מאד - (הוראתו) - הרבוי וההפלגה [ע"ר א רנ]. מאור - ◊ הפעולה היוצאת אל המשיגים החשים את האור [ע"א ב 238]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מאור. מאיר - מאיר את העולמים - מחיה את העולמים, פועל אותם, מסדר אותם, מקשר אותם זה בזה, ומעריך את כל ערכיהם [עפ"י קובץ ה פז]. מאכל - כל חומר הצריך לבנין הגוף הנהרס ע"י כח החיים והמעשה [ע"א ב ט ריד]. ע"ע אכילה. מאמר - המשפט הגוזר, מושגי התבונה וערכי השכל וההשכלה בהקצבתם [עפ"י ר"מ קעד]. מבאר - ע"ע מפרש. מבוע - מעין הנובע [ר"מ קלד]. מבט - (פנית מבט) - נטיית דעת [קובץ א קעב]. מברך - משפיע ומשלים [ע"א ג ב מט]. ע"ע ברכה. מגביל - מצמצם° ומשים הפרשים והבדלים בין נושא לנושא [עפ"י ע"ר א לג]. מוגבל - מרוצף מגמה° וכונה, מצרים והגבלות [שם קפה]. אסור בחוג מדתו [ע"ר א לד]. ע"ע הגבלה. ע"ע גבולים. מגדף - ע"ע גדפנות. מגמה - תעודה ותכלית [עפ"י ע"א ד ט כו]. שפע°פנימי°, חיוני, ממקור־החיים°. שאיפה, כונה, או תשוקה, גם תכלית, מקום חפצו. שפע החיות העליונה [עפ"י א"ק א, מבוא הרד"ך 6־35]. מגמה ותכלית ההבדל ביניהם - האחרונה היא חיצונית°, והמגמה היא פנימית, חיונית, נפשית [שם 35]. מגמה אלהית° - המגמה האלהית - הטוב° הכללי המקיף את כל ומתגלה בהשלמתו של כל פרט ושל כל קבוץ [א' נו]. ההשתלמות וההשתבחות המוסרית והחומרית [ע"א ג ב נה]. מגמה עליונה° - המגמה העליונה, באיכותה - רצון־העולם°, המתגלה בתור נפש־החיים־שבהויה°. המגמה המשיחית, ההתעלות° הכוללת [א"ק א, מבוא הרד"ך 35, 38, ועפ"י שם ב שסט]. ע' במדור משיח וגאולה, "רוחא דמלכא משיחא". ושם, משיחיות. ור' שם, משיח, המשיח. מגמת החיים - שיהיה אור תפארת־ישראל° מאיר בכל זיו°טהרתו°[קובץ ז קפו]. מגמת כל המגמות - להאיר את האור של המחשבה־הקדומה° שנברא העולם בה מצד פנימיותו°[עפ"י קובץ ח קפג]. מדבר - (בדצח"מ) - המדרגה שבה יד הבחירה־החפשית° שולטת, שבה צריכים כל הצדדים שבו מצד שהוא חי, להעשות על פי התכלית של כח הדיבור השכלי, דהיינו היושר°והצדק°[עפ"י ה' רו]. מדות - אופי הרצון [קובץ ג קצז]. מדות חסידות - ע"ע מדות תרומיות. ע"ע מעשים של קדושה. מדות תרומיות - המעשים האציליים° העדינים. תכונות נשאות, רמות וקדושות [ע"ר א קנג]. מדיני - כללי, משותף בחיי החברה ופועל עליה [ע"ר א רכא]. מדע - המדע - ידיעת העולם והחיים [פנק' ב השמטות מפנקס מ"א]. המדע בכללו - ההסתגלות של רוח האדם אל המציאות כולה [קובץ א תתיא]. מה - מלת השאלה המבררת [ר"מ קפח]. מואב - (תכונתם הלאומית) - אהבת הגזע [קבצ' א לט]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קליפת מואב. ע"ע עמון. מוגבל - ע"ע מגביל. מומרות - המומרות הגמורה בכל תוצאותיה - ההתיחסות הרוחנית ההערצה הדתית וההודאה באלהותו, של אותו "פושע־ישראל° שעשאוהו נכרים עבודה זרה", שהיא ההפנאה מן תוקף נצחם האלהי של ישראל אל אותו אל זר ומתנכר, במקומו [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) תקלה]. ע"ע המרה. ר' במדור אליליות ודתות, יש"ו. מוסר - הטבת° ארחות החיים, אורח הצדקה°והישרות° בחיי היחיד והכלליות [א"ק א ב־ג]. מוסר - נטיית החפץ הטוב°[א"ק ג פט]. המבוקש המוסרי - בנין עולם שכלולו ופארו [קבצ' א קעו]. רגש המוסר - ◊ בא משאיפת הטוב המעשי המוכן ושישנו לשעתו [עפ"י פנק' א קכג (מא"ה ב מד)]. ע"ע דת, בישראל, רגש הדת בישראל. מוסר - חסרון המוסר - שאין הרצון של האדם עומד על מעמד כזה שיוכל לחפוץ באמת בהטוב°[עפ"י קובץ א תקנח]. מוסר - מוסר טהור° של הדמות־הצורה־ליוצרה° - המשכת האדם להטוב־המוחלט° והעדין [א"ק ג מא]. תכונה פנימית עדינה, שוכנת בנשמה°, לבקש את הטוב°, את הטוב־המוחלט, להיות בעצמו טוב, להיות דבק אל הטוב [א' קלו]. הכח המוסרי - הדעת° את ד'°וההליכה°בדרכיו°[עפ"י ע"א א 153]. ע"ע רוח המוסר. ע"ע דת בישראל, רגש הדת בישראל. מוסר - העולם המוסרי - הכח היותר עקרי ויותר מגמתי במציאות. <כי תיקון המוסר הוא באמת תיקון הכל, ואין חפץ בכל תיקוני הליכות הבריאה וכל הרחבות החיים שבה, אם לא יהיה תוכה רצוף מוסר השכל, ענות־צדק°, חסד°ומישרים°. ע"כ הכרח הוא שהמגמות המוסריות פזורות הן בכל פינה שבצדדי החיים ולב חכם ישכילן> [ע"א ג ב רנ]. האור המוסרי - נשמת ההויה, היותר זורחת° וחביבה [קובץ א קכח]. ◊ המוסר והשכל - העולמים° היסודיים של החיים והמציאות [א"ק ג יט]. מוסר - העליה° המעולה בחיי המוסר - ההתיצבות הישרה° בכל הכוחות, "רגלי עמדה במשור", ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים, עד שהשכל־העליון° נמצא בתור גלוי עליון° של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו, שבים אליו ומתרפקים עליו, מוכנים לרצונו, ולעבודתו כסופה ירדופו(1), וכל המהלכים הטבעיים של הנפשיות והגופניות° מוארים הם באור° עליון ובמהות הקדש° המנצח, המלא הוד°ויפעת°קדשים° של זיו ההשכלה הטהורה° המאירה באור חכמה°ודעת°יסודית°[א' כח]. מוסר - עז המוסר - קדושת° אמת, בהכרה עליונה, ובתכונה עמוקה החודרת עד עומק לב ונפש [ע"א ד ה עב]. "מוסר אביך" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל. מוסר האלהי - המוסר האלהי - המוסר הנצחי, <לא כמוסר האנושי המוגבל בתחומים צרים, הבנוי על יסודות שהנפש חופשת להשתחרר מהם, לא כרצועות על קרני שור מועד> אור־החיים° הוא מצד עצמו. עטרת°תפארת° בראשו של כל צדיק° [א"ק ב תקסג]. מוסר הקודש - המוסר° שממקורה של תורה, המרומם ממעל למוסר הטבעי הפשוט [עפ"י ע"א ד ד א]. המוסר של החיים, ההולך ממקור־החיים°, שמפעם ביחידים ממעין האומה°, ובאומה מחי־העולמים°[עפ"י א"ק ג י]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, הר ד'. ע"ע אורות הקודש. ר' חכמת הקודש. מוסר טבעי - המוסר הנטוע בטבע הישר° של האדם [א"ק ג, ראש דבר כז]. קול־ד'° הפשוט הקורא בכח על ידי שער־האורה° הטבעי אשר לאדם, שהוא נחלת כל האדם. אור־החיים° הפרושים בנשמת האדם בהדרה [עפ"י א"ת יב ה]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דרך ארץ הטבעית. מוסר כובש° - האופי המוסרי° המוכרח לאסור מלחמות פנימיות, או להסיח דעה ורעיון ממהותו הטבעית ומכל תפקידיו, <אשר אז המוסר מוסר צולע הוא, מוסר מסוכן לנפילה למהמורות> [עפ"י א' כט]. ע"ע מוסר, העליה המעולה בחיי המוסר. מוסר כליות - הרגשת מוסר כליות - ההרגשה הסובייקטיבית הפנימית של אותה ההערכה הטבעית של הפגימה והתיקון ביחס אליה [ב"א 11]. מוסר נמוך - (מוסר°) שאינו כי אם משום יראת־העונש° ואהבת השכר כשאינו מתעלה למה שהוא רם ונשגב ממנו, שהוא כח העבודה־מאהבה°[ל"ה 188]. מופת - הבהיקה המפעלית היוצאת מהסדר הרגיל, המראה את המגמה° של ההויה בעומק מוסריותה°[ע"ר א רב]. המסות האותות והמופתים אשר נגלו על ישראל - התנועה הפתאומית, האפשרות המתגלה להעתיק איתני הטבע ממשמרתם למען תכלית מוסרית נשגבה ואדירה אשר נגלתה בעולם ע"י ישראל ופעולתו בעולם [ע"א ג ב קט]. ◊ המופתים מביאים לידי הכרת המציאות הרוחנית, והרכוש הרוחני בכללות [קובץ ז קמט]. ע"ע נס. מופת - (לעומת אות°) - ◊ מראה על עוצם הכח של המשלח ב"ה [ע"ר ב פב]. מוצק - לפי הצורך של הכלכלה הגופנית, נחשב למוצק - כל דבר שהוא צריך לגופו של אדם בתור בנין לאחד מחלקי גופו, בין יהיה נוזל מוצק או אויר [ע"א ב ט ריד]. ע"ע נוזל, לפי הצורך של הכלכלה הגופנית. מושכל - מצויר°, מופשט [ע"ר א פג]. מושכל(2)- המוסר° העצמי הטהור° [ל"ה 125]. מוּתָרִים - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בהגדרות המבוא. מזבח רוחני - הלב° הישראלי, המלא חיי קודש [א"ק ג רי]. מזון - לקיחת מזון - ספוח אל כחו (העצמי של הניזון) אוצר כח מהמציאות החיצונית [עפ"י קובץ א קעג]. ע"ע אכילה. מזון אסתתי - (שבחידוד הפלפולי°) - הסיפוק הנפשי הגדול בקדושה°, הממלא את האדם בדבקותו בתורה באהבת שקידתה והרחבת פלפולה [רצי"ה א"י כח]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מילתא דבדיחותא. מזוקק - ע"ע זקוק. מזל - המערכות, הזרמים הטבעיים הדוחפים (בעולם) [עפ"י א"ק ג לד (קובץ ז לט)]. מזל - יסוד המזל - הערך שיש להתגלות השטחית של הצורה הקוסמית, עם המהות האישית, וממילא הקישור עם הפרצופיות, והיחס עם המוסר והתוכן המאורעתי. <סקירת המעמד הפנימי של האדם על פי ההתגלות השטחית של הצורה הקוסמית אפשרית וכמו כן הבחנת היחס שבין הסקירה האסטרולוגית, עם ההכרה הפרצופית האישית, והם ביחס עם ההכרה של התנועות וצביונם בכלל, עד לידי אותה הכרה המונחת בהתגלות צביון כתב היד, כיון שהכללות פועלת פעולה סדרנית על כל תוכן תמציתי לפי ערך ריכוזו. והצביון האנושי, הוא המרוכז ביותר, וסידור כחותיו מתבלטים על ידי אותו הסידור הכללי, שתוכנית המערכה הקוסמית היא אחת מחלקיו> [עפ"י קובץ ז קעה]. ע"ע גד. ע"ע כוכבים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מערכת, (מערכת הכוכבים). מזל - (מזלו של אדם) - כח הכבוד(־העצמי) הנפשי, <המוכן למען טובת האדם וגבורתו° הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית°והרוחנית°> [עפ"י ע"א ב ט סד]. ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אדם אית ליה מזלא. מחוקה - מחוקק, מצויר [רצ"יה א"ש יא הערה 27]. מחילה - (מחילת ד') - כאשר גוברים הרחמים־העליונים° על סבלותיו של האור־האלהי° המוטל בתוך מעצורים, שעי"ז הנשמה° מחדשת את אורה°, וכחה הרוחני° מתגלה בשדרת החיים עם כל הטבעתם החמרית°, אז משתלם הקלקול הבא מתוך חוסר האורה, והחוב (של החטא°) נמחק. <מושג המחילה מורה על איזה דבר שבחוב חצוני, המוטל לפרעון> [ע"ר א קכו קכז]. ◊ עיקר המחילה היא שתעשה נפשו מוכשרת לקבל האור הטוב° של החכמה והצדק° כמו שהיתה מוכשרת לזה קודם החטא [ע"א ג ב לט]. מחילה סליחה וכפרה (אלהית) - סליחה היא מצד ערכו המרומם (של הסולח) לבדו, ומצד ענינו של זה שנסלח לו זה נקרא בשם מחילה, והפעולה הפנימית שהיא ביחש לקלקול הרצון, וביחוד זו שהיא באה מיסודה של הקדושה° התמידית (נקראת כפרה) [עפ"י ע"ר ב תנב]. ע"ע כפרה. ע"ע סליחה. ר' בנספחות, מדור מחקרים, מחילה סליחה וכפרה. מחשבה - המחשבה הקודמת להאותיות - הסבה°הרוחנית° היותר אחרונה, שהיא סמוכה להיצירה הברואית של הוית האותיות° בקצבתן [ר"מ קסו־ז]. המחשבה האידיאלית - השאיפה הקדמוניה מראש־מקדם°[ר"מ קסח]. ע"ע מקור, המקור העליון ששם שרויה היא המחשבה האידיאלית. מחשבה - להפרות את המחשבה - להוציא רעיונות חדשים מן הכח אל הפועל [ע"א ד ד ג]. מחשבה אלהית על דבר העולם - (כשחושבים על דבר העולם מתוך מחשבה אלהית) - המחשבה על דבר התהוותו והמשכת הוייתו ושאיפת עתידו (של העולם), מחשבה מציירת°זיו°שכל°והדרת° חפץ של טוב אדיר ונעים [עפ"י קבצ' ב פו 55]. ע"ע בריאה. מחשבת שם ד' - המחשבה־העליונה° של התגשמות הטוב° בעולם. מקור הטוב°וצורתו° היותר נשגבה°[ע"א ד ו ס]. מחשכים - תוכנים שליליים, כחות הזוהמא° והמאפלים [ע"א ד ט צט]. דינים־קשים°, מארות וקטיגורים, המכחישים פמליא־של־מעלה° [א"ק ד תקה]. מטה - ההכללה היסודית והשרשית [א"ל קכב]. ע"ע מעלה. מטה - מלמטה למעלה - מתחתית מדרגת ההויה עד רומה [אג' א קסג]. מ(התוכנים) הפרטי(י)ם על הכללים, מהתחתונים על העליונים [א"ק ב תטז]. ממטה למעלה - ממילוי של חיים במדה מועטת למילוי חיים במדה מרובה, מזהר° קלוש לזהר עז ומקרין [א' נב]. מיצור שפל לעליון°[א"ק ב תקמז]. ממהות ירודה למהות עליונה°[שם תקכב]. מתכונת החשבון עד "תאות גבעות עולם" "בטרם הרים יולדו" [א"ש טז א]. ע"ע מעלה. מטה - דרך ההכרה ממטה למעלה - דרך ההשגה באור־חוזר°. ההכרה המתחלת מדרך הרצאה רגילה, מאורח עולם ודרכם של בני אדם, בתכונת גופם, חושיותם ורגש נפשותם, או בדרך הגיון° שכלם, והיא בוקעת ועולה, מקשרת סבה בסבה, מעין במעין, עד שהיא באה לידי התגלות עליונה°, אשר ממנה ינהרו פלגי חכמה ודעת־קדושים°[א"ק א ע]. מלמטה למעלה בדרך ההשכלה - קישור המחשבות המתפשטות לשרשם המקורי [עפ"י ע"א ד יב נה]. מלמטה למעלה - מהתוכן המעשי אל התוכן הרוחני°[ע"ט קיא]. ע"ע מעלה, מלמעלה למטה בדרך ההכרה. מטיב - מאיר° ומרחיב [עפ"י ע"ר א קמו]. מטיב - "הקב"ה מטיב לך" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל. מיל - התחום המתיחש למקומו של אדם למצבו הקבוע [ע"א ג ב רצד]. מיחוש - התחלשות הפעולות מהתעוררותן הצריכה להיות מלאת חיים בגוף בריא ונפש בריאה [ע"א ג א לא]. ע"ע חוֹלי. מים - היסוד הראשון, המוחש הרפה במגעו ואין לו מכון להסמך עליו שום דבר בעל כובד [ע"א ד יב ו (מא"ה ב קלב)]. "מים"(3)- כינוי לנמצאות בכללן, כל זמן שהן בכח הצורה הכללית [מ"ש קטז (מא"ה ב יא)]. היצירה הבאה ממזוגו של השטף הגדול, "מקולות מים רבים אדירים"°[עפ"י ר"מ פח]. השטף המלא של התמזגות כל הפרטיות אל הכלליות האיתנה, "מקולות מים רבים אדירים משברי ים" [שם כא]. "מים"(4)- צורה° עצמית <הנוהגת במציאות רוחנית כבגשמית>. ומה שתחתיה חומר° הוא [פנק' א שעג]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אבני שיש טהור. מים - הרגש הנפשי שמרומם את האדם בטבע הנפש הזכה לכסוף לאור־ד'°[ע"א ב ו כז]. מים היותר טהורים - דעות היותר טהורות° ונשגבות [קובץ א שמח]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מי הבריכה־העליונה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אמונה. מים - ע"ע גשמים, הבאים מיסוד המים. מישרים - "הולך למישרים" - לאושר°ולטוב°[א"ק ג שלט]. מכבד את ד' - מוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה ב(ענינים), כפי הכונה האלהית העליונה [ע"א א ג ג]. מכשף - ע"ע כשוף. מלא כל - אוצר החיים השלמים העליונים [ע"ר ב עח]. מלאכה - כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההויה מן שליטת התוהו°[א' סז]. חדוש כלום בההויה והיצירה [עפ"י ע"א ד ט ק]. תיקון והבאת איזה דבר לידי שכלול [עפ"י שם ז י]. עיבוד ושינוי באיזה חומר. דבר הפועל שינוי בעצם החומר בטבעו [שם יא כ]. "מלאכת מחשבת"(5)- יצירה של האדם מתוך החופש של האדם. האדם חושב מחשבות ועושה מלאכה, מלאכה בעיר או מלאכה בשדה. מלאכה שייכת למלאכיות של המלאכים השמימיים [עפ"י שי' ב 378]. מלאכת ד' - השתכללות כל היקום והוספת יפעתו° ועלייתו התדירית העליונה העולה למעלה למעלה [ע"א ד ט ק]. מלוכה - הנהגת המלוכה - ההנהגה המתפשטת בענייני המקרים <לעומת הנהגת התורה° המיוחדת לעצמותם של ישראל, או ההנהגה הכללית של שבע־מצות־ב"נ° שהן ראויות לעצמות כלל האנושיות ומוסרם> [עפ"י ע"א ג ב לח]. מלח - (מציין ברוחניות) - הידיעה הפשוטה שמחייבת את כל המון הדרישה המעשית, השומרת את היראה°והאמונה°[עפ"י ע"א ב ו כז]. היסוד הגס של יראת־העונש° היושב בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח <שצריך הוא רק שם לקחת את מקומו, (כדוגמת) שיכלול היצירה, שם הצרות והרעות שבעולם, הפורעניות והעלבונות הנם מלח־העולם°>. מחשבות וציורים שמיסוד יראת העונש. זהירות פנימית, שוה עם טבע היראה מכל אסון, והזהירות הטבעית ממנו, <זהו היסוד הנלוה אל כל אמוצי החיים, והוא הגורם בקורטוב המעורב שלו, דמשתכח כי קורטיתא בכורא, לחבב את החיים כולם, לעשותם רעננים ומאושרים> [עפ"י א"ק ד תיז]. מלח החיים - הפחד הדמיוני מהמות° שכל ענין אהבת החיים בא רק על ידו [עפ"י א"ק ב שפא]. מלח העולם - בשיכלול היצירה - הצרות והרעות שבעולם, הפורעניות והעלבונות [עפ"י א"ק ד תיז]. מלך - מנהיג לעם בעצה°[קבצ' ב לה (פנק' א לא)]. ע"ע נשיא. מלך - "משיח ד'" - ע' במדור משיח וגאולה, "משיח ד'". מלך ישראל - הנפש המשוכללת המשוקה מהלח התמציתי של חיי האומה כולה. הנעשית ראויה בכוח התרכזות התמציתיות הלאומית הגדולה שבה להתנחלות השאיפה האלהית בקרבה ביסוד של נצח° ושל הוד° [עפ"י מ"ר 38]. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, דוד, נפש דוד. ע"ע שליטה. מלכות - ההשגה מצד המלכות - ההכרה מצד הבריאה [ע"ר א תיב]. כבודו° ית' מצד ההתגלות שבעולמות°[עפ"י שם רמט]. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, "מלכנו". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מלכות - המילוי המלכותי - התכוננות כסא־ד'° על מכונו, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה [א"ק ב תקסב]. מלכות בית דוד - (לעומת מלכות־ישראל°) - יסודה של צד הקדושה שבסדר האומה להנהגתה הפנימית והחיצונית בתור ממלכת ד' ממלכת־כהנים°. כשרון צד הקדושה של הממלכה [עפ"י ע"א ד ה סט]. ◊ מלכות בית דוד היא דוגמת מלכות־שמים° העליונה, והסגולות° השמימיות גנוזות בה, והן מוכרחות לצאת לאור בכל מילואם, במילוי־המלכותי°, בהתכוננות כסא־ד'° על מכונו, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה [א"ק ב תקסב]. מלכות הארץ - האידיאל° החברתי [א"ק ב תקסב]. ע' במדור תיאורים אלהיים, "מלכות שמים". מלכות ישראל - (לעומת מלכות־בית־דוד°) - יסודו של הצד העולמי שבסדר האומה להנהגתה הפנימית והחיצונית ברוממות פוליטית ככל העמים. כשרון צד החול° של הממלכה [עפ"י ע"א ד ה סט]. "ממולח" - המיזוג והעירוב העמוק. העירוב והמיזוג הגמור עד לכדי ההתבוללות הגמורה והמוחלטת [עפ"י ע"ר א קלז]. ממוצעים - המסילות, האספקלריאות הממצעים ומתווכים בין הראשית°והאחרית°[עפ"י א"ק א רז, ע"ר א פד]. ממלא - (לעומת מקיף°) - מתפשט ופועל בתוכיותן של כל ההויות כולן [עפ"י ע"ר ב פב]. ממעט - צמצום כח, בכמות או באיכות [אג' ד (מהדורת תשע"ח) רמח]. מנביע - ממשיך את תכנו הנובע [רצי"ה א"ש יא הערה 15]. מנוחה - שלוה פנימית [א"ק א קפט]. מנוחה אנושית - ענין נפשי־גופני הכרחי של התאפשרות והתכוננות להמשך העבודה, אחרי הפסקת העיפות, "הניחו לעיף", ומתוך השעבוד והקשור של האדם, אשר "לעמל יולד", אל הכרחיות העבודה, הלא הפסקת מנוחה זו היא החוזרת ומכשירה ומכינה אותו להתחדשותה ושכלולה מתוך התעכבות זו של "עמידה לפוש" או גם "עמידה לכתף" [ל"י ב (מהדורת בית אל) שמה]. שלילת עמל כאמצעי להתחזקות [פע' לו]. ר' מנוחה של יום השבת. מנוחה(6) - עצם קדושת° הנפש, השפעה מלמעלה הבאה מכח עצם גילוי הקדושה שבנפש [ה' רי]. שפע°הנבואה°, שעיקר מעלתה היא ע"י כח עצם קדושת הנפש [עפ"י שם]. השפע הבא ע"י רצון שמים מטבע הנפש [עפ"י ה' ריב]. מנוחה רוחנית - התקלטות פנימית בחזיונות רצויים ומקובלים, שההרגשה העדונית [הרוחנית] היא מתאחזת בהם בצורה בסיסית [ר"מ נד]. מנוחה שלמה - הקודש°, הנשמה° האלהית (ה)מופיעה° באדם בכל הדרה° בעת תגבורת הקודש, ואז הוא מכיר כי הוא חי חיי־אמת°, חיים של נועם־ד'°וההתענג°מזיו°כבודו°[ע"א ג ב סט]. מנוחה של יום השבת° - גילויה של קדושת ישראל°ואצילות° השראת שכינתם°[ל"י ב (מהדורת בית אל) שמז]. המנוחה הישראלית המיוחדת, המופיעה בקביעת והתגלות ערך זמנו וסדור חייו של האדם, לא בשעבודו אל מסיבותיו ההכרחיות החיצוניות, אלא בקשורו וריכוזו אל חרות עצמותו הפנימית, אשר ביסוד הווייתו ויצירתו המקורית [ל"י ב (מהדורת בית אל) שמה]. פסיביות של התבטלות° כלפי מעלה, לשם הופעת הקודש [פע' לו]. מנוחה - (מתכונתה הראויה של המלוכה) - ההנהגה הישרה בשבט מישור לכלל העם כולו [ע"א ב ט רצד]. מנוחה שלמה - (מתכונתה הראויה של מלכות ד') - השקט הגמור האהוב והרצוי הבא בדעת־את־ד'° לאמתתו, בדברים הנאמרים בלחישה לפי חקר כבודם, קול דממה דקה. כשכבר יתוקן טבעו של אדם ותכונותיו, ולא יהי' עוד צריך לא למלחמה פנימית ולא למלחמה חיצונית, והמצות° לא יהיו משמשות לאיבוד ועקירת מדות בהמיות, כ"א לרומם את רוח האדם הרבה מאד במנוחה שלמה של דעת ד' [עפ"י ע"א ב ט רצד]. "מנוחתי" - (מנוחת הקב"ה) - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל. מסורת - (לעומת דת) - תוצאתה הממשית של הדת°[עפ"י ב"א 11]. מסתעף - מתפשט למרחק בסטיה מן השורש [רצי"ה א"ש יב הערה 18]. מעולף - מסותר, מוסווה [רצי"ה א"ש יב הערה 58]. מעילה - בקדשי שמים - שינוי, החלפת תעודת המציאות, והשפלת הערך [עפ"י ע"א ב ו ג]. מעילה - (לעומת חטא°) - החטא מצד גדלו ועצם מריו, שמעל בחוקי ד' ומרד באדון כל המעשים יתברך [ע"ס 34]. מעין - המעין העולמי העליון° - מקור צדיקו־של־עולם°, מקור ראש צדיק, משם הברכות° שופעות [א"ק א יב]. מעין - המעין הפנימי - שורש החיים שבמקור־ישראל°[קובץ ו רג]. מעלה - ההעלאה וההקפה המעשית המפורטת [א"ל קכב]. ע"ע מטה. מעלה - אור°העולמים°[א"ק ג מה]. מעלה - מלמעלה - ממקור עליון°[א"ק ב של]. מעלה - מלמעלה למטה - ממהות עליונה° למהות ירודה [שם תקכב]. מלמעלה למטה בדרך ישרה - מהתוכנים הכלליים העליונים על הפרטיים השפלים [שם תטז]. מיצור עליון לשפל [שם תקמז]. מההתעלות מכל חשבון אל יסוד ההתגלות החשבונית [א"ש טז א]. מעולם נהדר ונאדר בקודש°, על עולם חול° וחלוש [ע"א ד ח ח]. ע"ע מטה. מעלה - מלמעלה למטה בדרך ההכרה - דרך ההשגה באור־ישר°. השגה הבאה בדרך התגלות עליונה, ממעמקי האצילות°, ותוכני טהרה°וקדושה°עליונה° השוטפים ועוברים, גלי נשמה המתגברים ומעינותיה ההולכים וזורמים ממקור הטוהר° העליון, אל השכל°ההגיוני° ורגשי הנפש, כח־המדמה°, והחושים, וכל ארחות ההכרה, הבאים וממשיכים להם פלגים מנחל־עדנים° זה, עד שבאים הדברים לגבולם ותחומם הם [עפ"י א"ק א ע]. ע"ע מטה, דרך ההכרה ממטה למעלה. מעלה - פונה למעלה - לשלמות כללית ונצחית [ע"א ג א יג]. ללכת מעלה מעלה - מאידיאל° אחד למשנהו וממגמה° חשובה מרהיבה וכוללת לרעותה [שם ד ה נב]. "מעמד הר עיבל" - הבעת מחאתנו הכללית על כל פורע מוסר° ועושה נבלה, בהתחלת כניסתנו לארץ־ישראל° כדי להוציא מן הכח הגנוז אל הפועל את הטבע הפנימי° הישראלי למוסדות הצדק°, מצד ההכרה הכללית הנעוצה בעומק הטבע של הנשמה־של־האומה° כולה [ע"א ד ה מה]. מענג - מעדן ומחיה [ע"ה קלא]. מערכה - דבר שהוא מונח בערך ויחש זה לזה [מ"ש עז (מא"ה א קו)]. מעשה בראשית - המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית - הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי°[עפ"י ע"א ב א ט]. מעשה הטוב והעבודה האלהית - יסודם - ע"ע עבודה אלהית והמעשה הטוב. מעשים - המעשים - הצד המגולה של ארחות החיים [עפ"י קובץ ח קכא]. "מעשים" - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, הגדרות מבוא, מצוות, מעשה המצוות. מעשים טהורים° - המעשים שההרמוניה° הנצחית מתגלה על ידם [א"ק ג ז (א"ש יב ט)]. מעשים רצויים - (מעשים) משוקלים בשקל של מוסר° מאיר ומתוקן [א' קנד]. מעשים של קדושה° - שהחסידות־המעשית° מתלבשת בהם כשהיא באה מצד הרגש האלהי העולה על המדה ההגיונית, המבקש מרגֹע בקרבת־אלהים° התיאורית בצורתה הרוחנית - דרכי חיים מלאים אור־ד'° וטובו. צינורות° יקרים להזיל על ידם טל חיים של שמחת־עולמים°, של תום אמון בתוכיות הנפש, <לרוממה מעל כל ההנחות המוגבלות על דבר הטוב והיושר, שבני אדם נלכדים בהם, ולעתים קרובות מאד רגליהם מתמוטטות על ידם, מפני הלחץ של חקי ההגיון הצר של השכל האנושי, המוגבל ביותר> [עפ"י א"ק ג שיא]. ע"ע מדות תרומיות. מפלשת - חודרת ומתפשטת [רצי"ה א"ש ח הערה 15, ושם יב הערה 17]. מפרש, מבאר - הדורש בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או מאמרי חכמים ז"ל [ע"א א, הקדמה, יג]. ע"ע פרוש. ע"ע באור. מצומצם - רצון מצומצם ומאופל - סגור במצרים של ההשגות והמאוויים שעל פי התנאים המצומצמים של ההויה [א"ק ב רפח (ע"ט ג)]. מציאות - המציאות - בית ד'°, הקשר הכללי הזה (של) כל המעשים והיצורים בקשורם ותכניתם, במהותם ומטרת הויתם [עפ"י ע"ר א נג]. היסוד הפנימי של המציאות - ההתעלות הבלתי פוסקת. אור־ד'° המהוה הישות, זרוע־ד'° אשר נגלתה [עפ"י א"ק ב תקכט-תקל]. ע"ע תכלית המציאות. מציאות מלאה - מציאות שהתגלות° המהות היא מלאה בקרבו של המצוי פנימה [עפ"י אג' ב מא]. חיים°, רצון°[עפ"י א' יא]. מציאות עליונה - המציאות העליונה - החיים האציליים°וההופעות°האלהיות° אשר ממפלאות תמים דעים. המציאות הטמירה העליונה המתבודדת בדומיה הקדושה העליונה. הסתום° של רז העליון [עפ"י מא"ה ב קל]. מצייר - ע"ע ציור. מצרי גיהנם - ע"ע גיהנם. מְקָדֵשׁ - מעלה את (ה)רוח ומקרבהו אל הקדושה° בהרגשת לב ושכל פנימי [א"ת י ג]. מקודש - המגיע אל התכלית העליונה שכיון השי"ת°[עפ"י מ"ש שנ (ה' קעו)]. ע"ע מתקדש. ע"ע קדוש. מקום - בית הקיבול אל הנושא המוכן להופיע [ר"מ קכח]. השטח החמרי של דבר, המכיל בתוכו איזה ענין מיוחד, וירמוז ברוחניות° על המדרגה המיוחדה של איזה נושא [ע"ר א קסו]. ערך°[עפ"י שם מ]. מדרגה ומעלה ידועה [מ"א ב ג]. מה שתופסת ההויה (האישית) [עפ"י ע"ר ב עו]. צורה° תכליתית [ח"פ מה.]. מקומו ושרשו - תעודתו [עפ"י א"י לא]. מקום - מקומו האמיתי של האדם - מדרגתו, (סדרי) הרגשתו הפנימית°[ע"א ב 232]. "מקום" - "מקומו של עולם" - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים. מקור - המקור האלהי - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהי, המקור האלהי. ע"ע אור אלהי, מקור האור האלהי. מקור הברכה° - יסוד האור העליון אשר ממנו נתייסדה תולדת ישראל, יסוד עולם שהוא קודם ונעלה מכל הגבלה° וחוקיות מוטבעה°[עפ"י אג' ג נח]. מקור העליון - המקור העליון ששם שרויה היא המחשבה־האידיאלית° - אוצר החיים של השעשועים° העליונים, אותה האידיאליות°הנשגבה° המכלילה את כל היקום בכל חטיביותו, שמשיגובה העליון של תועפות עזה°, הוּפעה היצירה כולה לכל המון פלגיה, מראשית ההויה האצילית בתוקף מעלתה, עד הצורך האידיאלי העליון המביא בתוקף גבורת°הודו° את התכונה היצירתית לידי הגמרה עד תחתית שלביה [ר"מ קסח]. מקור הקודש־העליון° - מקום° החישוף של כל עדן° ועדן, שם תערב°מנחה°, שם תתענג° כל נשמה°בחדות־ד'° מעוזה [ע"ר א קנא]. מקוריות - המקוריות - העוצם° שאין בו ערך° של התעלות° מרוב תעצומו [א"ק ב תקכח]. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, מקור המקורות. מקוריות - (המקוריות המציאותית) - מקור־החיים° וההויה העליונה° בשלמותם, באין גבולים° ומיצרים [א"ש יב ח1]. הראשית°, השורש אשר משם יוצאים כל ענפי החיים ולשם ישובו ויחוברו [עפ"י מ"ר 144 (א"ש תוספות תשובה ו)]. ע"ע עצם, עצמיות. מקיף - (לעומת ממלא°) - שולט בהויית היצורים בכללותם [עפ"י ע"ר ב פב]. מקיף - (לעומת פנימי) - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר. מקיר - מנביע ממקוריותו°[עפ"י רצי"ה א"ש יא הערה 6]. מרום - השאיפה האלהית הטהורה°[ע"א ד ט קמו]. "מרום" - מקום° פעולת המעשה שמגיע למרום°, רמז לדבר "רום ידיהו נשא" [ע"א א א ו]. מרומים - מקור הדעת°, אוצר החיים אשר בנשמת°חי־העולמים°[א"ק א קעד]. שפע°זיו°וזוהר°הידיעה־האלקית° העליונה [נ"א ד 38]. מרומים עליונים - מדרגה עליונה המתעלה מעל פרטיותנו המוגבלה°[ע"ר א יא]. מרומים - עלוי הדרגות [עפ"י ר"מ ו]. "מרוצה" - (לפני ד') - ע"ע רצויה. מרוק - השתנות הטבע הנפשי°לטוב° בהעמדת התכונות לטוב, כאילו לא נעשה החטא° שפוגם את התכונות בכללן [עפ"י ע"ר ב שנז]. זקוק מכל כעור החיצוניות, והעמדה על היסוד הפנימי° החי חיי־אמת° וקדש [עפ"י א"ש יא ו]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, יסורים ממרקים. מרות - קבלת מרות - הכנעה ושיבור הטבע העצמי, לעומת התנאים החיצונים [עפ"י ע"א ד יג יא]. מרמה - דבר שאינו לפי הכונה הפנימית, ושעם זה מביא היזק לתועים, שאין הדברים כלבו [ע"א א 81]. ע"ע שקר. ע"ע כזב. ע"ע שוא. משבר - החשכה והסתרה של האור° מפני שלא יוכלו הבריות בהשפלתן לקלוט אותו בבהירותו, למען יתן מקום לאור ממועט, שרק הוא יכשיר את החיים באחרונה לאור הגנוז היותר עליון ומגמתי°[ע"א ד ט מג]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "שבירת הכלים". משגב - (המשגב האלהי) - ישע° השגוב, העילוי°למקור־החיים°, הנקלט בעצמיותנו בעריגת הקדש° של נשמתנו°. התחושה ברוחניות הפנימית את קרבתו ואחודו של ד'־צבאות° עמנו. <אחרי העלאתה של הנשמה, במרום חייה העליונים, אחרי שאיפת הקדש של אחדות° ההויה במרום האצילות° שלה> [עפ"י ע"ר א קמט]. משובב דעתו של אדם - מאבד את הרגש של האחריות המוסרית [קובץ ד ב]. משכיל - חושב, מצייר° ומרגיש [עפ"י ע"ה קיז]. משכן - בית הדירה, העלול להיות מוכן למסעות, שמרשם בתוכן הרוחני העליון את העליות הנכספות. מסמן, אם גם בצורה המחוברת באיזה אופן להכנה של נסיעה, אבל דוקא את היסוד המנוחתי שיש בין מסע למסע. ובנפשיות היא ההרגשה המרגעת, העוצרת את ההתנועעות הבלתי פוסקת, לשם היסוד של המטרה העליונה, קביעות האורה ובסיסיותה בערכה [ע"ר א מג]. ע"ע אוהל. משפט עליון - מדת־הדין°, שעלתה במחשבה°, לפני בריאת העולם. מקור המשפט°והצדקה°[א"ל קכח]. משפט עליון - ההכרה המוסרית° החקוקה בנפש האדם הנברא בצלם־אלהים°[ע"ר א רטו]. "משפטים" - חוקי חיי החברה [פנ' צג]. משפטי התורה - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בהגדרות המבוא, מצוות, כל מצוותיה של התורה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, משפט לעומת חק. משקל - תכונת המשקל - צדוק הערכים, זה לעומת זה, כח ההכרעה [עפ"י ר"מ פז]. השוואת הערכים הזרים בהיותם נוכחים [עפ"י שם קלב]. משקל עליון - המשקל העליון - בירורה של הכרעת ההנהגה העליונה [רצי"ה א"ש יא הערה 18]. מתבסם - מתקן, מתנעם, משתכלל [רצי"ה א"ש ט הערה 5]. ע"ע בסום. מתברך - מתמלא שפעת° חיים טובים, נעימים ורעננים°[עפ"י א"ק ג קפח]. ע"ע ברכה. ע"ע מברך. מתודה - אופן הטפול, ההתנהגות [רצי"ה א"ש יב הערה 36]. מתיקות - ההתאמה המכוונת של פרטי (הענין) לכל מה שהחיים וההויה בכללה צריכים לו שהוא יסוד המתיקות, הבא מתוך הרגש המתאים להתכונה שבנין הגוף דורש [עפ"י ע"ר ב נח]. מתנודד - (לעומת קבוע°) - משתנה ומתנועע בתנועה תדירה [עפ"י א"ק א רעד]. מתנשא - תכונה מתנשאת - מתעלה מההתפשטות הגבולית [ר"מ קעד]. מתפלש - ע"ע מפלשת. מתקדש - נבדל ונפרש [א"ק ב רצז]. נקשר בקשר האידיאליות° של הקדושה־העליונה°[עפ"י ע"א ד ט כו]. ע"ע קדוש. ע"ע מקודש.
מושכל, המוסר העצמי - הכוונה למוסר־ישר (אוטונומי), בניגוד לחוקי התורה המהווים מוסר־כובש (הטרונומי), כשימוש חובות הלבבות, שער העבודה פ"ג, במושג "הערת השכל" לעומת "הערת התורה".
עקידת יצחק, לרי"ע, שער לד: "כבר נתפרסם בדברי החכמים ומנהג התורה האלהית בהשתמשה במלת מים לשום אותה כנוי אל כלל נמצאות, אם עליונות ואם תחתונות".
חגיגה יד:.
ביצה יג:.
ירמיה מה ג. ע"ע ע"ר ב תצ, ס"ק סא. מנוחה של יום השבת - בס' בעל שם טוב המהודר, על התורה ומועדים, ח"א עמ' צב מביא מכתר שם טוב ח"ב כ.: "מנוחה היינו בהירות הוייתם של הברואים, הנעלמת, שהוא מעצמותו יתברך שמו". "כשהשם יתברך מבהיק זיו הדרו אל הברואים". ס' בת עין, בהעלותך ד"ה ויסעו מהר ד'. "לתור להם מנוחה וגו' (במדבר י לג) [...] להמשיך עליהם שפע".