האבות

אברהם יצחק ויעקב


אבות(1) - האבות - החושבים הגדולים של משפחת האדם [ע"א ד ח ט].
בני החורין של האנושיות. אנשים שהעול המשעבד של הרבים לא הוטל עליהם. הם שחררו את עצמם ברוח גבורת° הטוהר° אשר להם. ככה היתה הכרת האמת גדולה בנשמתם, עד אשר מצאו און בתור אנשים יחידים לעמוד נגד הזרם של עולם מלא השקוע בעבדות°. ומקור החפש° מצאו באלהים חיים קונה שמים וארץ [פנק' ב קצח].
(ש)כל עניניהם ועיקר מהותם הי' רק מה שנוגע אל השלמת התכלית של כלל האומה [מ"ש רמט].
יסודי מורשת הקדושה° [ע"א ד ט קלג].
עמודי העולם [ע"ר א ק].
אבות העולם - זורעי אור־ד'° בתבל כולה [ע"ר א רד].
ראש־צורים°, נושאי האידיאליות העליונה בכל עזוז הויתם [עפ"י קובץ ד פו].
ראשי הצורים, אשר בחר ד' בם להיות עדי האמת° והצדק° של דעת הקודש° אור־ד'־בעולם°, בהוראת נפלאות גדולות אשר נעשו להם, וליוצאי גזעם, גלוי לכל העמים ופועל על מהלך רוחם [ע"ר א רו].

"ראש צורים"(2) - חיי האבות [א' קמד].
קדושת־האבות° [ע"ר א קכו].
אבינו הראשון [ע"ר ב רס].

"השליטו הקב"ה על רמ"ח איבריו" - (את) אברהם אבינו ע"ה(3) - שגם הכוחות הטבעיים הצליחו השי"ת שכוונם תמיד אל הטוב והקדוש [עפ"י ע"א א ב ט].
ע"ע קדושה (ענינה באדם). ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אמר לו הקדוש ברוך הוא (לגבריאל שבקש להציל את אברהם־אבינו מכבשן האש) אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד.

"קיים את התורה כולה עד שלא נתנה"(4) - מדתו של אברהם אבינו - (זיכוך הרוח) בתכונה העליונה (בה) מתרשמת התורה° כולה וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית°. <(כי) בזיכוך הרוח כל פגם מוסרי° אפילו רחוק ודק מאד מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות, וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית, רוממות נשמה וחדות קודש> [עפ"י א"ק ג שכב].

עירוב תבשילין - "אפילו עירובי תבשילין שמר אברהם°"(5) - זאת גדולת חכמתו של אברהם־אבינו° - שלא די שכל מה שתלוי בהבדלה שבין הגדרים היותר רחוקים זה מזה, כמו בין הקודש והחול והוא הדין בין הטמא ובין הטהור קיים לשמרם, אלא שהבחין ג"כ בסדרי המדרגות שבין קודש לקודש, ואבוהון דכולהו הוא ההבדל שבין קדושת השבת° לקדושת יו"ט, להעלות את קדושת השבת למעלה מקדושת יו"ט, שעל זה בנוי העירוב תבשילין [עפ"י אג' ג צב].
אפילו אותם הקוים הדקים שמבדילים בין קודש־חמור° לקודש־קל°, <שהם יותר נעלמים מאותם שמבדילים בין קודש° לחול°, ובין טמא° לטהור° וכו'> [אג' א קלה].
במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.


מעמד האבות - הצפיה למה שיצא אל הפועל לעתיד. נשיאת נפש להאידיאליות° הכלולה בכנסת־ישראל° גם קודם שיצאה מן הכח אל הפועל [עפ"י אג' א קט].

התהלכות לפני ד'(6) - מדרגת ההדרכה שישתדל להשלים עצמו וזולתו באופן יותר נשגב מכפי מצב הדור אז, כדי לבנות יסוד אל השלמות העתידה שתתקרב יותר [מ"ש קב].
הפלגה להתקרב אל נקודת השלמות יותר מהמדה שהציב השי"ת לאור האלהי לפי מצב הדור ההוא [עפ"י שם].
להכין למצב שיתגלה האור ביותר עד כדי להדריך בחינוך יותר עליון. מכוונת לענין תורה־שבכתב°, <וזה שעמלו האבות° להגיע את העולם למעלה זו, של גילוי אור האלהי בבת אחת> [שם קג, קט].
התהלכות° להשלים תכלית חפץ השי"ת° בעולמו [עפ"י שם רד].
ההולך לפני ד' - דואג על הדורות העתידים ועושה פעולות איך להדריך את העולם בשלמות כזו שיהיו ראויים אח"כ לחינוך יותר גבוה [שם קב].
ההתהלכות בדרכי־ד'° הדוחפת דורות רבים לעלות° למעלה [עפ"י ה' ריח].
ע' במדור מועדים וחגים, פסח, "יד חזקה" לעומת "זרוע נטויה", "יד חזקה". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, התהלכות את האלהים.

הֵעִיר צדק(7) - שיכלל שלמות העולם ומכ"ש שלמות עצמו, לא לפי מדרגת מצב העולם בעת ההיא לבדה, כ"א היה משתדל להכין הכנה שיהי' ראוי אור אלהי יותר גדול להופיע בעולם [מ"ש קב].

"עבדיך" - (האבות נקראים עבדיך) - עובדי עבודתך, וממשיכי מגמת° התכלית של שכלול האנושיות וההויה כולה ע"י המשכת קדושתן של ישראל בעולם, מכחם של האבות הקדושים, שעבודת־ד'° בטהרתה° היתה כל מגמת הויתם וחייהם, בכל עומק מהותיותם. הממשיכים את המפעל האלהי, של הארת העולם באור הקדושה העליונה, שהיא עתידה באחרית הימים להגלות בכל יפעתה [ע"ר א פג].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, עובד ד'. ושם, עבדי ד'.

"יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים"(8) - האבות עמודי העולם, מצד עצמם היתה קדושת תורתם, והליכתם־לפני־האלהים°, גבוהה למעלה מכל מדותיה של תורה ע"פ ערכנו [ע"ר א ק].

"מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב"(9) - נשיאת נפש לאידיאליות הכלולה בכנסת־ישראל° גם קודם שיצאה מן הכח אל הפועל. שיקוע בכנס"י לא רק מצד היותה בפועל, כ"א להיות תמיד קשור ג"כ לצפיה למה שיצא אל הפועל לעתיד [עפ"י אג' א קט].


הגעת המעשים למעשי האבות° - (שקיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה)°(4) - שכבר משתרש יפה בלב הכח המעשי העליון הבא מהכרה עצמית [עפ"י ל"ה 158].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, 'אל ההרים לא אכל' זה שלא אכל בזכות אבותיו.

"יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים"(8) - ניצוץ אחד מאור חיי האבות°, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה° ויראה°, תורה° ומצוה°, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים [א' סו].

"כל מצות שעשו לפניך האבות ריחות היו"(10) - ענין מצותם היה רק לחזק חפץ הנשמה בהכלל, כי עיקר ענין התורה מתבחנת כפי מה שהיא מועילה בהכלל, כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו. "אבל" המצות ש"אנו" עושים כעת "שמן תורק" היינו שהשמן מועיל להגוף ממש, ומ"מ יש בו אור וריח ע"י מה שמערבין בו, אבל בא בעצמות, וסיכה כשתיה [עפ"י מא"ה ב מג].
"כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך" - "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים"°, אבל בשביל העדר הקבוץ, שהיה ראוי לקבל את האור הגדול התורתי, היו הדברים חתומים עד אשר נבקע המעצור, והאור נגלה ביפעת הדרו, ומה שהיה, בתחלה בתכונה עלומה ורוחנית לבדה, נתהוה לענין גלוי ומתגשם בחיים [ע"ר א ק].
כל תכני החיים הפנימיים של האבות היו אציליות. אמנם בבאנו אל הר סיני נקבע בנו אש הקדש בתכונתו המעשית, "נעשה ונשמע"°. שהריח הרוחני, היפה מאד, שיש בו כ"כ דברים של תפארת°, של קיום לדורות, ברוחניות של פאר ושל אצילות מופשטה, נעשה מקושר עם הצד המעשי, עם תכונת המפעל, הנותן את הדחיפה למפעלים של בנין ושל פעולה מקודשה, ופועל ומחמם להאיר את כחות המעשה הנשגבים, העומד למעלה מכל חשבון עיוני פרטי [עפ"י ע"ר א קלב].

"קלסטירין של פניו של משה (עשה בו הקב"ה) דומה לאברהם"(11) - המצות° של תורת משה הן ממש אותן המכוונות בתורת האבות°. רגש הדת° <הבא מהגעגועים אל הקדושה ורוממות הנפש לאהבת־ד'° וכבודו° ופחד הדר° גאונו; שבישראל כל התורה כולה היא הכנה לזכות את העולם (בעתיד) לדברים שעליהם מיוסד טבע הגעגועים האלה אל הטוב> ורגש המוסר° <הבא משאיפת הטוב המעשי שמוכן ושישנו לשעתו> באחדות גמורה הנם. כי מצד ההשקפה של העתיד, חוקיה° של התורה, שהם רק מדרכי עבודת שמים, המכוננים את אושר המציאות בעתיד הרחוק, הם עבודה מוסרית, כמו שהחסד° הפשוט הוא עבודה מוסרית בהשקפת ההוה [עפ"י פנק' א קכב, קכג (מא"ה ב מד)].

"והאמין בד' ויחשבה לו צדקה"(12) - השלים כל כך את נפשו עד שהייתה לו מדת האמונה לא הכרח, רק צדקה. יחיד, חכם לב, הנגש אל ד', שכבר זכה למעלה רוממה כזאת שכבר הוא מכיר כל האמיתיות האלהיות הגנוזות באור האמונה בהכרה עמוקה וגדולה בדעתו הכבירה, מכל מקום יחשב לו לצדקה להיות גם כן מושג ורגש האמונה קבוע בלבבו, שהוא מוסיף אורה בנפש ומעלה את האדם למדרגת השגה אֹביקטיבית. שכל זמן שהוא רק על בינתו נשען, סוף כל סוף הרי הוא פרטי, וציוריו הם רק לפי נפשו וערך השגתו. אבל, כיון שאחרי עמדו על מעמד ההכרה של הבינה מצרף לו גם כן את ההכרה מצד האמונה - שהוא מכיר את כללה ואת גודל עז האמת והיושר שיש באמתתה בהכרה מדעית אבל את הערך של הנשגב הוא משיב אל האמונה(13) - מפני שאי אפשר כלל שיתגלה לעיני האדם עוצם הערך של הצחות האלהיות; אם כן, האמת הברורה אי אפשר לה להחקק כי אם בצירוף כח האמונה, שמשיב את כלל ציורי הרוחניות כמו שהם ידועים - ליוצרם, שחותמו אמת, רק אז הוא מוכתר באור האמת מכל צדדיו. אמנם, ציור אמונה כזה בא לא מצד ההכרח של החיים המעשיים שיהיו מתוקנים על צד המוסר והטוב, כי על זה כבר עמדה בינתו הגדולה של האיש השלם כמו שיהיה באחרית הימים, לעת קיומה של ההבטחה הגדולה של "(ו)נתתי תורתי בקרבם ועל (לוח) לבם אכתבנה"°(14). ונמצאת שאין האמונה אז כי אם עטרה מוספת הוד והדר לאדם, ונקנית לו רק מטעם האהבה היותר בהירה להיות מואר באור האמת.(15) <אמנם, האמונה במצבה ההוה, מצד ההכרח של קיום החיים המעשיים שלא יהרסו על ידי השחתות מוסריות, מצב זה בא רק לרגלי ההשפלה האנושית שנתמעטה קומתו מפני החטא> [עפ"י ל"ה 157, 155-156].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עמוד ענן משלים לעמוד אש. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, עבד ד'.

דרך ד' לעשות צדקה ומשפט(16) - מוסריות° מן המקור האלהי [מהרצי"ה].
דרך ד' לעשות צדקה ומשפט - מצוות־שבין־אדם־לחברו°, המצוות המוסריות° החברותיות [א"ק ג שמד].
ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט - יסודה של תורה° הוא לעשות את האדם להולך בדרכי־השי"ת° [ע"ר ב קכג].

"זכות אבות"(17) - אותו רוח חיים הטוב הספוג באבות°, שהם זכו אליו על ידי הסתגלות גדולה של רצון חפשי למוסר ולהוד קודש בפועל ובגבורה, הולך הוא ושורה בבנים גם בלא עמל ויגיעה, כי אם בתור ירושה [קובץ ג ש].
העצמות של מהות החיים הגנוזה בעצם חפשה° חיה היא באבות, ולפעולתה היא מוכנת בין לטוב° בין לרע°; הגילוי שלה בפעולתה הטובה עד שחקים עולה, שבצאתה לפועל ע"י האבות° היא שוטפת בבנים בזרם חפשי ואדיר, ומתגלה בסגולה° הצורית היותר עצמית של הגזע, בתכונת הכלל ביחוד, העולה למעלה מכל בחירה־גלויה° ומכל לימוד [עפ"י אג' א שיט־שכא].
הזוהר° העליון הנטבע בנפש מקדושת־אבות°, עד שאור הצדק° והמשפט° נשאב ממקור חיותו (האלהי) [עפ"י ע"א ד ה לא].
הכח האדיר בקודש הצבור בנשמה הגדולה של האבות, שהיתה כל מגמתם להופיע בעולם באור היותר גדול בצדקה ומשפט בחיים, במובנם היותר נעלה ונשגב°; שלא רק צדם המעשי הוא נותן להחיים את הטוב°, כ"א גם [את] הצד הציורי° שלהם הוא נותן, את עצם התוכן של החיים שיהיו נחמדים ואהובים, ראויים לפריחה וקיום לעליה והתגברות נפלאה, וממילא גם הצד המעשי הוא מתעשר ומתעלה. הגודל הזה א"א לבא כ"א [כ]שיהיה החפץ של מילוי הצדק והמשפט נשאב ממקורו ושרשו, מאותו המקור העצמי שלו, אשר בהשקפה הראשונה נמצאהו בעצם טבע הנפש הטהורה°, שעל כן תהיה ההתעלות המוסרית הבאה מעצם אהבת הטוב מפני שהוא טוב, הדבר היותר מכריע את החיים לעליוניות. אבל באמת עוד אין זה מגיע למרום הקץ של המקוריות, שהרי יסוד החפץ של הנפש לטוב לצדקה ואורה הוא מפני המקור האלהי שלה, ע"כ רק בקריאה־בשם־ד'° אלהי עולם ובדרכיו°, כשההתעלות העליונה של הכרת אלהים הטהורה היא מתרבה, חפץ הטוב והצדק הוא הולך ומתגדל עם כל זיק וניצוץ של אור זכר־שם־ד'° של אהבה° ושל יראה° הבאים עמו בטבע הנפש האנושית, ומכל זיק פרטי מסתעפים הענפים המעשיים והציוריים שבדרכי החיים לטובה, אז באה הנטיה מעצמיות הנפש באמת מצד מקורה היסודי, והוא קיים לעד עד שפועל פעולתו אמת ג"כ על דורות רבים של בנים [שם].
ע"י זכות אבות בא לנו הכח המוסרי הכללי שתוכנו הוא כללות המדות היותר טובות הפועלות הנהגה צבורית טובה מלאה חסד° משפט וצדקה [שם לה].
יסוד זכות אבות השמור לבנים - האבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפילו סרו בפועל הבנים מדרך הישרה מ"מ כשהיה כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהיה קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהיה אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות, של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין, יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים [שם א ה נה].
כח מוסרי, רוחני ואמוני שנמשך מהמקור הגדול והקדוש של האדם המחנך האצילי לדורות, ויכול להימשך הרבה מאוד דורות [עפ"י שי' ג 304].
ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תמה זכות אבות.

קדושת האבות - הטבעיות הממוזגת בטבע הגופני והנפשי של(נו), מעמד היושר° של ערך הקודש° הרצוי [עפ"י ע"א ד ט קלג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברית אבות.

"לכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם"(18) - לכו אצל אבותיכם - התעמקו בקדושת־האבות°, הטבעיות הממוזגת בטבע הגופני והנפשי שלכם ותעמדו על מעמד היושר של ערך הקודש° הרצוי, ויוכיחו אתכם - ותבחנו ע"פ מעמד זה את מעשיכם בהוה, ותכוננו את רוחכם לטובה [ע"א ד ט קלג].
לכו אצל אבותיכם - התרוממו אל טבע האבות ויסוד קדושתם, המנוחלת לנו נחלת עולמים ויוכיחו אתכם - ותבוא מזה תורת התוכחה המנצחת, המביאה את הרפואה היסודית לכל תחלואי הנפילה של הדורות כולם [עפ"י שם].
יסוד המוסר° הצבורי הישראלי, [ו]החפץ של תכנית החיים ע"פ השאיפה האלהית, שהם תו האבות, של רוממות החמדה לתכונה רוחנית עשירה ומפוארה כזו בצביון החיים הכלליים, הוא צריך מתחלה לשוב אל ישראל; מתוך כך ילכו ויתעוררו למלוא קביעותם כל ענפי מצותיה° המעשיות של תורה° וחוקיה° [עפ"י מ"ר 284 (ח"ה קב) וההגדרות הקודמות].

זכירת "ברית אבות"°(19) - שהקב"ה° זוכר° לישראל°, ענינה - כדי להעלותם אל מדרגה גבוהה יותר מערכם, וזהו בשביל הקדושה° שהכינו האבות [מ"ש רפב (ה' רמ)].

היסוד המשיחי - החוסן הנצחי°, המביא את הגאולה° ואת אור° הישועה° האמיתית שתבוא באחרית לכל היצור כולו, שבשביל כך העולם כולו כבר הוא שווה בהויתו, ושמחת° המציאות מוכרחת להתגבר, ע"י הזכר המרומם והנערץ של מגמת ההויה כולה, שתצא לאור ע"י אורו־של־משיח°, שהוא מוכרח להתגלות כי כבר ישנו אצור במשיחי־ד'° אבות° העולם, שמופיעים בסגולתם המשיחית בכנס"י° כולה בתור ענפי נשמותיהם [ע"ר א רה].

מרכבה לשכינה° - "האבות הם המרכבה"(20) - העמדת כל העולמים° על מכונם, בשטח כל קומת הנשמה°, בתור מרכבה לצור־עולמים°, מתוך רוב זיכוך הרעיון°, חופש הרוח, והדבקות° העליונה האלהית, ההולכת ועולה° [עפ"י א"ק א רטו].
ע' במדור זה, יעקב.

תקון השכינה - 'האבות תקנו את השכינה'(21) - הנשמות הגדולות, שעולם עתיד נשאו בלבבם, הם חשו בעצמם שהנם, הם וכל מהותם, המשך של הרצון האלהי בעולמו, המטביע את חותמו ברוח האדם, שהוא משכלל את פנימיות ההויה ע"י עלייתו [קובץ א תקטז].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, שכינה, תקון השכינה.

◊◊

אברהם אבינו - האדם הגדול בענקים(22), המעניק בקומתו את הראשית° עם האחרית°, את ההכרח של הכריתות הבריתית° עם נדבת החסד° החפשית ברום עזה [ע"ר א פד].
הענק, בעל הנשמת הענקית המלאה חסד אלהים, בעל הפסיעות הגדולות(23) [פנק' ד מ].
שרש הדעת° לישראל [ע"א א א קעו].

נשמת אברהם - נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, בעלת תשוקה כבירה לחופש ואור, וצער חזק ומכאוב נמרץ על עלבון התבל [עפ"י א' קלה].
חסד אברהם - השתוקקות הנשמה לאור החירות־העליון°, לההתודעות האלהית° הבהירה, הבאה רק מתוך הכרה ואהבה°, מתוך רוחב לב, מדושן עונג° רוחני, שיש בו זעם נסתר על האלילים° המדכאים את רוח האדם, מטמטמים את לבו, ומזהמים את גויתו, ומרוב אהבה וחמלה, ומרוב עושר דעת, ויושר° מלא טוהר°, סולל הוא נתיבות עולמים לגוי ואדם, לקרא־בשם־ד'°, ובאהבת אב לבנים, נפגש הוא עם המון גויים, ואב המון גוים יקרֵא. אור מבהיק של האהבה הרעננה של ראש־צורים°, (אהבה) שלא נתפלגה לפלגי פרטים של כל אומר וחק ומצוה. (מקור איתן) שמרוב כח שפעו וזרם חייו הוא מפכה נחלי אמונה° רוממה ונהרי חפץ, עשות חסד° וצדקה°, נועם° דרך ד', וחשק תדירי של התקשרות נשמתית במתק עדן שפעת טהרת דעה־העליונה°, גבורתה והדר° חסדה. כח החיים והטוב עז ואדיר, ההולך ומתפרץ מנשמת נשיא אלהים, לאשר הכל, לרומם ולשגב כל [עפ"י קובץ א תרצג].
אור° החסד° של אברהם אבינו - המעין העליון° של תביעת הקודש° והמוסר° הנשא, המעין הראשי של יסוד החסד הנשגב°. יסוד משאת נפשו של ראש צורים אברהם אבינו ע"ה. תורת החסד [עפ"י א"ק ג שמג].

◊◊

ברכת אברהם(24) - טל העושר הכללי (הכלל אנושי ועולמי) של האדם הגדול בענקים [א' י].
הברכה° שהננו נושאים את דגלה עדי־עד° - ההכרה שרק רצון אידיאלי, נשגב מכל עולמי עד, שולט בכל, והוא ממלא גם את לב האדם והאומה, ומנצח את הווייתה ומנהלה עַלמוּת [עפ"י אג' ג מב].

אמר לו הקדוש ברוך הוא (לגבריאל שבקש להציל את אברהם־אבינו מכבשן האש) אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"הר" - העמים יקראו לבית ד' "הר", ואברהם קראו הר, "בהר ד' יראה" - ע' במדור משכן ומקדש.

"אין ארור מתדבק בברוך" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה" - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, כֹּל, הַ"כֹּל".

עקדה - העקדה - ע' במילון.
נסיון העקדה - ע' שם.
יסוד העקדה - ע' שם.

◊◊

יצחק(25) - אמצעי שבאבות°, תושבחתא דאבהן, מכון הגבורה המצוחצחת° המקיימת את כל מכמני הבריאה בכח זרע העז, זרע־ד'־אשר־נגלתה° בעינו של עולם, כנסת־ישראל°. אשר כח הכמוס של אבות העולם הוא מוכן להגלות בו [עפ"י ע"א ד ט קמג].
ישראל, אדיר־הפחד־המקודש [שם יב נ].

יצחק - מדתו של יצחק - הטבעיות האמיתית של התכונה הנפשית של האומה°, החודרת בגניזה בכל פרטיה. הרום העליון של שאיפת הקודש° האלהית, הדורשת מן העולם הויה כזו שמדת־הדין°, העולה במחשבה־הקדומה°, תחייב את הוייתו וקיומו. וזה אי אפשר להיות כ"א ע"פ ההתגלות הפנימית של האופי הגנוז של כנסת־ישראל° [ע"א ד ט קמד].
הגבורה האידיאלית, שבתוכיותה אור החסד העליון זורח בכל תוקף יפעת תפארתו [עפ"י קובץ ו קסג].
יצחק - עמוד־התווך לכוננות בית ישראל, מתוך האחיזה במדת־הדין־האלהית־העליונה° [רצי"ה ב"ר שעט].
מדתו של יצחק - מדת־הדין העליונה של תפיסת הבריאה מצד תוכן הרצון העליון, המתגלה לה בערכו העצמותי עד לחשבון צמצומה וגבוליותה, המופיעה בשלשלת התגלותן של המידות באבותיהם של ישראל [שם שעח].
מדת־הדין הנשגבה° השייכת אל מגמת הרצון העצמי של התגלות הבורא° בבריאה°, אשר היא מתגלה במרום פנימיותם° וכלליותם של ישראל [שם שפ].
ע"ע דין, מדת הדין האיתנה. ע"ע סגולת ישראל. ע"ע יראת אלהים. ע' במדור זה, יעקב איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואהל יצחק. ע"ע שיח, יסוד השיח. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מדת הדין, שעלתה במחשבה, לפני בריאת העולם. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גבורות, הגבורות.

◊◊

זרעו של יצחק(26) - עצמיותה של הצורה° הרוחנית° בישראל, (ש)החק הקדוש, אשר הגבורה והפחד־המוסרי־העליון הוא שומרו, מתכנה שלא תוכל להפגם בפנימיות יסודה [עפ"י ע"א ד יב נ].

◊◊

"יעקב איש תם יושב אהלים", אהל אברהם ואהל יצחק(27) - הממזג בתפארת־ישראל°, את שני הערכים האדיריים אהל אברהם - העדר הידיעה המוחלטת במהות האלהות, ואהל יצחק - ודאות הידיעה במציאותה השלמה [עפ"י מ"ה יראה ב (א"ק ד תלא)].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, "נורא". ושם, "גדול". ושם, "גבור".


יעקב - האב° המיוחד לכנסת־ישראל°, אשר סוד אחדותה העליונה חקוק הוא בנשמתו וכל הויתו. הבריח־התיכון° המבריח מן הקצה אל הקצה [ע"ר א קמט].
האב הגדול המיוחד שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה, ישראל־סבא°, שכל הפרטים של ישראל־זוטא°, כלומר פרטי האישים של האומה כולה, הם נצוצי שלהבת החיים שלו [קובץ א רה].
איש־תם°, בחיר האבות°, מתמם הסגולות° כולן לבנין רם° ונשא, המלא חיים של קודש־קודשים° בכל גמרם ומילואם גם בהוה כפי הצביון של העתיד המתעלה ברום מעלותיו, עד שכל הנטפל עם ההוה הנעלה הזה, הרי הוא בערכו ומעלתו הוא מפלס נתיבו ועושה פעולתו, חיי־שעה° וחיי־עולם° לא יתפרדו [עפ"י ע"א ד ה מו].
איש תם, הכולל הכל, האמת במלא תפארתו°, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו [קובץ ב רפ].
אחד האבות ובחירם, הנועד ליסד האומה הסגולית° בשבטי־יה עדות לישראל, ע"פ הסידור של יושר־ההוה הנובע מהתגלות הנשמה במועדה וזמנה [ע"א ד ה מז].
האישיות המתחילה את תכונת האומה [ע"א ד ט קמז].
יעקב אבינו - הכולל את כל השלימו(יו)ת ואוגדם יחד [ע"א ג ב רפה].
דמות־דיוקנו־של־יעקב־אבינו° חקוקה תחת כסא־הכבוד°, ותפארת° החיים האלהיים ואמתם היו ערוכים בנשמתו בסדר אמיץ, "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל", על כן מצאה בו משכן האהבה הצנועה, המרוממת את הנשמה ומביאה אור חיים וקדושה, מנוחה ועונג, אל הגוף. העמדת המשפחה היתה בקשתו הנאורה והמובנת באלהיותה, על כן הקימה בקרבו צביון של טהרת רעיון ומנוחת לב(28), "כחי וראשית אוני" [קבצ' ב קעה-ו].
ע' במדור משכן ומקדש, "בית", יעקב קראו לבית ד' "בית".
יעקוב - ערכו המשוכלל של יעקב [ע"ר ב תד].

"ידו° אוחזת בעקב° עשו"(29) - מורה שאפשר ליעקב° לעשות ג"כ את הפעולות של עשו, אלא שלא יעשן מפני טבעו להרע כ"א מפני הכרת השכל שהוא טוב ויפה בעיני השי"ת [מ"ש רע].

יעקב איש תם יושב אהלים(30) - איש תם - בלא חסרון ודופי בקדושת נפשו הטבעיית והקנויה ג"כ, ישב אהלים - של תורה° להכשיר עצמו לקדושת התורה [מ"ש ריג].
מביט בעין של נדיבות ואהבה על כל מה שנמצא בו דבר טוב [ע"א ג ב רפג].
איש תם - כשמשלים גם הנהגת גופו בעבודת־ה'° למעלה מהטבע° (ואז הוא) יושב אהלים - כי אוהל נקרא דירת עראי. והנה בטבע הכל קבוע, חוקות שמים וארץ לא ימוטו, ע"כ העולם דירת קבע. אבל בהנהגת התורה°, שהעולם כפוף לה, משתנים הדברים שבטבע לתועלת שומרי תורה, כ"שמש בגבעון וכו'" וכהנה רבות. ע"כ נקרא אצל איש כזה כל העוה"ז רק בשם אוהל עראי [עפ"י פנק' ה קנח (מא"ה ג קפח)].
מתבודד ומתאחד בשלמותו ומקוה שע"י הוצאת קדושת נפשו מכח אל הפועל תצמח ג"כ תכלית ההתאחדות (עם העולם) [מ"ש רה].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "תם", "איש תם".

בכורה - השלמות העליונה שהיא למעלה מכל בחירה°, שזכה בזה יעקב־אבינו° ע"ה וזיכה לבניו אחריו [מ"ש שיד (מא"ה ג רג)].

"עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי"(31) - אח ברמאות עם הרמאי לעמוד על עמדתו [קובץ ב רפ].

"יעקב אבינו לא מת"(32) - האדם אשר נשלמה נפשו שלא נמצא בו כלל שום נדנוד חטא ופשע, הוא לא יטמֵא הבא באהלו, (משום) שלא נפרדו יסודותיו, הנפש ההיולנית נשארה בארץ, והנפשית, החלקים הנשארים עלו השמיימה, <כי לא היה הגוף שייך אליו רק כבגד אל הלובש> [ע"א יבמות סג.].
<האבות אברהם ויצחק מחויבת בחקם המיתה גם בתור ענינם הכללי, שהרי היו מתעסקים מצד התכלית הכללית באמצעיים כאלה שההכרח להם להתבטל. משא"כ> יעקב אבינו ע"ה שמטתו היתה שלמה, לא עסק בשום ענין אמצעי הבטל בענינו, כי כל עניניו נצחיים קיימים לעד לעולם, דבקים בעצם התכלית המכוונת של הבורא ית' בעולמו. <ע"כ אמר הכתוב: "אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", יחשם מצד העדר הכלי' וענין הנצחיות אל יעקב, שבו חקוק הדבר ביותר>. ואם נכנס עכ"פ בגדר המיתה, הי' רק מצד עניניו הפרטים שמצד שפלות העוה"ז אפשר להמצא בהם איזה ענין שמעיק לתכלית הנפש, אמנם לא זהו עיקר נפשו. ע"כ במקום שהוזכר ענינו העיקרי מסילוקו מצד ערכו העצמי שהוא מצד היותו אב לכנסי' הישראלית, לא הוזכרה בו מיתה ולא מת באמת, כי אין דבר מכל קישור נפשו בעסקיו הגשמיים שהי' צריך להתבטל, שזהו ענין המיתה [מ"ש רמט].
יעקב אבינו שהי' ענינו להוציא רק האומה הישראלית לעולם, לא מת, אע"פ שגוע°, כי לא הי' צריך שום קישור ממה שהיתה נפשו קשורה לעניני העוה"ז לתכלית הוצאת עם ד' בעולם להנתק, כי כולם קודש ואינם מעיקים אל התכלית כ"א עוד עוזרים לה [שם רנ].
ע' במדור מות וענינו, טומאת מת. ושם, קיסטא דחיותא. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, "קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל".

"ישראל סבא"(33) - יעקב°, האב° הגדול המיוחד שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה°, שכל הפרטים של ישראל־זוטא° הם נצוצי שלהבת החיים שלו [קובץ א רה].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "ישראל סבא".

"ישראל זוטא"(34) - פרטי האישים של האומה° כולה, שהם נצוצי שלהבת החיים של יעקב° [קובץ א רה].

יעקב - ענינו - הסדר הנמשך מרוח כזה שעלה עד אותו המקום שיוכל לשאוב מן ההוה עצמו את כל הטוב של העתיד, ומחיי־שעה עצמן מקור עולמים לחיי־עולם [עפ"י ע"א ד ה מז].
מדתו של יעקב - לעשות כל הדברים הגשמיים קודש מצד עצמם [מא"ה ב שטו (ב"ר שמא)].
כוחו של יעקב - סגולת האבות, שנסתגלה אצלו להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי־יה עדות לישראל [עפ"י א"ק ג שמב].
יעקב - מדתו של יעקב - מזג התפארת° של המשפט והצדקה, הדין והרחמים, בשכלול הנהגתה המעשית של הממשות הכלל ישראלית, של כל קהילת יעקב ושבטי בניו [ב"ר שעט].
ע' במדור אישים, רחל. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, רחל, ושם, לאה. ושם, בלהה.

ישראל - מעלתו העליונה (של יעקב°), הרוחנית האצילית°, שהיא באה מהופעתה של הנשמה הגדולה והיתרה [ע"ר א פד].
שמו הגדול האלקי של יעקב [ע"ר ב תד].

"דמות דיוקנו° של יעקב°"(35) - נשמת הכלל°, צורת° כנס"י° [א"ק ב רפט (ע"ט ג)].

יעקב - מדת התאר יעקב (לעומת ישראל°) - ההערכה הגלויה של קדושתם° של ישראל, הבחירה° [ע"ר ב פ].
הבחירה הגלויה, המתבררת ע"י המדות הקדושות והמובחרות, שבהן נתעטרו בני יעקב בכללם, עד שהכל מכירים, שהבחירה האלהית ראויה להם, והם בני יעקב בחיריו [עפ"י ע"ר א רב].
ערכם ויחוסם של ישראל להיות פועלים על עמים רבים להודיע כבודו° ית' בהם. המדרגה התחתונה שבהם, (ש)היא שבאה להם קודם, (ש)היא בשביל פעולתם על האומות כולן להיות עדים לשמו של הקב"ה° [עפ"י מ"ש צג].
המעלה הנמוכה בישראל, כשהם נחשבים כל אחד בפני עצמו. <וז"ש "מי מנה עפר יעקב", כעפר הנמנה שהוא חול שכל גרגיר הוא בפני עצמו> [שם קפג].
המוני העם [מא"ה, ענייני תפילה, ת].
ע"ע ישראל לעומת ישורון. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, סתים וגליא וכו'. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בית יעקב לעומת בני ישראל. ושם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושם בני בכורי לעומת בנים.

ישראל - מדת התאר ישראל (לעומת יעקב°) - הסגולה° הצפונה העליונה° העומדת למעלה מכל בחירה°, משגב העצם של הקודש° בנקודתו העליונה [ע"ר ב פ].
ההופעה העליונה הכמוסה, של המעמד האצילי של בית־ישראל שהוא ירושה לנו מאז מישראל־סבא°, אשר עליו הוטל הגורל, של העמדת יסוד האומה בשנים עשר שבטי יה, להודות° לשם־ד'° [עפ"י ע"ר א רב].
שלמותם של ישראל (ש)היא גדולה מצד עצם מחצב קדושתם, ומצד זה לא נודע כלל ערכם להיות מושג [מ"ש צג].
עצם שלמותם שהוא אופן נשגב מאד מצד שלמותם עצמם, שמצד רוממות מעלתו אין דרך להיותו מושג [מ"ש צג].
המעלה העליונה בישראל, כשהם נאחדים בכח אחדות ונערכים לגוי־אחד° [מ"ש קפג].
המצויינים תלמידי־החכמים° [מא"ה, ענייני תפילה, ת].
ישראל בהתיחדותם הצבורית. צבוריותו השלמה של ישראל [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ד) רלד].
העם העברי בהתיחדותו האלהית [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ד) יב].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא וכו'. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בית יעקב לעומת בני ישראל. ושם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושם בני בכורי לעומת בנים. ושם, קדש ישראל לד' לעומת ראשית תבואתה. ע"ע ישראל לעומת ישורון.

◊◊

"נחלת יעקב"(36) - אותה הפנימיות האמיצה. תוכן קדוש° ונשגב°, המנצח את כל מה שהוא מנגד אותו, ויש בו כח של תסיסה° והכשרה להפך את כל מה שיבא במגעו, אפילו דרך התנגדות, אל תוכנו הנעלה העצמי [קובץ ח קכא].

◊◊

"יעקב מלבר ומשה מלגו"(37) - שני דברים נכללים בתורה°, האחד הוא ההכנה הטבעית בכח האדם שיהי' נושא עליו את עול התורה ויהי' מוכשר ללמודה וקיומה, והיא ג"כ נחלת שדי° ממרומים; והשני העיקרי הוא עצם התורה, כמו שהיא נתונה בחוקיה ולימודיה. וההכנה לה היא בית יד ולבוש לעצם גוף קדושתה. עצם ההכנה שנשרשה בנפשות ישראל לקבלת התורה היא מורשה לנו מיעקב אבינו ע"ה, שמצד קדושתו השפיע הכנה טבעית לפני בניו שיהיו מוכנים אל התורה, והוא כעין חומר° לצורת° התורה שבאה ע"י משה רבינו ע"ה [מ"ש כו].
כשמאיר אור התפארת° הנשמתי במלא ברקו, הוא מאיר מבית (- משה מלגאו) ומחוץ (- יעקב מלבר). האור־המקיף° (אור התורה°) הוא האור־הפנימי° מצד כל היקום, זהו אורו של משה הנשאב מתורה של מעלה, חמדה הגנוזה מימות עולם. וזהו אור־החיים° לחיי החיים. והאור הפנימי (שהוא מתהוה למורשה בישראל על ידי כוחו של יעקב, שנסתגלה אצלו סגולת האבות, להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי יה עדות לישראל) זהו האור הבסיסי, העומד בתור חומר עליון ונשגב, לקבל את הצורה° הרוחנית של האור־המקיף (של משה), והוא מקור הדעת, שוכן החדרים, "בכל ביתי נאמן הוא"° [עפ"י א"ק ג שמב].
אורו של משה קלט לתוכו את התוכן היותר פנימי של קדושת יעקב, "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"° [ע"ר א ק].

"יעקב נטל ביתא דלתתא"(38) - יעקב קבע לו מגמת העולם המוגבל בכל הוד גדולתו ביפיו הקדוש בעזוז מוסרו בנצחיותו בשלמות נשמותיו [א"ק ד תקיט].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "משה נטל ביתא דלעילא ושביק ביתא דלתתא".

◊◊

"סולם" - סולם יעקב - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"ישראל צאן קדשים" - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

"שלשלאות של ברזל" - "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל" - ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"בית" - יעקב קראו לבית ד' "בית" - ע' במדור משכן ומקדש.

◊◊

  1. היתה הכרת האמת גדולה בנשמתם, עד אשר מצאו און וכו' לעמוד נגד הזרם של עולם - ע"ע פנק' ב רא, סי' לט.
    עניניהם וכו' מה שנוגע אל וכו' כלל האומה - מורה נבוכים ח"ג פנ"א: "תכלית כוונתם כל ימי חייהם - להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו".
  2. במדבר כג ט.
    אבינו הראשון - עפ"י ישעיה מג כז.
  3. נדרים לב:
  4. ביומא כח: "קיים א"א כל התורה כולה". אך בקידושין פב. (בירושלמי קדושין מח.): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה". ובתוספות רא"ש בקדושין שם, ובעוד ראשונים ואחרונים: "מצינו שקיים אברהם את כל התורה כולה עד שלא נתנה".
  5. יומא כח:
  6. בראשית מח טו.
  7. עפ"י ישעיה מא ב.
  8. בר"ר פר' ס ח.
  9. תנא דבי אליהו רבה, פרק כה.
  10. שהש"ר פר' א כ.
  11. שמו"ר פר' כח א: "באותה שעה (של מתן תורה) בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקב"ה למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר (יהושע יד) האדם הגדול בענקים".
  12. בראשית טו ו.
  13. את הערך של הנשגב הוא משיב אל האמונה - ע"ע א"א עמ' 66 ד"ה כח; (ושם עמ' 94 ד"ה יש בנו; ושם, 52 ד"ה החוצפא) ע"ע ס' הקריטריון לאמת הקריטריון למוסר, פרק ד, האמת המוחלטת; (ובאג' א עמ' נד; ע"א ב ו כז; ע"ע ע"ט עמ' כג ד"ה קיום. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, עבד לפני המלך לעומת שר לפני המלך).
  14. "(ו)נתתי תורתי בקרבם ועל (לוח) לבם אכתבנה" - ע' בנספחות, מדור מחקרים, פסוקים מורכבים בכתבי הרב.
  15. ציור אמונה לא מצד ההכרח וכו' כי וכו' כבר עמדה בינתו וכו' כמו שיהיה באחרית הימים, וכו' להיות מואר באור האמת - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אמונות אמיתיות. ושם, אמונות מוכרחות.
  16. בראשית יח יט. ע"ע א', אורות ישראל, פ"א ז. פנק' א ער סי' קד.
  17. ע' י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"א א "זכות אבות הנעשה מזלן של בנים" ושם ביד יהודה ס"ק ל לא "שזכות אבות שהוא הפירות ממצותיהם שמור לבנים והוא מזלייהו... בזה תצדק הנהגתו ית' עם בני אדם מה שיקשה מלהבין זולת זה". וע"ש שם ח"ב כח־ל. ובדרך ד' לרמח"ל, חלק ב פרק ג סי' ז. ובסדור הגר"א, קלב. אמרי שפר "זוכר הקב"ה חסדים ומצות של האבות אשר חלק מנשמתם יש ג"כ בנשמות אחרות שהם הבנים, ועי"ז ניצולים גם הם". הרב שלום הימן ציין לרוח חיים לר"ח מוולוז'ין פ"ה מ"ג: "...עפמש"כ "מתהלך בתֻמו צדיק אשרי בניו אחריו" (משלי כ ז), כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר נפשו באור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה ניסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש, הוא מניסיון לך לך. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב, מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות הי"ת". וע"ע ע"א א א עג.
    אולי תיושב בזאת הסתירה לכאורה בדברי הרמח"ל שם שם פרק ד סי' ג "ואברהם לבדו, נבחר במעשיו ונתעלה, ונקבע להיות אילן מעולה ויקר, כפי מציאות האנושיות העליונה". וע"ש שם שם סי' ה. לעומת העולה מכללות דבריו בדעת תבונות, שם מאריך הוא בעיקריות הנהגת היחוד וכשיטת המהר"ל בנצח ישראל פרק יא. ע"ע אג' ב קפו־ז. מ"ר 3־82, מא"ה ג רח, ובמדור מונחי קבלה ונסתר, אחרית (לעומת הראשית בחיי־הרוח) ובהערה שם. ובמ"ש עמ' סו, ובע"ר א עט ד"ה ותגמלנו, ריז ד"ה נפשנו, רכו ד"ה צדיק. דעת תבונות (מהד' ר"ח פרידלנדר) עמ' קצג־ד. ובלשב"ו, ס' הדע"ה, ח"ב דף קכא. ויסוד בזה להעלאה לשורש דברי הכוזרי במאמר ראשון, צה, ולהעלאת שיטתו בזאת בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם במורה נבוכים, ח"א פ"ז, ביחס למורשת הסגולה, אם בדרך לימודית או בדרך "שרש וטבע שבהם הסגולה" - שצדקו יחדו, (ע' מ"ש דרוש כג), עם שאצל הכוזרי למדנו (בלשונו של אור החיים עה"ת, בראשית א כז) על "הצלם הרוחני הנעלם" ואלו כוונת הרמב"ם על ה"צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה".
  18. שבת פט:. ע"ע שי' בראשית, שיחה ב 17.
  19. הקדושה שהכינו האבות - ע"ע במדור זה, התהלכות לפני ד'. ע"ר א תכח. מ"ש, דרוש לא (ה' רמב).
  20. בר"ר פר' מז ו, ופר' פב ו. ע"ע עבודת הקודש לר"מ ן' גבאי ח"ד פי"ח. והשוה נפה"ח, שער א ו.
  21. ע' שערי אורה, לר"י ג'יקטיליה, השער הראשון הספירה העשירית.
  22. יקו"ש יהושע יד טו.
  23. בר"ר פר' מג ג.
  24. בראשית כח ד.
  25. תושבחתא דאבהן - זוהר ח"ג צט: "יצחק, תושבחתיה דאבהן". (אמנם שם בח"א רז.: "רזא דאבהן דא הוא יעקב, דאיהו כללא דלהון, בגין דיעקב תושבחתא דאבהן איהו").
  26. שבת קד.
  27. שערי אורה לר"י ג'יקטיליה, הקדמה, ובשער השביעי הספירה הרביעית.
  28. העמדת המשפחה וכו' בטהרת רעיון ומנוחת לב - ע"ע רש"י בראשית כט כא.
  29. בראשית כה כו.
  30. בראשית כה כז.
  31. רש"י בראשית לב ה.
  32. תענית ה:
  33. בר"ר פר' סח יא.
  34. זוהר ח"ג מג.
  35. דמות דיוקנו של יעקב, צורת כנס"י - ע"ע תענית ד. "אך כנס"י שאלה וכו' הן על כפים חקותיך", וברש"י שם ד"ה פעמים נראה "כפים - השמים, צורת אדם שהוא בכסא". וע' חולין צא: "עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה וכו'", וברבינו גרשום שם: "כלומר דמות יעקב חקוק בכסא הכבוד". תרגום יונתן בראשית כח יב, "יעקב חסידא דאיקונין די ליה קביעא בכורסי יקרא". וע' בר"ר פר' סח יב, ושם פר' פב ב "יעקב שאיקונין שלו קבועה בכסאי".
  36. ישעיה נח יד.
    נחלת יעקב, תוכן וכו' המנצח את כל מה שהוא מנגד אותו, ויש בו כח של תסיסה והכשרה להפך את כל מה שיבא במגעו, אפילו דרך התנגדות, אל תוכנו הנעלה העצמי - בא"ק ב ש: "נחלת יעקב תמיד עולה בגאון, האומה שהיא יונקת מן הכל, ממקור הכל, ממה שהוא למעלה מן הכל, היא מנצחת את הכל, כובשת היא כשנכבשת, מנצחת היא כשהיא מנוצחת, מקובצת היא בפיזורה ומושלת בשיעבודה". ע"ע במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שופריה דיעקב אבינו. ושם, ויז נצחם על בגדי. ע"ע ישראל בעמים. ע"ע אומה כללית. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עם לבדד.
  37. בע"ר ב תמט ציין הרצי"ה: תקוני זוהר, תיקון יג, כט. "ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסטרא דלבר, והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה, דא מגופא ודא מנשמתא", ותיקונים מז"ח לח:, תקוני זוהר, תיקון סט, קא: "יעקב ומשה הוו קיימי בדרגא חדא בעמודא דאמצעיתא, אבל דא בגופא ודא נשמתא ליה", ובהגר"א שם ד' לח: ד"ה אבל דא; שער הפסוקים פ' תולדות "ואנכי איש חלק" "משה ויעקב שניהם בבחי' ת"ת דא מלגאו ודא מלבר", וע' עץ־חיים שער הכללים פ' יא ושער פנימיות וחיצוניות דרוש ו. ובזוהר בראשית כא: "אלא יעקב בעלה קדמאה דמטרוניתא וכו' משה הוה לבר כיון דבעלה קדמאה הוה בארעא" וכו' הוא לבר מארעא קדישא כמבואר שם, ושם ויצא קס"ה "עלמא תתאה אתחזי ליה ליעקב כמה דאתחזי ליה למשה אלא דלא יכילת עד דהוו י"ב שבטין" וכו', ושם בלק קפז: "משה בגופא", בחייו, הצטמצם לו הדבור ע"י מלאך, ו"יעקב ברוחא" כדסליק מעלמא, וע"ש קפו "עמודא דיעקב רזא דמשה" וכו'. ובמדרש־רבה סוף פ' ויחי: "עתיד אדם א' כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי הוא מתחיל וכו' משעה שתקבלו את התורה" וכו'. ע"ע של"ה המובא במדור מונחי קבלה ונסתר, בהערה לערך "כליל תפארת".
  38. זוהר ח"ב כג.