י

יבשה(1) - (לעומת ים°) - התורה הנגלית. חכמות שמדברים בעניני הגוף המעשים והמדות [עפ"י מ"ר 439].

יוֹבֵל - "עלמא דיובלא"(2) - הקודש° הכללי, שהחק° והמשפט° נובע ממנו, והוא עומד ומשפיע עליו בקדושת דרורו° והוד° עליוניות חרותו° [ח"ה צט (מ"ר 282)].
ע"ע בחירה צפונה. ע' במדור זה, שמיטה, "עלמא דשמיטה".

יוּבַל(3) - העולם־העליון° הכללי, המוזרח° מהבינה־העליונה° [א"ק א ריא].
הזרחתה של הנשמה° מאור° של כולהו עלמין°, שבה הודאות° מתחילה להופיע [עפ"י שם].

יּובַל אוּלַי - אוּבַל אוּלַי(4) - העולם° הפרטי, המיוחד, שבו חבושה הנשמה°. מקום° התחלתן של ההשערות° הגדולות, שהן פתחי־חכמה°, שממנו מוזרחים° לנשמה אורים° גדולים, ולפעמים שוטפים ממנו נחלים חדשים, משמחים ומעודדים כל רוח, אך מכל מקום צל הספקנות° יוכל להגיע שמה [עפ"י א"ק א ריא].

יו"ד שעל האל"ף - מפני מה יו"ד־שעל־האל"ף° זקוף למעלה, מפני שצופה להקב"ה° ומעידו שהוא אחד(5) - אין בשום אות ומחשבה לצייר את הענין של אחדות העליונה, אלא שכל הרוממות והאחדות המצוייר בתכלית הגובה הוא רומז על הגודל העליון הבלתי מצוייר, ומתוך שהגודל המצוייר שואף אל הגודל העליון הבלתי מצוייר הוא מתרומם תמיד גם הוא להזדכך למעלה מכל ציור [ר"מ קנ].
ע' במדור אותיות, יו"ד שעל האל"ף, תג קטן שעל היו"ד שעל האל"ף. ושם, יו"דין של האל"ף, העוקצים של שני היו"דין המכוונים זה לעומת זה.

יו"ד ה"א וא"ו, דסליקו אתוון לחשבן ט"ל(6) - אותיות המילוי של השם, של שלשת האותיות של שם־המפורש°, המנהלות ומשפיעות מחיות ומחדשות - אותו הזוהר° הפנימי, אותם החיים שהם מגמת° הכל, שכל היש חי בו בנשמתו פנימה, אותו המאור האלהי של האותיות המאושרות של שם־המפורש° הפועלות והמשפיעות בתכונתן האלהית [עפ"י קובץ ז קמו].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, י"ה, (ב"לשם יחוד"). ושם, יה"ו. ע' במדור זה, "שראשי נמלא טל".

יושר - (לעומת עיגולים°)(7) - הדבר היותר עיקרי בההויה. חופש° החיים, החופש־המוחלט מצד מקור ההויה, החופש שבמושג האלהי°, שיצירת ההויה באה מצדו המוסרי°. המושג המוסרי שבהחלטת המהות שבמוסר המוגבל האנושי, זוהי הצורה היותר פנימית° שבההויה, זאת היא השכינה°, ומקור שרשה הוא היושר המרום ונשא, יותר מכל חקי ההויה [עפ"י א"ק ג כד].
החפץ° החפשי העליון, המבוע של הרצון° המוחלט [שם כה].
אור החופש המוסרי [שם כה].
ההנהגה שע"פ ההדרכה המוסרית° שהיא התכלית° של המציאות [ע"א א 26].
ההנהגה שמצד המעשים, שבזה יש ימין° ושמאל°, וכל פרטי דרכי הנהגת האדם בבחירה° בזה רשומים [שם 20].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, עיגולים ויושר.

יחוד - ע' במדור זה, יחודים.

יחוד - התיחדות הפרודים° בעולמים כאחד במקורם האחדותי [עפ"י א"ק ב תקלד].

"יחוד ברכה וקדושה"(8) - באור־אין־סוף° אין שייך הוספה והתעלות, מצד עצמו, אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות° הנצחית תחסר מהשלמות המוחלטה. וזאת היא תורת ההויה, הופעות° אורות° חיות הויתיות, על ידי רושם של ירידה°, במדה כזאת, שלעולם תהיה אפשרות לתוספות ועליה, שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות. והפירודים° בעולמים יתיחדו° כאחד במקורם האחדותי, וההתאחדות תוסיף אור ויתרון בלא הפסק, ברכה° תמידית, ותוכן הברכה היא התעלות, והבדלה מכל פחיתות ורשעה, מכל חושך וצמצום, קדושה° [א"ק ב תקלד].
יחוד ברכה קדושה שרמזו החכמים במעבר יבק דיעקב - ברכה - יסוד ההכרה של המציאות מצדנו, שבזה נמצא הרבה פרטים וחילוקי מעלות של התבוננות פרטית. ומזה נבוא (ליחוד) - להתבוננות הבריאה מצד הבורא ית' שמצדו הוא הכל אחדות פשוטה, ואין לתאר חילוקי ערכים ומדריגות. ומתוך הברכה אנו מכירים מעלת היחוד הנמצא בבריאה, ואנו באים למדת הקדושה [ע"א ב ח ה].
ע' במדור זה, "תוספת".

יחוד עליון(9) - יחוד האור־האלהי° במקורו, בעצמיות עצמיותו°. הרעיון° העליון, הנובע מיסוד ההכרה העליונה בגדולת אין־סוף°, המוציא את מעמק הברכה° מקרב תוכיות הנשמה° (המקורית), ברוך הוא, עד אשר בא לידי אותו האור° הנאצל באצילות° הטוהר°, שמכוחו כבר ראויים הם עולמים° להיות מתיצרים, מתוארים ומתנהלים. כל אותה האחדות המאירה, כל אותם העדנים מלאי החיים והעז°, ברום קדשי־קדשיהם°, הרי הם בכלל היחוד העליון, שמע־ישראל־ד'־אלהינו־ד'־אחד°. הטל־העליון° שעשוע° האחדות־האין־סופית° [עפ"י א"ק ב תה־תו].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, יחיד. ושם, "אחד", (תאר כלפי מעלה). ע' במדור זה, יחוד תחתון.

"יחוד קוב"ה° ושכינתיה"(10) - שווי הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלהית° ביסוד ההויה בכללה, כאשר כנסת־ישראל° במעלתה העליונה בה לא יש שום הפרש בין הנטיה שמתגלה ע"י ההשפעה של החיים האלהיים בכלל ההויה, למה שהוא מושג בכללות האומה [עפ"י א' קמא].
המטרה היותר כללית°, תקונם° היותר אידיאלי, רדיקלי, של העולמות° כולם, של תקון שרשם העליון°, של יחוד האורה־האלהית° העולמית בכל ענפיה עם האלהות האידיאלית° הרוממה מכל ציור° עולמים. מקור הצווי המוחלט [א"ק ג ז].
ההתעצמות הגמורה של גופם של העולמים° כולם, עם האידיאל של הויתם והתאחדותם בו [עפ"י שם ב תז].
הקדש° המבורך° ממקור הברכות, השופעות בלא מצרים, המאוחד ברוח אלהים־חיים° בהופעתה של הקדושה המסמנת גבולים°, זמנים ומקומות, מעשים ומחשבות, שאיפות ורצונות מוגבלים, אשר בתוכם מתפלש האור האלהי, הנעלה מכל הגבלה [ע"ר א קצג].
דרגות היחוד השלם - ההרמוניה הגמורה בין המחשבות וההרגשות הבאות מכח ההארה° האלהית הכללית, לבין הרעיונות° העצמיים של כנסת־ישראל עצמה, של טבע האומה במהותה הפנימית [עפ"י א' קמא].
מקור הברכה°, הקדושה° והתפארת° המתאחד עם היסוד העולמי, המקבל אל תוכו את כל עדנת ברכת° שמים, להשכין בעולמים° את האור° של נשמת אלהים־חיים. ההתאמה אשר לתכסיס המוקצב עם התכונה המתעלה מעל כל גבולים. אגוד שמים° וארץ° בכל ערכיהם [עפ"י ע"ר א יג].
גודל היחש שיש בנטיה הפנימית האדירה שבתוכיות ההויה אל המגמה° העליונה של תכליתה והתעלותה. קשור הצדק° עם המשפט° (העליון) [עפ"י א' קסב, א"ק ב תז].
בהיות היחוד־העליון° הפועל והמבריק, והיחוד־התחתון° בעל קצבת העולמים, בטל אליו, ונרטב בלשדו, מתעלה בעלוייו ומתאחד באחדותו, נו"ן־כפופה° הנזקפת, נו"ן־פשוטה°, כללא(11) דדכר° ונוקבא°, תפארת־ישראל° וכנסת־ישראל [עפ"י א"ק ב תו־ז].
יחוד כנסת־ישראל עם הקב"ה - יחוד הפעולה הכללית של אותה הארה° של הנהגת העולם, המטהרת° את הנשמות מיסודן ועוקרת את כל הטומאה° והעבודה־זרה° מן העולם, עם האידיאל המקורי שלה [עפ"י קובץ ו רעג].
ע' במדור זה, "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". ושם, זווגא שלים דכנס"י בקוב"ה. ושם, ישראל, "שם כל ישראל".

יחוד שם י"ה° בו"ה° - התאחדות האורות° הזמניים° והמקומיים°, עם הנצחיים והמתעלים מכל הגבלה מקומית [ע"ר א יד].

יחוד תחתון(9) - יחודא תתאה - אור האחדות° בהיצירה הפעלית. עולמים ועולמי־עולמים°, רוחניים°, שכליים, רצוניים, כחניים, מוגלמים ומצומצמים°, קשורים ואחוזים, מחוטבים ומסודרים, עד המורד של כל אותו המרחב המעשי, והמון המוני כחותיו וגלמיו, סדוריו ופארותיו, יפיו° ואמנותו, פארו וסעיפיו [עפ"י א"ק ב תה].
◊ בסור הזיו־העליון° (של היחוד־העליון°) מאת הנשמה, הרי היא עומדת חפוית ראש, מתנחמת בעניה בהשערותיה°, במשפטי הגיונותיה. שואבת מים שאובים מאוצרות החושים, בונה בניני רוח וגשם, שכל ודמיון, מהמושכלות הקצובות; חוזה את צללי הטוהר° של האור התולדתי במעשה ד' אשר בעולמים; משערת היא את אור המדות° והכחות האלהיים, מחיי העולמים, בוניהם ומכונניהם; מקשרת היא את כל העולמים הרבים אל מקור שפעת שרשם; מתנעמת היא בטעם קצוב זה בהיותה במורד. ריח ציקי קדרה, מאכל שפחות, יש כאן, אבל בירידתה הרי הוא לה הכרח, מביאים העבדים בחשאי, ברוך° שם° כבוד־מלכותו° לעולם ועד [עפ"י שם תו].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ע' במדור זה, יחוד עליון.

יחודים - שיטת המחשבה° בציור° מזוכך של השלילה הגדולה, הדרושה להכנת הדבקות° באור־אין־סוף°, בכל עומק גודל רוחו ונשמתו של המייחד, בעלייה° רוחנית° בהירה, המזככת את כל כחות החיים, ומעלה אותם מכל שפלות, ומעלה גם כן את כל השייכים אליו [עפ"י ע"ט ע].
יחודים שכליים ורצוניים - הופעת° דעה° שלמה וכללית, השולחת תמיד אור° וחיים° לכל העברים, המתקנת°, מחברת וממלאת הטלת שלום° בעולם, על ידי הטלת שלום בנשמתם של מיחדי היחודים פנימה [עפ"י א"ק א קכא].
עבודת האדם לאחד הנגודים [את הקרעים] שבנפשו ע"י רעיון° כללי, שבגדולתו° ורוממותו° הכל נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן אין זה אלא אידיאל° שאנו שואפים אליו, אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל ילוד אשה, אלא שבהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר [חד' קטז, ה"ה יג].
יחודי אורות עליונים - שמות° הקודש, זיווגי° מידות, חיבורי נשמות°, שילובי° עולמות°, בהם אצור כל אידיאל° מובחר בתכלית תמציתו העליונה, וכל חכמה מפוארה, וכל מחשבה שכלית, חברותית, תרבותית, במובן היותר עליון, <אשר רק על ידי כמה דרגות של ירידות והתמזגות עם החיים הרגילים, מוצאים אנו חלק מעוזם המקודש בבהיקות הדרישות הטבעיות של החסד והאמת, הטוב והיושר, הנימוס והיופי, הצדק והמוסר, הרגיל בחיים ובחברה היותר נאורה ומטוהרת בשאיפותיה, והיותר חסינה ותקיפה ברוחה ומגמותיה הטובות> [קובץ ב שמז (ע"ט קלא)].
יחודים - כווני מחשבות לגלויי אלהות° בעולם [א"ש ד א הערה 2].
יחוד - התעמקות, התרכזות, ריכוז מחשבה בעמקות גדולה מאד בסדרי ההשגחה וההנהגה האלקית [חוברת שי' ב עמ' 30].

יחידה - (בנפש) - ע' במדור נפשיות.

"יין המשומר בענביו"(12) - החכמה° האלהית בהתהוות° נמצאים, מצד עצמה של החכמה השלמה לכלל צדדיה. החכמה שבכח שלא יצאה אל הפועל, ההשגה שלמעלה מכל הדרגה, שלא כחכמה האלהית אחרי שנתגלתה לברואים ויצאה מן הכח אל הפועל, הנערכת בהדרגה וסידור, אלא לפי סדר היכולת° המוחלטת, שאינה מוגדרת בשום הכרח של הדרגה [עפ"י ע"א א ה קכב 167].
ערך יין המשומר בענביו - דבר טבעי°, אבל הטבע "מששת ימי בראשית"° שהוא למעלה מהנס° [מא"ה ג קצז].

היין המשומר מכל מגע זרים - הטהרה האידיאלית, המתארת את החיים באותה הצורה העליונה שהכרותיה הפנימיות של הנפש מתגברות בה על כל מגע חיצון; ואז באמת הכל טוב, ולא יצוייר מציאות של רע כלל. הטוהר העליון, המבוקש המחשבתי, חלקם הגדול של אותן שעלו במחשבה,(13) "ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם"(14), אותו העדן הפנימי שגם מעינם של מלאכי השרת הוא גנוז ונסתר. המציאות האמיתית, הטוב הבטוח והשמור [עפ"י קובץ ז קכג].
סוד היין המשומר - אין הנפילה לנשמה° שהיא בבריאה° כי שמה לא תגיע יד זרים [מ"ר 423].

"ים"(15) - כלל כל מה שהוא נסתר וחבוי מעינינו, מאיזה מניעה שהיא [עפ"י ע"ר א קטו].
ים - (ה)חכמה בכלל(ה) [פנק' ג כה (מא"ה ב רעב)].
ים הרוחניות הגדול - המערכות העליונות בהשגות ורצונות הנאצלות°, שמזדרחות° בקרבנו [עפ"י א"ק ג קג].
ים - (לעומת יבשה°)(1) - התורה־הנסתרת°, חכמות המדברות בענינים עליונים ונסתרים, מעניני הנשמה° [עפ"י מ"ר 439].
"ימא דאורייתא"(16) - הים הגדול - ים התורה°, היוצא מגאון השכל־העליון°, מקור החכמה והמדע ב"ה. מקור החכמה והאמת, שאין לו קץ ותכלית, שבו צפון יסוד החיים העליונים הנובעים מעומקה של תורה [עפ"י ע"א ג ב רצה].
ימא רבא - מקור התורה [א"ק א עח].

ימין ושמאל - רחמים° ודין° [פנק' ג קפו].

יניקה - (קבלת) שפע° הראוי לכחות החיים הזעירים [עפ"י ר"מ קמה].
יונק את ברכתו - מקבל את שפעו [קובץ ו עג].

יסוד - (בנפש האדם) - הצנור המשפיע לעצמיותו° ממקור החיים המיוחד לו, המזיל את טל־החיים° היסודי, של הרצון וההרגשה, ההכרה והתשוקה, ממהותה הפנימית של הנשמה העצמית. הפסוק שלו. האותיות של שמו שבתורה° [עפ"י א"ק ג קלז].

יסוד - (ספירה) - הצנור° היסודי אשר לשפעת° החיים והחכמה־העליונה° בצורתה המוגבלה, בהתאמה להויה המעשית [ע"ר א קנד].
יסוד עולם - הרצון העולמי, המחולל את החפצים כולם, המשביע לכל חי רצון°, הממלא כל נשמה° בטל־חיים°, הגואל משחת את כל החיים, המקבל שפעת° אור° מכל המקורות העליונים מזילי החיים, ומופיע על כל אור וחיים°, המרעיף טל חיים על התכונה העולמית כולה, על תבנית כל°. צדיק־עליון° [א"ק ב שע].
היסוד הנצחי, צדיק יסוד עולם, אור חי־העולמים°, הפורח באויר, ברום־עולם° [ר"מ לה].
ע' במדור משכן ומקדש, "צפורן".(17)

יסוד העליון - מקור חיי אור העולמים°, אור־ד'°, חיי־החיים° [עפ"י א"ק ג צה].

יסוד - היסוד - הנטיה־המינית° וענפיה ביסודה [א"ק ג רצו].
ע' במדור הנטייה המינית, תקון היסוד. ושם, מין, התוכן המיני. ושם, אהבה מינית.

"יעקב איש תם יושב אהלים", אהל אברהם ואהל יצחק(18) - הממזג בתפארת־ישראל°, את שני הערכים האדיריים אהל אברהם - העדר הידיעה המוחלטת במהות האלהות, ואהל יצחק - ודאות הידיעה במציאותה השלמה [עפ"י מ"ה יראה ב (א"ק ד תלא)].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, "נורא". ושם, "גדול". ושם, "גבור".

"יעקב מלבר ומשה מלגו"(19) - שני דברים נכללים בתורה°, האחד הוא ההכנה הטבעית בכח האדם שיהי' נושא עליו את עול התורה ויהי' מוכשר ללמודה וקיומה, והיא ג"כ נחלת שדי° ממרומים; והשני העיקרי הוא עצם התורה, כמו שהיא נתונה בחוקיה ולימודיה. וההכנה לה היא בית יד ולבוש° לעצם גוף קדושתה. עצם ההכנה שנשרשה בנפשות ישראל לקבלת התורה היא מורשה לנו מיעקב אבינו ע"ה, שמצד קדושתו השפיע הכנה טבעית לפני בניו שיהיו מוכנים אל התורה, והוא כעין חומר° לצורת° התורה שבאה ע"י משה רבינו ע"ה [מ"ש כו].
כשמאיר אור התפארת° הנשמתי במלא ברקו, הוא מאיר מבית (- משה מלגאו) ומחוץ (- יעקב מלבר). האור־המקיף° (אור התורה°) הוא האור־הפנימי° מצד כל היקום, זהו אורו של משה הנשאב מתורה של מעלה, חמדה הגנוזה מימות עולם. וזהו אור־החיים° לחיי החיים. והאור הפנימי (שהוא מתהוה למורשה בישראל על ידי כוחו של יעקב, שנסתגלה אצלו סגולת האבות, להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי יה עדות לישראל) זהו האור הבסיסי, העומד בתור חומר עליון ונשגב, לקבל את הצורה° הרוחנית של האור־המקיף (של משה), והוא מקור הדעת, שוכן החדרים, "בכל ביתי נאמן הוא"° [עפ"י א"ק ג שמב].
אורו של משה קלט לתוכו את התוכן היותר פנימי של קדושת יעקב, "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"° [ע"ר א ק].

"יעקב נטל ביתא דלתתא"(20) - יעקב קבע לו מגמת העולם המוגבל בכל הוד גדולתו ביפיו הקדוש בעזוז מוסרו בנצחיותו בשלמות נשמותיו [א"ק ד תקיט].
ע' במדור זה, "משה נטל ביתא דלעילא ושביק ביתא דלתתא".

יצירה - עולם היצירה - העולמים בהיתארם [עפ"י א"ק ב תה].
ע' במדור זה, אצילות, אצילות האלהות. ושם, בריאה, עולם הבריאה. ושם, עשיה, עולם העשיה. ור' שם, אבי"ע.

יצירה - עולם היצירה - ◊ עולם היצירה האומנותית השירית, ההרגשית של הדמיון° העשיר, החי° וקיים°, המקבל את שפעו° מכל רשמי העולמים המוחשים ותכני חייהם [ע"ר א רלז].
◊ עולם היצירה מלא רגש ודמיון [עפ"י קובץ א תסו].
ע' במדור זה, אצילות. ושם, בריאה, עולם הבריאה. ושם, עשיה, עולם העשיה.

ירח - מלכות° [פנק' ג מו].

"ישן שיתין נישמי טעם טעמא דמותא"(21) - שפע חיות חדש נשפע ממקור־החיים° ב"ה המאיר ע"י בחינות הספירות° שבכל עולם. והנה חיי האדם מורכבים מנר"ן°, ונודע שיש לכל אחד משלש אלו בחינות עשר ספירות° שע"י זוכה בחיים, ובא ע"י השתלשלות מריש כל דרגין עד מדרגתו. ובענין אור־ישר° ואור־חוזר°, צריכין המדרגות להתקשר ממטה למעלה עד שרשם לשאוב מים ממעיני הישועה°, ואח"כ חוזר למטה ע"י קישורם זב"ז, ואז נגמר השפע וחיים בנשפעים. והנה בכל נשימה מאירה הארה אחת, והיינו או אור ישר או אור חוזר, מבחי' א' של איזהו ספירה מבחי' נר"ן, א"כ כדי להשפיע ברצוא ושוב על נר"ן מבי' הע"ס שלהם צריך שיתין נשמי, זהו סוד החיים. ע"כ השיעור הזה, כאשר יעברו שיתין נישמי והאדם לא יחדש מצד מעשיו ותורתו אור חדש, לכה"פ הארה אחת משישים ההארות בס' נשמי, טעים טעמא דמותא ונפסק האור האלקי [ג"ר 112].
ע' במדור זה, "ששים המה מלכות".

ישראל - "שם כל ישראל" - שפעת° הנצח האלהי השורה בחיי עם עולם, גוי איתן של שורש המחשבה° האידיאלית האלהית ביצירת כל מוסדי הבריאה [ע"ר א יד].

"ישראל זוטא"(22) - פרטי האישים של האומה° כולה, שהם נצוצי שלהבת החיים של יעקב° [קובץ א רה].
ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, "ישראל סבא".

"ישראל זעירא" - ציורו° הרוחני° של הנושא המעשי של תהלוכות החיים הישראליים [עפ"י קובץ ה רמג].

"ישראל סבא"(23) - הצורה° הרוחנית° של התוכנים המופשטים בצורתם הישראלית האמיתית. המושגים הרוחניים הגבוהים והעליונים [קובץ ה רמג].
ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, "ישראל סבא".

"ישראל צאן קדשים"(24) - בית ישראל°, שמצד החזיון הרזי נפש החיים שלהם הוא נפש צאנו של יעקב°, מובלות מנטיתו. כח החיים שנתגלה בכבשיו, הוא אוצר הנשמות של ישראל [עפ"י קובץ א רה].
ע' במדור זה, עקוד. ושם, נקודים. ושם, ברודים.

  1. ב"ב עג. ת"ז מג. ובגר"א שם ד"ה ויקרע ימא דאורייתא. ע' במדור זה, בקיעת ימא דאורייתא בקולמוסא.
  2. זוהר ח"ב כב.
  3. בכורות נה: "תניא רבי מאיר אומר יובל שמו שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו", ולמה נקרא שמו פרת, שמימיו פרים ורבים". וברש"י שם: יובל שמו - של פרת. ועל יובל ישלח שרשיו וגו' - בעץ החיים מישתעי קרא ועץ החיים בגן עדן הוא, ופרת הוא המשקה גן עדן". ויקר"ר פר' כב: "תני רשב"י נהר יוצא מעדן ושמו יובל ומשם הוא שותה".
  4. דניאל ח ב. ת"ז תיקון סט "שכינתא, דאיהי אתקריאת אולי, ועלה אתמר 'כולי האי ואולי' וכו', ועלה אתמר 'על אובל אולי'".
  5. בבתי מדרשות ח"ב מדרש האותיות: "מפני מה ידו של אל"ף זקוף ועומד וכו' שהוא מעיד להקדוש ברוך הוא שהוא אמת". ע"ע ס' הקריטריון לאמת הקריטריון למוסר, חלק ראשון, פרק ד.
  6. ת"ז יז:.
  7. ע"ח, דרוש עיגולים ויושר. וע' פתחי שערים, נתיב עיגולים ויושר, י "בחי' יושר דאצילות הוא חוקי ההנהגה והמאורות שהם לפי דמות־אדם בבחי' פרטיות לפי עומק המעשה (וע' במדור זה, אדם עליון כללי, בהערה) ולא לפי טבע כלל... עיגולים הוא בחי' כחות מאורות שהם להאיר בדרך כלל לא לפי העבודה רק לפי טבע הבריאה בעצמו כבבחי' השתלשלות להיות זה עלול מזה, וזה נמשך ומתפעל מהעליון שעל גביו".
  8. ת"ז כג. קכח. ע"ע ע"ר א קפא־ב, ד"ה כלל ופרט וכלל, וד"ה מכלל שהוא צריך לפרט. א"ק א מד. ע"ע ע"ח, דרוש עיגולים ויושר, ענף א.
  9. יחוד עליון, יחוד תחתון - ע' ש"ק, קובץ ו קפא. ע"ע לקוטי תורה לרש"ז, שיר השירים, א. שערי עבודה לר"א הלוי, שער יחוד זו"נ פרקים א־ז. ובדברי סופרים לר"צ, ספר הזכרונות כט:־ל., ודובר צדק לר"צ, סי' ג. ע"ע א"ל קיז־קיט.
  10. יחוד קוב"ה ושכינתיה - היחוד השלם - זוהר ח"א קנט קסט. ע"ע א' קפא מקורות הרצי"ה למהלך האידאות פ"ו ד"ה ליחדא שמא דקבה"ו. ודובר צדק לר"צ, סי' א. א"ל, עמ' קכג "אחדות ההשפעה המוסרית שהיא האחדות והיחוד, ליחד שמא דקוב"ה ושכינתיה".
  11. כללא דדכר ונוקבא - זוהר ח"ב רלה:, ח"ג קנה. ס' הבהיר אות פג.
  12. ברכות לד:. וברמ"ז, זוהר במדבר עמ' 55: "מוצא שערות א"א הוא ממוחא סתימאה, וידוע ששם ה"ס יין המשומר בענביו, לפי שתיקון מוחא סתימאה הוא מהארת גבורה דעתיק, ושם שורש הדין אלא שהוא מבוסם בתכלית המיתוק, ונקרא חמר טב דיתיב על דורדיה, ולא נתגלה שם כח הדין כלל".
  13. חלקם הגדול של אותן שעלו במחשבה - ע' מנחות כט:.
  14. "ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם" - תהילים יז יד.
  15. תורה אור לרש"ז, בשלח דף סב. "ים הוא בחי' עלמא דאתכסיא".
  16. זוהר ח"ג רכג:
  17. צפורן - עפ"י ע"ר ב תנה ד"ה הצרי.
  18. שערי אורה לר"י ג'יקטיליה, הקדמה, ובשער השביעי הספירה הרביעית.
  19. בע"ר ב תמט ציין הרצי"ה: תקוני זוהר (תיקון יג, כט, א. תיקון סט, קא, א) "ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסטרא דלבר, והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה, דא מגופא ודא מנשמתא", ותיקונים מז"ח ד' פ"ד ע"ד ד"ה שינוי מעשה. "יעקב ומשה הוו קיימי בדרגא חדא בעמודא דאמצעיתא, אבל דא בגופא ודא נשמתא ליה", ובהגר"א שם ד' לח ד"ה אבל. שער הפסוקים פ' תולדות "ואנכי איש חלק" "משה ויעקב שניהם בבחי' ת"ת דא מלגאו ודא מלבר". וע' עץ־חיים שער הכללים פ' יא ושער פנימיות וחיצוניות דרוש ו. ובזוהר בראשית כא: "אלא יעקב בעלה קדמאה דמטרוניתא וכו' משה הוה לבר כיון דבעלה קדמאה הוה בארעא" וכו' הוא לבר מארעא קדישא כמבואר שם. ושם ויצא קס"ה "עלמא תתאה אתחזי ליה ליעקב כמה דאתחזי ליה למשה אלא דלא יכילת עד דהוו י"ב שבטין" וכו'. ושם בלק קפז: "משה בגופא", בחייו, הצטמצם לו הדבור ע"י מלאך, ו"יעקב ברוחא" כדסליק מעלמא. וע"ש קפו "עמודא דיעקב רזא דמשה" וכו'. ובמדרש־רבה סוף פ' ויחי: "עתיד אדם א' כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי הוא מתחיל וכו' משעה שתקבלו את התורה" וכו'. ע"ע של"ה המובא במדור זה, בהערה לערך "כליל תפארת".
  20. זוהר ח"ב כג.
  21. זוהר ח"א רז.
  22. זוהר ח"ג מג.
  23. זוהר ח"ג מג.
  24. שמו"ר פר' כד ג. זוהר ח"ב כא. ע' י' מאמרות לרמ"ע, אכ"ח ח"א ז, ביד יהודה ס"ק טז. ושם שם ט, וביד יהודה ס"ק א: "במעשה המקלות ליעקב אבינו יש בו פועל דמיוני לבירור הנשמות הקדושות מכור הברזל כדכתיב ויתן פני הצאן, כטעם "צאן אדם" שאמר יחזקאל". ושם, מאמר העיתים כו, ביד יהודה ס"ק ז: "בסוד עקודים נקודים וברודים שבצאן יעקב הרומזים לנשמות כידוע".