ה

ה"א - הא האחרונה של שם°, שהיא נעשית שם אדני° בפני עצמו(1) - ◊ הרגש° כלול הוא בשכל°, והוא המדרגה התחתונה שבו, כשהוא יוצא לפעול פעולות מעשיות, אז קובע לו את תחומו הרגשי בפני עצמו. בחיים העולמיים כולם הוא התוכן הסודי° של אות הא האחרונה של שם, שהיא נעשית שם אדני בפני עצמו [א"ק א רנב].
ע' במדור זה, מלכות. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהות עולמית. ושם, י־ה־ו־ה, האותיות המבטאות את שם־ד' אלהי ישראל. ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ה"א, בה"א נברא העולם.

הבהביה(2) - (שם) - כח התביעה שבמציאות למלא כל חסרון ולקבל תמיד. כמו שהשכל° מקבל מושכל והחומר° - כח, ויתר האיכויות, שכח התביעה "הב הב", שהוא ההעדר (המקבל) את ההויה, עומד ופועל תמיד, והמסתכל עליו בעין חמושה באור° אמונה° בהירה רואה ומרגיש את האלהות° הפועלת שבמציאות ובכל פרטיה [אג' א רלא].

הדר(3) - הוספת הזיו° והמעלה, ההולכת° ונובעת בכל עת° ורגע מאותו התוכן העליון°, המקיף° ברב עזו° את כל ערכי° המציאות° ביפעת° כבודם [ע"ר א יב].
תוספת אור° וחיי עולמים [עפ"י שם ב קנט].
שכלול ופאר [עפ"י שם צח].
הציורים° הסובבים את ההופעה° ההודית° אשר במעמקי החיים פנימה° [עפ"י שם א רז].
ההדר העליון - הדר אור האורה־האלהית־העליונה°, החופף על נשמתנו ברום שרשה. ההיקף האצילי° ששם חביון המחשבה° שרוי, המקוריות הנשאה מעל כל הגה ורעיון°, המתעלם מכל תוכן של כל אות° ותג°, נקודה וטעם, מקום° דממת הקודש, לך דומיה תהילה אלהים בציון° [ר"מ קסב־ג].
הדר כבוד אל הכבוד - הארת זיו־שכינת־אל°, עלית אור עולמי עולמים [א"ק ב תקכט].

הדר כבודו - (של יסוד־עולם°, צדיק־עליון° הרצון העולמי, המחולל את החפצים כולם) - התכונה ההוית של העולמים כולם, צורתם° הכללית המאחדת כל [א"ק ב שע].

הדר נשמתנו - הסיפוג שנשמתנו סופגת אל תוכה את ההדר־העליון° [ר"מ קסב].
הדר - אידיאליות° ושירה° מתפשטות. צורה° אידיאלית המתגלה בנפשנו וזיו השירה, בצורתן היותר שלימה [עפ"י ע"ט נ].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, עוז והדר.

"ההוא טמיר ונעלם" - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים.

הוד - הצביון המעטר את המציאות ביסודו [קובץ ז מד].
רוח החן° והקדושה° [ע"ר א רלד].
היפעה° האצילית אשר במעמקי החיים פנימה [שם רז].
ההתאמה הנאה, של כל אורות החיים וכל כחות ההויה כולם בהסתדרותם הנפלאה. התוכן העליון°, המקיף° ברב עזו° את כל ערכי° המציאות° ביפעת° כבודם [ע"ר א יב].
הוד הנאצל - הצד המתעלה, המקודש, הנמצא בכל המציאות כולה, הוא מה שנמשך מכל חלק לפי המגמה° היותר עליונה, אשר אם נקבץ במדענו את כל נשגב ונחמד, את כל אהוב וחביב, את כל קדוש וטהור, את כל חן ותפארת, ונארגם יחד, וניקח את הציור° היותר עליון העולה מזוהר° כולם יחד, אחרי הרחקתנו מצללים הכהים שנמזגים בהם במחשבותינו, אז נוכל רק לדמות צל קל וקטן של זוהר (עליונות המגמה הזו) [עפ"י קבצ' ב נד־ה].
הוד - (בחיים) - גילוי הביטוי המקורי, של חדות° הקודש°, בשלמות טבעיותו [עפ"י הרצי"ה ע"ר ב תלח].
הוד פנימי - ◊ ההוד הפנימי מתגלה בחיים כשמתגלה בהם המוסר° האלהי. כשחפץ הטוב° מתגבר ממקור הטוב הנשמתי העליון, מתגלה נעם° החיים וגבורת חירותם° ואשרם°, והנשמה° יונקת מנחל־עדנים°, וכשהכשרון המעשי לוקח לו את התמצית של ההרגשות הנעימות הללו, יוצא לאור המוסר° הטהור העליון, המצליח° את החיים בהודו [עפ"י א"ש יד ו, הרצי"ה ע"ר ב תלח].
הוד המוסר ונצחו° - ◊ נמשך על פי התגלות חזיונות הגודל של כל האפשרות של אושר הקודש°, בהויה כולה [א"ק א ריב].

הוד(4) - צנור° של נבואת האמת, ושביל המביא את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום [א"ק א רעד].
עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות, בכלל, לרעיונות מתנודדים°, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים°, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות°, של הנצח° ושל ההוד, מתגלות בשניהם יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו° הוא היסוד המתנודד ומשתנה.(5) אין ציור° לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו° כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו° כי אם כשעז° הנצח ממולא בתוכן פנימיותו°. והם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום [א"ק א רעד].

הוד - ההוד בקומתה הרוחנית של היהדות° (לעומת הנצח° שבה) - הצורה° אשר לכנסת־ישראל־הטבעית°, שהיא ערך° כללי של היהדות. היהדות־הטבעית° [עפ"י א' קמב, א"א 34].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנסת־ישראל ניסית וטבעית וכו'.

הוד - ההוד העליון(6) - פאר הוד העולמים - שפעת° החיים הכלליים, הנובעים מנשמת אלהים־חיים° בכל מערכי הכוחות, שחיי כל צבאות° עליון מהם שופעים והולכים. <ההוד העליון בא מהופעת כבוד° החיים הכוללים כל עולמי עד°, ממקור החיים האלהיים, ומרומם ומעלה את כל הכוחות האישיים, שומר אותם מכל תקלה של ירידה°, מכל שקיעה של חמריות> [עפ"י ע"ר א יח].
ע"ע זוהר, "זוהר הרקיע".

הוד(7) - התגברות ההויה° לשאיפת השכלול וההתעלות° שלה למרומי האור° והחופש־העליון°, ששם עטרת־המלוכה° צפונה בעצם, ושם הוא מקום ההפך הגמור של העבדות° וההכרח [מ"ר 38].

הוד היוצר - מושג השלמות וההארה° העליונה אשר בסקירת הטוהר° של עזיזות° אצילות° אין קץ, ברב חוסן° ויקר [עפ"י קובץ ח קמ].
ההוד העליון של האורה־האלהית° - שכל העולמים° כולם מתבטלים° במהותם להתעלם בחביון° הסתר של הוד כבודו°, וכל סדר וקצבה עולמית מתבטל כשרגא בטיהרא ומתעלה בעלוי° עליון הנעלה מכל מדה ועולם [ע"ר א יג].
ע"ע זיו אלהי. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, קב"ה.

הוד - קרני הוד היוצא מזוהר° אור חכמת אדם אשר תאיר פניו - כח החן° ואור הנשמה° <ההולך ובא בכל ספר וספרות° לפי ערכה ומדרגתה> [ר"מ קעד־ה].
קרני הוד - תוספת ההשגה° הנפלאה והקדושה° [פנק' ה פ].

"היכל מלך°" - סודו - יצירה°, שהוא סוד טוב ורע [מ"ר 423].

היכל קן צפור(8) - כל הקדושות° שבכח [אג' א שסט].
ע' במדור זה, משיח גנוז בקן צפור. ושם, משיח יצא מהיכל קן צפור.

הלבשה - ע' במדור זה, התלבשות.

הלכה כבית שמאי לעתיד־לבא°(9) - הכונה הכללית - שההכשר הגדול שיוכשר העולם להיות מתוקן כפי עמק החכמה לא יהיה צריך עמה ויתור הרגשי, כי באור החכמה וההשלמה המדעית למי שראוי להשתמש בה כבר כלולים כל השלמויות, והשלמת הרגש היא בתור הכנה להכין את המקבל להכיר את האמיתי לאמתתו [ע"א ב ח ד].
ע' במדור זה, דין, מדת הדין המיוחסת לבית שמאי.

המנונא סבא(10) - (מדרגתו) - (כ)נוני־ימא°, שאינם צריכים אפילו להגנה של ספינות°. וללכת בעמקי תהומות וכל מצולות הוא להם טיול° ועונג°, המשמח את המקום ומשמח את הבריות [עפ"י א"ק א עח].
מדת רב המנונא סבא - לימוד פרקי דמילי דשטותא, כדי למילף מינייהו רזא דחכמתא, כל חד לפום דרכו <מדה זו אינה שוה לכל נפש גם מאנשי־המעלה, בעבודה העליונה, שהיא דוגמת הקטרת° המעשרת> [אג' ב קסח].
דלא הוה שאיב מכדא, דאיהו כ"ד ספרין דאורייתא, אלא הוה שט בימא־רבא°, מקור התורה°, וסידר פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו, לפני הצעת מילי דחכמתא, כדי לקיים יתרון האור מתוך החושך [עפ"י א"ק א עח].
ע' במדור בעלי חיים, נוני ימא. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אניה.

"הנה נא ידעתי"(11) - כתיב: "הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר" וגו', בהאי קרא אית לן סמך בעלמא לסדורא דצלותא - למדנו יסוד התפילה: "הנה נא ידעתי" - דא איהו רעותא דאצטריך בר נש לשואה בגויה בצלותא. "כי איש אלהים קדוש הוא" - דא איהו עלמא עלאה, דאיהו יתיב על כורסי יקריה, וכל קדושאן נפקין מניה, ואיהו מקדש לכלהו עלמין. "עובר עלינו תמיד" - מההוא קדושה דאיהו מקדש לכל עלמין לעילא, איהו מקדש לן בהאי עלמא - "כי איש אלהים קדוש הוא" - זוהר° העליונוּת של המגמה הכללית העליונה של מציאות כל - המגמה העליונה המקפת את הכל, את כל מה שהוא נמצא בחומר ורוח, <ואם כי המדרגות יורדות, כל מדה ומדה מן המציאות בערכה ומעלתה, אבל הצד המתעלה, המקודש, ההוד° הנאצל הנמצא בכל המציאות כולה, הוא מה שנמשך מכל חלק לפי המגמה היותר עליונה, אשר אם נקבץ במדענו את כל נשגב ונחמד, את כל אהוב וחביב, את כל קדוש וטהור, את כל חן ותפארת, ונארגם יחד, וניקח את הציור היותר עליון העולה מזוהר כולם יחד, אחרי הרחקתנו מצללים הכהים שנמזגים בהם במחשבותינו, אז נוכל רק לדמות צל קל וקטן של זוהר (עליונות המגמה הזו)> דא איהו עלמא עלאה ומזיוה°, מעז גבורתה, הכל נפעל. דאיהו יתיב - היא חיה וקיימת במקומה, בעצמותה, על כורסי יקריה - במעלתו ונצחיותו, וכל קדושאן נפקין מניה, ואיהו מקדש לכלהו עלמין - היא מקור הקדושות כולם. "עובר עלינו תמיד" - הקדושה העליונה הזאת מרחפת היא תמיד בכל. ולפי מדת השפעתה כן מתקדש הכל ומתעלה הכל. דא איהו רעותא דאצטריך בר נש לשואה בגויה בצלותא - האדם יכול להטות חפצו למגמות העליונות הקרובות ביותר למגמה עליונה זו, וכן תתעלה תפילתו.
"הנה נא ידעתי" - במה שהוא יודע (האדם) שעלמא עילאה דאיהו יתיב על כורסי יקריה במעלתו ונצחיותו, וכל קדושאן נפקין מיניה, ואיהו מקדש לכולהו עלמין, יתקדשו גם כן פעולותיו הרבות של האדם בהתעלותו למחשבה רוממה זאת, ויתעלה בפועל אל הקדושות היוצאות מזיו° עלמא עילאה, בהיותו יודע "כי איש אלהים קדוש" זה "עובר עלינו תמיד".
דא איהו רעותא דאצטריך בר נש לשואה בגויה בצלותא - את (אלה) הרצונות היותר נעלים ונשגבים השוטפים בנפש האדם מהשטף העליון של האצילות° היותר נשאה ועליונה, (צריך) האדם לישב בנפשו פנימה, בתפילתו° [עפ"י קבצ' ב נד־ה (פנק' ד עג-ד)].

העלאת מחשבות לשרשן(12) - לקיחה מכל מחשבה° את גרעינה הנצחי°, ההגיוני°, הטוב°, הנובע ממקור החכמה° [עפ"י א"ש יד א, א"ק א יז].
נטילה מכל ענין ומכל תוכן, קרוב או רחוק, את הטוב ואת הרעננות°, את הקודש° שבו, וקרובו אל הקודש, כמו שהוא באמת קרוב, ואחוד הכל ביסוד הקודש [עפ"י א"ק א יח].
להמשיך לכל מחשבה את חוט הגיונה המקורי, קו החיים, אות אמת שלה [שם].
המחשבות הזרות, כשאדם מסתכל כלפי מעלה° מוצא הוא את מקור נטיותיהן שהן נובעות מטבע הישר° ומנטיות הטוב שבנפש האדם. ההתעלות מתחלקת, באופק המחשבות, לשני אופנים. אופן אחד, חפוש השורש של מקור המחשבה, איך היא הולכת ממקור טהור° מכח הפונה לטובה ולברכה, אלא שדרך מהלכה נעו נתיבותיה, ועל האדם להחזירם ליושרם; והמבט השני הוא לשעבד את זאת המחשבה עצמה בפועל כמו שהיא, לעשות על ידה דברים טובים וישרים. ואז ממילא היא מתעלה ומתקדשת. ולכל דרך מאלו ישנן נתיבות מחולקות [עפ"י מ"ר 297].
העלאת מחשבות והרגשות - קבוץ כחות רוחניים פזורים, קירוב רחוקים ותקון נדחים, במרחבי ובמעמקי תחומי הנפש של עצמו: תפיסת חלקי ושברי ההרגשות והמחשבות, שלא נגמרה צורתם ולא הגיעו לכלל מעמד תכני קבוע ובטוי פנימי מבורר, ומתוך כך נתפזרו ונתבלבלו, בין נבכי השדרות הנפשיות, נתרחקו ממגע אחיזת היד העצמית, וגם נדחו ונתגלגלו שם למדורות מורדות - להעלותם ולשכללם, את כל אלה, להביאם לידי קישור ושלמות במערכה° האורגנית שהם שייכים לה באמת, למלאותם בהירות וכנות מהזרחת מקוריותם, ולסדרם בזה מצרה לרוחה, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, להיותם לברכה ולהצלחה בתפארת חרותם וחסן ישועתם [עפ"י א"ל קסח, א"ש יד א].
ע"ע השקפה שרשית. ר' במדור זה, מתוק־דינים.

העלאת ניצוצות° הקדושה(13) - אין דבר שלא יפעול על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. ע"כ כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התיחשם לאותם הרשמים. ע"כ אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה. וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הן תוצאות מהמחשבות הטובות שד' חושב על יצוריו. ובודאי יוצא הדבר אל הפועל ביותר ע"י הידיעה הכללית והפרטית, בערכם של הרשמים ויחושם זה לזה ולהכלל. ואינה דומה הפעולה המתגלה למי שמשיג את הענין בדרך כלל, למי שמשיגו בפרטיות. והכל תלוי באיכות ההשגה ובהירות ציורה, שמתחלפות לפי מעלת האדם והכנותיו הקודמות, והן הן העלאת הניצוצות, שראוי לכוין עליהם בכל ענין, בתור "בכל דרכיך דעהו"°, לרבים מבעלי עיון ומארי דחוכמתא [פנ' טו].
◊ מתבשלת היא האידיאליות° ברוחנו°, לפי אותו הערך° שאנו מתרוממים°, משאנו באים לידי הכרת שיטת האידיאליות הכללית, מתוך שאנו שואבים אותה מאוצר־החיים° שלמעלה מההויה המוגבלת, הננו מחיים ומשיבים את כל הקטעים שאנו לוקטים מתוך החיים וההויה כולה, מכל תנועה, מכל כח, מכל שיח, מכל שיג, מכל רגש°, מכל תוכן קל וקטן° עד נשגב° וגדול°, את האור° הפזור שמגמגם הוא בכללות, מוציא הוא הברות בודדות לצרפם לפרק־שירה° איתן°, ומזליף זליפה זרמית של אור־חיים°, אציליים° גבוריים ומלאים° עז° וקודש°, עז קודש, קודש־הקדשים°, קודש קדשי הקדשים. את הניצוצות הפזורים אנחנו מעלים לכלל שיטות שלמות, כלומר עולמות מלאים°, מבונים בבנין שלם, יבנו ברוחנו, יתכוננו בכליותינו, יבוצרו בחיינו הפרטיים ובחיי חברתנו כולה, יתערו וינטעו, ילכו מהם פלגים יבלי מים, ישלחו שרשיהם להעשות ארזים אדירים, ישבעו עצי ד' ארזי לבנון אשר נטע [א"ק ג קפד].
העלאת ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות° - (כש)מטהרים° את הלב° ע"י הדרכה של מוסר° מושכל וטהור. מקדשים אותו ע"י רעיונות נעלים של דבקות־בד'°, ודעת־ד'°, בתכלית הגובה שאפשר לאדם להשיג לפי שכלו, וכח נשמתו. אח"כ משוטטים בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטות בעולם, ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה, ומה שיש לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם. וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע, מחזיקים בו, מצחצחים אותו, ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל, ובזה הניצוץ עולה למקום [למקור] קדשו [קובץ א עח].
כל תאוה° אנושית צריכה להיות מחוברת עם אהבה אצילית°. אז האהבה מעלה את הניצוץ החי שבתאוה ומשפרתו, עד שנעשה גם הוא לכח עדין, פועל טוב, מנעים ומחדש את החיים, מאיר את ההויה, ומרבה את אור אלהים בעולם. תאות הכסף, המאכל, הכבוד, המין, הכל בכל פרטי ניצוצותיהם הנם מחוברים לאהבות נאצלות. ולא עוד אלא שתאות עצמם אינם דבר אחר כי אם שמרי האהבות, כלומר ניצוצות־קדושה° שנפלו אל הקליפות°. וזאת היא עבודת הקודש של הצדיקים°, להעלות את הניצוצות הקדושות ממעמקי טומאותיהם°, להעלותם אל מרומי קדושתם°, לחבר את כל ניצוץ וניצוץ של תאוה עם הניצוץ האצילי של האהבה השייך לו, כשייכותה של כל נשמה אל הגוף המיוחד לה. והרעיונות הללו כשהם מתגשמים בחיים, במעשה יום יום, בונים הם עולמות° מלאים [קבצ' א קפח].
◊ כשהיסוד של היושר° הפנימי של האדם מישראל הוא ממולא בלשד חיי־אמת° וצדק°, אז כל מה שמתלקט אל קרבו מן החוץ מיד מתברר, והחלקים הרעים, שהם כמו סיגים, נדחים בתוקף כח החיים הפנימיים, ונשאר הזך והטהור, הנלקט מכל דבר וענין, שהוא נמצא אפילו בעמקי החושך, שאי־אפשר כלל שלא יאירו גם שמה איזה ניצוצי אורה [עפ"י אג' א כט־ל].
ע' במדור זה, בירורים.

העלאת עולמים(14) - (לעומת בירור־בירורים°) - עמידה למעלה מהמגמה והתכלית, התכלית נעוצה בכל תנועה גשמית ורוחנית. עבודת משיח°, להבאת גאולה° לכל. כשחושקים להאיר את נועם° הטוב° בכל ממש, ולהשביע צחצחות במקור הכל, וסוללים דרכים שזורמים בהם תמיד חיי כל [עפ"י א"ק ד תקיג].
כוון ההעלאה, המעלה את כל הדברים, עם כל צידודיהם וסבוביהם, למרום שרשם, מקפת וכוללת אותם מיסוד אמתת מהותיותם, וחודרת בזה לעצמיות ענינם, ומכוננת ומקימת את כל ערך מציאותם לטובה ולברכה [א"ל רלח].

הקשבה - מדת ההקשבה - יסוד שמיעת האוזן הרוחנית, הערך הפנימי של אובנתא־דליבא°, מקור האור° של ההזרחה° הראשית שבאה בהברקת הנשמה בתור זוהר° מתנוצץ שאי אפשר שיצויירו על ידו תוכנים מקוצבים הראויים לבוא בסימוניות של אותיות. יסוד הקשר־של־תפילין°, אור הבינה־העליונה° שזהרורית עליונה מתנוססת שם, ולא אותיות הראויות להיות נגלפות באיזה חיטוב וחקיקה [עפ"י ר"מ קעט].
הקשבה פנימית עליונה - הקשבה הבאה ממקום היותר עליון, בעצמותו של האדם פנימה, הנחלקת לשני צדדים: ההקשבה הימנית - המוכשרת להאזין ממרחק את כל האור, החסד והעדינות האצילית של המחשבות היותר עליונות, נמסרים הם ע"י גילוי חפץ הנשמה אל הצד של הנשמה, המוכשר לפעול בפועל בחיים ובמעשה, את התמצית של המגמות העליונות. וההקשבה (השמאלית) - הבאה מארץ מרחק של גבול המעשה, הרוכשת לה תוכן עליון חדש מה שלא ימצא בממשלת הרוח לבדה, נמסרת היא ע"י כח ההקשה אל הצד הרוחני העליון [עפ"י ע"א ד ו עב].
ע' במדור זה, "פאה ימנית". ושם, "פאה שמאלית". ושם, גלגול. ושם, חושים עליונים.

"הרע מבחין את הטוב"(15) - הדרכים שבהם יבא מין האנושי כולו להכרת האמת הם שונים ומסובכים, ומהם נמצאים דרכים רבים שעצם הרע והשקר הוא עצמו הדרך להביא אל הטוב והאמת. ע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבויות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך־ד'°, וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'. <א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל> [ע"א ב ט קיג].
כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו [א"ש ט ט].
ע"ע רע, (ענין הרע בעולם).

השתלשלות - אחיזת הסיבות° והמסובבים [ע"ר א נה].
דרך סיבה° ומסובב עילה ועלול, שבו העלול כרוך אחר העילה באין הפסק, והעלול מוכרח מן העילה בהכרח סיבתי, טבעי° או שכלי [נ"א ה 26].
השתלשלות - השתפלות דרגה אחר דרגה [עפ"י א"ק ב תקכד].
מהלך הזרם ההולך ויורד° (של) שפעת° החיים היציריים, ממקור־החיים°, ההולכת ושופעת ליצירה העליונה, יצירת השכל°, הטוב°, והשירה°, משתפלת דרגה אחר דרגה, עד שיוצרת את החומריות° ונעשית טבעית°, קשה, חשוכה, קשורה לחק עפר אבן וברזל [עפ"י א"ק ב תקכד].
ע' במדור זה, "זריקה". ע' בנספחות, מדור מחקרים, "יד חזקה" "זרוע נטויה".

התלבשות - ענינה - ההתחברות, שהדבר שענין להכירו כמו שהוא מתחבר באיזה אופן בדבר אחר, ועי"ז הוא ניכר ונודע [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 213].
התחברות באיזה בחינה של דבר שאין להכירו בדבר אחר שע"י הוא ניכר ונודע <עיקר ההתלבשות אינה רק מצד הזולת, להתודע> [עפ"י מא"ה ד רד].
הלבשה - נתינת תואר ותפארת° אופי להתגלות על מרחב החיים [עפ"י ע"ר א ד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לבוש, אור לבושו.

  1. פע"ח שער הזמירות פרק ה. מגלה עמוקות עה"ת פר' ויגש.
  2. מובא בספר החשק, על שמות מטטרו״ן, סי' ט. ובבתי מדרשות ח"ב, אותיות ר"ע השלם נוסח א, אות א, ד"ה שבעים שמות יש לו לקב"ה: "הבהביב".
  3. הוספת הזיו וכו' מאותו התוכן העליון המקיף - ע' זוהר ח"ב קפו: "אמאי אקרי הדר והא אתר טמירא איהו דלית ליה גלויא וצריכא לאתכסייא תדיר ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי. אלא אע"ג דאיהו דרגא טמירא הדורא איהו דכל גופא ולא אשתכח הדורא לגופא אלא ביה". "ואע"ג דאתכסייא ההוא דרגא כל הדורא דגופא ביה תליא. ואתכסי ואתגלייא". (הערת חיים וידל).
  4. קהילות יעקב ערך נב: "ונודע שנצח הוד הוא בחינת נבואה שמשם בא הנבואה".
  5. הנצח היסוד הקבוע, וההוד היסוד המתנודד - שבעים תיקונים לרמח"ל, הקדמת התיקונים "זוהר רביעאה ביה קאים תוקפא דאורייתא ונצחונא דילה, ודא נצח. וביה כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו. דמסטרא דהוד שכינתא אזלת מנדדה מאתר לאתר. אבל מסטרא דנצח אקבעת בימינא".
  6. ע' עמק המלך שער ט פרק ג.
  7. אין לי ודאות שהגדרה זו נכונה.
  8. זוהר ח"ב ז:־ח:. ח"ג קצו:.
  9. ויקהל משה דף מב: ודף נד. (מובא בסדר הדורות, חלק תנאים ואמוראים אות ש, ערך שמאי), ובספרים רבים נזכר בשם האר"י.
  10. לימוד פרקי דמילי דשטותא וכו' - זוהר ח"ג מז:.
  11. זוהר ח"ב קלג.
    הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר - מלכים ב, ד ט.
    דא איהו רעותא דאצטריך בר נש לשואה בגויה בצלותא - בע"ר א, עניני תפילה, עמ' יא, התפלה המתמדת של הנשמה, ב: "אין התפלה באה כתקונה כי־אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. וכו' אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל". ובלקוטי תורה לרש"ז, שיר השירים ב. עמודה ב: "חיוב לאדם בתפלה שישמע ויתבונן מה וכו' שכנסת ישראל מוציא מפיו וכו'. כשיתפלל האדם יגמור בלבו שלא הגוף פי' הנפש הבהמית המתאוה היא המתפללת רק נפש חלק אלוה ממעל היא המתפללת והיא מדברת בו דברי התפלה וכל הענינים הנאמרים בה, והוא לא יעשה דבר כי אם ישמיע לאזנו אל הרנה והתפלה אשר מזמרת ומשבחת וכו'". ע"ע נפה"ח שער ב פרקים טז יז.
  12. ע"ע א"ש יד א. ע' הר"מ רקאנטי בהקדמת ס' טעם מצות (מובא בשל"ה, עשרה מאמרות, המאמר הראשון, כד) "בכל מקום שבתורה תוכל לעשות המעשה ההוא או המצוה ההיא אל דבר עליוני ממנו, העלהו וטוב לך. אף על פי שלא קבלת אותו הטעם מפי חכם מקובל, או אפילו לא ראית אותו באחד מספרי החכמים". ובמסילות חכמה כלל כט: "צריך להעלות הנגלות אל הנסתרות, וכל הדעות, שיהיו אלו ואלו דא"ח". ובמדרש פנחס ד. סי' כ: "איתא במגיד משרים כי צריך להחזיר כל דבר לשרשו". ע"ע אלפי מנשה, ח"א, סוף פרק צז. צ"צ א כא, א"ל עמ' קסח־ט.
    ההתעלות מתחלקת וכו' לשני אופנים וכו': חפוש השורש של מקור המחשבה וכו'. והמבט השני הוא לשעבד את זאת המחשבה עצמה בפועל כמו שהיא וכו' - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תשובה, זדונות מתהפכות לזכויות; זדונות נעשים כזכויות. וע' בהערה שם.
  13. ע"ע א"ק ג קסב־ד, רכד־ה, שם ב תנח, תקסח־ט, שם א מב. ע"ט קלד ד"ה השפעת, קכד ד"ה הרצון, צ ד"ה הרעיון. מ"ה, העלאת ניצוצות. א"ש יד י.
    הזך והטהור, וכו' נמצא אפילו בעמקי החושך כו' - מבוא פתחים, לר"י אירגאס עמ' קלה, משער הקליפות פ"א: "אין דבר בכל העולמות שאין בהם איזה ניצוץ קדושה הנתונות בקליפה וצריך בירור". במסילות חכמה לר"מ פפירוש, כלל ל: "כלל זה תקח בידך, שאין לך דבר שאין לו שורש בקדושה, ואותו צד הטומאה יומתק לעתיד לבוא וכו'".
  14. ע' פע"ח שער התפילה פרק ז.
  15. ס' יצירה פרק ו ז.