחמה, שהיצורים צריכים להיות לוחמים ביחוד בהגמרם, נגד הכליה והאבוד, וכולל את יסוד ההזנה המושך את משך החיים [שם פה].
כח הקרב והמלחמה מעבר מזה, וכח המכלכל ומזין מעבר מזה. היסוד השומר והלוחם [עפ"י שם יא].
כח הזיין, והתוכן המזין [שם קלא].
עז ההגנה וכח הקרב. השלילה שהיא זורה את כל ההשפעות החיצוניות, את כל ההופעות המטשטשות את הבירור המפורט של הנושאים הרצוניים והשכליים בכל דיוקי אופיים [עפ"י שם יט].
הגבורה° הרעננה° המגינה מכל מפריע, ומעודדת את התעצומה הפנימית והחיצונית [שם לט].
כלי המלחמה, הלוחם נגד המות° [שם צ].
כלי המלחמה להגן נגד כל מחריב [שם פט].
עז המלחמה להגן ולהתגבר נגד כל הורס [שם קכז].
תכונת המלחמה [שם קלט].
כלי הלחם [שם יז].

חי"ת(4) - מחתה, שבירה, והחיים, הבאים מתוך ההתנגשות של הכחות העצומים שביצירה העורכים קרב זה כנגד זה, הנכללים במבטא החי"ת, בצורה סמוכה חית [עפ"י ר"מ פו].
החתת, המחיתה, השבר שבא בציורים המתנגחים זה בזה, אידיאלים הסותרים זה את זה. עז המלחמה, והמלחמה נגד המלחמה, (ה)מהוה את החיים בכל ערכיהם ומובניהם, בכל סעיפיהם והסתעפותם [עפ"י שם י].

טי"ת - הטוב° הגנוז בפרטיותו של כל נושא <שהוא עומק הטוב, המתאחד עם יסוד הטוב הכללי> [ר"מ צז].
סמל הטוב הגנוז. עולם ההכנה המעוטר בכל עשרו וטובו. מכון ההשלמה המספרית° בפרטיות, שטובה נעלם בפנימיותה [עפ"י שם יא].
הטוב הגנוז במעמקי הפרטיות, בגניזתו המופלאה אשר לא תשורהו עין רואה [שם לו].
הטוב הגנוז. הפרטיות, (ש)היא לעולם גנוזה [שם פו].
הפרטיות <מצד תכונת המספר התשעה°, סכום האחדים, שמשם ואילך אפסה הפרטיות, והכל מתאגד לכלל אחד, העשר°> [שם קלב].

יו"ד - המספר° בשלמותו בהתאחדותם של הפרטים כולם, בכללותם כבראשית הוייתם באחריתם [ר"מ יב].
מהות המספר, שהנספרים ביו"ד מתנוצצים על ידו [שם פו].
סגולת המספר [שם פה].
הרעיון המספרי, שורש המחשבה וההצטיירות ההגיונית [שם לט].
סמל הצורה° המספרית, סוד האיכות [עפ"י שם צח].
הצורה האיכותית המספרית [שם ח].
היסוד המספרי, התוכן האיכותי הנותן לשד חיים וכח התרבות. הכח המרבה [עפ"י שם ז־ח].
האידיאל המספרי, תוכן הריבוי°, ההתרבות וההתגדלות הכמותית הקשורים ביסוד האיכותי, המכה ואומר גדל [שם כה].
הכח האיכותי המחיה את הכמותיות [שם פה].
האיכות המספרית, המכינה את הצורות בנושאיהם המוגבלים° [שם].
אידיאל הריבוי [שם קכז].
היסוד האידיאלי, מקור העושר [שם קמב].
היסוד הרבויי, הכמותי והאיכותי [שם קלט].
המחשבה הגנוזה [שם צב].
התוכן היותר חבוי, הכלליות המרוכזה - מספר העשר°, והנקודה המתוארת [שם קלב].
תאור ערך הנקודה הפרטית. כח הנקודה. האות הנקודית [עפ"י ע"א ב ט קלג].

יוהעליונה של האל"ף - הרבוי° האיכותי, שמתנוצץ מתוך האחדות־המוחלטה° [ר"מ פג].
העושר, הריבוי המבוטא ביסוד המספר° בהתרבותו, שממנו אנו מציירים את כבוד הגודל של האחדות° של ריבוי וגודל האצור בו. העושר של הריבוי שבא מצד הגודל הנושא בכחו כל ריבוי, כל עוצם, וכל מתרבה, וכל מוגבל° מתוסף° נובע ממנו. הריבוי המוחלט, שבסוד האחדות המעולה המוחלטה. התוכן העליון של הריבוי המאוחד [עפ"י שם ב־ג].
ההשכלות שהם למעלה ממה שיכול האדם להשיג ע"י כל התאמצות קנין השכל שבתכונתו [שם קנב].
ההשכלה הכללית העליונה הנשגבה מהכשר קנינו של האדם [שם].
החכמה העליונה שהיא למעלה מן האדם [שם].
ע' במדור זה, אל"ף, (רמז צורתו, שני היו"דין וגופו). ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, יו"ד שעל האלף.

יו"ד שעל האל"ף - תג קטן שעל היו"ד שעל האל"ף - רומז לסוד°, כלומר שמה שהוא למעלה מכל ציור° עומד הוא תמיד להתגלות לפי ההכשר של גדולי הדורות ודורותיהם, וההכנה הראשונה מוכנת היא תמיד להנשא למעלה מכל גובה האותיות, אבל הכל יבא דוקא ע"י החיבור עם האור המתגלה ע"י האותיות בשינונם ובברכה העליונה המשתלחת על ידן בנשמה החושבת, הצמאה להשכיל השכלות צחות עליונות מאד [ר"מ קנ].

יו"ד התחתונה של האל"ף - הרבוי° הכמותי הגבולי [ר"מ פג].
הריבוי הממשי. האחדות° המוגבלה, המצבת דברים מסומנים בגבוליהם. הריבוי המתרבה, המוגבל והמתפצל לענפים אין קץ, הבונים עולמי עולמים אין תכלית [שם ג].
ההשכלות שיש בכחו (של האדם) להשיגן ע"י רוב השתדלותו [שם קנב].
ההשכלה התחתונה המוכשרת ל(קנינו של האדם) [שם שם].
ההשכלה התחתונה שבכח האדם והכשרתו [שם].
ע' במדור זה, אל"ף, (רמז צורתו, שני היו"דין וגופו).

יו"דין של האל"ף - העוקצים של שני היו"דין המכוונים זה לעומת זה - יחש נערך יש להחכמה התחתונה שבכח האדם והכשרתו אל החכמה העליונה שהיא למעלה ממנו, עד שפורחות השגות נעלמות מזו לזו, וכפי התגדלותו של האדם בטהרת הציור במה שהוא בהכשרו יתנוצץ עליו ג"כ זיו° עליון ממה שהוא למעלה מהכשרו, והזיו הזה יאיר לו ג"כ דרכים רבים נעלמים בתוך החכמה המוכשרת לו ג"כ, מפני שמה שהוא למעלה ממנו ומה שהוא מותאם לו יש להם ערך זה לזה ומכוונות זו לזו [ר"מ קנב].

יו"ד - עקב הגימ"ל° שבתואר היו"ד - הריבוי המספרי° בצורתו המוגבלה, בצורה שעתיד(ה) להראות ריבויים, שאין מקורם האחדותי ניכר בהם, בגילוי והארה [ר"מ ו].

יו"ד - היו"ד שבפ"א° פנימה - הרעיון הפנימי, (ש)הוא יסוד הדבריות [ר"מ פט].
גבורת הספר, הרעיון המספרי° [שם כ].

כ"ף - קבלת תכונת המשקל וההערכה המשוה הבאה לפעולתה, יחד עם הפעולה הטכנית המתגלה בכפים, שראשיתה היא הכפיה המכרחת את ההתפשטות הכחית של ההתהוות להתגלם בצורה ידועה, בתכונה מדוייקה, ע"פ החפץ והמגמה היסודית [ר"מ יג].
תכונת המשקל, צדוק הערכים, הכלליות והפרטיות, זה לעומת זה. כח ההכרעה (ה)מביא פעולת כפים, ו(ה)כופה ומכריח את התוכנים הכחיים לפעולתם המשוערה. כח הפועל [עפ"י שם פז].
הפעולה והמשקל. פעולת המשקל, הבא להשוות את הערכים הזרים בהיותם נוכחים [שם קלב].
כח המחשבה וחפץ הפועל [שם פח].
החפץ וההגיון הפועל, העושה את הכשר החיים, במהותיות צורתם [עפ"י שם].
פעולה חפצית ומחשבתית פועלת ועשירה [שם טז].
כח המפעל, הופעת הפעולה והזרחתה בשטף חייה [שם יג].
כח המפעל המעשי, יצירת המפעל [שם כ].
המפעל הקרוב להעשות, כח הפועל הכללי [עפ"י שם כג].
הפעולה בעצמה, פעולת כפים [שם צ].
הפעולות [עפ"י שם צא].
עצמת כח הפעולה הכפית, כמו שהיא כפופה ומוגבלה בגבולות פעל הכפים, בתוכן המפעל החל על הגבול וצמצומיו [שם כח].
ההשלמה המפעלית והגבלתה [שם יח].

כ"ף פשוטה - (ך) - עצמת כח הפעולה הכפית ביסוד היכולת המפעלית, הוראת הכחניות העצומה, הפשוטה, היכולה להוות הויות לאין תכלית ואין גבול, לאין ערוך, במספר°, מדה, משקל וערך, לאין מונע להתפשטות והמון תעצומה [עפ"י ר"מ כח־ט].

למ"ד - לֶמֶד°, ההתרחבות הציורית מתוך הספיגה שכל נושא סופג אל תוכו מחוצה לו [ר"מ יד].
למוד הבא ממקום אחר <שמקומו נאות להיות אחרי מדרגת ההופעות של ההקשבות העצמיות> למוד המעלה את הנושא ממעל לחוג השקפותיו <רומז ע"ז המגדל הפורח באויר של הלמ"ד> [שם פז].
התוכן הלמודי [שם קלג].

למ"ד - הלמוד המקורי, הבנת־הלב° [ר"מ קיח].
ע"ע אלף.

מ"ם - המאמר המבוטא, יסוד המפעל והחיים, תולדות המים השוטפים בהמזגם, בעכלם את הפרטיות, ומהוים את הכל לכללות ממוחיה [ר"מ כט].
מזיגת הענינים המצוירים° זה בזה, שטפם הכללי אחר שהוכללו צורותיהם הפרטיות בשטף הכלל הגדול, העתיד לעשות מאמר שלם מהמון נקודות מחשביות, ומפעל ויצירה עולמית מהמון כחות כבירים בודדים אין חקר [שם טו].
יסוד המי"ם - מאמר־פתוח°. במבטאה, מתאימה לתכונת המים°, הצורות המוזרחות בפרטיותיהן (ש)נתמזגו, ונעשו חטיבה° אחת עשירה ומפריאה [עפ"י שם פח].
המאמר, הבא ממזוג המימי, מעמד הנוזלי של כל הצורות המוצגות בפרטיותיהן, חק המים וגבורתם [עפ"י שם].
הציורים° הממוחיים, בתבנית המים [שם קלג].
היסוד המי"מי - התוכן הממזג, וממיס, בצורה ממוחיה, את כל הנושאים, הציורים, והמעמדים התבוניים, למזג אחד, עד אשר לא יוכרו הרישומים הפרטיים [שם קכג].
אוצר השטף הכללי. האוצר המזהיר כולו באור נגוהות מרובבות, מאוחדות ומאורגנות, ממוחיות למזג אחדותי מלא שטף ועז [עפ"י שם יז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מ"ם פתוחה, מאמר פתוח. ושם, מאמר פתוח.

מ"ם סתומה - (ם) - הכח הסתום° שביסוד המאמר, שלילת ההכרה שביסוד הביטוי, תעלומתה של ההכרה, שהביטוי, המאמר־הפתוח°, הוא מיוסד עליה בצורתו המתגלה, "מי"ם סתומה, מאמר סתום"° [ר"מ כט].
מאמר־סתום°, כל הגניזות, הסתימה, החותמת של כל היסוד המחשבתי [שם צד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מאמר סתום. ושם, מ"ם סתומה.

נו"ן - היסוד של החיים, שבהתפלגותו והגלותו הוא מתרבה בנקודות חיים, כדגי הים, ומתעלם ע"י ההגשמה להתבטא בטוי תרגומי [ר"מ צד].
הנפשיות, תוצאת היצירה הבאה ממזוגו של השטף הגדול, "מקולות מים רבים אדירים"°. הפרטיות הבאה מאוצר הכלל הגדול [שם פט].
התגלות החיים בהיותם מסומנים בנקודות ידועות. התגלות ההפריה של הדגים, וידגו לרוב. <מתעלם הרעיון החי באחיזה גופנית, כדמות תרגום לגבי מקור, ויאמר נון ולא דג> [שם צ].
כח החיים האצור בצורה הנוזלית, המתדמה לאור החיים של המחשבה בכלל, שכל הפרטים הרוחניים ממוחיים בה. התנוצצות הפרטיות של החיים, שהתגלותם צריכה להיות באה ע"י החשכת הבוהק הכללי, מתבטאת היא בחיי הדגים, המתרבים במים. <הבטוי של התרגום נו"ן ולא דג בלשון הקודש, מורה על ירידתו של אור המחשבה>. ההתגלות של החיים הפרטיים מאור החיות הכוללת [שם צז].
אור־חיים° אשר הוא מזדרח° בנקודות המיוחדות מאוצר השטף הכללי. נקודות חיים רבים לרבבות אין מספר (ה)מתגלים מכח הצורה האמיצה. <דגי הים המתראים בתואר מעורפל, בשפת התרגום השואבת את אורה מהמקוריות האיתנה מתגלה תוכן הדגי הנו"ן> התגלות החיים המרובבים, מתוך האוצר המזהיר כולו באור נגוהות מרובבות, מאוחדות ומאורגנות, ממוחיות למזג אחדותי מלא שטף ועז [עפ"י שם יז].
החיים הנקודתיים המסופגים מאור החיים השוטפים הכלליים. היסוד של אור החיים ומגמתו. ספיגת החיים, סמל ההפריה וההתגלות החיונית מתוך השטף המלא של התמזגות כל הפרטיות אל הכלליות האיתנה [עפ"י שם כא].
כח החיים ואור החיים המתגלים בנקודות הידועות, שעל ידם מתהוים חיים חטיביים, מוצגים בתכונה אורגנית. אותם הכחות המוכפפים שביצירת החיים בכל מערכותיהם, החמריים והרוחניים, בכל המון העולמים. הנקודות המקבלות את החיים והתעוררותם ממקורם היסודי, מנהרי נחלי המים הכלליים שהתמזגו בהם הצורות הפרטיות והיו לכח אחד אמיץ מאד המגלה את עשרו בהמון פרטיו [עפ"י שם לז].
נו"ן - החירות־הגמורה° שהיא תכלית השלימות, <(ש)אינה מקושרת לסדר> [פנק' א רסה (פנ' צד)].
"נו"ן" - כללות האותיות אשר בשני היחודים, היחוד־העליון° (שמע° ישראל ד' אלהינו ד' אחד) והיחוד־התחתון° (ברוך° שם כבוד מלכותו לעולם ועד) עם כללותם(5) [עפ"י א"ק ב תה־ו].
"נו"ן כפופה" - הנו"ן, כשזורח° על גבי היחוד־התחתון רק הזיו° מן היחוד־העליון, והוא מתכפל ומתעלה ועם כל זה הרי הוא בנפילתו [עפ"י שם תו].
ע"ע זווגא שלים דכנס"י בקוב"ה.

נו"ן פשוטה - (ן) - הכח המופשט החי, צורת° החיות בעז גבורתה. גילוי מעמקיה של התאצרות החיים, הנובעת מתוך השטף הגדול של הכלליות הממולאה מהמון הכחות והאוצרות המוכללים, לפני הגלותה בנקודות הפרטיות של התרבות החיים [עפ"י ר"מ כט־ל].
היסוד של החיים, שבהתפלגותו והגלותו הוא מתרבה בנקודות חיים, כדגי הים, ומתעלם ע"י ההגשמה להתבטא בטוי תרגומי, אבל ביסודו הפשוט עומד הוא מעל כל חלוק והגבלה נקודתית, ויורד הוא לכל המעמקים, וזהו סוד פשטותו [שם צד].
אותם הכחות הפשוטים שביצירת החיים בכל מערכותיהם, החמריים והרוחניים, בכל המון העולמים [עפ"י שם לז].
החזיון המרובב בהמון גוניו° (של) תיאור התגלות נצוצי החיים, שהריצה והשיטה, הרצון והחפץ, ניכר בהם. כלל החיים לפרטיהם [שם קכד].
הנקודות המוכרות, מסופגות מזיו° חיים, המתארכות בהתפשטות חייהן. הסידור, החידור והמפעל, הבאים אחרי שכבר הועמה האורה השעשועית° האידיאלית, המפזזת ברבבות עולמי עד מלמעלה מכל סדר, תיקון, בנין, שכלול וחידוש, התגלות נקודות החיים בתוך תוכנים גולמיים, מועבים לעומת האורה המקורית. וזיו החיים בהם מתנוצץ הוא בצורה של הפראה והתרבות נערצה, בצורה תרגומית <שמבטאת הנו"ניות, במקום הדגיות הבהירה המבוטאה במקור השפה, שהקדושה מתחשפת בתוכה, בצורתה המקורית הנערצה, שהיא עומדת ממעל לכל הסדרים, החדושים והבנינים הללו> [עפ"י שם קלד].
"נו"ן פשוטה"(6) - בהיות היחוד־העליון° (שמע° ישראל ד' אלהינו ד' אחד°), הפועל והמבריק, והיחוד־התחתון° (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד)° בעל קצבת העולמים, בטל אליו, ונרטב בלשדו, מתעלה בעילוייו ומתאחד באחדותו, אזי (הנו"ן°) נזקפת, כללא דדכר° ונוקבא° [א"ק ב תו].

סמ"ך - סמיכה ועזר. הסגירה בתוך הגבולים, לכל נקצב, לכל עולמים, לכל נושא, לכל יצור, לכל רעיון ומפעל, הנושא בקרבו את הסמך היותר חזק לשמירת מהותיותו. ההסבבה והסגירה יסודי הסמיכה לכל הנופלים [עפ"י ר"מ פט].
סמיכת המציאות בגבוליה [עפ"י שם].
סמיכת המציאות, הרוחניות° והחמריות° שבה, בכל ערכיה, בהסגרה בגבולה, בהיותה נשמרת מבלי לעבור חוקה וערכה. ההגבלה החזקה, המקפת סביב, מבלי תת מקום לצאת מתחומי ההקצבה המציאותית, ברעיון וברצון, לא למעל ולא לתחת, לא לימין ולא לשמאל, <המוכרחת להיות חודרת בכל הויה מפורטה מאיזה ספירה שתהיה, כי בה תופע הנהרה של הצטיינות המציאות הנשארת סמוכה לאותו התוכן והחלק המיוחד שהחיים קולעים שם את מטרתם> [עפ"י שם יח].
הסגרם של הציורים° והמושגים בתחומם וחוגם, והסמכם בסמיכה חזקה בגבולי מהותם [עפ"י שם יט].

עי"ן - העין° הרואה. הראיה בכל גווניה° הפועלת את פעולתה [ר"מ יט].
העין, כלי הראיה, מושג הראיה, בחומריות ורוחניות. המורה הסמנה מדויקת בפרטים, והארה כוללת בכללים [שם צז].
העין, תוכן הראיה, ההכרה המתפרטת, החובקת בקרבה פרטי פרטיות בניתוחם ודיוקם. ההבטה° הבאה בהכרת הפרטים, אחרי שהסתמנו לפרטיהם. פעולת העין הרואה, הקולטת את הפרטים המפוזרים אל הנשמה פנימה, והיו למחנה גדול, מאורגן ומחוטב, מתמלא בתוכנים של חיים ושל התעוררות מפעלית והשפעית, לשאוף אל המטרה האחדותית המאגדת את הפרטים כולם לאוסף אחד, וכולם נסקרים בסקירה אחת, משמים הביט ד' ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם [עפ"י שם קלד־ה].
הראיה, שיסודה הוא ההשגחה° העליונה, מאור־ד'°, הכללית, המתפשטת על הפרטים המוגבלים, שראית האדם והחי מסתעפת ממנה [עפ"י שם פט].
הראיה המתנוצצת, המגלמת את זהרי° המושגים ומציבתם בתוכיות הנפש פנימה, למזגם אח"כ בצורות אידיאליות, מחוברות עם יסוד החיים ואור הדעה וההשכלה העליונה, עם ההגבלה המיוחדה אשר לה, עם הכרח השתמשותה בצללים לשם תיאור האורות, היונקת את עצמתה מרום־עולם° של ראיית כל, אתה אל־ראי°, של ההבטה° הבהירה אשר אין עמה מחשכים [עפ"י שם לח].
הראיה הכללית, (ש)את כל היא רואה, אל ראי, (ו)הכל מוצג בכל הדיוק, בכל העמדה והחטיביות. הראיה הבהירה הכוללת, שכל הפרטים בה חיים חיים איתנים ונוצצים בעושר בהיקותם [עפ"י שם יט].

פ"א - כח הדבור המאיר [ר"מ פג].
פ"א, באל"ף הסתום בהברתו - הגבול, עד פא תבא(7), והגבול של הופעת החיים היוצאים מהמחשבה והרצון שבאים עד כלי המבטא, (ה)מביא את הדבור, שהוא תוכן הפה. קצה הראשון של הגבול מצד מגעו בהתעלומה של המחשבה° המסותרת [שם פט].
המבטא, הכח המילולי, האסור ברום אחדותו הדוממת [עפ"י שם ד].
הכח המלולי, בשילוב° התוכן המגביל את הכח, השפעה והאיתניות, עז החיים והוד תקפם. האוצר המתואר בצלצולי המבטאים הקוליים העושים את הדיבור מפורש ומתמלא מהגיון ושכל, מגווני חיים ואורות רצוניים, (ו)עז הגבול, האומר עד פ"א תבוא [עפ"י שם ל].
הפה° המדבר, המכיל את אוצר הניב, את השפה לכל עשרה ואוצרות מכמניה. כלי הרעיון (- הבי"ת° שבו) ויצירת המפעל (- הכ"ף° שבו) שעל ידם מוציא הרעיון המספרי° (- היו"ד° שבו) את כחותיו המרובבים. והבנינים (ה)משתכללים, מתרחבים בתוך חוגם, ומכילים את התחמתם, האומרת, עד פ"א תבוא ולא תוסיף [עפ"י שם כ].
ע' במדור זה, יו"ד, היו"ד שבפ"א פנימה.

פ"ה - בה"א המתרחב ומתגלה יותר במבטאו - המבטא, הכח המילולי [עפ"י ר"מ ד, פט].

פ"א פשוטה - (ף) - הכח הפשוט של המהות המילולית [ר"מ קכה].
כח הדבור, כשצורתו העליונה הרוחנית מתגברת עליו, (כשהוא) פושט את הגלמותיו, ומתלבש צורה רוחנית נעלמה פשוטה, <ששפעת הדבור באה על ידי אור גנוז זה בצורה יותר עליונה> [עפ"י שם צה].
ההוד העליון של ההצטיירות המילולית, התרוממות ההגיון הפנימי ביסוד הדיבור, כח הפה בפשיטותו, עז הגבול, האומר עד פ"א תבוא, מצד ערכו הבלתי גבולי, ששם הוא חביון פארו ותעצומתו, החודר אל תוכו של הכח המלולי, בשילוב התוכן המגביל את הכח, השפעה והאיתניות, עז החיים והוד תקפם, ממעל להאוצר המתואר בצלצולי המבטאים הקוליים העושים את הדיבור מפורש ומתמלא מהגיון ושכל, מגווני חיים ואורות רצוניים [שם ל].

צד"י - הצדדיות°, הערך שבין תוכן לתוכן מצד חצוניותו והתפרטותו, שהוא תוכן של צדדים הנפגשים זה בזה בבריות חלוקות, שהערכה זו תהא בצדק הנכפף על כל פרט, על כל מפעל וכל רעיון [עפ"י ר"מ צח].
צד"י <המבוטא צדיק מצד הרדפת ביטויו הנסמך אל הקו"ף> - ציורי הצדק המבוטאים מצד היושר° שמתכונן על ידם ביחש הצדדי שבין כל מצוי ומצוי, היחש השלם והתמים שבין כל נושא ונושא אל זולתו, בכל מערכות החיים וההויה [שם קלה].
הצדדים החיצוניים במגעם, יסוד הצדק° הכללי <המתרכז בהבטאת הצד"י בהקשרו עם התוכן הקופי הנסמך לו> הצדדים במגעם ביושר צדקם כלפי העולם והעולמים החיצונים אשר יסבום [עפ"י שם ל].
מושג הצדק, בכלליות ובפרטיות, המשתכלל בקיבוץ הצבעים° כולם, בעריכת כל הכחות כולם על מכונם ועל סדרם, במקומם ושיעורם. הצדדיות, הרישום של היחש של כל נושא בכל ערכיו אל מה שחוץ לו, החפץ הפנימי שהצדדים כולם של כל מושג, של כל מצוי והוה, שהם הם הנוגעים בהעולם החיצוני, הם יהיו יחושים מלאים צדק, וצדקת ד' תגלה בכל עולמים ובכל תכונותיהם, תנועותיהם והופעותיהם [שם כא].
כולל את הרעיון שיסוד הצדק בנוי על תמימות היחש הצדדי שבין כל אחד עם מה שחוץ לו [עפ"י שם צ].
יסוד הצדק שהוא ביחוד בא מצד היחש הצדדי שבין תוכן לתוכן שבהמון בריות ועולמים [שם צה].
תוכן הצדק המתבצבץ מהערך הפנימי כלפי צדדי החוץ [שם קלו].
היחושים המעורבים שבין נושא לנושא, אותו הלוח שחקקי הצדק שם עתידים להתחקק ולהפתח פתוחי חותם אמת°. הכח הכביר והטמיר של הצדק היחושי, ושמירת המשטר הצדדי. מכון הצדק בהמון צדדיו וכל יחושיהם [עפ"י שם לח־לט].

צד"י פשוטה - (ץ) - הקושט המוחלט, הצדק־המופשט°, המתעלה מכל כפיפה גבולית. יסוד אור הצדק° במילואיו [ר"מ קכו].
הצדק הכללי, מצד עצמות ערכו, הצדק האידיאלי [שם צח].
הצדק הרחב, הבלתי מותנה בתנאים מוגבלים, טבעים, הגיונים. יסוד הצדק המתגלה בכח העליון החבוי של הצדיק הבלתי מותנה, המתרומם ממעל לכל הגבלה, מתנשא בהדרת קודש, ביפעת תפארה של הצדק־המוחלט°, שמיסודו יזרח° אור הצדק בהכפפו על כל דבר חק ומשפט° [שם ל־לא].
יסוד הצדק שהוא ביחוד בא מצד היחש הצדדי שבין תוכן לתוכן שבהמון בריות ועולמים, בצורתה הראשית (ש)היא פשוטה. הצדק המוחלט שאינו מסוגר בתוך גבולי המאורעות והמעשים הנקצבים, ובלא תנאי הוא עומד בתכונתו העליונה, וממנו הצדק הנקצב, הכפוף, יונק [עפ"י שם צה].

קו"ף - הקופיות° [ר"מ כד].
תכונת החקוי° המצויר בקוף לגבי אדם, שיש בו יסוד קודש°, להיות האדם וכל מדרגה של מציאות שוקקים להתדמות לצד עילאה, ובזה הם מתרוממים ומשתגבים, ויש בו יסוד חול° שממנו באה כל הירידה של הכלל והפרט, וכל השקיעה במצולות הסכלות והרשעה, בזה שהוא זוקף את כל התעלותו על חשבון החקוי, ואינו חודר לתוך ההתרוממות הפנימית, שיש בתוך התוכן של חקוי זה ונטיתו [שם צ־צא].

רי"ש - כח מתחיל. הראש° העברי מתורגם [ר"מ כד].
יסוד התוכן המועתק, הראשית° התרגומית [שם קכו].
ההתחלה של ההעתקה התרגומית° [שם קלח].
ההתחלה המעותקה, <המושכת את תוכן חייה מהיסוד הקופי°> [שם קלז].

שי"ן - השן°, הכלי המכשיר את החיים למפעלם והוייתם. העיכול הראשון, הצועד להביא את כח החיים אל היצור פנימה, שממנו הכחות הפרטיים מסתעפים, והולכים ונמשכים. גם היא השן האוכלת, המכלה, "אכלה ומדקה"(8), המחבלת והורסת. המזויינה בכל הצורות ההוייתיות הכלליות: היו"ד°, הנמשך בחילו הגדול לצורך הסתעפות הכחות הבונים והסותרים למפלגותיהם; הוי"ו° המושך את משך החיים, אל כל השדרות, לפי חילוף מהותיותיהן, בגודל ובקוטן, בהגלמה ובציור, בדליגה ובאיטיות; ומשמאל הזיי"ן° (ה)שומר את המשמרת, לוחם ומהרס את כל כח מכלה ומהרס העומד לעומתו, כשהוא לקוח מיסוד הצדק והנועם האלהי, ומכתת ומשבר את כל טוב ואושר, את כל יושר ועילוי, כשהוא שוקע בתהומות השקר והדמיונות המתעים. ביסודם התחתיתי הרי הם מתאחדים, פונים הם למטרה היסודית של הבנין היותר תחתי, ההגבלה היותר זעירה, שבשביל ההשלמה הכללית הרי היא מוכרחת לצאת אל הפועל בצורותיה השונות [ר"מ כד־כה].
הרעיון המספרי°, שורש המחשבה וההצטיירות ההגיונית, החיים בהמשכם והשתרגם בהמשכי עולמי עולמים, הגבורה הרעננה° המגינה מכל מפריע, ומעודדת את התעצומה הפנימית והחיצונית, כשזיום° מחובר יחד [שם לט].
השן של בעלי חיים, ואדם בפרט, פתח כח החיים ע"י הלעיסה, והכלי המזיק במזיקים, ושן בהמות אשלח בם. המחשבה הגנוזה שביו"ד מקושרת היא עם משך החיים שבוי"ו, ומאוחדת יחד עם כח הזי"ן, המלחמה והכלכלה, שהוא יסוד הרעיון המשלים את השכלול של כל עולמי החיים, וכל המעשים וכל הנטיות נכללים בה, שכולם מתאחדים בתחתיתם היסודי, כל פעל ד' למענהו, וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו [שם צב].
התאחדותם של הצורה המספרית, סוד האיכות; משך החיים, והיסוד המדידי ההנדסי, יסוד הכמות; ויסוד הכלכלה, המקימת, והמלחמה המסירה את המחריבים מדרך הופעת החיים בכל צורותיהם, שהם מתקשרים יחד לבנין עולמים [עפ"י שם צח־צט].
תואר השן, המורה את הכליון, אכלה ומדקה, מצד אחד, ואת הובלת החיים, את הכשרת ההזנה, לכוננם ולעודדם, ששם מתאחד היסוד הריבויי, הכמותי ואיכותי, ביו"ד, משך החיים בוי"ו, תכונת המלחמה בזיין [שם קלט].

תי"ו - הרישום החיצוני הנובע מן הצורה הפנימית, מן המהות המוגבלה המקבלת את אור חייה, עמדתה והוייתה, מן המהות הרחבה, החפשית, המרוממה, ברום אידיאליותה. הרישום החיצוני, שהדרגה היותר מאוחרה, הנסמכת על כללות כל הכחות, הנושאים והציורים המתגלים, עושה (אותו) [עפ"י ר"מ כו].
רשום והתוית תיו°. החותם של כל הצורות, הרעיונות, השרטוטים, הנקודות, והקוים, שבכל השדרות, שכולם מתבלטים על ידו. ערך הבלטתו של הרוח הפנימי על התוארים החוציים. הרעיון האחרון (ה)מורה את התוכן היותר חצוני שבמחשבה, הבלטת התואר ע"פ רשמי חוץ, <שלפעמים הם בצורה רפויה, ולפעמים בצורה דגושה, הכל לפי המדה של הארת הרוח המוליד את הרשמים> [עפ"י שם צב].
ערכי התי"ו - הרישומים החיצוניים [שם קמא].

תּי"ו דגוש ומלא - הרישום החיצוני, כשמתגלה בו כל החיל והחוסן [עפ"י ר"מ כו].
תי"ו רפה וחסר - הרישום החיצוני, כשמתראה הוא רק בתיאורו החיצוני, ברשמיו הבולטים מלבר [עפ"י ר"מ כו].

  1. ע' באר יצחק על מים אדירים דף יז. ס"ק טז: "וסוד השערות הם אותיות התורה שהם מגלים חכמתו ית', בתחילה הוא נעלם וסתום וע"י האותיות יש בה קצת גילוי והמשכה כמו שהשערות הן מושכים מעיין החכמה ממו"ס. וכמו שבשערות יש בהם בפנימיות בחי' נביעו דמשחא עילאה כמו כן באותיות התורה פנימיות שבהם הוא נביעו דחוכמתא, ומוחא סתימאה הוא סוד תורה קדומה אשר נעלמה מעין כל חי ונתגלה קצת ע"י השערות שהם אותיות התורה ובהם תליין צבאות שלמעלה ושלמטה שהם מלאכים וישראל". עש"ע.
  2. זוהר ח"ב קלב. ושם ח"ג רכ. "בגין דאית אתוון זעירין מעלמא תתאה, אתוון רברבן מההוא עלמא דאתי".
  3. מנחות כט:
  4. והחיים, הבאים מתוך ההתנגשות של הכחות - אג' א פד-פה "העולם כולו, ביחוד עולם החיים, הוא משתכלל, לא ע"י חיבורי כחות מצומצמים שכ"א ואחד פועל על גבולו, כ"א ע"י התחברות של כחות, שכ"א שואף להתרחב יותר מגבולו, וחברו ג"כ שואף כן, וכשהם פוגשים זה בזה דוחק כ"א את חברו ועוצרו, וע"י התגוששויות כאלה מתהוה חזיון החיים. זה נוהג בין בטבע החמרי, בין אפילו בטבע השכלי והמוסרי". ע"ע ע"א ב ט קל, קלא.
  5. נו"ן - כללות האותיות אשר בשמע ישראל ובשכמל"ו עם כללותם - זוהר ח"ב קטו., קיז., קלט.:.
  6. נו"ן פשוטה - כללא דדכר ונוקבא - זוהר ח"ב רלה:, ח"ג קנה. ס' הבהיר אות פג. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "יחוד קוב"ה ושכינתיה".
  7. עד פא תבוא - עפ"י איוב לח יא. אך שם: "ואמר עד פה תבוא ולא תסיף ופא ישית בגאון גליך". וע' בנספחות, מדור מחקרים, פסוקים מורכבים בכתבי הרב.

  8. דניאל ז ז.