"טוב ומיטיב" - ה"טוב" נקודת הטוב האידיאלית הפנימית, הטוב האוביקטיבי. "מיטיב" הוא ביחש לאחרים, שכבר יש עם מה להיטיב. ה"טוב", אינו מוכרח שיהיו מוטבים, מקבלים, במציאות - אלא ממציאות "מיטיב" [עפ"י צ"צ כג]. מיטיב הוא סוביקטיבי°- מצד התגלות הטבתו לאחרים, והיא ההכרה התחתונה, השניה; ולמעלה ממנה ההכרה העליונה הראשונה שהוא הטוב בעצמו, לא רק בהתיחסות הפעלה לאחרים [א"ל קכח]. "טמיר"(1) - "טמיר ונעלם" - חבוי וגנוז בחביון־עז° ונעלם בחוזק הראותו [ע"ר א קצג]. ע' במדור זה, "ההוא טמיר ונעלם".
טמיר - בסדצ"נפ"ב דף כג ע"ג (במהדורת שערי זהר): ""הוא" מאן דלא אזדמן לעינא וזהו טמיר". ובביאור הגר"א שם פ"ד, דף כח ע"ב "טמיר בעצמו ואף ע"י אחר". ע"ע נפה"ח שער ב פרק יז "שרש הנשמה היא נשמתא לנשמתא הנזכר בזהר, ונקראת "חיה". וכו' כשמדבק מחשבתו לחשב איזה ענין פרטי, הוא בחי' נשמה וכו'. ואז המחשבה מושגת עכ"פ להאדם עצמו המחשב אבל שורש מקור מוצא כללית כח המחשבה הוא טמיר ונעלם לגמרי שאינו מושג גם להאדם עצמו מאין תמצא. והוא בחי' שורש נשמתו". ונעלם בחוזק הראותו - עפ"י לשון המורה נבוכים, ח"א פנ"ט.