ע

עבדות - ההכשר לה - ההכנה למדות שפלות ותאות גסות, שאינן מתעדנות אפילו ע"י ההרגש של כבוד המדומה [אג' א קב].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, עבד. ושם, בן חורין.
עבדות - הגבלת התביעה הפנימית, עצירתה מהופיע בחיים החיצוניים [שי' מועדים ב 129].
עבדות - ההכרח והעדר החופש° הבחירי° [א"ק ג לה].
תכונת העבדות - שאין לה חיים עצמיים ורצון מקורי [עפ"י ע"ר א עא].
הנטיה אל רצונות זרים [עפ"י ע"א ג א ד].
ר' חרות.

עבדות - (ביחס לד') - גדלות הרוחב של המפעל המעשי והליכות החיים [ע"ר א קצז].
◊ עבדות עליונה° - <מתעלה מכל תאר של יחס חביב, עולה על תאר של בנים°, כמדתו של עבד־ד'° שנקרא בו משה° רבנו ע"ה> באה מתוך עומק ההכרה, שהננו צריכים למלא תמיד את דבר־ד'° בשכלול עולמו [עפ"י ע"ר א רב].
◊ העבדות האלהית של ד' אלהי ישראל - התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות° [א"ק ג לה].

עבודה - הרצון של האדם, בהיותו מתעלה אל החשק° האלהי, ובהיותו דורך באלה הדרכים שמביאים אותו לרום מטרתו, <שהתפילה°, המחוברת עם חיים טהורים° תוריים ושכליים, היא אחת מהם> [ע"ט ט־י].
העבודה העליונה של האישיות הפרטית - עלוי כוחות החיים הטבעיים, הרצוניים, שיהיו ממוזגים בטבעם עם המחשבתיים השכליים. ומזוג זה אינו נעשה בהדר° השלמתו כי אם לפי אותה המדה שהעריגה האלהית°, על פי תנאיה ותפקידיה, ממלאה את הנשמה° [א"ק ג פו].
העבודה השלמה - תיקון כל המעשים והמדות כולם עם הסדר הנאות להנהגה שלמה ונהדרת הרצויה מאת הבורא ב"ה, הכולל שני חלקים: האחד, השגת החכמה וידיעת המדות עניניהן ותכונותיהן וגבולותיהן וכל התפשטות כחותיהן ואיך להשתמש בכל כח ובכל מדה. והשני, להרגיל היטיב את רצונו והכחות הממוסכים בגופו, שיסכימו כולם בלב שלם אל הטוב ההוא [עפ"י מ"א ב א].
העבודה - בהא־הידעה - התמסרות־הנפש° והקרבה המכונת למעלה לכל מדרגותיה [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רנז].
העבודה - השלמת הרגש° בתכלית רוממותו [ע"א ג ב מ].
עבודה דמיונית - מהותה - להמשיך רגשי האדם לענינים גדולים, והגדול מכל, הוא הענין־האלהי° [א"ק ג רג].
עבודה ממשית - מהותה - תחית הרצון, הגברת הנשמה האלהית, באדם ובעולם, על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתיים וכל דבר קדוש ואמת, על פי הטהרה° השכלית והופעת° אור־התורה° [א"ק ג רג].
עבודה פנימית - סידור המחשבות, חיי ההתבוננות, וסידור הרגשות, חיי הפיוט והשירה, ויחוסם של אלה התכונות השונות זה לזה לכוין איך הם מתלכדים ביחד, ופועלים אלה על אלה, ובאיזה אופן הרכבתם עולה יפה, ובאיזה אופן הם צריכים להתחלק כל אחד במערכה לבדו [א"ק ג רד].

עבודה האלהית - מגמתה - העליה העולמית [עפ"י קובץ א תרטז].
עבודה האלהית והמעשה הטוב - יסודם - לגשם בפעל ובחיים את ציורי° הצדק° והיושר° האלהיים היותר רמים וקדושים [ע"ר א עניני תפילה כב].

עבודה - המטרה העליונה של העבודה (בבית־המקדש°) - להעלות את כל מה שירד, לעדן את כל מה שנעשה גס° ומוגשם להאיר את אור חסד־עליון°, ההולך למשרים ומפלש נתיבו להאיר ולהחיות, מראש עולמי אורה, עד תחתית כל תהומות מאפליה [עפ"י ע"ר א קנו].

עבודה אמונית - ע"ע אמונה, עבודת האמונה.

עבודה העליונה - ע' בנספחות, מדור מחקרים.

עבודה מאהבה - עבודת ד' מאהבה ותלמוד תורה־לשמה° - הקדמת הדרכה תמידית של כשרון מעשים טבעיים, נימוסיים, שכליים, מוסריים, אלקיים, כהכשרה עצמית לתעודת השלמות של מצב הנפש בשמחת דעת־ד'° הטהורה°, כדי שילכו ההשקפות בדרך ישרה, בדעת־אלהים°, ושלא יכבד זוהר האמת על הנפש [עפ"י פנק' א נב].
עבודה מאהבה - לתועלת כל המציאות ולא תועלתו העצמית. בלתי פנותו אפילו לטובה הנפשית של עצמו כ"א מילוי רצונו של מקום ע"י טובת המציאות [פנק' ה קנא, קנב-קנג].
כח העבודה מאהבה - ע"ע אהבה, עבודת אהבה.

עבודת אלהים° - העבוד(1) של האידיאלים־האלהיים°, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם [ע"ה קמה].
שכלול האדם את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתיחשת אליו יחש קרוב או רחוק, במה שהוא מעבד את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב־האלהי° [עפ"י קובץ א קעג].
הכשרת האדם להיות טוב° לכל [קבצ' ב קע (פ"א קנג)].
אהבת עולמים להאידיאלים האלהיים, טפוחם, רבוים והתעלות° בהם ועל ידם [עפ"י ע"ה קמז].
העלאת כל המעשים וכל ערכי° החיים כולם למעלה רוממה°, התעלות אל החפץ־האלהי° העליון° [עפ"י ע"ר א כז].

עבודת עבד - (בעבדות־עליונה° את ד') - הפעולה להכין את עצמו ואת חלקו במציאות הכללית לאופן נעלה המתעלה יותר מציוריו היותר נעלים, בשאיפה למה שהוא נעלה מציורו°, הצפוי לאדון־כל°. שחפצו נעוץ רק בחפץ צור־העולמים° שלפניו צפוי ערך ההתעלות באין תכלית [עפ"י ע"א ג ב לו].
עבודת ד' הטהורה - לעבוד ולפעול כפי חק היושר הנמשך מצד הצפיה־האלהית°, שהוא עומק אמיתת הצדק° והמשרים° [ל"ה 110].
עבודת ה' - להמציא בעולם אותה התכונה השלמה, שהיא פעולה יקרה כזאת, שיקרותה גלויה היא רק לד'° לבדו. ובשביל המצאתה של תכונה זו וכל אגפיה, להמסר לכל הטוב° והיושר°, ולכל מעשה התורה° והעבודה°, וכל פרטי פרטיהם [עפ"י א"ק ג שמא].
עבודת קודש עליונה, למעלה למעלה מכל חק של טבע. להכניס בחשק הטבע כולו, את האור החפצי של תשוקת קודש־הקדשים°, של האידיאליות־האלהית° [עפ"י א"ק ג רכח (קובץ ח קכז)].
עבודת ד' - שכלול עולמים°, עשיית רצונו של מקום° [עפ"י קובץ ה יד].
עבודת ד', תכונתה - שקיקה לאידיאל של ידיעה ולידי שקיקה שאין אנו יכולים גם להגות בה מפני גדלה [א"ק ב תקנח].
עבודת השי"ת, ענינה - ליחד כל הפעולות לשמו° [מא"ה ג קסג].
עבודת ד' - שכלול עולמים°, עשית־רצונו° של מקום° [עפ"י א"ק א מב].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לעשות רצון־ד' בעולמו. ע"ע רצון ד', מה שנוכל להבין בו. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תקון, יסוד תקון העבודה.

עבודת ד' - (המצויה גם בעמים) - מערכת מעשים המגלה את ההכרה, המוטבעת וקבועה בנפש האלהית שבאדם, שמתוכה הוא מרגיש שהוא צריך לתת כבוד° ליוצרו, להודות° לו על טובו° ולפאר שם° תפארתו°. מעשים דתיים°, מוגדרים ומפורטים, ומחוזקים בקביעות צבורית שוה, המוציאים אל הפועל את ההתגלות של כבוד־ד'° יתעלה [עפ"י א' קסז].
עשיית מצותיו° על ידי החרדות אל דברו° של ד'°, המגלה את ההרגשה הכללית של הכרת כבוד ד' [עפ"י א' קסז-קסח].
צורת דת, שיש בה הבעה של קדושה. סדרי עבודה על־פי ההרגשה הטהורה של הכרת כבוד ד', היוצאת אל הפועל על־ידי מעשים כאלה, שלפי מצב הנפש יש בהם יחש וסמך לאותה ההכרה [עפ"י א' קסח].

עבודת ד' - המיוחדת לישראל - העבודה המיוחדת בתעודתה הטובה, (לא רק למטרת עבודת־ד' כפי שהיא בעמים, אלא גם) לכונן בפועל את חפץ־ד'° בעולמו, לתקון העולם בפועל להמשיך את גלוי הטוב האלהי הכללי הקים והנצחי, במעטה המעשי של סדרי החיים המוגבלים, להטבת החיים של הפרט ושל הכלל [עפ"י א' קסח].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, משפטים בל ידעום.

עבודת ד'°, עבודת בנים° - הוצאת האור הצפון, של מקצת תכנם של האידיאלים־האלהיים° החקוק וקבוע בנפשו של האדם, מן הכח אל הפועל, לקרב יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאלים האלהיים בצורות החיים עצמם, של האיש, ושל הקבוץ הכללי, של המעשה, ושל החפץ והרעיון°; זאת היא עבודת ד' הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחס פנימי° אל אביהם° מחוללם מקור הטוב החיים והאורה° [עפ"י ע"ה קמה].
עבודת ד' - כל פנייה אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב. קישור מעשי ואמוני לעומת המגמות° הטובות הניכרות לנו, <שהכל הוא גילוי אלהות°> [קבצ' ב קכג].
התאמת הוייתנו אל התכונה המגמתית היותר עליונה, שהיא ודאי מצויה, קיימת ועומדת לעד [עפ"י קבצ' ב קמ].
לקיחת כוחות הנפש ושעבודם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב° ואל היושר°, אל מרומי המגמות° היותר נשאות, שהם הינם החפצים־האלהיים [עפ"י ע"ה קיב־ג].
העבודה שעל האדם לעשות בתור חלק אחד מכלל המציאות, בהוה וגם בעתיד לתכלית השלמתה. ויתירה מזאת בתור איש יהודי, בתור בן לעמו, עליו החובה לקחת חלק בעבודת עמו כדי להביאו להשלמתו, כדי ללכת בדרך אשר התוה ד' לכלל עמו <אשר בהיות כל הפרטים מתאמצים לצאת ידי חובתם, רק אז יוציא הכלל כחו הנשגב אל הפועל> [עפ"י מ"ר 140].
עבודת אמת - עבודת־ד' הבהירה בעד עמנו וארצנו, בעד אור עולם [אג' א קנד].
עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי - עבודת הכלל°, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו [ע"א ג א ט].
(עשית) רצון השם יתברך ועבודתו - מילוי החובה המוסרית לחיי האומה ועתידותיה, בנצירת תעודה ועשיה וקיום את כל המצוות שבתורה, על פי אשר הורונו חכמנו ז"ל מיסדי התלמוד <הוא בדיוק העמוק של אחרית המלה של האמת - רצון השם יתברך ועבודתו, שהוא חפץ בצדק ובמשפט וכל מעגל טוב> [עפ"י ל"ה 90].
עבודת ה' הטהורה - יסודה - ההטבעה באדם את החפץ הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. <כי הלא תכלית החיים היא קרבת־אלוהות° והוא ית' אין סוף לשלמותו, ע"כ כל מעלת האדם היא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית' - וזאת השאיפה אין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די, כי כל מעלה שיעלה בשלמות האמיתית תעוררהו לדעת איך לקנות עוד כמה מעלות הסמוכות לה - ומתוך השאיפה של עבודת־ד' יכיר שאין תכלית ההצלחה להאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה כ"א שהוא תמיד שוקק להוסיף שלמות. ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית>(2) [ע"א א ה מג].
עבודת ד' וכל מעגל טוב מאהבה - ע"ע אהבה, עבודת ד' וכל מעגל טוב מאהבה.

עבודת אלהים אצל כל עם ולשון - ע' במדור אליליות ודתות, דת, אצל כל עם ולשון (חוץ מישראל).

עבודת ד' בלב ההמון - ע' במדור אליליות ודתות, דת, אצל כל עם ולשון (חוץ מישראל).

עבודת ד' - ע' במדור משכן ומקדש, קרבנות.

עבודת הקודש - עבודה שכלית [ע"א ב ט רסח].

עבודת חכמי־אמת° - לעבד את היסוד האמתי של החלום הנאמן האחד, אשר רק בשגגה יראה כשתי מערכות סותרות ומנגדות זו את זו - הקולטורה העצמית שלנו, שאין לנו בה שותפות של כל גוי בעולם, ותחיתנו הלאומית על אדמת־הקודש°, היעודה להיות גי חזיון עולמים, להראותו ביד רמה וקומה זקופה, בגדולה והוד [עפ"י אג' א ריד].
עבודת עבד את ד' - הפועל להכין את עצמו ואת חלקו במציאות הכללית לאופן נעלה המתעלה יותר מציוריו היותר נעלים, בשאיפה למה שהוא נעלה מציורו° הצפוי לאדון־כל°. שחפצו נעוץ רק בחפץ צור־העולמים° שלפניו צפוי ערך ההתעלות באין תכלית [עפ"י ע"א ג ב לו].

עבותות - חוזק החבל הדרוש במקום שיש לחוש לניתוק [מ"ש רמא].

עֲבֵרָה - פגם חלישות הקשר עם החוק. תכונת העבריינות, שלעבור על דין ומשפט שבתורה° הוא ענין אפשרי לה [ע"ר א עז].
ע"ע עוון. ע"ע חטא. ע"ע פשע.

עַד - העַד - המעמד הקבוע שהוא מתפשט ומגיע בכל השדרות, המצוירות° והמתעלות מכל ציור של אורך זמן או הערכה זמנית [ע"ר א קצו].
ע"ע נצח. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עדי עד.

עדה - (לעומת קהל°)(3) - רושם הקיבוץ שע"י שיווי ההרגשות הנפשיות בעבודת־ד'° [ע"א א 97].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, צבור ושותפין.

עדן העתיד - עתיד ההתעלות העליונה, שהכל מתעלה, הכל מתפתח, והכל דולג ודוהר למעלה, הכל שמח, מתרעע, מרנן, ומלא גילה פנימית, ושבע שמחות, ונחת עדנים, והוד° הכל, והדר° מקור הכל מאיר בחלקיותו של כל אחד. אורו וישעו של הקץ היותר מרומם, סוכת־עורו־של־לויתן° [עפ"י א"ק ב תקסד].
ע"ע "גן עדן". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עדן.

עוון - פגם הנטיה המיוחדת לעיוות דרך הישרה באיזה פרט מיוחד. נטיה מיוחדת לאחת מהתאוות שאין פחיתות המדות כ"כ ניכרת בהן, אבל העיוות ביחש לקדושת° התורה° הוא גדול עי"ז.
העוון בא מתוך הרצון הזועם הנוטה להרע° מפני קלקלת נטיתו החמרית°, ומתפרץ מפני נטית הגויה אל הזוהם° הגופני [עפ"י ע"ר א עז, קכו, כח].
הזדת התפרצות מהמסגרת שכבר הגיע יתרון החיים אליה, מתוך הכרת האדם רק את רצונו לקו להליכות חייו ולא לחק עליון המתוה לו את דרכו [עפ"י ע"א ד ה לו].
ההתקוממות בעלת הפנים הקצרים, התעלמות מהחוג הקרוב שבמעט השקפה לא יוכל להתעלם. התקוממות על החוקים שאינם רחוקים במטרתם מחוש ההרגשה של האדם [עפ"י שם].
פעולה בלתי הוגנת המונחת ברוב בתאוה הבאה מצד תגבורת היצר [עפ"י ע"א ב 194].
עיקר פגם העון - שפועל להחשיך את מאורו של כח הדמיון°, שאין השכל יכול לו [פנ' יז].
ע"ע פשע. ע"ע חטא. ע"ע עברה. ע"ע כפרה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, מחילה סליחה וכפרה.

עוז - ע"ע עז.

עולֶה - עולה אל תכונה עליונה - מתעלה ומתרומם על ידה [עפי ר"מ קסב].

עולם - העולם - שמים וארץ וכל צבאם, המון בריות לאין תכלית, המון כוחות לאין חקר, המון הופעות° והזרחות°, המון תעופות° מתגברות ומתחדשות, מתלטשות ומתגבשות° [ע"ר ב קנח].
המציאות כולה, שבה נכללים גם העולמות־העליונים° [מא"ה א קלז].
עולמים - חיים, נשמות°, צבאי צבאות°, כל היצורים וכל חוג החיים וההויה שלהם [עפ"י א"ק ב רפג, תמב].

עולם - שביל רוחני במערכה° מיוחדת [עפ"י קובץ ה קנב].

עולם העתיד - העולם הגדול של הטוב־המוחלט°, שערכי ההבדלה בין טוב° לרע° מתבטלים בו מרוב טובו ותגבורת שפעת חייו האדירים. העתיד המאושר הרחוק, חיי־העולם־הבא° במילואם, שם הטוב והרע משתוים [עפ"י א"ק ב תצט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עולם הבא. ושם, חיי עולם הבא. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אור ההשואה.

עולם הרעיון - המון התיאורים, הצעת המחשבות [עפ"י א"ק קפג].

עולם פנימי - העולם הפנימי - העולם הרוחני°, הציורי°, האידיאלי° והאמוני° [עפ"י א"א 21].
עולמו הפנימי של האדם - ע"ע פנימי, פנימיות האדם.

עולמות - "ש"י עולמות"° - מקומות° מחזיקים [פנק' ג רפו].

עונג - ◊ העונג מתיחש לכל דבר ע"פ תכונתו, כשיהי' נשלם כפי התעודה היותר נשגבה המוכנת לו [ע"א ב ט שס].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, שעשוע, עונג, ושחוק. ושם, "אין בטובה למעלה מעונג".

עונג - (עונג אלהי בהויה) - מלא רוח° האצילות° [ע"ר א קנא].
העונג העליון° - העדן° האלהי°, בכל מילואו° וטובו°, היורד לההויה כולה בשפע° אורו° [א"ק ב רפח (ע"ט ג)].
עונג העליון - החפשי של עלמא־דחירו° - אור התענוג° העליון של חדות־ד'° העליונה, חדות עולמים, של זיו° אור חיי העולמים° [קובץ ח רלח].
ע"ע נועם, העונג והנועם האלהי.

עונג ה' - זיו° החכמה־העליונה° ושפע האהבה־בתענוגים° הנמשכת ובאה עם יראת־ד'־האמתית° [אג' א עח].

עונג - ההתענגות על ד' - שעשועי° קודש־הקדשים° העליונים [ע"ר א כד].
למעלה מכל מבטא ומכל מושג, לעילא מכל ברכתא° ושירתא°, תושבחתא° ונחמתא, הגנוז והצפון, המתגלה באור° האמונה° והאהבה°, המתראה בתכסיס התורה° והמצוה° כולה [א' ע].
התוכן הטהור° שבאידיאליות° היותר טהורה שאי־אפשר לבטאה בשום הגה אנושי. השאיפה° העליונה, הנקיה מכל ערוב גס°. מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור° בהתעלותו מעל כל המצרים המצמצמים° אותו, וזהו רק צל של צל צללה של השאיפה העליונה [עפ"י א"ק ג קסז].
ההתענגות על ד' התוכית - הצפיה בפליאי שמות° ותארי הוד°, המעלים אותנו להשגב בקשר חי מלא האחדות־המוחלטה°, במקור חיי כל החיים אור־אין־סוף° [ע"ר א סה].
מקור התענוג° העליון, הגבוה מכל תכונות השמות, ולא תפיס בשום מחשבה כ"א ברעותא דלבא [עפ"י אג' ב לח].
עונג הטוב° - מקור כל קדושת השמות כולם [א"ק א קצב].
ע"ע בטול. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "אין בטובה למעלה מעונג".

עונג - להתענג על ד' - להרחיב את המאור האלהי בעולם, לזכך את הדעות וההרגשות בההשגה האלהית [קבצ' א קע].
ללכת בדרך אור־ד'° לטוב לו לעולם [ע"א ג ב ריז].
להתענג - להתעדן ולהתחיות [עפ"י ע"ה קלא].

עונג - כח העונג הטהור - מנוחת הלב וישוב הדעת של הדבקות־האלהית°, המתעלה מכל רגשנות רגילה [ע"ט לד].
ע"ע תענוג. ע"ע ערב, הטעם הערב (במובן רוחני).

עונג - עונג הגן° - העונג° הנמשך מהארת הידיעה בסדרי החכמה־העליונה°, מצד סידור פעולות החכמה־העליונה [ע"א א 168].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, עדן.

עונג הכללי עונג־של־נועם־ד'° [א"ק ג קפו].

עונג של נועם־ד'° - העונג° הכללי, הכולל את כל העינוגים הנצחיים, שכל העינוגים הזמניים נשפעים גם כך ממנו [א"ק ג קפו].
עונג על נועם ד' - מדרגת הסתכלות אלהית על כל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, כמלאים אור־ד'° וקודש של החיים העליונים [א"ת ב 81].

עוצם - ע"ע עצם.

עִוֵּר - כח עִוֵּר - כח בלתי חש ומרגיש, וק"ו בלתי משכיל° ובלתי חדור מרוח° הקדושה° של החפץ־האלהי° הטהור° [עפ"י ע"ר א קנט].
כח פועל בלא שום השכלה ושאיפה [קבצ' ב פו 55].
עִוֵּר - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "תנין עור".

עושר - העושר, לאיזה מטרה טובה הוא נמצא בעולם - להרחבת הדעת ושלות הנפש, שעל ידן יוכל האדם לעסוק במושכלות, בתורה° וחכמה וכל טוב [ע"א ג ב ע].
המגמה האמיתית של העושר - שלות הנפש הנמצאת על ידו. עצם העושר אינו המטרה כ"א התולדה של מעמד הנפש השקט והדעה המתרחבת היוצא ממנו [שם].
ע' במדור מספרים, שנים עשר אלף, (שימוש במספר לעומת החיים האקונומיים).

עָז - מלא גבורה ואומץ [ע"ר א רא].

עֹז - יסוד המפעל והתפשטות כל מצוי בממשיות ובגבורת° מעשה. התכן המעשי, המתגבר במפעלים, ומוציא אל הפועל את כל מחשב וכל הערכה רוחנית°, העומד בחזקה נגד כל מפריע ביצירה והתחדשות מתעלה [ע"ר א רח].
חוזק המציאות [מ"ש קיט (מא"ה ב יג)].

עֹז - חיים מלאים ענין [ע"ר א שלא].

עֹז - מה שלא יושג בסבת כוחות הגוף [ח"פ כו:].
עֹז - הנהגת החכמה° בתורת השגחה°, מה שלא נוכל להשיג, פנימיות° הפעולה, נקראת במשל - עֹז [עפ"י שם].
המשל להנהגת הפעולות הנעשות מצד החכמה, המסדרת את הפרטים בשכל שחוץ מהם, למעלה ממה שמושכל דוקא ע"י הפעולות העוברות [עפ"י שם, ושם כז.].

עֹז - עז נשמתי - גבורה° אצילית° [ע"ר א רז].
עֹז - "התפילין עז לישראל"(4) - חוזק ותקיפות שלא ימוטו לעולם [פ"א רעו].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילין.

עֹז - גבורת האמת° בצורתה היותר שלימה, מציאות חיה וקיימת, עליונה, בחביון־העז° האלהי, באופן יותר עשיר, יותר קיים ויותר אמיץ בהוייתו, ויותר נעלה בהופעת רוממות אצילות שלמותו, מכל מה שכל רעיון יוכל לצייר ולתפוס [עפ"י ע"ט נ].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, עז והדר.

עֹז אלהים - עז עליון, עזוז האמת והאורה [קובץ ג כ].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהים, עז אלהים.

עז ד' - בעז ד' - בהתנשאותה של הנשמה° למקור חייה מקור חיי כל [ע"ר ב עד].

עז החיל - ע"ע חיל, עז החיל.

עז החיים הגופניים - חדות° הנפש המתאמת עם סערת הרוח הצוהל לקראת כל חמדת לב, בחיי הרוח וחיי החומר [ע"א ד ו ע].

עזיז - משפיע חיל רב לפעול ולעבוד עבודה ברב חוסן° [עפ"י ע"ר א קמה].
עז° ביותר [רצי"ה א"ש יב הערה 4].

עִטוּף(5) - הלבשה של כבוד [ע"א א ב כח 78].
עיטוף(6) - מורה על צמצום התנועה. הגבלה הפנימית שיהיו המעשים מצומצמים לפי מדת ההשגה הטהורה בדעת־ד'° הבלתי מעורבבת בגסות° החומריות° [ע"א ג א נא].

עטרה - ◊ משכללת את המלך להורות שמצד השלמות הכל נכנעים אליו לא מצד הכח לבד [מ"ש רצו (ה' רנב)].
עטרה (אלהית), תגא - מורה על הכנעת העושים נגד טבעם ברצון מפני ביטולם אל השלמות הנמצאת בפועל הנס° [מ"ש רצו (ה' רנב)].

עטרה - מעלה יתירה על החק הטבעי, מעלה נוספת למתעטר חוץ לאנושיותו [עפ"י ע"א א 86].
מה שהקנתה הנפש לעצמה השלמות ע"י הבחירה° נוסף על שלמותה בטבע [עפ"י שם].
"עטרין"(7) - קדושה° יתירה באדם בענינים חדשים בנוסף על כח קדושת טבע הנפש שהיא מורשה לישראל [עפ"י ה' רי].
הקדושה שיש לאדם בענין עבודת־ד'° ממה שהאדם זוכה ע"י ההשתדלותו [עפ"י מא"ה ג קעה].
עטרות - תוספת קדושה, קדושה הנקנית ע"י הכנה עם עשיית המצוה [עפ"י ע"ר ב רסה].
ע"ע "אחסנתין". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כתר לעולם הבא. ושם, נסירת הפרצופים.

עטרה עליונה - הציורים° והכונות של ההשגות האציליות°, של קהל° ועדה° המצטרפות ע"י כח אחד קדוש° המאחדם, מצד הפנימי° האיכותי, מתעלות לציור קדוש, מרומם ונעלה, מאוחד ביחודו, מתעלה ומתרומם מעל לכל חלקי הציורים המצטרפים, והוה עטרה עליונה, לרומם בה פאר° חי־העולמים°, במושג עליון° ונשגב מאד נעלה מכל הציורים הפרטיים, שנצטרפו ע"י הקבוץ בתחילת התאחדותו [עפ"י ע"ר ב סב].
עטרה - קבוץ יחד כל הרצונות הטובים והכוונות וטהרות° הלבבות של הכלל כולו ומכולם תעשה עטרה [עפ"י מ"ש עז (מא"ה א קו)].

עטרת המלוכה העליונה - העליה של שיבת ההויה לשיא גדלה. השיבה של כללות ההויה של הכל אל מחוז חפצה העליון°, השרוי ממעל להצמצום° וההגבלה° ההויתית [ע"ר א מז].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "לאשתאבא בגופא דמלכא".

עילוי - ע"ע עלוי.

עין בהירה - העין הבהירה - העין החודרת אל התוכן הרוחני, המסבב את הפעולות [א"ק ג שיג].

עלוי - זיכוך, עידון, התרוממות [עפ"י ע"ר א לט, קנו, שם ב שה, א"ק ב שעד].
ע"ע התעלות. ע"ע עליה. ע"ע ירד.
עלוי גמור - העלוי הגמור שיחול בעולם - אור° הצדק° והמישרים°, המתאחד עם ההוד° והתפארת°, עם הגבורה° והנצח°, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה [מ"ה אהבה ה].
ע"ע התעלות, ההתעלות הגמורה.

עלוי העולם - ההשתכללות הצורתית של הכלל ושל הפרט [קובץ ד מד].

עלומה - העלומה - אשר בפנימיות הנעלמת [רצי"ה א"ש יא הערה 5].

עליון - אידיאלי°, אצילי°, אלהי° [עפ"י א"ק ב שיג, ושם א רלב].
רם° במעלתו מכל העניינים הזעירים של בני אדם [עפ"י ע"ר א קיג].

העליוניות המוחלטה - האמת° כשהיא לעצמה [א"ק ג ל].

עם - הערך הצבורי מצדו הכללי של ריבוי האנשים, האופי המובלט בכלליותם, וההנהגה הכוללת אותם ומטביעה רישומה כלפי חוץ [רצי"ה ע"ר ב תב, עפ"י שם א רד, רה־ו].
האופן הכללי של (הכלל°, הקיבוץ) בתור גוש אחד, המחבר את כל האישים הפרטיים להיות לעם אחד [ע"ר ב פה].
עם - "עמים" לעומת "גויים" - בעלי הקבוץ והחברה, הנתונים יותר לרשמים הבאים מבחוץ [עפ"י ע"ר א רו].
עם - (לעומת גוי°) - מציאות אפיו העצמי הכללי [עפ"י א"ל עו].
תרבות של עם. ביטוי של איכות, לאום [עפ"י שי' פיקודי סדרה ב, תשל"ו 4].
ע"ע גוי. ע"ע אומה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, משפחות עמים.

עמון - (תכונתם הלאומית) - אהבת האומה [קבצ' א לט].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קליפת עמון. ע"ע מואב.

עמוק - בהיר ויסודי [ע"ר א רכ].

עמילן - כח המקיים המחזיק והמעלה [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 81 (א"ב ג)].

עמים - הצד המהותי בחיי העמים - אותו הצד שהננו מוצאים ערך של מציאות חשוב לכללות האומה° [פנק' ד עד].
ע"ע אומה, טבע האומה, הרוחני והחומרי.

עמלק - שטנם של ישראל ומנגדם [ע"א ב ט י].
ההיפוך ממש מכל מגמת הקודש של ישראל. מחזיק בטבע, בעיקר בעבור אהבתו להרע שנמצא גָבוּל בשמרי הטבע, והוא קשור בו. ואינו יכול לסבול ניסים° בעולם ולא שינוי טבע במוסר האדם [עפ"י קובץ ו רנב, רנא].
המחשך של עמלק - התפשטות כל המידות הרעות בהנפשיות הלאומית של כל עם° וגוי°, המביאה את כל האסונות הפרטיים והכלליים [אג' ג פז].
מקור הגאוה° הטמאה° [ע"ט קי].
הפכו המהותי הגמור של ישראל, כח הטומאה שבעולם [פע' קא].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מחית עמלק.

ענפים - (לעומת שורשים°) - פרטים (לעומת כללים) [פנ' ג שנ].

ענפים - ענפי שורש העולם - האנשים כולם, וסדריהם, ותכונות רוחם° הפנימיות°, וכן היצורים כולם, מדומם צומח וכל החיים כולם [א"ק ב תקכא].

עפיפה - אור° מתעלה [ע"ר א כ].
ע"ע תעופה.

עפר - ירידה אל העפר - התקשרות בסדרים המעשיים ובהערכות הגופניות [עפ"י א"ק ב שכא־ב].

עצמיות - הופעת העצמיות העושה את התוכן המציאותי - לשד היש, מעמק ההויה, משרש פנימיותה, כמו שהוא המקור שמשם ההתהוות הנשמתית [א"ק ב תצה].

עצמיות - העצמיות הפנימית° באדם ובעם - התכונה הנפשית של צלם־אלהים° אשר בקרבם [עפ"י ע"ר ב רמה].
עצמיות האדם - פנימיות נפשו המיוחדה. שורש נשמתו° [עפ"י שם נג, א"ש טו י].
ע"ע "יראה עליונה", יראה עילאה.

עקדה - העקדה(8) - מסירות־הנפש° המיוחדה לקדושתם של ישראל, הבוערת תמיד באש קדש בלב האומה, בכללותה וביחידיה [ע"ר א קיז].
אותה הפעולה, שכל חמדת אהבת הקודש, בכל שלהבתה האלהית, יצאה על ידה, לאור עולם בחיים ובפעל. האהבה הגמורה והמסירות האלהית העליונה, המופעת מקדושת הנשמה התוכית, כפי מה שהיא ברום אורה העליונה, אשר כל ישעה וכל חפצה הוא רק מלוי החפץ האלהי, בתשוקת חפצה הפנימי, בהשגתה הבהירה. המפעל הנצחי, אשר עדי עד יעמוד לנס עולם <מתוך יסוד מפעל מלא אש אהבה העליונה הזאת, יונקות הן כל הקדושות של כל הקרבנות° כולם, לכל עבודותיהם העליונות, העומדות ברום עולם ומעטירות את הנשמות, את החיים כולם, ואת כל ההויה, בתפארת כליל הודם> [ע"ר א פד].
המצוה העקרית שהשרישה בנו הכח למסירות־נפש [מ"ש סט].
נסיון° העקדה - המאורע הגדול, אשר נהיה ליסוד העליה הרוחנית° של כל האנושיות כולה, שפעל להוציא אל אור החיים את תעופת הרוח היותר קדושה°, הדבקה באלהים־חיים° בכל לבבה, בכל נפשה, ובכל מאודה° [ע"ר א פד].
יסוד העקדה - הגברת הרגשות היותר עדינים והתכללותם באור האהבה המרוממה והעדינה לאין־סוף°, אהבת־ד'° הבהירה, כביטול טפה אחת בים [קובץ ה צה].

עקום - ע' בנספחות, מדור מחקרים, קוים עקומים.

עִקָּר - (בדת) - יסוד שרשי [ל"ה 160].
עִקָּרִים - (באמונה) - התמצית העולה מכל הדעות° וההרגשות הנטיות ומהלכי החיים שבאור° האמונה° <והחיים של כל פרטי הדעות האמוניות מכונסים בהם> [מ"ר 14 (פנק' ד מא)].

ערב - ◊ ערבות באה כשהדברים הנפגשים ברגש מתאימים אל המהות העצמית של המקבל את הרושם מהדברים ההם [ע"ר א נט].
◊ מה שנאות מאד לטבע [עפ"י מ"ש קנח (ה' קצו)].

ערב - הטעם הערב (במובן רוחני) - בליטת התענוג° במילואו, הבא כשרוח הקדושה° מתמלא בכל לשדו העליון°, בכח ובפועל: הקודש הנעלם שעודנו בכח, והקודש המתגלה בכליל הדרו° בפועל [עפ"י ע"ר א קנא].

ערבה - יסוד הגיהנם°, רע בה, הב רע [קובץ ו ערה].

עריגה אלהית - נועם° ד' המפעם בנשמה° וקרבת־אלהים° שלה טוב מכל מחמדים. ההרגשה העליונה הכוללת שבנשמה, המורגשת גם בלב החיים. העריגה שכל בעל רוח כביר משתוקק אליה וחפץ להרשימה בכל תכני חייו, שהיא מושרשת בצורה מאירה הרבה בחיי האומה° המיוחדת מני אז לנשיאת דגל־קודש זה ברמה, בחירוף נפש ומלחמה כבדה, וכל השאיפות הרוחניות° העדינות הנן קשורות לעריגה עליונה זו בקשר של קיימא ובעילויה הן מתעלות [עפ"י א"ת ג א, אג' ב קיט].
הצמאון° הנורא לאור אלהי אמת, השקיקה לאור הנעים לפאר חי־העולמים°. הכמיהה°, פנית הנשמה אל הרוממות האלהית העליונה. התשוקה אל הגודל והאור° [ע"ר א קנט־קס].
העריגה הנצחית - דרישת השלמות העליונה [פנק' ב קצד].
ע"ע צמאון אלהי. ע"ע כמיהה.

עריות - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, גילוי עריות.

ערך - (ערכו של דבר, של שיטה) - מקומו° וענינו [ע"ר א של].

ערלה(9) - אטימת נביעת תשוקת החיים ממקור הכל, המטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל, שאינה נותנת לאהבת המין° להתעדן. הגברת הצד הבהמי החמרי על הצד האידיאלי, ושכרון הבשרי המזהם את כל הנטיות הנאורות והיפות [ע"ר א שצז].
◊ השיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד לכדי צלילה גמורה, עד לכדי אוטם האידיאליות° והמוסריות° בחוגה, גרם את תכונת הערלה. והמעמד הפתלוגי הזה הוא נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג האידיאליות° והמסירה המוסרית° המגמתית° [א"ק ג שא].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, ערלה, סוד הסרת הערלה. ושם, ברית מילה.

עש - קבוצת כוכבים שמבטאת בעולם הרוחני את כח ההתעלות והיצירה הכללית, כח כללי בההרחבה הגדולה של היש, כח המצייר הכללי, כח המעשה הכללי, הנתון מאדון כל המעשים החותך חיים לכל חי, כח הפועל הגומר השתלמותם של היצורים ע"י ההערכה המסודרת של הכוחות, הכח הפועל המשכלל בכללות. כח ההתגדלות והתעלות. הכח המשכלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה. העש נגזר מכח המרכיב המפתח והמצייר, ממעשה הפועל בכחו בהרכבה, בהצטיירות, בהגבלה של כל כח לערכו, החם והקר, החיוב והשלילה. הכח המחולל והפועל השולט בפעלו על כל נקודה פרטית מנקודות המציאות, לחבר ולהפריד, לחמם ולקרר, להעמיד ולשנות. הכח המחבר ומאחד את הכח הפרטי עם הכח הכללי של היחש והחיבור, התכלית הסובבת מראש המעשים עד סופם, המתגלה בפעולתו על היסודות והחומרים או על הכוחות והציורים המופשטים, בתור מערב ומהפך את סדרם הבודד הטבעי הנעזב, לכוננם בסדר מלאכותי לתוצאות החיים. הכח המוציא אל הפועל את ההויות הטבעיות, המורגשות והשכליות, בכח החיבור והציבור, ההכללה והעירוב של הכוחות והפזורות הרבות שבמציאות. הכח המוציא אל הפועל כל מעשה ד' הגדול אשר עשה עושה ויעשה, שיש בו את תכונת ההשבחה וההשבתה, להגביל את הכוחות הסוערים העוברים גבול, שהפעולה ניכרת ע"י חסרון והעדר וחלישות של הכוחות, ובזה היא מסדרת ומערבת את העצמים הגדולים בכח, המפוזרים איש לעברו להיות במערכה [עפ"י ע"א ב ט קלג, קלד].
ע"ע כימה.

עשיה - (לעומת בריאה° ויצירה°) - גמר הדבר [ק"ת עז].

"עשן" - סוד ע'קרב ש'רף נ'חש - עקרב רומז על כפירה בתורה שבכתב שממית ודאי, ונחש סוד הזילזול בתורה שבעל פה, אע"פ שלפעמים בי"ד מבטל דברי בי"ד חברו. אבל הבא בכפירה נזוק ומת בלחישת הנחש, ושרף הוא הכולל מקום יחוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והמחלק ביניהם ומפרידם נשרף בסוד אש אוכלה [מ"ר 445].

עת - הופעה יוצאת מכלל של מאורעות של דברים משתנים. ענין מופרד ועומד בפני עצמו [ע"ר א מו].

  1. עבודת אלהים, העבוד של האידיאלים - תורה אור לרש"ז, שמות דף נא: ד"ה וזהו קול דודי "ונק' עבודה מלשון עורות עבודים שצריך לעבד את המדות שיהיו מתוקנים לה' לבדו". ליקוטי באורים לר' הלל מפריטש לקונטרס ההתפעלות דף כ. פרק ב סקכ"ה "ועוד זאת נקראת עבודה מלשון עורות עבודים מצד שעובד ומתקן דבר מה".
  2. ע"ע ש"ק, קובץ ח לו. ושם, קובץ ד ס. א"ק ג פט. פנ' כא.
  3. אדיר במרום ח"ב (מהדורת ספינר) עמ' יב: "נגד נר"ן יש בישראל קהל, עדה וישראל (פסחים סד.)".
  4. ברכות ו.
  5. ע' נתיבות עולם א קלד. (הערת הרב שלום הימן).
  6. ע"ע רש"י שבת יב: ד"ה מתעטף. מהר"ל באר הגולה, עמ' עד־ה. (הערת הרב שלום הימן).
  7. באור הגר"א על משלי, ד ד, ח כא, יד יח, יט יד, כז כז. ובאדיר במרום (מהדורת ספינר) ח "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שהם התיקונים שתקנו בחייהם, כי כל זמן הבחירה הדבר צריך להיות מסור ביד האדם".
  8. בראשית פרק כב.
  9. שיקוע האדם בתאות המין גרמה את תכונת הערלה - ע"ע חסד לאברהם, מעין שני, עין הקורא, נהר נא. ואור החיים עה"ת, קדושים יט כו. דברי סופרים לר"צ 153 "כי הערלה היא אשת זנונים שהוא עטיו של נחש... שהוא שורש התאוה".