כ

כבוד - ההתיחסות הראויה וההערכה האמיתית [צ"צ א קמא].

כבוד - ענינו - סדור היחס החיצוני° החברתי אל המהות העצמית של נושא הכבוד [ב"א ד ח (ג"ר 128)].

כבוד - שלמות הנפש [ע"ר ב קכב (ע"א א 79)].
הדר° מוסרי° ושכלי [אג' א מז].

כבוד - "אין כבוד אלא תורה"(1) - ההופעה והגילוי האמיתי של צלם־אלקים° שבאדם, כבודו של מלך־הכבוד°. <הכבוד התורני הריהו במהותו גילוי בריאות נפשו ונשמתו הישראלית־תורנית של האדם> [ק"ת כה].

כבוד - הכבוד הרוחני - האידיאליות° בטהרתה° [ע"ר א קמו].
הכבוד האמיתי(2) - גלוי השכל° האלהי° הטהור°, "אין כבוד אלא תורה°" [שם עניני תפילה כג].
שלמות חכמה° ועבודה° שלמה להשי"ת° [ה' רנא].
כבוד - הכבוד הלמודי - תמציתם הכללית של מעמקי החכמה° והדעה°, המוכללים בהדר° המצוה° האלהית° [ע"ר א טז־יז].
יסוד הכבוד בכל מלא החיים - (היסוד) הנותן ברק לתרבות הרוחנית° בכלל, בתוכן של מחשבה°, רגש° והגיון°. תכונת השיגוב° האצילי° [עפ"י שם רח].
הכבוד הרוחני° הנאצל - יסוד המחשבה, הרגש וההגיון [שם].

כבוד - במובנו האלוהי - התגלות. משל לאדם מכובד המופיע בחברה. התגלות אלוהים בנבראים התחתונים, בריאת האדם בצלם־אלהים° [עפ"י שי' כי תבוא, סדרה ב, תשל"ד 7].
כבוד - כבוד עליון - אמיתת הופעת° אלהים° אמת° [ע"ר א רז].
היצירה המעשית בכל צדדיה שתשתלם <(שתנאי לכך הוא ש)רוח האדם החפשי° ישתלם במעז ההשלמה היותר טובה ומושלמת שבו, שהוא כח הבחירה° בתכלית הטוב, על ידי כח עצמי בטוח ונצחי> [קבצ' א קכט].
כבוד - "שהכל ברא לכבודו"(3) - לתכלית נשגבה כ"כ שהוא כבוד לו ית' על מה שבראם [מ"ש שנ (ה' קעה)].
למטרה היותר טובה° קדושה° ומפוארה. המגמה° הכללית המקודשת שהיא נזר הבריאה כתרה ועטרתה [עפ"י ע"א ד יב כח].
השלימות הגמורה שתמצא בברואים° לכ"א לפי מה שיוכל לקבל ולהתעלות [שם א ה קב].
"כולו אומר כבוד"(4) - כולו תכליתי, כולו אורה° עונג° ושמחה° [ע"א ד ד ה].
"כבודו", הכבוד האלהי - האלהות הכללית, המובעת מכל היקום כולו בסידורו ותדיריותו [ע"ר א רו].
כבודו - אור אלהותו והשגחתו°, ודעת שמו יתברך [ל"ה 100].
כבוד אלהים - גילוי הערך° הכללי° של תוכן הקדושה° האלהית [ל"י ב מב].
הכבוד העליון האמיתי, גילוי ערך ההויה, העצמיי האמתי, בבחינת שכל הנמצאים אינם אלא מאמיתת המצאו [א"ל קיג].

"כבוד" - חיים עד העולם, כי שם צוה ד'° את הברכה° [א"א 77].
הכח החיוני, החי והפועל של המציאות כולה, הנורא בהודו° והדרו°. גדלות° ההויה ויפי° סדורה, בעוצם חסד° עליון° אשר בה, ורום האידיאליות° שבמגמתה° הכללית [עפ"י ע"ר א קצא].

כבוד - "הכבוד אשר ראיתי על נהר כבר" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"כבוד אל"(5) - כבוד נשגב°, גנוז בחביון־עז°, שהשכל האנושי אינו שולט להכירו, אלא ששפעים° כוללים מהתוכן הנעלם הזה הולכים ומפכים, ומכים גלים על נשמת° האדם, להיות מתרוממת על ידם למרום התשוקה הקדושה° של נועם־ד'° [ע"ר ב נג].
הדר כבוד אל הכבוד - הארת זיו־שכינת־אל°, עלית אור עולמי עולמים [א"ק ב תקל].

"כבוד גויים" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"כבוד ד'" - "מראה דמות כבוד ד'" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מראה דמות כבוד ד'.

כבוד ד' בעולם - האור° העתיד [א"ק ג קפב].

כבוד המקדש - ע' במדור משכן ומקדש.

"כבוד מלכותו°"(6) - התכלית הרוחנית° הנרצית מכל החוקים כולם, ומכל המצואים והנהגתם החוקית [ע"ר א קס].
כבוד המלוכה - אמצעי לתכלית המלוכה שהוא ההמשכה אחרי רצון° המלך° [מ"ש רמז].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, בהגדרות המבוא, שם השי"ת. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

כבוד שם ד' - הטוב־הכללי°, להועיל לכלל המציאות [ע"א ב ט שכא].

"כבוד שמו"(7) - ההשפעה° האצילית° המרוממת את הנפש בצורה מקיפה בראשית ההתודעות של הכבוד־האלהי°, הנשא ומרומם מכל רם ונשא. יפעת° האצילות והשערת° הגודל־העליון°, המעורר בנשמה כבוד° אין קץ למלך הכבוד ב"ה וגדולת שמו־הגדול° [ע"ר א רח].

כבוד שמים(8) - השתלמות השמות°. השלמות האלהית העליונה, שכל הטוב° והיושר°, כל מדות החסד° והגודל, כל התפארת° הנצח° וההוד°, ברום מעלתם, יזהירו° ויופיעו בכלל שלל צבעי° רקמת חמדתם [עפ"י ט"ר צז, ע"א ד ט קמג].
יסוד ההשלמה התכליתית לכל נוצר. המכון והבסיס של כל ארחות הצדק° והמשרים°, <שע"י כבוד־שמים נעשים כל דרכי היושר° מכוונים בעולם> [ע"א א ג לא].
שיגוב שם־ד'° לבדו [א' קנח].
כבוד שמים - יסודו - תיקון ההנהגה והיות בני אדם מתקרבים אל הטוב־האלהי° ללכת בדרכיו° [ע"א א ג לא].
תיקון מעשי בריותיו (ית') [שם].

"כבוד תורה" - ר' במדור תורה.

כבודו - (של האדם) - רצונו, מהותו היותר פנימית של עצמיותו [א"ק ג לט].

"כבודי" - ע' במדור תיאורים אלהיים.
"כבודי", "תהילתי" - "כבודי לאחר לא אתן ותהילתי" - ע' שם.

"כבודך" - ע' במדור תיאורים אלהיים.
"כבודך" - "פי כבודך" - ע' שם.

כהונה - הכהונה - האמצעות בין האדם לאלהים° ע"י הבחירים היותר עליונים שבאדם <(ש)איננה אמצעות כ"א תכיפה° הגונה> [א' נד].
התבלטות הצורה° הרוחנית העליונה של ישראל°, בקביעות אישיה נושאי דגלה, בתכונה מכוננת מראשית היצירות הנפשיות [עפ"י ע"א ד ט נז].
כהונה - קדושתה - האינסטינקט העמוק של האמונה° והאהבה־האלהית°, שהיראה־העליונה° מקושרת עמה בהדר° גאונה, הספוג° במשפחת־הכהונה° מכל האומה° כולה. חוש פנימי° הגנוז בטבע הנפש משורש היצירה, שהוא התכונה האינסטינקטיבית ליחסי הקדושה ושורשיה העליונים [עפ"י ע"ט יט].
ע' במדור אישים, אהרן. ושם, "אהרן ובניו". ושם, "בני אהרן". ע"ע בחירה, בחירת ד' בכהנים.

כהונה - שבט הכהונה - מפלגה מיוחדת להעמדת הרוחניות° באומה° [עפ"י שם ד ה יא].
משפחת הכהונה - המשפחה, המשוקה מטל החיים הקדושים העליונים, של אור־ד'° ועבודתו° הקבועה ברום טהרתה° [ע"ר א קעז].

כהונה - זכרי כהונה - בני־אהרן° המקודשים, המוכנים לעבודת הקדש בפעל [ע"ר א קעא־ב].
כח הפועל בקדושה [עפ"י ע"ר א קעה].
ע' במדור משכן ומקדש, לויים.

כהן - מורה המלמד דעה לאחרים [מ"ש שטז].
מורה הנגש אל ד' ודבר קדשו [ע"א ג ב קעט].
החסיד° העליוני, המלא חסד° ודעה° עליונה°, היודע את האלהים° באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו, בעתים שזרם החיים השלם מאחד את העם עם העליונים שבבניו [א' נד].
כהנים - ממשיכי פאר° החסד בעולם [ע"ר א קלד].
החלק המקודש אשר בעצם תכונתו - ד' הוא נחלתו, ומשאלותיו עולות ממעל לחוג החיים המצומצמים וגבוליהם [ע"א ד ט סג].
החיל הטוב, הלבבות הנאמנים° והברים° הנושאים עין למה שהוא למעלה מכל חפצי האדם המגושמים, ומתאמצים תמיד לחזות בנעם־ד'° ולבקר בהיכלו, ברגשי־קודש° של קדושה° וטהרה°, של חכמה ושל ענוה° כ"א לפי מעלתו. אנשי הקודש, שעליהם עבודת הקודש מוטלת, הפועלים על הכלל כולו, בתיקון המדות והמעשים, בהתישרות הדיעות והמושגים, שמטיבים את החיים ההוים וממשיכים ברכתם לחיי הנצח [עפ"י שם ג ב רכד].
העומדים להאיר לעם, לחבר את טהרת הרגש עם השכל <ע"כ גם עבודת ד' שבמקדש°, גם העבודה השכלית של ההוראה עליהם מוטלת> [ע"א ג ב מ].
ע"ע בחירה, בחירת ד' בכהנים. ע' במדור אישים, אהרן. ושם, "אהרן ובניו". ושם, "בני אהרן".

כהן - (תורת הכהן לעומת תורת השופט) - ע' במדור תורה, דרישת התורה בדרך הכהן.

"כהן גדול" - האיש היחידי המרכז את קדושת° האומה° בכללותה. האישיות הקדושה המיוחדה, העומד[ת] לנס של שלמות העבודה° של כל קהל ישראל° הגוי כולו, [האיש] העומד ברום קדושתו, שכל תכונתו היא קדש־לד'° כאשר הוא חרות על נזר הקדש, הרי הוא מופקד להיות המשלים והממלא, מלוי אור° קדש, ושאיפה אלהית° של דבקות° תדירית באור־ד'°, מקור חיי החיים ב"ה, את כל העבודה כולה, של כל האומה [עפ"י ע"ר א קנה].
האדם היחידי הראשי, החובק בקרבו את הצד העליון היותר טהור° שבצורה האנושית [עפ"י ע"א ד ו עב].

כוכבים - קיבוץ החוקיות הכוכביית - הזרמים והכוחות הפועלים בפגישתם הסדורית על פי משטרם [א"ק ג לג].
ע"ע מזל, יסוד המזל. ע"ע גד. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מערכת, (מערכת הכוכבים).

כונניות(9) - (בסיסי מערכת אחוזים וסבוכים זה בזה, שבהם) כל המעשים והמסיבות פועלים זע"ז ונפעלים זה מזה, כגוף אורגני אחד ועצם מיוחד שלם [עפ"י ע"א ג ב צד].

כזב - דבר שאין לו קיום, היפוך האמת° [מא"ה ג רצג].
ע"ע שקר. ע"ע מרמה. ע"ע שוא. ע"ע בד.

כח - (לעומת חומר°) - (הענין הפועל) על החומר לשנותו ולשכללו ולהניעו [מ"ש קיז (מא"ה ב יא)].

כח המפעל - יסוד פעולת החיים [ע"ר א לט].

כח הרעיון - יסוד המחשבה° וההרגשה [ע"ר א לט].

כימה - (קבוצת כוכבים שמבטאת בעולם הרוחני° את) מושג ההעמדה וההתקיימות. הכח המעמיד ונותן המקום. (הכימה היא) בעלת הצינה הפועלת להתקבצות החלקים ולהתגלות בנין המקום, היפך כח החמה המרקיע ומקליש [עפ"י ע"א ב ט קלג, קלד 310־309].
ע"ע עש. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כסלא.

כיעור - היפך הנוי° [קבצ' א מג].

כלות הנפש לאלהים° - הרגשת המתק והנועם־העליון° בכל עומק הנשמה°, בכל יפעת° תענוגיו° [עפ"י א' קלח].
ע"ע בטול. ע"ע כניעה.

כלי - הכלי - בית הקיבול, החומר, הגשם המגביל, שהוא מוכשר לקבל בתוכו [ר"מ קכט].

כלל - הכלל - הקיבוץ(10) [קובץ א קלג].
הסביבה והקיבוץ והמציאות בכללה [ע"א ב ט קה].

כלל - הכח הלאומי [מ"ר 217].
האומה [א"ק ג קנט].
אומה שלמה מצד כללותה [ל"ה 211].
חיי הכלל והאומה [ל"ה 133].
כלל ישראל - האומה, כנסת ישראל [ע"ט יח].
קדושת הכלל - כח הלאומי המיוחד הישראלי התלוי בארץ־ישראל° [ע"א ב ט שכו].
קדושת הכלל, נשמת־האומה°. עם ישראל שהוא עם מיוחד, בעל סגולה° ישראלית, סגולה מיוחדת [שי' ב 305].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, צבור ושותפין.

כלל - כללות נשמת־האומה° כולה [א"ת יג ג].
כח הכלל של הנשמות - כללות קדושת° האומה, כנסת־ישראל° [עפ"י אג' א שסט].
ע"ע נשמת האומה, נשמת הכלל.

כלל - הכלל - המציאות בכל היקיפה [א"ק ב שפג].

כלל - המקור של הפרטים [ע"ט קכב].
מקורו ומוצאו של הפרט [פנק' ב רט].
כללות - הצינורות° שהפרטים יונקים מהם את ליחם [כת"י].

כלל - יצירה אלקית יסודית מקורית ושמיימית, שמתגלה בריבוי פרטים [שי' ת"ת 19].

כלל - האור° האצילי°, הנובע ממקור האורה־העליונה°, שהוא יסוד הכל, ומכון ההיות של הכל [ע"ר א קפג].
חפץ־ד'־העליון° בכל יצוריו, בכל העולמות° שברא(11) [שם קפא].

כללות - הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו [א"ק ג ב].

כללות - הכללות - המגמה° ההויתית [קובץ ו סו].
כלליות - המציאות, הטבעיות, החיים [צ"צ קפב].
ע"ע כלליות.

כללי - (אדם כללי, לעומת פרטי°) - מדיני, משותף בחיי החברה ופועל עליה [ע"ר א רכא].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אדם מדיני בטבע.

כללי - כלל אנושי, (אוניברסאלי) [עפ"י א' י, מ"ר 97־96].
מקיף את האנושיות וכל ההויה [עפ"י א"ש יג ב].
ע"ע פרטי.

כללי - היסוד הכללי - 'צרורא דלעילא דביה חיי כולא'°. הכללות, כללות הכל, כללות העולם, האדם, כללות־ישראל°, כל היקום [עפ"י א"ק ג קמז].

כללי - אלהי° [עפ"י ע"ר א טו].
אמיתי° [ע"א ג ב קסו].
פנימי, אלהי [א"ל רכט].
ר' פרטי.

כלליות - (באדם) - הכנסת האדם את עצמו בחיי הכלל. כשהאדם שוכח מעט את עצמו, את פרטיותו, והטוב הכללי לוקח את לבבו. כשהגורם העיקרי בדחיפת החיים המוסריים° אצלו היא התשוקה־האידיאלית°, לחיים שיש בהם תוכן מדעי ומוסרי במלא מובנו [עפ"י א"ק ב תקט, ושם ג שכא־שכב].

כלליות - ע"ע כללות.

כלליות - משיחיות [שמעתי מהרצי"ה].

כלליות - העליונות° האלהית° [פנק' ד נב (א"ה 913)].
האלהות° [א' קכה].

כללים - תעופות של הארות רעיונות [אג' א קסד].

כללית - אומה כללית - ע"ע אומה כללית.

כמיהה - (כמהון אלהי) - פנית הנשמה אל הרוממות האלהית העליונה. התשוקה אל הגודל והאור° [ע"ר א קנט־קס].
ע"ע עריגה אלהית. ע"ע צמאון אלהי.

"כנור" - נימי נשמת° אדם ששתי ההשפעות - זו שמתחילה בזרמה מהציור הדמיוני והולכת עד השכל היותר טהור, ועוד הגבה למעלה יותר מהשכל ושרשיו, וממלאת באושר האלהי את כל החיים של כל שרשי הנשמה, באדם ובעולם; וזו שמתחילה מהופעה שכלית, או עוד עליונה ממנה, והיא מתפשטת והולכת עד הציור הדמיוני, וענפיו ההרגשים הגופניים כולם - פוגשות בו זו את זו. שהולכת הזרמים והובאתם מנעימות עליהם נועם קולם, קול עז [עפ"י א"ק א רמא].
ע' במדור מלאכים ושדים, שיר המלאכים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, סולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו.

כניעה(12) - ההכנעה מפני האלהות - ההתבטלות° בפני הכללות° שהיא הטבע שבכל נברא°, - ק"ו כאשר ההתבטלות היא בפני מקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכלליות, - שבה עונג° וקוממיות, שלטון וגבורה° פנימית מעוטרת בכל יפי°. שעבודם הטבעי של החיים, הקטנתה הטבעית של הנשמה° לפני יוצרה. ההתבטלות הנתבעת מכל זויות הנשמה, מכל כללותה ופרטיותיה, כשגדולת־האלהות° מצטירת יפה בתוך הנשמה [עפ"י א' קכה־ו].
ענין ההכנעה לפני אדון־כל° ב"ה - הכנעת הגוף וכחותיו לפני אור־העליון° של הקדושה־העליונה° שבכלל, <יסוד ההדרכה הכללית הראויה לכל אדם החפץ להתדבק בקדושה העליונה, להיות מתהלך־את־ד'°> [ע"א ד ו ג].
ע"ע כלות הנפש לאלהים. ע"ע בטול.

כנסת ישראל(13) - אור השכינה°, האידיאל° הישראלי השורה באומה° כולה, העושה אותה לחטיבה° אחת בכל דורותיה. האידיאל הלאומי הנצחי°, מהוד° מקורו האלהי°, השוכן בישראל ומקושר עם נשמתם המצוחצחה [א' קמ].
חטיבת השכינה העליונה°, לאלהי כל הארץ מעולם ועד עולם [אג' ב שלד].
החטיבה האלהית בחיי האדם והעולם [א"ק ג קפט].
החטיבה העולמית שסגולת התשובה° תתגלה בה תחלה. <היא נדחפת להיות מתואמת עם האורה־האלהית° בעולם, שאין בה חטא° ועון°, משום הרגשתה הרוחנית העודפת; ואור התשובה יופיע בה בראשונה ואח"כ תהיה היא הצנור° המיוחד המשפיע את לשד החיים של תאות התשובה העדינה על כל העולם כולו, להאיר אותו ולקומם מצבו> [עפ"י א"ש ה ח].
שורש נשמתם של ישראל, ספירת המלכות° [פנק' ד תמ].
נוקבא° [א"ק ב תו].
מרכז האנושיות במובן הרוחני, "הכלה"°, "דכלילא מכל גוונין"(14) [קובץ א כו].
המפתח הקטנה של פלטרין האחוזה בשלשלת הגדולה, של שם־ד'־האלהים הגדול(15) [ע"ה קנד].
כללות כנסת ישראל - דיוקן° הקדושה האלהית של כל ההויה כולה, אור נשמת ד'° בעולם [קבצ' א קעה].
◊ כנסת ישראל היא מוכנת בטבע נשמתה לתפוש ברוחה את האיווי של הגדולה° האלהית, המתיחסת רק לאל° אמת° אשר לגדולתו אין חקר [ע"ר א רו].
נקודה° אחת מיוחדה בחיובים נעלים, הראויים להמשיך עז הקודש־העליון° בעולמים כולם [ע"א ד ט קלז].
בית לד', היכל מלך מלכי המלכים, מילוי השם הקודש באורותיו, אשתו כגופו, אחותי רעיתי יונתי תמתי, מלכת עולמים, השלמת ההופעה האורית החיה והמפוארה, הטהורה והעזיזה, בכל הנשמות, בכל הבריות, בכל העולמים. האידיאה־הלאומית° הישראלית החודרת בעצמת חייה בכל פרט ופרט מישראל ובכל מעשיו ותנועותיו, שיחיו ושיגיו, שאיפותיו וקניניו הפרטיים [עפ"י קובץ ו קמג].
תמצית הנשמה המאוחדת של ישראל הנובעת מאור המאוחד אשר לתורה הכלולה ומאוחדת בקדושתה העליונה בקול־אלהים־חיים°, שאור ד'־אחד° מופיע בה בבליטה מחורת, באש שחורה על גבי אש לבנה, והיא שמה כל מעינה במקור חייה זה [עפ"י א"ת ד א].
שם־ד'°, מלך ישראל, מלכות־שמים°. עצם הופעת הפעולה הכללית, הפעולה הממשית וכל דרכיה, של אותה הארה° של הנהגת העולם המטהרת° את הנשמות מיסודן ועוקרת את כל הטומאה° והעבודה־זרה° מן העולם [עפ"י קובץ ו רעג].
נשמת־העולם°, נשמת העמים כולם, הודם° תפארתם° וברכתם° [קובץ ז קסט].
כנס"י הכוללת כל ברוחה - ההיכל המקודש להשם־הגדול° המאיר את העולם כולו בכבודו [מ"ר 21].
יסוד ההויה, תמונת־כל של כל הברואים כולם [עפ"י חד' (מהדורת תשס"ח) פד].
יסוד יסודה של כללות ההויה כולה בעומק תמציותה [עפ"י א"ק ב תק].
תמצית ההויה כולה, הנשפעת בעולם הזה באומה הישראלית ממש, בחומריותה° ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה° [עפ"י א' קלח].
גולת הכותרת של ההויה בכללותה [א"א 160].
התמצית של הטוב° והמעולה שבכל העולם כולו [א"ק ג שמט].
הגלוי הרוחני העליון שבההויה האנושית. גלוי זרוע־ד'° בעולם, יד־ד'° בהויה, בבנין הלאומים [א' קלח].
מרכז האנושיות <במובן הרוחני°, המיוחד למשאות נפש המתרוממת למרומי האשר הטהור°> [קובץ א כו].
אוצר הנשמה של הכלל° כולו [א"ש תוספות תשובה ז].
יסוד נשמת־האומה° בכללה [עפ"י א' קמא, אג' א עא, ושם ב שסה].
נשמת האומה [ע"ר ב קנח, מ"ר 283 (ח"ה קא)].
נשמת האומה, אור־החיים°, האצילות°, הזוהר°, היופי°, הטוהר°, הפאר°, הקודש°, הגבורה°, הדעה, החופש°, העז°, והענוה° הישראלית, המדע והחכמה הישראלית, אור האמונה, דעת העולם והחיים הישראלים, מהות החיים הישראליים ממקורם מיסוד הוייתם [קובץ ו קמב].
כללות קדושת האומה [אג' א שסט].
הרוחניות° הישראלית של כל הדורות ושל כל העולמים° [ע"ר ב שה].
הטבעיות העצמית של האומה הישראלית [א"ק ג קיז].
טבע האומה במהותה הפנימית [א' קמא].
◊ החפץ לרומם את הכלל, את האומה כולה, את כל העולם, את כל ההויה, את הנשמות כולן, את כל החושים, הנטיות, לאחד את כל העולמים, לנצח את המות, להעשיר את חיי החיים ממרומי מקוריותם, כל החפצים ההם וכל מה שלמעלה מהם, בלא פרוד וקיצוץ, קבועים בנשמת הכלל, בצורת כנסת ישראל, בדמות־דיוקנו־של־יעקב° [א"ק ב רפט (ע"ט ג)].
הכנסיה הישראלית - חלקה פסיכית שהזקוק המוסרי והשכלי, זקוק הבא עם יחס אבות וכור הברזל של עני מצרים, פעל הרבה על ההסטוריה שלה, עד אשר הוכנה לקלט בקרבה את ההשפעה האלהית המחלטת בתוקף הויתה בחיי הכנסיה ובנימוסיה, בשאיפותיה ותקוותיה, ותשרש שורשיה בנשמות יחידיה וכללותה לדורות עולמים [מ"ר 3].
כנסת ישראל - האומה° ישראל [עפ"י א"ה ו 167].
האומה האלהית [קובץ ד מט].
האומה, הלוחמת מלחמת ד' והופעת הטהרה° של האורה־האלהית° בעולם [קובץ ח קפח].
אומת המחשבה° האצילית° בעולם [ע"ט קלג (א"א 61)].
עדה המיוחדת לקשר את כל ההויה אל החפץ הקדוש° העליון - החפץ־האלהי° הכללי בעולמיו כולם [עפ"י ע"ר א קנח].
כנסת ישראל בתור עם ד' - הנושא של הטוב־הגדול° בתכונת נצחיותו [ע"ר א צט].
כנסת ישראל בכלל - "האם", הנוסדת על בניה לימודי־ד'° אלו תלמידי־חכמים° [ע"א ג א טז].
האומה הסופגת את הכל <הנוחה לקבל ולהסתגל לרוחם של כל עם ולשון> שיסוד החיים שלה בנוי מיסוד הדעה־האלהית° היותר עליונה, בבחינה זו שהיא מאירה על הדעת הלאומית שלה ברום מעלתה. <היא איננה אומה בפני עצמה, כפי אותו המובן של הלאומיות היבשה העומדת בלא ההארה של הדעה־האלהית בקרבה, שבכל עם ולשון, אבל היא> התמצית הכנוסה של כל מה שהוא ראוי להקבץ לטובה מכל העמים שתחת כל השמים [מ"ר (מהדורת תשע"ו) 210 (קבצ' ג עג-עד)].
◊ כנסת ישראל איננה אומה כפי המובן הרגיל אלא התמצית האידיאלית של האדם, המופעה בתור קיבוץ חברתי ממולא בכל תכסיסיו, שנקרא "לאום" בדרך־השאלה, מפני שכל הקיבוצים המיוחדים שבבני־אדם נקראים כן. את הופעותיה המרובות מגלה היא בתקופות שונות בגוונים° שונים. יש מהן שהיא מגלה אותן ע"י עצמה, ויש מהן שגילויה יוצא אל הפועל ע"י חלקים אחרים של האנושיות - ע"י גרמתה. והיא שואפת תמיד להתעלות° למדרגה° עליונה זו של רוחב־נשמה, שלא תצטרך עוד לפזר את כוחותיה בהופעות מפורדות פעם אחר פעם ומקום זולת מקום, כי־אם שכולם יתגלו בתוכה בהופעה ברורה ובולטת בבת אחת, בצורה של יצירת היסתוריה חדשה. אז "ילכו גוים לאורה ומלכים לנגה זרחה" "ולה יקרא שם חדש אשר פי ד' יקבנו" [אג' ב סה־ו].
העצמיות הפנימית של כנסת ישראל - התשוקה הבוערה להשתעשע במקור חייה [קובץ ו רכז].
כנסת ישראל בעצמה, בתוכיות נשמתה - אור האלהים בעולם [קבצ' ג צד].
הפועל הגדול של כנסת־ישראל בעולם - הקדושה° בתוך החיים, להחיות את כל החיים, שיהיה "הודו על ארץ ושמים" [פנק' א רסה].
◊ אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים ובתוארים מוגבלים. כוללת היא את הכל, והכל מיוסד על כלות־נפשה־לאלהים° [א' קלח].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קיר. ושם, שושנה עליונה. ושם, מלכות (ספירה). ע"ע ישראל. ע' בנספחות, מדור מחקרים, צבור ושותפין. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, קב"ה.

כנסת ישראל(16) - האידיאה הלאומית [שי' ב 235].

כנסת ישראל נחתת לאשראה בארעא(17) - האידיאל הלאומי הנצחי, מהוד מקורו האלהי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה, דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים [א' קמ].

כנסת ישראל - (לעומת תפארת־ישראל°) - מורה התכלית והשאיפה האלהית בכל המון גלגולי המקרים, לבנות את בית ישראל, לכוננו ולסעדו בשלמות גדולה ומופלאה, שיהיה סגולה מכל העמים, ויודע דעת־האלהים° ידיעה אמתית, בא לתכונת האדם בצד השלמות היותר עליונה. וכל זה בטפוס המיוחד לאומה הישראלית. <וכל מעשי התורה° והמצוה°, הכל הכנה גדולה ורבת עליליה היא אל התכלית המעולה הזו לרומם קרן כנסת ישראל> [פנק' א נח].
כנסת ישראל עולה למעלה מתפארת־ישראל°(18) - תכלית ישראל לעצמם מצד איכותם נשגב יותר מתכלית הכללי של שלימות כל מין האנושי, "אשת חיל עטרת בעלה" [פנק' א טז (ב"ר שכו)].

כנסת ישראל הטבעית - החמרית°, המעשית, והחיצונית° [עפ"י א"א 34].
ע"ע יהדות טבעית. ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנסת ישראל ניסית וטבעית וכו'. ע"ע חול.

כנסת ישראל הניסית - הרוחנית°, המוסרית°, והפנימית° [עפ"י א"א 34].
ע"ע יהדות ניסית. ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנסת ישראל ניסית וטבעית וכו'. ע"ע קודש.

כנף - כנפיים - הכנפיים הן החיצונות המתפרטות להוציא אל הפועל את הפעולה של העפיפה° [ע"א ב 242].
ע"ע אבר.

כסות - (לעומת לבוש°) - בגד עליון [ע"א א 78].

כפיפה - ◊ מכווצת בתוכה את המהותיות, מונעת את התגלותה, אע"פ שהיא נמצאה בעינה בצביונה וערכה. תכונה זו היא מעוטת האורה°, אבל עלולה היא לשימור מכל פגע, שיוכל להזדמן בתכונת הזקיפה° [ע"ר א עג].

כפירה - (בענין או בנושא) - אמונה באפסיות, בריקנות, בביטול ושלילות המוחלטה בעומק ההעדר [עפ"י א"א 23].
כל ענין מדעי, שמאיזו סבה אין לו דרישה אצל בני האדם, ואי הדרישה הגיעה לידי מדרגה גדולה, הרי הוא נחשב כאלו אינו, ובלשון הרגילה היכולה להתלבש בספרות יקרא לזה שלילה° והעדר, או כפירה [מ"ר 10].

כפירה - (שלילת האמונה°) - מעמד נפש לפיו אין אידיאל° במציאות הכללית [עפ"י א"א 39].
הקשחת הלב° מהענין־האלהי°, ונטיית החפץ מלהיות קשור במחשבה° בהתוכן האלהי°, המוביל לשקר° המצוייר° שהעולם הוא טומטום, תהו°, באין נשמה, וכל הבנין, מלא חכמה חסד° ותפארת°, הוא פעולה מקרית [עפ"י קובץ א תג].
◊ הסריסות הגמורה מכל שירה°, ואי האפשרות להסתגל להאמת הגדולה מכל חקר פרוזאי [קובץ ג שח].
סילוק הדעה, הסחת הדעת מכל קודש°. <אותה המגרעת המנוולת, שהיא משמרת לכלות ולבער באש חלאתה את כל דופי של של איזה הצטיירות (סמלונית), ע"י שלילותה העקשנית; שורפת את צחצוחי הטומאה° של עבודה־זרה°, של תמונה וסמל, שהתדבק בהתוכן המחשבי מתקופת התוהו° של עבודה זרה> [עפ"י קובץ ח קפח].
כפירה, תעודתה - הכנה שלילית לצרך העלוי העליון, שלא יהיה שום צרך לחשב על דבר אלהות, כ"א עצם החיים יהיה אור אלהים [מ"ר 41].
להפיג את הפחדנות(19) שהאמונה שאינה מזוקקת מביאה לעולם [קבצ' ב קלח 91].
להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושורש כל המחשבות כולן (המחשבה על דבר המושג האלהי) [א' קכו].
ניצוץ הקודש היותר נשגב הטבוע במעמקי הכפירה - לעשות דברים לשם פעלם, את הטוב לשם הטוב°. הכפירה בשכר ועונש מחנכת את הבריות לעשות טוב מצד עצם הטוב. רעיון הכפירה איננו כי אם אמצעי תרבותי לזה המצב [עפ"י קובץ א תרכז, קבצ' ב קסז 110].
ניצוץ הקדושה המחיה את הכפירה - ניצוץ אהבת האמת המוטבע בלב האדם. מפני חפץ האמת איננו יכול לאמר קדוש לכל אשר הנחילוהו אבותיו, ע"כ הוא מפקפק וכופר [א"ה ו 154 (קבצ' ג צב)].
ע"ע אפיקורסות. ע"ע שלילה. ע"ע כופר. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כפירים. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, כפור שמים.

כפירה - הכפירה האפיקורית - דלדול מצד נטילת החיים, מיעוט החיים ושלילתם. מות, שיסודו הן הכפירות כולן. השקר. רוח מות שלא רק בצורה מופשטת שולטת, כי-אם בצורה חיונית. וכפי אותה התכונה שהחיים נערכים על פיה, והתשוקות הנפשיות מתמלאות ממאויה הפנימיים, משתלשלים דורות, ששאיבות נשמותיהם באות ממקור מושחת כזה, והמאויים הפנימיים ותשוקות החיים ההם של תוכני זוהמא של המות, עושים את היסוד לכל התוכן היצירתי גם בהערכים הפועלים של החיים והתולדה, ההתרבות וצדדיה, וכל גורמיה הפנימיים והחיצוניים נדחפים מתוך אותו עומק הרע. והמונים המונים של קיבוצים מתיצרים בערכי אמונה, בערכי ישוב, בערכי קיבוץ וחברה, בערכי תרבות ושלטנות, בערכי יופי ושירה, שתוכיותם היא אותו הלשד הרשעתי, הבא ממהומת המות [עפ"י קובץ ו רז-רט].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, רשעה, מינות, נוצריות, נצרות.

כפירה בתורה מן השמים(20) - לאמר שמשה° מפי עצמו אמרה (את התורה), בלא השפעה° אלהית° [עפ"י ל"ה 255].
הכחשת אלהיותה של התורה°. אי חדירה להכרת דברי־אלהים־חיים° החובקים זרועות עולמות ודורות, המעריכה את התורה כספר חוקים או מוסר° אנושי, שהיה מתאים למצבי הרוח של תקופות ידועות ולא אחר־כך בשנויי הזמנים והתגברות ההשכלה והתפשטותה [עפ"י א"ל לט].
ע' במדור תורה, תורה מן השמים.

כפירה בתורה שבעל פה(21) - (כך נקרא) בכללות כל צד של בעיטה בדברי חכמים [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ג 85].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, כופר בתורה שבעל פה, כופר בפירושה. ושם, מכחיש מגידיה, בכפירה בתורה שבעל פה.

כפרה - המעצור של כל פרץ בשטף החיים, והפיכת כל הכוחות הגנוזים, אשר יוצאים לפעמים בצורה של קלקול והריסה, הממיטים חרפה על נשמת° האדם ואור° קדושתו° - לכוחות נשאים, שביכולתם הוא העז° לעצור כל ענין רע° ולפעול את המפעל של החיים האלהיים° הטהורים° במרוצתם, זהו יסוד הכפרה בצורה שנוטה לבטוי של כופר וכפורת [עפ"י ע"ר א קכח].
התכפרות עוונות - התעלות ניצוצי החיים שירדו°, התרוממות הכוחות הירודים וההרגשות והרצונות, המחשבות והמעשים, הנגררים עמהם, עד כדי הימחקות רישומם והתהפכותם לזכות° [עפ"י שם תז־ח].
◊ הכפרה באה ביחש לקלקול הרצון, המבטל את קשר האהבה, ומביא זעם ומשטמה תחת נעימות האהבה. מתוך הוספת החדוש של ההופעה° התדירית של קדושת הנשמה, עובר הרושם הזה, ובמקום רוח של זעם בא רוח של נעם°, מלא רגשי אהבה וחבת קדש°, וממלא את כל הפגם אשר החסיר הרוח הזועף במרירותו, ורגשי הזעם, המתפרצים להרס מעשי, נשארים טמונים במעמקים, ששם אינם פועלים כ"א את המפעל הזועם הראוי, הפועל לסור מן הרע. ונטיה זו היא כמו כופר על הרצון אשר נתפרץ לקלקל, להוציא את המפעל הרע אל הפעל, וגם הוא מכסה וחוצץ כמו כפורת, בעד הנטיות הטמונות, שלא לפעול את הפעולות המהרסות, כי אם להחליף את צביונן ע"פ הוספת כח האור־האלהי°, הבא ממקור הרחמים° על שורש הנשמה האצילית, רק להרבות עז הקדושה ואור־החיים° הטהורים, בעולם ובנפש, והעוון מתכפר [עפ"י שם קכו־ז].
קדושת הכפרה - השבת הנפשות לקדושת° מקורן [עפ"י שם קעא].
חק הכפרה התדירית - העלאת° כל ערכי° החיים למקור התמידי של תכונת חייהם [עפ"י שם קנד].
ע"ע מחילה. ע"ע סליחה. ר' מחילה סליחה וכפרה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, מחילה סליחה וכפרה.

כפרה - (כפרת־הדם בזריקתו על יסוד־המזבח) - ע' במדור משכן ומקדש.

כפרה - ענין כפרת ראשי חדשים - ע' במדור מועדים וחגים.

כרת - כריתות הנפש, שגרמה להחריב את פעולת הדמיון°, מהדברים היסודיים°. כאשר לא נשמרה שלא יזוחו הדברים היסודיים הטובים° מלעשות את התפשטות ענפיהם גם על הדמיון, כמו שהם מושרשים בשרשיהם בעומק השכל° [עפ"י א"ק א רלה].

כשוף - הוצאה מאוצר הרצון שבנפש, ע"י חדירה פנימית בהתלמדות סגולית° פנימית לכך, את עזוז הכח הספון בקרב הנפש פנימה, המתגבר לסגולת אותם דבורים, שאוצרים בהם את תכני המחשבה והכח הללו, עד כדי פעולה אדירה על החוג הסובב משפעת כח הנפשי הכולל אשר בקרב המכשף [עפ"י ע"א ד ח מח].
כשפים - מעשי כשפים - המון מעשים רבים ותכסיסים שונים העשויים להפגיע את כל כחות המציאות הראויים לפעל מצד הדמיון° הכללי כפי מדת ריחוקו של אותו המושפע מן האמת היותר עליונה. ההשלטה של כחות הדמיוניים, שהם שולטים בכללות בני אדם כל זמן שלא התעלו על רוממות המדרגה השכלית הטהורה הנאותה להם, ופוגעת בפרטים ע"י מעשי הכשפים [שם ג ב רלז].
מעשי כשפים וכל פלגותיהם וענפיהם - התמכרות אדם לגודל הרשעה° והזוהמא° והוצאה אל הפועל על ידם, בגודל המרץ הנפשי הפנימי באפלתו, את שלטונו האצור בקרבו על היקום הסובבו [עפ"י שם ד ח מח].
באדם בכללותו, הגופני והנפשי, מקובצות הן התמציות של כל ההויה וכחותיהן. אמנם מקומצים הם בקרבו הכחות הגדולים, שמלא עולם עזם המתפשט. ע"י חדירה פנימית, בהתלמדות סגולית פנימית, להוציא אל הפועל את גדולת הכח, הספון בקרב הנפש פנימה, יש אופן להשים משטר ושלטון על החוג הסובב. המרץ הנפשי הפנימי גדול הוא בשתי צורותיו, באורו ובאפלתו. אין קץ לגודל הרשעה והזוהמא שיוכל האדם להתמכר לה ולהוציא אל הפועל בהם ועל ידם, את שלטונו האצור בקרבו על היקום הסובבו, והן הן מעשי כשפים וכל פלגותיהם וענפיהם [שם].
הכח המתפשט במציאות, המתגלם, ועלול אל התוהו והרשעה, נטיית הלב שבאדם מוצאת גם בו יחש גדול. רע° מנעוריו הוא יצר° לב האדם, לנפלאות יחשוק, להעמיק ברשע°, לעולל עלילות נוראות, שהרבה יחריבו, ידאיבו, יבלבלו ויחשיכו. ומין הנאה של פועל, של שורר ומושל, הולכת ונצמחת מזה. והרשעה עושה לה כנפים ומתגדלת בלב°, במעמקי הנשמה, ובמעמקי המציאות. הכישופים וכל זוהמת מפעלם הנם פרי העמקה זו שמקורה הוא הרע שבמציאות המכוון לעומת ייצר לבו של האדם הרע, המתיחש(ים) זה אל זה ע"י יחושים שונים, שההעמקה של הרע המציאותי מוצאת בהם את המון חוקיה, כחותיה ומסילותיה וארחות לימודיה [קובץ א קעב].
מכשף - אדם שהוא בפנימיות נטיות גופו ומזגו, נוטה לרעה, (ש)חית האדם שבקרבו, הרעה, נוטה היא אל ההסתכלות, וההתקשרות העצמית, אל צד החושך° והבלבול והתוהו° שבההויה. החפץ להחריב, לשבר, לכלות, אמיץ הוא מאד בתוכן רוחו. ועל פי משקל זה הולך הוא זרם המדע, וההשערה השכלית, ההצטיירות של הדמיון, וכל מערכי ההויה המתיחשת אליו, בקרבו וחוצה לו. כשהוא מסתכל בעמקי המחשכים שבמציאות, בראשי צוקין°, שכל קלקולי החיים, כל הבלי השוא, וכל מרורות הרשעה, מהן יוצאין [עפ"י קובץ א קעג, קעב].
מקור הכשפים - כח השליטה האישית, הנוטה לצד הרשעה, <המיוסד על היסוד הדמיוני בעולם, שלא פחות מבאדם ונפשו, רבו עלילותיו ביקום> [ע"א ד ח מט].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, כשפים לעומת קסמים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אמגושי.

כתר - התכלית המקיפה הפרטים [מ"ש קכא (מא"ה ב טו)].

  1. אבות ו ג.
  2. הכבוד האמיתי - גלוי השכל האלהי הטהור - בפיה"מ לרמב"ם, חגיגה ב א: "באמרם "כל שלא חס על כבוד קונו" רוצה בו מי שלא יחוס ויחמול על שכלו, כי השכל הוא כבוד השם".
  3. "שבע ברכות", כתובות ח.
  4. תהילים כט ט.
  5. תהילים יט א.
  6. תהילים קמה יא.
  7. תהילים כט ב. דבה"י א טז כט.
  8. סנהדרין פה. תוספתא יומא פרק ב ח. ירושלמי, שקלים כב:.
  9. חולין נו: "מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם תהפך אחת מבני מעיים ימות". וברש"י שם: כונניות - לשון "ואת כנו" (שמות לח), שברא להם בסיס לישב עליו, ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתיישב". ובדעת תבונות לרמח"ל, קכד: "והרי אלה כונניות גדולות כאורלוגין הזה שאופניו פוגשות זו בזו, ואופן קטן מנועע אופנים גדולים ורבים - כך קשר האדון ב"ה כל בריאותיו קשרים גדולים, והכל קשר באדם, להיות הוא מנועע במעשיו, וכל השאר מתנועעים ממנו".
  10. הכלל, הקיבוץ - ביחס שבין הכלל, במובן זה של קיבוץ, לפרט, כותב הרב בע"א ג ב נה: "כאשר נחדור לעומק ענין החיים נדע שהכלל אם שהוא נכבד מהפרט מפני ריבויו, אבל עצם מעמד הכלל הלא הוא הפרט, יסוד כל התנועות הכלליות הוא להיטיב ולשכלל את הפרטים הרבים הגנוזים בתוך הכלל הגדול. כי חיי הפרט הרם והנשא הלא הוא הוא כל המגמה והתכלית של הכלל". "כי למה ניתן לנו כל העמל הכללי, כדי להביא את הפרטים לאושר גדול, לשלמות אמתית בדעת ובהנהגה". "כי הלא זה הפרט הוא הוא היסוד הכללי". ע"ע ע"ט נא ד"ה יש, וד"ה כשמתעוררת. א"ב פרק ג, ושם פרק יג (א"ה מהדורת תשס"ב עמ' 106). ע"א א א קכ, שם ב ח ו, שם ג ב מט. ע"ר א תטו. אג' ג יב־יג. א' קסה־ו, קיז. ש"ק, קובץ א תרנ. ע"ע כזרי ח"ב מד, נו.
  11. כלל - חפץ ד' העליון בכל יצוריו וכו' - י' מאמרות לרמ"ע, מאמר המדות, מדה ד "הנה הכתר כלל... וידוע בשפת אמת שהכתר הוא הרצון".
  12. ע' חובות הלבבות שער הכניעה.
  13. ע"ע במדור מונחי קבלה ונסתר, שכינה, ובהערה על שכינה - כנסת ישראל.
  14. "דכלילא מכל גוונין" - תיקו"ז י. בקהילות יעקב ערך כנסת ישראל: "כנסת ישראל נודע דבחינה זו נקראת מלכות שכונסת ישראל דלעילא אליה והיא בית לו (זוהר בלק קצ"ז.), גם ישראל דלתתא נשמותיהן מכונסין בה מתחילת הבריאה, וגם בכל לילה חוזרין לתוכה בפקדון".
  15. ירושלמי תענית י:־יא. "שיתף הקדוש ברוך הוא שמו הגדול בישראל. למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא קטנה אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא אבידה היא. אלא הריני עושה לה שלשלת שאם אבדה, השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקדוש ברוך הוא, אם מניח אני את ישראל כמות שהם נבלעין הן בין העכו"ם, אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים. מה טעמא "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" שהוא משותף בנו".
  16. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אידיאה אלהית ואידיאה לאומית.
  17. עפ"י זוהר ח"ב קמג:
  18. בפנק' ד תמ: "שלמות הז"א, שהוא בחי' דכר היא שעל ידו נשפע כל טוב ושלימות לכל העולמות. ושלימות המל', שהיא מקבלת, וממילא מתמלאים כל העולמות אורה, כי בברכתה יבורכו, א"כ שלמותה בעלייתה היא עטרת לשלמות ז"א, שתכלית השפע בכל העולמות היא שעי"ז יהיה נשפע ענין קבלתה". ע"ש תלט-תמא כל העניין.
  19. ע"ע קבצ' ב ס 21.
  20. סנהדרין צט.
  21. רמב"ם ה' תשובה פרק ג ח.