א

אבא - (פרצוף) - ע' במדור זה, פרצופים.

"אבא יסד ברתא" - ע' במדור זה, פרצופים.

אבי"ע - עשיה - עולם המוחש. יצירה - עולם הצורות - האידיאות°. מקום הצורה° והציור°. בריאה - עולם הבינה° הטהורה°. אצילות - הדבקות במאציל, הא"ס ב"ה. מקור החיים [ח"ר 46, וב"ר שנט].
הבריאה - הוצאת יש מאין. יצירה - כח אלקי, המחבר ומקשר בין חלקים שונים הקיימים במציאות והופכם לגוף אחד. עשיה - גמר הדבר [ק"ת עז].
ע' במדור זה, אצילות, אצילות האלהות. ושם, בריאה, עולם הבריאה. ושם, יצירה, עולם היצירה. ושם, עשיה, עולם העשיה.

"אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה"(1) - ברתא°, התכלית היותר קרובה ומובנה, הנקודה° התחתונה, עתידה לעלות° לרום־חביון° [עפ"י אג' א קמב].
ע' במדור זה, פרצופים, "אבא יסד ברתא". ושם, נוקבא סלקא עד א"ס, עטרת בעלה, באדם.

"אברין דמלכא"(2) - הענינים שחוץ מזו של גדולת°־אין־סוף°, שהם הסברות להגיע על ידן למקור האמונה°, בחילופי המדרגות שבהן, <ויש מהם בגדר "לבושין דמלכא"> [עפ"י א' קכה].

אדירירון(3) - (שם) - הרננה° האדירה של ההויה, כמו שהפיתגוריים היו אומרים ע"ד ההרמוניה של המוסיקה הכללית, <שהוא חזיון נצחי בעמקי הרוחניות°> [אג' א רלא].

אדם עילאה - כל העולמים כולם, מראש ועד סוף, כולם יחד. צדיק־עליון° הכולל כל היצור כולו, <שכולו ביחד שואף ופועל טוב נפלא, אשר כל רעיון לא יכילהו, ומנובלות אורו כל טוב נמצא, וכל עדן° וגן°, וכל נשמה° ועולם מתמלא רוח חיי עדנים, רוח גבורה וקדושה, עד כדי לתן מלכות למלכים, נבואה לנביאים, שירה לשרים, גבורה לגבורים, וצדק לצדיקים> [א"ק ג קז].
אדם עליון(4) כללי - המהות האיכותית של הצורה הכללית של היש הרוחני° ברום המוסר°, ורוממות המגמה° שלו [א"ק ג י].
ע"ע דמות האדם. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מרכבה עליונה, פני אדם. ע' במדור זה, צדיק עליון.

אדם אצילי - צדיק־עליון°, כל העולמים כולם, מראש ועד סוף, כולם יחד [א"ק ג קז].

"אדם קדמאה יהיב חיין לדוד מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון"(5) - בנפש־דוד° אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם. החוט ההולך ונמשך כל כך יורנו להכיר בה רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים, מאור אמת ליעקב ותפארת ישראל. <"והיה ביום ההוא שרש־ישי° אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד"(6)> [עפ"י מ"ר 38].

◊
◊ אדם קדמון, עתיק, אריך אנפין - הן דרגות של אחד° [פ"ה קטו].

"אדם קדמון" - של הקבלה°(7) - ◊ מושג מטפיזי על דבר השכל האלהי, כפי מה שהוא מושג להמחשבה־הכללית° [אג' א קסב].
א"ק לכל הקדומים(8) - התחלה נמצאת מכחו של מחויב־המציאות°, שאין ענינו כ"א אפשר המציאות, ומעלה גדולה מזאת היא חיוב המציאות [פנק' ג לח].
פנימיות° וחיות האצילות° [ק"ה רכ].
סוד ויסוד כל הפרצופים°, החיות העולמית האלהית, והאחדות הכוללת העולמית, הכלולה בצורת אדם גדול [פ"ה טו].
סוד דמות אדם קדמון - כללות כל ההנהגה, הסובבת עד תשלומה, ההטבה השלמה [פ"ה קנא].
ע' במדור זה, "עולם אין סוף". ושם, צחצחות.

ד' חושים דא"ק, ראי' שמיעה ריח דיבור(9) - הנה זה נכיר בהקב"ה, שהוא חכם, רוצה, חי, יכול. אבל אין ערך ושיווי למדות הנבראים עם מדותיו, ע"כ אין ליחסם לו רק בשלילת הפכם. אבל מצד הבריאה, הרי ברצונו ית' לגלות כפי המושג, והמושג אינו בכל אלה בהשגה אחת, כי מושג ענין החכמה בהשגה א', והרצון השגה שני', וכן להלן. אמנם לכאורה מספיק חכם, רוצה, יכול - חי מה מוסיף? אבל חי הוא זולת החכמה בשתים. כי החכמה לא תובן כ"א באמת ושקר, אבל טוב ורע, צדק ועול, זהו מצד החיים האמתיים. ועוד, החכמה לא תשיג רק דברים נבדלים, והוא ית' הרי פעל ארץ וחמרים ג"כ, והכל א' כמעט. והנה חכמה היא ראי', זה פשוט. בינה, היא ענין הרצון, ע"כ היא אם הבנים, ולא ביאור החכמה לבד, דא"כ, היינו חכמה; וזוהי שמיעה, שמתייחסת תמיד אל הרצון, "שמע תשמעו", הכונה לרצות. ריח הוא ענין החיים, כמש"כ רוח חיים באפיו, וקיי"ל מחוטמו. דיבור הוא יכולת, "דבר מלך שלטון", "בדבר ד' שמים נעשו", וכל מעשה בראשית מאמרות כתוב בהם. והמדות בחיים נכללו, ז"א° בחוטם. ויכולת - נוק'° מקבלת מכל אלה, שהרי לפי החכמה הרצון והחיים, כן היכולת [עפ"י פנק' ג לח-לט].
ע' במדור זה, חושים עליונים.
◊
אדריכל(10) - האדריכל° פועל הבנין בעת היצירה בהתפעלה, עד לא הוקמה הבריאה בתיאוריה - הנשמה־העולמית° החיה והפועלת [א"ק ב שנ].
האדריכל העולמי - בורא° כל המעשים, אלוה° כל הנפשות, אדון כל הנשמות°, הנותן נשמה לעם הארץ ורוח להולכים בה [א"ק ב תיז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אמון.
אדריכל - האדריכליות הכמוסה של יפעת עדנת מכונת שכלולי כל עולמי עולמים, בכל נועם° חמדת עדנת פאר° מלכות° קודש° קדשי־קדשים° - התורה־העליונה° מקור עמקי השעשועים° [א"ק ב תמא].

אויר - רום־עולם° [ר"מ לה].

אויר עליון(11) - פורח באויר העליון - מתנשא על כל תוי תיאור ומחשבה מוגבלה [עפ"י פנק' א תיח].

אור - יסוד ואומץ המשכת החיים [עפ"י א"ק ב רצז (ע"ט טז)].
כל יסוד החיים, חיי החיים, זיום° ותפארתם° [עפ"י ע"א ד יא יג].
כח הרוחניות° של השכל הגדול, של החפץ הכביר, של המרץ הנשגב° [מ"ר 296].
ע"ע "אור החיים". ע' במדור זה, אורות.
אור - האור בעצם - אור־חדש° של תשובה־עליונה°, המ"ט שערי° בינה° [ח"פ לב:].
גילוי אמיתת המציאות המשוכללת בהופעת° הקרנת הזרחתה° [עפ"י פנק' א תרלו (ב"א ד יא)].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, אור, זוהר, זיו. ושם, אור, זיו, ברק.

אור - הפנימי - החיים האמיתיים שאין לנו מלה ליחסם, כמו שהם נמצאים במקור־החיים° יתברך שמו [ע"א ג ב נב].
אור - אוצר האור - חיי החיים העליונים, מקור כל החיים ושרש כל ההויות [ע"ר א סז].

אור - (לעומת כלי°) - נשמתו הרוחנית של הכלי <שהוא לבושה° המעשי החיצון> [עפ"י א' קנח].
החיים העצמיים של מחשבת ההויה (לעומת ההויה) [עפ"י ע"ר א כו, וא"ק ד ת (א"ה 1098)].
אצילות האלהות בתור נפש ההויה, (מבחינתה הפנימית), בדיבורים מצד הסתכלות השירית שברוח הקודש [עפ"י א"ק ב שמח].
משמעות עמוקה, תוכן רוחני° [פנק' א תרלז (שי' 6, 25)].
ע' במדור זה, אור פנימי.

אור(12) - כללות הרגשה וידיעת מציאות. ערך ההשגה° והרצון הגמור <כי מה שלמעלה מההשגה האנושית אין לקרות כ"א בשם חושך° מצד ההעלם, וכשיש העלם לחושך של מעלה, נגבל בגדר השגה ונעשה אור> [עפ"י מא"ה ד כא-כב].

אור אין סוף(13) - מקור כל השלמות, המרומם על כל ברכה° ותהלה° [א"ש י ד].
חַי־העולמים°, מקור הכל, אחדות השלם, שלפני־אחד°, המרומם מכל ברכה ותהלה [עפ"י א"ק א טז].
אור עליון, אור אלהים אמת [עפ"י חד' לט].
הבטאה של תחתית הדרגתו של העוצם°, האור המלא כל, המרומם מכל, מקור אור־עליון° [א"ק ב שט].
העצמיות°, הגודל האלהי, השיגוב הבלתי סופי, למעלה מכל גדרי כמות ואיכות. ערך (ה)ערכים של אין ערוך [עפ"י א"ק ב שצא].
שרש השרשים [ע"ר א קמז, קובץ ז מא].
חי החיים המופשט [קובץ ו ד].
רצון° צדיק חיי־החיים°, אור העולמים כולם(14) [ע"ר א פה, א"ק ג קט].
מקור חיי־כל־החיים°, אדון° כל היש ומלא כל ההויה, מקור כל הרחמים° ואב° כל החסדים° וכל גבורות° נעם°, כל פאר° ויפעה° וכל תפארת° קדש°, שומע תפילה° ומאזין עתירה, בלא קץ ותכלית [עפ"י ע"ר א סה].
יפעת גבורת חיי כל מקורי החיים, מלך כל העולמים [א"ק ד תקז].
ע' במדור זה, אין סוף.

אור ההשואה(15) - האורה־העליונה° של ההשויה. אור° המשוה את הטוב° ואת הרע° שיתגלה בעולם־העתיד°, העולם הגדול של הטוב־המוחלט°, שערכי ההבדלה בין טוב לרע מתבטלים בו, מרוב טובו ותגבורת שפעת חייו האדירים [עפ"י א"ק ב תצט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים.

אור° חוזר - במערכת השכל° (לעומת אור־ישר°) - התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם [א"ק א עא].
דרך ההכרה שמלמטה° למעלה° [שם ע].
בחינת אור חוזר - כשמולידים איזה ציור°, אפילו רק דמיוני°, וקל וחומר כשהוא שכלי באיזה מדרגה, והוא הדין כשעושין מעשה, שעל פי סדרי ההגיון המוחלט הוא נובע מאיזה תולדה, הוא מאיר את השרשים שמהם צריך הדבר להמצא [קבצ' ב קלט].
כשמולידים ציור° גשמי, וקל וחומר ציור שכלי הבנתי, וכן כשעושים מעשה, הנובע מן התוכן הפנימי, חוזר, מן הציור או המעשה עצמו, אור אל שורש הנפש, אל המקור של אותו מעשה או מחשבה [מה"ה ד קצט].

אור ישר ואור חוזר - ענין אור ישר ואור חוזר - שצריכין המדרגות להתקשר ממטה למעלה עד שרשם לשאוב מים ממעיני הישועה, ואח"כ חוזר למטה ע"י קישורם זה בזה, ואז נגמר השפע וחיים בנשפעים [ג"ר 112].
אור ישר - ההנהגה שלמעלה מהטבע° [מא"ה ג קפח].
האור הנמשך כמעין המתגבר מן המקור ומתמשך הלאה הלאה [מה"ה ד קצט].

אור° ישר - במערכת השכל° (לעומת אור־חוזר°) - הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר [א"ק א עא].
דרך ההכרה שמלמעלה° למטה° [שם ע].
כשמחדשים שכל עליון, הולך הדבר עד המסקנא של הרגש, של הדמיון ושל המעשה [קבצ' ב קלט].

◊
אור מקיף - הכונה הפנימית של המחשבה שחשבה מרחוק (את) התכלית של החשבון שגילויו של רצון שכלי עליון המתגלה בשלמות גילויו, רצון רוחני המתגלה לנו, יהי' עשוי בזה האופן <שטעמה יותר מופלא באורו מעצם הדבר המתראה>, הרצון המסבב שיהי' זה הטעם עיקרי מפני התכלית שיעשה זה הדבר כשיצורף אל ענין כלל ההנהגה. <טעם זה שיש בתכלית הרצון ומה שיגרום בפעולת הוייתו, הוא יותר גבוה גם מהאור־הפנימי° - מהטעם של הרצון שיש בעצם סדורו> [עפ"י פנק' ג פב-פג].
השקפת התכלית [פנק' ג קיט].
(הארה) הנעלה מגבולות [קובץ ו רמח].
האור החי הנובע מהקדושה העליונה, האור שחודר מן התורה°, מאור עליון הכללי המופיע בעולם [עפ"י קובץ א תתנה].
המושגים מצד היותם בעצמם חוץ לנפש [קבצ' ב יג].
המושגים במובנם העצמי [מה"ה ד קצט].
ע' במדור זה, מקיף, (לעומת פנימי).

אור המקיף הוא בחיצוניות־הכלי°(16) - הסדר התכליתי הכולל, הדרוש אל התכלית הכללית, התכלית של הצירוף בהנהגה הכללית, הפועל מצד המושג לנבראים המשיגים בפעולתו של הרצון השכלי רוחני עליון המתגלה בשלמות גילויו, <ועומד רחוק ממנו> [עפ"י פנק' ג פב-פג].
ע' במדור זה, אור פנימי הוא בפנימיות־הכלי.

אור המקיף יכנס בתוך האור הפנימי - בהתעלות העולם יתחברו שני האורות, ובתוך הפנימי° יכנס כל המקיף°(17) - כל מה שהוא נעלה מגבולות יהיה נקנה להעצמיות הפנימית, לאשתאבה־בגופא־דמלכא° [קובץ ו רמח].

אור פנימי - הכונה הפנימית של המחשבה שפעלה (את) גילויו של רצון שכלי עליון המתגלה בשלמות גילויו, רצון רוחני המתגלה לנו, בסדר זה ואופן זה בהנהגה <שטעמה יותר מופלא באורו מעצם הדבר המתראה>; הרצון של הטעם בעצם עשיית הפעולה השכלית. הטעם שיש בעצם סדורו של הרצון השכלי [עפ"י פנק' ג פב-פג].
הרצון הטוב בפרט באותו דבר עצמו [פנק' ג קיט].
(אור ההשגה) שנקנית לעצמיות הפנימית [עפ"י קובץ ו רמח].
האור שהנשמה° מפכה מתוכיותה [קובץ א תתנה].
מובן המושגים° מצד המשיגים כפי ציורם° בנפש [קבצ' ב יג].
המושגים כפי הופעתם בנפש [מה"ה ד קצט].
אור פנימי - אצילות° האלהות בתור נפש ההויה, (מבחינתה הפנימית), <בדיבורים מצד הסתכלות השירית שברוח הקודש> [עפ"י א"ק ב שמח].
ע' במדור זה, פנימי, (לעומת מקיף). ושם, אור, (לעומת כלי).

אור פנימי הוא בפנימיות־הכלי°(18) - הרצון הקדוש שיש בעצם הסדר העצמי, ששורה בעומקה של הפעולה של הרצון השכלי רוחני עליון המתגלה בשלמות גילויו <הדבק בכלי - פועל בקרוב (ל)זה הרצון> [עפ"י פנק' ג פב-פג].
ע' במדור זה, אור המקיף הוא בחיצוניות־הכלי.
◊
אור הפנימי - כשאנו מסבירים לעצמנו את ענין האלהות - שאין זולתו, וכל המציאות כולה אינה כ"א הארה אלהית, ואותה ההארה היא מתגלה באופנים שונים באופק המגולה הפרטי אע"פ שהגילוי אחד הוא לגבי האלהות המגלה. הציור שהאלהות היא הכל ממש, שגם פנימיות כל ההויה היא רק הארה אלהית [עפ"י פנק' ג שלה].
ע' במדור זה, פרצופים, אריך אנפין.

אור מקיף - כשאנו מסבירים לעצמנו את ענין האלהות - ההסבר של ההקפה החיצונית של האלהות את המציאות. (ש)האלהות ביכולתה המוחלטת יצרה הכל והיותה מאין ליש, והיא שומרת את הכל מחוצה להם, כעין היקף השומר את המוקף על ידו [עפ"י פנק' ג שלה].
ע' במדור זה, פרצופים, זעיר.

אור מקיף קטן מאור הפנימי(19) - (בהסבר ענין האלהות, לפי השיטה הפנטאיסתית) - ההסבר של ההקפה החיצונית של האלהות את המציאות הוא ציור נמוך מהציור שהאלהות היא הכל ממש, שגם פנימיות כל ההויה היא רק הארה אלהית [עפ"י פנק' ג שלה].
ע' במדור זה, פרצופים, אריך אנפין. ושם, זעיר. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אלהות, שני דרכים בהכרת האלהות.

אור מקיף גדול מאור הפנימי - (בהסבר ענין האלהות, לפי השיטה המונוטאיסתית) - ההארה האלהית שבתוך ההויה היא מוגבלת בגבולי ההויה, והיא נובעת מהארה עצמית העולה מעל כל גבולי ההויה, כענין של האלהות המתעלה מעל ההויה שהתהותה ע"פ יכולתה. ומצד העולמות, שהם הויה חדשה וחוצית, שהם מחלקים בין שני הערכים הללו, בודאי שערך הפנימי המוגדר, קטן הוא מערך המקיף הבלתי מוגדר [עפ"י פנק' ג שלה-שלו].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, אלהות, שני דרכים בהכרת האלהות.

◊אורות - מקורי החיים [קובץ א שנט].
אורות - רעיונות° [א' כג].
כשידובר בספירות° מצד שמביאים לקבל אור יותר מופלא [עפ"י פנק' ג קסו].
אורות קדושים° - ההויות העדינות, שברום האצילות° העליונה, המתנוצצים על האדם, ורוחו° מתעלה° על ידם, מתוך היסוד הכללי של הדבקות־האלהית°. מלאכי־מרום° [עפ"י ע"ר ב עז].
פלגות נהרי אורותיה של עריגת הנשמה° לעצמיות° האלהית° - האידיאלים° היותר נשאים, שהם הולכים ושואבים תמיד עלוי° וצחצוח° ממקור העצמיות° העליונה° [מ"ר 507].
אורות עליונים, אצילותם° ברוממות תעודתם(20) - מטע־ד'°, האידיאלים° הכלליים שהם המגמות° העולמיות כולן [עפ"י ע"ר ב קנח].
אורות העליונים - אור° החיים° של אחר התקון° השלם של כל העולמים°, אחר תחית־המתים° ויום־שכולו־שבת° [עפ"י א"ק א י, רפ].
אור החיים של אור עולמים שלאחר תחית המתים, של גילוי עדן° עולמי־עולמים°, במקור חייהם, כי עמך מקור־חיים° [שם].
ע' במדור זה, מוחין עליונים. ע' במדור מלאכים ושדים, בהגדרות מבוא, נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליות, סבות, עלולים, וכיו"ב.

אורות לעומת ספירות - ע' במדור זה, ספירות נקראות בשם 'אורות' ובשם 'ספירות'.

"אורייתא מבינה° נפקת"(21) - עומק החכמה שורש־התורה° [מ"ר 441].
ע' במדור זה, שכינה עליונה.

"אורייתא מחכמה נפקת"(22) - ההוראה התורית° ממכון החכמה° יוצאת היא, והיא מנתחת את כל קויה לפרטיהם ולפרטי פרטיהם [א"ק ב רפה].
התורה שהיא חיי נצח, יסוד הכל, (היא) הארת החכמה האלהית בכללות כללותה [קובץ ז ק].

אות - (ביחודים° וכונת° שמות°) - מבטאה את רקע העולמים° בעצמם [ב"א ד א 22 (ג"ר 126)].
ע' במדור זה, נקודה. ושם, תיבה.

"אות המיוחד שלו בתורה"(23) - אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, שעפ"י שורש נשמתו של כל אדם. צרור־החיים° שלו, מסלולו המיוחד, אורח צדיקים המיוחד שלו [עפ"י א"ק ג רכא].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

אותיות - כ"ב אתוון(24) - כלל ההנהגה [ג"ר 29].
סדרים לגילוי המאורות°, <ויש גילוי מצד השמיעה° וגילוי מצד הראי'°, הרי ב' אותיות לכל ספי'°, ואחת הכוללת ענין חיבור האורות להאותיות בתחילת המחשבה, ואחת בסוף המעשה, הרי כ"ב> [פנק' ג צ].
ע' במדור אותיות.

""אז תתענג על ד'" על ד' דייקא" - ע' במדור זה, ""על ד'" על ד' דייקא".

אחרית(25) - (לעומת הראשית° בתורה) - שפע הפועל ית' שיוציא אל הפועל את ההכנה שבתורה° [עפ"י מ"ש צב].
השפע שנותן השי"ת בתורה כדי להוציא אל הפועל הבריאה כולה, וזה הכח הוא ההבטה בתורה שהיה מסתכל° בה וברא את העולם [עפ"י שם].
אחרית - (לעומת הראשית° בעולמים) - תחתית עומק ירידת° שפלותם (של) כל עולמי עד° [ע"ר א ח].
אחרית - (לעומת ראש־קדם° הנשמות) - אחרית ההסתעפויות (של נקודת שתילת הנשמות) המתגלות בכל הדורות ובכל הזמנים [ע"ר ב קנח].
אחרית - (לעומת הראשית° בערכים°) - המעשה המתוה את העולם והחיים. ברתא° [עפ"י א"ק א רז].
אחרית - (לעומת הראשית° ביהדות°) - סדור החיים המעשיים וההסתכלות העולמית הפנימית°, המיוחדת לישראל°, שהיא צריכה המון מעשים, מצות°, ומנהגים מיוחדים, המשתלשלים מתוך השורש הכביר העליון° של הראשית, מקבלים ממנו השפעה ומשפיעים ג"כ עליו, כדרך שבריאות־הגוף משפיעה על חיי־הרוח° [אג' ב קיט].
אחרית - (לעומת הראשית° בחיי־הרוח°)(26) - כל דבר נעלה בחיי הרוח°, המתפשט במציאות, מוכרח שיהיו לו אלה שני היתרונות: היתרון האחד הוא מעלת בטחונו וחוזק מציאותו; הבטחון והאמץ - הברית°. והשני מעלת חפשו° ויסוד מציאותו מתוך רצון מלא נדבה, שהוא הגילוי האידיאלי° שלו; החפש והנדיבות - החסד°. ההכרח של הכריתות הבריתית° הוא הראשית, נדבת החסד החפשית ברום עוזה היא האחרית [עפ"י ע"ר א פג־ד].

"איהו וחייוהי וגרמוהי חד בהון"(27) - האחדות העליונה והמופלאה שברום האצילות°, שהאורות° והכלים° הם מתכן אחד, מסוג אחד ומענין אחד [קובץ ח קצב].

"אין" - רז ההגבלה, הרצון° הקדום° להגביל את היכולת°, הבא לבסס את החכמה° <הבאה לסדר איך מנצחים את כל הגדרים° והגבולים°, כלומר המניעות, ואיננה בציור° כי אם בהגבלת היכולת> [עפ"י ע"ט טו].
"אין" - "חושך"°, התחלת המושכלות הנאצלות מצד עצם מציאותן בצורתן האמיתית, והוא הרגש הכהה הנשגב°, שהוא יקר, מצד רוממות הנושא, מכל רגש בהיר שבעולם שבנושאים מוגבלים°, "כי עמך מקור־חיים° באורך° נראה אור" [א"י מב].
יסוד ה"אין" - יסוד האמת, שאפסו דיבורים וציורים° מצד עצמות כבודו [פנק' א רס].
ע' במדור זה, סכלות מעט. ושם, כתר.

"אין בטובה למעלה מעונג°"(28) - גודל הידיעה הפנימית והדבוקה מאד ביודע מענין הטובה, הוא גמר הטובה. גודל הטובה שלא יצויר יותר מזה כלל - השגתו ית' וידיעתו הדבקה בנפש (שהיא) השגת דרכיו° והנהגת חסדו בנבראים עצמם, שיש לזה עילויים לא"ס <ולא שיוכלו הנבראים להשיג את עצם כבודו, כי ידיעה זו היא למעלה ממצבם והנהגתם, שהרי הנהגתם, על כרחך, היא הנהגת נבראים, וזאת היא גמר הטובה להם, המעולה מאד, שמצד שהם נבראים מוצלחים, שיש להם בורא גדול ונורא, השם הנכבד ית' שמו. כי ידיעת השגה שמביאה טובה למשיג וחסד - אינה כ"א ידיעה שלפי הנהגתו, ולפי זה ההשגה העצמית בו ית' אינה בחק חסד לנבראים מצדם> [עפ"י פנק' ג קסו, קסח].
"אין למעלה מעונג" - (משום ש)העונג נמשך מצד הידיעה בשלימות הרצון־האלהי° <עליו אין ליתן טעם בהכרח של חכמה° כ"א> והוא מצד עצמו בתכלית השלימות, (כי הוא) העדן° האמיתי (ה)ראוי להמצא מצד שלימות עצמו במציאות ואינו צריך טעם על תכלית מציאותו [עפ"י ע"א א ה קכג 168].
ע"ע עונג. ע' במדור זה, צמצום. ושם, "עולם חסד יבנה".

אין סוף(29) - השלמות המוחלטה והנצחית [מ"ר 34].
השלמות המתעלה מכל עומק הדר° עז° [א"ק ב תקכח].
מה שכוונו (חז"ל) בכלל בתעלומת א"ס - מצד עצמותו ית"ש, (ששם אי־)אפשר להמשיל שום משל ולדבק שום רעיון [עפ"י מ"ר 521].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהים, (לעומת אלהות).

אין סוף(30) - השלמות התכליתית [ע"ר ב סג].
בטוי נפלא שאמנם איננו כי אם גלוי עליון, טמיר ונשגב, המורה על עלום עליון, שכל חמדת כל ההויה לו תערג ואליו תתרומם ותנשא, ממעל לכל כמיסה, ולעילא לעילא מכל גניזה של שלילה רוממה, המתעלה מכל רזי הדומיה, "אדיר במרום ד'"° [עפ"י חד' סז].
מקור חיי החיים ומציאות המציאות, תכלית מלא הכח והשלמות [עפ"י קבצ' ב נב].
מקור הכל, ומקור כל המקורות, אור העליון, ראשית כל ראשית, ומקור כל ראשית° וכל אחרית° [פנק' א תפד].
האורה־האלהית° הצפונה השופכת אור־חיים° נצחיים° על כל מערכות ההויה כולה [מ"ר 119].
ע' במדור זה, אור אין סוף. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהים, גדולת אלהים. ושם, אלהי ישראל.

אין ראשית(31) - מרום התעצומה, עומק מקור כל מקור, נעלה מכל הוית הויי הויות, (אשר) שם אין שרעף, גם בערכי° הערכים הבלתי נערכים [א"ק ב תקכח].

"אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"(32) - כמיות החומריות° שבתכונת הרע° שאין לה יחש של התפשטות, לא במקום, ולא בזמן ודורות, ולא ישא דור מדור את פרי רוחו ואת שרשי נטיותיו להפרותם. כי המקרים הרעים המתילדים בתכונת הרע, עוצרים את כח הפרייתו להיות הולך ומתפשט לדורות, <כי עד מהרה יראה הדור הבא כי שקר נחלו האבות אשר רדפו רוח, וכלו ימיהם בכמות החמריות וגסות החושים לבדם> [עפ"י ע"א ד ו צד].
הכפירה° אין לה אידיאל° אמתי, היאוש והתהו אינם נותנים מאומה [א' קכח].

"אל יבא בכל עת אל הקודש" - שפירש בזוהר(33) שאין ליחד כל עת אל הקודש - עיקר ההתגלות שיש בהנהגה שמתראה לנו על ידי חליפות הזמנים, אי אפשר לומר על כל מה שמתגלה, שמנצח באיזה זמן, שזהו ראיה שכך הוא דרך ד', ושצריך ללכת עמו. כי אם לפעמים מתגלה הזמן בצורה כזאת שצריך דוקא ללכת כנגדה ולהרחיקה. על כן אל יבא בכל עת הקודש, כי אם יבחין תחילה, אם המתגלה בתוך העת הוא באמת דרך־ד'° צריך להרחיבו ולקשרו בכל דרכי ההוראה והעבודה, ואם מה שמתגלה הוא נגד דרך ד' היסודית צריך להרחיקו ולעלות במעלה אחרת ולבא על ידה אל הקודש [קבצ' ב קג].

אלהות - עולם האלהות - עולם האצילות° [עפ"י א"ק ב תמב־ג].

"אֹמֶן" - ע"ע אמונה, "אֹמֶן".

אמוראים, מבחינת אלהים דקטנות(34) - בוני העולם לשכלול הפרטים [קבצ' ב קיא].
ע' במדור תורה, תלמוד. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמודה של בבל.

"אע"ג דאית ליה מזוני לא ייכול עד דיתיהיבו מבי מלכא"(35) - כל הדברים המגיעים בצרכים הגשמיים באופנים טבעיים הגלויים, אינם מיושרים ומותאמים לתשמישו של אדם והעלאת מהותיותו, כי־אם בבואם לידי אותה ההכרה של יד־ד'° [קובץ ה נח].

אצילות - אצילות האלהות - נפש ההויה(36) [א"ק ב שמח].
האצילות העליונה - אור חיי ההויה כולה [קובץ א תתעב].
צרור־החיים° העצמיים [קובץ ג קעט].
האצילות האלהית°(37) - מקור כל ההויה כולה, כל החיים, כל היופי°, כל העז°, כל הצדק°, כל הטוב°, כל הסדר, כל ההתעלות°. האצילות האלהית, היותה ומהוה את הכל, אין קץ לחפש° שלה, אין סוף לאחדותה°, לעשרה ותמותה, לזהרה° ושפעת° כוחותיה וגוניה. כל ימי השירה°, כל פלגי נחלי ההכרה, כל עזוז° החיים, כל השחוק ושמחת העדנים°, הכל ממנה הולך ונוזל, בכל היא משפעת את הדר° נשמת נשמתה, בכל מורד עמוק עד עמקי תהומות מגעת הופעתה, כבודה ותשועתה° [א"ק ב שמט].
כללות ההויה האצילית, העליונה - הרום האין גבולי בכללותו. שורש כל היש ומקור כל ההתהוות°, מעין העז° של כל החיים, של כל הכח המתעלה ומתנשא. האור° הכללי המחולל כל ומקיף כל [עפ"י ר"מ סו־ז].
מרומי האצילות - הרוחניות° המנצחת את כל, בתפארת° עזוז° קדושתה [ע"א ד ט טז].
רום המעלה האצילית - יסודה הפנימי° של המחשבה°, השואפת להכלל בכל, ליחדא שמיא וארעא, לרומם ולנשא את כל היקום, לקשר ולעלה את כל מה שנפרד ונשפל [ע"ר א קנד].
עולם האצילות - רום־עולם°, עולם האלהות°, מקום שאין סתירות°, גבולים° ונגודים, רק אושר° וטוב°, ורחב באין תכלית [עפ"י א"ק ב תמב־ג].
שם השם° הנקרא על שם האצילות - האידיאלים° הנשגבים ונחמדים מעולם עד עולם [ע"ה קלח].
מרום אצילות ההויה - האחוד הגמור של כל התכונות, המדות, הנטיות וההויות, עד שכל כעור מתיפה וכל רע° נהפך לטוב° וכל דין° וגבורה° מתמתק לחסד° עליון° גמור ובהיר [ע"ר א קמט].
סוד האצילות - יסוד הציור° האלהי° הפנימי° ברום־חביונו° [קבצ' א קנד].
ע' במדור זה, בריאה, עולם הבריאה. ושם, יצירה, עולם היצירה. ושם, עשיה, עולם העשיה. ושם, אבי"ע. ע' בנספחות, מחקרים, אצילות.

אצילות - טוהר°, וגדולה° עליונה° [א"ק ג קנו].
אצילות - האצילות - האידיאליות [א"ק א עט].
מרום האצילות - מקום° המחשבות הנשאות והשאיפות הנשגבות, שהדומיה תהילה שמה, מקום שלות הקדש° מכון אהבת כל היש, וכבוד היקום כולו [ע"ר א רא].
ע' במדור זה, בריאה, עולם הבריאה. ושם, יצירה, עולם היצירה. ושם, עשיה, עולם העשיה.

אצילות - הרע שבאצילות (בחיים הרוחניים) - תשוקת ההשגה שאינה מתמלאת [עפ"י א"ק ב תנט].

אריאל - "צורת האריאליות הנשמתית שבקרבנו" - מלשון "ארי" מיסוד הקודש־העליון° "ארי דבי עילאי"° שהיא גבורת־החסד°, "פני ארי' אל הימין°", ואור° החכמה° אצור שם. והאדם בהיותו כדוגמא של מעלה, עוז° גבורתו הוא בתעלומת נשמתו, המתיחדת ברעותא° סתימאה עם קונה ויוצרה ב"ה, שאז הוא צדיק ככפיר יבטח [אג' ג רז].
האריאליות הנשמתית - זיו הגבורה של אריה דבי עלאי, ממשלת החיים העליונה שאינה חתה מכל מכשול, כי עמה מקור חייה, ומגדל־עז־שם־ד'° אצור עמדה, שהיא שרויה במהות הנשמה החושבת והמציירת, באין מפריע, לשגוב ורוממות [ר"מ קס].

אריך אנפין - (פרצוף) - ע' במדור זה, פרצופים.

אתערותא דלעילא(38) - חופש° הרעיון והציור° העצמי הבלתי מוגבל שעל ידם מתגלה הטהרה°, והסדרים המעשיים וכל חלקי המוסר° מתעלים° [עפ"י קובץ ו רנו].

אתערותא דלתתא(39) - הסדר המעשי המתוקן°, המוגבל בגבולותיו הנובעים ממקור עליון, הגורם לבנות את היכלי הרוח° העליונים° בעזם° וטהרתם° [עפ"י קובץ ו רנו].
עמל ויגיעה וזכות [עפ"י פ"ה תלט].

אתרא דיראה־עילאה°(40) - השגוב° העליון° של השלמות האלהית הנוראה, שהוא האידיאל° של הבריאה, היסוד של ההויה כולה [עפ"י א"ק ב תקלב־ג].

  1. תהילים קיח כב. זוהר ח"א כד.: "לסלקא לה, לגבי דאתמר בה "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין סלקא ובגינה מלאכיא אמרין אי"ה מקום כבודו". ובקל"ח פ"ח, פתח קד: "רדל"א [...] היא שורש למקבל, סוד זה הוא, אשת חיל עטרת בעלה. שהיא השכינה, שזה כח השכינה, שנקראת אבן דזרקין לה עד א"ס, והיינו כי היא תחלת המחשבה. והמדות לא נמשכו אלא בעבורה על ידי חד"ר. נמצא כי כל התיקון ביד המקבלים, שהם המגלים היחוד בעבודתם. ונמצא שזה מה שנקבע ראשונה, ואחר זה נמשכו המדות לפי ענינה. ולכן כל ההתעוררות - ממנה, וכל התיקון תלוי בה, כידוע בדברי רשב"י זללה"ה בכמה מקומות".
  2. אברין דמלכא, לבושין דמלכא - ת"ז (מהדורת וילנא) לב:, זוהר ח"ג קי. במורה נבוכים, ח"א פס"א "ידענו שהשמות הנגזרים הם לפי יחס הפעל אליו או לפי ההישרה לשלמותו".
  3. היכלות פרק יד. ת"ז קלט. ע"ע ברית מנוחה ז., פי' ר"י הארוך בר קלונימוס, האשכנזי (המיוחס לראב"ד) לס"י, פ"א סוף מ"י ד"ה ורוח אחת מהן, עקדה שער יב. קול בוכים לגלאנטי, ב י, עה"פ ישבו לארץ זקני בת ציון, דף כט.. י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"א ג וביד יהודה שם, ס"ק י. יערות דבש, ח"ב, הספד בק"ק מיץ ח"י אב תקט"ל, ד"ה מחכמת המוזיקא. ס' הברית, ח"א מאמר יז פרק ט, ד"ה ויהי בימי (דף צא.:). פאת השלחן, הקדמת המחבר, דברי הגר"א בענין חכמת המוסיקא. קונטרס ההתפעלות, ליקוטי באורים לר' הלל מפאריטש, מהדורא קמא, דף ט: ושם דף נא:. מלבי"ם, בראשית א יד תורה אור, תהילים צב ד, קמד ט, איוב לח ז, ושם שם לז. ק"ה עמ' מט, נב, ובחוברת מלחמה ושלום לרד"ך לט:. ע"ע מורה נבוכים, ח"ב פ"ח.
  4. ע' תולעת יעקב, סוד תפלת ר"ה לד: ד"ה אתה בחרתנו. עבודת הקדש לר"מ ן' גבאי, חלק התכלית, פרק כו "וכשפרקי המרכבה העליונה מתחברים ומתיחדים בקשר אחד וחבור אחד הכל עולה ונקרא בשם אדם לפי שהוא כולל כלל השמות והמאורות העליונים הנכללים ביחוד". ע"ע שפע טל, הקדמה בן מאה שנה. פתחי שערים, נתיב הצמצום, יא "וכן עולם האצילות שהוא הראשון אשר נעשה בדמות אדם ר"ל עומד להיות מסודר בהנהגותיו לפי עבודה של האדם ולפי בניינו".
  5. זוהר ח"א צא:
  6. ישעיה יא י.
  7. ת"ז (מהד' וילנא) קלח. שער השמים לר"א אירירא, מאמר שלישי, פ"ט: "מאין סוף הוא הסבה הראשונה בלתי מסובב מזולתו האציל והמציא ממנו בלי שום אמצעות כלל אל אדם קדמון הוא השכל הנעלם והמחשבה האלהית וממנו זה אחר זה האורות העליונות אשר נתפשטו בה׳ פעמים י׳ ספירות המה החיות והנשמות וכמו שאמר אליהו ע״ה שקיום וחיות האצילות שהם ע״ס בלי מה המתפשטות בחמש פרצופין או מערכות ע״ס של עתיקא קדישא אבא ואימא זעיר אנפין ונוקביה ופה יעמוד העצמות המתפשט מהמקור העליון ע״י המדרגות האמורים". מאמר הויכוח לרמח"ל סי' קמ (שערי רמח"ל עמ' פט): "עוה"ב הוא למעלה מן האצילות, חוץ מן העבודה. והנה לענין זה נמצא עולם א"ס, נקרא אדם קדמון וכל מה שתלוי בו". "הכוונה התכליתית הגמול לעתיד לבוא". "שכן כל חפצו של האדון היחיד אינו אלא להטיב, והנה מדת טובו זאת הוא הענין הראשון, והיינו א"ק והתלוי בו". ושם סי' קמו (שערי רמח"ל עמ' צא): "כללות כל ההנהגה שתחילתה במחשבה - עולם הגמול, ואח"כ כל שאר הזמנים שקודם לו במעשה, כללות כל זה הוא מה שקראנו א"ק". ובקל"ח פ"ח, פתח יב: "א"ק, שהוא כללות הכל, הוא כללות סדר זה של דמות זה. וכו'. וכל מה שיש במציאות כולו ביחד, בין בבריות, בין בהנהגה, אינו אלא סוד דמות זה שלם". פתחי שערים, נתיב אבי"ע, כב: "א"ק שהוא סוד המאורות הפועלים לפי הנצחיות כפי השכר של העבודה".
    סוד ויסוד כל הפרצופים, וכו', בצורת אדם גדול - בפ"ה בקל"ח פ"ח, פתח יב, הביא הרד"ך את דברי שער השמים לר"א אירירא מאמר ששי, פ"ד: "כמו שהאדם, כולל בו כל הדברים, כי הוא עולם קטן, כן אדם קדמון בעליונים כולל כל עלולי הסבה הראשונה והכללית והוא עולם גדול, גבוה ושלם. כולל הע"ס, חמשה פרצופים, והחמש עולמות". ובק"ה עמ' רכ מסיים את דברי ר"א אירירא שם: "קבלתי מפי החכם סרוג ע"ה, שאדם קדמון ואורותיו הם פנימיות וחיות האצילות, הפנימיות והחיות, המחיה את ע"ס הנאצלות". וכן בטעם עצו על משנת חסידים ב.: "א"ק וכו' הוא סוד הויה הפנימי הראשונה. ועליו נאמר אני ה"ה לא שניתי. כדרך כל נשמה שאינה משתנה. כי הוא נשמה השורה תוך אדם דאצילות, ומתיחד עמו על ידי עתיק".
  8. ת"ז מב. ושם קכ.
  9. ע' שערי רמח"ל עמ' שסד, אגרות פתחי חכמה ודעת סי' ד. פתחי שערים, נתיב עיגולים ויושר, ב: "העולמות שבא"ק הם עד אין סוף זה למעלה מזה, שכל עולם הוא עולם שלם מענפים ושריגים ועלים ופירות, כולל כל הענין שבכל העולם מצורך העבודה והתיקון שנעשה על ידו לכל א' לפי עבודתו ומדרגתו זה למעלה מזה, שאין צדיק דומה לחבירו וכל מצוה מתקן תיקון אחר בבריאה, שהם העולמות שמנחילים לכל צדיק וצדיק לפי ערך מדרגות עבודתו ותיקונו. וכל אלו שרשים עליונים מאד הוכנו הכל בא"ק הזה שהוא הנושא של כל מקום החלל וכל ענין הצמצום נעשה ברצונו ית'. ובכל זה אין לנו השגה כלל ולא לשום נברא בעולם. והוא סוד הפנימיות של א"ק, ואין אנו מדברים רק מזיו הנשפע ממנו דרך ד' החושים רשר"ד (ראיה שמיעה ריח דיבור) וכו'. והוא סוד ההכנות לנבראים. וגם בזה א"א לדבר רק בדרך רצוא ושוב מה שצריך בשביל החקירה מאצילות ולמטה, והיאך יצאו מן הכח אל הפועל עד שנתקנו בציור הראוי לתחתונים להנהגתם ושפעם ופעולתם. והבן".
    חכם, רוצה, חי, יכול - מורה נבוכים ח"א נג: "אזכר לך מה שהכל מסכימים עליו ויחשבו שהוא מושכל וכו'; והם ארבעה תארים, חי, יכול, חכם, רוצה. ואמרו, שאלו ענינים שונים ושלמויות, אשר מן השקר שיהיה האלוה נעדר מהם מאומה, ואי אפשר שיהיו אלו מכלל פעולותיו".
  10. של"ה, בית ה' דף ה.: "שורש השש קצוות והנהגת פעולת העולם ע"י מלכות נקרא במדרשי רז"ל אדריכל". ע"ע קהילות יעקב ובפרדס לרמ"ק, בערכי הכנויים, ערך אדריכל. ובפתחי שערים, נתיב אורות אח"פ דא"ק, י: "המלכות נוקבא דז"א שהוא האדריכל הבונה כל עולמות בי"ע". ובמשך חכמה, בראשית, עה"פ נעשה אדם בצלמנו, "משל האדריכל הוא כח האלקי המצמצם לתת מקום לבריותיו להיות חפשים ולבחור כאשר ירצו והמקובלים ומהם הרמב"ן דברו בזה נשגבות ויובנו לפי דברינו". אמנם בתורת העולה לרמ"א חלק ג פרק ד: "הנה קראו להנהגה זו הכללית שעל ידו מנהיג הקב"ה את עולמו אדרכיאל וסרסור, והוא הלב שהוא רצונו של הקב"ה". "ואפשר עוד לומר, כי חכמים ז"ל, הבינו ענין "ויתעצב אל לבו" על דבר נפרד והם השכלים, המלאכים, אשר הקב"ה פועל על ידיהן בעולם התחתון, והשכל הפועל הנקרא שר העולם נקרא אדרכיאל וסרסור והמניקת הנרדית".
  11. ע' במדור זה, מלוכה עליונה, מלכות־אין־סוף במובן העליון, ובהערה שם.
  12. פתחי שערים, נתיב הצמצום, ג.
  13. בנובלות חכמה ליש"ר מקנדיא, עלה ב: "ההויה הראשונה אור א"ס ב"ה. ובהיות הויה זו הראשונה והמעולה שבהויות היתה בשפע רב מהתפשטות רחמיו אשר אין בהן מחשבת צמצום או דין כלל, על כן קראו חכמי הקבלה הזרע רב הזה 'עולם א"ס', ר"ל שיספיק שיבראו ממנו עולמי עולמים בלתי בעל תכלית, לא שהם בפועל עולמות בלתי בעל תכלית. ומחוייב היות כן ר"ל בלתי בעל תכלית בכחו, כי כח הבן ככח האב, שאין כילות וצמצום במקום שכולו חסד ורחמים, והוא בכורו ראשית אונו לו משפט הבכורה. ומכאן ואילך צור תעודה חתום תורה בלמודינו, אין לנו עסק עם האב הרחמן ב"ה כי נורא מהביט אליו לרוב העלמו ואיומו, אלא עם זרעו, כי כל הפעולות נייחס לשם א"ס ב"ה. והשם הנכבד והנורא הזה יקראוהו חכמי הקבלה בשם 'אור', בגמטריא: 'אור' 'אין סוף' שוים, כי שמש ומגן ה', שמהמאיר לעולם כולו בכבודו יצא האור יקרות הזה, כי לא מצאו שם יותר נאה לזכותו ויופיו ורב תועלתו ומכוון לגדולת הא"ס מזה, כי מכל החסדים אשר עשה עם עבדיו אין דבר חשוב כאור, ר"ל שמשמחת לב, והוא יקר שבמוחשים כולם כי הוא המגיה חשכנו ומוציא כל הברואים מחשיכה לאורה ובאורו נראה אור בחכמה באמת".
  14. אור אין סוף - אור העולמים כולם - ע' אור החמה לרא"א, יתרו, ריש פרשת ואתה תחזה: "בורא כל עלמין יורה על הא"ס, וסתם עלמין בבינה שהיא נקראת עולם". בדומה לזאת ובהתאם לכך, נראה לחלק כערכים שונים גם במקומות בהם משתמש הרב ב"כל־החיים" וב"החיים", ע' בערכי "חיי החיים" לעומת "חיי כל החיים", וכן בערכי "מקור חיי החיים" לעומת "מקור חיי כל החיים".
  15. בפי' הראב"ד לס"י פ"א מ"א: "האחדות השוה ביחוד האמיתי בין צדיק לרשע במחילתו". ושם מי"ג: "שהזכיר ד' עומקים של ראשית, ואחרית טוב ורע והשוה אותם באחדות השוה וכו' והתחיל בעומק רום בחולם הרומז לכ"ע אשר הוא כל ההשוואות וכו'". ס' אוצרות חיים, שער אדם טנת"א פרק א: "בבחינת הראש אין אנו מזכירין לעולם בחינת אחור ובחינת פנים, לפי שבמקום שאין שם נקבים וחלונות אז יוצא האור כולו שוה מכל הצדדים ומאיר בשוה". פתחי שערים, נתיב אח"פ דא"ק, טו: "בבחינת הגלגלתא, שם אין פנים ואחור ולא ימין ושמאל כלל, אלא האור הוא בשוה בכל צדדים, כי לפי ששם הוא בסוד נשמה לנשמה וכו'". וכן שם פתח יח. ובאדיר במרום ח"א עמ' קז: "והענין הוא כי הם ב' מיני הארות, המין הא' הוא, שאור אחד בהתפשטו אינו מניח גילוי לשאר האורות. והמין הב' הוא, ששום אור אינו מעכב זה על זה. וסוד הענין הוא כלל ופרט. כי הכלל כולל הכל כאחד, והפרט מבדיל כל דבר בפני עצמו. והמין הא' גורם הזמן, כי הרי אור האחד יעכב על חבירו, ובעוד שהוא מתגלה אין האחרים מתגלים. והמין הב' גורם ההשואה, שהרי כל האורות מאירים בבת אחת". עע"ש. ובקל"ח פ"ח, פתח כט, ביאר את עניין קו הא"ס המאיר בתוך הפנימיות של ספירות הרשימו, בסוד נשמה לנשמות, ומצד זה הוא שוה בכל המדרגות לגמרי, שאין השינוי בקו אלא בלבוש שלו שהיא הנשמה. עש"ע בפירוש הפתח, חלק ד. ע"ע לשב"ו ס' הביאורים, דרוש עיגולים ויושר, ענף ב, י-יב.
  16. ע"ח שער ב ענף א, ושם ענף ג. פתחי שערים, נתיב עיגולים ויושר, ט.
  17. ע"ח שער ו פרק ב מ"ת: "כי הנה אוה"מ חשקו ורצונו הוא להתחבר עם או"פ". ע"ע פתחי שערים, נתיב עיגולים ויושר, ח, בית נתיבות ד"ה וע"פ הסוד ענין הלויתן.
  18. ע"ח שער ב ענף א, ושם ענף ג. פתחי שערים נתיב עיגולים ויושר, ט.
  19. ע"ח, שער המלכים, פ"ב: "אור פנימי גדול מא"מ". ע"ע קהילות יעקב, או, ד"ה, אור מקיף הוא יותר גדול מאור פנימי. ושם ד"ה ב' והרב בע"ח שער המלכים פרק ב' כתב כי בעתיק האור פנימי גדול מאור מקיף שלו.
  20. עפ"י מאמר הויכוח לרמח"ל סי' קכב-קכז (שערי רמח"ל עמ' פב-פג): "בין בבריאת העולם, בין בהנהגתו, הקב"ה פעל בדרך בני־אדם שעושים הדברים מעט מעט. (בספר חוקר ומקובל מוסיף: בכח חזק לפעולה גדולה, ובכח קטן לפעולה קטנה). כן כל המציאויות עשאם ועושה אותם בהדרגה זאת. בדרך משוער. ועל כן יש לנו מקום להתבונן בהם. וחלקי הדרך הזה ומשפטיו הוא מה שאנו מבינים. לדרך ההדרגה אנו קוראים ספירות. ונמצא לכל פעולה ופעולה שנמצאת בתחתונים - שורש אחד בדרך ההדרגה הזה. בהבנה ובהסתכלות נבואית רואים כל חוק שאנחנו מבינים בדרך ההדרגה - אור אחד. נמצאת עתה כל ההדרגה מפורשת באורות".
  21. זוהר ח"ב קפג. ס' הבהיר אות קמג וראה אור הבהיר שם ס"ק א. ובשערי אורה, לר"י ג'יקטיליה, השער השני, הספירה התשיעית "סוד התורה שנמשכה מן הבינה, בסוד ספירת חמישים יום כנגד ספירת חמישים של יובל". ובשמו"ר פר' ל ה "ואם זו התורה שנאמר אל תטוש תורת אמך". ומה שלכאורה קשה מא"ק ב רפג־ו - ע"ש בזוהר פה. ולקוטי תורה לרש"ז, לסוכות דף פ. (הערת חיים וידל). ובשער מארשב"י פ' תזריע: "חכמה, 'כולם בחכמה עשית', אין פירושו שהחכמה היא העושה, אלא שהחכמה בהיותה מתלבשת בבינה עושה הבינה כל המעשים". ומו"ר הרצב"י טאו הסביר עפ"י דברי הרב, שהכונה כאן שייכת לענין אג' א צד "שהתורה א"א להבין על בוריה אם לא יהיה הרגש ג"כ מוכשר כראוי, ע"כ צריך להסתייע עם הכח המיוחד להרגיש דברי־אלקים־חיים". ואמנם בא"ק ב רפד "ממקור החיים, שהוא למעלה מן החיים, שואב ישראל את רוחו, וממעל לכל ערכי עולמים מרחף הוא לתפקידו. אמנם כדי להאיר הארת החיים בכל הנשמות, ובכל מרחבי עולמי עד, הרי אור הקודש של תוכן היש המוחלט מופיע בעדו במלא כל מילואים, ונחלי עדנים שוטפים וזורמים ברוח בינה, אשר בדברי אלהים חיים, שעל ידם שואבים הם כל צמאי נהרת הקודש את אור הקודש בחוסן עוזו". ושם שם רפו "רק בהקשבת רב קשב, בקישור למרומי הקודש, ילכו הפלגים עם הבעתם ברבבות גוונים לדברי אלהים חיים, שכולם נתנו מרועה אחד". ע"ע באור הגר"א על משלי ו כ.
  22. זוהר ח"ב קכא.
  23. ע' ערבי נחל פר' האזינו ד"ה ולזה אמר שימו לבבכם לכל הדברים.
  24. כ"ב אותיות - בביאור ס' קהלת לרמ"ד וואלי, עמ' קעד "א"ת, דהיינו כללות ההשפעה מא' ועד ת'". ושם קעו: "בגין דאיהו עמודא דאמצעיתא, שהוא כלול מכל האורות, דהיינו מלת "את" שרומזת אל הכללות מא' ועד ת'". ובבאורו לאיכה, עמ' קמא: "כי כ"ב אותיות הם רומזים אל הכללות כידוע".
  25. ס' יצירה פרק א ה: "עומק ראשית ועומק אחרית".
  26. אחרית - לכל דבר בחיי הרוח המתפשט במציאות שני יתרונות: בטחונו וחוזק מציאותו - ההכרח; ונדיבות הרצון, הגילוי האידיאלי - החפש - ע"ע א"ק ב שז. מ"ה, אמונה כה. מ"ש, דרוש לז (ה' קעו). ע"ר א קנח־ט ד"ה חסין קדוש. ע"ע צדקת הצדיק לר"צ, סי' קע. ר' במדור מועדים וחגים, שבועות, הקדמת נעשה לנשמע. קוים מסוגיה זו לסוגיות "הכל צפוי והרשות נתונה", "זכות אבות", ו"נסירת הפרצופים" ע' בערכיהם. וע' במדור האבות, בהערה ל"זכות אבות". ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, סגולה ובחירה. ושם, ידיעה ובחירה. וע' א"ק ג, החק והחפש העליון.
  27. עפ"י ת"ז ג:.
  28. ס' יצירה פרק ד ד.
  29. ע' זוהר ח"ב קכו:, רכו., רלט, רסח-ט. ובשומר אמונים לר"י אירגאס, עמ' ס: "כתבו המקובלים שהאין סוף הוא שלמות מבלי חסרון".
  30. בפנק' ג סב: "וראוי לדעת שכל הכינויים, אפי' א"ס, ועילת כה"ע, ג"כ רק מצד הרצון הבב"ת יש לדבר כן, וע"ז מסובב ענין הצמצום וכל המאורות, אבל לא בבעל הרצון ב"ה, שאין לנו שם על שלמותו". ושם קסט-ע: "כל מה שאנו מדברים הוא רק בצד מה שאנו משיגים מרצונו ית' והנהגתו". וכן בשערי גן עדן, לר"י קאפיל, פח ב דרך א ד"ה תחלת דבר. ובמאמר הויכוח לרמח"ל, סי' קכו, (שערי רמח"ל עמ' פב): "לכל־יכולתו אנו קוראים אין־סוף ב"ה, דהיינו הרצון העליון בשלמותו". ושם, סי' קכח: "אין משיגים אותו, לא בהבנה ולא בראייה, אפילו נבואית".
    לברור ההבחנה בין שתי קבוצות ההגדרות של המושג "אין סוף" המובאות כאן: מצד עצמותו ית"ש, שבהמשך המשפט המקורי, שם במ"ר, מסביר הרב שהכוונה למה שמעבר ל"חפצו ורצונו בעולמותיו וכו'"; לעומת: גלוי עליון, טמיר ונשגב, המורה על עלום עליון; חשובים דבריו בא"ק ב תקכח: "באין סוף מונחה היא השלילה של אפשרות התוספת, כי מה יוסיף על אין־סוף. ויש מכון לריכוז מלכותי, לכונן השלמה בלתי פוסקת המתעלה, בגרעון המכשיר את התוספת, בצמצום המכשיר את ההרחבה. וכיון שההתאצלות העליונה בטויה, הננו כבר מורשים לומר, שעומק ההתעלות הבלתי סופית הרי היא מתעלה בשחרור עליון בהבדלת האורים, שדין התוספת נוהג בהם, מהמקוריות, העוצם שאין בו ערך של התעלות מרוב תעצומו. ורק בשביל היכולת הבלתי סופית הזאת לחולל סופים והגבלות, שיהיה כלי ברכה לעדנת שעשועי עולמים, בשביעת טוב מתק תענוגים עדינים, בספינת אחדותם, יש כח הבטאה (אין סוף)". ובקבצ' ב ל סי' י: "אף על פי שאין סוף הוא נשגב ונעלה מרצון, מכל מקום כתר נקרא רעוא ונקרא גם כן אין־סוף, שזה תכלית השגת האדם בדרך כללות על כל פנים שמועילו להטבתו האמיתית, וביותר נשגב אין לו כלל ציור". (ע"ע קבצ' ב כט סי' ז, ושם קכג 22, ש"ק קובץ ב שנו, פנק' א רחצ־רצט סי' קמד, ושם שב סי' קמט, ושם רנז־רנח סי' פט1 פט2). ע"ע רע"מ פ' בא מב: "עלת העלות, עביד עשר ספירות, וקרא לכתר מקור, וביה לית סוף לנביעו דנהוריה. ובגין דא קרא לגרמיה אין סוף, ולית ליה דמות וצורה, ותמן לית מאנא למתפס ליה, למנדע ביה ידיעא כלל. ובגין דא אמרו ביה, במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור". בנובלות חכמה ליש"ר מקנדיא עלה ב, המובא לעיל בהערה ל'אור אין סוף'. ובי' מאמרות לרמ"ע, מאמר המדות, ד"ה רבי ישמעאל: "קל וחומר, הרמז בה לכתר עליון בהתייחסו אצל עילת העילות כי הכתר קל הוא ואוכמא איהו בערך עילתו, ועם כל זה נאסר ההסתכלות בו כל שכן במה שלמעלה הימנו. וגדול כבודו שהושווה קונו לו לכל הדברות המושאל אליהם ולכל האמירות המשותפות. אבל בפשיטותו לבדו המרומם על כל ברכה ותהילה איננו בא מן הדין, כי הוא מחויב המציאות מבלעדי התייחס לזולתו כלל ועליה איתמר "ואין אלקים עמדי". וגם אמנה במה שהוא קונה הכל ונטפל בהשגחתו אליהם כמה דאת אמר "ורחמיו על כל מעשיו", די לבא מן הדין להיות כנדון כמו שזכרנו". ע"ע בליקוטי הגר"א סוף ספדצ"נ, סוד הצמצום, לח. (מהד' שערי זוהר) ד"ה דע. ובפתחי שערים, נתיב הצמצום, בית נתיבות ה "רזא דאין סוף, וגם זה אין אנו מדברים בעצם בעל הרצון כי אם רק ברצון לבד הפונה לנבראים שמצד זה נקרא אי"ן סו"ף בגי' או"ר שרצה להאיר לנבראים ע"פ עומק מחשבת רצונו". ובמגן וצינה דף סט. בהגהה ראשונה. ובלשב"ו, ספר הכללים, כלל ב ענף א "אותו האור דא"ס אשר נסתלק ממקום הראוי להעולמות ועלה למעלה הנה הוא נשאר שם לעולם והוא בבחי' מקיף להעולמות כולם והוא אשר נקרא בשם א"ס המקיף. [...] כי לאמיתת עצמותו הנעלמה הנה לא אפשר לתארו בשום תואר ולקרא אותו בשום שם ומלה כלל ורק לההתפשטות הראשון אשר התפשט מקודם בהמקום שנעשה שם אח"כ החלל דהצמצום הוא יקרא בשם א"ס [...]. כי ענין התפשטות הוא ירידת מדרגה לצאת מהעלם אל הגילוי והוא במה שירד כביכול ויצא מאמתתו הנעלמה ונתגלה באותו המקום לתארו בתואר א"ס. ולכן גם אח"כ כאשר חזר ונסתלק ועלה ונשאר אותו האור למעלה כי לא נמשך ממנו אח"כ אלא רק קו דק כנודע, הנה נקרא אותו האור לעולם בשם א"ס כי הקו אשר נמשך ממנו הוא נקרא בשם קו דא"ס והוא אור א"ס אשר בפנימיות דכל העולמות כולם, והאור דא"ס שעלה הוא אור א"ס המקיף לכל העולמות כולם וכן הנה הוא בפנימיות לכולם והוא אור א"ס המוקף ומחוץ לכולם ומקיף לכולם. והוא אור א"ס המקיף ונתגלה בכל הגילוי הזה דתואר א"ס רק ע"י ההתפשטות וההסתלקות הנז' והוא הוא כל בחי' אור א"ס המוזכר בכל דברי הזוה"ק והאריז"ל. כי רק ע"י התפשטות הנז' הנה נתגלה לתארו בתואר הזה ר"ל בתואר א"ס אבל קודם ההתפשטות וכן זולת האור דההתפשטות הנה אין לתארו בשום תואר כלל ואסור שם ההתבוננות מאומה". אמנם ר"י אירגאס, בשומר אמונים ויכוח שני, סי' כג, מחזיק בשיטתו החולקת של הרמ"ק, וכמוהו עמוד העבודה לר"ב מקוסוב, דף קכה:. ע"ע בהוד הקרח הנורא, פרק ב סעיף א.
  31. ע"ע מאה קשיטה לרמ"ע, סי' כא. וכהסברת הרמ"ע כן במכתבים מבעל הלשם, מכתב ג עמ' שז-שח בתרשיש שהם וישפה. ובנובלות חכמה ליש"ר מקנדיא, מקבלת מהר"י סרוג, ד"ה, ומצאתי שם: אומרים א"ס. ובשערי גן עדן לר"י קאפיל ב:, פתח ב דרך א. ובנפה"ח, שער ב ב. והרב שלום הימן ציין לע"ר א נב ד"ה נעלם, ולעמוד העבודה, לר"ב קאסובר דף קכה:.
  32. זוהר ח"ב קג.
  33. ח"ג נח:. ע"ע ת"ז (מהדורת וילנא) לב:.
  34. ע"ח, היכל ה שער ו סוף פרק א (שער מוחין דקטנות), ושם פרק ג מ"ק.
  35. זוהר ח"א קצט: "איש אמונות רב ברכות" (משלי כח כ) "דא הוא בר נש דמהימנותא דקב"ה ביה, כגון רבי ייסא סבא, דאף על גב דהוה ליה מיכלא דההוא יומא למיכל, לא הוה מתקין ליה עד דשאיל מזוניה קמי מלכא קדישא, לבתר דצלי צלותיה ושאיל מזוניה קמי מלכא, כדין הוי מתקין. והוה אמר תדיר: 'לא נתקין עד דינתנון מבי מלכא'". וכן, שם ח"ב סב:.
  36. אצילות נפש ההויה - של"ה, בית ישראל, דף ח.: "אנו מכנים להאצילות שהם נשמות של כל הנבראים".
  37. כל הצדק, כל הטוב, כל הסדר, כל ההתעלות - עפ"י מאמר הויכוח לרמח"ל סי' קב (שערי רמח"ל עמ' פט): עולם האצילות הוא פרוזדור העבודה שהוצרך כדי לבוא לטרקלין (שהוא עולם הגמול - א"ק). ושם סי' קמו (שערי רמח"ל עמ' צא): "עולם האצילות - עולם העבודה".
  38. זוהר ח"א עז:.
  39. זוהר ח"א לה., פו:. וע' שומר אמונים לר"י אירגאס ויכוח שני עו-עז. ובשערי גן עדן לר"י קאפיל פתח ג דרך א: "אתערותא מתתא לעילא והוא כי ע"י עסקנו בתורה ובמעשים טובים וכוונת המצות והתפלה אנו מעלים מ"נ ממתא לעילא להתעורר יחוד עליון".
  40. אתרא דיראה עילאה, השלמות האלהית הנוראה - ע' זוהר ח"ב עט.