ח

חביבים וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה(1) - חביבים וחמורים דברי סופרים - שהם מוסרים לנו את דבר[י] התורה בשלמותם ובבירורם, יותר מדברי תורה - כשהם בבידודם משלשלת כל מסורתם ושרשיות חיוניותם [ל"י ג קח (מהדורת בית אל תשס"ז ח"ב שצד)].
◊ חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה - כי תורה־שבעל־פה° עליונה בשורשה משורש תורה־שבכתב° <הלא תורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם° הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלהית גנוזה זו להופעת תורה־מן־השמים° עליהם> [עפ"י א"ת א ב].

חביון עוז(2) - "אמון מוצנע"°, סתר האור סתר־עליון° [ח"פ לב:].
השגות רוממות, שאינן מובנות מפני רוב זהרן, מפחידות מרוב איומן [עפ"י קובץ ג כו].
חביון עז העתיד לבא - רום־עולם°, עולם־הבא°, אהיה־אשר־אהיה° [א"ק א רה].
חביון העז - גובה עליון בו האידיאלים העליונים מתעלים, מדלגים על כל הגבולים של הטוב והרע, של חלוקי מדות ומעשים, של חילופי עמים וגזעים, של דרכי חיים והסברות סגנונים, בחיי המעשה וגם בשאיפות הרגש והדמיון [עפ"י פנק' א תעב יב].
חביון העז הנשמתי - תהום החיים העצמיים, המקום° העליון ששרשי הכחות, הרעיונות, הצביונות, והאידיאלים מתהוים שם. מקום חוסן ממשלתה של המחשבה בכחה החיוני [עפ"י ר"מ לג].
הספירות־העליונות° גנזי־שחקים°, ששם כל התכונה הכללית של מערכי ההויה מסיבותיה ומגמותיה צפויה היא ונערכת [עפ"י ע"ר א ריד].
◊ בחביוני העז אשר בספירות העליונות, תנועות רבות החיים, גדולות האור והזיו העליון [עפ"י א"ק ב שנו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "רום חביון".

חבלי משיח - ע' במדור משיח וגאולה.

חבר רע - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

חברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים(3) - הרפואה שהקדים הקב"ה° להתנגדות מצרים° אל ישראל° קודם שיצא אל המציאות (רק בעודם בתור ההכנה), שלא להניחם לצאת מהכח אל הפועל [עפ"י פנק' ג רנא-רנב].
ע' במדור מקומות וארצות, חברון. ושם, צוען.

חדות ד'(4) - ◊ יסוד החיים, תהום האמת ועמקה הנצחי, אור ההגיון ומקור נשמת פילוסופית הפילוסופיה(5), ראשיתה ואחריתה (בישראל). הנטיה האלמותית, אֵם כל חכמה וכשרון ויסוד כל עליצות° בחיים [אג' ב רסב].
ר' במדור נפשיות, שמחה, חדוה.

חדש - דבר חדש(6) - מקור הכלל°, שהוא עוד יותר נשא, יותר נשגב מעצמותו של הכלל [ע"ר א קפג].
ע"ע חדוש, מוצא החדוש האמיתי.

חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא(7) - בכל הציורים° היותר קדושים°, החתומים באופיה של האומה°, הוטל הרעל של היסודות הרעים והזרים, אשר העיב את טהרתה° העצמית [עפ"י ש"ה הקדמה יא].
בכל הציורים היותר טהורים וקדושים הטיל צביונו הקיים בפועל של הצבור המקולקל עד היסוד, רעל [עפ"י מ"ר 283].

חדשים לבקרים רבה אמונתך(8) - החדוש° כשהוא שוטף ממקורו בהתגברות בלתי־פוסקת, בתוספת אחר תוספת, בתוספת מעולה מתוספת, ונמצאת ההתגלות החדשה בכל עת עולה על כל הקדומות [עפ"י אג' ג ה].

חוט השערה - (לעומת הר־גבוה°)(9) - דבר המתבטל באפס יד [קבצ' א פז].

חוט של חסד(10) - אורה המופיעה על האדם מתוך למוד תורה [עפ"י א"ת ו טז].

חומה - (שבשבועה° האלהית שלא יעלו בחומה)(11) - מועקת הגלות ושלטונות האומות [ל"י א סט].
חומה - הכותל המערבי [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשע"א) לא].
ע' במדור זה, שבועה שלא יעלו בחומה שהשביע ד' את ישראל.

חורקת(12) - חודרת ומתפלשת בתוכיות [עפ"י קובץ ז קכג].

חושך(13) - העלם הדבר שצריך לצאת אל הפועל ולא יצא [מ"ש רכט (מא"ה ג צח)].

חושך(14) - פירוד כל דבר בפני עצמו, שאינו מביט אל זולתו ואינו מחובר לו בשום יחש [מ"ש צה (מא"ה ב רמז)].
בריות הרבה נפרדות בתכליתן, שכל אחת היתה בודדת בתכליתה בפני עצמה, שברא הבורא [עפ"י שם].
ע' במדור זה, אורה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, נקודים.

חותמו של הקב"ה אמת(15) - ראש תוך וסוף. יסוד הכרת דרכי־ד'° הוא ידיעת ההשגחה° העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה. ובזה יש בהכרח חלוקה של שלש השקפות: השקפה על התחלת כל המעשים כולם, איך הם ערוכים בחכמה ובחסד־אל°, אלהים־חיים°, הטוב־והמטיב° ב"ה. והשקפה שניה על כל הסיבובים הגדולים שהם בתור אמצעים להפיק תכלית נחמד העליון, שאנו משיגים אותו בתור השלמת כל הברואים כולם לטוב להם בתכלית המעלה והטוב. והשלישית גמר תכלית המטרה העליונה שהיא עולה על הכל ונשגבה באין תכלית [ע"א ב ז ב].

חזא אומנותא וגמיר(16) - מדרגת אדם השלם כל כך בשלימות ציורו, שכל המושגים° יהיו כל כך מוכשרים להיות מושפעים מציורי שכלו, עד שמיד יושלם גם כן בכל הענינים המעשיים המתילדים מהם [עפ"י קבצ' א נא].

חטא אדם הראשון - ע' במדור אדם הראשון.

חטא הארץ - שאין טעם העץ ופריו שווים(17) - היה ראוי שתצא הבריאה בשפע יותר גדול להשביע את הבריות, אלא שהאדם העלול לחטא אינו יכול לקבל רוב טובה, והחטא מוכן בטבע חומרו שהוא מהארץ. ע"כ נתגלה בזה שאין טעם־העץ־כטעם־הפרי°, וממילא אין הפרי בא לשלימות טעמו, כי הוא מפיג הרבה בעבור הלח מעומק הארץ עד הפרי דרך העץ, מה שא"כ אם היה גם טעם העץ כטעם הפרי, הי' מתחזק טעם הפרי° והי' מוסיף הנאה לבני אדם. ובאשר בכלל פרי העץ המה מכלל המותרות שאפשר לאדם להתקיים מבלעדם, אמנם כשהאדם עולה במעלות השלימות כל המותרות המרחיבות את דעתו נאות לו מאד, אבל כשסר מדרך הישר לבקש רק ההנאה החומרית, ראוי לקמץ המותרות עבורו. וזהו חטא הארץ, שבכח הי' מוכן החטא לצאת, ע"כ נקמץ המותרות [ע"א ב ו יד].
לולא שהאדם בבחירתו איננו יכול לקבל רב טובה היתה הבריאה יותר מבורכת, והיה טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכחות, שהיו יותר מבורכים, אבל מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה ע"כ זה היה המעצור המוסרי, שלא תשתכלל הארץ כראוי. <וזהו פתרון לכל המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כחות המציאות יבינו תוכן הדברים(18)> וזה נקרא חטא הארץ, שפירשו יותר במדרש כמקלל שדי אם רשע [אג' א קה].
היצירה יצאה בגשמיותה בצורה כזאת שיש בהשפעותיה דברים רבים מאד שישפיעו על עומק רצונו של אדם, שהוא עצמיות נקודת ישותו, את ההפך ממה שראוי לו להיות שואף אליו מצד רוממות מעלת אצילות נשמתו העליונה האלהית, השואפת להאחד בכל העולמי להשלמות של ההויה כמו שהיא בהתכנית האלהית העליונה [קובץ ו רפח].
נפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה [א' כו].
ירידת העולמים בכלל, מהתכונה האידיאלית האלהית, שירדו לשעה מתוך סגירתם בחוג הבריאה המוגבלה [עפ"י קובץ ה ג וההגדרה הקודמת].
הכחשת עצמיותה של הארץ°, צמצום חילה, בהליכה אחרי מגמות ותכליתות. אי נתינת כל החיל הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, בנשיאת עין לחוץ, לחשוב על דבר גורלות וקריירות [עפ"י א"ק ג קמ].
כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה° רוחנית° גבוהה כללית ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל° הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו.
ארחות החיים המעשיים הגורמים לחוֹץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפעל [עפ"י א"ש ו ז].
ע' במדור זה, טעם העץ כטעם הפרי.
חטא הארץ, שאין טעם עצו ופריו שוים, הוא הגורם לכל השנויים של הדרגות, שיהיו באופן מנוגד זה מזה, ובעולם המוסרי והחברותי הוא היסוד לשינויי הדעות שבין האנשים שתפקיד חייהם הוא הרוחניות, המדע, האמונה, התורה והמוסר העליון, ובין האנשים שהממשלה וההנהגה הוא גורלם, הנדיבים הגבורים המלכים, וכל ההמון כולו [א"ק ג רצד].

חטא המרגלים - לשון הרע על ארץ־הקודש° [מה"ה ב, פר' במדבר, ראש חודש סיון התשל"ט].
לשון הרע כלל ישראלי על ארץ ישראל [מה"ה א, פר' בעלותך, התשל"ח].
לשון הרע כלפי כלל ישראל [מה"ה ב, פר' שלח כ"ו סיון התשל"ז].
התבלבלות ב"אשר בחר בנו מכל העמים", ב"ושכנתי בתוכם" - בתוך כלל ישראל [מה"ה א, פר' שלח, התשל"ח].
רפיון היחס של העם הזה והארץ הזו, שזה רפיון בכל מציאות החיים של נצח־ישראל° [מה"ה ב, פר' שלח, התשל"ט].
הנקודה היסודית של חטא המרגלים - לא היה בהוצאת דיבה על הארץ בעצמה, אלא בסלידה מהשייכוּת ההכרחית שלנו לארץ. וזה הקלקול באמונה היותר נורא ואיום. מפני שהעם הזה נמצא על פני כדור הארץ, לכן הכרחי והגיוני במובן אלוהי והיסטורי שיהיה לו חלק מיוחד בכדור הארץ. "חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו". ענינו של העם בתור חלק אלוהי של האנושות וענינה של הארץ בתור חלק אלוהי של כדור הארץ, הם שני צדדים הקשורים יחד. שנים שהם אחד. אין לחשוב אחרת בשום פנים ואופן. במידה שאין הבנה זו ממלאה את כל ההכרה, יש מקום לקלקולים באומה [שי' שלח סדרה ב, תשל"ג 7].
חוסר בירור החשבון האלוהי המציאותי הקוסמולוגי של שייכוּת העם והארץ [שי' שלח סדרה ב, תשל"ג 15].
זעזוע בענין האלוהי של קדושת העם והארץ [שי' קרח סדרה ב, תשל"ג 8].
רקבון במהלך הצבורי והלאומי הכלל ישראלי ביחס לענין עַם ד' בארץ ד' [שי' חקת, סדרה ב, תשל"ג 1].

חטא העגל - מורה על מעמד האדם בלא עליה, <ובלא עליה אין מקום לכל יתרון קדושה בתוך החיים כ"א במה שחוץ לחיים, ובטל כל הפועל הגדול של כנסת־ישראל° בעולם שהוא להחיות ג"כ את כל החיים, שיהיה "הודו על ארץ ושמים"> [עפ"י פנ' צב־ג].
חשבו להיות רק אומה טבעית לסגל האנושיות הטבעית ולהתחנך על ידה <ובתור הוספה תהי' ההדרכה של הקדושה העליונה שתמצא מקום אולי בשרידים> [עפ"י פנק' א רסד].
שרצו במהלך הטבע° בהנהגתם, להקל מעליהם עול תורה° ומצות°, ועל פיו חשבו שיושפעו מפני שור־שבמרכבה° [פנק' ה צט].
ע' במדור זה, וי"ו שב"העלוך". ושם, אין לך פורענות שאין בה מעון העגל.
רז מעשה העגל - הפחזות של התפרסמות המונית, בהתוכן האלהי° אשר הוזרח° במעמד העליון של הר־סיני°. החשק הפנימי להתגלות מיד אל החיים, להסביר את התוכן האלהי המתגלה בפעולות מורגשות, בסימבולים° מצויירים°, זהו חפץ של ההתפרסמות הבאה בלא עתה, היא יכולה לעכב את הטוהר° ולעורר את הזוהם° הנסתר של הארס האלילי° לשוב לפעולתו המכוערה [ע"א ד ט פא].

חטא הקדום - ע' במדור אדם הראשון.

חטא מגדל בבל - העפלת האפלת מגדלם הארצי, המצומצם והמוגבל, של אותם בני־אדם המבקשים לעשות להם שם, ועמדתם המבולבלת בניגוד־נתוק אל מול פני השמים°, וכלפי מקורו העליון והנאמן של השפע השמימי האלהי, האינסופי, הנצחי, המאיר לארץ ולדרים עליה ומחיה את כלם [עפ"י ל"י א קנו].
ר' במדור זה, נסיעה מקדם, "מקדמונו של עולם". ושם, אויר מגדל משכח.

חטא (מי) מריבה - סודו - שכמעט רגע הופנו עיני הקודש של רועי ישראל האיתנים אל הבחינה של הצד המתגלה שבאמונה°, וכיון שנפגם אז אצל ישראל°, בא הרועה הנאמן לכלל כעס [ע"א ד יא יג].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, הכאת הסלע.

חטא נדב ואביהו(19) - כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת° רוח־הקודש°, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה° ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה. <הפרדת יסוד אבא° מאימא עלאה> [א"ק ג שס].

חטא ראובן(20) - הפזיזות° לדלג את הסדרים לבכר את הרחוק בלא עתו ושלא לנוח לדלותו דוקא ממעמקי הקרוב וההוה [עפ"י ע"א ד ה מח].
הסדר הנמשך בסגנון של חיים שצריך להקרע לגזרים, שיהיו בו חיי־עולם° וחיי־שעה° מחולקים ודוחקים זה את זה, שאין העתיד הרחוק מתברך כ"א מדחיקתו של הקרוב, וההוה איננו מוצא את יסודו והרחבת הוייתו כ"א ע"פ דחיקת העתיד, אע"פ שהוא מודה שהוא מכשיר אליו ושהנצח הרחוק והעומד עדי־עד° הוא תכליתו [שם מז].
חטא ראובן שבלבל יצועי אביו - יעקב אבינו ע"ה היה עיקר אוהל משכנו באוהל רחל ואח"כ היה באוהל בלהה שפחת רחל, וראובן בלבל יצועי אביו שנתן מטתו באוהל לאה. כי סוד רחל° ולאה° הוא, לאה עלמא־דאתכסיא°, ורחל עלמא־דאתגליא°. וי"ל שבהיות השי"ת מנהיג ע"פ הטבע° אז אור השגחתו מכוסה וטמיר, וכשמנהיג על ידי הניסים° אז הוא מגולה לעין כל, ותכלית העיקרית שיהיה אור־ד'° בגילוי ע"פ ניסים גלוים, והוא עלמא דאתגליא, ע"כ שם יעקב אהלו, ששם השראת השכינה, לקבע בבנים עיקר ההנהגה ע"פ גילוי שכינה. וראובן קנא לצד הקדושה שרמוז בעלמא דאתכסיא שהוא נגד לאה, ע"כ שם יצועי אביו באוהל לאה, ובזה פעל שנקבעה ההנהגה ג"כ ע"י אתכסיא, אבל מזה יבא הסתר פנים ותגבורת הדינים לפעמים, ומקום לשליטת הטבע [עפ"י מא"ה ג קמא].
ע' במדור זה, בלבול היצוע.

חטאת סדום°(21) - להיות פונה רק לתאות הגוף, ולא לפנות ג"כ אל ראשי יסודי המוסר° המוטבעים באדם הישר° "גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה"(22). החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, "לתאוה יבקש נפרד" [עפ"י ע"א א א מו].

חֵי העולם - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים.

חיי עולם(23) - (לעומת חיי־שעה°) - זכוך הנפשות, הגברת זיו־החיים°, התעלות° הכשרונות, המשכת התרבות הכללית שבעולם אל האושר° האמיתי, התבססות חיי עולם ע"י החיים הנצחיים הרוחניים [א' פח (ע"ט קיא)].
חיי קודש נצחיים [קובץ ג רעא].
אמיתת השכל הנצחי עצמו [ע"א ג א ו].
חיי עולם - התורה°, שהיא למעלה מהטבע° [קובץ ו קצט].

חיי עולם־הבא°(24) - החיים המוחלטים [א"ק ג קעה].
חיי העולם הבא - חיי הנצח במרום עוזם [קבצ' ב סד].
החיים הפרטיים הגבוהים שעולים עוד על החיים שבהם יש זיקוק הכרחי אל הכללות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראך" [ע"א ב ט רלד].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, חַי. ע' במדור זה, מקור חיים. ושם, עולם הבא, חיי העולם הבא. ע"ע עולם העתיד.

חיי עולם נטע בתוכנו - נפש קדושה° מאד מרגשת ענינים גדולים, וכל מעשי' והנהגתה מלובשים בסדרי החכמה־העליונה° המושפעת ממנו ית' וחתומה בחותמו האמתי [עפ"י מ"א א ו (ע"ר ב קכב)].
חיי עולם הנטועים בתוכנו - זרם גילוי אלהים־חיים°, שמופיע בדינמיקה החיה של דורות ישראל [שי' ת"ת 137].

חיי שעה(25) - (לעומת חיי־עולם°) - החיים החברתיים והיחידיים, הלאומיים והעולמיים [א' פח (ע"ט קיא)].
מקרי הגוף ומשיגיו [ע"א ג א ו].
החושים, הבשר והרוח° המוגבל, החולפים כצל עובר [א"ק ג ט].
חיי שעה - התפילה°, שמחיה את השעה להיות עומדת ישר מול יניקת חיי־עולם [קובץ ו קצט].
חיי רגש המתקיים לשעה כשהרגש מתלהב [מ"ר 267].

חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם(26) - כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל [א"ק ג רכא].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אות המיוחד שלו בתורה.
חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם - שכל יחיד אין לו לסמוך, לענין השתדלות העבודה, על עבודת הכלל, <רק שישתדל בעבודה ויתכון שמעלה הכל לאושר הכלל> [מא"ה ג קמז].

חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב - ע' במדור זה, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי וכו'.

חיים - "חפץ חיים"(27) - הערך הפנימי של החיים. החיים הקדושים והטהורים בערכם העצמי, חוץ מהמפעלים הטובים הנעשים בהם במשך הזמן שהם תופסים. חפץ החיים בטהרתו במובן החיים בפנימיותם בערכם האצילי. הערכת החיים העומדת בהתאמה עם היסוד העליון שבצורה האנושית, בטהרתו, בחפץ העצמי של החיים, ממעל לשיעורים של משך ימים וגדרי זמנים [עפ"י ע"ר ב סה, סו].
ע' במדור זה, ימים, "אוהב ימים". ע"ע חיי האדם.

חיים תלויים לו מנגד(28) - מעלה חלשה בחיים בה איננו מרגישם בכל עוזם ותקפם בפנימיות הכרתו וטבעו, כ"א צריך שיִוַדעו לו מהשכל וההכרה. אבוד קשר החיים את ערכו הטבעי, אע"פ שימצא בהרגשה פרטית וידיעה השכלית, עם כל זה אין לו עוד אותו החוזק והעז, ולא יאמין בחייו [עפ"י ע"א א ג נ].

חילול השם(29) - הפכו של קידוש־השם°, כשהחיים מתגשמים בהתגשמות שפלה, באין אפשרות להרימם לתעודתם, ורק אכילה ושתיה וכל ההרגשות הקרובות להן יהיו כל תכסיסם [ע"א ג ב רכט].
חילול השם והקודש - הוצאת השם והקודש מן מעלת קדשו אל מצב החול, ושינוי ענין קיומו וזיוף צורת מציאותו על ידי זה [עפ"י א"ל קיג].
ע' במדור זה, קדושת השם.
חילול השם - ענינו - חטא° הרבים המסובב על ידי זה [מ"ש קעז (מא"ה א קיח)].

חילוץ עצמות - "ועצמותיך יחליץ"(30) - העצמות טמון בהם כח החיים ובהם תלויה ההרגשה, כפי תנאי החיים שכל חי מרגיש, אלא שהוא עצום וסגור, ולעתיד־לבא יתפתחו <כמ"כ פנימיות הנפשיות הנעלמת תצא לגלוי מהעלמה "לקרא לאסורים פקח קוֹח"> [עפ"י מ"ר 82 (פנק' ג רלא-רלב)].
מסגר ההרגשה יפול ויסור מהעצמות, כשיתוקן העולם במלכותו ית', וירגישו כל נועם כפי גודל חוזק החיים [פנק' ג רכט].
ע' במדור נפשיות, עצָמוֹת הנפש. ע' במדור זה, תיפח עצמותיו.
חליצות עצמות - הגדלת כח טבעי בתור בסיס להתוכן הנפשי שיצא בטוהר° חירותו° [אג' ג מה].

חכם עדיף מנביא(31) - מה שלא עשתה הנבואה°, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם [א' קכא].
מפני ששאיבת החכמה היא מיסוד התורה°, שהיא ההתגלות העליונה המאירה באספקלריותה־המצוחצחת° של הנבואה האבית של משה־רבינו°, העסוקה בכל פירוט המצות הרוחניות לסעיפיהן [עפ"י קובץ ז סו].
חכמי תורה עדיפי מנביאים - נבואה ורוח־הקודש באים, בדבר־ד'°, לפנימיותו של אדם, ומתוכו הם נשפעים לכל מה שנוגע לעולם כולו. אבל התורה°, היא באה מתוך הארת האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיותו של אדם להעולמיות כולה ומקורה. מלמעלה למטה הכל נסקר ונודע. פה אל פה אדבר בו. ומראה ולא בחידות, ותמונת־ד'° יביט. רק נבואה זו יכולה לתן תורה. ומתוך כך נעלה היא התורה מכל נבואה, וחכמי תורה עדיפי מנביאים, מצד התוכן העליון, שממנו הם יונקים את החיים הרוחניים שלהם [עפ"י א"ק א כג].

חכמה - האב זוכה לבנו בחכמה(32) - תיקון המדות והישרת הדרכים [מא"ה ב רפא].

חכמת סופרים - החכמה התורנית [א"ק ג שמה].

חכמת סופרים תסרח(33) - הצורה° הרוחנית העתיקה של האמונה° תרקב ותסרח [עפ"י קובץ א תקסט (א"א 38)].
חכמת סופרים תסרח, ואנשי־הגבול° יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו(34) - שנאת הפרטים תתגבר <באחרית הימים (כ)שצמיחת מהלך אור הנבואה תתחיל להופיע, (אחרי ש)במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים, והנבואה נסתלקה, וארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בפרטים ולא יראו החוצה> [עפ"י א' קכא].

חכמת סופרים תסרח - אותה העדינות הפנימית, הבאה מרוח החכמה, הולכת ונמוגה [א' לה].
ע' במדור זה, יראי חטא ימאסו. ושם, והאמת תהא נעדרת.

חכמת שלמה°(35) - ההשלמה עם המציאות הרחבה, להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד, את החיים שתחת השמש° עם שלמעלה מהשמש°. לראות חזות הכל בשכלול הרצון, בתגבורת עזוזו°, באותו אומץ הנפש, המבוטא באמת במלה הגדולה של יראת־אלהים°. התגשמות אותו האומץ והגודל בחיים, המשכתם של חיי הרצון, שהם בעצמם נוזלים ממקור קדומים, מחיי כל עולמים וממקורי מקורותיהם, עד עומק היסוד של חיי המעשה, החברה והתרבות, ולמצא ע"י תורה בלתי פוסקת זו את כל עומק האמת, את כל התנחומים והגבורה, זאת היא הפילוסופיה הישראלית, העומדת על המפתן שבין השכלת החול° ובין הופעת° הקודש°, המקיפה את יסוד ההויה, ומסימת: "סוף דבר, את האלהים° ירא ואת מצותיו° שמור, כי זה כל־האדם°" [עפ"י מ"ר 100 (א"א 92)].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "חכמות", חכמה תתאה.

חכמת שלמה - כחול אשר על שפת הים(36) - שהיתה תכונת לבו רחבה ומוכנת לקבל כל חכמה עליונה ע"י רוח רצונו, כחול שעל שפת הים שמקבל תיכף ומיד המים ע"י סער הרוח [עפ"י פנק' ג קסא].

חללי דעלמא(37) - הדברים שלכאורה הנם בלתי ראויים להעמיד עליהם שכל ומשפט, כעין חלל ואויר לגבי נושא דעה [ע"א ד ח ח].

חלק ד'(38) - משוש החיים ומקורם, יסוד הטוב°, אור־אין־סוף° וזיו° הדרו° [ע"ר א קט].

חלקם בחיים(39) - החיים האמיתיים, בצרור־החיים° את ד'־א'־ישראל° ב"ה [אג' ד רנה].

חמאה של תורה - ע' במדור תורה.

חמדה גנוזה. שהיתה גנוזה לפני הקב"ה - ע' במדור תורה.

חַמָּה - "אור החמה"(40) - אור° העצמיות° [ע"ר א תיג].
חַמָּה - "פני חמה"(41) - היסוד האורי המקורי [ע"א ד יב יא].
ע' במדור זה, שמש. ושם, לבנה. ושם, קטרוג הלבנה. ושם, אור שבעת הימים. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מאור גדול.

חמוה - הוה קאי אפיתחא דבי חמוה(42) - עת ההתרוממות הנפשית העליונה. ההתעלות הרוחנית שהנשמה מתעלית בהיותה עולה בשיטתה העליונה למרומי הציורים הרוחניים המרוממתה מכל כלי והגבלה, אפילו מההגבלות הקדושות של פרטי התורה°, הנמשלת לאשה מצד גילויה המעשי, המושפע מרוממות מבועה העליון, מקור החכמה־האלהית°, שהיא בית אב לה, חותן המליצי לבעלה של תורה. בהיות האדם עומד על פתחה של החכמה העליונה, האב לכל השפע הרוחני המשתלשל ויורד עד שפלות העולם המעשי, והוא עודנו יכול להשתכל בעולם המעשה [עפ"י ע"א ד ח ח].

חמורו של משיח - ע' במדור משיח וגאולה.

חמשים שערי° בינה°(43) - מקור יצירת הנשמות°. הכח המפעלי החבוי והאיתן שהוא נטוע בעומק החיים, העושה ע"י ההכשר אל המפעל את כל מהות צורתם°, להמון רבה של רבי רבבות, סוגי סוגים, של עולמי עולמים אין קץ [ר"מ יח].
ע' במדור זה, מ"ט שערי בינה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, שער החמשים.

חַן - הקב"ה חַן אותך(44) - עדנת הקיום ואצילותו°, המעלה חן° [עפ"י ע"א ד יב יח].

חסד אלהים - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

חסד ואמת נפגשו(45) - מכל דרישה של אמת מוכרחת התולדה להיות הנהגה טובה של צדק° ומשרים° [פנק' א לט].

חסד עולם(46) - החסד° הכללי הגדול, שבשבילו מנהיג השי"ת זו המציאות, שחקק בה חוקים טובים המביאים את הברואים לתכלית השלמות והטובה° [ע"א א א ח].

חסדים טובים(47) - ("גומל חסדים טובים") - כאשר החסדים הם קשורים עם התגמול, אע"פ שהם חסדים°, והם עוברים הרבה את המדה המצומצמת של הדין, בכל זאת הם בכלל ההתאמה של מדת הצדק° והאמת־העליונה°, ואז הם טובים° מובילים לתכלית השלמות הנצחית הרצויה. חסדים, שיש בהם שורש במעשינו, שמעשינו גורמים למדת־החסד° שתופיע עלינו [עפ"י ע"ר א עט].
חסדים המיוחשים להתגמול. החסדים, אשר המקבל, מקבל אותם בצורה של תגמול בהתאמה למעשיו ולדרכי לבו. החסדים שיש בהם התאמה, ביחושים הפנימיים ויחושים החצוניים שלהם [עפ"י ע"ר א עט־פ].
<חסד שאין המקבל זוכה לו במעשיו אלא כמו נדבה הוא לא טוב, כמו נהמא־דכיסופא°, מרים את המנדב ומשפיל את מקבל הנדבה. אבל> חסד שהוא גמול, שהמקבל זוכה לו באתערותא־דלתתא°, בעמל וביגיעה ובזכות [פ"ה תלט].

חסיד שוטה - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

חסיה - "לחסות תחת כנפי־השכינה°"(48) - שע"י הקדושה° הנמשכת עליו מקבלת־עול־מלכות־שמים° מתחדשת בקרבו רוח חדשה להיות למגן לו מכל המוני הדעות הרעות [ע"א ג ב קנא].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנפי השכינה, תחת כנפי השכינה לעומת "ישאהו על אברתו".

חספא(49) - מבטא את האפסיות של השיווי [ע"א ד ח מט].

חצרות בית אלהינו(50) - הקשר האלהי של ההטבה עם כל הברואים, עם המגמה של המשכת החסד לכל [עפ"י ע"ר ב עט].
החצר הגדול של חצרות־ד'° - ההופעה° הכללית של חיי העולם. הפרוזדור [ע"ר א ד].
ע"ע היכל. ע' במדור זה, בית ד'.(51) ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, עומד בחצרות ד'.

חצרות ד'(52) - ע' במדור זה, בית ד'.

חקים לא טובים - "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים"(53) - (חוקים ה)משוללים אצלם לפי רֹעַ הנהגתם מהטוב והחיים. חוקים שאין פעולתם עליהם פעולה אמתית להטיב לנפשם ולהחיותה בנעם החיים כראוי לעוסקי תורת־ד'° [עפ"י ע"א א ג נג].

חרב - "נעצו חרב בבית המדרש"(54) - אות לממשלה מעשית, מורה על עז מלכות [ע"א ג א עח].
מורה תוקף עז המלוכה, הנתמכת בכח החיל ואנשי המלחמה [ע"א ד ה ס].

חרון אף ד' - ע' במדור תיאורים אלהיים.

חרוף עקבות משיח ד' - ע' במדור משיח וגאולה.

חרות עולם(55) - חירות עולמית, כללית, קוסמולוגית, של שייכות לרבונו של עולם. החירות הפנימית [שי' ב 38].
ע"ע חרות, חרות עליונה.

חרשי - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, אמגושי.

חשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה(56) - השיקול אם הטוב הנראה לעיני האדם בנטיה של המדות הרעות, המבונים לכתחילה לשם חיוב והרבות הטוב, איננו מאבד ממנו טובה רבה הרבה יותר ממנו [עפ"י ע"א ד יג ב].

חשוב - במובן הכבוד של פרי־השפתיים° - תאר הכבוד והחשיבות, רוממות הקרן לבית ישראל בעז קדושתו [עפ"י ע"ר א קסב].
ע' במדור זה, מקובל. ושם, מרוצה.

חשובה - החשיבות לפני ד' - מלואת חיי האור°, רווים בלשד רב של הארה°, של שביעה רוחנית° בעשר גדול [עפ"י ע"ר א קלד].
רב עשר האורות, בזהרם° [עפ"י שם קלה].
התכונה של הופעת° האורות° בקדושתם° במציאות [שם].
ע' במדור זה, מקובלת. ושם, רצויה.

חשוך בנים(57) - ריקן מכל מצוה° [מ"ר 426].

חשמל - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

חתירה(58) - ◊ ענין תשובה°, בפרט שבירת התאוה, הוא מפני שהקב"ה° שיתף־דין־ורחמים° בבריאת־העולם° ועי"ז תוכל להתקיים, אך הבעל עבירה° שעשה כ"כ שלא מהשורה (עד) שאין ראוי להתקיים גם על ידי שיתוף מדת־הרחמים°, ע"כ תשובתו שיפרוש מתאוה ויוכל להתקיים ע"י מדת־הדין° ג"כ, אז הוא מתקיים גם באופן שעלה כביכול במחשבתו, ומגיע למקור התשובה־קודם־שנברא־העולם°. והנה גם כסא־הכבוד° שם ג"כ הוא באופן שיתקיים במה"ד, אך כ"ז כשלא החטיאו את הרבים, א"כ להבא כשישוב יתנהג באופן שהיה אפשר לעמוד גם במה"ד והוא רפואתו, אבל במחטיאים את הרבים והמה עומדים ברשעם אין מקום לזה. והנה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד הוא בזה שיוכל להתקיים גם כענין המחשבה שקודם בריאת העולם. אבל במחטיאים גם זה לא די, ע"כ הוצרך לחתור, פירוש שלא כשורה, ונתקבל. מפני מדה"ד שלא היה יכול לעמוד עדין במדת־הדין° [מא"ה א קלז].
התגלות הרצון־העליון° באיתערותא־דלעילא° ודמעיקרא של חן° וחסד° ורחמים° פשוטים° וגנוזים בשתוף מדת־הדין°, שמקודם הבריאה° [צ"צ קמג].

  1. ערובין כא: שהש"ר פר' א יח. ירושלמי עבודה זרה ב ז, ברכות א ד. ע"ע במדור תורה, תורה - תורה שבעל פה, יסודה של תורה שבע"פ, ובהערה שם.
  2. חבקוק ג ד ורש"י שם: "שם נגלה עזו שהיה חבוי למפרע בסתר עליון". ס' הבהיר אות קמח "מאי חביון עוזו, אלא אותו האור שגנז והחביא שנאמר אשר צפנת ליראיך".
  3. במדבר יג כב.
  4. נחמיה ח י.
  5. אור ההגיון ומקור נשמת פילוסופית הפילוסופיה - ע' א' אורות ישראל ה ה. ושם, ז יד "היתרון של ההכרה האלהית שבישראל מההכרה הפילוסופית הכללית שבעולם כולו, נעוץ הוא בתביעה הפנימית של הוספת הגדולה האלהית, ההולכת ונתבעת מהנשמה בכל רגע. עילוי גודל זה הוא תוכן ישראלי מיוחד". ע"ע בס' הקריטריון לאמת הקריטריון למוסר, פרק ד.
  6. יג מדות דברייתא דרבי ישמעאל. שבועות כה:, זבחים מט.
  7. ישעיה פרק א יד.
  8. איכה ג כג.
  9. סוכה נב.
  10. עבודה זרה ג:
  11. כתובות קיא.
    הכותל המערבי - ע' באור הגר"א על ת"ז, תיקון כו עט. ד"ה ובמה: "במה יתערון למשיח באורייתא. אלא שמושבעין שלא יצאו מאליהם לבנות בה"מ שושנה דלעילא עד שיבוא". ומובא בסידור הגר"א בפירושו על שיה"ש ב ז, השבעתי אתכם וגו'.
  12. ע' פרה יב ח. ובפי' הרמב"ם שם: "וחרוקות. בעלות הלשון והוא שיהיה קצה הנצב נכנס בכלי, כמו הרכבת עץ הרומח בברזלו".
  13. איוב כח ג, בר"ר פר' פו א.
  14. בראשית א ב. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "חושך", ובמובא מליקוטי תורה לרש"ז, בהערה שם.
  15. יומא סט:
  16. שבת קג.
  17. בר"ר ה פר' ט. רש"י בראשית א יא.
  18. המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה וכו', לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כחות המציאות יבינו תוכן הדברים - ע' בס' קודש וחול, לזכרו של אל"מ דרור וינברג הי"ד, עלי, תשס"ז, עמ' קיא, הקשר בין התפתחות מדעית להתפתחות מוסרית. ע"ע במדור זה, כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו. ושם, והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ד' היא אוצרו.
  19. שמיני י א. ע"ע א"ק ב רפג־רפו.
  20. בראשית מט ד. שבת נה:
  21. איכה ד ו.
  22. יחזקאל טז מט.
  23. שבת י. לג:
  24. חיי עולם־הבא - החיים המוחלטים - בלבנת הספיר די"ב. "חיי עוה"ב, הוא חכמה".
  25. שבת י. לג:
  26. סנהדרין ד משנה ה. ע' ש"ק, קובץ ה קנב (הערת עמית זולדן).
    אדם וכו' קרוי לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו - ע"ע ביאור הגר"א משלי טז ד: "כי כל אדם ואדם יש לו דרך בפ"ע לילך בו כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע ב' בני אדם שוה וכשהיו נביאים היו הולכין אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר ע"פ משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גופו". ע"ע שם יד ב. ע"ע פנק' א רטז; תקז סי' ד.
  27. תהילים לד יג.
  28. דברים כח סו: "והיו חייך תְּלֻאִים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך".
  29. ויקרא כב לב.
  30. ישעיה נח יא.
  31. ב"ב יב. ע"ע א"ק ג שמה.
    וחכמי תורה עדיפי מנביאים - זוהר ח"א קפג:, ח"ב ו:, ח"ג לה.
  32. עדויות ב משנה ט.
  33. סוטה ט משנה טו.
    האמונה תרקב - ע"ע אמונה, כח האמונה - (הכח) להקשיב יפה ולקבל ממה שנמסר. להיות מוכן לקבל בתורת ידיעה את המסור לנו מאבותינו. הקבלה את מה שנאמר מפי גדולי עולם.
  34. תפארת ישראל, סוטה ט משנה טו: "והגבלן – [...] הם הת"ח מנהיגי הדור, השומרים גבול פעולות בני דורם לבלי יעברום. ואנשי הגבול – [...] הם הישרים המתנהגים כפי צוויי הגבלן הנזכר. וחכמת סופרים תסרח - יהיה לבוז, ותנא והדר מפרש, הגבלן ישום, היינו חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול יסובבו וכו', משום דיראת חטא ימאס".
  35. מלכים א ה י, יד. ושם י ד.
  36. מלכים א ה ט.
  37. שבת עז:
  38. דברים לב ט
  39. תהלים יז יד, מנחות כט.
  40. ישעיה ל כו.
  41. ב"ב עה.
  42. שבת עז:
  43. ר"ה כא:
  44. שבת קד.
  45. תהילים פה יא.
  46. ישעיה נד ח.
  47. ברכות נד:
  48. מדרש תהילים קיז.
  49. שבת סה.
  50. תהילים קלה ב.
  51. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, תכלית הבריאה.
  52. תהילים פד ג. בע"ר ח"א עמ' ד משמע ש"חצרות ד'" היינו "בית ד'", שאמנם מתחלקים להיכל הפנימי ול"חצר הגדול(ה) של חצרות ד'" שהיא "חצרות בית אלהינו" - הפרוזדור. ע"ע במדור מדרגות והערכות אישיותיות, עומד בחצרות ד'.
  53. יחזקאל כ כה.
  54. שבת יז.
  55. החירות הפנימית - בתורת חיים חולין ז: "לחירות עולם - וכי לחירות עולם הוציאן והלא נשתעבדו בתר הכי כמה זימנין? אלא לפי שהוציאן לחירות עולם מכחות הטומאה דהוו שלטי עלייהו".
  56. אבות ב משנה א.
  57. חשוך בנים, ריקן מכל מצוה - בר"ר פר' ל ו: תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים.
  58. ע' תרגום יונתן דברי הימים ב לג יג, ובמנחת שי שם.