אופי - תוכיות הרצון [עפ"י קובץ ה קלא]. אף - מה שהוא נגד הרצון, ומעורר התמרמרות פנימית, אע"פ שהפעולה לא תצא עדיין החוצה [עפ"י ע"ר ב עא]. מורה כעס ורוגז [ר"מ קכד]. ע' במדור זה, חמה. ושם, עֶבְרָה. "אדם אית ליה מזלא"(1)- ערך האדם העומד מעל הצד הגלוי שלו. אינסטינקטיביות של צלם־אלהים°, הדחיפה הפנימית העליונה מיסוד הנפש החיה שבאדם, כח פנימי עליון הקיים למעלה ממה שמתגלה באדם [עפ"י שי' ב 41]. יתרונו של ערך חייו (של האדם) ותקפם [שם 74]. ע' במדור זה, מזל, (מזלו של אדם). "אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי"(2) - הנפשות רואות את האמת אע"פ שאינן יודעות פרטיו [א"ה ב 311]. גאוה - התנשאות בשוא, כאילו הוא עולם מלא ושלם, באין חסרון המעורר צורך להיות מתחבר עם רעהו [עפ"י ע"א ד ו כז]. שמרגיש את עצמו ושמח שמחה גסה° בכל מה שיוכל ליחס לעצמו מעלה והצלחה, וטבע אהבת עצמו מושכתו להתמיד בזה התענוג הנבזה, <שהוא תענוג חמרי° ודמיוני בנוי על שקר°ותהו°>, וכשמרגיש הנעימות הגסה הוא מתאמץ להגבירה במה שיתמיד לצייר לעצמו הרבה גדולות ונפלאות ומעלות והצלחות, שאין בו אפילו שמץ מהם, ומה שיש בו הוא מגדיל אלפי מונים עד שמסתבך הרבה בשקר, ורוחו מתרגלת להיות גסה עליו, וכל עילוי וכבוד שיעבור על דמיונו הכל מיחסם לעצמו כדי להתענג עליהם בעונג דמיונו הכוזב [מ"א ג ג]. הגאוה הדמיונית - אהבת השבח וההתרצות לחברה, המכאיבה את כל חלקה טובה שבמוסר ודעת, ומולידה רפיון נורא במהלך הנפש כולה, ומביאה טירוף הדעת, ומכניעה את כל הוד הנפש להיות לעבד עולם שפל, לדמיונות של תוהו גסים החיים בלב ההמון, וראשית דבר, מסירה את היכולת להתמכר לשום רעיון נאצל ועדין מצד עצם גבהו ושיגובו(3)[עפ"י קבצ' א קפב]. גאוה - הצורך הנפשי של הרגשת הישות האישית והבלטתה. צורך הרגשת ישותה וגילוייה של הנפש להתהדרות חיצונית [עפ"י א"ל לב]. גאוה - יסודה - שיסור (לבב האדם) מלדעת שאין טובו בידו, כ"א כל שלמותו האפשרית, הכל מיד ד'° לו [ע"א א א קנה]. מתוך שאדם מסיח את דעתו מן הרע שבנפשו, ואינו עסוק בתיקונו, אינו מכיר את כיעורו, וממילא הוא צדיק וישר בעיניו, ודעתו זחה עליו [קובץ ו רנד]. יסוד הגאוה - עלית המדות והתכונות הרעות [מ"ה, העלאת ניצוצות ז]. גאוה, ב"שאור ודבש" - (בחינות בגאוה) - שאור - הרגשת העוצם להפך את השאר אליו. ודבש° - הרגשת המתיקות שלו בתור "חסד לאומים חטאת"°[עפ"י ע"ט קי]. ע' במדור זה, גבהות. ושם, ענוה. ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו, זקיפת קומה. ושם, נטית גרון. גאוה קדושה - הגאוה הקדושה(4) - הקדושה° הגדולה שהיא שורש הגאוה. הגאוה בד', באלהים הגדול חרב גאותנו; הגאוה ביחד עם כל העולמים, עם כל היצורים, כי כולנו יצורי אלהים חיים אנו, כולנו הננו קשורים באור החיים השלמים העליונים, כי סוף הכל להאגד בחיי כל; הגאוה בגאות־ד'°, מקור הענוה, מקור השלום, אש אוכלה המכלה את כל הזוהמא של גסות והפרדה של כל טומאת רעיון, של כל חולשה וטמטום [עפ"י קובץ ו קנח]. גאות קודש - הגאוה הטהורה, המתפארת בהניצוץ האלהי שבתוכיותו, <שאין קץ לערכו> [קובץ ב קע]. גבהות - להיות גבוה בעיניו - התנשאות של אדם, באהבת עצמו הגסה בשקר ובדמיון כוזב, שבבוז ואכזריות נוראה מחשיב לאפס את כל מה שחוץ להרגשת הוייתו, <מתוך התכנסות יתירה ובודדת בקרבו פנימה המשובבת את דעתו> [עפ"י ע"א ד ו פח]. ע' במדור זה, גאוה. גבורה - אומץ הנפש של שכלול הרצון, בתגבורת עזוזו, היראה°[עפ"י מ"ר 100, וקבצ' ב קסו]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גבורות הגבורה. דכאות - ענות° הרוח [ע"א ד ו פד]. הדר נשמתנו - הסיפוג שנשמתנו סופגת אל תוכה את ההדר־העליון°[ר"מ קסב]. הדר - אידיאליות°ושירה° מתפשטות. צורה° אידיאלית המתגלה בנפשנו וזיו השירה, בצורתן היותר שלימה [עפ"י ע"ט נ]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, עוז והדר. הוד - קרני הוד היוצא מזוהר° אור חכמת אדם אשר תאיר פניו - כח החן° ואור הנשמה° <ההולך ובא בכל ספר וספרות° לפי ערכה ומדרגתה> [ר"מ קעד־ה]. קרני הוד - תוספת ההשגה° הנפלאה והקדושה°[פנק' ה פ]. החשכה פנימית - שאי אפשר להכיר לאמיתתו כל ערך של כל ענין נחמד וקשר אמיתי לכל ענין תכליתי מוסרי [עפ"י מ"ה ברית ג (פנ' יד)]. זיק פנימי - הזיק הפנימי של הנשמה ההוגה - מחשבתה המקורית, יסוד הרעיון והמחשבה. המחשבה הפנימית, בעומק האמת שלה, בגדלה ושיגובה [א"ק א קעה]. חדוה - ע' במדור זה, שמחה. חיה - ע' במדור זה, נרנח"י. ושם, "נשמה". חיי רוח - ע' במדור זה, רוח, חיי רוח. חֵמָּה - מה שהוא נגד הרצון, ומעורר התמרמרות פנימית, בהתגברה מאד, עד שהיא מתפרצת מחוגה הנפשי לחוג ההבלטה, אז כבר תבא למדריגת החמה הבוערת [עפ"י ע"ר ב עא]. ע' במדור זה, אף. ושם, עֶבְרָה. חפץ - האופי הפנימי של הנשמה°[א"ק א רס]. חפץ לעומת רצון - ר' במדור זה, רצון לעומת חפץ. חפץ - שלמות החפץ - ע' במדור זה, רצון (לעומת יכולת). יחידה - (בנפש) - הצד העליון של העצמות° האנושית, אותו הצד שהדבקות־האלהית° העליונה היא מהותה ותכונתה. עיקרה של הנשמה°, הגעגוע האלהי העליון, הצמאון° האדיר להכלל באוצר האור°בחיי־החיים° העליונים, מקור כל החיים ושרש כל ההויות [עפ"י ע"ר א סז]. התוכן העליון של האדם הדבק באלהי אמת° בדבקות אדירה, הממולאה בתעצומותיה של ההשתאבות־בגופא־דמלכא°, והכליון־הנפשי°העליון°באור־אין־סוף°[שם]. ע' במדור זה, נרנח"י. ושם, "נשמה לנשמה". ושם, "נשמה". "יצר הרע" ו"יצר הטוב" - שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם, לשתי מגמות° מחולפות. נטיה למלא את כל שאיפת הרע°, את כל התאוות היותר שפלות, בין מצד החומר בין מצד הרוח°, שהן עוד מתרחבות ומסבכות בעוזן את האדם, כקנאה ושנאה וכיוצא בהן, - ולעומתה לא נוכל להתעלם מלראות את שאיפת הטוב°, המתגלה לפעמים ברוחו של אדם, שכל העולם כולו כדאי הוא לה, להשכילו ולהיטיבו, ולמלאות אותו חסד°אהבה°ואורה°. אבל כל נטיה חפצה להתגדר בלבדה ולהיות היא השלטת בקרב הלב ומלאה את כל רוח ונפש [עפ"י א' קלט]. יצר הרע - השאיפות המוטבעות בעומק חומרו של האדם, יצר הכעס והתאוה השנאה והזדון שבנפשו. ויצר הטוב - קול אלהים אשר בלבבו, לטוב לאור לחסד ולאהבה [עפ"י שם קמ]. יצר הטוב - נטיה לטוב המתאמת עם המבוקש המוסרי°, שהוא בנין עולם שכלולו ופארו, ויצר הרע - נטיה לרע המתאמת עם חרבן והריסה כיעור וניוול [עפ"י קבצ' א קעו]. יצר הרע - חפץ של רשע, יסוד השטן°, (המביא) להיות הרצון רע והנטיה הנפשית נשחתת [עפ"י ע"א ד ט קי]. הכח המעיר לעשות הרע בכלל [פנ' כג]. ע' במדור מלאכים ושדים, שטן. ושם, "מלאך המות". ושם, קטרוג השטן. ושם, "שרו של עשו". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שרו של עשו אין לו רשות כלל לגלות את שמו. ע' במדור בעלי חיים, "נחש הקדמוני". יצר הרע - "גִּרוי היצה"ר"(5)- התכונה הזהומה° של היצה"ר°, להתנגד אל השפעת הנשמה°האלהית° ולהתגרות בהופעת הקדושה°, לעמוד נגדה ולהוממה באופן שלא תשלים במנוחה את עומק חיקוקה על הגוף° וכוחותיו [עפ"י ע"ר א כט]. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, כסיל. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "אל זר" לעומת "אל נכר". יצר הרע - הכח המתעורר, שתכליתו לשמירת הגוף [פנק' ג קפה]. יצר הרע - טענותיו של היצה"ר(6) - עז החיים הגופניים, חדות הנפש המתאמת עם סערת הרוח הצוהל לקראת כל חמדת לב, בחיי הרוח וחיי החומר. הנטיות הטבעיות, כשהן בעינן ובמילואן (ש)אינן מבחינות בקרבן בין טוב לרע, בין יושר לעול, בין איסור להיתר. נטיות החיים הטבעיות בכל מילוי חסנן וסערת רוחן. החסרון שיש בהרגשות טבעו החסון (של האדם), מלא הרגשות הטבעיות בכל נטיותיהן, שאין המשקל המוסרי קבוע בתוכן. יצר הטוב - דברי יצר הטוב - המאסר המוסרי° של השכל°והתורה°, הבא מחשבון ודעת המסמן את הנטיות על גבולן. הדרכה של חכמה, השפעת קדושה ומוסר השכל. יסוד כח השופט המלא חשבון, המאירים (לנטיות הטבעיות של היצר הרע) את הדרך אשר בה ידרכו [עפ"י ע"א ד ו ע]. יצר הרע - "פִּתוי היצה"ר"(7) - הנטיה של יצר הרע של האדם, האחוז בחמריותו וכל כחותיו המוגבלים, להמשיך אל המורד, מפעלים רוחניים° במלאכת הציור°, וחמריים° בפעולות גופניות, אל הדרך הנוטה ממסילת הקודש°והיושר°הטהור°[עפ"י ע"ר א כח־ט]. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, פתי. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "אל זר" לעומת "אל נכר". יצה"ר דומה לזבוב°(8)- ההרגשות החושיות מתעוררות במעט גירוי, כזבוב, שע"י תנועה קלה סמוך לו הוא ממהר לעוף ולעלות למעלה [ע"א א א קמח]. יצה"ר נקרא מתחילה "אורח", אח"כ "הלך" ואח"כ "איש"(9)- כשינתן לכח הגוף הרחבה מצד עצמו, כשיניח להתפשט כחו הרבה, יצא מיד מקדושתו ולא יהי' לעזר לנשמה° ואח"כ עוד יכנס בטומאה° וינגד לכח הנשמה. האורח נטפל לבעה"ב לגמרי, ו"כל מה שיאמר בעל הבית עשה", ואח"כ הלך, דהיינו הולך לדרכו ועובר דרך בעה"ב ומתאכסן אצלו בשכר, וזה אינו משועבד כ"כ לבעל הבית, גם בא בלא רשותו, נמצא שהוא פועל כבר שליטה בכח, אח"כ איש שנעשה הוא בעל הבית, אז נכנס בגדר גוף־טמא° ח"ו [עפ"י מא"ה ג רסט]. "יצר לב האדם"(10) - הדמיון° המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים [א' קכא]. כח המגזם(11)- ◊ כח הגודל, כח היצירה, כח הרוממות <שצריכים להעמידו על מכונו, לישרו על מעמדו, על אותו המעמד שצריכים לכנפי־נשרים° להגיע אליו> [עפ"י פנק' ב קצא]. כח המתעורר(12)- יצר־הרע°, שתכליתו לשמירת הגוף [פנק' ג קפה]. כח המתעורר שבחיים - (הכח) המעורר את המפעלים, ביתרון התעצומה שבהמשך החיים [ע"ר א קסג]. כלימה(13)- כח הבושה בהרגשה יותר חזקה [ע"ר א שסח (ע"א ב 205)]. כעס - המזג הכעסני - ◊ יש בו משום קלקלה נפשית, הקשורה ברתיחה גופנית, שצד הרוחני המקולקל מתגבר בה [ע"ר א קכג]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "אל זר" לעומת "אל נכר". כעס הפנים - שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה, אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס ו"ברע פנים ייטב לב". הכעס ברצון ולא בטבע. כועס ברצון במקום שמצד משפט השכל ראוי לכעוס. הכעס בבחירה ורצון. הכעס הבחירי מפני שהצדק יורה שראוי אז לכעוס [ע"א ב ו כב]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כעס החכמים, "נשיכתן נשיכת שועל, וכו'". מדות הנפש° - תכונות הנפש המלבישות° אותה, נותנות לה את תוארה ואת תפארת אופיה להתגלות על מרחב החיים [עפ"י ע"ר א ד]. ע' במדור זה, עצה. ושם, עצלות. ושם, ענוה. ושם, גאוה. ושם, כעס. ושם, גבורה. ושם, פזיזות. מדות - התכונה המדותית הישראלית - הוד הלבוש של הנפש הישראלית, תכונת האורה של דבר־ד'° אשר בהתגלות חפץ קדשו, שנתגלתה באור הבהיר של תורת־אמת°. ההופעה־האלהית°, המלבשת את אורה הפנימי של הנשמה [עפ"י ע"ר א ד]. מזל - (מזלו של אדם) - כח הכבוד(־העצמי) הנפשי, <המוכן למען טובת האדם וגבורתו° הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית°והרוחנית°> [עפ"י ע"א ב ט סד]. ר' במדור זה, "אדם אית ליה מזלא". משפט הנפש - נטיה המכרעת בהסכמת החפץ הנפשי [ע"א ד ו קב]. ניצוץ - ניצוץ אלהי שבנשמת האדם - הדאגה הטהורה° <המקננת עמוק עמוק בלב כל איש בעל לב טהור ונפש מרגשת> איך להיות להועיל אל הכלל כולו [פנק' ב עד (ל"ה 117)]. ע' במדור מלאכים ושדים, אליהו. ניצוץ - הניצוץ הנשמתי שבעמים מצד צלם־אלהים° שבקרבם - התשוקה°האלהית°הפנימית° בעמים, המעלה ומפתחת אותם, מתוך ציור° יותר שפל לציור יותר עליון [עפ"י ע"ר א רז]. ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, דעה אלהית. נפש - היסוד התמציתי של החיים הטבעיים [ע"ר א יז]. מכון הרצון [שם קיט]. לבב°, בכוחו המדמה° השלם [עפ"י מא"ה ב רע]. הרצון הבהמי [מא"ה, ענייני תפילה, תקמו]. רצון סתמי בלא טעם דעת ובחירה ושכל, רק רצון לבד ונטי' דומה ממש לרצון כל בע"ח למיניהם השולט פעמים בלב האדם, בזה האופן יתגלה כח המיוחד בשם נפש, מ"נפשו", ופתרונו רצון, כמו "ושלחתה לנפשה", "באות נפשה" [עפ"י פ"א קעה]. ◊ הנפש היא בעלת תנועות החיים וההרגשות הטבעיות [קובץ ד כז]. גילוי החיוניות האלהית בממשות הגוף והחיים [שי' ד 312]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, נשמה, נפש, רוח. נפש - ◊ נאמר דוקא על שיתופא דגופא, להחיות מה שאינו ממינו כלל [פנק' ג צד]. נפש - הכרתה הפנימית - מהות החיים של הנפש [א"ק ג שכב]. נפש - טבעה האמיתי - שיהיו כל מדותיה° משמשות לעבודת°השי"ת°[מ"א א א]. היושר° האלהי והמאויים השייכים לו [ע"א ג ב צו]. נפש - מדות הנפש - ע' במדור זה, מדות הנפש. נפש - צער הנפש - ע' במדור זה, צער הנפש. נפש דקליפה°(14) - איכויות הגוף°, מצד כח החיים והנטיה הבהמית שבו. הנפש הטמאה° המתאוה לכל הבלי עולם, ועיקר היצה"ר° הוא בה, והיא קרובה לגוף מאד [מצ"ר קלה]. נפש הבהמית של האדם - ◊ בגבולה עומדות כל הנטיות, אפילו הטובות, שאינן עוברות את הגבול של חיי החברה ושל חיי היחיד החמריים, ומושגי המוסר° המקושרים רק בתוכן ההווה הזמני [עפ"י קובץ ח קצח]. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "זרע בהמה". נפש החיים - הנפש הכוללת, המקפת את נפש האדם ואת נפש הבהמה [עפ"י ע"ר א לו]. ע"ע נפש החיים שבהויה. נפש עם ולשון - הנקודה הפנימית של חפץ החיים הקבוציים [א' סד]. ע' במדור זה, פסיכולוגיה צבורית. נפש רוח ונשמה - נר"ן - פעמים ישלוט בלב האדם רצון סתמי בלא טעם דעת ובחירה ושכל, רק רצון לבד ונטי' דומה ממש לרצון כל בע"ח למיניהם, בזה האופן יתגלה כח המיוחד בשם - נפש, מ"נפשו", ופתרונו רצון. כמו "ושלחתה לנפשה", "באות נפשה". ולפעמים ימלא (האדם) כל בתי נפשו וישלוט בו שילכו פעולותיו לתכלית איזה דבר שהשכיל בשכלו שהוא טוב לו, ועי"ז נתעוררו כוחות נפשו למלא הרצון ההוא, ונמצא הוא מורכב מבחירת־השכל וגם הרצון, לזאת יקרא - רוח, ובזה מותר האדם ומדרגתו, וממנו תוצאות חיים לבחירת טוב ורע. אבל נעלה מזה גילוי כח נפשי אשר בשם נשמה תקרא, והוא גילוי כח השכל לבד, ויפעול רק מצד השכל ולא יתערב בו ענין רצון כלל, והוא הדיין הדן את הנפש, ולו נאה לדון באשר אינו משוחד בשום פני' כלל, כיון שאין לו נטי' רצונית, והרוח הוא מונהג על פיו ומאמרו [פ"א קעה־ו]. ◊הטבע°, הרגש°והשכל°, הם במלא עצמם מלאים הם בתכונת הנפש, הרוח, והנשמה [עפ"י ע"ר א יז]. ◊ מתגלה היא נפש האדם - במעשה ובפועל הציורי, והרוח - באידיאל [עפ"י פנק' ב רא]. נרנח"י - מתגלה היא נפשו של אדם - בכל ריבויי פעלי חייו. רוחו - בכל מבטאי דבריו ועניניו. נשמתו - בכל נשימה ונשימה שלו. כל חיותו כולה - בשלמות האחדות האורגנית של כל גווני° התגלותה אלה. וכל אלה מקור אחד ומהות אחת להם: העצמיות היחידה ומיוחדת, בפנימי פנימיותה, באחיזתה ביחידותו העליונה של חי העולמים [ל"י ב כה]. נפש - הצד החיצוני הפסיכולוגי המופיע בחיי הגוף. החיוניות המתגלה בגוף. רוח - הצד המקשר את החיוניות מהגוף אל הנשמה. נשמה - עצם החיוניות [שי' א"ש 179, 178]. ◊ המדרגות העיקריות השייכות לאדם, הן נפש רוח נשמה, וח"י המה הגדלת הנר"ן ועילויים(15) [פנק' ג צד]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, נשמה, נפש, רוח. נקודה עצמית - (הנקודה העצמית באדם) - הנקודה השכלית הפנימית שלו והיושר העצמי החבוי בתוכיותו. המזג הפנימי אשר לשכל ולרצון בתוך תוכו [עפ"י פנק' א תכט]. "נר ד' נשמת אדם"(16) - נשמתו של אדם קרויה נר, להורות על ערכה בחיבורה עם הגוף, שרק דוקא מפני חיבורה בגוף חמרי תוכל להתעלות לתכלית ההארה הקיימת שלה בעתיד הגדול, שכולו טוב וכולו ארוך [ע"א ג ב סג]. נשמה - המשכת כח של צורה° רוחנית [א"ל רמד]. נשמה - משהו בתוכֵנו, שהוא האדם האמיתי. עצם האישיות. משהו שמחיה אותנו, קיים ונצחי, עילאי אלוהי, טהור עליון [שי' ה 485]. מקור חיים [עפ"י א' מט]. אוצר חיים [עפ"י א"ק ג רכט]. חיים, כל הוייתנו [א' ס]. הצד הרוחני° המחיה והממלא אור° קיום והפרחה [שם מח]. המדרגה הרוחנית העליונה [אג' ד רנד]. נשמה - נשמת חיים השלמה - עצם האדם [מ"א ב ד, וראה א"ש טו י]. עצם מהות החיים [עפ"י ע"א ד יב כט]. מהות החיים המיוחדים, אשר לכל אחד ואחד מבניה המסולאים של אומה קדושה ונפלאה זו, <עם נורא, שאור אלהים אמת הוא משוש חייו, גאותו וישעו עדי עולמי עד> [עפ"י ע"ר א כב-כג]. התכונה הרוחנית העליונה של שפעת° חיי המחשבה°והרצון°, המתעלה בעלוי°האלהי°[ע"ר א טו]. הנשמה העליונה - הישות המושכלת מלאת החיל והחוסן [קובץ ג רנו]. גילוי כח השכל לבד, ויפעול (האדם) רק מצד השכל ולא יתערב בו ענין רצון כלל, והוא הדיין הדן את הנפש°, ולו נאה לדון באשר אינו משוחד בשום פני' כלל, כיון שאין לו נטי' רצונית, והרוח° הוא מונהג על פיו ומאמרו [פ"א קעה-ו]. מתת־אלהים, הנובעת מהצד העליון של העצמות האנושית, מאותו הצד שהדבקות־האלהית° העליונה היא מהותה ותכונתה, ונתונה באותו התכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי, המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם, שכל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה [עפ"י ע"ר א סז]. ◊ בין שני התכנים המשולבים יחד, של הצד המחובר של התכן העליון של האדם הדבק באלהי אמת בדבקות° אדירה, הממולאה בתעצומותיה של ההשתאבות־בגופא־דמלכא°, והכליון הנפשי העליון באור־אין־סוף°, והתכן המורגשי של האדם בהויתו הפרטית, נתן אלהים־חיים° את הנשמה העליונה(17)באדם, והיא קשורה בקשר קים באור הדבקות האלהית, ומחוברת במאויים הנצחיים של ההתענגות־על־ד'° והארת אור חכמה°וחסד° עד כל מרחבי התפשטותה [עפ"י שם]. (הבחינה שמצדה האישיות) אינה כלל מוכרת לעצמה בתור עצמיות מיוחדה, שיש לה הויה וענין, וק"ו תשוקה, שאיפה וחפץ פרטיים. <באותה תכונה כללית אמנם אין שום בירור של מהות עצמית ושל רצון עצמי, בחירי°, חפשי° כי אם> הויה כללית°, נמשכת בשטפי נגהה אחרי אור־אין־סוף°, רצון צדיק חיי החיים, אור העולמים כולם [עפ"י שם פה]. ◊ החיים הרוחניים המוחלטים, אור°הדעה° וההשכלה המאירה, מוארים באור הנשמה [שם יז]. ◊ חיי נשמה - (חיים) שהנפש המלאה חכמה°וצדק°וקרבת־אלהים° היא מלאה מהם [ע"א ג ב נב]. ר' במדור זה, נרנח"י. וע' שם, נפש רוח ונשמה. נשמה - עֵרוּת הנשמה - התגלות כחותיה החיוניים של הנשמה ברב עצמתם [עפ"י ר"מ קפה]. נשמה - מעמקי הנשמה - הריכוז היותר פנימי° ויותר כללי° [ר"מ קלב]. גילוי אור־ד'° המתגלה בכנסת־ישראל°, ונמשך לכל אחד מישראל, לפי שורש הארת חיות קדושת נשמתו, בידידות מתיקות נעימת דודים [פנק' ג של]. נשמה - טהרת הנשמה - ראשית הויתה, אצילות° כבודה ומקור אור חייה [א"ש תוספות תשובה ו]. נשמה - אורה° ברום אצילותה° - המקור הראשי שכל אורות־החיים° שופעים ממנו [עפ"י ע"ר א כז]. נשמה - בבריאתה - היסוד הכללי ומהות העצמות° של הנשמה°. הגוון° הכללי של הנשמה, אור°החפץ° העדין, החי והפועל בקרבה בפנימיותה [עפ"י ע"ר א סז]. נשמה - ביצירתה - ההגות המפורטת לגוונים° שונים, העושים לנשמה°צורה° יצירתית, בעלת הגיון, רגש, שאיפה°, חשק, עז°ורוממות°, עצמה וגבורה, חסד ויושר°, רחמים° וצדק, יופי° וסדר [ע"ר א סז]. נשמה - הארת הנשמה העצמית - הזלת טל־החיים° היסודי, של הרצון וההרגשה, ההכרה והתשוקה, ממהותה הפנימית (של הנשמה) [א"ק ג קלז]. נשמה - העצמיות הגמורה של הנשמה - הרצון° הבא מכוחה של התשובה°, הרצון העמוק של עומק החיים, לא הרצון השטחי שהוא תופס רק את הצדדים הרפים והחצונים של החיים, כי אם אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים [א"ש ט א]. נשמה - רוח השמחה בנשמה - אור רוח־הקודש° המעודד את החיים [קבצ' א רכב]. נשמה - האורה העליונה הפנימית של הנשמה - התשוקה הקדושה לאור העליון, המרום וקדוש, חשק הקודש אל השיגוב האלהי [קובץ ח כו]. ע"ע עצמיות באדם. ע' בנספחות, מדור מחקרים, נשמה, נפש, רוח. ע' במדור מלאכים ושדים, בהגדרות מבוא, נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליות, סבות, עלולים, וכיו"ב. "נשמה" - כשהאדם זוכה לנשמה, כיון שהיא שורה בקרבו נקראת החי' בשם נשמה [פנק' ג צד]. ע' במדור זה, "רוחא דרוחא". ושם, "נשמה לנשמה". נשמה - הקפתה את הגוף מכל צד בהלוותה עמו - היותה מורגשת בגילוי וגורמת להבנת ענינו ומהותו ותכלית הנהגתו, ויהיו הדברים החשוקים לו רק הטוב האמיתי של דרך הקודש העולה למעלה [עפ"י פנק' ג קס]. נשמה - אור הנשמה - אש הקודש הבוער בכל עת בלב המתעורר לעומת כל רעיון של קדושה°, של אצילות־רוח ושל תגבורת אהבה־אלהית°[קובץ ז קצז]. נשמה - גילוי הנשמה לעצמו - להודע מההרגשות התמידיות שבתוכיות הנשמה° [קבצ' ב קד]. הנשמה העצמית - תוכיות החיים הפנימיים של עצמו [א"ש טו י]. נשמה - יסודו העיקרי של אשרה הנצחי - תוספת גבורה°, השכלה וחיים, לפעול לטובה הלאומית הכללית באורח נצחי [קבצ' ב סג]. נשמה - בחינות הנפש שלה - החלקים התחתונים שלה [עפ"י קובץ ח פג]. נשמה - (זמן) עליית הנשמה - (זמן שבו) האדם חפץ להיות טוב מאד [קבצ' ב קכח]. ע"ע רוח גן עדן אלהים, המנשב בנשמה. נשמה - פגימת הנשמה(18) - התרחקות האידיאלים° בהוייתם המציאותית מההכרה־הנפשית־הפנימית°, כלומר ממהות החיים של הנפש°, התקצצות הכנפים°, והחלשות המעוף הנשמתי° לגודל ושגוב עליון בתוכיות האדם [עפ"י א"ק ג שכא]. (כש)אין כחות הנפש מתקשרים בתכונה ישראלית, ותוכן החיים הפנימיים של האומה°, בעומק הרגשותיה, איננו נכנס בתוכו (של היחיד) [עפ"י קובץ א קסא]. נשמה - צער הנשמה - ע' במדור זה, צער הנשמה. נשמה - שורש נשמתו - אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו [א"ק ג רכא]. נשמה באדם - ניצוץ אלהי שבנשמת האדם - ע' במדור זה, ניצוץ אלהי וכו'. נשמה בעמים - ע' במדור זה, ניצוץ, הניצוץ הנשמתי שבעמים וכו'. "נשמה יתרה"(19) - נשמה יתירה שנתן הקב"ה° לישראל - החמדה הגנוזה, אור השכל° המאיר על האדם בשבת°, שבנקל ישכיל לרומם נפשו אל השלמות האמיתית [ע"א א ה לז 138]. נועם°אלהי°, המתכנס לנקודה רוחנית°, השרוי בלבו של כל יחיד מבניה של האומה°בשבת°[עפ"י ש"ה, הקדמה, ח]. "נשמה לנשמה"(20) - כשאדם זוכה לנשמה, כיון שהיא שורה בקרבו נקראת היחידה° בשם נשמה לנשמה [פנק' ג צד]. ע' במדור זה, "רוחא דרוחא". נשמה מרכזית - הנשמה המרכזית - הנשמה העליונה שהיא תמצית הכל הממשכת את החיים לכל, את כל החסר לכל בכל גווני החסרון. הנשמה השלמה של האדם, שהיא דרגת ההתיצרות היותר עדינה ונשגבה, שעל ידה משתקפת כל התמצית של ההויה כולה, כל חסנה ועזה, כל יפיה, ישרה וחכמתה. נשמת האדם, שהמובחר שבו הוא המושלם הבחירי° שבקרבו, אותו (אדם) ששכלל ברצונו את מהותו לצד הטוב היותר עליון, עד שהוא מגלה חלק יצירתי שיש בו מהות של פועל טוב מוחלט [עפ"י א"ק ג קנד]. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "צדיק יסוד עולם", צדיק עליון. "נשמה נדחה"(21)- המהותיות המטורפת, המשתקעת ביון מצולת הרשע ובעומק הצער ויגון העולמים הרועש וקורע בזעף. העצמיות הנשמתית בקדרה פניה ביון הרשעה. כשהיא קדורה ושחרחורת, שהעולם החי והנאור כלו הפוך ממהותה, וממילא היא עורגת להחריב, לשבר ולהרס הכל, מפני שכל הטוב הוא הפך ממנה, וההפך הזה הוא דוקר אותה מכל צד. וכל מה שתתגלה בקרבה במהותיותה יותר ויותר, כה תגדל צרתה, וכה תחוש בעין פקוחה שהכל מנגד לה והולך במהלך הפוך מכל מהלכה. זהו גורל נשמה נדחה, אשר אין קץ לעניה [עפ"י קבצ' ב עה]. נשמה שלמה - הנשמה השלמה - ע' במדור זה, נשמה מרכזית. "נשמה שנתתי בכם"(22) - ההכשר להתעלות, להיות חפץ באמת להיות חי ופועל לפי הדעות היותר אמיתיות וההרגשות היותר קדושות לטוב ולחסד, כמעשה גדולי העולם אשר נגשו אל ד' במעשיהם הבהירים למלא את העולם חסד ואמת, זאת היא מתת ד', שצריך להכשירה כראוי [ע"א ג ב קפד]. ע' במדור זה, "נשמתכם". נשמות גבוהות של עולם־התוהו°(23)- (נשמות) המתפרצות לקבל אור° מרובה על מדת הכלים° שלהן, <(שמהן יש ש)נופלות לעמקי הרע°והקליפות°> [ל"ה 152]. האידיאליסטים הגדולים הרוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר, כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, ועל כן הם מהרסים אתה בנוי לפי מדת העולם. המעולים יודעים לבנות גם כן את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל דהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל [קובץ א רצז]. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, עזי פנים שבדור. ושם, מאבדים את עצמם לדעת במובן הרוחני. נשמות גדולות(24)- הנשמות הגדולות - הנשמות° אשר השלמות האלהית, המוסר° האדיר והטהור, ההרמוניה האלהית הנפלאה, עם כל זיוה ונעמה, היא תמיד משוש חייהם ומעמד נפשם [פ"א קפב־קפג (קבצ' ב פג)]. "נשמות חדשות"(25) - נשמות° שיש להן המעוף° הגמור, הטיסה העליונה° שמעל כל שאר וגוף°, ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף. הנשמות שעל גוף הם שורים, עליו הם מקיפים, חונים סביבו, מאירים אותו מכל עברים, ומשתמשים בו לתעודות המעשה וריכוז החיים הפעולתיים בצמצומם°. נשמות מלאות הופעת חיים גאיוניים, ממשלת עולמי־עולמים°, הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת לפני הדר°אל°עליון°, האצולות מזיו°החכמה°והגבורה° של מעלה [עפ"י א"ק ג שסח]. נשמות שהן למעלה מן הגוף, יוצרות אותו, מתרכזות בו, ושואפות ממנו ועל ידו למרומים° נשאים מאד [שם ב שפו]. ע' במדור אדם הראשון, אדם הראשון לפני החטא. נשמות ישנות(25) - נשמות שבגוף - נשמות ששמרי הגוף° מתאחזים בהן, שאין להם המעוף הגמור, הטיסה העליונה, שמעל כל שאר וגוף, ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף. נשמות שבגוף יכלו - כל הנשמות הללו הם מוכרחים לכלות, מוכרחים להשתלם בצביונם המיוחד, להוציא אל הפועל את תפקידם הגופני ולהתעלות אחר כן ממעל לו [עפ"י א"ק ג שסח]. "נשמות שבגוף" - "יכלו נשמות שבגוף" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, נשמות שבגוף יכלו. נשמות טובות - הנשמות הטובות - (הנשמות) שכח החיים והטוב° אצור בהן, והן מוכנות להרבות טוב בעולם, הן תמיד פועלות, תמיד הן ממשיכות טוב וחסד [ע"ר ב שצ]. נשמות רעות - הנשמות הרעות - (הנשמות) שהרע° דבוק בעצמיות רצונן [ע"ר ב שצ]. נשמת האדם בכל חגויה השונים - פרח רז עולם (של) החיבור הנעלה שממנו מתגלה הכבדות הארצית עם השאיפה השמימית המנצחתה, של שפעת החיים היציריים המשתפלת דרגה אחר דרגה, עד שיוצרת את החמריות°, עם המאור־העליון°, השפעה של הוית הישות, הרוחני, האצילי, השכלי, והמוסרי, הקדוש והמצוחצח [עפ"י א"ק ב תקכד]. ע"ע אדם. נשמת הנשמה - הרוח האצילי° העליון שהוא מחיה את הנשמה [א"ק ב שיג]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "נשמתא דנשמתא". "נשמת חיים שנפח באפיו"(26)- הרוח°[עפ"י פנק' ג רכה]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ויפח באפיו נשמת חיים. ע' בנספחות, מדור מחקרים, נשמה, נפש, רוח. "נשמתכם"(22) - לעומת "נשמה שנתתי בכם"° - המוסר הטבעי היותר נמוך [ע"א ג ב קפד]. ע' במדור זה, "נשמה שנתתי בכם". עֶבְרָה - תכונת הכעס° על מפעלים כאלה, שהם הולכים לגמרי לעבר השני המהופך של החפץ והשאיפה הנאותה [ע"ר ב עא]. ע' במדור תיאורים אלהיים, קצף, ושם, חמה, ושם, אף. ע' במדור זה, אף, ושם, חמה. עדון - (בנפש) - תוספת אור° של חיים אמתיים [עפ"י א"ק ב רצה]. עזות - מקור הרשעה [ע"ר א פא]. עין הרע - השפעה חיצונה לרעה הפועלת לרעה, <ע"י מה שהנפשות פועלות זו על זו>. שליטה רעה חיצונית, הפועלת בפועל על נפשות נמוכות וחלושות <נפשות התולות את מרכז חייהם על פי המבט של עולם החיצוני והשפעה של זולתן, שמזה באים רוב הקלקולים הנהוגים בחיים המורגלים> [עפ"י ע"א ב ט סב]. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, בעל עין הרע. עין הרע - ההגנה מעין הרע - נמשכת עפ"י החוזק הפנימי מבלי הבט אל ההשפעה של ההתהדרות מחוץ, בעיני זולתו, <שאין לה ערך אמיתי כ"א דמיוני> [עפ"י פנ' יא]. כשימצא האדם את מטרתו בחיים ישר בעולמו הפנימי, ונפשו תדבק ביראת° יוצרה ואהבתו°. כשיהי' כל כבוד נפשו פנימה. מתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהי' משועבד לההשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו [ע"א ב ט סב]. עין טובה - להביט° על היתרון של כל אחד [א"י מג]. ענוה(27) - גולת הכותרת של המדות הטובות [א"ה ב 820]. יסוד הענוה - הכרת האמת לאמתתה, בלא שום עורון וערבוביא של דמיון, שברוב האנשים האהבה הנפרזה לעצמם מסמאת את עיניהם מלראות בחסרון הנמצא בעצמם, וממילא גם בטובת ריעיהם ויתרונם. אבל הענו רואה את עצמו מכובד מצד צלם־אלהים° אשר בו, מצד החכמה°והטוב° הנקנה בנפשו(28), ומוכן לראות ג"כ את חסרונותיו בלא שום משוי פנים, וכן רואה הוא ביתרון חברו מצד צלם־אלהים וסגולת° הנפש [ע"א ג ב קטז (מ"ר 224)]. ענוה - התמעטות (הכרת) הערך העצמי [ע"א ד יב כה]. להכיר חסרונו, וכל מה שמכיר יותר חסרונו יהי' מקום שישלים אותו השי"ת בטובו [מ"ש צד]. ענות הצדק - הכפיפות המוחלטה, ההדרכה המוסרית° הבאה לברר לאדם את קטנו ואפסיותו, שלא יתגדר במה שהוא חושב שיש בו מן המעלות והיתרונות כי הלא כולן כאין הנה, ולא מידו הוא טובו, כי אם מידי אדון־כל°, אשר לו לבדו הוא הכח והגבורה°, החכמה° והמדע, העז°והממשלה°[ע"א ד יב כ]. ענוה אמיתית - ◊ מערכת את הערך° החדל של האדם, את אפסיותו, את החסרון העצמי שלו [ע"ר ב סב]. ענוה טהורה° - אפסיות המהות העצמית, (בלא) שום צד של הכרה ושל חפץ של הרגשה ושל שאיפה להגבלה פרטית [ע"א ד ט קטו]. רז הענוה העליונה - הידיעה של היחיד המרומם המכרת את האפסיות הפרטית שלו [עפ"י שם קטז]. צמאון ההשתלמות הבא תמיד ע"י ההכרה של מה שחסר לאדם [עפ"י ע"א ד ו נה]. ההכרה של הערך של הרכוש הרוחני החסר והנעלם מן האדם ועמה הצמאון אליו, בהתגברותה בנפש [עפ"י שם]. ההכרה עד כמה האדם צריך לרדוף אחר השלמות הרחוקה ממנו [עפ"י שם]. ענוה - עז הענוה - תכונת הענוה המשובחת, המשכללת עם הוד יפעתה את הצורה האנושית לעטרה עז°חכמה°וגבורה°. הענוה שאיננה באה מטעם של שפלות מצב ונמיכת כח מצד מגרעות טבעיות או מקריות, כ"א מצד הבנה שלמה במהות הנפש ויחשי המציאות זה לזה, והשקפה ברורה על ההויה ותוכן המוסר והדעת [שם ו פח]. הענוה הגמורה והשפלות העמוקה - ביטול° גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה° מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא־בגופא־דמלכא°, בשלמות אין סוף של נועם העליון. שהעצמיות היא בה רק שירים°, כלומר ענין של חסרון שנשאר בלתי כלול בשלימות העליונה. "משים עצמו כשירים" [קובץ א שיב]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, ענוה. ושם, "עפר ואפר". ע' במדור זה, גאוה. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "שפל רוח". ע"ע בטול. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ונחנו מה. ושם, ואנכי תולעת ולא איש. ענוה מזויפת - השפלות הבהמית, המכחידה את דעת ערכו (העצמי) המוסרי°והשכלי°[עפ"י פנק' ג שא]. עצבון - ◊ תוכן תחתיתי, למטה מן הנפש, הבא מזהרורית החיים הקלושה שמובלעת היא בתוך הבשר, ומתגלה בעצמות הגופניות בתור הבלא־דגרמי° [עפ"י קובץ ז יז]. עצבות - בטול המטשטש את אומץ החיים [א"ש יד כא]. עצה - אם המעשה והפעולה, הנטיה האמיצה שבסיבתה יגמור האדם בנפשו לצאת למלחמת החיים ולהרבות עמלו וכשרון כל מעשה(29)[עפ"י ע"א ב ט ריא]. עצה, תכונתה - ההסכמה המוחלטת לפעול ולעבוד ושלא לסוג אחור מכל מפריעים ומכשולים שעל הדרך, שבסיבתה גמר כל מעשה חזק [עפ"י שם ריא, ריב]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עצת ד'. ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו, כליות. עצלות - ◊ המדה הרעה הכללית המורידה את האדם ממעלתו אל שפל מצב הבהמי [ע"א ד ג ד]. עצָמוֹת הנפש - השלמות הפנימית שאינה ניכרת, ותוכר רק לעת שיתגלה טוהר הנפש מצד עצמה <שלמות זו היא כמו החיים שבעצָמוֹת שאינם ניכרים כ"כ, שהרי ההרגשה קטנה בהם אע"פ שכח החיים שיש שם הרבה מאד> [עפ"י קונטרס "טוב טעם" בענין טעמי מצוות]. החיים האמיתיים שמצד קשר האמונה, <שאם היה גלוי כמו שהוא בהעלם, לא היה מקום לבחירה° כלל, ולא היה מקום לעבודה בכפיית יצה"ר, וגם החומר הי' מתחלש מריבוי הכח השכלי עליו; אמנם עתה, גבול נתן השי"ת, שיהי' עצם החיים, מצד הכרת הדעת והאמונה טמון בלב, ויהיה משתמש בה לעת מצא בניסיון° להראות תקפו בפעל> [פנק' ג רכט]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חילוץ עצמות. עצמיות - העצמיות הפנימית° באדם ובעם - התכונה הנפשית של צלם־אלהים° אשר בקרבם [עפ"י ע"ר ב רמה]. עצמיות האדם - פנימיות נפשו המיוחדה. שורש נשמתו°[עפ"י שם נג, א"ש טו י]. ע"ע "יראה עליונה", יראה עילאה. עקמומיות - (עקמומיות לב)(30) - משאות שוא° ומדוחי תוהו°[פנק' ב רה]. הרעות שהדמיון הכוזב היה פועל בהתמכרו אל התאוות החושיות [ע"א ב ז נא]. פזיזות - מניעת התישבות הדעת מהמעברים של החיים <שהם ראויים להיות נאהבים כשהם לעצמם, וראוי לאדם השלם שישא את עולם באהבה ובמנוחה, שרק אז תגיע לו התכלית הנרצית מחיי הזמן גם מחיי־עולם° המושגים על ידם> [ע"א ד ה מח]. פסיכולוגיה צבורית - האופי, התכונות והגוונים המיוחדים לכל עם. "שר האומה"°, "מלאך האומה", "נשמת האומה" [שי' ב 35]. ע' במדור זה, נפש עם ולשון. ע' במדור מלאכים ושדים, שר האומה. צער הנפש - יעוד תכונת הצער בנפש - למטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב° והצדק האמיתי שהוא הצדק־האלהי°[ע"א ב ט קיב]. צער הנשמה - הסלידה המורגשת כאש צרבת בתוכיות הנפש העדינה מהכיעור והריקנות, <המכריחה את הנשמה להכיר את מעלתה, ולשוב לעלות בדרך אשר ירדה> [קבצ' א קעב]. רוח - הרצון [עפ"י ע"ר א רנ]. מכון השכל°[שם קיט]. השכל [מא"ה א קנז]. השכל, וההכרה המוסרית הטהורה°[ע"א ג ב קט]. הפרטיות המהותית של האדם, עצמיותו הפנימית הבלתי תלויה בשום הכרח, פנימי או חצוני. מהות עצמיותו, ורצונו העצמי, הבחירי°, החפשי°[עפ"י ע"ר א פד־ה]. לפעמים ימלא (האדם) כל בתי נפשו וישלוט בו שילכו פעולותיו לתכלית איזה דבר שהשכיל בשכלו שהוא טוב לו, ועי"ז נתעוררו כוחות נפשו למלא הרצון ההוא, ונמצא הוא מורכב מבחירת־השכל וגם הרצון, לזאת יקרא - רוח, ובזה מותר האדם ומדרגתו, וממנו תוצאות חיים לבחירת°טוב°ורע° [פ"א קעה]. הרצון המוכתר ע"פ שכל ועצה, ומקומו בלב°(31)[פ"א קעז]. הרוח משכנו הוא בלב, ועקר הבחירה וראשית יסודה הוא בבחינה זו שהיא מדרגת האדם [עפ"י ע"ר א רמט]. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם [א' קיט]. ◊ ביסוד הרוח מובלטים החיים הרצוניים, הדמיוניים וההרגשיים [ע"ר א יז]. ◊ הרוח מתעורר ומצייר את הדימויים והתכונות הנפשיות והעולמיות, (ובזאת כלולים) הרבה מן המדע ומן השירה, מן הסדר החברותי ומבנין העולם, מן הבקורת ומן ההשקפות השכליות המעשיות, וחלק מן הציורים של השכליות הרוחניות [עפ"י קובץ ד כז]. נשמת חיים דנפח באפיו [עפ"י פנק' ג רכה]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ויפח באפיו נשמת חיים. רוח - חיי רוח° - חיים שהם יותר עליונים° ויותר אציליים° מכל תכונה של מחשבה°מצוירת°[ע"ר א כח]. חיי הרוח - חיים הפועלים את מפעלם ההדור במהירות הבזק, חיים בהירים של מדע טהור°, חיים של חפץ אידיאלי מתנשא ומתרומם מאליו, כאבוקה המתגברת ועולה [ע"א ד ט צג]. אצילות הדעת והמוסר [מ"ר 24]. חיי הרוח העליונים - חיי ההכרה°והמוסר° [קבצ' ב קכז־ח]. שאיפת חיי הרוח - להיות חי חיי הכרה [א"ק ג שכב]. רוח - נקיון הרוח - טהרת°הלב° ממחשבות מכוערות, טהרת השכל מדמיונות עכורים, וכאלה [ע"א ד ג ו]. רוח - שכלול הרוח - העמקת הרגש° והרחבת הבינה°, ביסודות דעת־ד'° ומקוריות קדושת°האמונה°באור־ד'°[אג' ב ח]. רוח - הרוח האנושי השלם - הפרי הגמור של כללות החיים. היצירה החפשית° החושבת ויודעת, המנהגת דרכי צדק°יושר°ומשפט°, ופועלת חסד° ומשגת אמת°ועונג°מזיו־עליון° המלא את כל העולם כולו [ע"א ג ב קי]. ע' במדור זה, חיי רוח. ע' במדור אדם הראשון, אדם הראשון, נשמתו בכל מלואה. "רוח אמשיך רוח ואייתי רוח"(32)- אחד מחוקי הנפש שרעיון גלוי אחד מוציא מקרב הנפש המון רעיונות גנוזים <ומזה בא הכח לכל איש ממולא בידיעות שהמה גנוזים בלבבו ואינו מכיר במציאותם, כמעט שנדבר עמו באיזה ידיעה שמביאים אותה לידי גילוי ויהי' לה יחש עם המון ידיעות גנוזות, מיד יעלו על רוח ההוגה־דיעות המון הדיעות הגנוזות וישתמש בהם לבנות ולסתור ולהרחיב את הדברים הגלויים שהצענו לפניו> [עפ"י ע"א ב ט עד]. "רוחא דרוחא"(33) - כשאדם זוכה לנשמה, כיון שהיא שורה בקרבו נקראת הנשמה בשם רוחא דרוחא [פנק' ג צד]. ע' במדור זה, "נשמה לנשמה". רוחני - הכח הרוחני (של האדם) - אור אלהים המתנוצץ פנימה בנשמה°[עפ"י קבצ' א קצ]. הכח הרוחני - העצמיות המחשבית°[א"ק ג ראש דבר ל (מ"ה יראה ט)]. רוחני - רצוני ומחשבתי. אידיאלי [עפ"י ע"ר א לד, א"ת ד ב]. שכלי מוסרי [עפ"י ל"ה 143]. מהלכים רוחניים אציליים - שאיפות מוסריות° גבוהות [א"ק ג רעא]. הנמצאים הרוחניים - מושגי השכל(34)[קבצ' א קכו]. הערכים הרוחניים - מהלך הרעיון° והמחשבה, צדידת השכל ושאיפת התשוקות [עפ"י ע"א ד ט קז]. ע"ע חמרי. ע"ע רוחניות. ע"ע בריאות רוחנית. ע' בנספחות, מדור מחקרים, נשמה, נפש, רוח. רצון - הרצון הכללי (באדם) - הסכמת החיים, הנובעת מעצם מהות החיים, הצומת, ששם מתקשר הכל, כל החזיונות, הרעיונות°, החפצים° והדמיונות [א"ק ג נט]. מהותו היותר פנימית של עצמיותו (של האדם), שהוא כבודו [א"ק ג לט]. משך החיים, משך העולמים, הד המציאות, אומץ ההויה [שם נו]. נקודת החיים היותר עליונה ועשירה, שהיא היסוד לכל החיים, לכל ההגוי, ולכל הנפעל [שם נה]. התמצית היסודית של החיים [קובץ א תקנד]. מקור החיים, יסוד שכלולו והוייתו של האדם. יסוד החיים [א"ק ג עה־עו]. נקודת הרצון הפנימי - המבוקש המגמתי הכללי של החיים [א"ק ג קפב]. רצון הפנימי - ההתגלות° הראשונה של המהות הרוחנית°<אבל איננו עצמות המהות היסודית של הרוחניות הנשמתית> [א"ק א רנט]. רצון - הרצון הבא מכחה של התשובה - הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, העצמיות° הגמורה של הנשמה°[עפ"י א"ש ט א]. רצון ושכל° - חיים° והכרה שכלית [ע"ר ב עז, א' יא]. רצון - כח הרצון - הכח החובק את כל הכחות כולם, את העצמיות של הנפש. (הכח) הפועל על יתר חלקי הנפש הנגלים והנסתרים, וכל כח החיים העבר, בכל המון החליפות, פועל עליו ומתפעל ממנו. <ע"כ החותם האמיתי על הנפש להשכיל ולהאיר באור החיים, יטביע הרצון> [ע"א ג ב רה]. רצון לעומת חפץ(35)- המשותף להם הוא מצב פסיכולוגי דק, מצב נפשי עדין. אמנם למִלה חפץ יש מובן של דבר מסוים. החפץ פונה יותר אל הממשיות, הוא רצון מגובש, עובדתי, ריאלי. לכן הוא יותר גדול ואדיר. אצל רבי חנניא - "רצה", ואצל ישעיהו הנביא - "חפץ". חפץ הוא יותר מרצון, הכח הפנימי שלו יותר גדול, שכבר נעשה לחפץ [שי' ה 108]. שניהם מביעים פעולות נפשיות, אלא שהחפץ הוא ההרגשה הטבעית, מה שאין כן הרצון, שהוא נובע מן הבחינה השכלית [ק"ת עח]. רצון - (לעומת יכולת°) - המוסר°והצדק°[א"י לו]. שלמות החפץ - כשיוציא האדם אל הפועל את הכשרון המוסרי באופן נשגב יהיה חפצו שלם <ומנחה אותו אל המטרה הרצויה> [עפ"י ל"ה 191]. ◊◊שמחה: שמחה - הרגשת השלמות הפנימית° של הנפש הישרה° בהיותה מרגשת את יושר° מהלכה וטובו°[ע"ר א עניני תפילה כט־ל]. (ההרגשה הפנימית בהיות) הנפש משגת אורה°וזוהר°הצלחתה°[עפ"י מא"ה ב רע]. שמחה - "עבדו את ד' בשמחה" - הרמוניה°, נחת רוח, סיפוק והרגשה מרנינה של שמחה [שי' ת"ת 161]. שמחת ד' המיוחדת לצדיקים - שמחת ההשגה וההרגשה הקדושה [קובץ א תקיג]. עצמתה של השמחה - תגבורת החיים בשורש קדושתם°[ע"ר א קסה]. התחדשות [שם ב שסח]. שמחה - (לעומת רננה°) - ההארה הרוחנית בעצמם של דברים, בלא התעוררות חיצונית [קבצ' ב קח]. שמחה לעומת ששון - שמחה היא פנימיות° הנפש, ששון הוא גילויה החיצוני הממשי(36)[א"ל פב]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "שמחה בצפרא ורננה ברמשא". ע"ע רננה. ר' צהלה. שמחה - רוח השמחה בנשמה° - אור רוח־הקודש° המעודד את החיים [קבצ' א רכב]. עליזות - השמחה° היתרה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) שלא]. עליצות - (מבטאת) - שמחת° נפש חזקה [עפ"י ע"ר א רי]. גילה(37)- השמחה° בהגלותה [ע"ר א רכ]. שמחה שמביאה גם התפעלות נפשית, לא שמחה של הרחבת הנפש לבדה [ע"א א ה ז]. שִׂשָׂה לעומת גילה - 'שׂישָה' תקרא השמחה° החיצונית, ו'גילה' תקרא השמחה פנימית, שׂמחה מסתתרה [עפ"י ע"א כתובות ז.]. חדוה(38)- כח החדוה - כולל ומפרט את הגילה° והרעדה יחד, <וכמו בחדותו של יתרו הכוללת גם את החרדה הנפשית ומעשה חידודיה> [ע"ר ב תלח]. שחוק - בהיות ציור° השמחה קשור אל דבר בלתי תכליתי, המרתק את השמחה לדברים של תוהו° [עפ"י ע"א ג ב צט]. שחוק - שחוק הנפרז - תולדה של השמחה הנפרזה°, העוברת את הגבול הראוי, הבאה לאדם לא מיקרת עצמה כ"א מבריחה ממה שהוא כנגדה, ולזאת אין לה משקל ישר [ע"א ב ט ריז]. ◊◊ שופט - הכח השופט - הכח הבא לדון על הוצאת המעשים אל הפועל [ע"א ב ט רכג]. שורש הנשמה - ע' במדור זה, נשמה, שורש נשמתו. "שפיכת הנפש"(39) - התגלות° יקרת הנפש ע"פ סגולתה־הפנימית°, לא רק ע"פ מקריה, מתגלה היא בתפילה° הזכה שהיא נקראת שפיכת הנפש: "ואשפך את נפשי לפני ד'"°[ע"ר א עניני תפילה לב (ע"א א 148)]. תום(40) - צד התום שבאדם - הצד שאין ההתחכמות השכלית חודרת אליו, העושה את פעולתו, כי דוקא שם חודר האור־האלהי°, בלא הגבלה וצמצום של השכל, <המתעדן ביותר לפי הערך של אור התורה והחכמה שבו> [עפ"י קובץ ה רכו].
שבת נג:, ב"ק ב:. בליקוטי הגר"אבסוף סדצ"נ (מהדורת שערי זהר) לז עמודה ד: "כי הרוח באדם הוא האדם וכו', והנשמה למעלה ממנו, והוא מדרגת מלאך כידוע, והיא מלאך הניתן לשמרו כמ"ש כי מלאכיו כו', אדם דאית ליה מזלא, כו'". וביהל אור כח: עמודה ד: "הענין של נר"ן: נשמה היינו השכל, אינו בגוף האדם, אלא מזלו ושורה עליו".
סנהדרין צד.
להיות לעבד וכו' לדמיונות וכו' החיים בלב ההמון, וראשית דבר, מסירה את היכולת להתמכר לשום רעיון נאצל וכו' - ע"ע ע"א ד ו כח, כט. בע"א ד ד ט: "שיסוד ההצלחה הפנימית הוא שידע האדם שאשרו ימצא תמיד בעצמו, בקרב נפשו ולבבו, ולא ילך לבקשה אצל אחרים. וכו'. דרך האמת ויראת ד' האמיתית, יסודה היא הדעת העליונה ש"נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", שהטוב העליון נובע רק מכפי הישרתו הפנימית ע"פ עומק חפצו לטוב לצדק ולמשרים, לא בשביל מציאות חן בעיני זולתו".
עפ"י סוכה נב: אך שם: "בתחלה קראו "הלך" ולבסוף קראו "אורח" ולבסוף קראו "איש"".
בראשית ח כא.
ע' א"ק ג רטו, שהתוכן הפרטי של גיזומים בשיחה מעשית בעסקי עולם הזה המוגבלים, הוא שקר. אך לעומת הגדולות השמימיות, הגוזמא היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה.
רמב"ם, שמונה פרקים, פרק א: "המתעורר הוא הכח, אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, בחירת דבר אחד או התרחק ממנו, הכעס והרצון, הפחד והגבורה, האכזריות ורחמנות, אהבה והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים, וכלי זה הכח - כל אברי הגוף ככח היד על לקיחת דבר ונגיעתו, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראות, וכח הלב להתגבר או לירא בעת הפחד, וכן שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם, (כולם) כלים לזה הכח המתעורר". ובפי' המשנה, אבות ב ח: "מעלות המדות כולם ימצאו לחלק המתעורר לחלקי הנפש, ולו ימצאו גם כן פחיתויות המדות". רבנו בחיי בראשית א כא "כח המתעורר (שבנפש האדם) שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו". רלב"ג משלי כד ו "היצר הרע, הוא הכח המתעורר אל התאוות הגופיות". אמנם בביאורו על משלי, מחלק הרלב"ג בין כח "המתעורר השכלי" (שם כ ב) ל"כח המתעורר הדמיוני" (שם טז ב), שהוא "הכח המתעורר לתאוות גופניות". "בעל התאווה". שהוא "כח המתעורר" בסתם (ע' שם כ ב, כ טז, כב טז, כה ה). (שם כט כא) "כח המתעורר אל התאוות הגופיות וכו' ראוי שיהיה עבד לשכל האנושי". המלבי"ם ישעיה יא ב "הגבורה באה מפאת שלמות כח המתעורר". ירמיה ה כג, כו "הלב יציין כח הממשלה אשר בנפש וגם הכח המתעורר אשר ינהיג כל כחות הנפש לטוב או לרע". "הלב מציין הכח המתעורר אשר ממנו יצאו כל התכונות והמדות אשר בנפש, והוא שורש לכל תאוות הגוף וחמדותיו בכל ענין שיהיה". תהילים נא יט "שהלב הוא הכלי החיצוני שבו שוכן הרוח ומורה על כח המתעורר והיצה"ר".
ע"ע הערת הרצי"ה ע"ר ב תעח.
ע"ח שער נ פרק ז.
ע' נפה"ח שער א סוף פרק טו. "ג' רישין של הרוח סוד המוחין שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין, ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה".
משלי כ כז. שכולו טוב וכולו ארוך - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, יום שכולו טוב.
נשמה - בין שני התכנים וכו' התכן העליון של האדם וכו' והתכן המורגשי של האדם וכו', נתן וכו' הנשמה העליונה - ע' י' מאמרות לרמ"ע, אכ"ח ח"א כט, וביד יהודה שם, ס"ק ט.
ע' פרדס לרמ"ק שער לא פרק י יא.
מסכת סופרים פרק יז ה: "בין השמשות בערב שבת ניתוספת נשמה יתירה לישראל ולאחר [השבת] נוטלין אותה הימנו". ביצה טז. וברש"י נשמה יתירה - "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". ובתענית כז: וברש"י "נשמה יתירה - שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה". זוהר ח"ג רמב:-רמג. ע' של"ה מסכת סוכה, נר מצוה לח: "בהיות שאדם מורכב מגוף ונפש, הגוף אחד והנשמה אחת יחדיו יהיו תמים, הנפש בהשכלה והגוף באכילה ושתייה כל ימות החול, ואין האחד מבטל פעולת השני, כי הם שוה בשוה נפש חיה יחידה וגוף אחד. אבל בשבת יש לו נשמה יתירה כנזכר, אם כן הגוף הוא יחיד בין המרובים, ובקל תבאנה השתי נשמות ומבטלין הגוף מפעולותיו הטבעיות, בענין שלא יאכל בשבת כל כך כמו בחול, כי השתי נשמות שהם עתה בגוף האחד רבו עליו ומבטלו ממנהגו וטבעו, כי אחד במקום שנים אינו כלום, ובקל מחזירים הכחות הנפשיות הגופניים לרוחניים". ובאור החיים עה"ת, שמות לא יג ד"ה עוד נראה "כל המנוחה והעונג הנרגש לישראל ביום השבת אינו אלא אות היא ביני וגו' פי' סימן לטובה הגנוזה והיא בחינת עולם שכולו שבת והוא מושלל ההשגה זולת ע"י מצות שבת והיא נשמה יתירה הבאה ממנו וכו' כי צריך להודיע מעלת המתנה לאחזוקי עליה טובה ולברך לנותן ברוך הוא אשר מקדשם בקדושת שבת להשיג האושר המופלג והמופלא". בס' בעל שם טוב המהודר, על התורה ומועדים, ח"א עמ' צג מביא מכתר שם טוב ח"ב כ ע"ג: "שמאיר שורש הנשמות על הנשמות שבגופים, והם נכספים אליו וזה נקרא תוספות שבנשמה יתירה, וכל זה נרגש לברי לבב". ובתורת חיים סנהדרין צט. "וכיון דשבת ועולם הבא זה לעומת זה הן, נראה כי זהו סוד נשמה יתירה דשבת שבכל ע"ש בשעת קידוש היום מקבלת הנשמה יתרון מאור העליון שהוא סוד עולם הבא ע"י השפע היורד מעולם העליון לתחתון בשעת קידוש היום כידוע. וזה טעם קבלת שבת מלכתא. ובזמן חכמי הש"ס היו יוצאים ואומרים "בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא". נראה שהיו יוצאים לקראת שפע שבת העליון לקבלו, והוא הוא נשמה יתירה. ועליו אמרו "שבת אחד מששים בעולם הבא", כי השפע היורד מעולם העליון דבר מועט הוא ובטיל לגביה כדבר הבטל בששים. וכיון דבמוצאי שבת חוזר יתרון הנשמה למקומו כמו שאמר ""וינפש" - וי אבדה נפש" וע"י כן הנשמה חלושה, לכך מברכין אז על הבשמים להשיב נפש שאין הנשמה נהנית אלא מן הריח".
שבת לב. ע' מנֹפת צוף למו"ר הרב יהונתן שמחה בלס, ח"א פרק ב. שער מאמרי רשב"י, פרשת נח "דע כי לכל אדם יש ב' בחינות נשמה, האחת היא נשמה פנימי' שבתוך גוף האדם, וזו באה עם האדם. השני' היא נשמ' בבחי' צלם הנקראת אור מקיף וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם וכו' בבחינת צנור אחד וכו' שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא".
ע"ע א' זרעונים, הנשמות של עולם התוהו. המתפרצות- עפ"י דניאל יא יד. בל"ה שם כותב הרב שזו התכונה הפסיחית של "בני פריצי עמנו". וע' ביאורי הגר"א לתיקונים מז"ח כז. ד"הודא ממלל "שרוב מאותן תתקע"ד דורות הוא עכשיו בסוף הימים בעקבות משיחא חוצפא יסגא ואמרו שהן הן עזי פנים שבדור והן הע"ר שאמר בר"מ, ועכשיו הוא התהו וכו'". וע' א', אורות התחיה, מא.
ע' א"קג שכה, ד"ה מי שמרגיש.
נשמות חדשות, יכלו נשמות שבגוף - ע"ז ה. ע"ש תוספות ד"ה אין בן דוד. ובת"ז קג. ובר"ר פר' כד ד "אין מלך המשיח בא עד שיכלו כל הנפשות שעלו במחשבה להבראות". ומו"ר הרב שלמה אבינר ציין שער הגילגולים הקדמה ו, והקדמה ז. וע' ס' הבהיר אות קפד, ובמקורות שציין באור בהיר שם ס"ק ד־ו. ע"ע א"ק א סג. ע"ע ק"ה רלח.
בראשית ב ז.
ענוה - במא"ה ג רעט, שולל הרב את ההבנה ההמונית בענוה: "הענוה רבים נתקשו בהבנתה, כי היה נראה להם עיקר הענוה שיהיה האדם חושב בעצמו שאינו בן מעלות, א"כ ראוי לומר שהשלם ראוי לו שישא לשוא נפשו ולהכזיב בדעתו לחשוב שאין בו מעלה, אם הוא יודע חכמה יחשוב שאינו יודע וכיוצא בזה. הזאת היא נעמי, המדה החשובה שבמדות הנפש זה ענין מר ודבר זר". ובש"ק קובץ ו קעח הוא מזהיר "ביחוד העצבות והשפלות הפנימית מתחלפות לפעמים" ע"ש, ובמ"א פרק ג א בסופו. לראות את חסרונותיו בלא משוי פנים, ורואה ביתרון חברו - אמנם בי"ג מדות של רבי ישראל מסלנט "ענוה - להכיר חסרונות עצמו ולהסיח דעת מחסרונות חברו".
רואה את עצמו מכובד מצד צלם־אלהים אשר בו, מצד החכמהוהטוב הנקנה בנפשו - בפנ' צח "אין צריך כל כך להקפיד על עצמו אם ירגיש בעצמו לפעמים התנשאות כעין גאוה, וכו' דיש לומר שההתנשאות באה מתוך שמתגאה בקדושת הנשמה העליונה שבו שהיא חלק אלוק ממעל, ובכלל באנושיותו ויהדותו, ובמה שהוא מוקיר את הטוב אפילו המעט שיש בו, וכו', אם כן וכו' (זה טוב). אך צריך על זה משקל גדול שלא יצא חוץ לגבול. וכו'". ובקבצ' א עמ' קעד לא: "בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את הוייתו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחר הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור־האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות־ד'. ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה, עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר ושחח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת־אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור". ע"ע קבצ' א עמ' קעח סי' מג, ועמ' קעא סי' כא. ובפנק' ג שסה "צריך אדם להכיר את ערכו, עם כל השפלות והענוה שלו. ודוקא ע"י בירור ערכו בעולם תגדל ענותו, כי יודע לו גודל חיובו, וכמה קצרה ידו מלהשלים, ומן עומק הטוב יודע לו עומק הרע והכיעור שבו, ויהיה שפל רוח, נבזה בעיניו נמאס יותר ממוכה שחין וכו'". ע"ש.
עצה, הנטיה האמיצה שבסיבתה יגמור האדם בנפשו לצאת למלחמת החיים ולהרבות וכו' כשרון כל מעשה - במורה נבוכים ח"א פל"ד: "אמרו בתלמוד... "אין מוסרין סתרי תורה אלא... ליועץ וחכם חרשים ונבון לחש". אלה הם דברים שהכרחית בהם הכנה טבעית. הלא תדע, כי יש מבני אדם מי שהוא חלש העצה מאוד, אף על פי שהוא המטיב להבין מכל האנשים; ויש מהם מי שהוא בעל עצה נכונה ומטיב להנהיג את ענייני המדינה והוא הנקרא 'יועץ'; אך הוא לא יבין מושכל, אפילו אם זה קרוב למושכלות הראשונים, אבל הוא סכל מאוד, אין תחבולה עמו". ובמערכת האלקות, פרק עשירי, דף קמט. "נשמת האדם וכו' ומשכנה במוח שהוא המקום הנכבד שבאדם ומהמוח נמשכת החכמה והתבונה אל הלב לחשוב מחשבה ומשם אל הכליות היועצות לגמור את המחשבה ולהמשיכה אל האברים ולהוציא את המחשבה לפעל". הרש"ר תהילים יד ו-ז: "עצה אינה רק העצה המשיאים לאחרים, אלא תכנית, החלטה שהחליט אדם להוציאה אל הפועל אם בעצמו אם ע"י זולתו. מובנו של יעץ בכללו הריהו החלטה".
ברכות נט.
רוח משכנו הוא בלב - ע"ע מ"ר 440 "סוד הרוח שהוא עיקר האדם". אבן עזרא, שמות כג כה, ד"ה א"א המחבר "כי הנשמה היא החכמה, ומושבה במוח הראש, וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועות החפץ. והרוח בלב, ובו חיי האדם, והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגדה, וכו' והנפש בכבד, והיא המתאוה לאכול וכו'". ובבראשית א א, ד"ה אלהים כתב "נשמת האדם העליונה שהיא תקרא לב בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה", ובפי' ר' שלמה זלמן נעטטר מירושלים עליו שם, ס"ק כ "הלב הוא המרכבה הראשונה להרוח". וע' נצח ישראל למהר"ל, פרק ד "וידוע כי מן כח טבעי שהוא בכבד יבא כח התאוה אל המשגל והזנות, ובלב אשר שם כח הרוחני ממנו הנקימה והנטירה והאיבה ולכך מתחדש בזה שפיכות דמי', ובמוח אשר שם המחשבה והדמיון ומתחדש מזה הטעות אחר הע"ג". וביונת אלם, הקדמה בענין הטהירו "אמרו הפילוסופי' נפש בכבד רוח בלב" וכו' ע"ש. וע' בשל"ה, בית ישראל, דף ז: ד"ה והנה. ובליקוטי הגר"א בסוף סדצ"נ, דף לט. (מהד' שערי זוהר) "עיקר האדם הוא רוחו", וע' שם לט:, ובבאורי הגר"א, תיקונים מז"ח לח: ד"ה חזא דלא אצלח. ובפתחי שערים, נתיב אורות אח"פ דא"ק ז. ובמגן וצינה דף סו. "הלב הוא כלל הגוף וממנו תוצאות חיים ובו הבחירה והרצון לטוב ולרע ע"י ב' חללים שבו". ובמלבי"ם בראשית א כו "לב מציין כח הממשלה אשר בנפש לפעול כפי בחירתו". וביחזקאל יח לא "כי הלב הוא הכח המושל, והרוח הוא המעלה ציוריו על הלב". ע"ע לשב"ו, הקדו"ש, שער ג, פרק א. וע' הערת הרצי"ה ע"ר ב תע ד"ה בכל לבבך. אמנם בפנק' ג קכב "כי רוח־החיים בחוטמא, ובחוטמא אתידע פרצופא, ששם משכן הרוח, שהוא עיקר דרגא דב"נ. כי הנפש למטה ממעלתו, והנשמה למעלה ממנו, ועיקר ענינו הוא הרוח. והוא הפועל בשכל המעשי. וכו'. וענין הרוח, הוא המגדיל והמרחיב כל מדה ותשוקה למעלה מגבולה". עע"ש פנק' ג רכד-רכה: "רק כח קטן מהנשמה נתגלה ברוח, ע"י הכלי של החוטם, דהיינו כח המריח. וגילויו הוא רוח הלב - שהחוטם הוא פתח הלב". ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, נשמה, נפש, רוח.
זוהר ח"ב קסב:.
זוהר ח"ג קנד:
הנמצאים הרוחניים - מושגי השכל - אמנם מעריכתו של הרצי"ה את הפיסקה בא"ת ט ה בה תוקן ל: "בכל מושגי השכל, ובכל הנמצאים הרוחניים", משמע שסובר הרצי"ה שההבנה, העולה מכתיבת הרב בקבצ' א, שהגדרה זו אינה מדויקת. אמנם בצרופה להגדרות הנוספות כאן היא ניתקנת.
ע' אוה"ח ויקרא יח ב ד"ה ובזה נבוא, ש"החפץ והחשק ישנו בלב האדם והרצון הוא במוח" וכו'. (הערת הרב שלום הימן). וביאיר אור, למלבי"ם, ערך אַוֵּה: "החפץ מורה על תכונה נפשיית שיתאו אל דבר או שיחשוק לו, אבל רצון מורה רק על תכונה מחשביית, אף כי נפשו מתכונתה אינה חפצה בדבר, ירצה בו מצד שכלו המראה לו טוב הדבר ושלמותו, או כי ירצה בו מצד היושר והראוי".
רש"ר תהילים טו א. "גיל התפרצות השמחה בקול. גול קרוב כנראה אל קול, ומשמש בכלל לביטוי רעיונות והרגשים".
העיר שם הרצי"ה: וע' זהר ויחי רמ "שירותא דחמרא חדוה הוא אתר דכל חידו מיניה נפקא וסופיה דינא וכו'". וע' תרומה קסה, ויקרא ח:. הגילה והרעדה יחד - תהילים ב, ברכות ל:. חידודיה - סנהדרין צד.
שמואל א א טו.
המתעדן ביותר לפי הערך של אור התורה והחכמה שבו - אג' א קלה: "ואל יחשדני כבודו, שהנני הולך אחר הרגש בלא הארת השכל. רק שהנני משנן תמיד, שהרגש הוא יותר שכלי כשהוא עומד במעלתו התמימה, מאותו החזיון הפסיכי שאנו קוראים לו שכל, שאפילו מה שאנו נוטים לאהבת השכל הוא מיוסד ברגש, ואלמלא הרגש הזה לא היו בעלי שכל מתגברים במושכלותיהם, וק"ו שלא היו בעלי מוסר מתגברים במעשיהם הטובים, מפני שהשכל מביא לו את סמוכותיו מעולם אחר, והרגש טובי' גניז בגויה, ואינו צריך להביא ממרחק לחמו; - אבל לעולם לא יבא לתעודתו כ"א לפי רוב הארת השכל עליו". ע"ר ב רצ: "אע"פ שהשכל הוא לכאורה עומד במעלה עליונה מהרגש, אך זהו רק כל זמן שאין הרגש מתעלה למרום עזו, ע"פ כח השכל עצמו, אבל כשהשכל הגביה את מעלת הנפש למדרגה הגונה, אז הרגש מתעלה כ"כ עד הדברים היותר נשגבים, אין כח בשום שכל המתעצם בדברים וצירופי מאמרים להכירם, הם יהיו נרגשים בעומק מצפון הנפש, וההרגשה הרוממה והנעימה לא תכנס בדברים גלויים, ודוקא עם עומק ההרגשה הצפונה יכול האדם לבא לאותה המדה של קדושת החיים, לשם עצם קדושתם, מבלי לצרף עמה תעודות אחרות. כי החיים הקדושים, ההולכים באור ד', היא המטרה היותר נשגבה". ע"ע ש"ק, קובץ ד קז. ע"ע אג' א נד. מ"ה, אמונה, סי' יח.