ב

בא - הוראת התכנסות הנושא אל המקום הראוי ע"י תנועה מוקדמת [ר"מ קכח].

באור - יחשו של כל מאמר בודד, לא רק לפי ערכו והדבר המבוצר בתוכו בלבד, כ"א עפ"י ערך כל אותן ההשפעות שאפשר לו להשפיע, לכשיתבאר, כאשר "מעין ישיתוהו" על עולם הרעיונות ההולכים בדרך ישרה, הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות מלאות זיו°, ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו תלי תלים של ידיעות והרחבות שכליות, שנותנות אומץ וגבורה לנפשות ההוגות בהם. "מ"ם פתוחה - מאמר־פתוח°" [ע"א א, הקדמה, יד־טו].
ע"ע פרוש. ע"ע דרש.

באור - דרך הביאור - הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו, כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים [ע"א א, הקדמה, יז].
ע' במדור תורה, דרישת התורה בדרך הכהן.

בג - מזון [ר"מ קכח].

בד - מגזרת בדד, ההתבודדות הפרטית [ר"מ קכט].

בד - שקר° [ר"מ קכט].

בד - ענף של אילן [ר"מ קכט].

בד - מוט [ר"מ קכט].

בד - ע"ע בוץ.

בה - תואר הוראה של יחס פנימי, למושג הנקבי [ר"מ קל].

בהלה - טירוף של רצונות ומחשבות שכל אחת דוחה את חבירתה עד אפס מקום של חשבון נקי [ע"א ג ב רכג].
נפילת ערך וחרדה [ע"ר ב עא].

בו - מתאר את היחש הפנימי במושג הזכרי [ר"מ קלא].

בוץ - פשתן°, <הנקרא ג"כ בד על שם שהוא עולה בד בבד> מורה על שמירת הגבולים, על כח צומח פורה, שעם זה הוא שומר חק וגבול, ואינו מתערב בחלקי חיים ותוכן של נושא אחר, שומר את המצר, ומגין על הצדק° [ר"מ קלו].

בושה - אמיתתה במקורה - יראה־עליונה°, יראת־ד'° [עפ"י ר"מ קמ, א"ש יד כד].

בחירה - "בחר בנו מכל העמים" - נתן לנו יתרון ומעלה ודבקות° בו ית' על כל עם ולשון [עפ"י מ"ש קמב (ה' קפד)].
יצר אותנו להיות לו לעם־נחלה, להתגלות צלם־האלהים° שבאדם בקרבנו בתור עם(1), באדם הצבורי המופיע בנו במלוא שיעור־קומתנו [ל"י ג קיד־קטו (מהדורת בית אל תשס"ב ב תד)].
הופעת קדושת עצמיותנו הצבורית, מתוך השראת־שכינתו° על כלנו כאחד, בהוציאו אותנו מבית־עבדים ממצרים°, ובקרבו־אותנו־לפני־הר־סיני° [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רכו].
בחירתנו מכל העמים - יצירת מהותנו. הוית עצמותנו הצבורית בכל ממשותה ושכלולה, תקפה ותפארתה [עפ"י שם, רכז].
ע"ע בחירת ישראל.

בחירה - (בעם ישראל, לעומת סגולה°) - ההערכה הגלויה של קדושתם° של ישראל° [ע"ר ב פ].
◊ הבחירה הגלויה, מתבררת ע"י המדות הקדושות והמובחרות, שבהן נתעטרו° בני יעקב° בכללם, עד שהכל מכירים שהבחירה האלהית ראויה להם [ע"ר א רב].
ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, יעקב, מדת התאר יעקב (לעומת ישראל). ושם, ישראל, מדת התאר ישראל (לעומת יעקב). ע"ע ישראל לעומת ישורון. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא וכו'. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בית יעקב לעומת בני ישראל. ושם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושם בני בכורי לעומת בנים. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "בחרתי בכם ויחדתי שמי עליכם" לעומת "אני בכבודי מתהלך ביניכם".

בחירה - בחירת ד' בכהנים° - הטבעה טבעית רוחנית עליונה בסגולת° נפשותם [ע"ר א קסא].
ע' במדור אישים, אהרן. ושם, "אהרן ובניו". ושם, "בני אהרן". ע"ע כהונה, קדושתה.

בחירה - חופש הפעולה של האדם [נ"א ד 39].

בחירה גלויה - הבחירה הגלויה - הבחירה־החפשית° הנמצאת בפועל, המתגלמת בבני אדם, שהמשפט המורגש מתראה על ידה, שבחיים המתגלים לפנינו לעולם לא נמצא אותה במילואה [עפ"י אג' א שיט, א"ק ג לד].
הבחירה שפרטי הכוחות והפרטיות הדקות שבמציאות ביחש לשכר ועונש נחלקים על פיה [עפ"י פנ' כג].
◊ עקר הבחירה וראשית יסודה הוא בבחינת הרוח°, שהוא מדרגת האדם [ע"ר א רמט].
ע"ע בחירה צפונה. ע"ע בחירה כמוסה.

בחירה גנוזה - ע"ע בחירה כמוסה.

בחירה חפשית - החופש° הגמור, המחולל בקרבו רצון° שאין בו שום מועקה מבחוץ, שעל ידו מתגלה העצמות° של מהות החיים, המקבלים את התכנית של הגורל° הטוב° או הרע°, שרק החלק הקטן (ממנה), המתגלה בתור בחירה מעשית (בחירה־גלויה°), מתוה לפנינו בגלוי את ארחות הטוב והרע [עפ"י אג' א שיט].
חופש הבחירה, חופש הפעולה של האדם. חוקי האפשר°, כח ואפשרות בחירת מעשים בזולת מעשים ותועלתם [נ"א ד 39].
ע"ע התגלות המהות.

בחירה כמוסה - הבחירה שאיננה על פי התוכן המוסרי° המתגלה, אלא על פי האידיאל° העליון°, שעל פי הצפיה־העליונה°, למעלה מהתנאים שההויה נמצאת בהם כעת. ההזרחות° שבאות מתוכן זה הם אורות° הנשמה° הפנימית° של כל היש, והן כוללות את העבר ההוה והעתיד, למעלה מסדר זמנים וצורתם, וכל זה כלול בשם־ההויה°, כסדרו ובכל אופני צירופיו [א"ק ג כג (ע"ט ב)].
הבחירה שכל מערכת המשפט° של כל היש מתנהגת על ידה [א"ק ג לד].
הבחירה שפרטי הכוחות והפרטיות הדקות שבמציאות בכלל (להוציא מדרגות ה'שכר ועונש') נחלקים למדריגותיהם על פיה ע"פ היסוד ד"הכל צפוי"° [עפ"י פנ' כג].
בחירה צפונה - יסוד כל חק ומשפט°. הבחירה השמה את המערכות לפי מדרגותיהן, מגדולי המציאות עד קטניהם [עפ"י א"ק ג לד].
גלגול (הזכות או החובה), האמצעות של המסבבים את הדברים הרשמיים בהם נעוץ כח החפץ הגמור, הנכלל בכחות המציאות שלא לחסר ממנה את מושגי המוסר והרשע והצדק וכל העלילות הגדולות המסובבות מהם ועל ידם, באין שום גרעון, "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שיראו מלפניו"°. וההכרה המחברת את מושג המשפט הקבוע, עם מושג החופש°, להתאימם עם העז° והמשפט המלא את כל היקום, כי "אלהים שופט צדיק", היא הבחירה הכמוסה הגלויה רק ליוצר כל במקור החכמה־האלהית° [ע"א ג ב רד].
הבחירה הגנוזה(2) - הבחירה־החפשית° הגמורה, שהיא עצם המהותיות שלנו, המיטב והעיקרי שבהויתנו, המתגלה בכל מלואה ועשרה רק לצפיה־העליונה [עפ"י אג' א שיט, שם ב מב, ע"ר ב קנז].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, יובל, עלמא דיובלא. ע' בנספחות, מדור מחקרים, ידיעה ובחירה.

בחירת ישראל - מטרת בחירת° ישראל על פי ד' בהתגלות אלהות על ידי אותות ומופתים גלויים - כדי שיהיו מוכנים לקרבת־אלהים° היותר נעלה, שהיא יסוד העליון והתכליתי למין האנושי, ושמשפע מוסרם בצירוף הכח האלהי שכבר נגבל בהיסתוריה הברורה שלהם ובארץ הקודש, לכשתצא מן הכח אל הפועל גדולתם ותפארתם כמו שראוי להיות לעם הנושא את היסוד היותר מעולה וכולל לכל המין האנושי בידו, שהוא יסוד הרוחניות של הרחבת דעת השם בחיים האנושיים, אז מאיליה תצא הפעולה לכל העולם ברב הוד והדר [ל"ה 168].

בטול - התכללות [עפ"י קובץ ה צה].
בטול(3) - בטול אל האור־האלהי° - להשתאב־בגופא־דמלכא° [עפ"י א"ק ב שצח].
כלות־הנפש־לאלהים° [עפ"י שם, ע"ר א מז, סז].
ביטול גמור של מהות עצמו - הכרת הנשמה את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והתגברות החפץ לאשתאבה בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון. הענוה° הגמורה, והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שירים°, כלומר ענין של חסרון שנשאר בלתי כלול בשלמות העליונה [עפ"י קובץ א שיב].
ע"ע כניעה, ההכנעה מפני האלהות. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ונחנו מה. ושם, ואנכי תולעת ולא איש. ושם, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.

בטול(4) - בטול פנימי עדין - (בטול עצמי) המשפיל את הצד המכוער שבנו ומרומם את כל מהות הטוב והעדין <ואינו מטשטש את אומץ החיים> [עפ"י א"ש יד כא].

בטחון - דעת בבינת־לב° פנימית ואדירה [עפ"י ע"א ג ב צ].
◊ בא מתוך הדבקות־האלהית°, הבאה מתוך האמונה־השלמה°(5) [עפ"י ע"ר ב פו].
◊ הבטחון כולל בתוכו את הדבקות האמונית בשלמותה, וממשיך את אור־החיים° ממקור־החיים°, מחי־העולמים° ברוך הוא, לכל מי שמתעטר בקדושת האמונה והדבקות האמיתית [עפ"י שם].
בטחון(6) - יסוד הבטחון המעלה את האדם לתכונת קדושה° עליונה, רוממות נפש וגדולת קדש - <יסוד בטחון זה, הוא לא אותו הציור°, שהאדם יצייר בעצמו שהוא בטוח, שמה שהוא דורש ומבקש, וחושב שדרוש לו, ימלא ד'°, כי אפשר שמה שהוא חושב, שהוא הטוב, הוא ההפך מהאמת. אלא> שהוא בטוח בחסד° עליון°, שברא את העולם ובנה אותו, וכוננו, ומשגיח עליו ברב חסד, ועל כן אין מקום לשום דאגה, לשום עצבון רוח, כי הלא יודעים אנו, שחסד אל נטוי על כל יצוריו, והננו נכנסים תחת כנפי חסדו בכל רגע [ע"ר א רכ].
יסוד (הבטחון ב)שם־ד'° - לבטוח שההנהגה עוזרת לקנות השלמות האמיתית [עפ"י ע"א א א נג].
יסוד הבטחון והשמחה - נובע מהבירור הפנימי שאין לחפוץ, גם לעניני עצמו, כ"א את מה שהוא חפץ אדון כל ב"ה. ואז ימלא אדם שמחה ואומץ לב כפי מדת בירור דבר זה בלבבו, ולפי ערך התאמת כל ארחות חייו לזאת המדה העליונה [פנ' לד].
בטחון נשגב° עליון° - החסיון° האידיאלי° הבא מתוך ההופעה° העליונה, בלא שום מבט על הגורל° הנופל בחלקה של האישיות הפרטית. כי מתוך השגוב העליון והזיו־האלהי°, של מקור כל השלמות ושורש כל תענוג° ואור°, הכל מתבטל° מרוב נועם° [עפ"י ע"ר ב עד].
הבהירות של הידיעה האלהית העליונה וחשק הלב הפנימי בהתמלאותם של האידיאלים־האלהיים° במלא כל היש, והבירור הגמור שכן הוא, ושהכל הולך לחפץ הטוב העליון, (המביאים) שמחת הנשמה הפנימית, וכל דאגה עצבית מתגרשת, וחדות° ד' מתמלאת בכל מהותו של אדם [עפ"י קובץ ה קכה].
יסוד הבטחון - יסוד הבטחון בא מתוך החסן° אשר לנו באלהים° סלה°. כשאדם הנברא בצלם־אלהים° הלא הוא באמת תמצית כל ואחוד הכל, ומצד הכל הלא אין אבוד ולא הירוס, לא השפלה ולא ירידה°, כ"א כולו אומר כבוד° וחיים°, וכשהאדם מכיר את עוזו° באלהי־הצבאות, ד'־צבאות°, הלא הוא מלא בטחון [ע"ר א קנ].
תכלית הבטחון - קרבת־אלהים° הנמשכת מן הבטחון, וגבורת הנפש בעז־ד'° הנמשכת ממנה בעת צר, שהאדם מוצא לו תמיד מחסה° בשם־ד'°, וגם בעת אשר כל המסיבות הטבעיות° כבר חדלו כח להצילו מרעתו, עז־ד'° ישגבהו° תמיד, והאסונות, הנכונים לבא על בני אדם, באופן כזה שאין הזהירות האנושית יכולה להגן, הרי הם סרים מן הבוטח, כשם שרגשי הפחד הדמיוני סרים מפני האור° של הבטחון, ונפשו מלאה אומץ, וסדר שלותי קבוע בה [עפ"י ע"א ג ב קצב, ע"ר ב עה].
הבטחון מדתו - הרחבת כח העז והגבורה, אפילו במה שהוא למעלה מגבולי כח היכולת הקבועה בכחות האדם הגלויים, כי אין מעצור לד' להושיע ולעזור גם לאין כח. מדת הבטחון באה לאחר שיאזר האדם בגבורה בכל אשר תשיג ידו בכחותיו החומריים והרוחניים, ובבאו לגבול ששם יש לפניו מעצור כח המוגבל החלש, אל יפול לבבו. <וזאת היא מדת הבטחון שצריכה להתחבר תמיד עם מדת הגבורה, המועלת למלא את נפש האדם כבוד ועז. וכשהיא מתחברת עם הדעה השלמה והמוסר האמיתי, היא מדרכת את האדם בדרך ד' העליונה, ומכשרתו להיות בד' מבטחו. ומעלתו, שיהיה כבוד ד' חופף עליו לעשות לו ניסים, בין גלויים בין נסתרים, במערכות סדרי הטבע> [עפ"י ל"ה 177 (פנק' ב קכא)].
יסוד החיים הלא הוא הכח לפעול ולעשות, כל איש לפי ערכו, וכל חברה לפי ערכה. החיים הטובים המה, שתהיינה הפעולות מסודרות יפה ועולות תמיד במעלה בהוספת ערך והשלמה. והנה האדם הוא איננו חפשי גמור, פעמים רבות יתיצבו לו כצר מונעים רבים שיעכבוהו שלא יוכל ללכת מהלך החיים שלו, שלא יוכל לפעול לפי תכונתו וערכו, ואז הוא צריך להתגבר עליהם בכל עז. ועל זה צריך שיבטח בד', שאם אפילו כחותיו לא יספיקו לו, מכל מקום "אין מעצור לד' להושיע", ותשועת ד' תשגבהו להסיר המניעות, למען יוכל לפעול ולעבוד ולחיות כראוי [עפ"י ל"ה 240].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, בטחון לעומת אמונה.

בי - מבטא, מבליט, את המהותיות הפנימית של הנושא, המכריז על עצמו את התגלותו העצמית, ומודיע את הגנוז בקרבו [ר"מ קלב].
בי - מורה על העצמיות° המיוחדה של האדם ותוכן החיים הטבעי שלו, שהיא הבסיס לקבל עליה את האור° העליון° של הנשמה° [ע"ר א ג].
התוכן המורגשי של האדם בהויתו הפרטית. אותו תוכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי, המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם [שם סז].
בי - מעמקי הנשמה°, הריכוז היותר פנימי° ויותר כללי° [ר"מ קלב].

ביזה - מה ששוללים דרך מלחמה [ר"מ קלא].

"בית ד'" - בית־המקדש° מצד היותו מרכז הקדושה° וע"י נשפעת קדושה גדולה בעבודת־ישראל° בכל המצות°. נגד ענין המצות° והעבודה המעשית [עפ"י ע"א א א ז].
ע"ע "היכל ד'".

"בית ד'" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

בית דין הגדול - מרכזנו הדתי, היסוד העיקרי לביאור התורה לפרטיה הנולדים בהמשך החיים, היושב "במקום אשר יבחר ד'", שמשם הוראה צריכה לצאת לכל ישראל [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 127].

בית הגדול - הבית הגדול - כל העולמים כולם בכל הדר° כונניותם° [ר"מ קמג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בית ד'.

בית הכנסת - מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת° השי"ת° [ע"א א א נו].
המכון לקיבוץ עבודת השי"ת והרמת כח האמונה° ויראת־ד'° בלבבות [ע"א ג א כה].
(בית) שתעודתו היא עבודת השם ית', <שהוא המקום° היותר גבוה שבחיים, שכל פינות החיים הפרטיים כולן אליו יפנו וע"י יתעלו ויתרוממו> [עפ"י שם].
הבית של ההתכנסות הפנימית לשם ד'־אלהי־ישראל°, להופעת רוחו ושייכות מצוותו° [ל"י א נו].
"אחורי בית הכנסת"(7) - באיכותו וערכו - הצד הטפל של בית הכנסת - השגת המבוקש בתפילה° [עפ"י פנק' ג ער].
פנים בית הכנסת - באיכותו וערכו - החלק העיקרי של בית הכנסת - תכליתו להרבות כבודו° של השי"ת בלב כל הנכנסים בתוכו, ולתכלית זו באה התפילה° [עפ"י פנק' ג ער].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, רנה ותפילה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. ושם, מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה.

בית הכסא - מקום התגלות שפלות החומריות האנושית מצד עולמו הפנימי [ע"א ג א יג].
◊ האמצעי לטהרה° של הלכלוך הטבעי המחליא באי נקיונו בהשארתו בגויה [ע"א ג ב עג].
ע' במדור מלאכים ושדים, שעיר של בית הכסא.

בית המרחץ - מקום התגלות שפלות החומריות האנושית מצד עולמו החיצוני [ע"א ג א יג].

בך - מבטא את היחש החודר בפנימיותו של נושא חוצי, העומד לנכח הנושא העצמי, המביע את הרעיון [ר"מ קלב].

בכור - (ענינו) - היסוד הראשי של משך החיים [עפ"י ע"ר א מב].

בכורה - תכונה, שמחיבת להיות משפיע ופועל פעולה חנוכית על יתר הבנים והבנות, שבאים אחריו [ע"ר א קו].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בכורות, קדושת הבכורות.

בל - הוראת שלילה [ר"מ קלג].

בם - מורה חדירת הנושא בתוך התוכנים הרבים העומדים בריחוק מקום מהנושא המתאר [ר"מ קלג].

בן - התולדה האיתנה, העובדת והמסדרת, היורשת את ההארות° העליונות שהן הן הגורמות את החידוש התולדתי [ר"מ קלד].

בן - ◊ המיוחש לאב° ביחש הקשר הנשמתי היותר חזק [עפ"י ע"ר א פו].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, נחלת ד' בנים.

בן - "בנים" - הצעירות, הצריכה לקבל את השפעתו°, של האב° הגדול [ע"ר ב סה].

בן - (בעבודת ד' לעומת עבד) - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בסום - התבסמות העולם(8) - תיקון° והתעלות [עפ"י פנק' ג שט, שי].
בסומה של הנשמה - שאיבתה ממעין הקדושה° האלהית הפנימית. סוד הקדושה האצילית° הפנימית, הופעת הנשמה [עפ"י ע"ר א קנג].
ע"ע מתבסם.

בצבוץ - תיאור לכל רושם צמחני [עפ"י ר"מ קלו].

בצבוץ - ההפריה המתבודדת בחוגיה, וההתגלות הקולית [ר"מ קלו].

בִּצָה - מקום המוכשר לגידול, מסמל את הבסיס הדוגמתי בהתוכנים הרוחנים°, בגליפת המושגים, במהות השכלתם וציור° אמיתת צדקם°, המשפיעים על היסוד המעשי, ערכי הצדק° והמישרים° [ר"מ קלו].

בק - ענין של התרוקנות [ר"מ קלו].

בֹּקֶר - עת° ההזרחה° של האורה° האמיתית, אשר תביא להכרת החיים במהותם העצמית [ע"ר ב עג].

בקורת - מטרת הבקורת - להגיה אורות מאופל. לברר בחופש והרחבה, על צד השקר המועט, המוכרח להמצא בתוך האמת הגדולה והמרובה, ועל ניצוץ האמת המתגלה בתוך עומק החושך של השקר [מ"ר 288].

בקשת אלהים - דרישת חיים של אמת פנימית [עפ"י קובץ ד פז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דרישת ד'.

בר - המזון המבריא בכל הערכים [ר"מ קלז].

בר - הבנה של חוצה, העומד(ת) מחוץ להפרגוד° אשר חביון־עז° קודש הקדשים של הדממה העליו(נה) אצור שמה [עפ"י ר"מ קלח].

בר - תרגום בן° [עפ"י ר"מ קלח].

ברה - מנצחת את כל צללי המחשכים [ע"ר ב נז].

ברוך - (משמעותו בברכת המצוות) - מקור־חיי־החיים°, אוצר הטוב והקודש, ששפעת כל ברכת ההויה שמה היא גנוזה, המוער בבאנו להוציא מן הכח אל הפועל את האור הקדוש של מצוה° מעשית, בהתגלות המפעלית, ובהארת היפעה האלהית, הנובעת מראש מקור אור החיים העליונים של חי־העולמים°, מתמשכת אז שפעת ברכה°, ההולכת ומפלסת לה את נתיבה בהתחשפות האורה של החיים המעשיים, ומעין החיים מתברך° במקורו, בהיותו מוכן להתגבר בשטף ברכותיו ע"י אותו השביל החדש, ההולך ומתבלט ע"י מפעלנו במעשה המצוה הבאה ממרום החפץ האלוהי העליון, מקור החיים והטוב, אל תחתית מעמקי העולם, הנמצר במצריו החמריים וכוחותיו המעשיים [עפ"י ע"ר א ז].

בריאה - הבריאה - הממשיות המוגלמת [א"א 125].

בריאה(9) - התהוות° העולם וכל אשר לו מאותו החפץ° הקדום°, המלא עז°, המעוטר בגבורה° ובכל אור° קדשי־קדשים°, עדינות הטוב°, החסדים° הנאמנים עדי־עד° [א"ק ג ע].
היש המצומצם שאנו פוגשים בציור° של הויה, שבחופש° ולמטרה ידועה, נלחצה בצמצומה [עפ"י קובץ ז קנא].
היצירה המוחלטה. היכולת הבלתי תנאית ממציאה הכל, על־פי היסוד החפצי [עפ"י קובץ ה קפה].
הוצאת יש מאין [ק"ת עז].
בריאת העולם - הופעת° האור של הקדושה° העליונה° התורנית°, בתור אור־החיים° של קבלת־מלכות־שמים°, של כבוד־המלכות°, המאיר בהויה והיצירה כולה [עפ"י ע"ר א קיא].
בריאה ראשונה - "בראשית ברא" - (התהוות) שלא על דרך השתלשלות° אלא בכונה ראשונה [עפ"י נ"א ה 22-21].
ע"ע נברא. ע"ע מחשבה אלהית על דבר העולם. ע' בנספחות, מדור מחקרים, תכלית הבריאה. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, בורא. ר' יצירה. ר' עשיה.

בריאה - עולם הבריאה - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

בריאות - המצב הטוב המסכים אל כלל המציאות, מבלי שיופרע הסדר ביציאת פרט אחד מהסכמתו אל הכלל [עפ"י ע"א א ה נח].

בריאות רוחנית - הבריאות הרוחנית - ההרגשות הנפשיות כולן, במצבן הנורמלי. הרגשת היופי, האהבה, נטיית הגבורה, חשק החיים הבריאים [עפ"י קבצ' ב קכז].

בּרִיכַה - ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו.

בריקה - פעולת התקפה (רוחנית) חזקה בפתאומיותה [רצי"ה א"ש ב הערה 3].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, אור, זיו, ברק.

ברירות - הזיכוך המחשבי והמעשי [ר"מ קלח].

ברית - קשר שכלי, נמוסי או טבעי, בין שני נושאים [עפ"י ע"ר א שפד].
ע"ע אמונה בברית. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, זכירת הברית.

ברית - שורש ברית, וכריתת ברית במובן המוסרי - שהענין החיובי ואידיאלי°, הנובע מתמצית המוסר° היותר נעלה ונשגב, יהיה מוטבע עמוק וחזק בכל טבע הלב והנפש, עד שלא יצטרך לא זירוז ולא חזוק ולא סייג לשמירתו, כי־אם יהיה מוחש וקבוע, כמו שטבועה, למשל, בלב אדם ישר° מניעת רציחה וכדומה מן השלילות הרעות שכבר הספיק כח המוסר הכללי לקלטן יפה [מ"ה ברית א (פנ' ה)].

ברית - יסוד הברית - הפעולות המוסריות°, ביחוד הדתיות, המכוונות לכבד את ד'° לפי ציור° המדמה°. השגחת־ד'°, שימצאו דתות לכל אומה, המחזקות את הצדק בעולם. ושתמצא בהן אחת יסודית, שמחזקת מעוז הציורים האמיתיים, ומקשרתם אל השכל המעשי - תורת־ישראל° המאירה באורה הפנימי בבית ישראל ומפיצה קרנים ג"כ לבני נח. והוא אות ברית בין אלקים ובין האדם בכללו, שמונע עכ"פ מהשחתה [עפ"י פנק' א קמד (קבצ' א נז)].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קשת.

ברית - פגם הברית - ע' במדור הנטייה המינית.

ברית - הטבע של קדושת היהדות°. עצם ההויה הנפשית והטבע הרוחני וגם הגופני, של הכלל° כולו ושל כל אחד ואחד מישראל. הטבע היהדותי במעשה, ברעיון, ברגש ובמחשבה, ברצון ובמציאות [עפ"י א"ש יז ד].
קדושת הברית - אור הטבע הישראלי הנקי [א' מד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, הפרת ברית. ע' במדור מלאכים ושדים, אליהו.

ברית - המושג העצמי של התוכן אשר לנצח° העומד למעלה מכל מושג מוסבר באיזה הגיון° מוגבל [ע"ר א רב (ע"א ב ט קנז)].
◊ הברית מיוסדת על תוכן קים, שאיננו נופל תחת שום שינוי [שם צז].
ברית - תוכן הברית - הזכרון° העולמי שאינו סובל שום הגבלה ציורית° כלל [עפ"י שם רב].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, רזא דברית.

ברית - (לעומת חסד°) - מעלת בטחונו וחוזק מציאותו, של כל דבר נעלה בחיי־הרוח° המתפשט במציאות [עפ"י ע"ר א פג].
הודאיות־המוחלטת° [עפ"י א"ק א רז, ע"ר א פג־פד, רב].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אחרית, לעומת הראשית בחיי הרוח. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברית עולם. ושם, נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

ברית - הברית שכרת ד' עם ישראל - שאי אפשר כלל שיהיה ח"ו כלל־ישראל נבדל ונפרד מקדושת שמו° הגדול ב"ה [מ"ש שיד (מא"ה ג רג)].
כריתת ברית שכרת השי"ת עם ישראל - שאע"פ שהזמן פועל שינויים גדולים בעולם, ובני האדם הפועלים בזמן הם חפשים בבחירתם° והענין ארוך מאד, א"כ היה נראה לכאורה שאפשר הדבר שיצאו הדברים בכללם חוץ למטרת החכמה־העליונה° שכיון הבורא יתברך ח"ו, ע"י בני־אדם הפועלים שינויים רבים בבחירתם ע"י הזמן. ע"כ השי"ת בחר־בישראל° וצוה אותם לקדש חדשים ושנים. פי' שע"י כחן של ישראל ופעולתן בעצמם ובעולם, תהי' ערובה בטוחה שכל הדברים יחזרו אל תכליתם, והזמן יפעול פעולה מקודשת°, היינו פעולה המגעת אל התכלית העליונה שכיון השי"ת ולא פעולה של חול° [מ"ש שנ].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברית עולם. ע' במדור מועדים וחגים, קידוש הזמנים.

ברכה(10) - תוספת אור° ויתרון [עפ"י א"ק ב תקלד].
תוספת חיים עצמיים מקוריים [עפ"י שם רצד].
תוספת מעלה, הופעה° ועליה° [ע"ר א ריז].
ההוספה התמידית במעלה [שם].
התוספת התדירית, בשפעת° אור הקדש° וחיי האמת° [שם].
התוספת וההגדלה [שם סב].
שפעת חידוש° ומקור חיים [ע"א ד ט ק].
שפעת° חיים טובים, נעימים ורעננים° [עפ"י א"ק ג קפח].
שפע החיים, העז והעצמה [ע"ר א ריד].
השפעה והשלמה [עפ"י ע"א ג ב מט].
ענין הַבְרָכָה ובְּרֵכַת־מים המשקה את הארץ [מא"ה ד קסד].
ע"ע מתברך. ע"ע מברך. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "יחוד ברכה קדושה". ע"ע קדושה.
ברכה - הברכה הכללית - הברכה הנכנסת בעומק הפנימי של החיים, ברכת שלום° הפנימי שעל ידה ימצא האדם שהחיים המה טובים כשהם לעצמם, וממילא אין עמם מחסור כשהם מתמלאים עם הדרישות המעשיות [ע"א ג ב רכו].
ברכה - ברכה המושפעת מחסד° אל עליון - האורות־העליונים° כשהם מופיעים על הנשמה°, על נשמת־הכלל° ועל נשמת הפרט, המרחיבים את מהותה, מעצמים את הויתה, ומעלים אותה למרומי האושר° הנצחי° [עפ"י ע"ר א קנח].
ברכה - הברכה היסודית של העולם - ההתעלות° התדירית של דעת־ד'°, בגדלה°, ביפעתה° ובטהרתה° [ע"ר א נ].
ע"ע מתברך. ע' ברוך.

ברכה - ◊ הזכרת השם° היא היסוד הפנימי השרשי של הברכה, והמלכות° היא מהותה העצמית הממשית [א"ל קיט].

ברכה לעומת הודאה - ע' בנספחות, מדור מחקרים.

"ברכה לצורך" - ◊ ההופעות° העליונות°, המופעות בנשמתנו מעולמי התעלומה, תפקידן הוא לרומם בנו את התוכן המהותי של כל עצמות חיינו אל רום הנצח°, אל ההוד° האלהי הנשגב ברוממות קדשו. ואם יופיעו המון הארות°, ורכוז לא יהיה להם בעצמיות מהות החיים שלנו, הרי הן לנו כאבודות. על כן אין לנו רשות לברך ברכה כי אם לצורך, וברכה שאינה צריכה, ומה גם ברכה לבטלה, הרי היא לנו נשיאת עון וחלול שם שמים. הבהקת האורה הרוחנית מתגברת היא בתעצומתה על ידי הברכה, מתאדרת היא ההארה הרוחנית בנשמתנו מעולם הנעלם, בא לידי גלוי ע"י בטוי הברכה המון רב של מחשבות רוממות וציורים נאדרים בקודש. ומתי הם לברכה באמת - בזמן שיש להם רכוז בנטית החיים שלנו במהלך קדשם. ברכה לצורך - צורך גבוה וצורך הדיוט [ע"ר א לא].
ברכה שיצאה מפינו והשיגה את הרכוז בחיי המפעל ובהכרה המפורשה [עפ"י שם].

ברכת ד' - החיים המלאים צדק° ע"פ תכונתם ואופיים [ע"א ב ט ער].

ברכת ד' - "לברך את שמך" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

ברכת הדיוט הצריכה לגבוה - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"בשם אלהינו נדגול" - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, דוגלים בשם ד'.

"בשם כל ישראל" - ע"ע ישראל, "שם כל ישראל".

בת - תיאור המין הנקבי שבכל נושא, ביחש להערך של המוליד והמחדש אותו, או המוציאו עכ"פ אל הפועל הגמור, כלומר ביחש ההורים האב° או האם°, או ביחש להנושא המיני הזכרי, שגם הוא מיוחש אל ההורים כלומר הבן° [ר"מ קמ].

בת - מלת תואר, המדה [ר"מ קמ].

  1. ע' אור החיים בראשית א כז. ""ויברא אלהים את האדם בצלמו". כי ברא האדם בב' צלמים, הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה אשר לא מבני ישראל המה, ועליהם אמר "בצלמו" פירוש: של הנברא; והב' הם בחינת המאושרים, עם ישראל נחלת שדי, כנגד אלו אמר "בצלם אלהים בראו", הרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים ב' צלמים צלם הניכר וצלם אלהים רוחני נעלם, והבן".
  2. ע"ע הערת הרצי"ה אג' א עמ' שפה-שפו, לעמ' שיט.
  3. הטעות שיש במהותיות עצמותית, והתגברות החפץ לאשתאבה בגופא דמלכא - ע' לקוטי תורה לרש"ז, שיר השירים א. "והנה כלה יש בו ב' פירושים. הא' לשון כליון וכו', והב' מלשון כלתה נפשי והיינו תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו ית'".
  4. ע"ע פנק' א תכד סי' מח.
  5. הדבקות־האלהית, הבאה מתוך האמונה־השלמה - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, "טביעות עין".
  6. יסוד הבטחון - הוא לא שהאדם בטוח שמה שהוא דורש ימלא ד', כי אפשר שמה שהוא חושב, שהוא הטוב, הוא ההפך מהאמת. אלא שהוא בטוח בחסד עליון וכו' - ע"ע ע"א ג א מג. צבי לצדיק לרי"מ חרל"פ פרק ד.
    להבחנת מדרגות הבטחון השונות ע' ע"א שם שם מו, ובע"א ב ט קעג. ובקבצ' ב עמ' יח סי' טז: "שיטת הלאומיות שאומרים וכו' שאין להשתמש בבטחון לענין לאומי".
    אדם הנברא בצלם־אלהים הוא תמצית כל ואחוד הכל, ומצד הכל הלא אין אבוד ולא הירוס - ע"ע ע"ר א שלב (א"ק ב תקג). ע"ע ע"ר א קעג ד"ה וטעונה "לא אבדת ציורים ורשומים פרטיים הוא הענין של מלוי הקדש, אלא הרמתם העשירה עם כל רכוש ציוריהם לרום מעלות הקדש". ושם שם א ד"ה אני, שם שם רטז ד"ה ד' צבאות, שם שם מט ד"ה וצור חבלי, ושם שם רכב ד"ה דעו. ובע"ר ב סב ד"ה דרשתי שם שם סג ד"ה הביטו, שם שם קנז ד"ה חלק, ושם שם רנה.
    תכלית הבטחון - האסונות, הנכונים לבא על בני אדם, באופן כזה שאין הזהירות האנושית יכולה להגן הרי הם סרים מן הבוטח - ע"ע שם בע"א ג ב קצב, ובמשפט כהן עמ' שכז־ח, שנט. ובעזרת כהן עמ' קמא. ע"א א א קא "גם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו". ושם ח"ב ט קכ "הבטחון הוא מוגדר כשנשלים את חק ההשתדלות במה שהוא בידינו, ובמה שאין יכולת שלנו מגיע(ה) לזה, שם הוא מקום הבטחון. כי במקום שהיכולת מתגלה חלילה להשתמש בבטחון, שאין זה בטחון כ"א הוללות ומסה כלפי מעלה". ע"ע שם שם כג, ושם ג ב קצו. ע"ע רמב"ם, פיהמ"ש פסחים נו., עקדה שער כו, בראשית דף רכא.־רכו:, וברבנו בחיי עה"ת, שמות יג יח. ובבאור הגר"א על משלי יד טז, (מהד' פיליפ) עמ' 173 ד"ה וכסיל מתעבר ובוטח "הכסיל עובר במקום שיש לטעות או במקום סכנה ובוטח בה' שלא יבא לידי רע, והוא בטחון הכסילים כי מי מכריח אותו לילך במקום סכנה". (אך ע' שם ג ה, עמ' 49 50 ובהערה 24 שם וצ"ע, ואולי י"ל עפ"י דבריו שם טז כ, עמ' 197, בחלוק בין עוה"ז ועוה"ב, ותורה ותפילה. מ"מ, אין שיטה זו עולה בקנה אחד עם שיטת האמונות ודעות לרס"ג י טו שאומר על מי שאומר שבטוח בד' על עניני עוה"ז בלא השתדלות, שהיא דעה זרה, דא"כ יאמר ג"כ על עניני עוה"ב, ומה תכלית התוהמ"צ. ואמנם, כבר נחלקו בענין זה אבות העולם ראשונים ואחרונים. וע' באלפי מנשה, ח"א, פרק צח. ובמערכתו של ר"ש מאלצאן, אבן שלמה, ליקוטים בסוף הספר דף סט.־עא. ואא"ל על פיהם). ע"ע אבן ישראל ח"ג, בהקדמה.
  7. ברכות ו:.
  8. בש"ק, קובץ א קט: "התבסמות העולם ע"י כל המשך הדורות, ע"י ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל וע"י נסיונות הזמנים, התגדלות היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאע"פ שלא נגמרה עדיין טהרתו, מ"מ חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי". ושם שצד: "העולם בהתבסמותו הולך הוא ומתעלה בתוכיותו. האדם מוצא את חפצו, הולך וטוב בערכו הפנימי".
  9. הזכיר הרב מרדכי גלובמן בנ"א ה עמ' 22 מדברי אבן עזרא, בראשית א א "רובי ממפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין וכן "אם בריאה יברא ה'". והנה שכחו "ויברא אלהים את התנינים" ושלש בפסוק אחד "ויברא אלהים את האדם". ו"ברא חשך" שהוא הפך האור שהוא יש. ויש דקדוק המלה ברא לשני טעמים: זה האחד, והשני "לא ברה אתם לחם". וזה השני ה"א תחת אלף כי כמוהו "להברות את דוד" כי הוא מהבנין הכבד הנוסף ואם היה באל"ף היה כמו "להבריאכם" ומצאנו מהבנין הכבד "ובראת לך". ואיננו כמו "ברו לכם איש" רק כמו "וברא אתהן". וטעמו לגזור ולשום גבול נגזר והמשכיל יבין". והביא את האברבנאל בראש אמנה ש"ברא" הונח בהנחה ראשונה יש מאין, ומזה הושאל על כל בריאה ניסית או נשגבה היוצאת מגדר הטבע. אמנם גם פירושי ראשונים אלו לא יעמודו במבחן דברי האדרת אליהו, בראשית א א, ד"ה ברא "הבינו כל מפרשי הדת שמורה על דבר מחודש יש מאין. אבל מה יאמרו "ויברא אלהים התנינים הגדולים" וכן "ויברא אלהים את האדם בצלמו" וכן מה שתקנו קדמונינו בכל ברכת הנהנין "בורא פרי האדמה", "בורא פרי העץ", ונשאר כללם הידוע מעל". על כן פירש הגר"א שם "מלת בריאה הונח להורות על חידוש העצם אשר אין בכח הנבראים אפי' כולם חכמים ונבונים לחדשו... וכן תיקנו "בורא פרי" כי אינו בכח כל הנבראים לחדשו בעבור שהוא עצם פועל ה'". "ברא הוא עצם הדבר ואפילו יש מיש". ובמטפחת ספרים ליעב"ץ, פרק ח ד "לשון בריאה מורה על יש מיש על דרך האמת. ויתכן גם בריאה אין מיש" וכו' עש"ע שהאריך, (ע"ע ע"ט לב ד"ה לא). וע' בדרך חיים למהר"ל, רי ושם שכא "לשון בריאה נאמר על הצורה הנבדלת האלקית שדבק בנבראים, וזה כי האדם כתיב בפי' בצלם אלקים עשה את האדם, שתדע מזה כי דבק בצורת האדם ענין אלקי, וכן בשמים וארץ שהם כלל העולם, אין ספק שדבק בהם ענין אלקי ולכך כתיב לשון בריאה. וכן התנינים הגדולים שהכתוב מפרש שהם תנינים גדולים, ולפי גדלם עד שהם בריאה נפלאה דבק בהם ענין האלקי נאמר אצלם לשון בריאה. כי כל הנבראים יש בהם דבר זה כמו שיתבאר רק התורה הזכירה לשון בריאה באלו שלשה, כי באלו שלשה מפורסם ונראה לגמרי לעין ובשאר דברים אינו נראה". והרש"ט גפן, בממדים, הנבואה והאדמתנות, תורת הנבואה הטהורה, מאמר שני, עיון בנבואה ובמופתים, פרק יג הגדיר בריאה: "יציאת היש ממה שאיננו נופל תחת הציור באופן בלתי מובן ובלתי מושג לא לשכל ולא לחוש ומבלעדי כל הכרח". עע"ש פרק יד. ושם, מעשה בראשית והאדמתנות, סוף דבר, א, הגדיר: "הבריאה הוא השתכללות צורות הזמן והמקום על פי כוח נסתר ונעלם, בדעת האדם והכרתו". עע"ש הערה 11. ובקסת הסופר לר"א מרקוס, בראשית א א "ברא - הוציא יש מאין שלא כפי טבע הנברא", עע"ש עמ' ב-ד בהרחבת דברים נפלאה. ע"ע מנֹפת צוף, למו"ר הרב יהונתן שמחה בלס, ח"ב עמ' 825 "המונח "ברא" ראוי להמצאת מציאות ראשונית שלאחר מכן נותרה כבררת מחדל". כדרכו של הרב ברב דבריו, על פי הסברו בסוגיה יעלו כל הפירושים בקנה אחד.
  10. רקאנאטי עה"ת עקב: "הברכה היא אצילות תוספת המשכה מאפיסת המחשבה שהיא מקור החיים". ובשל"ה עה"ת, וזאת הברכה, תורה אור, ד"ה וכבר כתבתי: "ענין ברכה הוא התפשטות בשפע רב תמיד נצחי".