י

ידיעה - רעיון° ומחשבה, המכריעים את דרכי החיים כולם [עפ"י ע"ר א קיד].
המסקנא המוסרית° המתגלמת [קובץ ד מו].
ידיעה - (מדד איכותה) - עפ"י עומק ההבנה וחריפות השימוש בה לכל חפץ [עפ"י ע"א ב ט שמד].

ידיעה - הידיעה המוחלטת (האלהית, לעומת צפיה אלהית) - ע' במדור השגחה.

ידיעת האלהות - ידיעת האלהות הטהורה בעולם - אותה ההכרה השלמה, שגוררת אחריה ועמה כל המעשים הטובים בכלל האנושיות, להאיר את העולם כולו באור האמת° והשלום° [ע"ר א שפו].

ידיעת שם ד' - התנשאות אל רוממות התכלית הכללית [עפ"י ע"א ב 211־210].
◊ ידיעת השם ית' כוללת שתי אלה - הידיעה האמיתית הדרושה להישיר המעשים ולרוממם. והשנית - הידיעה שהיא לרומם הנפש עצמה בידיעות האמת והדרת° נעם° הנשגבות° בדעת־האלקים [ע"א א ב ה].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דעת אלהים. ושם, יודעי שמך. ע"ע דעת ד' העליונה.

יהדות - הוקרת האמונה° ושמירת התורה° והדת° בכנסת־ישראל° ביתרון של קדש° עליון [מ"ר 30].
ארחות החיים הנובעים ממקור האחדות של יחיד° חֵי־העולמים° [אג' א קעה].
האידיאל° של האומה° כולה. הטבע הנפשי, שמשתף את הרצונות להרגשה אלהית° קרובה וגם נקיה וטהורה° [מ"ר 457, 493].
התמצית הפנימית° של האנושיות ושל המציאות במובן הרחב, מצד תוכנה הפנימי של היהדות ומקורה שהוא כנסת־ישראל° [עפ"י אג' א קעה, ב סה, א' קמב].
יהדות - מגמתה - ההארה של האלהות° בצורה היותר טהורה° ומאירה בקרבה פנימה ובעולם ובחיים בכלל, והשלמת טפוסה הלאומי הזה עפ"י רוחה העצמי בארצה ההסתורית [א' נ].
דמותה העליונה של היהדות - גלוי ערכיה הנצחיים והקדושים של האומה הישראלית [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) כה].
ע"ע רוח הזמן, רוח הזמן האמיתי של היהדות.

יהדות טבעית - ההוד° שבקומתה הרוחנית° של היהדות°, הצורה הטבעית° אשר לכנסת־ישראל° בהסתעפותה [עפ"י א' קמב].
הדבקות בכנסת־ישראל ובעול מלכות שמים ברגש אמונה° שלמה ואהבה° טבעית נאמנה° של עם ד'°, <שעל זה נאמר "העמוסים מיני בטן הנשואים מיני רחם"> [עפ"י ע"א ב 235].
ע"ע יהדות ניסית. ע"ע אמונה, היסוד הטבעי של האמונה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עמוסי בטן. ושם, ירח (בעולם השכלי וכו'). ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנסת ישראל ניסית וטבעית וכו'.

יהדות ניסית - הנצח° שבקומתה הרוחנית° של היהדות°, הניסיות שבה והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה. הצורה הניסית° אשר לכנסת־ישראל° בהסתעפותה [עפ"י א' קמב].
ע"ע יהדות טבעית. ע"ע אמונה, היסוד הטבעי של האמונה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנסת ישראל ניסית וטבעית וכו'.

יום - היום - זמן המוכשר לחיי החברה, והתפזרות החיים ברעות וידידות קבוצית [ע"ר א קעב].
ע"ע לילה.

יום - "מדת יום" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

יום הגדול - היום הגדול - היום אשר כל הימים השוטפים ועוברים אליו ישובו ועמו יתאחדו בעלייתו יתעלו וירוממו ברומו [ר"מ קפג].

יופי - הסדר המתוקן(1) [ע"א ב ו מו (מ"ר 212)].
משפט היופי - קבוץ חוקים נפרדים אל תוך מערכה אחת וסדור מקביל [שם].
הערכת היופי - חק הדברים המתאימים זה לזה כשהם יחד, שבהם תוכן ההדר והפאר° [עפ"י ע"ר א קט].
ע"ע נוי. ע' בנספחות, מדור מחקרים, נוי לעומת יופי.

יופי עליון - היופי העליון - התפארת־האלהית° [קובץ א תרו].

יופי שכלי - היופי השכלי - הצדקה° והמשרים°, מעשים טובים ומדות טובות [ע"א ב ט רסט].

יוצר - (כדוגמא של מעלה) - פועל בציורו° על כל היקום [עפ"י א"ק ג סח].

יושר - האור° והצדק° [עפ"י ע"ר א קעו].
המוסר° השלם ודעת־ד'° וכל המדות העליונות הנמשכות מהם [ע"א ג ב צא].
להיות הנפש דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה [עפ"י ע"א א ה פח].
יושר האמיתי - העצמיות והקדושה° בבירורה [קובץ ו רסט].
מרום היושר - הקושט והאור, הקודש° והטוב°, להיות מבלט את החותם הנצחי, את האמת, חותמו של הקב"ה [ר"מ כו].
יושר וצדק - הסדר הטוב° והמעולה המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות וברעיון הלב ביחש המעולה שלפי גודלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ־ד'° [מ"ה אהבה ג].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, ישר. ע"ע טוב, הטוב והיושר.
יושר פנימי - ◊ אדם מישראל ימצא אותו לפי אותה המדה שאורה־של־תורה° במעשה ובעיון התרחבה בלבבו, ולפי הערך שהמדות הטובות נקבעו עמוק בנפשו [אג' א כט].

יחוד ד' - דעת ד' ויחודו - ◊ היא מצד הנשמה° בלבד [פ"א קעח].

יחוד ד' בעולם - ליחד כל הברואים שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונו בלבב שלם [עפ"י ע"ר א קנח].

יחידוּת אלהית - היחידות המוחלטה - ◊ היחידות המוחלטה למעלה מכל ציור° של עולם°, אין כח בשום שפה לבטאה, ולא בשום שכל ולב להשכילה, אבל מתוך האחדות־המוחלטה°, שהיא מבארת את היחידות־האלהית־בעולם°, שברב זהרה היא באה לנו ע"י אור־התורה° דוקא, אנו באים לקצת הכרה בערך היחידות המוחלטה, שאינה נהגת בשום אופן, מאפס ציור ודוגמא אותיותית איך לתארה [ע"ר א כה].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, "יחיד". ע' בנספחות, מדור מחקרים, אחדות ויחוד.

יחס - יחוס בשלשלת שלו, יסודו - הנושא הפנימי של הכוחות הטובים המתנחלים והולכים, המשתלשלים מראשי הדורות עד תולדותיהם. <ובכל אדם גנוז בקרבו אוצר הטוב לתולדותיו, כל זמן שלא יחלל זרעו ולא ישפיל את הוד תעודת האוצר אשר אור חיי עולמים בתוכו, ברוח החיים וקדושת כל הטוב, (שאז) כל הנחלה של רכוש המדות הטובות והידיעות היקרות שנמזגו במשך הזמן בדם ובבשר של הדורות ונעשו לנחלה בטוחה וקבועה, (ו)הבאים אחריהם מתחילים את בנינם מאותו המקום שכבר עלו עליו דורותיהם הקודמים והולכים למעלה למשכיל> [עפ"י ע"א ד ה נד].

יכולת - (לעומת רצון°, חפץ°) - החכמה והכשרון [א"י לו].
שלמות היכולת - כשיוציא האדם אל הפועל את כשרונו המדעי בכל חכמה עיונית ומעשית וכל מלאכה, תשתלם יכלתו [עפ"י ל"ה 191].

יכולת עליונה - היכולת העליונה - המציאות היותר נבחרה, יותר פאורה, יותר חזקה ויותר אמיתית. היכולת האין סופית, כלל כל האפשרויות האלהיות, שאין להן קץ ותכלית. הים האוירי־העליון(2) של כל האפשרויות האין־סופיות [עפ"י א"ק ג כח, ע"ר א מז].
ע"ע אדנות מוחלטה.

ימין - (לעומת שמאל°) - מתיחש יחוש של ערך ורושם אל הענינים הרוחניים°, <מול הענינים הגשמיים שראוי להכירם בתור חלושים מהם, כערך הימין אל השמאל>. צד השכל והמעלה [ע"א ב ט רלח, רלט (ח"פ לח:)].
כח הימין(3) - מורה על יתרונות [פנ' יא].
ימין - הנטיה התכליתית של כללות המטרה של החיים. המטרה העליונה והמסומנת שהחיים מתאימים לה הניכרת ביותר, ע"פ היסוד האלהי בהם, בצד הימין, שעילוי כח החיים ניכר בו [עפ"י ע"א ד ו טו].
המטרות העקריות [ע"ר א נו].
המגמות העליונות [ע"א ד ו נח].
הצד החשוב [עפ"י מ"ש נז].
העיקר [ע"א ד ו יז].
הכח הפועל, כערך צורה° [עפ"י ע"א ב ט רמ].
הפועל, המסדר, הבונה והעוסק התדירי. מקום הרחמים והחסד, הגבורה והאמונה האלמותית [עפ"י קובץ ז רג].
ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו, יד ימין. ושם, יד שמאל. ושם, הצד הימני שבאדם. ושם, הצד השמאלי שבאדם. ע' במדור תיאורים האלהיים, ימין. ע' במדור תורה, "מיימין בתורה". ושם, "ימינה של תורה".

ימין - מַימין - יותר מתגלה ברב עצמה [עפ"י ר"מ ג].
פונה אל הימין - להרבות עצמת חיים חיוביים° ועדונים מסומנים [עפ"י ר"מ סז].
להימין - לצד הזיכוך והעילוי [קבצ' ב עו].
ההויה בתחתית ימינה - תחתית הצד היותר בהיר שבהשגות היותר קטנות וקרובות [ר"מ קנב].
ע"ע שמאל, להשמאיל.

ימין ושמאל - הקודש° והחול° [עפ"י מ"ר 45].

ימין ושמאל - רחמים° ודין° [פנק' ג קפו].

ימין - הליכה מימין לשמאל - הכח השואב ממעינות הקודש° ומשקה את מטעי החול°. הנטיה משפעת הקודש אל התבונה הקצובה, המאירה באדם, ברוחו ושכלו, בציוריו ובכח יצירתו. כשמסבירים עמקי הקודש בדעת השכל, בראית התבונה האנושית. <מדתו של אהליאב> [א"ק א סט].
ע"ע שמאל, הליכה משמאל לימין.

יסוד - יסוד העולם - השלום° החברתי, ועוצם הטוב להשלמת הנשמות בחיי עולם [א"א 65].

יסוד הכללי - היסוד הכללי - ע"ע כללי.

יפעה - יפי הופעה° [רצי"ה א"ש יב הערה 24].

יצירה - היצירה - ההתהוות° העולמית° [א"ק ב תקלב].
ההויה בכללותה [ע"ר א רכא].

יצירה - (כדוגמא של מעלה) - פעולה בציור° על כל היקום [עפ"י א"ק ג סח].
יצירה - הנתקת האדם מהעולם העכור, שכחות החיים החומריים כולם כל כך מושרשים בו, אל עולם האצילות והטוהר, ששם הנשמה האנושית היא אזרחית ופועלת בחופש כחותיה [א"ק א קצה].
הסתכלות בבהירות הציורים° של רוממות° מוסרית°, ששם מעורבים הם יחד תאורי המוסר, המדע, וההשקפות העדינות שבמרומי הקודש° [עפ"י א"ש יג י].

יצירה - כוח אלקי, המחבר ומקשר בין חלקים שונים הקיימים במציאות והופכם לגוף אחד [ק"ת עז].
ר' בריאה. ר' עשיה.

יצירה - עולם היצירה - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

יראה - המוסריות במעשה וברגש, המאגדת את כל הפרטים אל הכלל והכלל אליהם [ע"א ב 288].
הטבת המעשים בהנהגה [עפ"י מ"ר 395].
יראת ד'° - "ראשית° דעת", כלל כל דרך־ד'°, המתאים עם יושר° השכל והמוסר° הטוב [עפ"י א"ת ט ה (פנק' א רנג)].
האמונה בהשפעתה המעשית, התוכן האצילי°, המקודש, האלהי°, של האומה (והאדם) [עפ"י א"א 81, 90, 95, 138 א"ש טו יא].
יראת ד' מטרתה - לתקן כל דרכיו על דרך התיקון היותר שלם ויותר נאה [ע"א א ב ס].
שמירת העמדה על יסוד הטוב° וישר° [עפ"י א"ת ב 78].
ע"ע יראת שמים. ע"ע "יראת שמים בגלוי". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, והאלהים עשה שיראו מלפניו.

יראה חיצונית - יראה־תתאה° לבדה מצד עונשי עוה"ז או עונשי עוה"ב [אג' ב קפז].
ע"ע יראה פסולה. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, בעלי יראה חיצונית.

"יראה עליונה"(4) - יראה הבאה מתוך ההופעה° של הגדולה־האלהית°, המתרוממת ממעל לכל הערכים ולכל ההשערות°, לכל המדות ולכל האפשרויות ועם כל זה היא שייכת לנו, ואנו אחוזים קשורים ודבוקים בה, בכל עומק הויתנו, מתוך השאיפה הבלתי־פוסקת להקלט בהדרת° הקודש° הנוראה, המתעלה מכל מדה וקצב, מכל ערכי זמנים ומקומות [עפ"י ע"ר א קפה].
◊ מקור יראת ד' - השערת° הגודל והשיגוב המוחלט <שהאדם נהנה מזה בעונג אסתתי נורא, שהוא דומה לההנאה של טעם חריף מוטעם מאד, המאמץ את הלב ומעורר את הכח> [קבצ' א קצ].
◊ מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בההשגה האלהית: העדר הידיעה המוחלטת במהות האלהות, וודאות הידיעה במציאותה השלמה. והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדירים הפכיים מאיימת היא מאד [מ"ה יראה ב (א"ק ד תלא)].
◊ מקור היראה - המחשבות המקודשות, בציור° האמתות האלהית, (שמתוכם) מתפתח מרום רוממות והערצה אין־סופית [ע"ר א ריד].
יראה עליונה - יראה הבאה מתוך הכרת הכבוד והשלמות האלהית°, הממלאה אותנו הוד נורא, שתוכה רצוף אהבה°, העומדת למעלה מכל ציור° אהבה ורגש, רק במרום השכל° וההכרה העליונה בעז° טהרת° גבורתה [עפ"י ע"ר א מד, צג].
אמתת הבושה במקורה, בתעודתה התמימה. והבושה הזאת היא הבגרות העולמית, הכוללת את כל הבריות כולם, בהיותם מכירים את יסוד התפארת°, מקור הכבוד וההוד°, וכל נקוד(ו)ת חייהם (תהיינה) נערכ(ות) על פיו [עפ"י ר"מ קמ].
יראה עילאה - התכונה הפנימית° המקננת בסתר נשמתם של בני־אדם, שהיא העצמיות° היותר טבעית של נשמת כל־חי [עפ"י ע"ר ב נז].
נקודת יראת אלהים - הסגולה° הפנימית של החיים החובקת ביוקר מהותה את כל המציאות הגדולה [קובץ ה רט].
(היראה) שלא יעלה בעבודתו בקודש יותר ממדרגתו [מא"ה ג פג].
ע"ע יראת שמים. ע"ע יראת הכבוד והרוממות. ע"ע "יראה תתאה". ע"ע יראת ד'. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אהבה ויראה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אתרא דיראה עילאה. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, "נורא".

יראה פסולה - יראה־חיצונית ומשפלת רוח ונשמה [אג' א ריד].
יראת־שמים° בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב°, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא [א"ק ג, ראש דבר כז].
יראה רעה - פחדנות [קבצ' ב קסו].
יראת־ד'° כפי שהיא מתיצבת לפתאים, סמל של הבהלה, הגורמת רפיון ויאוש וחסרון אונים(5) [עפ"י פנק' א עא].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, בעלי יראה חיצונית.

"יראה תתאה"(4) - שירא תמיד שלא יקלקל מעשיו בעבודת הקודש [מא"ה ג פג].
ע"ע יראת ד'.
"יראה תתאה"(6) - הנתוקה ממקורה שהוא היראה־העילאה° - המצב הריקן של הציור° האפל המלא תהו° ובהו° שמתהוה ברעיון כשחושבים על־דבר האלהים° בלא השכלה ובלא תורה°, שבו המהות האלהית כלולה רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו [עפ"י א' קכו].
ע"ע יראת העונש. ע"ע יראת אלהי האמורי. ע"ע יראה חיצונית. ע"ע יראה רעה.

יראה - זעזוע היראה - דכאות°, שנוטה לעצבון, לבוש ערפלי המלביש את היראה מצד החסרון של ההגבלה שלנו [עפ"י קבצ' א רכד].
היראה שמשיג האדם ומרגיש ממנה הרגש מדאיב ועצב [פניני ראיה 432].

יראה - מורא היראה - יראת־הכבוד־והרוממות° שמטלת על האדם הרגש עז והדר° נועם° [פניני ראיה 432].

יראת אלהי האמורי - "לא תיראו את אלהי האמורי"(7) - יראת־העונש° כשהיא אינה משמשת לתפקידה <שהוא, לעורר את המהות העצמית של האידיאליות העליונה, שביסוד יראת־הכבוד־והרוממות°. הזיקוק האידיאלי שהוא מעורר את כח האהבה° העדינה, ויראת־ההוד° המפוארה>, כשהזיקים האידיאליים נכבים, שאז כל עצמה של יראה זו אינה כ"א מפלצת, ועליה נאמר "לא תיראו את אלהי האמורי", וי ליה למאן דדחיל מרצועה בישא(8), בהיותה נטולה מיסוד עץ־החיים°, של תפארת° הצחצחות°, המוסריות־העליונה° בהוד° קדשה [עפ"י קובץ ד כג].
ע"ע "יראה תתאה", הנתוקה ממקורה שהוא היראה־העילאה.

יראת אלהים האמיתית - יראת הדעת, החכמה והתבונה, הנאחזת במושגים של כבוד ורוממות נפש [פנק' ג דש].
יראת אלהים - אומץ הנפש של שכלול הרצון, בתגבורת עזוזו [עפ"י מ"ר 100 (א"א 91)].
יראה - גבורה° [קבצ' ב קסו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גבורות הגבורה. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, יצחק, מדתו של יצחק.

יראת ד' טבעית - אשר אם יאמר לכל אדם, אפילו יהיה ערל לב, השי"ת ברא השמים והארץ וכל צבאם והוא משגיח° על כל הברואים הרבים עד אין קץ וחקר והוא מעניש לעוברי מצותיו, בודאי יתנוצץ בלבו יראת ד', לכה"פ במדה כזאת שעל ידה יעשה המצות המוטלות עליו [עפ"י פנק' ה סד].
ע"ע יראת העונש.

יראת ד'° - יראה מד' - ההשקפה הקדושה° שאין לשום בריה לחשוב שיש בה השלמות המוחלטה, שהיא אינה מצויה כי אם אצל מקור־חיי־כל־החיים° כולם, בורא כל העולמים° ב"ה [ע"ר ב סד־ה].
יראה - ◊ היראה באה ע"י הערכת ציור° החסרון שבברואים לעומת המעלה המוחלטת של שלימות השם־יתברך° [עפ"י ע"א ג ב קעא].
יראת ד' - יראה הבאה מתוך ההכרה הבהירה של הזיקה הגדולה, שהמסובב זקוק אל סבתו°, ומזה שכל ההויה כולה זקוקה היא לעילת כל העילות וסבת כל הסבות ברוך הוא [עפ"י ע"ר ב סג].
יראה הבאה מכח ההכרה שהטוב והאמת הוא שוכן עדי־עד° עם מקור האמת והטוב, ואמיתת ערכו של כל נשגב איננו נערך כלל כ"א לפי הדעה־האלהית°, שרק ביראה־טהורה° אפשר להגיש לקצה ציורה [ע"א ג ב קנט].
פנית התמצית של כל הציורים° הפרטיים לרבבותיהם וכל הרחבתם אל המושג האמיתי° הכללי, שהוא חובק את כל המציאות החמרית° והרוחנית° [עפ"י שם שם קסו].
הראשית והאחרית של תמצית כל המחשבות והנטיות של האדם ושל כל העולמים [קובץ ד קכו].
יראת ד' האמיתית - יראת־הרוממות° [אג' א עח].
יראת ד' - יראה הבאה מצד ההתבוננות בגודל הדרכים° העליונים, שאין ערך ומבוא לאדם ללכת בהם, מצד רום° שלמותם הרחוקה מחוקנו. יראת־רוממתו° מצד הנשגב מהשגתנו ויכולתנו [עפ"י ע"א א 79 (ע"ר ב קכג)].
היראה הנולדת לאדם מצד שכלו בחקרו בפרטות פלאי ד' ית', מדרגה גדולה הרבה יותר מאד (מיראת־ד'־הטבעית°) שממנה תולד הבושת מהשי"ת והדר° גאונו° [עפ"י פנק' ה סד].
הנשמה השרויה בתוכיותה של היראה המוגשמת והגלומה, יראת־העונש° וההפחדה הרגילה, הנשמה המתגלה לפי בהירות השגתו של אדם ולפי קדושת מעשיו ורוחו, עטרת כל אידיאלי הרוח, הוד הכבוד, ויראת הרוממות, מעוז האהבה, ומקור נחלי כל השאיפות האידיאליות, כבירות החשק, המתרוממים עדי־עד° ברום עולמים [עפ"י קובץ ה סה].
יסוד היראה - מה שמתיראים להפסיק את הדבקות־האלהית°, המלאה אורות־עליונים° וחיים עד העולם, ותוספות הארה בכל העולמים. ונחת רוח, ועונג־עליון°, ביסוד חיי החיים. ומיד בהפסק החשק, ונטיית התאוה הבהמית, הכל מסתתר, והאורה מטשטשת, ומרגישים מיד מיעוט השגה, וכהות רגש, הסרת רוח השמחה° העליונה, פחדות של שפלות. וזה נוהג בכל נטיה לצד החומריות, ותמהון לבב, גם כשהיא של רשות, וק"ו בעניני איסור, שאין שיעור לנפילה והריסה לחשכת המאורות, וסיתומי צינורות החיים, התמעטות השפעים והעינוגים [א"ק ד תלג].
ההכרה השלילית שהיא יסוד האמת, המונחת על יסוד הערך האמיתי שיש לכל חמדה מעשית ועיונית בעומק ורום המדע האלהי והגבורה האמיתית של אין־סוף° [ע"א ג ב קנט].
הרגש° הטהור° ההולך למשרים°, רגש הלב הפנימי°, השמיעה הפנימית להבין את הערך של השכל° הטהור אל הרגש הקדוש החי בלב האדם ההולך למשרים בדרכי־ד'° וטובו° [עפ"י שם שם קסט].
ע"ע יראת שמים. ע"ע אהבת ד'.
"יראת ד' היא אוצרו"(9) - יראה הבאה מכח ההכרה שהטוב והאמת הוא שוכן עדי־עד° עם מקור האמת והטוב, ואמיתת ערכו של כל נשגב איננו נערך כלל כ"א לפי הדעה־האלהית°, שרק ביראה־טהורה° אפשר להגיש לקצה ציורה°, היא האוצר הבטוח על כל אלה הקנינים הגדולים, שיהיו לעד מתקיימים ועומדים בערכם הראוי להם ומשפיעים בכחם הגדול את כל הטוב שהם צריכים להשפיע לטובת הכלל והפרט עדי עד [ע"א ג ב קנט].
הרגש הטוב והנעים של כניעת הלב, של תמימות הרוח ושחות הנפש, שהוא מעטר את האדם כשימצא בו כפי אותה המדה שנדרשת לו לעומת שארי רגשותיו ותכונותיו, "כקב חומטין בכור של חיטים שבעליה" [עפ"י ע"ה קמד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ד' היא אוצרו.

יראת ד' - ביראת ד' - בדרכי חכמה ושכל [ע"א ג ב קסח].
יראת ד' - כלל כל יושר° השכל° והמוסר° הטוב° [עפ"י פנק' א רנג].

"יראת ד' טהורה"(10) - יראת־ד'° המובנת לאמיתתה [ע"א ב ט כג 258].
העליה וההעמקה הרוחנית בזיקוק האלהי של האדם בעומק מילואו, שהוא היסוד שכל המעשים נסמכים אליו ויוצאים ממקורו [קובץ ה רכה].
ראשית כל חכמה, גברת כל החכמות, ומקור חכמת החיים [פנק' ג שיז (קבצ' ג כב)].
ודאיות האמונה באשר בחר־בנו־מכל־העמים° ונתן לנו את תורתו [ל"י א (מהדורת בית אל תשע"א) שיט].
◊ היראה הטהורה נובעת מהשגת הסוד°, עצמותה (של המחשבה°) שהיא הכרת האמת°, הכרת השלמות המוחלטת של האלהות°, השגת התהילה° האלהית בשיקוף פנימי [ע"א ד ח לה].
יראת אלהים טהורה - אמונת° אלהים אמיצה, השתולה דוקא בתוך הכנסיה־הישראלית° [מ"ר 3].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, טהור, שם טהור.

יראת הגודל - איום שמימי עליון°, המעמיק עד למעמקי שרשי הנשמה°, המרככת את התכונה הקשה של הגסות° החמרית°, ומכשרת את החיים לספוג אל תוכם את הנועם° העדין של אור°־הקודש° בכל מלא הודו כפי מדת הנפש ואפשרות קבולה [ע"ר א יד].
ע"ע אהבה אלהית.

יראת הכבוד והרוממות - היראה המתמלאת לפי אותו הגודל של שיקוף האידיאלים° המוסריים° והשכליים הגנוזים, שההוגה בם מתיחש אליהם בכל הוד°, כבוד וגדולה°, ועל ידם מתעלה ומתעדן אותו הרגש הפנימי של אור האמת°, של ברק העצם°, מקור המקורות עדי־עד° [ע"ה קנה].
יראת הכבוד וההוד - יחושה השכלי והמגמתי° של הנפש למה שהוא מכובד למעלה בהרגשתה היותר פנימית°, המגדל אותה, מעשירה ומרהיבה בגאון פנימי [עפ"י ע"ה קמז].
יראת רוממות - יראה של כבוד°, של הדר° מוסרי° ושכלי, של שלמות אין קץ [אג' א מז].
דעת־ד'־ועוזו° [ע"א ג ב קסז].
השגת עצם רוממות כבודו ב"ה, ע"י האוהב° האמיתי°, והראיה שההוד והיראה ראויים רק לו לבדו [עפ"י מא"ה א קפג].
היראה הבאה מהכרת ערך מה שהוא למעלה ומרומם <זהו הגרעין שממנו צומח יסוד יראת־שמים° בנפש> [ע"א ד ו סח].
יראת־ד'° בציור שמרומם ומחיה את כל הכוחות הנפשיים [עפ"י פנק' א עא־ב].
יראה רוממה - היראה הצורתית°, האידיאלית, הבאה ומופיעה° על הנשמה המסתכלת, מאותה ההברקה המזרחת° בהשגת השלמות האלהית הכוללת כל, המנצחת את כל ההפכים, שהם כולם מתכללים בצורה עליונה של תפארת° מלאה וקדושה° [עפ"י קובץ ז קיח].
◊ יראת הרוממות והמעלה - היראה השלמה, המחוברת מהאהבה° והכבוד° בהתקבצותם יחד בנפש עד שיהיו לרגש אחד [עפ"י ע"א ג ב לב].
ע"ע יראת ד'. ע"ע יראה עליונה.

יראת העונש - פחד הדין ואימת המשפט בענינים הגשמיים דבני חיי ומזוני [עפ"י מא"ה א פט].
◊ המדה השפלה שבצורת המוסר הרוחני <שהיא גם כן המדה העליונה - כשהיא אידיאלית (ובאה ליראת־החטא°)> [עפ"י א"ק ד תכד].
יראת העונש וההפחדה הרגילה(11) - היראה המוגשמת והגלומה, שהיא קרקע המשכן של האמונה המתפשטת לתקון העולם [קובץ ה סה].
תעודתה של יראת העונש(12) - היא רק תעודת הצתת־אליתא°, לעורר את המהות העצמית של האידיאליות העליונה, שביסוד יראת־הכבוד־והרוממות°. לעורר את האידיאלים הגנוזים של הקודש והטוב, או ללבותם יותר כשהם עמומים [קובץ ד כג].
ע"ע יראת ד' טבעית. ע"ע יראה תתאה הנתוקה ממקורה שהיא היראה־העילאה. ע"ע מוסר נמוך. ע"ע יראת אלהי האמורי. ע"ע מלח. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אוהב לעומת ירא. ע"ע יראת שמים, "מורא שמים".

יראת הרוממות - ע"ע יראת הכבוד והרוממות.

יראת הרוממות והמעלה, יראת הטבע, יראת העונש - ע' בנספחות, מדור מחקרים.

יראת הרוממות - בענינים אלקיים - להתירא מלהרוס בגנזי עולם, ושלא להשען על בינתו [קבצ' א ס].

יראת חטא° - היראה להשמר מן הפחיתות שבנפש [עפ"י מ"א א ו (ע"ר ב קכב)].
הזהירות גם במצוה קלה ובריחה מן העבירה, מן הכיעור והדומה לו, מצד ההכרה של שלמות מצב הנפש בשמחת דעת־ד'° הטהורה, והיראה, שכל חטא, כל רפיון ועצלות משקידה וזהירות, מאפיל את חלונות האורה, ועושה חיץ שלא תוכל הנפש לבא למצב דעת־אלהים° בטהרתה° [עפ"י פנק' א נב].
דאגה שלא יצא מתחת ידו דבר שהוא נגד כבודו ית' [מ"ר 275].
הפרישה מדבר רע, שתבוא (מאחת) משתי סיבות: הסיבה הטובה היא מתגבורת כח היושר° בנפש, הבא מכח קדושת התורה, עד שיהיה מכיר בתכלית ההכרה בגנותו של כל חטא ויתיירא ממנו מצד עצמו, חוץ מיראת־עונשו°; ויש יראת חטא הבאה מצד רפיון הנפש, שאם היה אותו האיש אדם חזק ובריא לא היה בא למדה זו [ע"א ג ב קעד].
יראת חטא הטבעית - הסילוד מן החטא ותביעת התשובה הקבועה אם נזדמן חלילה לידו איזה דבר עברה° ועוון°, <(שהוא) הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר° הכללי, והטבע הישראלי המיוחד ביחש לכל חטא ועוון מצד התורה° והמצוה° מורשה קהלת יעקב> [א"ש ו ג].
יראה מעשית - מקורה - השכלת ההגבלה, גזרת החק והמשפט, ההולכים עפ"י תכונת הקצב העולמי, שעל ידם הכל מובל אל מגמתו° ותכליתו המיועדות. וההבנה הזאת הולכת היא ועולה ומסתכלת בכבוד יוצר בראשית בכל מלא עולמים°, ובבאה להכיר את תכונת חופש הרצון האישי של האדם, והאפשרות שיש לו להיות הולך ותועה במערכות המעשה, באופן מהרס ומכער את כל חקי התפארת° וההוד° של כל מלא קצבת העולמים, מיד יראה מעשית באה ומתמשכת על האדם [ע"ר א יד].
היראה מכל חטא - יסודה - סילוק הדעת°, שהחטא גורם בהכרח הרחקת האור־האלהי° מנשמת° האדם, ולפי זה מכל העולם לפי הערך, שהוא דבר מכאיב יותר מכל מיני ההשחתות שיכולות להימצא בעולם, <כי מניעת הטוב הגמור הוא הרע היותר נורא,(13) ו"טוב חסדך מחיים"> [קבצ' א רטז].
המדה העליונה שבצורת המוסר° הרוחני, הבאה כאשר מכיר האדם את החטא לכיעור, והכיעור למתועב להנפש, ומתועב אל ההויה. והתיעוב מצער הוא צער רוחני אמיץ מאד. <ולפי גודל האור שבנשמה, ככה הכתם של החטא נראה, וככה הוא מונע את ההרמוניה° היפה שלה עם ההויה, עם יפיה ותפארתה, עם כבודה וקדושתה, והיראה ממנו באה> [עפ"י א"ק ד תכד].

יראת שמים - הקשור הפנימי והכולל למעלה [א"ל כה].

יראת שמים - יראת (האדם) מצד ריחוק האור־האלהי° ממנו, ובושת פניו וצערו [עפ"י מ"א א ו (ע"ר ב קכב)].
יראת־ד'°, היא יראת־רוממותו°, מצד הנשגב מהשגתנו ויכולתנו, כענין "גבהי שמים מה תפעל" [עפ"י ע"א א 79־80 (ע"ר ב קכג)].
◊ כח יראת שמים בא מציור° האמת העיונית, המשגת את גבורת החיובים מכח אור ההגבלה° והשלילה [ע"א ג ב קעה].

יראת שמים - היראה המושפעת מהרגש° הכללי המתמלא בלב מההשקפה הגדולה על פליאותיו של צור־העולמים° ב"ה, "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" [ע"א ג ב קסט].
מכון האמונה־האלהית° העליונה [א"ק ג, ראש דבר כו (א"א 138)].
יראת ד' - תמצית הטהור° של האמונה הפשוטה [שם כז].
מהותו, צורתו° העצמית, של האדם [עפ"י ע"ר א קא].
◊ תוכן רוח יראת־שמים° שבלב מבונה הוא ממניות שונות. המנה היסודית והעקרית היא חוש העמוק של האמונה־האלהית° ברום טהרתה° [א"א 81].
◊ מרכזה הפנימי של יראת שמים - ההכרה האלהית [א"ק ג קנה].
ע"ע יראה עליונה. ע"ע יראת ד'.

יראת שמים - "מורא שמים"(14) - מורא הדין° ועונש הרשעים° [ע"א ב ט יג].

"יראת שמים שבגלוי" - יראת שמים המבליטה את תכונתה על כל מפעלי חייו של האדם, בשמירת המצות. יראת שמים מלולית, תנועתית, מעשית [ע"ר א קא].

"יראת שמים שבסתר" - יראת שמים החדורה בכל מהותו הפנימית של האדם. יראת שמים אצילית, רעיונית, שכלית מופשטה [ע"ר א קא].

ירד - נעשה גס° ומגושם [ע"ר א קנו].
ירידה, תקלתה - שקיעה של חמריות° [שם יח].
ההשתקעות בתהום התוהו° והכליון, בתהום ההתפזרות והאבקיות [ר"מ יט].
ע"ע עלוי. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ירידת בור.

יש - היש העליון° - הרוחניות° והטוהר° המעולה, אור־ד'° ממרומיו° [א"ק ג רפו].
היש המוחלט - אור הקודש°, החכמה°, מקום° השאיבה המקורית, מקור־החיים° [עפ"י שם ב רפד־ה].
◊ היש האמיתי - מכונו הוא מקור־החיים° [עפ"י ע"ר ב נז].
לשד היש - הופעת העצמיות°, מעמק ההויה משרש פנימיותה, המקור שמשם ההתהוות הנשמתית, אושר הנשמות [א"ק ב תצה].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ש"י עולמות.

ישורון - השם המיוחד לישראל בהופעת קדושת אחדותם הכללית <בתחילת פרשת הברכה של משה איש האלהים "ויהי בישורון מלך וגו' יחד שבט ישראל"> [רצי"ה ע"ר ב רכט].
ע"ע ישראל לעומת ישורון.

ישיבות - הישיבות - מכונות התורה° אשר מעולם, מבצרי הנשמה אשר לישראל [מ"ר 306-307].
ישיבה - בית חרושת לגידול תלמידי־חכמים° [שי' ת"ת 169].
בית־מדרש גבוה ללימוד תורה, אשר מטרתו לגדל גדולי רוח, גדולי תורה וקדושה° אנשי נשמה של כלל־ישראל° [שי' ת"ת 162].
המגמה הראשית בכונניותן של הישיבות בישראל - תחיית התורה, המעמדת קדושתם של ישראל בכלל, ע"י גדולי תורה באמת, מיחידי־סגולה°, וע"י המון רב כפי האפשרי של בעלי־בתים תלמידי־חכמים° הגונים, <ולא רק להעמיד רבנים> [אג' א קפד].
להרבות כוחות רוחניים אדירים באומה [שי' ת"ת 170].

ישיבות - תלמידי הישיבות - צבא־הקדש של השתולים בבית ד' הגדול, שמגדלים תורה° ותפילה°, וכל מלא דבקותנו בדברי אלהים־חיים° ומלך עולם, מגדילים ומאדרים למודה וקיומה וכל סגולות נצחה, הנושאים את דגלה, אחריותה ומעמסתה, וממשיכים מתוך כך את כל הצלחת בטחוננו הרוחני והחמרי, ההלכתי והמצותי, החברתי והמדיני [ל"י ב קסה (מהדורת בית אל שעט)].

ישיבת מרכז הרב - (עניינה עפ"י השאיפה העומדת ביסודה) - הישיבה הגדולה המרכזית לישראל ולתורתו הקדושה בעיר בירתו הק', שתהיה, עם גדל ואדר תכנה הפנימי הרוחני, בתור מכון יצירת רוח ישראל המקורית והתעוררות השפעתה ופעולתה, בארץ, בעם ובעולם, בעֹשר וגדל התורה וכל מקצעותיה ועמק חסידות וקדושה וכל השייך לה, עם קדושת התחיה הלאומית ואָמצה הרענן ודעת־העולם־והחיים השלמה והבריאה, משוכללת במבחר כחותינו הרוחניים ובמיטב הסדרים והתכסיסים החדשים וביפי פאר הבנין כראוי לישיבה הישראלית הגדולה הבאה להמשיך ולחדש את עבודת רוח ישראל ועז חייו בקדש נחלתו [צ"צ קצח־ט].
ישיבה מרכזית לישוב החדש - ישיבה שלמה בצביונה, ממולאת בתורה במובן רחב, ומותמכת בתכסיסי החיים כפי הצורך, (ש)תכריע את כל הישוב כלפי זכות, ותכין יסוד לחיי ישראל אמתיים על אדמת־הקודש°. מכון שיתן ת"ח שיהיו מקובלים על הבריות, ושידעו פרק הגון בכל ענפי התורה, הסובבים את מערכות ההלכה והאגדה, כדי שידעו לכלכל דבר במשפט, נגד המון העוקרים אשר סבונו כדבורים [אג' א רפז].
ערכה המיוחד המרכזי האמיתי - ◊ [גם מצד מרכזיות המקום: עיקו"ת, המוכרחת בדבר־ה' מירושלים, והיא הראשונה והיחידה בה לחנוך וגידול שטתי של צעירים מובחרים תופשי התורה], גם מצד הכוון הפנימי הרוחני של רכוז דרך הלמוד ההלכותי המקורי, היסודי של בירורי עניני התורה ממקורות תושבע"פ הראשונים, כדרך רבותינו הקדמונים ודרך הגר"א ז"ל, ושמוש בתורת גדולי האחרונים, וגם הברקת הפלפול וחדושיו על יסודה של דרך זו ובתור תבלין לה. ושל הקפת כל צדדי התורה ומקצעותיה, בהלכה ואגדה, לכל גוניהן ודרגותיהן, בקביעות שעורים עיוניים בחכמת רוח היהדות הפנימית, וקביעות למודים בתושב"כ בהדרכה להסתכלות ובירור וקליטת עניניה מצד פנים, וקביעות הדרכה לשימת לב ועיון וקליטה של מדרשי חז"ל וספרי הדעות והאמונות לחכמי ישראל המובהקים, מספרי המוסר לכוזרי, שמונה פרקים, מהר"ל ומחקר אלהי ועיון, וחסידות וקבלה. ועם שימת הלב לבירור ועיון של דרכי המדות בתושבע"פ על יסוד מדרשי ההלכה, ומתוך כך של הקפת והכללת כל זרמי וגוני היהדות כולה, בעבר ובהוה, בעיון ובחיים; וקשור מרכזיות המקום ומרכזיות הכוון הרוחני הזה עם מרכזיות הזמן של תקופת התחיה והבנין והגאולה, והריסת מרכזי היהדות והתורה בגולה המחייבת והמבססת את קביעות מרכז התורה במקומה האמיתי, את רכוז הכוחות התורניים הצעירים וגדולם במקומם האמיתי, את רכוז כל אותה הקפה וההכללה הרוחנית המכוונת לעמידה על טבעיותה האלהית השלמותית האחדותית של היהדות, בהדרכה והשפעה של סגולת קדושת האומה והארץ וקביעות לשון הקודש; גם מצד מרכזיות האישיות של כקאאמו"ר הגאון שליט"א, ומתוך כך העוזרים על ידו בעבוה"ק. גם מצד מרכזיות החומר האנושי המובחר והמוצלח של בני הישיבה הנוהרים ומתלקטים מכל הישיבות הגדולות בגולה ובארץ [צ"צ ח"ב אגרת מה' אדר ב תרפ"ט].

ישראל - העם היחיד בין העמים אשר תחת כל השמים, החי במילואו חיים רעננים°, הדבק° בכל עומק נשמתו° באלהים־חיים°, בתביעה טבעית עמוקה מתהום הויתו. וכשרון חיים זה, שהוא כח החיים המתמיד יותר הוא ההולך עמו בדרך הנוראה של גלויותיו השונות, הנוראות, הוא הנותן לו כח לישא ולסבול, ולצאת בדימוס, בנזר נצחון מכל אשר מררוהו ורובו [עפ"י א"א 83 (מ"ר 74)].
העם האחד שהאידיאה שלו היא להחיות בקרבו את היסוד המוסרי°, לא רק בצדו המעשי לבדו, כי־אם גם בצדו האידיאלי°, שהוא מטרה בפני עצמה בתור התכנית העליונה° של החיים. והצד האידיאלי לא יושלם לעולם בעז° גבורתו, עד שרק הוא יהיה הכח המניע את הגלגל הקולטורי לכל צדדיו המרובים, כי אם כשיהיה נובע ממקורו האמיתי, מאותו המקור שכל הטוב של המציאות נובע ממנו, הטוב האידיאלי האלהי, והוא סובל גורל נורא בחפץ פנימי לעמוד בחיים מיוחדים, כדי שעל ידו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה" [ע"ה קלה].
עם עולם, גוי איתן° של שורש המחשבה האידיאלית האלהית ביצירת כל מוסדי הבריאה° [ע"ר א יד].
"גוי גדול, אשר לו אלהים קרובים אליו"°, הנקודה האחת של האנושיות, שהטבעיות של התביעה האלהית נמצאה בה בעצם רעננותה° ובהירותה. המדע והרגש האלהי נוגעים אליו בכל מציאותו לכל חייו, לא יוכל רגע להסיח מהם את דעתו, ואי אפשר לו למצוא אושר בנקודה אחת מהחיים מבלעדם [עפ"י מ"ר 11].
גוי־קדוש°, נושאי האמת האלהית העליונה, אשר נתגלתה פנים בפנים במעמד אשר לא היה כן לכל גוי [קובץ ה קמט].
גוי קדוש שומר אמונים, סגולה מכל העמים, זקן העמים ומורם, גואל התבל ומושהו מים השקר והרשעה [אג' ב שכה].
הופעת דבר־ד'° באנושיות ובכל ההויה [ע"ר א צו].
העם הנפלא, המפליא את כל העולם כולו בהדרת שיבתו ובהוד קדושת אמתת תורת אלהים אשר בלבבו [ע"א ב ט רעד].
החיה השמימית, המתהלכת על הארץ, בתבנית גוי, ששמה ישראל [א"ק ד תקכ].
תמצית האנושיות כולה ותמצית היש בכללותו, מאוסף בצורה מרכזית לרומם ולשגב הכל, שבשלמותו הצורית אוצרות האורה° הכוללים כל החמודות האישיות, החברותיות, ההיסתוריות והעולמיות [עפ"י ע"א ד ט נז].
האומה° הכוללת את הצביון של כללות הרוחניות° והקדושה של כלל האדם, "אתם קרויים אדם"°, עם ד' ועם קדוש, שכח חיים אדיר, איום ונפלא, אצור בקרבה מראש מקדם מתחילת מטעה [עפ"י ע"ר ב רסג].
עם שלם שהתקין עצמו בתחילה לשמע מפי־הגבורה° "אנכי" ו"לא יהיה לך", ונשא ברמה ובאומץ, בחרוף נפש ובעז, את הדגל של ד' אחד, "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ההווה לעמוד אור לעצמו ולאנושות כולה, המביא את ברכת אחדות החיים והמציאות בעולם [עפ"י ל"ה 153].
האומה האחת שידיעת־האלהות° הטהורה° בעולם תלויה בגורלה [פנ' קכט].
עם קדוש, עם מפואר, עם עולמים, עם אור עולמים חי ומאיר בלבו, עם יסוד הרוממות והגודל, הזוהר האידיאלי, לכל האדם, עם יסוד עמים ולאומים, עם זיו העולם וכבודו, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא [עפ"י קובץ ו קמג].
ישראל - פלא־החיים המיוחד של האדם בשלמות מטבעו הצבורית [עפ"י ל"י ב רפט].
צור המחצב ועם הסגולה° האלהית במערכות ימות עולם ושנות דור ודור [נ"ה י].
מכונת גלויו העצמית של הקב"ה° בצלם־אלהים° שבאדם לדורותיו, בקדושתה° שקדמה־לעולם° בהתפרטות בריאתו° [עפ"י שם ט].
תמצית צלם אלהים שבאדם, אשר בגויים לא יתחשב, בשנוי חליפותיהם ותמורותיהם [שם יט].
ר' במדור תורה, תורה.
ישראל - רום המעלה המהותית של קדושת ישראל - יסוד כל העולמים כולם בתוכנם האידיאלי העליון [ע"א ד ט קמ].
ישראל - מהותם העצמית הנותנת להם את אופים המיוחד - הדעה° הגדולה של הטהרה° העליונה של ההכרה הברורה בקדושת° אמונת° האחדות־האלהית° [שם טו].
יסוד חיי האומה° - הדעה־העליונה° של הכרה של האחדות° האלהית° וטהרתה° [א"ק ב ש].
היסוד האמיתי של תכונת האומה - שאיפת הצדקה־העליונה°, צדקת ד' בעולם [א"ש יג א].
ישראל - חיי ישראל האמיתיים - החטבתן של המצוות° בציור° וברעיון, בשירה° ובפועל [עפ"י א' יג].
ישראל - מקור חיי ישראל - אור שם־ד'° [אג' ב ריא].
ישראל - נטית האומה - הנטיה של החיים האלהיים° כמו שהם [ש"ה, הקדמה, ח].
אור החיים הפנימיים של ישראל, דוקא מצד קיבוצם, דוקא מצד נקודת הגובה של המרכזיות שבהם - אור־אלהים°, אור החיים היותר יפים, היותר טהורים, היותר מאירים [ע"א ד ו מ].
ישראל - אור ישראל - אור עליון של בהירות תהלת° שם־ד'°, של עם זו יצר לו אל לספר־תהלתו°, הידיעה המנוחלת מברכת־אברהם°, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ, ל"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"° [א' כב].
אור העולם, העדין והנערץ [קובץ ה ח].
האור הישראלי - רוח־ה'° השורה על כלל ישראל ותפארתם° הכללית. אור־ה'° באמת [ע"א א ד לג].
ישראל - שורש נשמת האומה - ההתעלות לצד החפץ האלהי, <שהוא עילוי שאין שום גבול וסוף לרוממותו, כי התכונה האלהית לא תדע גבול וסוף לעילויה, להשלמתה והתפתחותה> [עפ"י מ"ר 280].
ישראל - נשמתו הפנימית של ישראל - הצורה° המזוקקת של האומה, חפץ ואמץ העליונות האלהית בעולם [קבצ' ג צד].
ישראל - תעודת ישראל - להאיר את עצמו ואת העולם, באור החכמה והדעת האמתית, אור ד' אלהי עולם [ע"א ב בכורים כט (מ"ר 4־183)].
העדות על גאות־ד'° ע"י כנסת־ישראל°, המבררת במציאותה את היסוד האלהי של הנהגת העמים הממלכות וממילא של כל המציאות כולה [פנק' ב רז].
מגמתם ותעודתם של ישראל - ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל" [ע"א ג א כ].
ישראל - ההשקפה הישראלית - ההשקפה של קודש° על המציאות כולה [א' קסד].
ישראל - שאיפת ישראל - שאיפה ברוח האדם, הנשפעת מרוח העולם, העומדת להציל את הכל, מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב. להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים [עפ"י א"ק ב תפח, תפט].
ע' במדור אליליות ודתות, אליליות, נצריות. ושם, בודאיות. ע"ע כנסת־ישראל. ע"ע רוח ישראל. ע"ע סגולת ישראל. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, ישראל, "שם כל ישראל". ע"ע אומה, האומה (הישראלית) כולה בצרופה הכללי. ע"ע אומה, רוח האומה היחידי. ע"ע אומה, ישראל. ע"ע אומה הישראלית, התכלית הכללית של האומה הישראלית. ע"ע אומה כללית. ע"ע ספור תהילת ד', כשרון ספור תהילת ד' אשר לישראל.

ישראל בעמים - כח של תסיסה° תמידית, כח שלא יחדל את עבודתו ואת סגולת־הפריתו, לעולם יתבע את תביעתו ויביע ברמה את תקותו לנצחון מוחלט ושלם של דעתו, הכוללת, העליונה והקבועה [אג' ב רט].
ע' במדור האבות, "נחלת יעקב". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עם לבדד.

ישראל - סדרי עם ישראל בארצו - מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם [א"ת א ג].

ישראל - (לעומת יהודה) - ע"ע מלכות ישראל.

ישראל - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

ישראל - מדת התאר ישראל (לעומת יעקב) - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

ישראל לעומת ישורון° - ישראל - קדושה° קבוצית חברותית פנימית°, בחיי הכלל כשהם לעצמם, הסגולה° הקבוצית המיוחדת לנו בישראל פנימה. ישראל הפנימי בתור "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"°. <נחלת האהבה° האלהית העליונה המאירה בישראל>. ישורון - השם החיצוני (של עדת יעקב), שהכל מביטים עליו, "וישורו יראו בו", איך ללכת באור° נגהו° וזיו° זרחו°. הכח המיוחד להופיע בעולם כולו בהופעה אלהית. קדושה קבוצית חברותית פועלת על המון עמים רבים, <שהיא תנובת השמחה° האלהית, הזורחת° למרחקים בקרני יפעתה°> [עפ"י ע"ר א קז].
◊ ישראל וישורון כוללים ההיקף° (ישראל) והפנים° (ישורון) [א' קמ].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בני בכורי לעומת בנים. ושם בית יעקב לעומת בני ישראל. ושם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא וכו'. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, יעקב, מדת התאר יעקב (לעומת ישראל). ושם, ישראל, מדת התאר ישראל (לעומת יעקב).

  1. יופי, הסדר המתוקן - על היופי־העליון כותב רמח"ל בקל"ח פתחי חכמה, פתח נח: "יופי הוא הסידור הנאה של התיקונים, שאין שום עירבוב של חשך, אלא הכל מסודר בדרך הנהגה שלמה, לפי התיקונים הצריכים להשפעת הטוב".
  2. הים האוירי העליון - בתפילת היחוד לר' נחוניא בן הקנה, המובאת בתחילת הלשב"ו הקדו"ש "ד' שדי הטהור בטוהר המציאות ואדיר באחדות השוה המתעלה והמתרומם באויר הקדמון המתמצע לז ללז בקודש הדר נועם טובך" וכו' ע"ש. ס' יצירה, פרק ב ו "וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפש". ובז"ח שיר השירים ע: "ובא אליה מלך גדול, דא את ל', דאיהי מגדלא דפרח באוירא דכיא דאתפס. בגין דאית אוירא אחרא דלא אתפס כלל, ולא ידיע". ובנובלות חכמה ליש"ר מקנדיא עלה יז: "המקום שנתפנה מעליית חצי המלבוש נקרא 'אויר קדמון' ו'רשימו'. ואמר שהמקום שנעשה מפניית חצי המלבוש נקרא 'אויר קדמון' ובספר הזוהר 'אוירא קדמאה', ונקרא גם כן 'רשימו' בפי חכמי הקבלה, שבאויר זה נשאר רושם הן מאור עצמות הא"ס שנסתלק, הן מאור הלבוש שנתצמצם ונתעלה. ובתוך האויר קדמון יש אדם קדמון". ובעמק המלך שער א פרק נב: "אוירא דאין סוף, דהיינו העצמות". וביונת אלם, פרק א "טהירו עילאה בגי' שמ"ו... ונקרא אויר קדמון והוא נפש העולם". ובביאורים לס' אוצרות חיים לרמח"ל, סי' ג: "חלל נקרא מה שהוסר ממנו הבלתי תכליות. והרשימו הנשאר הוא אויר פנוי, ואין חלל בלא רשימו, כדלקמן. אך בבחינת מה שנסתלק נקרא חלל, ובבחינה שנשאר נקרא רשימו, והיינו אויר קדמון, כאויר שבין עצם לעצם בעה"ז". ובליקוטי הגר"א סוף ספדצ"נ, לח: (מהד' שערי זוהר) ד"ה וכ"א "אוירא הוא בלא גבול". וברד"ל פדר"א ד ס"ק טז "האויר הקדמון הכתר". ובלקוטי תורה לרש"ז, שיר השירים, דף ב עמודה ד, ודף ג עמודה א: "אויר שהוא מקור האור וכו'". ע"ע במדור מונחי קבלה ונסתר, טהירו עילאה, ובהערה שם.
  3. מורה על יתרונות - מתאים לדברי הרלב"ג יהושע א ז, ושם כג ב. (הערת הרב שלום הימן).


  4. יראה עילאה יראה תתאה - זוהר ח"א יא: יב. ת"ז תי' ל, (מהדורת וילנא דף פא:). עפ"י ע"ר א מג שני צדדים יש לה ליראת־ד' היראה התחתונה והיראה העליונה. התחתונה היא מתיראת שלא לרדת מטה מטה, ומתוך כך היא מתאמצת בעליותיה התדירות, והעליונה היא מתיראת שלא תהרוס אל על יותר מהחוג המתאים לה, שלא תאבד בזה את המנוחה המבססת כל טוב.
  5. יראת־ד' מתיצבת לפתאים, סמל של הבהלה, הגורמת רפיון ויאוש וחסרון אונים - ע"ע ש"ק, קובץ ב קכו. קובץ א תרכח. ע"ע "יראה תתאה", הנתוקה ממקורה שהוא היראה־העילאה.
  6. יראה תתאה הנתוקה ממקורה שהיא היראה־העילאה - המצב הריקן וכו' מהשכלה ותורה שבו המהות האלהית כלולה בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו וכו' - ע"ע א' מט, ע"ה קמו, קנ, ע"ט מו ד"ה כשההשכלה, א"ה 919 ד"ה התפילה כשהיא מתגשמת, מ"ה, כבוד א, ב, ג. א"ק ד תז, תיז־תכט. פנ' לז, לט, סא, ע. אג' א מב. ע"ע זוהר בראשית יא:, תיקו"ז תי' ל (מהדורת וילנא דף פא:), ושם סוף תי' לו (מהדורת וילנא דף פו:). רש"י סוטה כב: ד"ה פרוש מיראה - "של עונשין". רמב"ם, תשובה, פ"י, א, ה. סמ"ג מ"ע ג. ובספר הישר, עמ' יט (הוצאת אשכול) "ודע כי עבודת הבורא ית' מיראה איננה עבודת החסידים אלא עבודת הרשעים או אומות העולם". בספר חסידים (מהד' ר"ר מרגליות) סי' קסד בסופו "ואם מפחד עושים זכויות ומיראתו, שהם יראים מפורעניות בעוה"ז: שלא ימית אותם ואת בניהם, או שלא ילקו ביסורים, או שלא ידלדלו, או שלא יביא עליהם את התוכחות ואת האלות, ויראים מן הגיהנם, או שלא ייטיב להם בגן עדן, או בעוה"ז או בעוה"ב, ולכך יראים מן הדין, אין להחזיק טובה להם בשביל מה שעושין" וכו'. ובמקור חסד ציין שם מדרש תדשא פי"ב, ורוקח שרש היראה ואו"ז א"ב סי' מ"ד. ע"ע בתומר דבורה פרק תשיעי "היראה מסוכנת מאד ליפגם ולהכנס בה החיצונים. שהרי אם הוא ירא מן היסורים או מן המיתה או מגיהנם הרי זו יראת החיצונים". וע' י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"א כד כה. ובשומר אמונים הקדמון, ויכוח ראשון, סי' לג: ""בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". והלא אם יאמר אדם כל היום, אני מאמין שהשי"ת אחד, מה מועיל לו, אם אינו מצייר בלבו איך הוא אחדותו, כי האמונה אינה האמירה בפה, כי אם היתאמת הדבר במחשבת הלב והצטיירו בשכל". ושם, סי' לז: "כי הפשטנים שאינם יודעים גודל רוממות אלהותו, והבדלו משאר הנמצאים, אינם יכולים להשיג כי אם יראת העונש שהיא יראה גרועה". ובשו"ת מהרי"ל ס י' קנט: "עובד מיראת עונש אינו בכלל צדיק". ובאדיר במרום ח"ב, מאמר יחוד היראה "והנה אי אפשר להגיע לזה אלא בכח היראה האמיתית - יראת ה' שהיא לחיים כנ"ל. שאם לא כן, שאפילו הוא ירא יראת העונש, הנה אין מעשיו אלא להינצל מן הרע, אך לא לתקן המציאות כולו, שהוא עיקר הכוונה... אלא שאם הוא יראה רעה אינו פועל אלא דרך המדות להביא השכר ולהרחיק העונש". ע"ע אגרות פתחי חכמה ודעת סי' מ, (שערי רמח"ל עמ' שצד-שצה). ע"ע ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' כב, ובהיכל הברכה, שמות דף רעב: "יראה של עצבות, שהירא מעונש הכאה לחייבא בלא שום יראה ממלך עליון הרי הוא ירא מהקליפות והוא כעובד ע"ז, ואין הבחינה זאת יכולה לצאת מהקליפות לגמרי עד זמן התחיה". וכן שם דף סב. וע' מלבי"ם מלאכי ג טז, יח. איוב כב, פתיחה למענה הארבעה עשר מענה אליפז.
  7. שופטים ו י.
  8. וי ליה למאן דדחיל מרצועה בישא - עפ"י ת"ז יב. אמנם שם: "בראשית, יר"א שב"ת, אזהרה דיליה דלא לחללא ברתא דמלכא בט"ל מלאכות, דאינון ארבעים מלאכות חסר א', לקבל ארבעים מלקיות חסר חד, רצועה לאלקאה איהי שפחה בישא, שעטנז, כלילא משור וחמור, דאמר יעקב ויהי לי שור וחמור, על כל דבר פשע על שור על חמור, דאין מלקין בשבת, דלא שלטא שפחה בישא על עלמא, ווי ליה למאן דאשליט לה על עלמא".
  9. ישעיה לג ו.
  10. תהילים יט י.
  11. היראה המוגשמת וכו', שהיא קרקע המשכן של האמונה המתפשטת - ע"ע פנק' ג קפא-קפג, ושם: "בכל מדרגות השלמים, יראת העונש אינה סרה לגמרי להיות מועילה כל זמן ששוכן בגוף החמרי". ובע"ר א קצה: "היראה מוכרחת היא להיות מתחלת, בראשית גידולה, מציור של רטט, הממולא פחד, שתכונתו היא תכן מר המקושר עם צער וכאב נפשי. אמנם זהו רק ראשית הצמח של היראה מצד התכונה החמרית של האדם, הפועלת את רשומה על הנפש". באגרות פתחי חכמה ודעת, לרמח"ל, סי' מ (שערי רמח"ל שצד-שצה): "יראת העונש סוף סוף אינו רע. ועוד שאפילו יהיה רע, הוא רק אם שעובדים להקב"ה רק בעבור זאת. אבל לעבוד לעשות נחת רוח ליוצרו, ואח"כ להיות מפחדים מן העונש - אדרבה זה טוב, ועל זה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד"".
  12. הצתת אליתא - ע' יומא כד: וברש"י שם מה. ד"ה אליתא - קיסמים דקים.
    לעורר את האידיאלים הגנוזים של הקודש והטוב - ע' רש"י שם מה. ד"ה להצתת האליתא - להצית בהן אור מערכה גדולה.
    ללבותם יותר כשהם עמומים - רש"י שם כד: ד"ה הצתת אליתא - הצתת קיסמים דקים, אם הוצרך להצית על המזבח באחת מן המערכות, כגון שקרבה מערכה לכלות, שנשרפה כל המדורה.
  13. מניעת הטוב הגמור הוא הרע היותר נורא - באג' א קסו "י"ל ד"אסונים" כולל ג"כ האסון היותר גדול של הריחוק מקרבת ד' ב"ה שהוא הטוב האמיתי, א"כ הוי בכלל יראת אמת הבאה מאהבה".
  14. אבות א ג.