צבאות - שם - מתיחס על שם ההנהגה הכללית שמתפשטת ג"כ בפרטיות ע"י הכנת המקבלים את ההנהגה [ע"א א 135]. מורה על ההתאחדות של הריבוי השונה והמפוזר, כערך צבא רב המתאחד מבעלי דיעות שונות, פרצופים וטפוסים שונים, מצבאי צבאות [שם ג ב סט]. ע' במדור זה, י־ה־ו־ה צבאות. ע' במדור מלאכים ושדים, "מלאכי צבאות", "מלאך ד' צבאות". צבצביה(1)- צב' מצבאות, שהוא השורש של צבא, כלומר מקור החיל° להכוחות וההויות המרובים שבמציאות, וקשרות הרוחניות° עם החמריות° והפעול בפועל, והוכפל לכונה של חיזוק הרושם, וכמו שמכפלת הפילוסופיא את המושגים האוביקטיביים והסוביקטביים [אג' א רלא]. צור העולמים(2) - חיי־החיים°[ע"א א (מהדורא בתרא) א ב]. "צור כל העולמים"(3) - מקור חיי כל החיים והויית כל ההוייות [פנק' ב רכז]. "צור עולמים"(4) - אור־האלהי° שבהויה הנגלית. כלומר: הגלוי שבכל, וכח הפועל והמחזיק שבו, המטביע את החותם על אופני ההתגלות וגוניה° המיוחדים, הכבירים מאד [אג' א רלא]. "צורתק" - אור־האלהי° שבהויה הנגלית "צור־עולמים"°, ת"ק הוא מחצית מספר האלף°, הרביעי שבמספרים, הנחשב כסמל הרבוי, כלומר: הגלוי שבכל, וכח הפועל והמחזיק שבו, המטביע את החותם על אופני ההתגלות° וגוניה המיוחדים, הכבירים מאד [אג' א רלא]. "צורטק"(5)- קשר הצורות, כי כל הצורות שנצטיירו בעולם ממנו נצטיירו [ק"ה רצח]. כח מוציא הנפרדים יש מאין [פ"ה שלג]. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, נקודים. "צל שדי" - הצל אשר פרש צור°עולמי°עד° על האור־האין־סופי°, ואמר די לעולמיו העליונים°, להיותם מתגלים בקו של מדה(6), ובשיעור האפשרי להיות מאירים להויותיו° וברואיו וכל יצורי מעשהו לעד [עפ"י ע"ר ב עד]. צל הרצון העליון על כל, חביון־העז° האלהי, ששם קולי קולות יהמיו בכל ההתאמה, ורצוני רצונות יזרמו בלא עיבוט ובלא התעכבות. לא יצר מהלך אחד על חבירו, כי גדול המרחב שאין לו סוף, וכל המהלכים כולם מופיעים אור־חיים°וישע°[קבצ' א ריד]. "צל שדי" - חפיפת צל שדי - הצמצום המוגבל של הכמות (המאפשר) להיות מואר בשטף אור יקרות באור עולם ההולך ומוסיף°מנחל־עדנים°וטל־עליון°, להחיות כל נשמה° ולהופיע אור חיים על כל אפסי ארץ באור ישועה°בחכמה°וענות°צדק°, הנובעים מדעת־ד'° ודרכי טובו באמת [עפ"י ע"א ד ו כא]. ע' במדור זה, שדי.
בתי מדרשות, ח"ב מדרש אותיות ר"ע השלם נוסח א, אות א, ד"ה שבעים שמות של מטטרון.
בתי מדרשות ח"ב ס' זרובבל.
מסכת סופרים פרק יג י, נוסח ברכת ההפטרה.
צור עולמים - ישעיה כו ד. מורה נבוכים, ח"א פט"ז "נקרא השם יתעלה צור, כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו" ושם "כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו". ע"ע שם שם פי"ז ובפי' האברבנאל שם ד"ה כוונת הרב בפרק הזה. ופט"ז פירש האברבנאל "צור עולמים (ישעיה כו ד), ירצה, שהוא צורת העולמים כלם ומעמידם". בדרשה על דברי קהלת לרמב"ן, מהד' רח"ד שעוועל, עמ' קפד "הב"ה נקרא צור בעבור שהוא נותן הצורות". במערכת האלקות, פרק שני, בחייט, ד"ה הצור תמי' פעלו וכו' "צור הוא דפוס וצורת העולם". ובמלבי"ם, בראשית א א, תורה אור, סק"ב, בבאור פי' הרח"ו לדברי הזוהר בסוד הצמצום, החלל והאויר הפנוי "ראשית הגבול והמקום של כל העולמות שנמצא בחכמתו ית' הבב"ת באותו צד שפנה אל העולם שהוא בע"ת, והחלל הזה נקרא בלשון התורה נקרת הצור, נקר הוא חלל העגול שבו נמצא כל היצור, והוא צור עולמים". וע' דבריו בשמות לג כא. וע' א"ק ב תקנה־ו ד"ה ובמוסר החיים. ע"ע במלבי"ם איוב יח ד, באור המלות.
בפי' ס"י המיוחס להראב"ד בהקדמה: "סוד הצורה שאמר כי בי"ה ה' (תפארת שבתוך הבינה) ולכן נקרא צורט"ק פי' קשר הצורות כי כל הצורות שנצטיירו בעולם ממנו נצטיירו". ובקל"ח פ"ח לרמח"ל, פתח לט: "לנפרדים עצמם צריך שימצא כח אחד גורם להם הצורה בדרך מה שהם מצטיירים, הוא העומד על הנפרדים עצמם להעמידם בצורתם, והוא הנקרא בספר יצירה (הכוונה כנראה לפי' המיוחס להראב"ד הנ"ל), צו"ר ט"ק, ובו יש כח להוציא הנפרדים יש מאין, לפי בחי' שיהיו ענפים שלו, בהיותו מין הארה אחת שאין לה להוציא ענפים אחרים אלא נפרדים, יש מאין לפי בחינתה. ואמנם כח זה אינו נמצא בספירות מצד עצמם, פירוש - אינו הדרגה אחרונה שבאורות הספירות, יען הוא נמשך לפי היש מאין שאינו הדרגה. כי בהמצא נפרדים, שהם בריאה יש מאין, נמצא ההתפשטות מן הספירות עליהם, להמציאם כמו ענפים להתפשטות ההוא. והנה יש הפרש בין מה שהיה נכלל בזה העולם מן דמות אדם בדרך הנהגות, ומה שנכלל בו מדמות אדם בדרך ציור המראה. כי אותו של הנהגות היה יכול להמצא כולו בכל ענפיו, שאינם אלא אורות, כמו השורש. אך אותו של הנפרדים לא היה יכול להמצא אלא הכח צו"ר ט"ק בפועל, וענפיו בכח, שכבר יש בטבעו ומהותו להוציא ענפים נפרדים ממנו לפי כל פרטיו, מה שאין כן שאר הספירות, שאין בטבעם אלא להוציא אורות אחרים שיהיו ענפים להם".
צל שדי, קו של מדה - ע' זוהר ח"ב רלג. רנח. ז"ח ואתחנן נז.־נח:, ת"ז תי' ה, סוף תי' יח, ותי' יט, אלימה רבתי לרמ"ק, עין כל תמר ד. ע"ח, שער התיקון, פרק א.