ה

ה"א - בה"א נברא העולם(1) - הישות וההויה [א"ל שמב, הערות לסי' סא].

הא משיחכון - (שנאמר על רבי־מאיר°(2)) - הארת נשמה ממערכה° כזו שהעולם יעלה עליה אחרי שכבר אורו־של־משיח° יזרח° והרשעה° כעשן תכלה [אג' ג פז].
הארתו של משיח, שתורתו יכולה ומוכרחת להתפשט על כל קהלות גויים וסדרי ממשלותם, ועל כל ארחות החיים והבלטות פרטיהם עם כל מילוי העז וההוד שבהם [א"ק ג שסז].
ע' במדור זה, אחרים.

האֹבדים בארץ אשור° והנדחים בארץ מצרים°(3) - האֹבדים מצד הדעות הרעות והטעויות, והנדחים מצד התאוה ושרירות הלב [עפ"י מ"ש סז־סח].
ע"ע ארץ אשור. ע"ע ארץ מצרים.

האבות הם המרכבה - ע' במדור זה, מרכבה לשכינה.

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו(4) - אצילי הרוח, אנשי המעלה, גדולי המדע והמוסר, הנפשות אשר נזדככו הרבה ונתעלו ממעל להשאיפות ההמוניות; אותם הקשורים הטבעיים, שדים כדי לתן מסלול קבוע לחיי ההמונים, אינם מספיקים כלל לפלס נתיב לנשמתם הגדולה ורבת הכחות, ואינם אצלם (הקישורים הטבעיים האלה) כפי כל המדה של האומץ הנהוגה בההמון הגדול. גדולי המחשבה והרגש, המוכרחים להיות קבועים וקשורים בבית חייהם, המלא אור וחיים עליונים, שמוכרח הדבר, שקישורם הרוחני למגמתם העליונה בחייהם יהיה קבוע כדי שיהיה לחייהם נתיב סלול [עפ"י קובץ א קכד].

האמת והשלום אהבו - ע' במדור זה, והאמת והשלום אהבו.

האמת תהא נעדרת - ע' במדור זה, והאמת תהא נעדרת.

הב הב(5) - לאמר הב הב - ללכת בשרירות לבו למלא כל חפץ זדון ותענוגי הוללות [עפ"י ע"א ב ט כז].

הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח - ע' במדור זה, קטרוג הלבנה. ע' במדור משכן ומקדש "חטאת לד'".

הבל - 'הליכה אחר ההבל'(6) - שיכחת יסוד החיים הטבעי הפנימי, הקים והבלתי משתנה, ושיקוע רק בהעשרת הגונים הפרטיים ושכלול פרטי צורות החיים, החולפים והמשתנים, בלא התיחסותם אל המקוריות, הכלליות והנצחיות [עפ"י ל"י א ז].

הבל הבלים(7) - הוד° הזיו° הרוחני° המקיים כל עולמים°, יסוד כל החכמה והמדע ברוממות חידושו [ר"מ קפד].
ע' במדור זה, סכלות מעט.

הגבר הוקם על - ע' במדור אישים, דוד.

הגוי כולו(8) - קבלת "הגוי כולו" - היסוד העקרי של כל מצות חכמים שאנו מקיימים (הוא) קבלת האומה - שנתפשט הדבר ברוב ישראל. <(משום) כבוד האומה והשפעתה ההיסתורית הניצחית האלהית החביבה, שכל מה שהיא יותר מתעתקת היא יותר מתחבבת ומתגלה בתוכה יותר הרצון והצביון הכללי של האומה בכללה> [עפ"י א"י לט].
ע' במדור תורה, תורה שבעל פה, יסודה של תורה שבע"פ. ע"ע אמיתיות מקובלות.

הגוים כאין נגדו(9) - בטול ערכן של עמדות הגויים, תרבותִיותיהם ומגמותיהם, המֻפנות בנגוד אל רוח ישראל וגלוי אלהי אמת אשר בקרבו, ולהחלטיות הופעתו בגאולת ישראל [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) תק].

הגסת הלב(10) - התרגלות לדבר הגורמת ליחס של זלזול בו [ק"ת נב].

הגעת המעשים למעשי האבות°(11) - (שקיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה)°(12) - שכבר משתרש יפה בלב הכח המעשי העליון הבא מהכרה עצמית [עפ"י ל"ה 158].
ע' במדור זה, קיים את התורה כולה עד שלא נתנה, מדתו של אברהם אבינו. ושם, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב.

הדר בחו"ל דומה־כמי־שאין־לו־אלוה°(13) - לא כח האומה° מקיים (אצ"ל: שם) את (אצ"ל: החיים־)הצבורים, כי אם כח זר, המקיף שמה את כל החיים הכלליים [עפ"י מ"ר 231].
ע' במדור זה, דומה כמי שאין לו אלוה. ור' שם, אויר העמים הטמא. ושם, אוירא דארעא ישראל מחכים. ושם, טומאת ארץ העמים.

הוא ושמו בלבד(14) - קודם שנברא העולם, שהיה רק הקב"ה הוא ושמו - המקור העליון של הקודש° המקורי, שכל הקדושות° ממנו נובעות עדי־עד° [ע"א ד ט קלז].
ע' במדור זה, עד שלא היה העולם היה הב"ה הוא ושמו בלבד.

הוא שטן, הוא יצה"ר, הוא מלאך המות(15) - הכח המביא לשלילה מוסרית° וכל סדר הגיוני° הוא בעל ההעדר [עפ"י ע"א ב ז נב].

הוד מלכות(16) - ההכרה של רוממות, שמכנעת כל מנגד אף בלא פגישת התנגדות היותר קטנה, כי המנגד מקדים להיות מתבטל לפני ההוד השפוך על כסא המלכות [ע"ר א רלא].

הוות תחשב לשונך כתער מלטש עשה רמיה(17) - הוות תחשוב פי' לשונך - אין תורתך כ"א מן השפה ולחוץ, <ואע"פ (שכדברי הגר"ח בנפש החיים(18)) שעל אף שאינו דבר מעולה מ"מ אין זה מזיק חלילה, אך כל זה הוא במי שלומד בסתם, אבל מי שלומד לקנטר נמצא ע"י התורה נעשה יותר רע, בודאי ע"ז נאמר(19) "נוח לו שנהפכה שלייתו" כו'. ע"ז אמר> שאתה כתער מלטש עשה רמיה - חדוד ומחתך הבשר, כן אתה כל מה שהוספת דברי תורה הוספת לקנטר ולהזיק, מה יועיל החידוד כמו תער הרמיה שכל מה שהוא יותר חדוד – הזיקו יותר גדול [פנק' ה לט].
ע' במדור זה, מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום. ושם, תורתו של דואג מהשפה ולחוץ.

הולכי הים באניות°(20) - הנשמות שהן בגוף [מ"ר 430].
ע' במדור בעלי חיים, "נוני ימא". ע' במדור זה, נגרא. ושם, אזלי בספינתא.

הֹולכי תם - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "הלכי תם".

הוספת כח בפמליא־של־מעלה°(21) - ריבוי הקדושה, ורצון ד' משפיע אור חיים יותר בכל העולם [עפ"י מא"ה ד מז (פנק' ה צב)].

הותרה הרצועה ביבנה°(22) - נתרופף הקשר הכללי של כללות האומה להתפרט לפרטים חלוקים ע"פ ראשי הנטיות [ע"א ג ב רמט].

◊ החולק על רבו(23) - בהלכה. המהרהר אחר רבו - במדות ותכונות. המתרעם על רבו - בענינים מושכלים של השגות. העושה מריבה עם רבו - בהנהגת הציבור [לא' קצט].

הטחת דברים כלפי מעלה(24) - התעלות הרגש הסוער יותר ממעמד השכל [עפ"י ע"א א ה לט].
אותו מצב נשגב, שבא לפעמים לשלמים, שטוהר תשוקתם הפנימית מטבעם לכסוף אל הטוב והשלימות, המתגבר גם באורח נעלה מערך שכלם. כאדם הזורק למעלה מה שלא יוכל להגיע שם בידו, כן ההגעה לשלמות מצד הטבע הקדוש הפנימי יותר ממעלת השגת השכל [עפ"י שם מב].
הטחת דברים כלפי מעלה(25) - ההשפעה השכלית שע"י הדיבור של בעל המחשבה הארוכה החובקת כל, המתנשא למרומותיה, המראה את עוצם ניגודה להכרות השפלות. המעלה של הציור° ההמוני אינה כלל אותה המעלה של הנפש העליונה בדעת יקרת הציור של ההכרה האלהית. כשהיא רואה את האופל הנדבק עם הציור ההמוני, היא לפעמים עולה עליו הרבה ומטיחה ג"כ דברים לעומתו, מפני שהיא כבר עומדת על מצב כזה שכל העולם הרעיוני שלה עומד במדה יותר גבוהה ומעולה, ששם לא יגיעו כלל ציורי העולם החי במנהגו כולו [עפ"י שם ד ו ג].

היטב - "באר משה את התורה" "היטב" - ע' במדור משה.

היכלות ופלטרין(26) - סדרי מחשבה° כמין פלטרין והיכלות, שבונה כח הקדושה°, שעל ידם מתגלה אור־אין־סוף° בכל המערכה° האלהית [עפ"י פנק' א תו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, לבושים וכתרים.

הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו(27) - היחושים של המקרים המתקשרים זה בזה ביצירה הכללית, הנם מורים על קשר החכמה־הכללית° שמזווגתם [ע"א ד ח ב].

היסח דעת(28) - שמסיח ומזיח ממקומו את הדעת, שהדעת בוקע מהראש לשכון על הלב° וע"י פנייתו לדברים אחרים ניסחת הדעת ממקומה [עפ"י פ"א רנט].
ע' במדור זה, קלות ראש.

הכל צפוי והרשות נתונה - ע' במדור השגחה.

הליכה בתורה - "ולא הלכו בתורתי" - ע' במדור תורה.

הליכות עולם(29) - התורה° בירידתה° לצורך העולמות°. הצורות° התכליתים שיש בעומק חכמת הבריאה° [מא"ה ב רמב].
הליכות עולם להם - חקים שבהם חקק צור־עולמים° שמים° וארץ° מתגלים בקרבם [קובץ ח קצו].
ע' במדור תורה, "אמון". ר' במדור זה, "טיול" לעומת "הליכות עולם".

הליכות עולם לו - הצורות התכליתים שיש בעומק חכמת הבריאה שבים לענין נשגב מכל פירוד° העולמות ונוגעים לדעת המלך° עצמו ב"ה [מא"ה ב רמב].

הלכה - "מקשיבים זה לזה בהלכה"(30) - מהלך הדעת שיש לכל אדם [עפ"י ע"א ד ו סג].

הלכה למשה מסיני - ההלכות של משה מסיני - ע' במדור תורה.

הלכות צבור - עיקרן - ע' במדור תורה.

הֹלכי תם - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו(31) - עזיבת קדושה חמורה מקורית של מעין האורה היסודית הגנוז בתורה, ותפיסה במקומה קדושה קלה מעותקת; מעבר מאור חיים דחיים השופע מן התורה, אל אור חיים הזורח מכל העולם; אף על פי שאם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אינו ממש מתחייב בנפשו, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו [עפ"י א"ת ט ז].

המונה של רומי - ע' במדור זה, קול המונה של רומי.

המזכירים את ד'(32) - העומדים לבקש ולצפות־לישועה° [מ"ש רכז (מא"ה ג צו)].

המכות האלה "אשר הוכיתי בית מאהבי", המה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים(33) - ע"י ההתרגשות החצופה מצד האומות, וריבוי הרדיפות נתעוררו ג"כ כחות הטוב° והקדושה° לעומתן, עד שרבים עמדו בנסיון והדמים הנשפכים על קדושת־השם°, הם היו להועיל לחזק יותר קדושת התורה° ואהבת שם ד' יתברך בדורות הבאים [ע"א ג ב יד].

המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע(34) - שעיקר תפילתו הוא רק מצד הטפל של בית־הכנסת°, שהוא השגת המבוקש. (ו)הוא רשע כסל, שהלא כאילו ח"ו לא ידע הקב"ה למלאות מחסוריו כ"א ע"י שיספר לפניו בתפילה, וכאילו הי' ח"ו כילות למעלה שלא לעשות הטוב עד שיבקש ממנו, ע"כ נקרא רשע [פנק' ג ער].
ע' במדור זה, מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילה, תכלית התפילה.

הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב(35) - בחיי הכלל הם לעצמם, סגולה° קבוצית מיוחדת בישראל פנימה, קדושה° קבוצית חברותית פנימית° [עפ"י ע"ר א קז].
בגויים לא יתחשב - הכח שהוא מרכז החיים, היסוד העיקרי המרובה באיכותו <מצד תורת־ד'° והקדושה° העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש> מתיחד לישראל [עפ"י מ"ר 96, 94].
בשנוי חליפותיהם ותמורותיהם [נ"ה יט].
ע' במדור זה, עם לבדד.

הנודר נודר בחיי המלך - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, נדר.

הנשבע נשבע במלך עצמו - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, נשבע.

הסתכל בתורה וברא את העולם - ע' במדור תורה.

הסתכלות כלפי מעלה(36) - הקישור והכיוון אל המרום והנשא [א"ל לב].
דיבוק כל חפצו, כל רעיונותיו וכל מחשבתו בנועם־ד'° [עפ"י א"ק ג רח].

העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה - ע' במדור תורה, "תורה לשמה", "העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה".

העוסק בתורה לשמה וכו' כל העולם כולו כדאי הוא לו - ע' במדור תורה, "תורה לשמה", "העוסק בתורה לשמה וכו' כל העולם כולו כדאי הוא לו".

העוסק בתורה לשמה, מגלין לו רזי תורה - ר' במדור מונחי קבלה ונסתר, בהגדרות המבוא, "רזי תורה".

העוסק בתורה לשמה, נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק - ע' במדור תורה, "תורה לשמה", "העוסק בתורה לשמה, נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק".

העושה תורתו עיתים הרי זה מיפר (תורה) [ברית](37) - שאומר שעניני תורה הם תחת העת, ומשתנים לשינויי הזמן, שזהו הפרת התורה לגמרי. ודייק הפרה שהוא לשון בעל, דאע"ג דקגייז ולא עקר, שאומר שלשעבר הי' ראוי כך, מ"מ גאות רשעים היא זו, שעושה עצמו כ"כ רם עד שהוא למעלה במדרגה מהרצון שבתורה, שהיא רצונו של הקב"ה°, <שהרי הטעם שהבעל מיפר נדרי אשתו, מפני שאשתו ברשותו והוא למעלה ממנה, וממילא היא נודרת על דעתו, אבל תוה"ק שהיא רצונו של הקב"ה "דבר אלקינו יקום לעולם"> [עפ"י פנק' ג רטו].

הֵעִיר צדק - ע' במדור האבות.

הערת השכל(38) - הכרת השכל, הערתו ודחיפתו הפנימית [עפ"י א"ק ג צז].
התנדבות הנפש, הארת השכל בעבודת השי"ת. מעלת הדבקות° בהשי"ת [פנק' ג ערה].
מעלת השלמות השכלית שנטועה בנפש האדם, שממנה, כשהיא על דרך ישרה°, תוצאות לחמודות ומדות יקרות ועבודה° גדולה להשי"ת° [מ"ש רס].
קול־ד'° המתהלך בגן הבריאה וחודר ללב אדם ע"י נר ד' נשמת אדם [ע"א ב 409 מעשר שני, כב].
הטבעיות הישרה החוזרת וניעורה בתור הגדלות היותר עליונה. התגלות נשמת האדם במעמק עמקה, שרק בהתגלותה יגלה לו אור האלהי בעצמיות בירורו ובהירותו [עפ"י קובץ ז טו].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, ישר, ("עשה האלהים את האדם ישר").

הערת התורה מביאה להערת השכל(39) - אורה־של־תורה° ממנה ישיג כל חמדה בהשגתו הפנימית° [ע"א ב ז נב 232].
מעשה המצוות° שבתורה° מעוררים את כח השכל לעסוק בתורה ובמצוות ע"פ הכרתו הפנימית, ואז ישתלם השכל שיגיע ע"י התורה אל שלמות מדרגתו, מה שזולתה אי אפשר שיעלה כלל לזאת המעלה [מ"ש רס].
הערת התורה באה להכין את האדם להרגיש בלב (את) חיוב עבודתו, ואז יעשה גם (את) כל חיובי התוה"ק מצד עצם הערת שכלו, שראוי לקבל ולעשות רצון קונו ית"ש. אבל הערת התורה היא הקדמה, אפי' למי שעדיין טבוע במעמק התאוות, מ"מ הרי התורה גוזרת עליו להנזר מכל דבר רע, ועי"ז תזכה נפשו להעשות זכה ולבא לשלמותה, ותכלית הכל היא שיבוא להערת השכל, שזוהי מעלת הדבקות° בהשי"ת [פנק' ג ערה].
הערת השכל - להיות רצוי אל השי"ת ולהתקרב לעבודתו בדרך שיטהר° את לבו להיות דבק־בד'° ית', ויכין עצמו להיות נכון בגופו ואבריו לרצון קונו גם במסירות־נפש°. הערת התורה - הדרך הקצר להיות רצוי אל השי"ת ולהתקרב לעבודתו: להיות שוקד על מצות° השי"ת ותורתו° [מ"ש סא (מא"ה א קע)].
הטבעיות הישרה° החוזרת וניעורה בתור הגדלות היותר עליונה, שכל התורה והחכמה כולה מובילה אליה את האדם, שתצא אל הפועל הערתו השכלית - התגלות נשמתו במעמק עמקה, שרק בהתגלותה יגלה לו אור האלהי בעצמיות בירורו ובהירותו [עפ"י קובץ ז טו].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, למודי ד'.

הפרת ברית° - ("את בריתי הפר"(40)) - עקירת הטבע של קדושת° היהדות°. הזנחת הטבע היהדותי במעשה, ברעיון, ברגש ובמחשבה, ברצון ובמציאות [עפ"י א"ש יז ד].

הקב"ה מקשיב להם - ע' במדור תאורים אלהיים, הקשבה.

הקב"ה שומע לקולם - ע' במדור תאורים אלהיים, שמיעה.

הקדחת התבשיל(41) - מליצה להוצאת דברי תורה לדיעות רעות וכוזבות [עפ"י ע"א א ב עג].

הקדמת נעשה לנשמע - ע' במדור מועדים וחגים, שבועות.

הֶקְדֵשׁ צריך ברכה(42) - הרוחניות פועלת בעולם לטובה, ללא רק בהתעסקות בה לבד, כ"א בהכרת רוממותה כבודה וחבתה. וכשמתחברת הכרת החבה אל העסק, הידיעה והרגש, משתלמת הפעולה לטובה, החבה גנוזה היא בעומק הנפש, צריכים אנחנו לגלותה, בפועל באומר ובסגנון, אז ימלא השכל את כל חדרי הרגש, והטובה היוצאת משפע הרוחניות תרחיב את חוגה [פנק' ד פג].

הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף(43) - כאילו מעשי הבריאה כולם בלא סידור והזמנת סיבות נאותות, ואם כן איה החכמה שהיא צד השלימות שביכולת [קבצ' ב כח].
החפץ לראות גמר כל תכלית גם במעשה הטבע, הוא פוגם את הוד החכמה העליונה, כי אי אפשר כלל להנהגה מסודרת במערכה° של חכמה נפלאה, המתרוממת על שמי הנצח שתתראה בכל פרט ממנה בכל עוזה וצדקה. ע"כ הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף, כאילו היתה ההנהגה ערוכה בחוליות קטנות שבכל חלק קטן נראה תוצאותיהם הטובות, ודבר זה היא הקטנה לאין ערוך אל מעשה ד' הגדולים. "מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבותיך" [ע"א ב ט א].
מעלת ההלל היא תכלית בעצם, ואינה מתחברת עם ימי חול שהם הכנות ומיצועים, והאומר שהנהגת החול, שהרע מעורב בה, היא תכלית עצמית הרי זה מחרף ומגדף [מא"ה א קפג (מהדורת תשס"ה)].
מצד ערכה המוסרי° טובה היא ההתפעלות הנפשית כשהיא באה מזמן לזמן, אבל בהיותה מתמדת ותכופה תאבד פעולתה הראויה ותמשיך פעולה נגדית, מכבידה ומטשטשת, המחלשת את כחה המוסרי. ומצד ההערכה השכלית טובה היא ההתפעלות הנפשית, הבאה לפי מדת כח ציורו של מקבל הרשמים, המתפעל על ידם, כשהם מפליאים בהתחדשותם. אמנם ההתפעלות התמידית מורה שהיא באה לא רק מצד התחדשות הרושם אצל המקבל כי־אם מצד הפלא שבעצם הענין. והקורא הלל בכל יום מורה כי ההתפעלות היא עצמית, והרי זה מחרף ומגדף, כי מה נחשב כל פלא לעומת כחו הבלתי־בעל־תכלית של אדון כל המעשים ב"ה. <ואינו ראוי מצד ההשקפה האמתית כי־אם לפרקים מצד כח המתפעל שבנפש> [ע"ר ב ריז].
<רוממות נפש בלתי־מצויה איננה ראויה להיות עם האדם בכל עת, כי שיווי המשקל של הכחות כולם, החומריים והרוחניים, היא ברכת השלום° היותר יקרה לאדם>. לא נאה לציין שיסוד הכרת דעת־ד'° היא בטבעה מוציאה תמיד את האדם ממנוחת טבעו, אפילו על מנת להעלותו למעלה מחוג החיים הקבועים. <כי התדירות במצב בלתי־נורמלי, אפילו יהיה היפה שבמצבים, חוזר לטורח ולמין חלי, הפועל הפעולה ההפכית מן מה שנוצר עליו יסוד כח התרוממות הנפש> [ע"ר ב רצד].
המפנה את ההשקפה התמידית למדרגה של התעוררות הרגשית, נוטל הוא מטבע השכל הקבוע את זיוו והדרו, ותמעט הבנתו לדעת מפלאות תמים דעים מההנהגה הקבועה. <שמטביע (את) מקום° המשכת התועלת הרוחנית הקבועה, שהוא ידיעה השלמה של השכל השוקט, הצריך להיות באדם השלם בכל עת ובכל שעה, ושתהי' נובעת מהשקפה מובהקת תמידית ממעשה ד' הנפלאים בההנהגה הקבועה> [עפ"י ע"א ב ט ג].

הר גבוה - (לעומת חוט־השערה°)(44) - תעודתו החזקה במציאות הוייתו (של ענין), בממשיות תביעותיו לפי האמת, שכח ענקי דרוש לכובשו [עפ"י קבצ' א פז].

הר ד'(45) - המוסר° הנשגב והעליון הנרצה ע"פ הקדושה העליונה [ע"א ד ד א].
הר ד' ומקום קדשו - העולם הגדול שלמעלה מן הטבע, העולם שהוא כולו אצילות° וטוהר° [קובץ ג נה].
ע"ע מוסר הקודש.

הר קודשו(46) - דרגת השגה בהירה ע"י שפעת אור הקדש המאיר ממעל לנו. קדושת גדלו ותפארתו, יתברך שמו, רום המעלה של גודל הכרה [עפ"י ע"ר א ריב].
ע' במדור תאורים אלהיים, "הדום רגליו". ע' במדור זה, השתחואה להר קודשו. ושם, יעלה בהר ד'.

הראני נא את כבודך וגו' - ע' במדור משה.

הָרְאֵתָ לדעת(47) - ◊ (בכלל ענינו) - להראות לאחרים [מ"ש צג, ושם שיג (מא"ה ב רלג)].

הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות(48) - הזהירות בכל הפרטים והתוצאות היוצאות מתוך התלמוד וההתעמקות ברוחם הקדוש של המשפטים ונתוח פרטיהם, וההבהקה של זוהר° הנשמה°, שהיא מוסיפה אורה קדושה ע"י ההתעסקות העמוקה בתוכן המשפטים [ע"ר ב נט].

הררי(49) - העליה המצבית, העמדה של ההר שלי, מעמדי הגבוה [ע"ר א קפט].

הרת עולם(50) - הויה יצירית חדשה ונפלאה [א' קכב].

השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם(51) - התחברות היסוד האצילי, אומץ מחשבת הקודש° - לב האבות, עם היסוד החברותי - לב הבנים [עפ"י אג' ג לז].
חבורם של אור־התורה° - המתגבר באחרית הימים באבות, ואור הטבע הישראלי הקדוש - המתגבר בבנים [עפ"י א' מד].
התאגדות יחד לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים° והגשמיים, להחיש ישועה°, של רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה (שבלב הבנים), עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד־ראש° וזהירות (שבלב האבות) [עפ"י א"ק ג שסא].
איחוד כל הכחות הרעננים° אשר בעמנו <להיות מוכנים לחיות חיים בריאים ושלמים, חיים כאלה שיהיו למופת לכל העמים תחת כל השמים>, בעוזם וגבורתם ביחד עם הוד קדושתם ורוממותם, <שאז נוכל למלא את התעודה הראויה לישראל בארץ־ישראל°. וזה אי אפשר כ"א ע"י> קיפול כל הטוב הנמצא בחיי האבות והבנים גם יחד, באופן שלא די שלא יהיו הצדדים הטובים שיש בשני דרכי החיים סותרים זה את זה, כ"א מחזקים ומרוממים זה את זה [עפ"י אג' א צג].
◊ בשכל הטבעי ההולך ומתפתח בעולם, וע"פ השפעותיו בחיי החברה, במוסר, במידות, ברגשות ובנטיות, נמצא(ת) התוכיות הפנימית° של הטוב°. אמנם חסר לו הכח של פנימי פנימיות שהוא יורד עד חיצוני החיצוניות, כדי לקרא־כל־דבר־בשמו°; וזה, נמצא רק בשכל האלהי הבא מקשור הקדושה, שהיא קשורה בסגולת שלומי אמוני ישראל, הקשורים בקשר התמימות של עטרת נחלת אבות. וכל עמל הכשרון העליון הוא לקרב את השמות° אל התוכנים, להשרות את האורה־העליונה° של השם, על הכח החי והרענן° של התוכן. והיא עבודתו של אליהו° בהשבת לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם [קובץ ג נז].
◊ בתחילת כל תנועה רוחנית העתידה לפעול בעולם מתגלה כח גדול: שפעת קודש, שפעת רוח הקודש, טס ועולה ומשוטט ומקיף. איננו מתישב בעולם מפני גדלו גבהו ותעצומתו. אח"כ באים דורות קטנים, הם מדודים ושקולים מושרשים בעולם מגשימים בחיים בצורה זעירה את הגודל והאור המבהיק שנתגלה בראשית התגלות התוכן - עד שהביסום° הולך ונמשך לאטו, ודור אחר דור משבח מעשה הראשונים. מה שעשו הגו וחשו האבות במעוף נשרים° עושים הבנים בחילוק עבודה בצורה קטנה ומקוצרת מאד. ומכל ההיקף של הרבה דורות יצא הצביון הרצוי שסוף סוף יתעלה הכל, ובהירות השורש תאיר עוד הפעם, והענפים אליו ישובו, ובהשתעשעות עליונה ברורה וחפשית מאד ישתעשעו בהיכל קדש־קדשים° [קובץ ו לב].

השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני(52) - השבת יחס ההרמוניה המתמימה של הנשמה המכרת אל כלליות ההויה כולה ומקורה העליון, ההרמוניה המתגלה באותו הצנור של הנשמה, שהדעה והרצון הם בו באחדות מחוטבה. <אחר קריעת החטא את האחדות האידיאלית הזאת, והעמדתו את מעגל החיים מחוץ לה, שאז אין ההופעה המפכה כמעין זך הולכת שוב להשפיע לאותו הרצון המחוּלַל, עד אשר ישוב ונחם> [עפ"י א"ש ט ו].
השיבה לי ששון ישעך - ◊ <שהבעל־תשובה° צריך להיות עצב מאד אך ע"י> תשובה־מאהבה° תיכף תוכל להיות שמחה° באהלו על שזכה לזה לשוב מאהבה. וכשהקב"ה° עוזר להאדם שיעלה במדרגה יותר גבוהה ביראת° השי"ת° ואהבתו°, אז הוא לו ישועה° גדולה. שאהי' שמח ושש בישעך כשתושע ידי לי לגבר חילים בעבודתך, שע"י טהרת° נפשי אוכל לשוש° על זה, גם לא אירא מיצרי הרע, משום שרוח נדיבה תסמכני ותעזרני לעמוד נגד יצה"ר° [עפ"י מא"ה א (מהדורת תשס"ד) רסד-ו].
<העבירות מטמטמות את הלב שלא יכנס אור הדעת שבמוח אל תוך הלב וזה גורם ממילא קלקול המדות. והנה כבר מחל הקב"ה לדוד ע"י התשובה על עצם החטא אבל התפלל> השיבה לי ששון ישעך שהמדות והשכל ישובו לקדמותם [פנק' ג טז (מא"ה ב רסה)].

השליטו הקב"ה על רמ"ח איבריו - (את) אברהם אבינו ע"ה - ע' במדור האבות.

השתחואה להדום־רגליו°(53) - מורה על קבלת־עול־מלכותו°. קדושת הדבקות־האלהית° בדרגה המתקרבת להשגתנו המצומצמת מאד. ההשתעבדות הגמורה, היוצאת מתוך הציור° המושג לנו, לפי ערכנו, שזהו התכן של דרגת הקדש היותר קרובה לנו [ע"ר א ריב].

השתחואה להר־קדשו°(54) - התבטלות° ערכנו לעומת קדושת גדלו° ותפארתו°, יתברך שמו. המעלה העליונה <שההדרכה האטית, של ההשתחואה־להדום־רגליו°, הביאה אותנו אליה>, רום המעלה של גודל הכרה. שפעת ההתדבקות־העליונה° [ע"ר א ריב].

התהלכות אחרי ד'(55) - להכין את עצמו וזולתו להיות קרובים־אל־ד'°. ומכוונת נגד תורה־שבע"פ° שמקיימת בידינו קדושת° תורה־שבכתב° [מ"ש קג, קט].
ההתהלכות בדרכי־ד'° שכל מעינה הוא רק להתקרב° קצת יותר אל האור° המופלא של המדרגה של מתן־תורה° [עפ"י ה' ריח].
עבודת־ד'° ע"י המעשים שהם דרכים קטנות לכאורה [עפ"י מא"ה א ר].
ע' במדור מועדים וחגים, פסח, זרוע הנטויה. ושם, יד חזקה לעומת זרוע נטויה; "יד חזקה" "זרוע נטויה" "כח גדול".

התהלכות את האלהים(56) של דורות ראשונים - הדבקות°, תשוקת הטוהר°, המתעלה° ע"י טהרת מחשבה°, עומק הגיון°, חופש° רוחני°, והסתכלות בהירה [א"ק ג קסט].
התהלכות את האלהים - מדרגת ההדרכה לעצמו ולזולתו שישמור צעדיו כפי דרך החינוך° הישר° הראוי אל הדורות כפי מצבם בעת ההיא, מבלי שישתדל להרחיב יותר את השלמות, עד שיהי' הזמן של ההשלמה היותר מעולה, שהיא אור־התורה°, מתקרב יותר. ומכוונת נגד מצוות־בני־נח° להשלמת האדם הטבעי, שהוא ישר° ונאמן° [מ"ש קב, קט].
◊ ההולך את האלהים - שוה להילוך° הנוסד מאת הבורא° יתברך בטבע הדורות וסדרם, כפי המדה שאור־ד'° מופיע בזה הזמן בעולם ולפי דרך השלמות הראוי לזה הדור, ואינו נותן את לבו כ"א אל מצב השלמות שבדור אשר הוא עומד בו [שם].
ההתהלכות° בדרכי־ד'° לפי הדור, והאור־האלהי° המופיע בעולם אז [עפ"י ה' ריח].
את האלהים - המצות שהן מצד הטבע [פנק' ה עב].
ע' במדור מועדים וחגים, פסח, "יד חזקה" "זרוע נטויה" "כח גדול", כח גדול. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מצוות בני נח. ע' במדור זה, צדיק תמים בדורותיו.

התהלכות לפני ד'(57) - מדרגת ההדרכה שישתדל להשלים עצמו וזולתו באופן יותר נשגב מכפי מצב הדור אז, כדי לבנות יסוד אל השלמות העתידה שתתקרב יותר [מ"ש קב].
הפלגה להתקרב אל נקודת השלמות יותר מהמדה שהציב השי"ת לאור האלהי לפי מצב הדור ההוא [עפ"י שם].
להכין למצב שיתגלה האור ביותר עד כדי להדריך בחינוך יותר עליון. מכוונת לענין תורה־שבכתב°, <וזה שעמלו האבות° להגיע את העולם למעלה זו, של גילוי אור האלהי בבת אחת> [שם קג, קט].
התהלכות° להשלים תכלית חפץ השי"ת° בעולמו [עפ"י שם רד].
ההתהלכות בדרכי־ד'° הדוחפת דורות רבים לעלות° למעלה [עפ"י ה' ריח].
ההולך לפני ד' - דואג על הדורות העתידים ועושה פעולות איך להדריך את העולם בשלמות כזו שיהיו ראויים אח"כ לחינוך יותר גבוה [מ"ש קב].
לפני האלהים - המצות שלמעלה מטבע [פנק' ה עב].
ע' במדור מועדים וחגים, פסח, "יד חזקה" לעומת "זרוע נטויה", "יד חזקה". ע' במדור זה, זכירת "ברית אבות". ע' במדור האבות, מעמד האבות. ושם, העיר צדק.

התהללות - התהללו בשם קדשו(58) - שקיעת החפץ והרעיון המעולה בזהר־העליון°, בשם° קדש־ד'°, עד שנעשה ע"י זה מלא אור קדש הפועל בקדושתו על המהות העצמית להיות מלאה עז° וחדות° עולמים בדעת־ד'־הפנימית° ששופעת בזרמי קדשה בתוכיות מקור הנשמה ומצעידה מגודל לגודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומודאות° לודאות יותר עליונה [עפ"י ע"ר א ר־רא].
ע"ע הלול.

התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו(59) - התורה° בהופעת אמתתה, על־ידי התקבלותה בישראל, מביאה לידי גלוי את זכות־קיומה ואת ערך־מהותה של כל הבריאה כלה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) שלח].

התענגות על ד' - ע"ע עונג.

התעצלות בהספדו של חכם(60) - מתעסק, העוסק בהספדו° של החכם°, בעצלות, ולא בכל המילוי של הכבוד הדרוש להיות חרד להכבוד הנעלה הראוי להבליט ביחש להספדו של חכם. והמתעצל - ראוי לקוברו בחייו - להסתיר ולגנוז את כל הארת חייו ומפעליהם הגלויים שלא יהיו נחשבים כלל, ושלא תבוא עליהם שום הכרה וחשיבות [עפ"י ע"א ד יג ז (ב"ר שיז)].

'התערבות עם הבריות'(61) - התמזגות בחברת אנשי העולם הבריאים הטבעיים, להשתלם ולהתמלא [א"ל קעב].

  1. מנחות כט:
  2. ירושלמי, כלאים מג.
  3. ישעיה כז יג.
    האֹבדים מצד הדעות הרעות והטעיות, והנדחים מצד התאוה - וכן בפרי צדיק לראש השנה אות טו.
  4. דברים לג ט.
  5. משלי ל טו.
  6. מלכים ב יז טו. ירמיה ב ה.
  7. קהלת א ב, ושם יב ח.
  8. ע"ז לו.:
  9. ישעיה מ יז.
  10. אבות ו ו "אינו מגיס לבו בתלמודו".
  11. ע"פ תנא דבי אליהו, פרק כה.
  12. יומא כח:
  13. כתובות קי:.
  14. פרקי דרבי אליעזר פרק ג.
  15. ב"ב טז.
  16. דניאל יא כא. דבה"י א כט כה.
  17. תהילים נב ד.
  18. אחרי שער ג.
  19. ירושלמי ברכות ח. "א"ר יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם". ריטב"א יומא עב: "לא זכה סמא דמותא פי' כשהוא שונה להתגדל ולהתגדר וכדאמרי' עלה (בפ' הקורא) [צ"ל: ירושלמי בפ' מאמתי) נוח לו שנהפכה שליתו על פניו. והא דאמרי' (התם) [צ"ל: פסחים נ:] "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה" התם בשעושה מיראה".
  20. בתהילים קז כג "יורדי הים באניות". אמנם ברמב"ן שמות לה לה: "הולכי הים". ובמלבי"ם יונה א ט: "הולכי הים באניות".
  21. ז"ח רות (מהדורת מרגליות) פו ע"ג: "שמוסיף כח ברכה בפמליא של מעלה". וע' בנפה"ח, שער ב ד: 'שפעת הברכה והקדושה שמשפיע בעולמות'. ובמשך חכמה בראשית א לא: "שאמרו (איכה רבה א לג) "שמוסיפין כח (בפמליא) [אמנם שם: בגבורה] של מעלה", והכוונה בכל הנבראים כולם, ואז ע"י האדם המה טוב מאוד, שנתוסף בהן מעלה וזוהר יתר מכפי בריאתם".
  22. ירושלמי סוטה לג. ע"ע במשנה שקלים א ד, ובנספחות, מדור מחקרים, צבור ושותפין.
  23. סנהדרין קי.
  24. ברכות לא:.
  25. ע"ע ש"ק, קובץ ד ב. קובץ ו נז. קובץ א תצד, (ע"א ד ה מז). (ע"ע פנק' א לט-מ; ש"ק, קובץ א תשלה).
  26. תנחומא פקודי ד ד.
  27. עמוס ג ג.
  28. פסחים לא.
  29. תנדא"ז פרק ב.
  30. שבת סג.
  31. אבות ג ז.
  32. המזכירים את ד', העומדים לבקש ולצפות־לישועה - ישעיה סב ו. ע"ע סמ"ק, מצות התלויות בלב, א. "ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: "אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך וגו'", ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר: כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ד' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב: "ושב וקבצך מכל העמים וגו'"".
  33. זכריה יג ו. מכילתא שמות פרק כ ו, ילקו"ש שמות, רמז רצב.
  34. ברכות ו: וע' ע"א א א נו.
  35. במדבר כג ט.
  36. ר"ה ג משנה ח.
  37. ירושלמי ברכות סח. "העושה תורתו עתים הרי זה מיפר ברית, מ"ט? הפרו תורתך עת [לעשות] לה'". ע"ע א"ל עמ' לט.
    בפנק' ג רטו מסביר הרב שההיגיון הפנימי של קביעת חז"ל במדרש שוח"ט תהילים קיט רמז תתעח "הקובע עתים לתורה מיפר תורה, שנאמר (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך"", (ע' בשל"ה ח"א מסכת שבועות, נר מצוה יא), גם הוא דומה לקביעתם ביחס ל"עושה תורתו עיתים".
  38. חובות הלבבות, עבודת אלהים, פ"ג.
  39. חובות הלבבות, עבודת אלהים, פ"ג. וע' אלפי מנשה, ח"א, פרק עג. בא"ק ג צז "לפי מה שהאדם מקודש הוא בדרכיו, לפי מה שהאצילות הפנימית מתגברת בקרבו, ככה מוצא הוא את העליוניות של הכרת השכל, הערתו ודחיפתו הפנימית, והוא מתאשר במתת חלקו, ורוח החרות מתגבר בקרבו" וכו'. ע"ע בנ"א ד 6־35, מ"ש, דרוש כח, ושם עמ' סא־ב (מא"ה א קע־קעא), מא"ה ג ריא, ע"א א א קיח, ושם שם ב מב, ושם ב, מסכת מעשר שני, כג.
  40. בראשית יז יד.
  41. ברכות יז:
  42. בבא מציעא קיד. ובע"א א ג נג: "עיקר פעולת התורה ומצותיה על נפש האדם באה רק כשיכיר עם עשייתן רוב ערכם והדרת כבודם. שאם לא יעשו רושם של כבוד אלקי על נפשו, לא ישיג לעולם מהם הכונה התכליתית".
  43. שבת קיח:.
  44. סוכה נב.
  45. תהילים כד ג.
  46. תהילים מח ב.
  47. דברים ד לה.
  48. ב"ב קעה:.
  49. תהילים ל ח.
  50. תפילת ראש השנה, אחרי תקיעת מלכויות, זכרונות ושופרות.
  51. מלאכי ג כד.
  52. תהילים נא יד.
  53. תהילים צט ה.
  54. תהילים צט ט.
  55. דברים יג ה.
  56. בראשית ו ט.
  57. בראשית מח טו.
  58. תהילים קה ג.
  59. שבת פח.
  60. שבת קה:.
  61. עפ"י כתובות יז.