ק

קב"ה - הקב"ה יושב ודן את העולם(1) - ההשפעה המשפטית העליונה של משפטי ד' בעולמים כולם, היא החודרת ג"כ בלב הכלל והפרט והיא הגורמת את כל סידורי המשפטים הכלליים והפרטיים שיצאו אל הפועל במדה של ישרות° ושל צדק°, הפועלת לקיום העולם והחברה [ע"א ד יד א].

קב"ה - הקב"ה יושב וזן את העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים(1) - יסוד שורשו של כח הזן והמחיה אשר לחיי החיים ברוך הוא זן ומפרנס את כל יצוריו. ההופעה הכללית של השפעת ההזנה האצילית העליונה, יורדת עד שפלות כל מעמקי החיים הדוריים ביצי כנים - המדרגה היותר נמוכה ופחותה שבחיים הממשיכים דורות. מתוך המגמה האצילית° העליונה שבמפעל המזון <להחיות את הכחות הרוחניים>, נמשכת ההשפעה של המזון לכל העולם כולו, לכל היצורים, מראש ועד סוף שכולם הם אחוזים באחדותה העליונה של המחשבה־האלהית°, בשביל המגמה° העליונה, הכוללת את כל היקום כולו [עפ"י ע"א ד יד א].

קב"ה - הקב"ה יושב ועוסק בתורה(1) - הבהקת אור התורה° ושאיפותיה הנצחיות והקדושות במקורן העליון החודרת עד נשמת כנסת־ישראל° וממנה לכל פרטי האישים והנשמות° כולם [ע"א ד יד א].

קב"ה - הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו(2) - מה שמאיר לנשמתו° בענינים שהיא יכולה לקבל [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 256].
הקב"ה יושב ושונה כנגדו - <כשעוסקים בתורה לשמה, ומציירים על ידי זה את הצדק־האלהי° המוחלט כפי אותה המדה שהוא מצוי ומוסבר בעולם המעשה, הדברים בעצמם מניעים הם את ההשקפות־השרשיות° של נשמת° אלהים שבאדם, המזריחה° עליו את אורה ההקפי°, ו>מאור העליון מוסיף לו כח נעלה למעלה הרבה מאותם הגבולים המצומצמים שאור הצדק המעשי מוגבל בהם [קבצ' א קסח].
כל השונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו - כל יתרון פעולה, הארת חיים, הטבת מוסר, הגדלת שכל, שהננו פוגשים, אגוד הוא בדוגמתו באותו התוכן הדרגאי שברומו. <בזה יהיו גם ההשגות השכליות היותר מאירות נערכות מצד עצמן רק בצורה זעירה ולגבי אותם הרשמים הנגרמים שלהן בצורה אמיתית> [א"ק ב תלא].

קב"ה - הקב"ה מניח תפילין(3) - כמו שהתפילין ענין זכרונם להראות שנצחיותם של ישראל מצד נפשם הקדושה קיימת ועומדת לעד, למעלה ממעשיהם שאפשר שיעשו בגוף, ולא ישלוט הכליון בהם ח"ו, כמשאחז"ל "פושעי ישראל אין אור של גיהנם° שולטת בהם", היינו לכלותם, וכמ"כ בכלל העולם יש הקיום מצד חסדו ית' למעלה ממעשיהם של בני אדם, והנצחיות שמצד חסדו לעולם קיימת, כי "עולם חסד יבנה" "וחסד ד' לעולם". וזהו שאמר: הקב"ה מניח תפילין, והיינו שאורו ית' עכ"פ יאיר גם אם המעשים אינם מגיעים [פ"א רעו־ז].
קב"ה - הקב"ה מניח תפילין - על אף שמתגלות הסיבות הטבעיות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, בהנהגה הכללית, באמת הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון. הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד, וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה [עפ"י ע"א א א נב].
הקב"ה מניח תפילין, ובתפילין דמארי עלמא הוא משתבח בשבחייהו דישראל - מקוריותה העליונה של מצות התפילין שבראשינו, עטרת תפארתה של חירות־עולם° העליונה, שנגאלנו בה בידו־החזקה° ובזרועו־הנטויה° של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בורא העולמים ושליטם, (ה)שייכת לעצם מהותנו הישראלית, ומיוסדת על האות של היד הכהה המקבלת את פעולת חזק היד האלהית, לגילוי אור ההנהגה [עפ"י א"ל סא].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילין, פעולת התפילין.

קב"ה - הקב"ה מקשיב להם - ע' במדור זה, הקשבה, (הקשבה אלהית).

קב"ה - הקב"ה מתפלל(4) - סוד מטוב ההנהגה האלהית, ששם דרכים בהנהגתו ית' שיתעלו המקבלים להיות ראויים לקבל רב טוב יותר מכפי מדתם. ואותן הדרכים שמובילים לכך בההנהגה הכוללת, שהם דומים ממש לתכלית שאנו משיגים ע"י התפילה° <להתרוממות הנפש שתהיה מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת> דבר זה נקרא שהקב"ה מתפלל [עפ"י ע"א א א סז].

קב"ה - הקב"ה שוחק עם לויתן°(1) - ההופעה° העליונה, השפעת קורת הרוח, שבורא° כל משפיע בכללות יצוריו, בהיקף החיים כולם, שזהו הרוח המבליט את הלויתן והקפת החיים האדירים האצורים בציורו וכחו הנעלם [ע"א ד יד א].

קב"ה - יסוד הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה(5) - ההגנה הכמותית של המציאות, התפשטות החיים והחסד על פרטים מרובים, אע"פ שהתוך והאיכות מתקטן, וזהו החפץ האלהי, המתגלה ע"י אותה ההחשכה המצומצמת של רצון אלהי, קשור בקשורים גופניים, שהוא רצונם של צדיקים [א"ק ד תקה (קובץ ז קלד)].

קביעין כן תהויין - "קביעין כן תהויין בהנהו חבורתא"(6) - איתנים° באור־החיים° הקבוע הבלתי משתנה [עפ"י ע"ר א ב].

קבלת אגרא דיצרא דע"ז - ע' במדור זה, כלום יהבתיה (ליצרא־דע"ז) לן אלא לקבולי ביה אגרא.

קבלת מלכות־שמים(7) - (לקבל מלכות שמים) - לעשות דבר־ד'° ופקודיו באהבה° ויראה° רוממה [ע"ר א קצח].
הטית רצונו להיות ממלא את רצון קונו, מלכו ואדונו°, בכל אשר תשיג ידו [שם רטז].
קשור כל כחותיו, החמריים° והרוחניים°, לעבודת־ד'° [שם רנה].
המחשבה על דבר האמונה־האלהית°, וכל הארחות הרוחניים והמעשיים המסתעפים ממנה [קובץ א תשפג].
קבלת עול מלכותו ית' - שיהיה רצונו משועבד לרצון קונו ב"ה, ולא יעלה על דעתו רצון הפוך מרצונו, כמו שעבד° המלך הנאמן לא יחשוב מחשבות נגד עצת מלכו ואדונו [מא"ה א צב].
יסוד קבלת עול מלכות שמים - ההכרה של המלוכה° וההתאמה של רגשי הלב אל המדע [ע"א ב ז טו].
ע' במדור זה, עול מלכות שמים. ע"ע "שמע", "קבלת מלכות שמים".

קבע - "תורתך קבע"(8) - חק קבוע° ושיעור [מא"ה ג רטו].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, "תפילת קבע".

קבע ועראי - ◊ עיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע [ע"א ב ו יא].
ע' במדור זה, תורתו אומנותו.

קברו של משה(9) - ראשית קדושת המקום° <שעומד למעלה מכל המקום הטבעי, ונברא בע"ש ביה"ש, ולא ידע איש את קבורתו, שהוא למעלה מהידיעה> [קובץ ח קלב].
ע' במדור מקומות וארצות, "בית פעור". ע"ע פעור, התמצית הגנוזה בפעור, שבשביל כך קבורתו־של־משה היא ממולו.

קדוש ישראל, אלהי כל הארץ יקרא(10) - <מציאות האמונה הוא סגולת ונחלת כל העולם כולו, אולם עכשיו יוצא הדבר לפועל רק בכנסת ישראל. אבל בסוף> יתפשט תוכן האמונה בגילויו על כל העולם בכללותו [עפ"י מ"ר 495].

קדושים תהיו כי קדוש אני ד'(11) - קדושים תהיו - יסוד קיימכם כל המצות בכלל, יהיה לא מצד אהבה עצמית כ"א (מצד) אהבת הטוב, כי קדוש אני ד' - שאיני צריך לבריותי. רק כדי להיטיב להם יצרתים [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 194].

קדושת השם(12) - ההכרה הפנימית° בדעת־ד'° כשהיא גדולה ונכבדה <שכשהיא בשלימותה לכל אחד ואחד כמו שאפשר לו היא מקשרת את כל יסוד האמונה°> [פנ' צא].
ע' במדור זה, קידוש השם.

קדמה לעולם - ("ז' דברים קדמו לעולם")(13) - המונח ביסוד מציאותו של העולם הנותן לו את ערך הויתו וזכות קיומו וגידולו [עפ"י ל"י א מז (א"ל קח)].
"תורה קדמה לעולם" - בעצם קביעת ההויה. "תשובה קדמה לעולם" - בתכונת התחדשות כוחותיה [עפ"י ל"י א מז (א"ל קח)].
ע' במדור זה, ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. ושם, תשובה קדמה לעולם.

קדמות - הקדמות של הפילוסופים הקדמונים (אריסטו)(14) - הדעה שחשבה שהעולם בכל יצוריו כה היו מעולם לא יסורו ולא סרו, (ש)אין עמה אות° ומופת° ושינוי מנהג כלל <כיון שכל החוקים לפרטיהם הם מוכרחים> [פנק' ב כא (ל"ה 35)].
שהעולם וכל אשר בו כמו שאנו רואים אותו לפנינו, הוא קדמון, לא סר ולא יסור מתכונתו, והכל בא מהתחייבות השכל העליון [פנק' ב טז (ל"ה 28)].

קדש ישראל לד' לעומת ראשית תבואתה(15) - שתי מעלות בקדש יש לישראל, האחת מעלה עליונה של שלמות עצמם שבה עיקר ההוד והתפארת שלהם, והשניה המעלה הרוממה ג"כ שהם עתידים להיות לאור עולם להדריך כל באי עולם בדרכי חיי־עולם°. ביחש סגולת° עצמם נקראים קדש ישראל לד', קודש ומובדל מכל אומות העולם, שאין כל אומה ולשון משתתפות במעלתם וסגולתם העליונה. (וביחש למדרגה השניה) ראשית תבואתה דהינו ביכורים, שיש בהם קדושה° ג"כ מצד שהם קודמים לכל הפירות אבל עוד יש פירות של חול° נערכים להם הבאים אחריהם. מצד שישראל עומדים לתקן העולם הבאים אחריהם לכלל הקדושה° [מ"ש קמג (ה' קפה)].
ע' במדור זה, ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושם, בני בכורי לעומת בנים.

קהל קדושים(16) - שתוכן הקודש להם מהות חיים [קובץ ו קפט].

קו ירוק המקיף את כל העולם כולו(17) - שלילת המציאות שהיא מגדרת את עצם המציאות [ע"א ב 316].

קוב"ה מתפאר בשבחייהו דישראל(18) - מתמצית כל האורה־האלהית° כולה שואבת סגולת° הנשמה הישראלית של כנסת־ישראל°, וממילא גם הנשמה היחידה של כל יחיד ויחיד מישראל, שהיא נשאבת מאותו מעין החיים עצמו, ממקור שפעת החיים, ממקור כנסת ישראל [עפ"י קובץ ו קטז].

קול גדול(19) - "הקול הגדול" - קול־אלהים־חיים° [עפ"י א"ת ד א].

קול דודי דופק(20) - רוח חיים מרחף [אג' א נו].
רוח קדוש מתעורר בלב [עפ"י פנק' ג רכב[.

קול דממה דקה(21) - אמיתות ההשגה [פנק' ג סה].

קול המונה של רומי(22) - התנועה ההומה של הרשעה°, של הבהמות הגסה° האנושית, בעולם [קובץ ז מ].
המונה של רומי - המון תשואות של העולם החיצוני המנסר ביום כקול המונה של רומי° בעלת ההוה; (קול המונה) המלא שוד, רצח ושקר, תאוה שפלה וגאות שוא, שהמון תשואות, ההבלים היוצאים ממנה הוא מלא את העולם וסואן ברעש [עפ"י ע"א ג ב קט, קי, ושם ב ט קנא].

קוממיות(23) - הליכה קוממיות מורה - שאיפה לחיים של כבוד° והדר° ונחת רוח [עפ"י ע"א ב ו ס].
"ואולך אתכם קוממיות" - בקדושה ושלימות, בלא מלחמה פנימית כ"א בהכרת והודאת כל כוחות הנפש הטוב העליון של עבודת השם השלימה [עפ"י ע"א ב ו מה].
◊ ההליכה קוממיות דורשת ונדרשת להיות מחוברת עם רוח נכון ולב מרגיש את כל סעיפי השלמת החיים, מראש הפסגה העיונית והמוסרית, בכל הוד קדושתה המופשטת עד תחתית הנימוס ההגון, החודר בהלכות דרך ארץ לכל סעיפיהם [עפ"י ע"א ג ב סו].

קוממיות, שתי קומות(24) - כח המתנה שבתחילת יצירת הנפש, וכח הבחירה. הנפש הקדושה, שנתן הקב"ה לישראל, גמורה בכל פרטי פתוחיה; ועוד מוסיף אומץ בבחירתו בקומה° שלמה, <כי זה השלמות נעלם ממנו, וכשיתגלה לגמרי כח הנפש הפנימית ככח הגלוי בטל היצר־הרע°> [עפ"י מ"ר 83־82].
קומת הטבע, בכל הקיפו ובכל העושר הגדול של מכמניו, החמריים והרוחניים; וקומת האצילות וטוהר, העולם הגדול שלמעלה מן הטבע, הר ד' ומקום קודשו [עפ"י קובץ ג נה].
קומת הנשמה וקומת המלאך <שיחת־מלאכי־השרת° הנה יותר טבעית, נובעת מזרם החיים הרוחניים הקבועים שלהם, וסיפור הנשמות הוא יותר מלאכותי במלאכת מחשבת, נובעת ממקור הבחירה וההתבוננות הפנימית> זרע־אדם° וזרע־בהמה° [עפ"י א"ק ג שסו].

קופץ ליטול־את־השם°(25) - להתחסד במדת חסידות הבלתי הולמתו, <שאינה מביאה לו כ"א ערבוביא בדעותיו והליכות חייו> [א"ה ב 744 (מהדורת תשס"ב 89, א"ב ו)].

קטגוריא בין תלמידי־חכמים(26) - דרכים מדרכים שונים, סותרים זה את זה, המתגלים בחיים [א"ק ב רצח].

קטורת הסמים - החלבנה שבקטורת שענינה לעצר המגפה(27) - כיון שמהפך הרע עצמו לטוב, ומגלה טוב הרצון במציאות הרע, אין צריך למיתה° והפרדת הרע; <ואף שאינו פועל לגמרי על גמר כללות הטובה>, אבל כללות הגילוי דוחה לשעתו - ומצלת [פנק' ג קסט].
ע' מדור משכן ומקדש, קטורת, "חלבנה".

קטנות (אמנה) - שהיה בהם, בצדיקים לעתיד־לבוא°, שלא האמינו בהקב"ה(28) - ביחס לההכרה של הצעדים של חזון ישועת־ישראל° בשיבת שבותם לארצנו הקדושה, שע"ז נאמר שהיא צריכה להיות הולכת ובאה קמעה, אמונה זו היתה מצומצמת דוקא אצל הצדיקים° בדורותינו, כלומר אצל החלק הרחב של כשרי ישראל לכל ערכיהם [עפ"י מ"ר 483].

קטרוג הלבנה(29) - הנמכת האידיאל° העולמי במציאות [א' כו].
◊ אדה"ר° קודם החטא° ודאי היתה מעלתו גדולה מאד, ומארז"ל שהיה "מסוף העולם עד סופו"° מורה על חלקי המציאות שהשיגם וידעם. והנה היה לפי"ז שכל האדם משיג עניני האמת הנרמזים בהתוה"ק° עד שכל אחד היה זוכה להשגה רבה וגם לגילוי אלקות להורות אותו את הנעלם, אבל ההתחלה היתה אז שכל האדם בעצמו, כי לא היה אז צורך ליתן תורה ע"י שליח, רק כל אחד היתה הנהגה שלו משוכללת בטוב טעם ע"י ההשגות האמיתיות וגילוי־שכינה° אח"ז מצד זכות מעלתו. והנה על מאמרז"ל "מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם ותלאה הקב"ה בגלגל חמה" פירש הרשב"א על ההשגה שהשיג הבורא° ית', שעתה ע"י פעולת גלגל חמה ותנועתו שהיא סיבה תמידית לקיום המציאות התחתונה, א"כ אם לא היה חטא, אז היה עיקר התחלת השלמות מעצם השכל, ואח"כ היתה ג"כ התגלות אלקות, כי אי אפשר להשיג הכל עפ"י שכל האנושי, א"כ היה הגלגל [חמה] אז מקור להתחלת השגת התורה אצל האדם, וראוי שמקור התורה יהיה אחד ולא שנים, כדי שעיקר הגדול, יחוד־ד'°, בנקל יתבאר לכל מבין. ובזה יובן המאמר "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". אך באמת הוא טעות, חטא הלבנה. שאפילו לפני החטא ג"כ אי אפשר שיהיה כל עיקר תכלית השלמות ע"י השגת האדם השכלית, אלא מפני שצריך האדם מתוך בריאתו הכנה בעצמו שיהיה ראוי לדבר של זכות, א"כ אין ההערה־השכלית° כי אם פתח ומבוא להכנס על ידה בחדרי החכמה האמיתית עד שיפקח השי"ת את עיניו לגלות להם סתריו וסודו. א"כ אין להם שייכות למקור התורה אצל האדם עד שיהיה צריך להיות לאחת. גם אינם סיבות לבריאת־עולם° כלל שאינם כי אם שעל ידם ההנהגה מסתדרת, א"כ עלה בדעת השרים הממונים על הלבנה, שיהיו הם ע"י הנהגתם עיקר הסיבה להשגת שלמות האדם, ובאמת א"א כי אם על ידי התורה, שהרי האדם הוא גבוה מהם מצד ערך נשמתו°, ואם היה עיקר שלמותו תלוי רק בהשגתם הנתלית מהם היה בודאי נמוך מהם. א"כ תיקון פשע° הלבנה היה להורות שאין הדבר כמחשבתה להקטין מעלת האדם שאין מקור תורתו כי אם מהגלגלים, רק כי אם המה רק הערה שעל ידה יבא למעלתו האמיתית שהיא קרבת־אלקים° וגילוי סודו־אל־יראיו°. א"כ מובן עונש הלבנה מדה כנגד מדה שאין לה אור כלל מעצמה רק מהשמש, מפני שחשבה להיות מקור עצמי לשלמות האדם, ע"כ נענשה שאפילו שלמותה אין לה ממקור עצמה. אמנם פשע הלבנה אינו שולט רק קודם שקרבנו הקב"ה לעבודתו לתן לנו תורת אמת, אבל אח"כ אין כאן במה לטעות כלל, שמקודם מתן תוה"ק היתה צריכה להיות ההתחלה מחקר האדם, אבל אח"כ כשניתנה תורה אפילו ההתחלה אין צריך מחקר האדם, א"כ במה יטעו, ע"כ ציוה הקב"ה "הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח", היינו להורות שאחר נתינת התורה אין בעון הלבנה בכדי לטעות [עפ"י מא"ה ג ריא־ב].
◊ קטרוג הלבנה היא נטיה כמותית, לפי הערך. שני מלכים בכתר אחד אי אפשר שישתמשו, אלא יהיו שני כתרים. אבל הכתר האחד הרי הוא מלא איכות רעננה, עמוקה, מקודשה מגניזת הקודש, קדשי הקדשים של הצחצחות העליונה. וכמדתה הרבה צבאותיה אחרי שמיעט אותה, והמהלך הולך כבר באריכות, באיטיות, בהדרגה, עד שההתפוצצות הכמותית תשוב לאור האיכות היותר עליונה, ביתרון האור שמתוך החושך דוקא [קובץ ז קלו].
קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש. השכל, המאור הגדול, והרגש, הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם, ולפעמים רבות מאד הסתירות שביניהם. אם ערכם היה מכל צד שקול, היתה הסתירה בחיים הרוחניים°, וממילא גם הגשמיים, גדולה. אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד הרגש קובל, אפשר לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים, מה שאין כן ברגש. עצה° אחת יש על זה, לכי ומעטי את עצמך הוי ראש־לשועלים°(30). בחיי המעשה, החברה, והנימוס, מלכי בכיפה, אבל למעלה במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל. אבל הקובלנא גדולה היא מאד, יש באמת מהלכים לרגש בעליונים ועליוני עליונים, גם בעמקי השכל עצמו וטוהר משפטיו. הכח השכלי שברגש נמצא הוא בעושר ההתפרטות, מיעט את הלבנה לפיכך הרבה את צבאותיה. אבל בכל זאת לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו. השכל ושורשו העליון מתעכב גם כן ממהלכו, ונעכר מזכותו, על ידי הנמכתו של הרגש והגבלתו, ואי התחברותו התדירית באור השכל. מביאים כפרה° על האור־האלהי° המונמך על ידי מיעוט הירח, משתדלים לדרוש מילוי פגימתה של הלבנה, העמדתה במשקל המאור הגדול, החיים המורגשים והשכליים ממוזגים ומשוקלים עין בעין. מה טוב ומה נעים יהיה אז העולם, מה נחמדים, עליזים, כבירים וקדושים החיים. יהי רצון° מלפניך, ד'° או"א, למלאת פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, כאור שבעת־ימי־בראשית°, כמו שהיתה קודם מיעוטה, שנאמר ויעש אלהים את שני המארת הגדלים [א"ק א רנג־ד].
ע' במדור משכן ומקדש "חטאת לד'".

קטרוג המלאכים° על בריאת האדם(31) - יסוד הכמות הרוחנית°, "וגויתו כתרשיש"°, נגד ההתעלות האיכותית שתבא לעולם ע"י הופעתו החדשה של האדם, רצונו החפשי° ודבקותו° הפנימית העולה מעלה־מעלה° [קובץ ז קלה (ג"ר 96)].

קטרוג השטן(32) - התגברות (השטן°) בכוחותיו ונכליו להסית את האדם מדרך טובה עד שכפי טבעו תהיה הטובה, שהקב"ה° רוצה להביא לעולם, לרעה לו, כי ישחית על ידי גאותו, <ולפעמים ח"ו יגבר הקטרוג עד שאפילו ההשפעה הממוצעת ג"כ תהפך לרועץ> [עפ"י מא"ה א צא].
קטרוג השטן מימין - כשהשטן בא לקטרג עליו מצד שמגדיל מעלתו, נקרא ש"עומד על ימינו"° כלומר הצד החשוב שלו, ועי"ז הוא משטינו, שת"ח° גדול כזה לא יצא ידי חובתו נגד בוראו ית' שהרימהו למעלה רמה כזאת [מ"ש נז (מא"ה א קסז)].
קטרוג השטן משמאל - מצד שהשטן משפיל את מעלת האדם ועי"ז הוא רוצה להגדיל עונו, וזה נקרא שהוא מקטרג אותו ומשטינו מצד השמאל והגרוע שלו [מ"ש נז (מא"ה א קסז)].

קידוש השם(33) - מקור החיים מתברך ממקורו, (מתוך הכרה כזאת בה) הוא עולה עד הראש להשכיל, שיסודו העיקרי הוא להביא את החיים לאור־החיים° של העונג° הנערץ והטוב°, במדע ובמעשה של ההתענגות־על־ד'° בדעה°, בהשגה טהורה° ועליונה, ובפועל, בלכת בדרכיו להרחיב את החיים האלהיים בעולם, שהוא עשות צדקה° ומשפט° [עפ"י ע"א ג ב רכט].
לקדש שם שמים - לרומם התפארת° הפנימית, תפארת הערך של הדעות והמעשים, למען דעת יקרת עם יודע שמו, והדר גאון צדיק מושל יראת אלהים, למען הביא תפארת החיים הפנימיים בעולם [ע"ר א רל].
קידוש השם - התבררותה הגמורה של החלטיות ערך ההויה הקיום והחיים, "מה קדוש לעולם קיים" [א"ל קיג].
ע' במדור זה, קדושת השם. ושם, חילול השם. ושם, מסירות הנפש.

קידוש שם־ד'° בעולם - שאור הקודש הגלוי, המופע בלב טהורים° וקדושים°, יופיע על כל מהלכי החיים, שבטבע ושבעולם, ואז ימלא העולם דעה והשכל, רוח חן ומוסר, ואור שלום ואהבה ימלא כל היקום [ע"ר א קיב].

קיים את התורה כולה עד שלא נתנה(34) - מדתו של אברהם אבינו - (זיכוך הרוח) בתכונה העליונה (בה) מתרשמת התורה° כולה וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית°. <(כי) בזיכוך הרוח כל פגם מוסרי° אפילו רחוק ודק מאד מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות, וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית, רוממות נשמה וחדות קודש> [עפ"י א"ק ג שכב].
ע' במדור האבות, עירוב תבשילין, ("אפילו עירובי תבשילין שמר אברהם"). ושם, הגעת המעשים למעשי אבות.

קילוסו של הקב"ה עולה מגיהנם כשם שעולה מגן עדן(35) - היצה"ר° בכלל ודאי יש לו תעודה נכבדה. כי הכוחות הרעים, אע"פ שהם מסבבים רע לעושיהם ולנמשכים אחריהם, מ"מ הם נדרשים לכלל המציאות כמו הכוחות הטובים ממש, אלא שאיכות הצטרכותם למציאות איננה באופן אחר כ"א כשיעשו דוקא ע"י מי שמתפתה מיצרו ואיננו נזהר מליפול במוקשים ע"י שרירות לבו - ואם רק יבא למדה זו להיות רואה בעין פקוחה את דרך האמת, שוב כל מה שיעשה לזו התכלית לא יביא את אותה התועלת הצריכה לצירוף החלק הרע אל הטוב, שנעשה דוקא ע"י עושי־רע° - ומשתכלל במציאות אמנם דוקא ע"י ביעורם וכליונם וסבילת יסוריהם של אותם הכוחות הרעים עצמם. ע"כ בדרך כלל עולה קילוסו של הקב"ה מגיהנם° כשם שעולה מגן־עדן° [פנ' כג].

קיצי - "הודיעני ד' קיצי" - הקצב הקבוע מצד משקל הכחות הגופניים שבגוף. מצד בנין הגוף של בשר ודם הנערך בקצבת כחותיו, כמה יוכלו כחות כאלו בערכם ובנינם להיות עומדין בשימושם הקבוע ומתי יבוא קיצם, ע"פ המתכונת הטבעית הפשוטה [ע"א ג ב נג].

קלות ראש - הנהגה עצמית אפילו הפך מושכליו הוא [עפ"י ע"ר א עניני תפילה כט].
הכשר לכח מעשי ריק, באין הכרע של דעת ובאין משמעת אל השכל° ואור־התורה° והמוסר°, רק ככל העולה על הרעיון הנקלה [עפ"י ע"א ג ב צט].
האדם המתחכם ומשיג ענינים נכבדים, אבל הם רפויים בידו ואינם מושרשים יפה בלבבו באופן שיתנהג על פיהם במעשיו ויעמוד בהם נגד טבעי תאותיו, ע"כ הם קלים, וע"י איזה רוח מצויה מתאוה וכבוד וכיו"ב יפרחו וידחו ממקומם. ע"כ תומלץ (הנהגתו) בלשון "קלות ראש" [עפ"י ע"א א 127].
המונע מעצמו, ע"י אי־התבוננותו ולכתו בשרירות לב לבדו, (את) מה שיכול בקל לרדת ללב מטהרת השכל. שאינו מכניס מה שבראשו אל לבו, שאינו מכבידם שיכנסו אל הלב [עפ"י פ"א רנט].
ע' במדור זה, כובד ראש. ושם, היסח דעת.

קלסטירין של פניו של משה (עשה בו הקב"ה) דומה לאברהם(36) - המצות° של תורת משה הן ממש אותן המכוונות בתורת האבות°. רגש הדת° <הבא מהגעגועים אל הקדושה ורוממות הנפש לאהבת־ד'° וכבודו° ופחד הדר° גאונו; שבישראל כל התורה כולה היא הכנה לזכות את העולם (בעתיד) לדברים שעליהם מיוסד טבע הגעגועים האלה אל הטוב> ורגש המוסר° <הבא משאיפת הטוב המעשי שמוכן ושישנו לשעתו> באחדות גמורה הנם. כי מצד ההשקפה של העתיד, חוקיה° של התורה, שהם רק מדרכי עבודת שמים, המכוננים את אושר המציאות בעתיד הרחוק, הם עבודה מוסרית, כמו שהחסד° הפשוט הוא עבודה מוסרית בהשקפת ההוה [עפ"י פנק' א קכב, קכג (מא"ה ב מד)].

קנאת ד'°(37) - מדת האהבה° העליונה המהותית הפועלת, מדת החיים. האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד', במדתה הטהורה. אז אינה עוד כח נפעל מהציור° העליון האלהי, אלא מתהפכת לכח פועל [עפ"י א"ק ג שסד].
רוח החיה בגבורת ישראל°, שלא להניח להרשעה האנושית ולא לרשעה העולמית אפילו כמלא נימא [שם ב תפט].
קנאת ד' צבאות(38) - קנאת הצדק°, <שהוא אור אלהי עולם בעולמו> [עפ"י ג"ר ז 6].
החשק אל תכלית השלימות בהגלות כבוד־ד'° בסור כל מונע וכל סיג [עפ"י ע"א א ד מא].

קנאת סופרים תרבה חכמה(39) - הקנאה אשר ילבש האיש האוהב חכמה בלב תמים בראותו כי יש דרך למעלה מדרכו, ועד מהרה יאזר חיל להגיע אליה <לא קנאה פחותה דלת הערך הבאה משפלות הנפש ועכירות המוח, רק קנאה גבוהה ונכבדה שמגעת לאותה המטרה שעבורה יצר יוצר האדם ברוך הוא את המדה הזאת, ונטעה בנפש האדם ורוחו העולה למעלה. הקנאה הזאת שהביאה את כל המדעים לכלל השלמות שהם עתה בו> [ע"ס ז.־ז:].

קנה בים, והעלה שרטון - ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שרטון(40) - ירד גבריאל - הצורך להברא במעמד חזק, ונעץ קנה - הניגוד אל היהדות° בכללה, הבא מצד עצמות הניגוד שבדיעות והשקפות שנמצא בים הצדק הכללי. והעלה שרטון - שנאות רעות וזרות, עלילות פחותות וכוזבות, השקפות גסות° רעות° ואליליות° [עפ"י ע"א ד ה עט].

קנין תורה - ע' במדור תורה.

קפויים יהיו לעתיד־לבוא - "אור יקרות וקפאון" אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה"ז שיהיו גלויים וקפויים לע"ל - ע' במדור זה, "והיה ביום ההוא לא יהיה עוד אור יקרות וקפאון" אלו טעמי־מצות שיקרים הם בעולם הזה, קפויים (צפים) יהיו לעתיד־לבא.

קץ - ענינו - ע' במדור משיח וגאולה. ע' במדור זה, בקש לגלות את הקץ.

קץ המגולה - מועד קץ המגולה - ע' במדור משיח וגאולה.

קרבנו לפני הר סיני(41) - ששם בטבע נפשותינו להיות קרובים לאותה הקדושה° שהשרה על סיני° [מ"ש לה (מא"ה ב מט)].
החזירנו אל איתן המעלה (שהיתה) מוכנת בהסתר, לולא חושך הגלות° [עפ"י מ"ש רפז (ה' רמד)].
◊ הקריבות לפני הר סיני גורמת להחזיר לאיתנה קדושה ישנה שנתבטלה ע"י סיבות חיצוניות, להחזירה למעלתה [שם].
הקירוב לפני הר־סיני° וההעמדה עליו ואצלו ובתחתיתו - המעלה הגדולה היסודית, של ההכשרה וההתקדשות לקבלת התורה, הקובעת את יסוד הסגוליות° הישראלית מתוך מקורה האלהי הכללי של התורה [עפ"י א"ל לז].
ע' במדור זה, פסקה זוהמתם.

קרבת אלהים(42) - ההופעה° הרוחנית° שנשמת־האדם° בעליוניותה זוכה לה ומתענגת על טובו, ההופעה העומדת בתור שברון של הצמאון־האלהי°, הנעלה לא רק מכל הקשור בעבותות הגוף ושיעבוד עבודותיו הגסות°, אלא אף מכל הצחות המוסריות° והשכליות [עפ"י קבצ' א קצא].
שאיפת קרבת אלהים - הנטיה הכוללת כל שבתוך האדם, המפעמת תמיד בקרבו ומרכזת את כל הוויתו [מ"ר 33].
ההשתקפות הפנימית° העמוקה אל השלמות האלהית°, הנשקפת ביסודה הפנימי של הנשמה° ממקור השלמות המחלטה והנצחית מקור־אין־סוף, ושאיפת ההשתלמות הנובעת ממנה, שאיפת קרבת אלהים. שהדברים הולכים ובאים שוב לסיפוק שאיפת קרבת אלהים בכל גוניה, שהיא בזה צל נאמן של החיים המחלטים הבלתי מותנים של האלהות המחלטה, "בצלם־אלהים° ברא אותו" [עפ"י מ"ר 34].
◊ גילוי קרבת אלהים בנפש הוא כמדת הידבקות° הטוב° והצדק° ויתר דרכי° השם־יתברך°, בה [עפ"י ע"א ג ב רעז (ע"ר ב מה)].
תוכן המשפיע כל האור°, כל החיים°, כל הטוב וכל העדן° [ע"ר א קכט].
הטוב, האושר°, יסוד החיים הנצחיים, מקור כל האור ושורש כל העד [עפ"י מ"ר 113].
◊ היסוד העליון והתכליתי למין האנושי [ל"ה 168].
היסוד היותר מעולה לכלל לכל המין האנושי, יסוד הרוחניות° של הרחבת דעת־השם° בחיים האנושיים [שם].
קרבה לד' - לדבקה בטוב־האמיתי°, הטוב ההולם עם כל הכחות הפנימיים והחיצוניים של הנפש ועם כל ההויה כולה [קבצ' ב קח (מא"ה א נג)].
יסוד השלמות וקרבת ד' - להיות דבק במדותיו°, <שהיא שלמות בעצם זולת המעשים הטובים הנמשכים ממנה> [ע"א א ה פא].
הדרישה לקרבת אלהים - ההתגעגעות° והשאיפה שבכל נשמה°, להדבק למקור הטוב° ולהכלל בחיים הרוחניים° העליונים° [מ"ר 463].
ר' קרבה אל ד'. ע' במדור זה, ואני קרבת אלהים לי טוב.

קרי(43) - דבר שאינו קבוע [פנק' ג ריט].

קריאה בשם־ד'°(44) - הסתכלות בידיעה ברורה בכל דרכי המעשים כולם איך הם מתרתקים לשלשלת אחת נכבדה, עד שהמסתכל לא יפלא עוד בין האמצעיים לתכלית, וכל מעשיו כולם קדושים לו, כי הם חלקים מחלקי התכלית העליון [עפ"י ע"א ב ז ב].
התורה°, ביסודה הכללי הנצחי, המקיף את התעודה בכללה [עפ"י ל"ה 253].
קריאה בשם ד' בעולם - כינון השלום° הכללי והטוב° האמיתי אל כל מעשי ד' [עפ"י ל"ה 119].
קריאה בשם ד' - מגמתה - לתקן°, לחבר ולמלאות הטלת שלום° בעולם, על ידי הטלת שלום של הצדיקים, מיחדי היחודים°, העובדים הנאמנים, שרזי° עולם הולכים ומתגלים בהם ועל ידם, בנשמתם פנימה, על ידי הופעת דעה° שלמה וכללית, השולחת תמיד אור° וחיים° לכל העברים. דיקנות גדולה בפרטים, חבה וקשור נמרץ לכל החיים המוחשיים ותביעותיהם הראויות, והתעלות עליונה° ברצון° ובשכל°, בהקפה אדירה, על כל חזיונות החיים, על כל ההליכות המדיניות, על כל השנויים הנפשיים, על כל מערכי מהלכי האמונות והאמנות, על כל שִׁטוֹת המוסר והכלכלה, על כל דרכי הטעם והיופי°, על כל השבילים שהאמת°, הצדק°, החן° והגבורה, וכל עוז° החיים וההויה, מתגלים על ידם [עפ"י א"ק א קכא].
קריאה בשם ד' אחד - שאיפתה - לגלות את האחדות בעולם, באדם, בעמים, ובכל התוכן של ההויה, באין פרץ בין המעשים והדעות. בין השכל והדמיון. וגם הפרצים המורגשים יתאחדו על ידי ההארה העליונה, המכרת את צד אחדותם והתאמתם [א"ק ב תיא].
ע' במדור זה, ד' אחד ושמו אחד.

קרן - (הוראתו) - השכל° [מא"ה ג קצ, ר].
אור השכל [פנק' ה פג].
"קרן ישראל"(45) - חכמתם והבנתם [מא"ה ג קסז].

קרן אחת שבמצחו של התחש°(46) - נטיה והשרשה לסמן את גבול ההגנה מן הרעות של הנטיות הזרות, ולפעמים ג"כ לצמצם את כחה מפני ההרחקה, (הצפיה היותר רחוקה ושלמה), שתמצא מקום ג"כ להעלילות היותר רחוקות לפעול בעוזן לשם התכלית היותר עליונה וטובה שאדון כל המעשים כבר נטע שרשה והתקין תבניתה [ע"א ג ב פב].
ע' במדור משכן ומקדש, מכסה עורות תחשים.

קרני הוד - תוספת ההשגה° הנפלאה והקדושה° [פנק' ה פ].
קרני הוד היוצא מזוהר° אור חכמת אדם אשר תאיר פניו - כח החן° ואור הנשמה° <ההולך ובא בכל ספר וספרות° לפי ערכה ומדרגתה> [ר"מ קעד־ה].

קשים גרים לישראל כספחת(47) - שתכנית הטבע הלאומי, שהוא יסוד חיים לתורה° וקיומה ואהבתה, חסרה מהם בהכרח [עפ"י ל"ה 58].
<מתחברים הגרים בגוף האומה ומתקרבים הם ג"כ בחיבה יתירה, אבל> הטבעיות הישראלית של אהבת האומה העמוקה והטהורה, עוברים דורות עד שחודרת בלבבם, <"גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה", לבד היוצאים מן הכלל מצד עילויים הנערץ> [ע"א ג ב רסב].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "גרים גרורים".

קשרו לכל אחד ואחד מהם שני כתרים - ע' במדור מועדים וחגים, שבועות.

קשת, קשין דפירי - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

  1. ע"ז ג:
  2. תדא"ר פרק יח: "כל ת"ח שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו".
  3. ברכות ו.
  4. ברכות ז.
  5. מועד קטן טז:
  6. בפיוט "אקדמות מילין".
  7. ברכות יד:-טו.
  8. אבות א משנה טו.
  9. פסחים נד.
  10. ישעיה נד ה.
  11. ויקרא יט ב.
    קדושים תהיו - יסוד קיימכם כל המצות בכלל - במדבר טו מ: "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהיכם".
  12. פסחים נג.
  13. פסחים נד. בר"ר א ד. ילקו"ש במדבר, רמז תשסו. ע"ע גבורות־ה' למהר"ל פרק ע. תדא"ר פל"א. באור השם, לר"ח קרשקש, מאמר ב כלל ו, פרק ד "אמרם שהתורה קדמה לעולם וכו', יורה שהתורה קודמת קדימת סיבה לעולם, להיות התכלית הראשונה שבסבות, להיות תכלית הדבר קודם במחשבה בזמן לדבר". ספר העקרים, מאמר שלישי פרק יב "ולפי שהתכלית קודם אל הפעל לשאר הסבות בהכרח, אמרו רבותינו ז"ל שהתורה קדמה לעולם וכו' לפי שהיא התכלית שבעבורה נמצא המין האנושי שהוא מבחר הנמצאות שבעולם ההויה וההפסד, וכולם נמצאו בעבורו, והוא בעבור קיום התורה". ישועות משיחו לאברבנל, חלק ב עיון שני, פרק ג "לא כיוונו חז"ל לומר שקודם בריאת העולם נבראו הדברים האלה [...], אבל כיוונו בזה שכמו שכל פועל יקדם בהכרח לפעולתו ציור אותה פעולה והתכלית הנכסף בה והיותה ראשית המחשבה מה שהוא סוף המעשה, כן האל ית' לא ברא העולם השפל הזה כי אם בהיותו מצייר שיהיה לתכלית עבודתו לפי שזה אינו מושג כי אם באמצעות התורה. לכן אמרו שהיא קדמה לעולם, לא קדימת זמניית שלא תפול בזה, אלא קדימת סבה והתכלית הנכסף שהוא מצוייר ראשונה אצל הפועל".
  14. ע' מורה נבוכים ח"ב פט"ו. ושם פכ"ה: "אמונת הקדמות על הצד אשר יראה אותו אריסטו, שהוא על צד החיוב, ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו - הנה היא סותרת הדת מעיקרה, ומכזבת לכל אות בהכרח, ומבטלת כל מה שתיחל בו התורה או תפחיד ממנו - האלוהים".
  15. ירמיה ב ג.
  16. תהילים פט ו.
  17. חגיגה יב., זוהר ח"ב עד., ח"ג רכז. רעט., ת"ז לו. (מהד' רר"מ). סדור שער השמים לשל"ה, דף רסד. ד"ה לפיכך. ע"ע בפי' הר"מ בוטריל לס"י פ"א מי"א.
  18. עפ"י ברכות ו., אסתר רבה פר' ז י, זוהר ח"ב סב.:.
  19. דברים ה יט, ע' עבודת הקודש לר"מ ן' גבאי, חלק התכלית, פרק כג כד, ע"ע נפה"ח, שער ב י, ובבני יששכר ח"א, מאמרי השבתות, מאמר ה א.
  20. שיר השירים ה ב.
  21. מלכים א יט יב
  22. יומא כ:
  23. "ואולך אתכם קוממיות" - ויקרא כו יג.
  24. ב"ב עה.
  25. ברכות טז: "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול".
  26. כתובות קיב:, ע"ע סנהדרין צח. ובחדושי אגדות למהרש"א שם ד"ה ור"א.
  27. שבת פט. ע' אהבת יהונתן בראשית כב ב: "דאדם מורכב מחלק טוב וחלק רע ואין זיווגם עולה יפה וזה גורם הפירוד והמיתה; אבל כאשר יכנע חלק הרע לחלק הטוב ויהי' עמו בהתחברות אז חלק הרע שהוא חומר הגוף לא יתפרד לגמרי מחלק הטוב שהוא הנשמה ויש לו ג"כ קיום והשארה. וזה היה סגולת הקטורת שהיה מעורב בה רע בטוב היינו החלבנה והלבונה והוא מקושר בקשר גמור זה בזה, עד שחלק הרע שהוא החלבנה מוכנע ומקבל ריח טוב מחלק הטוב שהוא הלבונה והוא בצוותא חדא. וזהו שהקטורת עוצר המגפה - באם האדם מכניע חלק הרע להטוב, והוא סם חיים. וכו'. וזהו שנתן מלאך המות במתנה למשה שהקטורת עוצר המגפה היינו שמכניע חלק הרע שהוא סטרא דילי' לחלק הטוב דוגמא דקטורת ומתחבר עמו נעשה סם חיים".
  28. סוטה מח:. את עניין מושג זה "היה אומר" בהרחבה רבה מו"ר הרצי"ה, ומובאת פעמים רבות בסיכומי שיחותיו, ""מי בז ליום קטנות" - הזקנים באותו זמן בני תשעים ומאה ודאי זכרו את הבית הראשון, וזלזלו קצת בבית השני ביחס לראשון. ואז באה נזיפה מן הנבואה: מי המעיז לזלזל ולאמר שזה יום קטנות? ובסוף סוטה, "אמר ר' אלעזר מאי דכתיב "מי בז ליום קטנות""? והתשובה באה באופן של אסמכתא שאינה פשט אלא הישענות על הפסוק. בפסוק שאלה: "מי בז ליום?" תשובה - "קטנות". מסביר בגמ' ר' אלעזר: 'מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד־לבא?' משמעות "לעתיד־לבא" כאן היא ב"עולם הזה", לא ב"עולם הבא" (ע' במלחמות־השם לר"א בן הרמב"ם [מהדורת רר"מ עמ' סא]: "החכמים ז"ל קוראין ימות המשיח לעתיד לבוא כמו שקוראין לעולם הבא לעתיד לבוא, וכו'"). אנחנו בימינו, כבר חלק של ה"עתיד־לבא". דורות רבים ציפו לזכות למה שאנחנו זכינו. "צדיקים" - יהודים בעלי אמונה שומרי עול תורה ומצוות, בנגוד ל"רשעים" - פורקי עול. "שולחן" - ביטוי מליצי המבטא מעמד, תפיסת מקום. וא"כ, משמעות הפסוק עפ"י ר' אלעזר בגמ' היא: 'מי גרם ליהדות הדתית ש'שולחנם' בממשלה, בכנסת, לא בכבוד?' - "מי בז ליום?" - לאותו היום של אתחלתא דגאולה? ועל זה באה התשובה - "קטנות שהיתה בהם". זה החילוק בין צדיקים שב"גדלות" לצדיקים שב"קטנות". "שלא האמינו בקב"ה". במציאות חיינו ישנם אפיקורסים, מצד אחד, ומצד שני צדיקים שאינם מאמינים. הקב"ה עושה מהפכות, קבוץ גלויות, מעמיד מלכים, מוריד מלכים, והכל סביבנו, ולהם זה לא מספיק?! מחכים לניסים... וזוהי "הקטנות שבהם, שלא האמינו בקב"ה"" [עפ"י מה"ה ב, בהעלותך התשל"ו].
  29. עפ"י חולין ס:
  30. ראש לשועלים - עפ"י באור הגר"א לסדצ"נ פרק ג: "ואת המאור הקטן. סיהרא במיעוטה שנעשית ראש לשועלים ונקראת שם אלקים דבאצילות נקראת ה"א אחרונה של הוי"ה זנב לאריות ובירדה בבריאה נעשית ראש לשועלים לעולמות בי"ע".
  31. קטרוג המלאכים על בריאת האדם - ילקו"ש בראשית ו, רמז מד "עמדו שני מלאכים שמחזאי ועאזאל ואמרו לפניו רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו".
    וגויתו כתרשיש - דניאל י ו. חולין צא:
  32. בר"ר פר' לח ז.
  33. פסחים נג:
  34. ביומא כח: "קיים א"א כל התורה כולה". אך בקדושין פב. (בירושלמי קדושין מח.): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה". ובתוספות רא"ש בקדושין שם, ובעוד ראשונים ואחרונים: "מצינו שקיים אברהם את כל התורה כולה עד שלא נתנה".
  35. שמו"ר פר' ז ד.
  36. שמו"ר פר' כח א: "באותה שעה (של מתן תורה) בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקב"ה למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר (יהושע יד) האדם הגדול בענקים".
  37. במדבר כה יא.
    האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד' - זוהר ח"א רמה. "כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה, לאו רחימותיה רחימותא, כיון דקני הא רחימותא אשתלים". זוהר ח"ג נד: "דלית קנאה אלא ברחימותא, ומגו רחימותא אתי קנאה".
  38. ישעיה ט ו.
  39. ב"ב כא.
  40. ונעץ קנה בים והעלה שרטון - בא"ק ג קפב "ואותו הקנה, של חית קנה, המשתמש בכחו הספרותי לרועץ, להמם את החברה, ולבצר את מקלטי הרשעה, יכרת ממנו חלקו הירוד, המשתפל לאותן התהומות האפלים, ויתקדש להראות בכחו את מה שראוי להראות בעולם, שהאדם העשוי בצלם אלהים חי בו. ואותו הקנה שהעלה שרטון וכרך גדול שברומי עליו הוא בנוי, שלקח עוצם כחו מפני הירידה הישראלית, אשר באה מאז הוגלם החפץ לנטיה החצונית של ההתהדרות הגויית, ביום שנשא שלמה את בת פרעה, גער חית קנה, ויאמר, הנה, ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן". ובא"א 32 "עתידה מינות שתתפשט על כל העולם כולו תשעה חדשים, שנאמר לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובו הנה, במקום קנה שנעץ גבריאל בים ועליו נבנה כרך גדול של רומי, גער חית קנה, גער חיה וקנה לך עדה. וישבר הקנה של הקוף בפני אדם, ישאר "הא", הנה, ויעשה המותר תג לריש דשקר, ויעשה משקר שהד, ויתהפך סדרו לשדה, הוא השדה אשר ברכו ד', אשר הרגיש יצחק בהריחו את ריח בגדיו של יעקב, בהיותו לבוש בבגדי עשו החמודות אשר את אמו בבית, אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'. שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" וכו' ע"ש.
  41. הגדה ש"פ, "דיינו".
    וההעמדה עליו - עבודה זרה כב:. ואצלו - ע' שמות יט ב, ובפי' הרשב"ם במדבר י לג. ובתחתיתו - שמות יט יז.
  42. תהילים עג כח. ישיעה נח ב.
  43. ויקרא כו כא.
  44. בראשית יב ח, יג ד, כא לג.
  45. ב"ב י:
  46. שבת כח:
  47. יבמות מז:, קדושין ע:, כלה רבתי, פרק שני.
    "גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה" - ילקו"ש שמות, רמז רסח.