קץ - ענינו - גבול של השלמות שצריכים ישראל להגיע אליו, <ע"י זכותם במעשה, או ע"י כח סבילת עול הגלות°, וזהו הגבול שיבא אחרי שיעברו את הים הזועף של הגלות> [מ"ש קטו־ז]. ע' במדור זה, "בקש יעקב לגלות את הקץ". ר' שם, "דחיקת הקץ". "קץ הימים" לעומת "קץ הימין"(1) - כל ענין דרושות לו סיבות° המסבבות את התכלית, והסיבות אינן תכלית אבל כל זמן שיש עוד צורך לאיזה אמצעי שיבא, עוד לא בא זמן התכלית, ואחרי עבור כל האמצעים כולם אז כבר התכלית מזומנת. והנה לכל הדברים הטבעיים עיקר האמצעי לסיבתם התכליתית הוא זמן, שכל דבר יעשה בזמן והדרגה, והזמן עצמו יורגש ע"י עבור האמצעיים זה אחר זה עד שיגיע למטרת התכלית. וכשהדבר בא אל מטרת התכלית אין הזמן מורגש, כי הדבר בא לכלל עמידה על מצב אחד בלא חילוף ושינוי, ובאין שינוי אין זמן וצורך זמן. ע"כ השלמת האמצעיים שיובילו אל התכלית זה נקרא קץ הימים, וקץ הימין נקרא התחלת עצם התכלית בעצמה [מ"ש רמו]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מדת הימים. ושם, ימים. קץ הימין - הזמן האחרון, שיביא עמו את אור°הגאולה°, ואורו־של־משיח° יגלה בעולם. קץ הימין°, כלומר אחרית כל הדברים אשר קדמו לאותו הפרק בתור מכשירים לו ומובילים אליו [ע"ר א נו]. התכלית האחרונה של העולם כולו על מה בראו השי"ת°[מ"ש רמה]. "קץ מגולה"(2) - אחרית הגלות° וראשית המשיח° לעמנו ולעולמנו [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל) תקו]. "קץ המגולה" - מועד קץ המגולה - מועד שיבת ישראל לארץ־ישראל° להחיותה בבנין מעשי, "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", שתכונתו היא קיבוץ החתום וסתום "דליבא לפומא לא גלי[א]"°, תוכן קץ החתום, עם הגלוי של עבודה גשמית מורגשת מכל המון עובד [א' צ (ע"ט קיח)].