"'וימררו את חייהם בעבדה קשה' בקושיא, 'בחמר' זה ק"ו, 'ובלבנים' בלבון הלכתא" וכו'(1) - שהמצרים° ע"י טומאתם° מררו את החיים־האמיתים° של (ישראל) דהיינו קדושת° הנפש, ועי"כ הוצרך להיות עול התורה° ביראה ועמל, כדי לצרף הסיגים ולתקן המרירות שנקבעה ע"י מרירות מצרים. ולולא זה לא היה מקום לעמל, כי ישראל־קדושים־הם° ונמשכים בטבעם אחרי רצון°אביהם°שבשמים°[מ"ש קנב (ה' קצא)]. "וכולהו פיקודין כולהון אינון שייפין ואברין לאחזאה בהון רזא דמהימנותא"(2)- וכל המעשים כולם, כל המצוות°, פרטיהם ופרטי פרטיהם, אינם כי אם גילויים מוכרחים לגלות בהם את אומץ החיים הגדול של אור האמונה־האלהית־העליונה°. האידיאל הכללי של האומה האלהית, של כנסת־ישראל°, כולל הוא אותה עם כל דעותיה, עם כל רגשותיה, עם כל סגנוני דיבוריה, עם כל תקוותיה, עם כל ארחות חייה ומדותיה המצויינות [קובץ ד מט]. "ומאתר רחיקא קריב יתהון קוב"ה"(3) - המקור למציאות הגוף של האומה בתור גזע מיוחד, א"א שיצטיין בפינוק ונקיון קדושה, אדרבה מעומק הרע יצא הטוב, "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו' ויעבדו אלהים אחרים" [ע"א ד ה מא].