ש

"שבירת הכלים ותקונם"(1) - ◊ כל מקום שיש רעיון°, רגש, מחשבה ורצון, כל מקום שיש חיים אציליים° רוחניים°, מולך אור־אלהי°, מושל, כובש, מתנוצץ, מתהדר, מהדר° ומפאר°, מחיה, מרומם, הכל מתוך הבהירות של אור ההויה. מולך - ומת°. הממלכה קצובה, כל זמן שהיא באה מתוך העולם, מתוך ההויה. לפעמים מתגבר האור°, רוצה החפץ באור יותר עדין, יותר פנימי°, יותר אמת שהוא לעצמו, יותר עזיז° בתוכן תוכיותו, מופיע האור על הכלי°, המחשבה על ההויה, אין המעמד יכול להתקיים, אין התוכן הולם. משתברים הכלים, מתים המלכים, מתים האלים, נשמתם מסתלקת מרקיעה לשחקים, הגופים יורדים לעלמא דפרודא, ההויה מתיצבת ערומה, בודדה קרועה, פזורה. בקרבה כנוס, גנוז וטמיר, חשק עולמים לאור עליון, חסד° עולמים הניח בכלים הנשברים את אורו, את ניצוצותיו, בכל תנועה, בכל תוכן חיים, בכל מהות יש, יש נצוץ. נצוץ של נצוץ, דק ודק מכל דק. האור הפנימי, אור אלהים עליון, בונה ומיסד מקבץ נפזרים, מתקן° עולמי עד, מסדר ומחבר. מתגלה מלכות° עולמים, מאור־אין־סוף° שבתוכיות הנשמה, מאלהים אל העולם, אור חדש נולד, אור זיו° הדר פני אל [א"ק ד ת־תא (א"ה 9־1098)].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, "שבירת הכלים".

"שבעת ימי הבנין"(2) - ערכים נעלים מודדים° מדות° נשאות, להחיות בהן כל חי ולשכלל בהם כל יקום [ע"ר א צה].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שבעת ימי בראשית.

שבת - נקראת כלה(3) - מצד ההשגה במקומה° בקבלתה מהעליונים, מצד יחוסה לת"ת°. נקראת מלכה - מצד העם, דהינו השגת הנבראים [ע"ר ב כא].

שבת הגדול(4) - ימות־המשיח°, יום־שכולו־ארוך°, התיקון° העולמי בפרטיו וענפיו [א"א 157].

שדה חקל תפוחין(5) - המלכות° [מ"ר 436].

שור - (שור דקליפה°) השור הנגח - הרשעה° שביסוד הרע° והפרא שביש, בין בגופניות העצמית, בין בעולם ומלואו [עפ"י א"ק ב תצה־ו].
שכרון של שקיקת הרשעה, ההיזק והחבלנות [קובץ ה נה].
ע' במדור זה, חושך. ושם, חמור, (חמור דקליפה). ושם, כלב, (כלב דקליפה).

שושנה העליונה(6) - כנסת־ישראל° [קובץ ה קסד].
שושנה עליונה, חבצלת השרון - הנקודה העליונה°, נקודת האמונה°, אמונת־אומן° העליונה, המחיה את כל האמונות כולן, הנקודה הגורלית של כל האדם וכל היצור שבה ספיגת כל החיים כולם, כל הזיו° והזוהר° שבעולם, כל השלום° והאושר° שבעולם, כל החיל° והחוסן° שבעולם, שיסודה גנוז בישראל° [עפ"י א"א 133].
שושנה היפה - התכונה החיה שביסוד הנשמה°, המריחה ביראת־ד'° המרוממה מכל הגה ושרעף, המתגלה בצבעים° רבים ע"י הצדדים המרובבים הנכנסים בחוג הדיבור [עפ"י ע"א ד ט צ].
שושנה עליונה - עצמיות קדושת הנשמה הפנימית [עפ"י קבצ' א קעז].
הרעיון האלהי אשר באדם, החפץ להתקרב אל קונו, המתעורר וחי בתוכו [א"ק ג צט].
"שושנה עליונה" - הפנימיות° הכללית° העליונה° של הדבקות° ומסירות־הנפש° הישראלית [עפ"י ע"ר ב תלה].
"שושנה עליונה" - המשיחיות°, המגמה° היסודית של נשמת־ישראל°, סגולת־ישראל°, סגולת האומה°. מלכות־שמים° ומלכות־ארץ° בחטיבה° אחת, האידיאל° החברותי והאידיאל הרוחני° המרומם הגדול° מעל כל חיי חברה וקיבוץ, החובק במתי שחקים בגדלו ותעצומות הפשטתו, המלא הוד° נצח° נצחים, בהתאחדם והתמזגם יחד [עפ"י א"ק ב תקסב].
ע"ע שכינת האומה.

שכינה(7) - עליית השכינה התדירית(8) - עלית רצון האדם, עד כדי תפיסת מקומו° הנועד לו ברצון־ההויה° [א"ק ב תקסה].
ע' במדור זה, שכינה, התעלות השכינה.

שכינה - תקון השכינה(9) - שכלול פנימיות ההויה ע"י עליית רוח האדם, הטבוע בחותמו של הרצון האלהי בעולמו [עפ"י קובץ א תקטז].
התיקון הכללי של השכינה - (השלמת) אור־ד'־בעולם° שיהיה בתכלית השלמות [א"ש יד ד].
ע' במדור זה, תקון השכינה, 'האבות תקנו את השכינה'.

שכינה(7) - הזיו° האלהי° [א"ק ג כ].
ההופעה° האלהית הבאה להחיות אותנו ולרוממנו בערך° הזיו המתנוצץ מברק° היפעה° המתגלה על כל המון הברואים, היצורים והנעשים, בכל הקצבת מהותיותם, השוכן עליהם ושומר את צביונם. היסוד העולמי, המקבל אל תוכו את כל עדנת ברכת° שמים°, להשכין בעולמים° את האור° של נשמת אלהים־חיים° [עפ"י ע"ר א יג].
האור־הגדול־האלהי° המופיע בכללות המציאות, המחיה את כל המעשים והברואים ומוביל אותם למטרה עליונה גדולה ואדירה שראוי לשמח עליה עד מאד "כי שמחתני ד' בפעלך". כח החיים הכללי השופע בחסד אל בכל המציאות כולה. הזוהר האלהי המלא חיים וחדוה°. זוהר החדוה האלהית המלאה את כלל הבריאה. ההארה האלהית שאנו משיגים בכלל המציאות [עפ"י ע"א ג ב צט].
האידיאליות° המהותית [א' יז].
הכל° [א"ק ב תז].
ההוד° האלהי הזורח° בכלל המציאות. הזוהר° האלהי הכללי שהוא הולך ומחיה (ב)אורה של שמחה° ושפעת החיים את כלל המציאות [ע"א ג ב צט].
אור השכינה - אור־ד'־בעולמו°, נשמת־העולמים°, הוד° האידיאליות האלהית החיה בכל [א"ק ב שסח].
רוח־אלהים־חיים°, הופעתה° של הקדושה° המסמנת גבולים°, זמנים ומקומות, מעשים ומחשבות, שאיפות ורצונות מוגבלים°, אשר בתוכם מתפלש° האור־האלהי°, הנעלה מכל הגבלה° [ע"ר א קצג].
האורה־האלהית° העולמית בכל ענפיה [א"ק ג ז].
אור־ד'־בעולם [א"ש יד ד].
תוכן החיים של כל העולמים° כולם [א"ש ח ה].
אור שכינת אל - גלגלי אורים עולמיים [א"ק ב תפז].
◊ השכינה באורה כוללת כל ממש, מאור העליון הזורח° ממעל כל העולמים, וכל אשר בהם [עפ"י ע"א ד ט לב].
אור השכינה בכל היקום - עדן° החיים השמימיים°, המתפלשים בכל פנה וזוית שבחיים, הרוחניים° והחמריים° [עפ"י א"ק א פג].
שכינת־ד' וכבודו° - מרכז הטוב־הכללי° [ע"א ג ב פא].
אצילות השכינה - מלכות־שמים° העשירה המתפשטת, הנשמה האלהית של כל העולמים כולם [עפ"י א' צח].
השכינה(10) - כנסת־ישראל° [קבצ' ב קכב].
החפץ האלהי הנעוץ בתכן טבע עצמותה של הנשמה הלאומית [מ"ר 282].
הזרם החי של הופעת אלהים הזורם בנשמת־האומה° כולה [עפ"י א' סג].
החפץ העז והטהור° של האידיאלים האלהיים°, היוצאים אל הפועל במהלך הסטורי חי, קיים ומתמיד, המתגלה° באומה [עפ"י ע"ה קלח].
האורה־האלהית° המפולשת באוצר הכלל°, העז האלהי המרהיב השורה באומה בכללה – המתבלט על ידי מלוי כחו האלהי בכל רגשות לבבה, בנטיותיה הפוליטיות בקוממיותה הפנימית ובהתפשטותה הגיאוגרפית – המתעלה מאליו בתמצית המוסר הפנימי. האורה האלהית המוחשת בכל עז חיי הלאומיות הכללית בכל נכסיה המוחשיים והרוחניים בבליטה חריפה המרוממת את הרוח וממלאתו חיים [עפ"י א' קיא].
האורה־האלהית° הטבועה בקרב כלל האומה כולה [ע"א ד ו סג].
הנשמה האלהית השורה בקרב ישראל(11) [עפ"י ע"א ד ה ע].
האלקות השוכנת בתוכנו [שי' ב 325].
כלל־ישראל, כלליות נשמת ישראל, הענין־האלהי° המתגלה בישראל, בכלליות מדרגתו. הנשמה הלאומית שמתגלה בגוף הלאומי [שי' ב 341].
מגמה° אלהית עצמית השרויה בתוך החטיבה° האלהית שבקיבוץ הישראלי [עפ"י א' קמד].
הנשמה הלאומית של כנסת־ישראל° השואפת אל הטוב° היותר נשגב ונעלה, לפעול בחיים לפי הערך היותר מרומם ואלהי [עפ"י ע"א ג ב רל].
המגמה° האלהית של העתיד המכוסה, שראשי האבות° הנם שותליו ומסבביו בעצת־ד'° [שם ד ה מז].
כח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם של הדורות הראשונים המסופרים בתורה בנביאים ובכתובים [עפ"י א' יג-יד].
שכינת אל חי - נשמת אל° חי־העולמים° החיה בישראל°, שוכנת בסגולתו° הלאומית, ההיסטורית, הגזעית והאישית, ובציון° אוה למושב לו, ומירושלים° לא זזה מעולם. נשמת אלהים־חיים זאת, אשר בכל מלא העולמים היא חיה ומעודדת, מאירה ומשעשעת°, נוזלת פלגים של חיי־עולם° בכל רוח° ונשמה, מטהרת° ומקדשת את כל היקום, מפתחת אותו הלוך ופתח, מרוממת אותו מכל שפלות, נותנת עוז־שירה ורוממות־קודש במלא עולם [עפ"י מ"ר 298].
אור השכינה - כנסת־ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה [א' קמ].
שכינתא דכנס"י - קן־דיליה°, <מקור מוצאו, מחצב גופו, נפשו°, רוחו ונשמתו, (של איש ישראל)> [ע"ר א שיז].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהות עולמית. ע' במדור זה, מלכות. ע"ע רוח הקודש של כנס"י.

שכינה - "גלות השכינה"(12) - כשאין החפץ העז° והטהור° של האידיאלים° האלהיים°, והוצאתם אל הפועל במהלך הסטורי חי, קיים ומתמיד, מתגלה° באומה° [ע"ה קלח].
השכינה ירדה עם ישראל לגלות ושרתה בתוכם, והתענתה באשר התענו הם - האור האלהי, שהוא נשמת־האומה° השרשית, במעמדו הגלוי מחוץ לכלי המעשה המחזיקים אותו, שהאיר בתעופת נוגה° בכנסת־ישראל° כל ימי הגלות° בהם נשבר לגמרי הכלי - הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל, (הנטיה,) שהיא לבושה החיצון (הכלי) של הנטיה הרוחנית שלה; והאור - הנטיה הרוחנית של כנסת ישראל, אורה ונשמתה של הנטיה הלאומית, בצורתו המופשטת, ובפניה עצומה אך כלפי מעלה, שמש באומה רק לדאגה כללית איך להחזיק את הלאומיות הרוחנית הטהורה. לא הרחיבה הנשמה את מאוייה, אבל קבעה אותם במושג יראת־אלהים°, אמונתו°, וזהירות התורה° והמצות° מצד שהם פקודי ד', "כצפור נודדת מקנה" [עפ"י א' קנח].
ע' במדור זה, שכינה, (חזרת השכינה).

שכינה - גרוש שכינה מהתחתונים - נטילת היסוד הבריא של תקומת אור התורה בעולם החיים והמעשה [עפ"י קובץ ז לו].

שכינה - התעלות השכינה - התכלית הנוראה והנשגבה, התעלות כל הדברים והחזרת הרע לטוב, דמלכות־סלקא־עד־א"ס°, ואור־הלבנה° כאור־החמה° [עפ"י ה' קה].
ע' במדור זה, שכינה, עליית השכינה התדירית.

שכינה - זיו שכינת אל - ע"ע זיו אור אלהים, זיו שכינת אל.

שכינה - (חזרת השכינה)(13) - האורה־האלהית° הכללית בשיבתה וכינונה באומה במובן צבורי גדול [עפ"י מ"ר 284 (ח"ה קב)].
ע' במדור זה, שכינה, "גלות השכינה".

"שכינתא לא שריא באתר פגים"(14) - באותם חיים שפגימה רוחנית שוכנת, אין הזיו° האלהי מתגלה כל עיקר [א"ק ג כ].

"שכינתא נפלת לעפרא"(15) - נפגמה נשמת־האומה°, המאויים העליונים והקדושים שהם יסודות כל קיומה, הלכו הלך וחסר, הלך ועומם, עד אשר נחשכו מאורותיה. החפץ האלהי שבעמקי נשמתה נשאר טמון וגנוז, ירד עד הדיוטא התחתונה, עד אפיסת הערך° הממשי בחיים וברעיון° [מ"ר 282 (ח"ה ק)].
◊ נפילת השכינה מובלטת בהשפלת הציור° של האלהות° המצוייר בלבו של אדם, ואי אפשר להיות מהות האלהות המושגת מצויירת בגוונין נהירין כ"א ברוממות קרנם־של־ישראל° [פנ' קכט].

שכינה עליונה(16) - אוצר הנועם°, רחובות הנהר, מקור התורה° בכל נועמה [א"ק ב תקט].
הנועם האלהי הפנימי החי בנשמתנו, היוקר הפנימי של כנסת־ישראל°, הנקודה האלהית העליונה, מכון השלמות העליונה [עפ"י ע"א ד ט קלד, וההגדרה הקודמת].
האידיאה־האלהית° [א' קיב].
ע' במדור זה, תבונה.

"שכל מקודש"(17) - אומן°, החופש°, אב° האמונה־העליונה°, שהוא יסוד החכמה° הקדומה, שמכוחו האמונה נאצלת [עפ"י א"א 128, 17].

שם הדורש(18) - כשהגלויים מתגלים רק בהברות אותיות נשמעות מילוליות ולא נכתבות [כת"י הרד"ך].

שם הכותב(18) - הרהור°, המחשבות בקולות האותיות במוחין ובציורי האותיות [כת"י הרד"ך].

"שם כל ישראל" - ע' במדור זה, ישראל.

שם ע"ב - ◊ יסוד החסד° [אג' ג רז].
רז התכללות החסדים עם הגבורות° בראשית התעלומה העליונה° <סוד האותיות הם ע"ב: ג' אותיות מילוי של כל אות מכ"ב־אותיות של א"ב הרי ס"ו, וה' אותיות מנצפ"ך עה"כ הרי ע"ב> [שם].

◊שמות - (מילוי השמות):
שם ע"ב - (שם במילוי ע"ב, יו"ד ה"י וי"ו ה"י) - עולם העקודים° שהוא עולם הדבור. והם ע"ס שיצאו מפיו של א"ק°. (כלומר,) העולם העליון היחודי, המחשבה העליונה היא בלתי הסתכלותית, (אך) הוא נשמע בהגיון הדבור הוא עולם הדבור ההגיוני, המחשבתי - יוצא מפיו [פ"ה שסח-ט].
שם ס"ג - (שם במילוי ס"ג, יו"ד ה"י וא"ו ה"י) - עולם הנקודים° שהוא עולם הראיה יוצא מן העינים של א"ק°. (כלומר,) העולם התחתון, הוא כבר ניתן להסתכלות שכלית, ענינו הראיה - יוצא מן העינים [פ"ה שסח].
שם מ"ה - עולם הברודים° שהוא עולם־התיקון°, יוצא ממצחו של א"ק° [עפ"י פ"ה שסח].
מ"ה - (שם במילוי מ"ה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א)(19) - תפארת° עולם, העולם האידיאלי, הטוב°, השופע ומשפיע ומאיר לעולם העשיה [פ"ה תמ].
ב"ן - (שם במילוי ב"ן, יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה)(20) - עולם העשיה, מלכות עולם התחתון, המקבל. הבת, המלכות° [פ"ה תמ].

◊
"שמחה בצפרא ורננה ברמשא"(21) - ההשכלה הכללית באור החכמה מרהבת את הנפש מצד עצמה, ומוצאים את ההארה הרוחנית בעצמם של דברים, בלא התעוררות חיצונית. אבל הפרטים הם מיגעים מצד עצמם, לא בנקל נראים בהם גווני האורה המקושרים בם. על ידי הקול ברינה של תורה מתעוררת הכונה וההרגשה הפנימית, והמאור הכללי מאיר דרך צינורות הנשמה על הפרטיות, ומתעלה הנשמה בקשר עליון להרגיש את האור כי טוב בהם, כמו בההופעות הכלליות. וזהו ההבדל שבין יום° ללילה°, שהיום מיוחד הוא להסתכלות כללית, "מחדדן שמעתיך - דיממא נינהו", והלילה להתבוננות פרטיות בפרטים הדקים ונפרדים. "דת מקרא ביום, ודת משנה בלילה". והשמחה המתעוררת בעצמה, בלא הרמת קול, היא בצפרא, באור הכללי, והרננה בהתעוררות המביאה לסקור את הפנים זהו ברמשא. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות [קבצ' ב קח־ט].

שמיטה - "עלמא דשמיטה"(22) - הקודש° האישי והמעשי שהחק° והמשפט° הוא יסוד חייו והשלמתו [מ"ר 282 (ח"ה צט־ק)].
עלמא דשמיטה עלמא תתאה - ההופעה האלהית האישית [מ"ר 283 (ח"ה קא)].
ע' במדור זה, יובל, "עלמא דיובלא".

שמיעה, ראיה, ריח וטעם - ע' במדור זה, חושים עליונים.

שעור קומה(23) - ההתגלות° הכללית, בהארת הכוחות הפרטיים המאירים בה לאין קץ, בכלל° אחד מופלא באחדותו [עפ"י ע"ר א ריט].
שעור הקומה השלמה - הרוחניות° העליונה° [שם קלא].
ע"ע קימה.

שער - ע"ע אידיאלים, האידיאלים האלהיים.
שער - "שערי אורה°" - זרמת חיי קודש° וטוהר°, לשד טללי־אורות° [א"ק ב שכט].

"שער החמשים"(24) - האידיאל של האמונה°, אמונת העתיד, "אהיה אשר אהיה"°, שהשפעתו נותנת חיים עליונים לכל השערים° כולם ומכניעה את קליפת° הכפירה° חסרת האידיאל מפני קדושת° האמונה הקשורה באידיאל נצחי, "כי עמך מקור־חיים°" [עפ"י א' קכח].
ע' במדור זה, חמשים שערי בינה. ושם, מ"ט שערי בינה.

"שער החמשים איננו במציאות בקליפה°"(25) - אין מקום לאידיאל הפוך מהאידיאל של האמונה [א' קכח].

שערות(26) - שפעי° חיים עשירים ומרובים הולכים ונמשכים [עפ"י א"ק ג עד].
חזיוני קודש° [עפ"י אג' א שב].
קוים°, כדמות שערות, מלאים שפע° אור° וחיים° [א"ק ג עב].
ע' במדור זה, נימין.
"שערות הראש° והזקן°" - בגדלות° המחשבה, מצטיירת הרוחניות של החכמה־העליונה° והצדק־העליון° וכל מקוריותיהם, בכלליות, וכל מה שיש מן התורה° והחכמה° בתור ענפיהם היוצאים מהן כשערות הראש - בחכמה, והזקן - בצדק [קובץ א תשמא].
"שערות הזקן"(27) - ההופעות° היוצאות לסגל את המציאות ולשכללה, ההולכות ישר למטה בטבען [עפ"י א"ק ג עד].
"שערות הראש"(28) - המשכות השכל, תולדותיה של המחשבה המתבודדת, הפונות למעלה, דוגמת שערות הראש, שרק בהתרבותן להדחף החוצה יפנו למטה, כלומר ברוב האורה° המגמתית° המתגלה, מהמחשבה° המגמתית° העליונה°, ההויה מצטיירת בצורותיה השונות, ושפעי° חיים עשירים ומרובים הולכים ונמשכים, כעין שערות המתארכות מרום הראש [עפ"י א"ק ג עד].
ע' במדור זה, "גלגלתא ושערותיה".
שערות - קצות שערות הראש והזקן - מותרי־מוחין°, סעיפי אורות° [אג' ג כב].
"שערי דז"א סביכין דא בדא" - ע' במדור זה, נימין דזעיר.

"שערי צדק"(29) - כנסת־ישראל° [פנ' מג].

שעשוע, עונג°, ושחוק - ◊ מורים שאין שיעבוד לתכלית יותר נשגבה. (מדרגת) החיים האמיתיים, כי החיים השלמים הם תכלית נמרצה [עפ"י פנק' א סב].

שעשוע עליון - השעשוע העליון(30) - הכללת אור° אורי אורים של השלמות האין סופית, שאין לה תוספת° מרוב שלמותה, עם ההשלמה הבאה מתוך החסרון. שבהתאחדות העליונה הרי זורם אור השלמות הבלתי אפשרי להתוסף מרוב תוספת עזו מיסוד עולם עולמים על אור השלמות ההולכת הלוך ואור, וזיו° עדנים° הולך ומתרבה, הולך ומתברך° [א"ק ב תמא].
שעשועים - יסוד השעשועים האלהיים במקורם - האורה־העליונה°, הקדומה לכל, שקדמה לכל יציר נברא [א"ק ג קעג].
האורה השעשועית - האורה° המקורית האידיאלית°, המפזזת ברבבות עולמי עד° מלמעלה מכל סדר, תיקון°, בנין, שכלול וחידוש° [עפ"י ר"מ קלד].
שעשועים - שם העדן° והערבות° העליונה° [ע"ר א קנב].
שעשועים - אור השעשועים העליונים - מדת ההתענגות° השירית°, העומדת ממעל לכל ערך של מטרה וכונה [עפ"י ע"ר א כג־ד].
האורה הכללית הקשורה בשאיפת הרוח הגדולה של הנשמה°, שזיו° הבהירות של הענג־העליון־על־ד'° וטובו הוא חודר ושוטף בה תמיד, ואהבת כל היצור ורוממות כל היקום, והכללת כל ההויה, בשרש מקורה, היא התכונה המשביעה תמיד בצחצחות° את כל הוגה בה. <מתוך רבוי השטף אשר לשעשוע־עליון זה, אין שום חומר°, אין שום דבר מפריע ומנגד, ואין שום דבר שצריך כבישה°, והתגברות לעומתו, כי הכל טובל בים האורות° מלאי רווי הקודש> [עפ"י שם קפב].
ע' במדור זה, יחוד עליון. ושם, טל עליון.
"שעשועים" - "ואהי' שעשועים יום יום"(31) - השעשוע העליון של האידיאל של התורה°, החותם של המגמה° האחרונה של חפץ הטוב הגנוז, שהוא קשור במרום התוכן של פרשת כל ההויה כולה מראש ועד סוף. הכללות כולה של כל ההויה, ומגמתו התכליתית של חפץ העדין והקדוש העליון האלהי, שהוא מאד נעלה גם מכל ערכי הכללות כולם, (ש)הוא היסוד להארת זיוה של תורה [ע"א ד ט קיז].
ערך התורה הגדול הרבה מערך הבריאה כולה, מצד עצם שלמותה מצד עצמה, מצד עיקר מעלתה (כ)צורה° נבחרת העומדת בפ"ע כלולה בהדרה°, כוללת השלמות של הבריאה ויותר. המדרגה האמיתית היותר עליונה של התורה [עפ"י מ"ש צב].
מדרגת התורה שהיא ענין נשגב מכל פירוד העולמות. דעת° המלך° עצמו ב"ה [עפ"י מא"ה ב רמב].
ע' במדור תורה, "אמון". ובמדור זה, קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא וכו'.

"שעתא דמיכלא, שהיא שעתא דקרבא"(32) - עת אשר מתנגשים כחות החיים הרוחניים עם הכחות הבהמיים, בהתגלות פעולותיהם [א"ק ג רצ].

"'שראשי נמלא טל°'(33) - מאי נמלא טל, אלא קוב"ה יאמר לשכינתא בהגלות אור קץ ישועה דלא תימא דעאילנא בישובא מיומא דחרב בי מקדשא הא סימנא אית לך שראשי נמלא טל" - יודעת היא כנסת־ישראל° בידיעה פנימית ברורה, ומקובלת היא בקבלה של מסורת איתנה, המובעת מכל צדדי הווייתה, ומכל העולמים כולם הנוגעים בה בכל מין מגע (- קוב"ה יאמר לשכינתא), שכל מה שהעולם והאנושיות מתקדמים, מעת אשר נפל נזרה, משעה שחרב בית קדשה ונוטל כבוד° מבית־חייה°, איננו כי אם התקדמות חיצונית טכנית, דבר שאין לו באמת עמדה, ולא יגיע את החיים ואת המציאות הרחבה לתכלית הווייתה. (- דלא תימא דעאילנא בישובא מיומא דחרב בי מקדשא). הא סימנא אית לך, שראשי נמלא טל - אותו הזוהר° הפנימי, אותם החיים שהם מגמת הכל, שכל היש חי בו בנשמתו פנימה, אותו המאור האלהי של האותיות המאושרות של שם־המפורש° הפועלות והמשפיעות בתכונתן האלהית, הם במקורם הם עצורים. אותיות המילוי של השם, של שלשת האותיות המנהלות ומשפיעות מחיות ומחדשות, לא ירד מהן שפעת חיים <עד יותן צבי בארץ חיים> [עפ"י קובץ ז קמו].
ע' במדור זה, יו"ד ה"א וא"ו, דסליקו אתוון לחשבן ט"ל. ושם, טל עליון. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, רסיסי לילה.

"ששים המה מלכות"(34) - המה האורות מנר"ן "ושמונים פילגשים" הוא מצד ארמ"ע שהם בבחי' הגוף, משכא־דחויא°, ויש ג"כ לכ"א ע"ס בבחי', ומאלה יתמשך שפע קבלה להאיר גופו ונפשו לאין שיעור כפי דרגא דילי' והדרך אשר יבחר, ע"כ "עלמות" לקבל שפע ע"י המלכות ופילגשים הנ"ל ממידות ודעות בתו"ע או ח"ו להיפוך כי זלע"ז, "אין מספר" [ג"ר 112].
ע' במדור זה, "ישן שיתין נישמי טעם טעמא דמותא".

  1. ע"ע שערי גן עדן לר"י קאפיל, דף כג: דרך אמת, פתח ב, דרך ב "סוד השבירה הוא סוד הרחבת הלב מתוך השמחה שמזה בא לידי עילוף או מיתה"... "ושבירתן היא טהרתן ובית חייהם". וביונת אלם, הקדמה בענין הטהירו: "וכמו שהגרגרים כל עוד שהגרגר בקיומו אינו בא לכלל צמיחה ותיקון רק ההפסדה היא הצמיחה כך אלו הנקודות כל עוד שהיו בקיומם לא היה אפשר בתיקון הפרצופין עד שנשתברו".
  2. פרדס לרמ"ק, שער ח פרק ב.
  3. ב"ק לב:. של"ה, מסכת שבת פרק נר מצוה כט: "הנה שבת נקראת כלה ונקראת מלכה, נקראת כלה בעת שמתקדשת, ואחר כך נקראת מלכה, ביחוד העצמי עם המלך העליון כנודע להבאים בסוד ה'".
  4. ע' שפע טל חלק שפע שער ח.
  5. זוהר ח"א רכד:, פרי עץ חיים שער השבת, פרק יא. עמק המלך שער יז, פרק יד "מלכות דבריאה, הנקרא חקל תפוחין". וע' קהילות יעקב ערך חקל.
  6. שושנה, חבצלת השרון - ע' זוהר ח"א רכא., ח"ג קז. וע' הערת הרצי"ה ע"ר ב תלד־ה סי' ג.
  7. שכינה - במושגי "שכינה" יש להבחין בשני מובנים כלליים שונים: מצד המוסריות הנפשית־פנימית שבנפש האדם; ומצד זרם החיוניות האלהי הכללי שבעולם. אמנם מאחר שעניין השכינה מכוון לנקודת הקישור שבין שני ממדים אלו, יש להבחין במחלקות ההגדרות בכל הגדרה בפני עצמה בעניינה המיוחד, כיון שבכל מחלקה תתכן הגדרה מסוג הראשון וגם מהסוג השני, וגם כזו ששתי הבחינות מאוחדות בה.
  8. ע' זוהר ח"ב ר.
  9. ע' זוהר ח"א רמו:
  10. שכינה - כנסת ישראל - ע' מסכת אצילות נג. "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם (איוב מא ח), מלמד שכל מקום ששכינתו הולכת, הולך הקב"ה עמה כדי שלא יבא רוח האומות ח"ו ויכלו את כנסת ישראל". ובשושן סודות נא (אות רמג): "סוד כנסת ישראל, דע לך שלא בכל מקום הנזכר בדברי חז"ל כ"י שתהא הכוונה לקבוץ אומה הישראלית, אלא הוא שם משותף, פעמים יאמר על אומה ישראלית ופעמים יאמר על כ"י העליונה אשר נקראת בפי כל שכינה" וכו'. ובמגלה עמוקות אופן קפו בהגהה "שכינה שהיא כלל ישראל". ירים משה לרמח"ל, אגרת יא עמ' קו "השכינה עצמה היא השרש של ישראל". תניא, אגרת הקדש פרק ח ד"ה וככה "שורש נשמותיהן (של ישראל) למעלה הנקרא בשם כנ"י, ואימא תתאה בלשון הזוהר, ושכינה בלשון הגמרא". לשב"ו, ס' הדע"ה, ח"א דף פא. "אור קדושתו ית"ש המתפשט וכו' ושוכן בישראל והוא השכינה הקדושה אמונת ישראל כנסת ישראל כי היא כלל ישראל".
  11. הנשמה האלהית השורה בקרב ישראל - כוזרי, מאמר שני, סב "כי הנה השכינה היתה בישראל בבחינת רוח החיים שבגוף האדם". ובשי' ב 341 הביא הערת רבנו: "וידוע דשכינה הוא מה שהש"י שוכן בתוך לבבות בנ"י... שהוא כלל הכנסיה, הוא כלל שכינתו ית' ששוכן בתוכם גם בעולם הזה" רסיסי לילה לרבי צדוק הכהן מלובלין, דף עג א. "שכינה הוא מדת הש"י שהוא שוכן בתוך לבבות בנ"י כמ"ש ושכנתי בתוך וגו' אני ד' שוכן וגו' והוא מדת המלכות..." שם דף יא א. "ע' נובי"ק יו"ד צג".


  12. ע' פרי מגדים, אשל אברהם, או"ח סי' רצב א. ורקאנאטי עה"ת, בראשית, ד"ה מדרש רות (זוהר חדש) ואדם לא זכר.
  13. חסד לאברהם, מעין א כא.
  14. זוהר ח"א רטז:
  15. עפ"י זוהר ח"ג פט. ת"ז נ:, נג.
  16. בת"ז (מהד' וילנא) סד: "שכינתא עילאה דאיהי שופר גדול". וע' שערי אורה לר"י ג'יקטיליה, השער השמיני, הספירה השלישית. וציין חיים וידל של"ה, תולדות אדם, שער הגדול, נא, (ח"א כד:) "כי הכל נקרא שכינה עד בינה וי"א עד חכמה". ע"ע "אורייתא מבינה נפקת".
  17. עפ"י הקדמת ר"י הארוך בר קלונימוס האשכנזי (המיוחסת לראב"ד) לס"י, הנתיב הג'.
  18. שם הדורש, ושם הכותב - ת"ז, תי' נה, דף פט.
  19. אורות של המצח של א"ק.
  20. אורות של העינים של א"ק.
  21. זוהר ח"א רכט:.
    מחדדן שמעתיך - דיממא נינהו - עירובין סה.
    דת מקרא ביום, ודת משנה בלילה - פרקי דר"א פרק מה. "משה בהר קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת מקרא בלילה".
  22. זוהר ח"ב כב.
  23. ע' נפה"ח, שער ב ה "סדר מצב העולמות, והכוחות כולם העליונים ותחתונים יחד בכלל מסודרים כביכול בכל פרטיהם כתבנית קומת אדם, בסידור כל פרקי אבריו וגידיו וכל פרטי הענינים שבו והתאחדותם אחד בחברו, שהוא כוללם יחד בתוכו כל הכחות והעולמות, והוא ענין השיעור קומה הנזכר בדבריהם ז"ל במדרשים". ע"ע במדור זה, גופא קדישא הכללי, ובהערה שם.
  24. "שער החמישים" - "אהיה אשר אהיה" שהשפעתו נותנת חיים עליונים לכל השערים כולם ומכניעה את קליפת הכפירה - י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"ג ד "שער החמישים שהוא עצמו שם אהיה משלים המ"ט פנים של תורה להיות ע' ולא עוד אלא דבמנינא זוטא יש בו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא אבל במנינא רבא כלו טהר".
  25. בלשב"ו ס' הדע"ה, ח"ב דרוש ה ענף ב סי' ה "שער הנ' דשערי טומאה, הנה הגם שהזכיר אותה ג"כ הרמ"ק ז"ל בספר הפרדס שער השערים פ"א, אמנם הגר"א ז"ל במשלי טז ד, בפסוק כל פעל ה' למענהו, אמר שם כי להס"א אינו רק מ"ט שערי טומאה ושער הנ' אין לו. וכו'. והרי עכ"פ הוא כי אין להס"א שער הנ' כלל וגם להמ"ט במילואו אי אפשר לו ג"כ להתקיים כלל. והנה הגם שאיני כדאי להכריע בזה אך האמת ניתן לכתוב כי נראה עיקר כהגר"א שאין בס"א שער החמישים כלל. והגם כי זה לעומת זה עשה אלהים. אך הוא רק עד מ"ט לבד, והם המ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. וכמ"ש במדרש תהלים מזמור י"ב סי' ד' ובכ"מ. אבל שער הנ' הנה הוא בבחי' א"ס וכמ"ש בתיקונים תיקון כ"ב סמוך לסופו ע"ש ואין בס"א בחי' נגדו כלל ח"ו וכמ"ש הרב בשער הקליפות פ"ג וכנודע".
  26. קל"ח פתחי חכמה, פתח לג "סוד השערות בכל מקום שהם, הם סוד מה שנסדר במוח בתוך הראש - מתגלה בחוץ לראש בבחינת שערות, וכל עניניהם ומשפטיהם נמשך אחר ענין המוח, איך שהוא בפנים".
  27. ע"ח שער א"א פ"ט: "שערות הזקן הם הצנורות וכלים ומעברים שיריק המשחתא קדישא בהם וכו'". ובאמרי שפר בסידור הגר"א קלא: "ענין הדיקנא בכל מקום הוא כלל הפנים וכו'. ופנים הוא מה שפונה לזולתו. והיינו כי הנהגת א"א שהוא החסד־הגדול פונה אל הנהגת הז"א חד"ר להמתיק מדותיו. והנה השערות וכו' הם השיעורין ששיער הקב"ה איזה הנהגה שיהיה". עש"ע קלא-קלד:.
  28. ליקוטי הגר"א בסידור הגר"א קל: "כל מוחא נקרא ימא. והשפע ההולך בשערות מגלה עמוקות מני חושך, והן הדרכים, והן ל"ב נתיבות דמוחא, חכמה".
  29. ע' שערי צדק לר"י גיקטליא, השער הראשון ד"ה ואחרי שהודענוך.
  30. ע' זוהר ח"ב קכו:, הרד"ך בק"ה קצז־ח, ציין דברי הרמ"ק באלימה, מעין א, תמר א פ"ח; ובתמר ב, פ"ו, דף יא. ובפי"ז. ובשיעור קומה, נ"ד, השגחה. ובנובלות חכמה ליש"ר מקנדיא, עלה ב: "אמרו חכמי האמת שהויית העולמות היתה ע"י השעשוע, שכשהגיע עת לחוננה כי בא מועד מכח ציור הצדיקים בסוד מיין נוקבין, שמח שמחה גדולה ונשתעשע בעצמו והבהיק והבריק מתוכו אל תוכו. ומאותו נענוע שכלי והתנוצצות רוחני אור אלהי מחלקי עצמו אל עצמו הנקרא 'שעשוע' נפוצו מעיינותיו חוצה, כדמיון ספוג מלא מים שכשמתקמץ או מתקבץ נסחטים מימיו, ומים רבים מן המקדש מפכים, והם כזרע לעולמות". ע"ע בית עולמים קלב: ד"ה קם.
  31. משלי ח ל.
  32. ע' זוהר ח"ג קפח:, רעב..
  33. שראשי נמלא טל - מאי נמלא טל וכו' - ת"ז יז: "שראשי נמלא טל, מאי נמלא טל, אלא אמר קודשא בריך הוא, אנת חשיבת דמיומא דאתחרב בי מקדשא דעאלנא בביתא דילי, ועאלנא בישובא, לאו הכי, דלא אעלנא כל זמנא דאנת בגלותא, הרי לך סימנא שראשי נמלא טל, ה"א שכינתא בגלותא, שלימו דילה וחיים דילה איהו ט"ל, ודא איהו יו"ד ה"א וא"ו, וה"א איהי שכינתא דלא מחושבן ט"ל, אלא יו"ד ק"א וא"ו, דסליקו אתוון לחשבן ט"ל, דאיהו מליא לשכינתא מנביעו דכל מקורין עלאין". (ובפסיקתא רבתי פר' לו: "שמיום שעלה נבוכדנצר הרשע והחריב את ביתי ושרף את היכלי והגלה את בני לבין אומות העולם, חייך וחיי ראשי שלא נכנסתי לכסא שלי ואם אין אתה מאמין ראה טל שעלה על ראשי. שנאמר: שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה"). ע"ע א"ק ג קפח־קצ. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, בתי גואי בתי בראי.
  34. שיר השירים ו ח.