גבורה - מדת הגבורה (האלהית) - (המדה) המגבלת, מצמצמת ומשימה הפרשים והבדלים בין נושא לנושא, ומתוך הכח המבדיל מתמעט הכח של כל יציר, חמרי°ורוחני°, עד שאיננו נכלל עוד בתור הופעה° כללית, שכחה מלא עולם אלא בתור ישות פרטית, שכחה מוגבל ואסור בחוג מדתו [ע"ר א לג־ד]. ◊ (המדה ה)פועלת הרבה עכובים וצמצומים° באופן שיהיה צריך הרבה מדרגות, עד שיבא השפע° היורד ממרום°, לכלל הנאה ע"י עבודת האדם [עפ"י שם ער]. גבורת יד־ד'° - ההשגחה° המפורטת, שכל פרט ופרט בפני עצמו מוצא מקום° בערכו המיוחד, (ש)ע"פ הגבורה הגוברת, מכח הגדולה° הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי, ע"פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפני עצמו [שם רל (ע"א ב ט שה)]. הגבורה - ההשגחה האלהית°, הנותנת קצב וגבול לכל כח לאמר עד פה תבוא, רק עד הגבול שיועיל לשכלול הבריאה ולא להרסה, כ"א במקום שההריסה היא צורך תיקון והסתירה צורך בנין. התגברות כח הבונה והמחולל על כח המהרס והמחריב, בגזרת יוצר כל ב"ה [שם שפג (ע"א ב ט קמט)]. ע' במדור זה, דין, מדת הדין. ושם, דין, דינים. "גבורה" - הגבורה - הגבורה האלהית, שאין מעצור יכולת לפניה [ע"א ג ט מח]. גבורה גנוזה - אור הגבורה הגנוזה בסתר־עליון° - עז°אור°הרצון°, המופלא, שרק אור־אין־סוף° מופיע בו בכבודו, למעלה מכל מגמה°, למעלה מכל כונה, למעלה מכל חפץ°, למעלה מכל רצון, המכריח את כל ההויה לצאת לאור עולם [עפ"י ע"ר א קיא]. גבורתו ית' - שלמותו המתגלה ביכולת המציאות הבלתי תכליתית [פנק' ב קפה]. עוצם הגבורה - מדת הדין הקדומה [ע"א ד ט קלח]. ע' במדור זה, דין, מדת הדין האיתנה. "גבורה" - "מפי הגבורה" - ר' במדור תורה, "תורה מפי הגבורה נתנה". גבורות - הגבורות - הפנימיות המהותית של המצוי, שלא בערך היחש של הקנינים הסובבים מבחוץ, <שבהם יש מקום לאור החסד> העצמיות הפנימית שאינה צריכה לשום ויתור, ואינה כלל בערך של ויתור. מגמת כל המגמות, להאיר את האור של המחשבה־הקדומה° שנברא העולם בה מצד פנימיותו°[עפ"י קובץ ח קפג]. ר' במדור זה, דין, מדת הדין האיתנה, מדת הדין העליונה. ור' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, יצחק, מדתו של יצחק. גבורות - הגבורות - הדינים°והצמצומים°[עפ"י ח"פ 6]. גבורות הגבורה° - תגבורת הרוחנית של היראה°, בהגברתה האיכותית וזיקוקה, בחבורה אל האהבה°הטהורה°[א"ק ד תכג]. גבורת גבורות - כביריות עליונה°המקפת° כל וממלאה° את הכל [אג' ג כ]. גבורת החסד - מנצפ"ך°. עומק טוב העליון, עילוי לאין תכלית, (שבו) העילוי המחודש בא אחר הריסת העילוי שקדם לו [עפ"י קובץ א תתמב]. גדולה - ההצטירות° הכללית של המעשה אשר עשה האלהים°[ע"ר א רל]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, גדולה וגבורה הבדל שביניהם. עע"ש רבים, תאר הרבים לעומת תאר הגדולה. גונין דלא מתחזין ע"י גונין דמתחזין(1)- השגת הענינים העליונים ע"י סיוע משל הענינים הקרובים, מצד היות החיים בעוה"ז קשורים בגוף [עפ"י מ"ש לב (מא"ה ב מו)]. כל ההיקף של המוחש והמושכל יחד מתיצב ומשמש בתור מושגים קרובים שעליהם יבנו המושכלות המופשטות היותר עליונות ורחבות, להראות אופקים חדשים [עפ"י ע"א ג ב רפב]. כל מה שאנו רואים, שומעים ומרגישים, מכל הענינים וק"ו מענינים המוסריים והשכליים, וביותר מענינים האלקיים, הכל המה בתור מלבושים°, שמות°, שתחתם נמצא תוך עצמי, ליותר קיים ויותר חי ואחדותי, <שבזה הכל מתאחד> [אג' א מט]. ע"ע השקפה שרשית. גונין דלא מתחזין מצד עצמם(1) - ראית עומק אמתת זוהר° הענינים העליונים מגאון־ד'°ושם־כבודו° ית', ללא צורך להמשיל מענינים השפלים אליהם. <וזהו באמת למעלה מטבע השכל האנושי, אפילו בהעלותו> [עפ"י מ"ש לב (מא"ה ב מו)]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גדול כוחם של נביאים שמדמים צורה ליוצרה. ושם, יראה אל אלהים. ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, אספקלריא המאירה. ע' במדור משה, בכל ביתי נאמן הוא. ושם, משה נטל ביתא דלעילא ושביק ביתא דלתתא. גוף טמא(2)- גוף תקיף ברעתו עד שינגד לכח הקדושה° ולא יניח להנשמה° לעלות במעלות הקדושה [מא"ה ג רסט]. "גופא דמלכא קדישא"(3) - חיי חיי מקור חי כל חיי העולמים°[עפ"י א"ק ג ס]. "גופא דמלכא" - שלמות אין סוף של נועם העליון [קובץ א שיב]. מקור אור־אין־סוף°. מקור המציאות, העליונה°, הטהורה°, החפשית°, האיתנה°[עפ"י א"ק ב שעו]. האידיאל° הקיצוני העליון שבעליון, מקור הכל [עפ"י א"ק ב תקסט]. גופא קדישא הכללי - גופא קדישא הכללי הנראה כמראה אדם(4) - כל התוכנים המעשיים בחיים, כל הבריות בפועל, כל העולמים°בציור°, כל התקוות ומשאות הנפשות הכלליות והפרטיות, בהתחברם יחד לטפוס כללי ע"י שיגובו של החוט הנמשך ממרומי הקודש° ומכוון לעומת יושרו°, המאגדם שלא יפול צרור ארץ [עפ"י א"ק ב שכ]. גילוי אליהו באורח שכל(5)- קדושת°הופעת°עולמים° הארוגה בכל אור°המחשבה°וטוהר° המעשה שבעשיה, מגבהי מרומים° עד עמקי תהומות, המתרחקת גם מפגימה קטנה במעשים, במוסר°, במחשבה ובנטיה [עפ"י א"ק ג שסב]. גלגול - גלגול יצירה - תקנה שעל ידי ערלת אוזן° כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, לזה שהקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, שיודע הוא שמות° רבים רק את שמו שכח ולא ידע, שאז כל עמלו לריק הוא. ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, "תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש", אבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו עולם חדש מתכונן [עפ"י א"ק ג קלט]. גלגול הנשמות(6)- עיבוד החוזר ונשנה ונכפל°, של לטישה והבלטה של איזה איכיות חדשות בתוך הנשמה°הרוחנית° <שהתחברותה עם החומר° היא למטרה של עיבוד זה> כאשר עוד לא נגמרה פעולתו [עפ"י קובץ ז קעט]. יסוד הגלגול (אפילו בבע"ח וכד') - חזיון התמדת ונצחיות הכח וההשתדלות להתעלות, שהוא דבר רשום באורחות חסדי ד' המלאים ארץ. עצה° להשלמת כחות הנפש שירדה במקרי' הרעים ונמשלת לבהמה בתאותי' ושרירות לבה, ודאי תוכן להחיות אורגן בהמי, אבל השאיפה הפנימית תישאר בה. רושם הפעולה שנפעל על ידה בחלק המוסרי ירומם גם את נפשה ותפריח בכוחותיה הרעננים הצפונים וכמוסים בה, שלא הוציאה אל הפועל מהתרשלות או מזדון לב וטמטום על ידי מעשים רעים [קבצ' ב יז]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, תקון נשמות. גלגלתא ושערותיה(7) - דמויים בדרכי הסוד° של השכל° (האלהי העליון) בכלליותו, וההמשכות השכליות הפרטיות [עפ"י א"ק ג עג]. ע' במדור זה, שערות הראש. ושם, זקן, תיקוני דיקנא. "גנזי מרומים"(8)- עולמים־עליונים°, אוצרות של מעלה [א"ק ג קנז].
ע' בקהלות יעקב ערך גו, שהביא מספר עבודת הקודש פרק י"ח מחלק היחוד "שכמו שלמעלה מדת המלכות הוא הגויה הרוחנית להספירות הנעלמות, והמלכות מלובשת בעונותינו הרבים בתוך הקליפות שהוא הגוף הטמא; כן האדם, נפש רוח נשמה שלו מלובשים בגויה הרוחנית והוא הצלם הרוחני והדיוקן שלו, ועליו נאמר "אך בצלם יתהלך איש", והגויה הרוחנית הלז היא אמצעי בין הגוף העכור להנשמה, והיא המחברתם". ובקל"ח פ"ח לרמח"ל, פתח מא: "הנה כבר שמעת איך הקו והרשימו הם שורש לגוף ונשמה. ונפרש עתה הענין בגוף ונשמה בתחלה, הנה הגוף הזה הוא גוף עכור, וגם בו מושרשים כל עניני הרע, כל החטאים וכל מדה רעה. אבל הנשמה היא טהורה, אלא היא סגורה במאסר הזה המבדיל אותה מן האור העליון, והיא עצמה אינה יכולה להאיר אורה כראוי. ופעולתה בגוף לזכך אותו ולטהר אותו מן העכירות שלו. והעיקר - בהחזרת הרע לטוב, שמה שהיה רע - שיתוקן לטוב, ומאירה היא מתוכו, והיא תהיה העיקר, ותהיה מתפשטת הארתה כראוי, ונקשרת באור העליון, ומתענגת בו, והגוף עמה". ע"ע חדושי אגדות לרי"א חבר ע"ז עמ' כ: "לגוי גוף טמא ולא נולד בקדושה".
גופא דמלכא - זוהר ח"א ריז: ריט. ח"ג רצד:.
גופא קדישא הנראה כמראה אדם - ע' יחזקאל א כו. זוהר ח"ג קמג.־קמג:. ע"ע ע"ר ב תסו ד"ה לך ד' הגדולה מקורות הרצי"ה שם.
ריש הקדמת תקוני זוהר. בדובר צדק עמ' 109-108: "והנה כל ההשגות של האדם לחכמה שלמעלה מהשגת חכמתו, לדעת חכמה שידעו אחרים השייכת לחכמתם ואינה שייכת לו, הוא על ידי ההבלא דגרמי, זה שהוא למטה בעולם הזה. כי אותו ההבלא דגרמי של אדם זה כולל את כל מוחו וחכמתו, וכשעושה פעולות קדושות וחשקות טובים השייכים לאותו הבלא דגרמי, הוא מתדבק באותו הבלא דגרמי וזוכה לגלוי אליהו [שהוא היותר רגיל כי יש לו שייכות לכל אדם. כי הוא נקרא מלאך הברית דכל ישראל, שפעולתו היא ההכרה דכל ישראל הם חלק אלו"ק בשורשם כנ"ל. ומי שמכיר את זה יש לו שייכות עמו. כי יש לו שייכות לכל ישראל שכולם באמת חלק אלו"ק. וכמו ששמעתי ע"פ "ולמכיר נתתי את הגלעד", פירוש - מי שמכיר השם יתברך (שכל כחותיו ממנו) הוא זוכה לגלוי אליהו. משא"כ שאר צדיקים כל אחד הוא שורש פרטי ולא כולל לכל הנפשות. ועוד דברים בגו ואכ"מ] או שאר צדיקים. פירוש, כמו שכתוב בנצח־ישראל (למהר"ל, פרק כח) פירוש על גלוי אליהו, שהוא מחשבה הנופלת באדם. והמשכילים יבינו כי אין זה מחשבת עצמו וחכמתו רק מאליהו וכיוצא בו". ובמאור עינים להר"נ מטשרנוביל ויצא, ד"ה וישא יעקב רגליו: "והנה אם בא לאדם איזה בשורה טובה; גם בשעת לימוד - כשמתקשה על איזה דבר קודם שיבוא לו הדעת, נכנס בו כמו בשורה - שמרגיש במוחו שנכנס בו נקודה אחד, וזהו נקרא בחינת אליהו, וכו', אף שאין בני אדם מרגישין בזה מכל מקום מזליה חזי. ואם היה לו דעת היה יכול להתחיל לעבוד את ה' בבחינת אליהו שנתלבשה בו אז וילך בה ממדריגה למדריגה גדולה. וכו' תמיד הוא כך בכל אדם ובכל זמן - בחינת אליהו שלוח אל האדם הישראלי". ובסוד לישרים, לבן איש חי, ח"ג שאלה ד: "רשאי אני להגיד לך דבר אחד בגילוי אליהו זכור לטוב, דודאי בענין שיזכה האדם לדבר עמו פנים בפנים כמו שהיה לרבינו האר"י ז"ל, דבר זה קשה המציאות אפילו בדורות הראשונים וכל שכן בדורות האחרונים, ברם בזאת אפשר להאמין שיהיה גילוי אליהו זכור לטוב בהשכל של הצדיק, דהיינו יתלבש ניצוץ מן אליהו זכור לטוב בעין השכל של הצדיק ויורה לו האמת, והצדיק אינו מרגיש בגילוי אליהו זכור לטוב בשכלו, אלא חושב שהוא משיג האמת בשכלו, ובאמת אינו כן אלא הוא משיג הדבר על ידי התלבשות ניצוץ מן אליהו זכור לטוב בשכלו. ודבר זה נזכר בדברי מהרח"ו ז"ל בהקדמתו לשער ההקדמות שכתב וזה לשונו: "גם נזכר בהקדמת התיקונים בכתיבת יד וזה לשונו: "ואנת אליהו עתיד לאתגלייא בסוף יומייא, ואית מאן דעתיד לאתגלייא אפין באפין ואית מאן דעתיד לאתגלייא ליה בטמירו בעין השכל דיליה וכו'", עד כאן דברו, עיין שם. על כן חשבתי דרכי לומר כי אצל רבינו הרש"ש ז"ל היה גילוי אליהו זכור לטוב בטמירו בעין השכל דיליה, ועל ידו השיג הכללים בחכמה היוצאים ומוכרחים מדברי רבינו האר"י ז"ל עצמו שעליהם בנה כל הבנין שלו שבנה בנהר שלום ובסידור, ולפי זה מה שכתב בתיקונים הנזכרים לעיל "אית מאן דעתיד לאתגלייא ליה אפין באפין", היינו כמו גילוי אליהו זכור לטוב לרבינו האר"י ז"ל, ומה שכתב "ואית מאן דעתיד לאתגליא ליה בטמירו בעין השכל", היינו כמו גילוי שנגלה לרבינו הרש"ש ז"ל". ע"ע הערת הרצי"ה ע"ר ב תצג סי' סה והערת הרד"ך א"ק ד תקפח. ע"ע במדור הכרה והשכלה והפכן, "רוח הקודש", מוחו ושכלו מלא מעניני חכמה חדשים וכו', בהערה שם.
גלגול הנשמות, לטישה והבלטה של איזה איכיות חדשות בתוך הנשמה הרוחנית - ע' של"ה תושב"כ, כי־תצא, תורה אור (ג). י' מאמרות לרמ"ע, עולם קטן א. וע' ילקוט ידיעות האמת לרמח"ל, ח"א עמ' רסו־ח, מאמר החכמה, בענין הגלגול. ובפתחי חכמה ודעת, סי' קיט, קכ (שערי רמח"ל רמט-רנב), ובכללות האילן הקדוש פ"י ס"ק ב, ג, ד (שערי רמח"ל רפב-רפג). ע"ע ש"ק, קובץ ז נה. ע"ע מאמר הויכוח לרמח"ל סי' קח ס"ק ג (שערי רמח"ל עמ' עד).
זוהר ח"ג קכח:, וע' אלימה רבתי, דף יט:־כ. כא. כח: קיג:, ובפע"ח, שער השבת פ"ח, שער הלולב פ"ג דרוש מהר"ר יוסף מערבי. ובדרך מצותיך טז. יח: סב: קד:. ובשערי עבודה לר"א הלוי, שער יחוד זו"נ ותה"א פרק ו. ובפתחי שערים, נתיב אורות אח"פ דא"ק כא. ושם, נתיב גדלות דז"א, פתח נה: "הגלגלתא היא כללות ההנהגה הפנימית, והארתו דרך השערות אף היא משתנת בכל יום". מלבי"ם, שיר השירים ד א ד"ה שערך. ובס' נשמת שלמה מרדכי, קיצור כללי ההשתלשלות מס' ע"ח, פרק א, ס"ק ג. ובאמרי שפר בסידור הגר"א קל:-קלד:. וע' העולמות, לרש"ט גפן, הממדים והנבואה עמ' 246 ושם הערה 9.