ד

ד' אחד ושמו אחד(1) - הוא ושמו - השלמות וההשתלמות [עפ"י א"ק ב תקלב־ג].
ד' אחד ושמו אחד - מלכות־שמים° ומלכות־הארץ° בחטיבה° אחת, האידיאל החברותי והאידיאל הרוחני המרומם, הגדול מעל כל חיי חברה וקיבוץ, החובק במתי שחקים° בגדלו ותעצומות הפשטתו, המלא הוד° נצח° נצחים, מתאחדים ומתמזגים יחד [א"ק ב תקסב].
ד' אחד ושמו אחד - האחדות האמיתית המאחדת ומקשרת את כל הפרטים היותר רחוקים בהתעלותם אליה [עפ"י קבצ' א קכח].
החיים, ההולכים ומתרבים לפרטיהם עד אין קץ, ישובו אל יסודם המאוחד, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם [עפ"י ר"מ קפו].
שכל הטומאה° תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב־המוחלט° [א"ק א שצה].
ע' במדור זה, והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. ושם, קריאה בשם ד' אחד, שאיפתה.

ד' אמות - שיעור מקומו של אדם [ע"א ד ו יז].

ד' אמר לשכון בערפל(2) - בתוך ערפלי החיים, נבכיהם וסבכיהם, זיזיהם וזיעיהם, גוניהם ותמורותיהם, מופיע הוא חי־העולמים° ושוכן אתם, מתגדל° ומתקדש°, מתהדר° ומשתגב°, על־ידם, בתוכם, אתם [ל"י ב שכט].

ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר(3) - ההכללה העליונה הנותנת <על ידי מרחבה וודאותה> את התכונה העדינה בדיקנות היחוד, המביא את הקנאה המשובחת <המולידה את גאונות הרוח>, המסירה מדרכה כל רפיון של קטנות פרטית, כל ספק וכל שיתוף [עפ"י א' קל].
ואין עמו אל נכר - ואין שום שתוף לגבי גבוה בערכה ההכרי של האומה [ע"א ד ט קלד].

ד' בחכמה יסד ארץ(4) - המציאות היא ע"פ החכמה־העליונה° [פנ' קלג].
מתוך מקוריותה האלהית והויתה השמימית° (של התורה°) מתגלה ונמשכת כל הדרכת החיים הארציים הממשיים, האנושיים והלאומיים, הצבוריים והיחידיים [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רנו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, פרצופים, "אבא יסד ברתא".

ד' הוא האלהים - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

(ד' חפץ) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר(5) - רוח ישראל יתכונן יותר בקדושתו וטהרתו° ככל שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה [עפ"י הקדמת ע"א יג].

ד' ממרום ישאג°(6) - מרום המחשבה° והעצה° האלהית° להגיע את האדם לרוממות מעלתו, והוא בשפל יושב, בהתרחקו בחייו הפרטיים מאור־פניו°, בנמיכת דעת וחסרון שכל. מתוך שמשיג המשכיל את החפץ העליון והמטרה האלהית, שהיא רחוקה מכפי המצב השפל ההוה, שע"י בחירת האדם נשפל, הרי הוא משתומם מרוב צער (ש)[ע]ל ירידת האדם. ובהשגתו את התעודה האלהית, ירגיש עמה יחד הצער הגדול על האור הבהיר המתרחק מבני האדם, מפני חסרון חפצם לשא מרום עיניהם, לדעת מעשה ד' הגדול. ממרום ישאג - לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו [ע"א א מהדו"ב, 178 א יב].
ע' במדור זה, ממעון קדשו יתן קולו. ושם, שאג ישאג על נוהו.

ד' עושי - המכונן אותי להיות בעולם המלא עשיה ומפעל [ע"ר א מה].

ד' רוחות העולם(7) - האמצעים הרבים, השונים והמסובכים, אשר בין השמים° והארץ°, שכאילו מחברים ביניהם [ע"ר א רמה (ע"א א ב ד)].
ע' במדור זה, ארבע רוחות. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "ארבע רוחות".

דאשתמש בתגא - ע' במדור תורה, שמוש בתגא.

דבר גדול - חלקי התורה הנקראים דבר גדול - ע' במדור תורה.

דבר ד' - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.
בדבר ד' שמים נעשו - ע' שם, "דבר ד'".

דבָּר אחד - דבר אחד לדור(8) - הרועה דעה והשכל בעניני הקודש, ועצה° וגבורה° בעניני החומר, ואינם כלל צרות זה לזה [פנק' ה כו].

דבר חדש - ע' במדור זה, חדש.

דבר צוה לאלף דור(9) - <השלמת האדם יש לה טפוס מיוחד, (ש)הדורות הולכים לעלה את הטפוס ההוא עד גמרו בתכלית שלמותו, כל זמן שהצורה היותר שלמה לא נקבעה ההשלמה מתנודדת, פעם צועדת היא לפנים ופעם לאחור, הזכות והחובה אינן מוכרעות, ומקושרות הן במעשה הדורות ההוים והעוברים>. יודעת היא הצפיה־העליונה°, כמה יאריך הרושם של החקיקה הצוויית, עד סוף־כל־הדורות° (כדי ש)תשתכלל הצורה° לעמוד על איתן מצבה, שמדדתה באלף דור [עפ"י אג' א שכ].

דבר קטן - חלקי התורה הנקראים דבר קטן - ע' במדור תורה.

דברה תורה כנגד יצה"ר - ע' במדור זה, לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר.

דברי תורה(10) - הדיעות שמקורן הוא מחקר ושכל, מחקרי דעת במוסר° ואמונה° וחכמת לב בדעת־ד'°. כי זהו תכלית־התורה° להיות האדם משכיל בפועל בשכל־דעת־ד' בדרכי אמת, אע"פ שפעמים רבות יסתעפו הנטיות השכליות ג"כ לצדדים של דברי הרשות ומילי־דעלמא°, שע"פ ערכם ישתנו ג"כ סדרי החיים והחברה, מ"מ יסודם השכלי הוא דברי תורה [עפ"י ע"א ג ב קה].
ע' במדור זה, מילי דעלמא.

דברים בטלים - עניינים שאין בהם כח חיים אדיר ותכלית רמה ונשגבה° [ע"א ג ב צט].

דברים, הדברים, ואלה הדברים(11) - "דברים" - בסתם, "הדברים" - בגילויים, "ואלה הדברים" - במספרם ופרטיותיהם [עפ"י ע"א ד יא יט].

דגלים(12) - ענין הדגלים - עצם הקדושה° הטבעית. קביעת הקדושה והחשק לדבקה־בד'° בעצם הטבע ושורש הנפש [עפ"י מ"ש כז].

דוד אדמוני, כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו יפה עינים, ומדעת סנהדרין הורג - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

דוד מלך ישראל חי וקיים - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

דודי צח ואדום דגול מרבבה(13) - בהתרחבות הגדולה של האמת העליונה של אורן־של־ישראל°, מתגלה, באחדותה העליונה ממקור־חיי־החיים° ב"ה, החפץ הגדול הנטוע באומה, להרחיב את כחותיה העליונים של גדולת הנשמה הישראלית, כפי עצמות סגולתה°, אל הכל, אל ריבוי פרטים של אורות חיים [עפ"י ע"א ד ה ע].

דוחק רגלי השכינה(14) - אדם העושה במה שברא° ד'° שלא כרצונו° ח"ו, ומרחיק את הדברים מקדושת° השי"ת° [מא"ה ג שא].
אינו מניח מקום להרושם היותר נשגב מכל, והפועל את כל צד השלימות שבחיים <שמבלעדו אין תועלת בכל מעשה וחריצות> [ע"א ב ו ס].

דומה כמי שאין לו אלוה(15) - כל רוחו הוא אנושי ומוגבל [קובץ ה קעד].
ע' במדור זה, הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ור' שם, אויר העמים הטמא. ושם, אוירא דארעא ישראל מחכים. ושם, טומאת ארץ העמים.

דוק(16) - המציאות השמימית הרוחנית° העליונה. עולם הצחצחות° העליונות [ע"א ד יב מ].

דור המדבר(17) - הדור הפלאי, דור הדורות, אשר קפל בעוזו וכלליותו את כל הדורות כולם והטביע בקרב כולם את הלמעלה מהטבעיות, את אור־ד'° הרחב והחפשי°, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה [אג' ג נט].
דור החנוך לישראל, שקפל ערכם של הדורות הבאים, <ע"כ כפי מה שהושרש בו, יתקבלו הדברים יפה כשיושלמו הנפשות בהמשך הזמן> [עפ"י ע"א ב ט שלז].
דור ההכנה הכוללת והנשגבה לכל המסיבות האדירות, שנולדו ושעתידין להולד בעולם ע"י ישראל [ע"ר א שסג (ע"א ב ז לא)].
דור שקיפל את התמצית של דורות הבאים כולם(18) [ע"א ג ב עח].
הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו [ע"א ב ט ו].
הדור שכלל בקרבו את כח הרוחני של ישראל לכל פרטיו עד סוף־כל־הדורות°, "חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר" [שם ג ב רצה].
ע' במדור זה, ימי משה.
דור המדבר, יסודו - להעלות את ישראל במעלתן הראויה להם מצד עצמם, <ע"כ נעשה עמם נפלאות עד אין חקר מפני שמצד עצמם אינם צריכים להנהגה טבעית> [ע"א א ה פד].
תקופת דור המדבר - התקופה הרת כל פלאי עולם, הנועדה להאיר את כל מחשכי היקום את כל חגוי החיים באור חזון אלהי אמת [שם ד יב א].
◊ מצב דור המדבר מצוין בתיאור בחיבור הרוממות הקיצונית עם השפלות גם כן בקצה האחרון: מעבר מזה רוח נערץ ונשגב, הכשר לקראת גילוי שכינה° והתעוררות להיות לעם עליון ונשא, ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש"°; ומעבר מזה עבדות° שפלה, ברברות שפלה, וחסרון כל תכונה תרבותית [קבצ' ב נח 19].
ע' במדור מועדים וחגים, יציאת מצרים.

דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות(19) - מדתו של רבי עקיבא° - שהכללים הגדולים היו אצלו כל כך מוארים, עד שהאירו בנגהם את כל הפרטים היותר דקים, והלכו תמיד עמם, עד שדוקא על ידי גודל הבוהק של הכללים הרוחניים העליונים הזדהרו הפרטים באורם המלא [עפ"י קבצ' ב צו].
ע' בהגדרות מבוא למדור אותיות, תגים.

דחיקת הקץ(20) - התפרצות מבולבלת שלא בהתמלאות המצבים המוכשרים לכך [א"ל קנט].
ע' במדור משיח וגאולה, קץ.

דיון לכף זכות(21) - הכוון אל האמת המציאותית. משפט הצדק והאמון, של ישר ההבנה וההרגשה ההדדיית, המבחין והמעריך את פרטי המעשים על אמתתם הנכונה, המאיר אותם באורם המלא ומכון מתוך כך נתיבות היחיד והצבור [ל"י ב (מהדורת בית אל, תשס"ז) תקנג].
ע' במדור זה, בצדק תשפוט עמיתך.

דימוי הצורה ליוצרה(22) - המשכת האדם להטוב־המוחלט° והעדין. הרצון הטוב בהגלותו בתכונה אלהית, של גילוי רצון לתורה ומצוה, ומוסר־טהור° [עפ"י א"ק ג מא].
הבאת השכל־העליון° והשפעתו בחוברת עם כל רגשי הנפש לפי מערכותיהם, ובזה מתעלים באמת כל הכוחות, וכל החיים מתקדשים ומתרוממים לעדי־עד° [עפ"י ע"א ג ב ר].
צד השיווי שיש למצא בהויה כולה עד למעלה למעלה, האחדות העולמית, שמלמדת אותנו חכמת האמת. הגשמיות והרוחניות, הציור והשכל, השפל והנשא, איך הם כולם תואמים, מתאחדים, ומוקשים. וערך הופעת החיים שלנו ביקום, ביצירה כולה, רוח האדם בעילויו, על ידי הכרה צלולה והתנשאות רצון מטוהר וגמור, המתנשא לבוא עד לכדי השלטת רצונו על ההויה [עפ"י א"ק ב שצג].
ע"ע השקפה שרשית.

דין - "יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין"(23) - מחובות מצרים וגבולים צרים [עפ"י א"ק ג ט, שלא].

דין - "משמים השמעת דין"(24) - אושר המציאות במגמתה התכליתית, רום נשמת האדם ובהיקותה, אומצה וחוסנה הטהורים, במעמדם הנצחי החובק כל אושר, כל שאיפה וכל עדנה. הכבוד־העליון° של הוד° נשמת° כל היקום [עפ"י ע"א ד ט ע].

דין וחשבון(25) - דין הוא העונש מה שנוגע לעצמו, וחשבון עד כמה מגיע הפסד והקלקול לכל העולמות° [מא"ה א קלח (מהדורת תשס"ה רמא, פ"א רלג)].

דין קשה(26) - הילכדות האדם בסבך של ספקות בדרכיו ועלילותיו, באין יכולת למצוא פתרון באיזה אופן יישר את נתיבו [עפ"י ע"ר א פב].
ע' במדור זה, בעל דין קשה.

דינא דבר מצרא - ע' במדור זה, בר מצרא.

דמות דיוקנו של יעקב - ע' במדור האבות.

דמיִך - "ואראך מתבוססת בדמיך" - ע' במדור מועדים וחגים, פסח, "מתבוססת בדמיך".

דן ... לכף זכות - ר' במדור זה, דיון לכף זכות.

דעת אלהים(27) - החמדה הפנימית°, הרוממה והעצמית לאידיאלים־האלהיים°, להתרומם אליהם, לציירם° בשכל° וברגש°, ולהגשים דוגמתם בפועל של סדרי החיים [עפ"י ע"ה קלב].
קרבת־אלהים°, החודרת את הרעיון°, את השכל ואת הרגש, את השאיפה והחפץ הסוער והנח [ע"ר א עניני תפילה לא].
מרום קדושת המדות והדעות באהבת הטוב° והיושר° [ע"א ב ט ק].
דעת אלהים וסעיפיה - כללותן של הדעות הרוחניות [קובץ א תל].
יסוד דעת אלהים - האלהות° המתעלה על כל התבונה וההרגשה, והחתומה בתוך התבונה וההרגשה בחותם של הענוה°, ושל אי אפשריות ההשגה°. ודוקא מצד זה היא גדולה בפעולתה על החיים. היא מישרת אותם, מעלה אותם תמיד עדי־עד°, וכל החיים כולם, וכל התנועות החפשיות° שבעולם הרוחני° והחמרי°, בעולם הפרטי והכללי, מוצאים דוקא בה את תפקידם. <שרק כנסת־ישראל° היא שנשלמה בתור אומה שלמה בפנימיות נשמתה, בהכשר גזעי, והכשר מוסרי, והכשר הסתורי כדי להיות יכולה להתפרנס במזון רוחני דק ונאצל כזה> [עפ"י א' קנד].
ע' בנספחות, מדור מחקרים. ע"ע דעת ד' ויחודו.

דעת אלהים בארץ(28) - ההשפעה המוסרית° שהלמודים האלהיים° משפיעים [א"י לז].
האמת המוסרית המוחלטת [א"ב 68 (א"ה 745 (מהדורת תשס"ב ב 91), ל"ה 67)].
דעת ויראת אלהים(29) - המוסריות° הטהורה° [ע"א ב ט ק].
דעת אלהים הטהורה - יסוד המוסר והצדק האנושי [פ"א ח].
דעת ד' - המוסר הטבעי ברוחב מובנו [ל"ה 66].
דעת שלטון הכח המוסרי והשאיפה הכללית [ל"ה 266].
דעת אלקים המעשית(30) - עשות חסד° משפט וצדקה° בארץ, במובן היותר רחב, שהוא ללמוד על מנת לעשות, איך שתהיה הצדקה עשויה באופן מתמיד, פורח, מתקיים ומתעלה, שזוהי כל התורה° כולה, עם כל הידיעות הדרושות לאדם וכל מכשירי החיים הנלוים להם [עפ"י פנ' עד].
דעת ד' - המעולה שבתענוגים°, עשית "חסד משפט וצדקה בארץ" [ע"א ב פאה ו].
עיקר דעת ד' - עשות חסד משפט וצדקה [פנ' סג].
אור הצדק, החסד והמשפט [ע"א ג ב קסב].
דעת אלהים האמיתית - עשות טוב וחסד [א"ב 67 (א"ה 744)].
דעת אלהים - נזר החיים, החכמה והצדק [ע"א ב ז מא].
דעת ד' בעולם - צדק° ויושר° [אג' א שסט־ע].
אהבת־חסד° וצדקה [פנק' א ס].
דעת ד' האמיתית - ההליכה° בפועל בדרכי־ד'° [ע"א ב ט רעא].
דעת ד' ודרכיו בארץ - מוסר° אלהי שיוכל למלא אומה שלמה, למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי, כ"א גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, ע"פ עומק דרכי־ד'° המלאים חסד° משפט וצדקה° [עפ"י ע"א ד ג ב (א"ה ד 69)].
◊ מתוך ההצטירות° האצילית° המופשטה, המצינת את הארוסין° בנקיונם העליון; מתוך הארת ההופעה הבלתי גבולית, העומדת למעלה מכל הגבלה של כל כח מקבל, בשני הערכים של הצדק ושל החסד; מתוך ההמשכה אל כל הצדדים כולם, במשפט° וברחמים°; מתוך הידיעה שההמשכה, שבאה מתוך הערכים הבלתי מוגבלים אל התוכן המוגבל, לא תשנה כלום מהצביון האידיאלי, ולא תמיר את הענין הנאצל מצביונו במאומה (- האמונה°) - מתוך כל הציורים הללו דעת ד' מתקבצת [עפ"י ע"ר א לו].

דעת את ד' וההליכה בדרכיו - התרחבות הכח המוסרי° [ע"א א ה פג].

דעת את שם ד' - התנשאות אל רוממות התכלית הכללית [עפ"י ע"א ב 211־210].
ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, הכרה אלהית. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "יודעי שמך".

דעת ד' - תלמוד של חלקי התורה הנוגעים לבירורן של המדות והדעות [ל"ה 178].

דעת ד' - יראת־הרוממות° [ע"א ג ב קסז].
הדעת את ד' - נשיאת נפש לרוממות נאצלת [עפ"י ע"א ד ו קא].
אמיתת השלימות הרוחנית [עפ"י ע"א ב ו ה].

דעת ה' יתברך - הרעיון הקדוש° והמרומם, יסוד האמת° ועמוד החכמה [ל"ה 193].

דעת קדושים(31) - ההתקשרות של ההסתכלות הפנימית° וההסכמה המוסרית° ביחד אצל זכי המחשבה והרעיון°, המתאחדים בחושם הפנימי° עם הטוב° הרוחני, המלא כל [עפ"י א"ק א פד־ה].

דפתראות ופנקסאות(32) - המתגלה לנו מחכמת המציאות נחלק לשני עניינים: דפתראות - המתגלה בזמן אחד בהשקפה כוללת על כלל המציאות הגדולה והכללית, דומה לדפתראות שהם אפשר להם להגלל בסקירה אחת עם כל ריבוים. כך אפשר למסתכל להסתכל על כלל המציאות המושגת בזמן, במעוף עין של מחשבה אדירה, לפי רוב מקצעות המציאות וחלקיה החלוקים עד אין קץ. ופנקסאות - המתגלה בכלל הקפת הזמנים, תקופה אחר תקופה. ההתבוננות העולה מכלל הזמנים השונים והמשתנים, מה שלא ניתן כלל להיות משוער ולהסקר בזמן אחד ומעמד תקופה אחת, דומה לפנקסאות, שהעלים מתהפכים ומתחלפים, וא"א להשקיף בדף שני של הפינקס כ"א כשיגול ויסיר מבטו מהדף הראשון, כך אי אפשר להתבונן אל תקופה חדשה ההולכת יותר מאופק המבט הזמני, כ"א ע"י מסיבות חליפות הזמן העתיד לבא [עפ"י פנק' ב קפג].

דרישת אלהים(33) - הערת הנפש אל קרבת־ד'°, אל טוהר° המוסר, אל מעמק האמונה° [עפ"י א"ק ג נח].
האור היותר רחב מן הכל במדע, והרגש היותר מאיר מן הכל בהרגשה, שברב עצמה מקיפים את כל החיים, נטיה חפשית° העומדת למעלה מכל גבול של דת° ואמונה° <כשתתרחב דעת־אלהים° ברחבה הראויה לה> [עפ"י קבצ' ב נד].
דרישת ד'(34) - המוסר° והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם° ושאיפותיהם. הרחבת המוסר ובקשת הטוב° [מ"ר 41].
(בקשת) הצד המוסרי שבמציאות [פנק' א מ].
דרישת השם° ית' - בקשת האמת° [מ"א א ז].
להחכים את עצמו לדעת־את־ד'°. הגברת חיילים ביתרון הכשר חכמה להביא אל לבבו האור כי טוב לדעת את ד' ודרכיו° הגדולים ולדבקה° בהם. ההשתדלות לדעת כבודו° וגודלו° [עפ"י מ"ש נו (מא"ה א קסו)].
ע"ע בקשת אלהים. ע"ע קריאה אל ד'.
דרישת ד' - תכונתה - שכלול־הרוח°, העמקת הרגש° והרחבת הבינה°, ביסודות דעת־ד'° ומקוריות קדושת° האמונה°, באור־ד'° [עפ"י אג' ב ח].

דרך ארץ - ענינו - הנהגת הבריות לפי המוסכם והמפורסם, לחלוק לכל אחד כבודו ולקבלו בסבר פנים יפות, ולהיות נעים בחבורה ומרחיב דעת אנשי חבורתו, וכיוצא בזה [עפ"י פנק' ג קנב-ג].
דרך ארץ הטבעית - טהרת המדות, בנטיה נקיה אל הצדק° והיושר° המוחש והמורגש ושנאת הרשע והעול במדה הגלויה [ע"א ד ד א].
המוסר° בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן [א"ת יב ב].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בהגדרות המבוא, מצוות בני נח. ע"ע מוסר טבעי.

דרך ארץ קדמה לתורה°(35) - המוסר° בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה [א"ת יב ב].
המדות הישרות והתיקון המדיני מוכרח(ים) להיות מוקד(מי)ם במוסר לפני הערכים הרזיים [קובץ א תשצו].

דרך ד'(36) - העשרת הגונים הפרטיים שהתרבות מעשירה ומשכללת את יסוד־החיים הטבעי הפנימי, ושכלול פרטי צורות החיים, החולפים והמשתנים, בהתיחסותם אל המקוריות, הכלליות והנצחיות [עפ"י ל"י א ז].
המוסר° הטוב° [ע"ר ב רס].
יושר השכל והמוסר הטוב [א"ת ט ה].
דרך הטוב והצדק° המתבאר בתורה° וכל פרטי פרטיה הרחבים והרבים [ע"א ג ב קע].
דרך צדקה°, כל דרך בחיים שמסכים אל הטבת הכלל, בהוה ובעתיד [ע"א ב ט ער].
ע' במדור זה, דרך חטאים. ושם, דרכי ד'.

דרך ד' לעשות צדקה ומשפט(37) - מוסריות° מן המקור האלהי [מהרצי"ה].
דרך ד' לעשות צדקה ומשפט - מצוות־שבין־אדם־לחברו°, המצוות המוסריות° החברותיות [א"ק ג שמד].
ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט - יסודה של תורה° הוא לעשות את האדם להולך בדרכי־השי"ת° [ע"ר ב קכג].

דרך חטאים(38) - כל הפונה מאושר הכלל [ע"א ב ט ער].
ע' במדור זה, דרך ד'.

דרך עץ־החיים°(39) - המהלך° בעולם הזה ועשיית המצוות° כולן [מא"ה ב רסט].

דרך רשעים(40) - התעודה הטובה שיש להמציאות, שסיבבהּ הכח המעיר לעשות הרע בכלל [עפ"י קבצ' א פז (פנ' כג)].
"דרך רשעים תאבד", איבדה (הקב"ה) מכנגד (עיניו°) [פניו°](41) - שלא תתראה, דרך הרשעים - התכלית הכללית של צורך הרע, בחוג הבחירה° שיסוד הצדק והרשע עליו בנויים <שאילו היתה התעודה הטובה שיש להמציאות, שסיבבהּ הכח המעיר לעשות הרע בכלל, נגלית לפני הצדיקים ומצטרפת עם הכח הדמיוני המושך בשקרותו ומראה את הרע כטוב, היה (היצר הרע) קשה להכבש> [עפ"י שם].
ע' במדור זה, שרו של עשו אין לו רשות כלל לגלות את שמו.

דרך תמים(42) - התעלות מוסרית° ורוחנית°, המשכה אל היושר° והצדק°, אל המוסר הטוב ואל הרחמים, בין כלפי העולם כולו בין כלפי עצמו [קובץ ג יב].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "הולך בדרך תמים".

דרכי ד'°(43) - האידיאלים־האלהיים°, חפציו°, האצילות°, הספירות, המדות, השבילים, הנתיבות, השערים°, והפרצופים°, שמקצת תכנם האידיאלי חקוק וקבוע° הוא ג"כ בנפש האדם, אשר עשהו האלהים ישר° [ע"ה קמה].
דרכי המוסר° [קבצ' א קכט].
המושגים הכוללים שעליהם נבנת תורת המוסר, המדות הטובות והמוסר הטוב, הצדק° והמשרים° [עפ"י ע"א א ב מ].
הנהגה טובה וישרה המלאה צדקה ומשפט ומשרים [עפ"י ע"א ב ז נו].
היושר° והטוב [ע"א ג ב רכג].
הצדק והיושר [ע"א ד ה ס].
יסודי המוסר "לעשות צדקה ומשפט" [ל"ה 253-254].
דרכי ד' הכלליים - צדק ומשרים וחסד° משפט וצדקה [ל"ה 235].
ע' במדור זה, דרך ד'. ושם, דעת אלהים. ע"ע לדמות לדרכיו.

דרכי האמורי(44) - השיקוע בחשכת החצוניות° הגסה של ההויה [ע"א ד ו קב].

דרש באוכלוסא - ע' במדור זה, בא באנשים.

דשן ביתך - ע"ע דשן.

דת משה ויהודית(45) - כל המצוות° שבתורה ופרטיהן ודקדוקי שמירתן [א' קטז].

  1. זכריה יד ט.
  2. מלכים א ח יב. דבה"י ב ו א. ע"ע אור החיים על בראשית פרק א פסוק א הדרך ה-כב: "כי דבר ידוע כי מצינו להקב"ה שבחר לשכון בערפל וחבב לשכון בתוכינו, ועוד לו שמצינו כביכול שנשבע שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה (תענית ה), הרי זה מגיד שחביבה לו של מטה יותר משל מעלה, גם כשנשכיל בטעם בריאת כל העולם נדע כי העיקר הם התחתונים שהם עמו ונחלתו".
  3. דברים לב יב.
  4. משלי ג יט. ע' זוהר ח"א רז. א"ק ב רפה.
  5. ישעיה מב כא.
  6. ירמיה כה ל.
  7. שו"ע או"ח סא ו.
  8. סנהדרין ח.
  9. תהילים קה ח. דברי הימים א טו טז.
  10. ברכות ג:
  11. שבת ע.
  12. במד"ר פר' ב ג. ילקו"ש במדבר, רמז תרפד־ה. זוהר ח"ב רנה.
  13. שיר השירים ה י. ע"ע קבצ' ב פז סי' 59.
    ואדום דגול מרבבה - החפץ להרחיב את כחותיה אל ריבוי פרטים של אורות חיים - ע' בישעיה סג ב, ג: "מדוע אדֹם ללבושך וגו', פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם וגו' ויז נצחם על בגדי וגו'", וע' במדור זה, ויז נצחם על בגדי.
  14. ברכות מג:.
  15. ע"ז יז:, כתובות קי:.
  16. שבת קד.
  17. סנהדרין קח., כלה פרק ג.
  18. דור שקיפל את התמצית של דורות הבאים כולם - ע"ע באור הגר"א, ספדצ"נ פ"ה, ד"ה והכלל "כל מה שאירע באבות ומשה וישראל, כולם הן בכל דור ודור". (ע' ש"ק, קובץ ה קמו). ע"ע הקדמת ר' גרשון חנוך העניך מרדזין לס' בית־יעקב ח"א על בראשית, המובאת בהגדה ש"פ לר"י מאיזביצא דף ד.
  19. מנחות כט:
  20. כתובות קיא. וברש"י ד"ה ושלא ירחקו את הקץ - שלא ידחקו גרסינן. תנחומא דברים ד ד.
  21. אבות א משנה ו: "והוי דן את כל האדם לכף זכות".
  22. בר"ר פר' כז א. עפ"י התיחסויות הרב לדברי המדרש, נראה שהרב מסביר שגדולת כחם של הנביאים הוא בתנועת ההשכלה הלימודית־מחקרית המתאחדת עם העליה הרצונית־דבקותית באחדותם עם המציאות הממשית, בעליתם בתכונתם האלהית לשורשם. ע"ע א"ק ב שצד, תל־תלא, ובא"ש יא ד. ומלכדים בזאת דברי הרב את דברי ר"מ ן' גבאי בעבודת הקודש, חלק התכלית, פרק סה "שמדמים הצורה שלהם ליוצרה בשלמות מעשיהם" וכו', עם דברי המורה נבוכים, ח"א סוף פמ"ו והמפרשים שם ודברי המקור חיים לר"ש ן' גבירול, שער שני פרק ז, (ע' ק"ה עמ' ק. ובפ"ה עמ' קג-קד). ומתאימה הבנה זו עם כוונתם של נפה"ח בשער ב ה, והמלבי"ם בהחרש והמסגר, בסוף פירושו לשיה"ש, ד"ה ומבשרי. אמנם לרצי"ה דרך כללית יותר, בצ"צ א כד־ה ובא"ל קכח (עיקר הענין מובא בהגדרת הרצי"ה, במדור זה, גדול כוחם של נביאים וכו').
    שמלמדת אותנו חכמת האמת - ע' ס' נשמת שלמה מרדכי, קיצור כללי ההשתלשלות מס' ע"ח, פרק א, ס"ק ב.
  23. סוכה מה:.
  24. תהילים עו ט.
  25. אבות ג משנה א.
  26. ברכות טז:.
  27. משלי ב ה. הושע ו ו.
  28. הושע ד א.
  29. עפ"י ישעיה יא ב. משלי א כט.
  30. עשות חסד משפט וצדקה בארץ - ירמיה ט כג: "השכל וידע אותי כי אני ד' עשה חסד משפט וצדקה בארץ". ושם כב טו־טז "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו. דן דין עני ואביון אז טוב, הלוא היא הדעת אתי נאם ד'".
  31. משלי ט י, ושם ל ג.
  32. בר"ר פר' א א. ע"ע ע"ר א רב ד"ה "זכרו לעולם וגו' לאלף דור". ושם רה ד"ה "שירו לד' וגו', בשרו מיום אל יום ישועתו".
  33. שמות יח טו. שמואל א ט ט. תהילים סט לג. דברי הימים א כא ל. ושם ב כו ה.
  34. ישעיה לא א, נה ו. ירמיה י כא. עמוס ה ו.
  35. ויק"ר פר' ט ד.
  36. שופטים ב כב, ישעיה מ ג, ירמיה ה ד ה. משלי י כט.
  37. בראשית יח יט. ע"ע א', אורות ישראל, פ"א ז. פנק' א ער סי' קד.
  38. תהילים א א.
  39. בראשית ג כד.
  40. תהילים א ו.
  41. בר"ר פר' ח ד: ""ודרך רשעים תאבד", איבדה מכנגד פניו". ילקו"ש תהילים ב, רמז תריט: ""ודרך רשעים תאבד" איבד הקב"ה דרך רשעים מן הצדיקים שלא יטעו בה". רש"י תהילים א ו: "ודרך רשעים שנואה בעיניו ומעבירה מלפניו".
  42. תהילים קא ב ו. קיט א.
  43. שמואל ב כב כב, הושע יד י.
  44. שבת סז.
  45. כתובות עב.