ה


הא - מורה על המוכן ומוכשר להושטה [עפ"י ר"מ פה].

האדרת שם ד' - גלוי עז° הגבורה־האלהית° הפועלת את הכל למען הרוממות האצילית, המסוקרת אך לפני כסא־כבודו° של בורא כל העולמים ברוך הוא. ההופעה העזיזה החודרת מרום הגובה העליון עד שפל המדרגה של אדם על הארץ° [עפ"י ע"א ד ט קד].

האח - קריאת השמחה° והחדוה° [ר"מ קכ].

האצלה(1) - הזרחת° אור° ויפעת° אצילות°, המעדנת את הנשמה° בהשפעה° נעלה מעל מכל ערכי בינה° וחקר [ע"ר א לג].

הארה - שביעה רוחנית° [עפ"י ע"ר א קלד].
הארה גדולה - הופעה° נשמתית אלהית, מגלה רזי° עליון, מודיעה האגור בסתרי חושך [עפ"י א"ק ב שיז (ע"ט קיד)].
הארה רוחנית - רוממות נשמה° וחדות° קודש° [שם ג שמב].
ע"ע מאיר, מאיר את העולמים. ע' בנספחות, מדור מחקרים, זריחה.

הארת הנשמה - ע' במדור נפשיות, נשמה.

הארת זיו שכינת אל - עלית אור עולמי עולמים, הדר כבוד אל הכבוד [א"ק ב תקל].

הבטה(2) - הסתכלות בהירה וחודרת, שמכנסת בתוך הנושא המקבל את הרושם, את כל הפרטים של הקוים והשרטוטים אשר להמושגים [ר"מ קלב].
הכרת הפרטים, אחרי שהסתמנו לפרטיהם והתקשרו אל בית קבולם [שם קלה].
ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו, עין. ע' במדור אותיות, עי"ן.

הבל - דבר כחני, שלא יצא אל הפועל [ע"ר א קה].
דבר שבכח שאיננו כלל בפועל [שם שם].
כל מציאות של כח, שאין לה ערך בפועל [שם שם].
הבל פה - כח פנימי עצור שעתיד לצאת אל הישות המוחלטת [ע"א ד ט צו].
הבל - כח של הדיבור° [מ"ש מד].
הדבור שבכח [שם נא].
הכנה לדיבור [מ"ר 423].

הגבלה - צמצום חמרי° ומעצור [עפ"י ע"ר א קנד].
ע"ע מגביל. ע"ע גבולים.

הגשמה - הוצאה אל הפועל [עפ"י א"ק ג קו].

הוד - יופי, נוי°, שאמתתו היא בהשלמת כל הפרטים וערכם° הנעים והמדויק [עפ"י ח"פ לז.].
הוד - (בהויה°) - ההתאמה הנאה של כל אורות־החיים° וכל כוחות ההויה כולם בהסתדרותם הנפלאה [ע"ר א יב].

הוד תפארתו° - התגלותו ביקרו [א"ק ג שמג].

הודאה - הבעה של הכרת־טובה° למטיב, ההולכת מתוך הרגש המלא, שדוחק את הלב, שלא ישאר תוכן הטובה מבלי הבעה של הכרה זו [עפ"י ע"ר א קז־ח].
מורה חובת תודה° על קבלת הטוב° [ע"א ב ט ד].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, ברכה לעומת הודאה.

הודאה - תוכן ההודאה (לד') - הכרת־הטובה°, שהאדם מוקף בים של השפעת° הטוב־העליון°, ונפשו בתכונתה העדינה מכריחה אותו, שלא יהיה כפוי־טובה וניב שפתיו יתפרץ בהבעה של הכרת הטובה למטיב העליון ב"ה [ע"ר א קצב־ג].
ע"ע תודה.

הויה - יציאה למציאות בפועל [עפ"י ע"א ד ו קו].
התגלות אל הפעל [עפ"י א"ש ו ו].

הויה - היקום וכל העולמים כולם [ע"ר א קנז].
כל ההויה כולה - כל החיים, כל היופי, כל העז, כל הצדק, כל הטוב, כל הסדר, כל ההתעלות [א"ק ב שמט].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, הויה. ושם, הויה, מציאות, חיים.

הופעה - המשכה של חסד° מתכונת הנשמה° [קובץ ח קכד].
ע' בנספחות, מדור מחקרים.

הופעה אלהית° - הסתעפות חיים וישות ממקור־החיים° והיש [א"ק א ב (מ"ר 401)].
ההופעה האלהית הכוללת כל - אור הקודש־העליון° [ע"ר ב עז].

הזרחה - ע' בנספחות, מדור מחקרים, זריחה.
הזרחה - התגלות המגמות העליונות הגנוזות באור הנשמה הפנימה באופן ההזרחה - שהאורה° הפנימית הנובעת מתוך הסקירה היותר עדינה של הנשמה° מופיעה על העולם המוחשי, להכריע את תכונתו ואת מעשיו ע"פ המגמה היותר גבוהה, המשוערת° מתוך העושר הרוחני היותר גדול, המזוקק כזהב [ע"א ד ו עב].
ע"ע נֹגה. ע"ע במדור מונחי קבלה ונסתר, הקשבה פנימית עליונה.

הטבה - הארה° והרחבה, של החיים־הרוחניים°, בהתפשטותם המלאה° והכבירה [עפ"י ע"ר א קמו].
הטבה - ההטבה היותר עליונה° - ההתעלות° הקדושה° היותר טהורה°, ואור־ד'° הבהיר בהגלותו בתועפות עזו [שם קסו].
ע"ע טוב.

הטבעה - קביעת צורה [רצי"ה א"ש יא הערה 23].

היכל - ע' בנספחות, מדור מחקרים, בית לעומת היכל.

היכל - הזיו° התוכי הפנימי° של אל אלהי° ישראל°, המיחד אותנו בעליות° הקודש° של קדושת° המצוות° והאורות־האלהיות° המיוחדות לעם סגולה°. הטרקלין [ע"ר א ד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חצרות ד'. ע' שם, טרקלין מלכו של עולם.

"היכל ד'" - בית־המקדש° מצד היותו מרכז הקדושה° וע"י נשפע טהרה° בלב והכשר לכל המדות היקרות. כנגד קדושת המדות המכינות יותר את לב האדם לדעת־את־השי"ת° וכבודו° [עפ"י ע"א א א ז].
ע' במדור משכן ומקדש, "בית ד'".

"היכל מלך" - סודו - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

היפנוטיזם - מי שנפשו מסוגלת לזה, מושל על המושפע ממנו, עד שמה שרוצה שיצייר°, כך מצוייר ממילא [פנק' ג פז].

הכנה - הכשרתו של האידיאל° ההולך ומתהוה [ע"ר א קפו].

הכספה - כחישות ומיעוט ההבהקה [ע"א ב ז מט].

הכרת טובה(3) - ◊ מקור הרגש, הטבעי כ"כ לאדם, להתנשא אל הקדש° ואל השאיפה האלהית° הנעלה, גם במדה המתאימה לצמצום° כוחות הנפש הטבעיים [ע"ר א קעה].
◊ העמוד המוסרי° היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי [ע"א ג א יד].
ע"ע הודאה. ע"ע תודה.

הכתרה - ענין הכתרת מלך - מורה תוספות גדולה והנהגה נסתרת שיש בשפע הרצון שהשי"ת משפיע על המלך° [פנק' ג רמז].

הִלוּל - ההילול האמיתי לשם ד' - הכרת הוד כבודו° ושלמותו, משלמות מעשיו ופעולותיו. שיגלה בחיים תמיד צד יותר עליון מהשלמה, מה שלא היה לפני זה. <בזה יתואר הילול מגזרת "יהל אור"°>, הארה חדשה, הברקה חדשה, הוספת שלמות חדשה [עפ"י ע"א ג ב לו].
מגזרת "יהל אור", הארה° והופעה° בהכרת החיים העליונים° ברום ערכם, בהופיעם ממכון הטוב° והעלוי° הנשגב°, להאיר על האופק של המציאות° המוגבלה° שפעת נהורים רחבי ידים וגדולי ערך [ע"ר א קצג].
הבהירות הנשמתית הבאה אלינו, הילת האור־העליון° [עפ"י שם קצט, ר].
◊ ההילול הבא מתוך מעמקי הנשמה לצור־כל־עולמים° נובע הוא מההופעה° הגדולה המקיפה באורה את נשמתנו, מההכרה של הטוב°, של השלמות העליונה, שנשמת כל חי אליו עורגת, והצמאון־העליון° והרוממות הבלתי משוערת בשיגוב קדושת° אור־ד'° היא מפתחת בקרבנו את ההילול מעל לכל רגש וטעם [עפ"י שם ב עט].
ע"ע תהילה. ע"ע שבח. ע"ע זמרה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, התהללות, "התהללו בשם קדשו".

הליכה - יציאה מהכח אל הפועל והנהגה מפורטת [מ"ר 82].

הליכה בדרכי ד' - ע"ע דעת את ד' וההליכה בדרכיו.

הלכה - הלכות - פרטי הנהגות התורה°. והמה באמת "הליכות־עולם"° [מ"ר 82].
עצות מרחוק(4) שנתן האל הטוב ב"ה לבני אדם איך להגיע על ידי קיומם ולימודם לשלמותם, ענפים מחכמת אדון כל המעשים ב"ה, (ה)ערוכים ע"פ משפט חכמתו־העליונה° [א"ה ב 306].
הלכה - ענינה - כיוון המעשה ע"פ פנימיות השכל ואחיזתו בה [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 214].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בהגדרות מבוא, מצוות. ושם, הליכות של התורה. ע' במדור תורה, משנה. ע' במדור תורה, הלכה, ההלכה. ושם, הלכה, חכמת ההלכה.

המון - ההמון - (בני אדם בעלי נטיה) ארצית ומעשית, (ש)כל מעייניהם לחיי הזמן והעולם, (ו)הקפה רוחנית עולמית לא תיווצר ברוחם [עפ"י א' עג].

המרה - ההמרה היסודית (המרת דת) - קציצת העיקר באמונה, והסרת הלב מאחרי ד'° [ע"א ד ט מד].
ר' מומרות.

הנהגה עליונה - (ההנהגה העליונה) - דרכי אלהים־חיים° [ע"א ב ט קלא].

הנהגה צבורית - יסוד הגדולה שלה - (ההנהגה) המרכזת דעות שונות בודדות ומנוגדות זו מזו המפוזרות בכללות הצבור, ומביאה אותם לידי מערכה גדולה ומסודרת של אמת אחת גדולה וערוכה בכל [ע"א ד ו נג].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים). ע"ע שליטה. ע' במדור תורה, "הלכות צבור".

הסתפחות(5) - התחברות לא ממשית הדוקה אלא חיצונית ורופפת, שסופה שנהפכת ל'ספחת' [עפ"י ק"ת סג].
ר' לויה.

הפנוזה - ע"ע היפנוטיזם.

הצלחה אמיתית - הישועה־האמיתית°, הדבקות־האלהית°, המושכלת, החיה, המורגשת, מצד גודל אחיזתה בכל תוכן החיים, בכל מהותו של האדם, בקדושתו°. "כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך" [ע"ר א רטז].

הצלחה פנימית - יסודה - שידע האדם שאשרו ימצא תמיד בעצמו בקרב נפשו ולבבו ולא ילך לבקשה אצל אחרים [ע"א ד ד ט].

הצצה(6) - הבטה° שע"י הדחק, היינו בהשתדלות לראות דבר שלא היה ראוי להרגיש בו אם לא בהתכוונות יתירה [ע"א א ב כו].

הקשבה - השמעות אזנים, הקלטה את מה שבא מן החוץ [קובץ ח רי].

הרהור חטא° - ◊ הרהור של משגה הדעת° וכהות ההשכלה [עפ"י ע"ר א כח].

הרמוניא - התאמה מאחדת [א"ש ח ז].
הרמוניה - הדרת° האחדות° ביקרתה [קובץ א תו].

השפעה - (השפעת חיים) - ערך החיים [עפ"י קובץ ו סג (א"א 132)].
ע"ע שפע.

השקפה שרשית - ההשקפה השרשית - ראיה בכל בריה את מסקנת החיים של שטח רחב מאד, של עומק ורום גדול ונעלה, המרוממת, לפי בהירותה, כל בריה למעלתה האידיאלית° [עפ"י א"ק ב שנז].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, העלאת מחשבות לשרשן. ושם, גונין דלא מתחזין ע"י גונין דמתחזין. ושם, בהגדרות מבוא, סוד, יסוד סוד ד' ליראיו. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דימוי הצורה ליוצרה.

השתוות(7) - מדרגת ההשתוות במדות - מדה עליונה (שבה) לא יהיה דרוש לאדם לא שבח ולא גנות אפילו לצורך רוחני. כי לא יכנס בלבו שום רעיון של גאוה עד שיצטרך לקבל טובה ממה שמגנים אותו, ולא ישפל בשפלות של עצבות, ושל מיעוט זריזות, בהארה ובשכל, בחריצות ובחריפות, בעומק הדעת ובבהירות החידוש, עד שיהיה צריך לפעמים הגדלה מסביבתו כדי לבוא למדרגתו הרוחנית העליונה [עפ"י א"ק ג רמו].

התבודדות(8) - (ענינה) - התעלות הרעיון, התעמקות המחשבה, השתחררות הדעה [א"ק ג רע].

התבוננות - עצם חיי התבוננות - סידור המחשבות° [א"ק ג רד].
ע"ע פיוט ושירה.

התגלות - יציאה אל הפועל בעולם [עפ"י ע"ר א ריט].

התגלות המהות - באה (באדם) - ◊ כפי אותה המדה שהבחירה־החפשית° מגלה את תכנה [עפ"י אג' ב מא].

התגלמות - (של אידיאל) - התעטפותו (של האידיאל°) בהגדרה מיוחדת [עפ"י א' קלג].

התגשמות - ההתגשמות - החמריות°, המעשיות [א"ק א עט].

התהוות - התגלות° הכח של היכולת°, המלאה גבורת° אין־קץ, בחוג המתואר חצוני לגבי עצמות הישות [ע"ר א ט].

התהוות - להוות - לחולל, להרבות חיים וישות [ר"מ קיז].

התנגדות - (עניינה של תנועת ההתנגדות הכללית) - הדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט ע"י ההתגברות של הנטיה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו ע"י הנטיה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם ע"י התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים [א"י כה].
ע"ע חסידות, (מגמת תנועת החסידות).

התנוצצות - תחילת ההופעה°, הברקה של ראשית האור [ש' רד"ך 216].

התעלות - התקדשות°, והתרוממות° אל המרומים° כולם [עפ"י א"ק א קפח (ע"ר ב ז)].
התעלות האדם - התפתחותו, בגילוי כל כשרונותיו הפנימיים [א"ק א צז].
להיות חפץ באמת°, להיות חי ופועל לפי הדיעות היותר אמיתיות וההרגשות היותר קדושות לטוב ולחסד, כמעשה גדולי העולם אשר נגשו אל ד' במעשיהם הבהירים למלא את העולם חסד ואמת [ע"א ג ב קפד].
כל מה ששייכותו היא יותר גדולה לתוכן הפנימי של ההוויה והחיים [א"ק א יז].
עליה במעלה יותר שלמה ממה שהיה עומד עליה בתחילה - ששלטון השכל על חומרו הוא במעלה יותר שלמה ממה שהיתה אצלו בתחילה [ע"א ד ו כח].
ההתעלות התדירה במעלות הקודש - הרצון הקבוע להליכה מתמידה בדרך הקדושה והטהרה [ע"ר ב סה].
התעלות הנפש למרומי שמי ד' - ההכרה העליונה בהדר° גאון־ד'־ועוזו°, ההכרה בכלליות° המציאות והאהבה°, היינו, הקרבה־אל־ד'° [צ"צ א כד (א"ל ריב)].
ע"ע עלוי. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עליה.

התעלות - ההתעלות הגמורה - התמזגותו של כל ערך° ההויה בכל צורותיה, הקדש° והחול° שלה, לערך הקדש, ביסוד המכון של קדש־הקדשים° [ע"ר א קעג].
ההתעלות העליונה - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, סוכת עורו של לויתן. ע"ע עלוי גמור.

התקטנות - העזבות ממקור השפע° [עפ"י ע"ר א קנב].
ע"ע קטנות.

התרוממות - הגבהת° הערך° האמיתי של האדם [עפ"י ע"ר א קפו].

  1. בשו"ת הרדב"ז, ח"ג סי' תתקי "בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה וזה נקרא אצלם סוד העיבור בחיי שניהם, וזה הוא שנאמר "והיו עיניך רואות את מוריך" וזהו "והתיצבו... עמך שם ואצלתי מן הרוח".
  2. מובחנת ההבטה מן ה"ראיה בעלמא" דבה לא קני, "דהבטה בהפקר קני" לתוס' ב"מ ב. ד"ה דבראיה, "היינו שעשה מעשה כל דהו", שעל ידו קונה הראיה ועל כן היא קרויה - הבטה; ולרש"י שם קיח. ד"ה אתה אומר "הבטה קניא הואיל ודבר טורח הוא ודעתו לכך". של"ה, בי' מאמרות, מאמר ט, דף מא: "יש חילוק בין הבטה לראיה כח הבטה יותר הסתכלות מראיה דעלמא כמו שפרש"י בפ' חוקת אצל נחש הנחשת שכתיב וראה וכתיב והביט ע"ש". ובאור החיים עה"ת, בלק כג כא "דקדק לומר לשון הבטה שהיא יותר מהראיה, פירוש כי הגם כי בראיה ראשונה הוא רואה מחשבה הרעה, כשהוא מביט בפנימיות מפעלה אין און". וברוח חיים על פרקי אבות, פרק א לפני ההג"ה הראשונה "ולשון הבטה הוא הסתכלות יתירה בעצם הענין". ובהעמק דבר לנצי"ב במדבר כא ח, ושם כג כא: "הסתכלות בתוך ופני הדבר". ובאבי עזר על פי' הראב"ע במדבר כא ז "גזרת הביט בנויה על השכלה זכה". ובנפש־חיה לרר"מ סי' רכה "הביט - מביט בו בכוונה". וכן גם במלבי"ם ביאיר אור, הכרמל, ערך הבט: "פעל הביט מציין קשורו עם המובט הוא הגיוני ומחשביי לא במציאות ובחוש הראות לבד רק משים לב על העצם לדעת מהותו וענינו". ובתורה והמצוה, שמות ג ו "ההבטה הוא שימת לב על הדבר ואינו בא על ראות העין". ובבראשית, טו ה, "ההבטה היא שימת לב על הדבר ועיון השכל... יבא לרוב על שימת הלב ועיון המחשבה... וכשבא על הראיה אמר במדרש (בר"ר פר' מד יב) "אין הבטה אלא מלמעלה למטה"". אמנם צ"ע האם עולים דבריו אלה האחרונים של המלבי"ם עם דברי המ"ר איכה פר' ה א "הביטה וראה את חרפתנו. ר' יודן אמר הבטה מקרוב וראייה מרחוק. הבטה מקרוב שנאמר (מלכים א יט) "ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים" וראייה מרחוק שנאמר (בראשית כב) "וירא את המקום מרחוק". ר' פנחס אומר הבטה מרחוק שנאמר (תהלים פ) "הבט משמים וראה", וראייה מקרוב שנאמר (בראשית לב) "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו", והי"ע.
    ואולי אפשר להבחין בין המושגים עפ"י ר"מ צז: "מושג הראיה, וכו' מורה הסמנה מדויקת בפרטים, והארה כוללת בכללים"; לעומת ההבטה שהיא כניסת הרשמים מן החוץ אל הפנים. וצ"ע.

  3. הכרת טובה - ע"ע פנק' א ו־ז ובהערה 1 שם. א"ה 728, 8־757, א"ת פרק י יז.
  4. עצות מרחוק - ישעיה כה א. רמב"ם סוף ה' תמורה "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים". ע"ע זוהר ח"ב פב:, ח"ג רב.
  5. ע' ישעיה יד א.
  6. זוהר ח"ב רנ: "מציץ, כמאן דאשגח מאתר דקיק, דחמי ולא חמי כל מה דאצטריך".
  7. בחובות הלבבות, שער החמישי, פרק ה: "וכבר אמרו על אחד מן החסידים, שאמר לחבירו: הנשתוית? אמר לו: באיזה ענין: אמר לו: נשתווה בעיניך השבח והגנות? אמר לו: לא! אמר לו: אם כן עדיין לא הגעת, השתדל, אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות". וע' של"ה, פר' עקב, תורה אור ד: "מדת דוד שהיה הכל שוה בעיניו השבח והגנות, על כן לא איכפת מידי במה שסיפר מדתו להתלמד ממנו, מאחר שלא היה שום רושם התפעלות בלבו, וזהו סוד שאמר "אם לא שויתי", רצה לומר היתה בו מדת הנשתוית".
  8. ע' חובות הלבבות, שער הפרישות פרק ג.