ח

"חבוט הקבר"(1) - חסרון הארת־הנשמה־העצמית°. ע"י מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה, ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו° מכלים אחרים, מרשמי חוץ, של עולמים°, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת. כשהקשבתו של האדם היא כ"כ מפולשת, עד שאובד הוא את הרכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים רק את שמו שכח, ולא ידע. אז התוכן הפראי של הגוף° מתגבר בצורה של שממון ושל הריסה, והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד°, הצנור° המשפיע לעצמיות° ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק° שלו, את האותיות של שמו° שבתורה° ודמיון° הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, הוא קבור באדמת עפר קברו החומרי°, וכבול בכבלי זוהמא°, ענן השכחה החשוך סובב את מלא קומתו°, ואת שמו לא ידע [עפ"י א"ק ג קלז, קלט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ירידת בור.

חבצלת השרון - ע' במדור זה, שושנה העליונה.

חג"ת - כינוי עולם מורגש [פנק' ג מו].
ע' במדור זה, נה"י.

"חויא דסאיב מקדשא"(2) - המחשבות הזרות הנופלות בכללות הלב והמח של האומה בכללה, אותן המחשבות שנוטלות את זיו° חייה, שמטמאות° את נשמתה° [קבצ' ג יח (א"ה ו 154)].

חושים עליונים - הנישאים באברי הפנים° (ראיה שמיעה ריח וטעם) - ◊ המזריחים° את המאור הנשמתי° מתוך הגויה המלאה את אוצר החיים, אל כל העברים הרחוקים [ר"מ קפ].
ע' במדור זה, הקשבה, מדת ההקשבה. ושם, אדם קדמון, ד' חושים דא"ק, ראי' שמיעה ריח דיבור.

חושך(3) - מה שלמעלה מההשגה האנושית, מצד ההעלם [מא"ה ד כא].

"חושך"(4) - "אין"°. התחלת המושכלות הנאצלות מצד עצם מציאותן בצורתן האמיתית, והוא הרגש הכהה הנשגב°, שהוא יקר, מצד רוממות הנושא, מכל רגש בהיר שבעולם שבנושאים מוגבלים°, "כי עמך מקור־חיים° באורך° נראה אור" [א"י מב].
רוב האור° שאינו מושג כלל, והוא עילוי מדת־לילה°, שבאה אחר היום, שחושך גדל־ערך מתגלה, <והנשמות מתענגות ע"י מה שמאיר להם אח"כ מתוכו> [ע"ר א תיא].
ע' במדור זה, "סכלות מעט".

חושך(5) - חש"ך - כח התאוה, כח הרשעה העור, הפועם ודולג, שט ומרחף בעולם, מפשט בכל עזו את מרחבי מחשכיו על הגוף האנושי וכל כחותיו, מגהר עליו בצלליו הרבים הכפולים במאפלים, התאוה החומרית, והתאוה־הרוחנית־החשוכה° [א"ק ג קלב].
ע' במדור זה, חמור, (חמור דקליפה). ושם, שור, (שור דקליפה). ושם, כלב, (כלב דקליפה).

חיה - (בנפש) - ע' במדור נפשיות, נרנח"י.

חכמה(6) - (ספירה) - הקודש° העצמי, ההכרה (האלהית) לבדה, זוהר האידיאות העליונות, בהיותן ברום עליוניותן, בלא שום הגבלה, בלא שום פרטיות של צביון, אפילו של כללי כלליות אשר במציאות. שהכל הוא פרטי ומוגבל לגבי הרוחב ואי הגבוליות של החכמה העליונה ברום עזוזה°. האמת־העליונה°, ממעל לכל הנועמים°, ממעל לכל אידיאלי המגמות, המקציבות הגבלות בקצה תכליתן, המקור העליון שמשם הכל יונק, מכון היש המוחלט [עפ"י א"ק ב רפג, רפה].
ראשית הגילוי מאין° ליש° [ע"ר ב רעב].
המערכה° השניה של המחשבה° הכוללת האלקית <אחרי הראשונה - כתר°> [אג' א נא].
הקודש הקיים לעד [א"א 120].
מקור־חיים° [א"ק א יז].
מה שהוא יותר עליון° מכל אידיאל° עולמי בהכרה, מה שעולם הבינה° עומד להכיר ממה שיותר עליון ממנו [עפ"י שם ב תקעא].
החכמה העליונה - יפעת° הארת° האלהות°, מצד גניזת הרום־העליון°. חכמת אל עליון המתעלה מכל תכונה של עולמים, ומכל הקצבה אפשרית להיות מסומנת בשום ערך תבוני° בעולם. היסוד היותר ראשי, שכל שאר ההמשכות שאפשר להן להתכנס בכלי הדעה והרגש לטובה נמשכות הן אחריו. חכמת האלהות, המתעלה ומתרומ(מת) מכל מדה והקצבה ברואית, <שאין בה אפשרות של הבנה מדודה, אבל יש בה אפשרות של האצלה° וחסד־עליון°> [עפ"י ע"ר א לג].
כח המצייר את התכניות המוחלטות של הדעות ושל השאיפות המתנשאות מעל כל הגבלת ציורים [עפ"י ר"מ קס־קסא].
הראשית°. המחשבה־האצילית°. הודאיות־המוחלטה°. הרז° הפנימי° של הערכים° [עפ"י א"ק א רז].
הרוחניות° המעולמת [ע"א ד ט ד].
האב° המקורי לכל השפע° הרוחני° המשתלשל° ויורד עד מעמקי שפלות העולם המעשי. רוממות מבועה העליון של התורה°, שהיא בית אב לה [עפ"י שם ח ח].
טוב־עליון° [ע"ר ב סא].
ע' במדור זה, פרצופים, "אבא יסד ברתא".
חכמת נשמת אל - החיים הרוחניים° העליונים° הכוללים [ע"ט סב].
החכמה העליונה השלמה - תכלית הטוב° וההכרח להגיע עדיו, המקום° האמיתי - מקומו של עולם [עפ"י מ"א א ו].
החכמה האלהית° - קדושת° האמונה° בשרש קדושתה, "הן יראת ד' היא חכמה" [ע"ר א קעא].
הארת החכמה - כבוד־ד'° לעולם [משפט כהן רי].
אור החכמה - עז° החיים בבהירות קדשם [קבצ' א ריג (פנק' א תקי)].
ע' במדור תורה, חכמת אלהים חיים העליונה. ע"ע חכמת נשמת אל בעולם. ע' במדור זה, פרצופים: אבא. ע' בנספחות, מדור מחקרים, חכמה לעומת עצה העליונה.

"חכמות", חכמה עילאה וחכמה תתאה(7) - חכמה עילאה - גילויי השכינה° ורוח־הקדש°. חכמה תתאה - הזריחה° השכלית של היושר° הטבעי [א"א 27].
ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, חכמת שלמה.

"חלוקא דרבנן"(8) - התפשטות הכבוד־הלמודי°, תמציתם הכללית של מעמקי החכמה° והדעה° המוכללים בהדר° המצוה־האלהית°. התוכן החי האצילי° של הדר° הדעה° בתכונתו הנעלה [עפ"י ע"ר א טז־יז].
עיקר חלוקא דרבנן שבג"ע - פנימיות התורה [פנק' ג קמ].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, טלית נאה. ושם, אבק העולה בבגד, שצריך שינער אותו לנקותו.

חמור - (חמור דקליפה°) החמור הגס°. החמור הרע של הרשעה° - העצלות, הכבדות, העפריות, שביסוד הרע° והפרא שביש, בין בגופניות העצמית בין בעולם ומלואו [עפ"י א"ק ב תצה־ו].
רוח החמרנות העיור° המצוי במציאות ברחיפותיו [קובץ ה נה].
ע' במדור זה, חושך, חש"ך. ושם, שור, (שור דקליפה). ושם, כלב, (כלב דקליפה).

חמץ עולמי(9) - החמץ העולמי - עומק־רע°, החפץ הרע והשפל [עפ"י א"ק ג קפב].
ע' במדור זה, מצה.

"חמשים שערי° בינה°"(10) - מקור יצירת הנשמות°. הכח המפעלי החבוי והאיתן שהוא נטוע בעומק החיים, העושה ע"י ההכשר אל המפעל את כל מהות צורתם°, להמון רבה של רבי רבבות, סוגי סוגים, של עולמי עולמים אין קץ [ר"מ יח].
ע' במדור זה, מ"ט שערי בינה. ע' במדור זה, שער החמשים.

חסד - הגודל הכללי. האורה העליונה. רז האחדות של כל ההויה כולה [עפ"י ע"ר א לג].
הציור° האידיאלי° של ההטבה° המוחלטת, שאין לה שום יחס אל כל מפעל מוגבל [שם לה].
"חסד עולם"(11) - החסד הכללי הגדול, שבשבילו מנהיג השי"ת זו המציאות, שחקק בה חוקים טובים המביאים את הברואים לתכלית השלמות והטובה° [ע"א א א ח].
חסד עליון - אור־החיים° של ההויה° המאיר° על העולמים ומזריח° על נשמת° האדם, על עז חשק טובו, על מרץ חייו, על כשרונותיו, על אפשרות התעלותו [עפ"י קובץ א תשצא].
◊ חסד עליון בו עולם יבנה - ממנו חיים מתגברים, מתוכו עדנים מתפשטים, ממקורו שמחות וגילות לאין חקר הולכות ומתנשאות [עפ"י א"ק ג מא].
יסוד חסד־עליון° - מגמת° בנין העולם, "עולם חסד יבנה"°, להוציא אל הפועל את ההטבה היותר עליונה, הידועה רק למקור כל הטוב° יוצר ובורא כל ב"ה [ע"ר א נו].
חסד ד' - השפעת° המשכת החיים על כל בריותיו מטובו° שאין לו סוף, לרוממם° ולהעלותם° תמיד מעלה אחר מעלה [עפ"י שם ריג].
החסד הגמור - הטובה הגמורה, של זיכוך העולם והעלאת אור־החיים [אג' ג קכד].
ע' במדור זה, חסד מוחלט. ושם, "עולם חסד יבנה".

חסד - מדת החסד - מבט עליון° על היצורים מצד מה שהם יצורי ד'°, אדון החסד, שכל עקר הויתם אינו בא כ"א לטובתם וישועתם° [ע"ר א צט].
השפעה° על כל הבריות מטוב שאין לו סוף, לרוממם ולהעלותם תמיד מעלה אחר מעלה [עפ"י ע"ר א ריג].
ההנהגה העליונה שלא בצמצומה של מדת הדין°, המביאה לזכור° תמיד את הרחמים° גם לשאינם ראויים, ושלא להזניח בשכחה גם את השוכחים את רחמי ד' עליהם, על ידי שהם פותחים פתח כמחט של סדקית להתרומם מעל שפלותה של שכחתם [עפ"י ע"ר א ריג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אהבת חסד. ע' במדור תיאורים אלהיים, ימין ד' הרוממה.

חסד - (לעומת משפט°) - קו אורה־אלהית° המופיע עלי תבל ארצה לפי הכרתנו: קו הכללות [עפ"י ח"פ מה. (ע"א ד ו יט)].

חסד, אמת (משפט), ורחמים - המגמות הגדולות, מלאות האון, ההולכות ומתמלאות בשטף המפעל הגדול של מעשה ד' בכל מערכי הבריאה כולה [עפ"י ע"ר א ריג, ריד].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילין, "שי"ן שבתפילין".

"חסד אלהים"(12) - החסדים של הגבורה־העליונה°, אשר הואילו למעט את אור° הבהקתה כדי לגלות עולמים° יצורים, ולהוציא אל היש בני אדם, בתכונותיהם המוגבלות, שהם ראויים דוקא בשביל כך להתעלות מאד בעליתם מתוך קוטן פרטיותם אל הגודל־העליון° [ע"ר א כ].
◊ החסד היקר והנפלא, המבדיל בין האור ובין החושך, שהוא נבנה כולו לפי תכנם וערכם וכח קבולם של בני אדם [עפ"י שם].

חסד - החסד הנאמן - מקור החיים והשלום, האמת והצדק, שכל ההפכים יושלמו אליו [א"ק ג קפג].
ע' במדור זה, "חסדי דוד", "חסדי דוד הנאמנים".

חסד - מדת החסד המיוחסת לבית הלל(13) - הכשרת הרגש לפי המדה האנושית ועשית דרך סלולה לכל העם כולו, יעלו בה כקטן כגדול [עפ"י ע"א ב ח ד].
ע' במדור זה, דין, מדת הדין המיוחסת לבית שמאי.

חסד מוחלט - "רב חסד"(14) - ההטבה° שאין לה קץ ותכלית [ע"ר א קכח].
השטף הגדול של החסד° [שם נו].

"חסדי דוד"(15) - תוקף הגבורות°, שרק זהו עצם החסד° הנבחר [מא"ה ב רפה (פנק' ג קפח)].
"חסדי דוד הנאמנים" - החסדים המהוים את הגבורות היותר אידיאליות [קובץ ה קסד].

"חסדי דוד הנאמנים" - ההנהגה החברותית, שהיא ענין המלכות, המנהיגה, המסדרת, וממשיכה בפועל את אור התכלית של אור החסד והטוב ע"י התכסיס המעשי. והם חסדי דוד° שהוא עיקר התגלות המלכות בישראל. הנאמנים - שהמחשבה כשאינה אחוזה במעשה יכולה היא להשתנות ואינה מתקיימת, והיא דומה למעין שמימיו מכזבים, אבל ע"י חיזוק המעשים בהנהגה העולמית נעשים הרעיונות קבועים ודומים למעין שמימיו נאמנים [ג"ר 113].
ע' במדור זה, ""לכל עושיהם" אילין חסדי דוד הנאמנים תמכין דאוריתא".

חסדים - מקור החסדים - הגדולה° הגמורה המרובה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל היקפה, ואת הפרטיות לכל דקדקותה, יודעת את הקודש° ואת הטוב° לכל עילוייהם°, ואת החול° ואת הרע° לכל שפלותם, ויודעת עם זה שהכל נשקל בצדק° בפלס ובמאזני משפט°, ונטיות הרע, החורבן, הרשעה והשיקוע בשפל, גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מן האמת, השפלות מהרוממות [ע"ר ב שנז־ח (א"ק ד תצד)].

חצוניות העולם - (לעומת פנימיותו°) - המעשים והמדות מצד פרטיות הנשמות [עפ"י אג' א שסט].
ע"ע שכלול חצוני.

חצונים - מצולת הזוהמא°, של הקליטה החיצונית של המהות הסובבת את כל החיים, המוטבעים, המורגשים והמושכלים, המורידה אותם לתהומות של כל זוהמת החמרנות° וכל עמקי הרשע הנכרכים עמה. חפצים ונטיות עכורות, שהם בסיס לדעות נפתלות, הפורצות כל מוסדי עולמים [ע"ר א יז].
החיצוניות כשהיא מתגברת בעכירות טומאתה, המשקיעה את החיים ואת כל כחותיהם בזוהמתה של הכמותיות, השוללת את האיכות <הרעיון תוהה אחרי מרחבים כמותיים, והתוכן של מילוי הרצון בא ומתמלא רק משאיפות חיצוניות, "פן תתן לאחרים הודך, ועצביך בבית נכרי". העינים תועות למרחבי החיצוניות הכמותית, שהם מקומות השממון וממלכת התוהו° והרשעה°>. כל כיעור של זוהמא חיצונית, המתפשטת בפראותה הכמותית [ע"ר א יז־יח].

"חקל תפוחין" - ע' במדור זה, שדה חקל תפוחין.

חרות - "עלמא דחירו"(16) - דכל חפש° וחירות° אשר בעולמים° מינא תליא. צורת° העולמים כולם וכל אידיאליהם°, שיגוב° תכלית הויתם, וכל רום ועומק של חייהם, עדנת שירתם° וריווי שמחתם°, וחדות עדונם°. עדן הציורים° ויצירת האידיאלים באופן הראוי לרדת לתפיסת הוית אידיאלים מוגבלים° [א"ק ב רפג].
יסוד עצמיותם העליון° של העולם והחיים [עפ"י א"ש ה ו1].
ע' במדור זה, בינה. ושם, נועם, נועם־העליון. ע' במדור אותיות, נו"ן. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהים חיים.

"חשמל"(17) - אור החשמל הרוחני° - הלבוש° הכללי של כל הצבעים° הרוחניים [מ"ר 295 (פנק' ד עח. קבצ' ב נה)].
נוגה° השכל° בכח המדמה° [קבצ' א נז].
ע' במדור זה, קשת, קשת בענן.
החשמל ממנו נעשה מעקה שלא יפול הנופל מעולם הכסא, וכמו נעשה בחי' מנעלים(18) - החשמל הוא נוגה השכל בכח המדמה, סוד הקשת בענן, ודוקא על ידו נמצא אות הברית שלא יהי' מבול בעולם, שלא יבאו בני אדם לשחת מעשיהם. <לפני המבול לא הי' דרך כי אם השכל הגדול לבדו, ומתוך שלא נתקן לו בית יד לצבת על ידי השלמת המדמה על ידי מעשים וציורים נאותים, נשחת האדם על ידי יצר לבו הרע. ומהקשת יצא(ו) שינוי הגוונים על ידי הענן. ויש "קשת בגווני נהירין"° – כח המדמה בטהרתו, ויש בו גם כן "קשין דפירי"° מכח הטעיות שאפשר לפול בכחו, ומכל מקום> על ידי שהאור מתפלש בהם נעשה לאות ברית°. והפעולות המוסריות, ביחוד הדתיות, המכוונים לכבד את ד' לפי ציור המדמה, הוא יסוד־הברית°, ויוצאים ממנו פרטים, היינו השגחת־ד'° שימצאו דתות לכל אומה המחזקים את הצדק בעולם,(19) ושתמצא בהם אחת יסוד(ית) שמחזקת (את) מעוז הציורים האמיתים ומקשרתם אל השכל המעשי – תורת ישראל המאירה באורה הפנימי בבית ישראל, ומפיצה קרנים גם כן לבני נח, והוא אות ברית בין אלקים ובין האדם בכללו, שמונע על כל פנים מהשחתה [פנק' א קמד (קבצ' א נז)].

  1. ע' מסכת חבוט הקבר, מובא באוצר מדרשים לאיזנשטין ח"א, עמ' 93 מבית המדרש ח"א, ובראשית חכמה, שער היראה פרק יב, דף לה. פרק ב. ובהקדמת ת"ז יב.: "ובגין דא מאן דלא נטיר ברית אתדן בחבוט הקבר בההוא עפרא, ואלין אינון דגופא דלהון אינון לון קבר בחייהון, דדוחקין לון שעתא בכל יומא". ושם בביאור הגר"א פז. ד"ה מחבוט הקבר: "חיבוט הקבר בא על הנאות דהאי עלמא שהיא פיתויי זונה". ע"ע שער הגילגולים הקדמה כג. חסד לאברהם, מעין חמישי, עין משפט, נהר א־ו. מעבר יבק, שפתי רננות, פרק מב. ע"ע נשמת חיים לר' מנשה בן ישראל, מאמר שני, פרק כד. אמנם לרס"ג באמונות ודעות ו ז, אוריינטציה אחרת.
  2. זוהר ח"ג מז. "תאני, כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה, מסתלקין סמכין ובניינין, ומתעברין, ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב".
  3. ע' בפי' אור הגנוז ובפי' אור הבהיר על ס' הבהיר סי' א; פרדס שער הגוונים פרק ב; פתחי שערים, נתיב הצמצום ג.
  4. ע' פירוש הרמב"ן לס"י פ"א מ"א. ובפירוש ר"י סגי נהור לס"י, פ"ב ד"ה שאינו נתפס: "חשך שהוא דק והוא אויר כל כך דק שהוא עובר אחרי הגלגלים והרקיעים ובתוכם מרוב דקותו ואינו נתפס. וכו'. כי הרוח העליון וכו' שאינו נתפש, והוא מהויות פנימיות רוחניות שאינן נתפשות הנראות ללב, חצב מהן ונאצלו מהם גופניות שהם נתפשות". וע' לקוטי תורה לרש"ז, שיר השירים, 8, עמודה א: "ממטה למעלה נקרא מה שלמעלה מהשגת הנבראים בשם חשך, פי' מה שאינו מושג וכו' מחשבה של הרב היא עדיין חשך אצל התלמיד, אבל לגבי הרב עצמו וכו' נקרא אצלו המחשבה אור והדיבור נק' חשך לגבי המחשבה". וכו'. ושם, בעמודה ב: "מלמעלה למטה הוא בהיפוך".
  5. יהל אור לגר"א, ח: ליקוטים יקרים ונפלאים מהגר"א: "חשך ג' קליפות שור חמור כלב. וכו'. ושור וחמור הן ב' מדות הכוללות הכל - תאוני וכעסני. שהן עשו וישמעאל. וכו'. והן ב' מזלות - מאדים ונגה, ובאדם - רוח ונפש. והחמור בו התאוה, בשר חמורים כו'. שור כעס. שור נוגח ריש תורא בדיקולא כו', וכלב בו שניהם כח הכעסני ברוח שבא מהגאוה - 'רוח גבוהה'. ותאוה בנפש רחבה - 'כי תאוה נפשך'". קהילות יעקב ערך חש: "חשך הוא הקליפה שכלולה מג' קוין כמו הקדושה זה לעומת זה, חשך ראשי תיבות חמור שור כלב וכו'".
  6. ע' זוהר ח"ב כ., ובפי' ר"י הארוך בר קלונימוס האשכנזי (המיוחס לראב"ד) לס"י, פ"א מ"א "החכמה העליונה היא ראשית כל הנמצאים ואחרית הכל והיא בכל ונעלמת מכל ואי אפשר שימצא בלעדיה דבר מן הדברים". שיחות על אהבה לר"י אברבנאל, מוסד ביאליק, תשמ"ג, עמ' 454־450.
  7. חכמות, חכמה עילאה וחכמה תתאה - זוהר ח"א קמא:.
  8. ע' ע"ר ב תמא, ובא"ש יב ח1 ביחס לחיים שהתפשטו ושבים יחד עם מהותנו הנשמתית אל הרום־העליון "לא ערומים נעלה למרומים, כי עמנו אחזת לבושינו רבי הגוונים ועשירי הצבעים, אשר רכשנו לנו מהתפשטותם של החיים כלם, והננו עולים ובאים בימים, עם כל תולדות המפעל, המעשה והחיים אשר עמהם". ע"ע בספר חסידים (מהד' ר"ר מרגליות) סי' תתשכט ובמקור חסד שם. וברמב"ן עה"ת, בראשית מט לג, והערות רח"ד שעוועל במהדורתו שם. וברקנטי עה"ת, ריש פר' וירא. ושם בראשית דף טו. עמודה ב. תולעת יעקב, סוף סוד תפלת ר"ה לז: ד"ה ודע כי במצות. וברמ"ז על זוהר ויקרא עמ' 343: "דע שדרך הצדיקים וכל מאוויים הוא לברר בירורים מתוך הקלי' ומהם נעשים לבושיהם כנודע מסוד הצלמים. ונראה לי שזה סוד חלוקא דרבנן". י' מאמרות לרמ"ע, מאמר העיתים סי' יב, ובקול־יהודה ס"ק ג. שפע טל הקדמה בן מאה שנה הגה דף ג:, דעת תבונות ח"ב עמ' מה-ו (הערת הרב שלום הימן). ליקוטי הגר"א בסוף יהל אור, במדבר, מובא במחזור ליוה"כ עמ' תן. אבן שלמה, פרק א יב ובהערות שם. ובמלבי"ם, החרש והמסגר, בסוף פירושו לשיה"ש, ד"ה וכאשר וכו'. ע"ע באור הענין איוב ז ו, ובישעיה לח יב ד"ה קפדתי כארג חיי. ובשערי זוהר לרר"מ, עמ' קלד קלה.
  9. רע"מ פנחס רנא: רנב. וע' ברית הלוי לר"ש אלקבץ, פרק ארבעה עשר, ד"ה ירא "נדרש ענין "גער חית קנה" כי הוא רגל הקוף של קנה ואז הוא ה"א ויאמר "הנה ה' אלהים בחזק יבא" וכן בח' של חמץ בהפריד הדבק של חי"ת יהיה ה' ויאמר מצה". וע' של"ה, מסכת פסחים דף י. מצה שמורה בהגה"ה הראשונה. ושם בא"ק ג קפב "עילוי העולם בנקודת הרצון הפנימית הוא תלוי, בהעדינות של המבוקש הכללי המגמתי של החיים. המעשים והעלילות, שהם האמצעיים לחיים, הם ממלאים את השטח החיצוני של החיים, ויכולים הם לבא מתוך רצון עכור ומזוהם, שאז הם בתכלית הקלקול והתיעוב, והם מאבדים את העולם, מרבים בו רשעה ומשטמה, מלחמות ופרעות, והעולם הולך ומתמוגג בעניותו הרוחנית והחמרית. והם יכולים גם כן לבא מתוך רצון עדין, קדוש וטהור, ואז הם מכובדים ומפוארים, וגוררים אחריהם תיקון עולם מלא, ומצב נשמתי מרומם ונשגב. כל האור העתיד, הופעת כבוד ד' בעולם, תגלה את העוז לשבר את הנקודה המבדלת בין עומק רע לעומק טוב, תכניס תחת החפץ הרע והשפל, חפץ טוב ומרומם, והחמץ העולמי יהפך למצה". עש"ע.
  10. ר"ה כא:
  11. ישעיה נד ח.
  12. תהילים נב י. ע' זוהר ח"ג סה., ע"ע יונת אלם, פרק ד דף ד. ובעמוד העבודה לר"ב קאסובר דף קה:.
  13. זוהר ח"ג רמה.
  14. ביאור הגר"א לסדצ"נ פרק ג ד"ה תיקונין: "דיקנא דע"ק נקרא רב חסד ודיקנא דז"א נקרא חסד סתם".
  15. ישעיה נה ג.
    הגבורות, זהו עצם החסד הנבחר - ע"ר א רכו "תכלית הבריאה ושלמותה היא שתהיה מדת הדין מסכימה לטוב, וזוהי הטובה הגמורה שהיא השלמות האמתית". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אבירי לב הרחוקים מצדקה. ע' במדור זה, "נהמא דכיסופא". ע"ע ע"ר א עט-פ ד"ה ותגמלנו חסדים טובים.
  16. זוהר ח"ב קפו.
  17. חגיגה יג:, ע' שערי קדושה לרח"ו ח"ג שער ו "וזהו סוד נעלם שיש בענין ה"חשמל", כי הוא בגימטריא "מלבוש", והוא הכלי והחומר של אורות המלאכים". ע"ע נ"א ה 19.
  18. ע"ח שער מב פרקים יג יד. פרי עץ חיים שער התפילה פרק ג.

  19. השגחת ד' שימצאו דתות לכל אומה - ע' אג' א רנ, קמב. מ"ר 22-23, א' קלא. קבצ' א קלב-ג. קבצ' ב נ-נא. א"ק ב תיז-תיח. ל"ה פרקים ח (עמ' 55-6), יד1 (עמ' 99), לט1 (עמ' 193), מו (עמ' 222), נב (עמ' 255).