אישים


אדם הראשון - אחד מכל החיים שהשתלם באופן ראוי לשם אדם. שעל ידי הסיבות הנפשיות (שימתו בגן עדן, קריאת השמות, בנין הצלע, וחטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע) נעשה פרץ גדול בינו לבין החיים. וזהו היחיד הוא האדם ההיסטורי, שמכאן ואילך תספר התורה תולדותיו בדיוק נמרץ [עפ"י ל"ה 42].
ע' במדור אדם הראשון, אדם הראשון בגן עדן. ושם, אדם־הראשון קודם החטא, היה מסוף־העולם־ועד־סופו. ושם, גזר עליה אדם הראשון. ושם, חטא אדם־הראשון. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, "אדם הראשון".

כנען - האיש המקולקל והמקולל, אוצר הכעור והזוהמה° והשפלות האנושית, בו נכר ההכשר לעבדות° [ע"ר א מ, אג' א קב].

אברהם אבינו(1) - האדם הגדול בענקים, המעניק בקומתו את הראשית° עם האחרית°, את ההכרח של הכריתות הבריתית° עם נדבת החסד° החפשית ברום עזה [ע"ר א פד].
שרש הדעת° לישראל [ע"א א א קעו].
ע' במדור האבות. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

יצחק(2) - אמצעי שבאבות°, תושבחתא דאבהן, מכון הגבורה המצוחצחת° המקיימת את כל מכמני הבריאה בכח זרע העז, זרע־ד'־אשר־נגלתה° בעינו של עולם, כנסת־ישראל°. אשר כח הכמוס של אבות העולם הוא מוכן להגלות בו [עפ"י ע"א ד ט קמג].
ישראל, אדיר־הפחד־המקודש [שם יב נ].
ע' במדור האבות. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

רבקה - בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

יעקב - האב° המיוחד לכנסת־ישראל°, אשר סוד אחדותה העליונה חקוק הוא בנשמתו וכל הויתו. הבריח־התיכון° המבריח מן הקצה אל הקצה [ע"ר א קמט].
האב הגדול המיוחד שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה, ישראל־סבא°, שכל הפרטים של ישראל־זוטא°, כלומר פרטי האישים של האומה כולה, הם נצוצי שלהבת החיים שלו [קובץ א רה].
איש־תם°, בחיר האבות°, מתמם הסגולות° כולן לבנין רם° ונשא, המלא חיים של קודש־קודשים° בכל גמרם ומילואם גם בהוה כפי הצביון של העתיד המתעלה ברום מעלותיו, עד שכל הנטפל עם ההוה הנעלה הזה, הרי הוא בערכו ומעלתו הוא מפלס נתיבו ועושה פעולתו, חיי־שעה° וחיי־עולם° לא יתפרדו [עפ"י ע"א ד ה מו].
איש תם, הכולל הכל, האמת במלא תפארתו°, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו [קובץ ב רפ].
אחד האבות ובחירם, הנועד ליסד האומה הסגולית° בשבטי־יה עדות לישראל, ע"פ הסידור של יושר־ההוה הנובע מהתגלות הנשמה במועדה וזמנה [ע"א ד ה מז].
האישיות המתחילה את תכונת האומה [ע"א ד ט קמז].
יעקב אבינו - הכולל את כל השלימו(יו)ת ואוגדם יחד [ע"א ג ב רפה].
דמות־דיוקנו־של־יעקב־אבינו° חקוקה תחת כסא־הכבוד°, ותפארת° החיים האלהיים ואמתם היו ערוכים בנשמתו בסדר אמיץ, "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל", על כן מצאה בו משכן האהבה הצנועה, המרוממת את הנשמה ומביאה אור חיים וקדושה, מנוחה ועונג, אל הגוף. העמדת המשפחה היתה בקשתו הנאורה והמובנת באלהיותה, על כן הקימה בקרבו צביון של טהרת רעיון ומנוחת לב(3), "כחי וראשית אוני" [קבצ' ב קעה-ו].
ע' במדור האבות. ושם, יעקב אבינו לא מת. ושם, יעקב איש תם יושב אהלים. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דמות דיוקנו של יעקב. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "ישראל צאן קדשים".

"ישראל סבא"(4) - יעקב°, האב° הגדול המיוחד שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה°, שכל הפרטים של ישראל־זוטא° הם נצוצי שלהבת החיים שלו [קובץ א רה].

רחל - האם הקדושה, אמן של ישראל, המסמלת את האהבה הלאומית, ואת אמונת הגאולה° והתחיה לעמנו על אדמת קדשו לעד [אג' ד רסא].
היסוד המאיר של ההוה הרואה לפניו את יושרו° וטובו° בגלוי, בלא חשבונות רבים, בטוהר° הטבע, ועצם הרגשות הישרות הנובעות מנפש חיה קדושה° ושלמה - ברחל נתגלמה התעודה הזאת [ע"א ד ה מו].
ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, רחל.

לאה - מדתה של לאה - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, לאה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תקון לאה.

בלהה - שפחת רחל - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, בלהה.

ראובן - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חטא ראובן.

בנימין - חותם השבטים כולם, המשלים את התכסיס הכללי של האומה° [ע"א ד ה מא].

אהרן - אבי הכהונה° קדוש ד'. העקר הראשי, שכל קדושת הכהונה באצילותה ממנו היא מתפשטת, <"אשר קדשנו בקדושתו של אהרן"> [ע"ר א קכא].
האדם היחידי הראשי, החובק בקרבו את הצד העליון, היותר טהור שבצורה האנושית. המופלא שבאנשים [ע"א ד ו עב].
"אהרן ובניו" - ראשית קדושת הכהונה, בישראל [ע"ר א קכא].
"בני אהרן" <איש החסד> - הנשמות הפנימיות°, ספוגי החסד [ע"ר א קלד].
ע' במדור משכן ומקדש, כהן, שבט הכהונה. משפחת הכהונה. ושם, כהונה, בחירת ד' בכהנים.

משה - עומק התוכן של כלי° הקבול היותר נשגב° שבאורה־האלהית°, שסגלה לה נשמת האדם, שכל היקום עזר ועוזר ליצירתה והופעתה [ע"ר ב קנט].
איש־האלהים°, הכלי האחד המוכשר באופן לטוש מאד, אליו נדחקה להכנס הנשמה הכללית [עפ"י מ"ר 296].
איש האלהים אשר הדבקות־האלהית°, בעזוז° טהרתה°, בצרור־החיים° של כל עולמי־עולמים°, היא יסוד נשמתו. נביא התורה° אשר דבר ד'° אליו פנים אל פנים, המסתכל באספקלריא־המאירה° [עפ"י ע"ר ב סט].
הנביא° העליון שבהירות הבטתו הקדושה° היא חודרת את כל חגוי° ההויה בפנימיותה, ואשר עז° האמונה° בקרבו הוא שרוי, לכונן כל מגמת מציאותו להשלים את חפץ בורא כל בכל היצור, ע"י התורה אשר תנתן על ידו(5), לגלות את חוקי החיים של כל היש בתוכן חיי האדם הבחיריים°, כדי שתתאים כל המציאות כולה, בחלק המוכרח בגלגולי מפעלותיו, ובחלקה החפשי ומסור לרצונו ונטית לבו, לבנות יחד את בית־ד'° בעולמים כולם בכל תפארת° אמונת עולם [ע"ר א נד].
אדון הנביאים, שהוא לבדו הוא הנביא של כל הדורות בשוה [ע"ר א קלה].
(בעל ה)מוח היותר גדול, (בעל ה)נשמה היותר מאירה ושוקקה להשלים את הכל. נשמת הנשמה הרוחנית של כל הרוחניות האנושית כולה [קבצ' ב נב].
"משה עבד ד'" - ציר אמונים(6), אשר לא קם כמוהו, אשר ידעו ד' פנים אל פנים [ע"א ד יא כב].
"משה עבדך" - הציר הנאמן° לגלות את האור° הצפון ולהגשים בפעל את כל האידיאלים° הרוחניים° העליונים° בכל הוד° קדושתם° [ע"ר א ק].
משה רבנו - המעולה שבנבראים, בחיר האנושיות [ע"א ד יא טו, ושם שם י י].
בחיר המין האנושי [אג' א ל].
המעולה שבאישים, שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"°, <בצפייתו האלהית עד היום האחרון(7)> [ע"א ג ב פב].
אב לכל הנפשות הגדולות, בחיר האנושי, אדון הנביאים [עפ"י ע"א ג ב לח].
ע' במדור משה.

בלעם - איש רשע° שנפשו איותה רע°. דמות הדעת המשוללת מתכלית מוסרית, כולו פונה לרע. שהשתקע, בכל מלא כח חייו, בכל שעור הקומה של השכלתו, חכמתו, שאיפתו וברק חזיונותיו, בעומק הרצון הגס. (ו)בהיותו יודע ומשקיף על המציאות כולה ויודע גם כן (את) ההכנות שיש בה להרע, השתדל להרחיב (את) העניינים הרעים [עפ"י ע"א א א סט, א"ק ב תפג].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "תנין עור".

בצלאל בן אורי בן חור - מדתו - ע"ע שמאל, הליכה משמאל לימין. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

אהליאב בן אחיסמך - מדתו - ע"ע ימין, הליכה מימין לשמאל.

יהושע - האישיות הרוממה, האדירה, הקדושה והנפלאה עבד־ד'°, הנביא° הגדול והשקדן הגדול, אשר לא ימוש ספר התורה ממנו וקיים "והגית בו יומם ולילה". הכובש המעשי שהביא את ישראל לארץ ירושתו, ושהפיל לפניהם עמים רבים ומלכים אדירים [עפ"י ע"א ד יג ו].

שמשון - כל העבודה של התגברות הגבורה הגופנית בכללות כנס"י° נמשכת מקדושת נזיר אלקים שמשון הגבור [אג' ד פט].

שָׁאוּל - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

דוד - דוד מלך ישראל - האישיות העליונה°, בעלת הנפש° הכללית של האומה° כולה בכל שלמותה וכללותה, אשר נועדה להקים ולהכין כסא כבוד, מלא הוד° ד'°, הקיים עדי־עד° כירח יכון עולם חי וקים [עפ"י ע"ר א קפו, קצז].
נעים זמירות° ישראל, (שענינו) קביעת הלב°, הרגש העליון, הרוח הנשגב, רוח־הקודש° הכוללת השורה על ישראל ועל מלכותו [ע"א ד ה עא].
נעים זמירות ישראל שקבע שלמות ההרגש בזמירותיו <כדי להועיל לכל מי שיתנדב בכל דור לקרבה אל ד' באהבה עזה> [ע"א א ה ד].
המוכן להשירה האלהית, האישיות הנבחרת להשמעת נועם הזמר, נעים זמירות ישראל [עפ"י ע"ר ב נג].
בו חובר עומק הדעת עם נועם השירה האלהית [ע"א א א קכח].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כנור דוד שלמעלה ממטתו. ושם, ואנכי תולעת ולא איש. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, דוד, "נפש דוד". ושם, דוד, "אדם קדמאה יהיב חיין לדוד מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון".

"הגבר הוקם על"(8) - דוד°, שהוא יש לו קיימא בעלית רגשותיו [ע"ר א רצב].

שְׁלֹמֹה - האדם הגדול, העולה על כל האדם הרגיל והמצוי, להיות אור לעולם. גדול הדעה° ורב עז חכמת אלהים, שתעודתו היא ההכנה להודיע בתכלית העומק, מכל העומק של כל מרחב החיים והחכמה מכל צדדיהם, מעומק טוב עד עומק רע [עפ"י ע"א ד ה עב].
מלך החכמה, הבא אחרי (דוד°) ליסד את החכמה הכוללת, חכמת ממלכת ישראל, חכמת־שלמה° [עפ"י שם שם עח, עא].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "חכמת שלמה". ע' במדור בעלי חיים, פרדה, ענין משיחת המלכות של שלמה ברכיבה על פרדה.

בניהו בן יהוידע - האיש החי, שהיתה כל עבודתו גבורה פנימית של קדושה ביחודי קדש נשגבים ונוראים מאד, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני(9), שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו [עפ"י אג' ד פט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, איש חי רב פעלים מקבצאל.

אחאב - האיש המגושם שלא היה לו אפשר לצייר ברצונו שלימות רוחנית מפני רוב התמכרו אל החומריות [ע"א ב ט רכה].

אליה - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גילוי אליהו לעשות שלום בעולם.
אליהו - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גילוי אליהו להשוות את המחלקת. ע' במדור מלאכים ושדים.
אליהו - מדת אליהו - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גילוי אליהו.
אליהו - גילוי אליהו באורח שכל - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גילוי אליהו וכו'.

מרדכי בלשן, פתחיה(10) - איש הסנהדרין, "ראש לצדיקים ולאנשי כנסת הגדולה", המוסר נפשו על הצלתם של ישראל, העולה משבי הגולה עם "אנשי עם ישראל", שתפקידו בעבודת המקדש, לסדור הטהרה הפנימית של המשפחה הישראלית, פותח ודורש בפרטי הדברים של הלשון הקדושה המדוברת, בולל את חלקיהם וקובע את ערכיהם [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ז) שה-שו].

הלל הזקן - הנפש התמה, המלאה חכמה ומחשבה רחבה, העמוסה ענוה° ורוחב לב, החשה את חובת הכבוד לעצמה ולגופה, וזיקוק החמלה אל עצמיותה, באותה העדינות של צדקה ורחמים על כל דורש עזרה [א"ק א קפג].
ע"ע חסד, מדת החסד המיוחסת לבית הלל.

יונתן בן עוזיאל - מעלת לימודו - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.

יש"ו(11) - אותו פושע־ישראל°, שעשאוהו נכרים עבודה־זרה°, הנחשב לרוצח נפשה של האומה° ישראל°. שיצא לטול על עצמו את הנזר הכללי השייך לה בכללותה. <התנשאותו שלא בצדק של יחיד זה שהתגאה במלכות־שמים°, שרצה לשאוב אל קרבו את כל האורה° השייכת להאומה כולה, הקשיחה את לב העולם במבט מעונן על העולם האלהי שהחשיך עיני רבבות עם לאלפי דורות, ותחת אהבה צמחו חוחי שנאה, ותחת אור אלהי בהיר חשכת עבודה זה ואלילות מוגבלת ומגושמת, ונראו רעות עד אין חקר> [עפ"י אג' ב לד, וא"ה ו 167-168 (קבצ' ג צד)].
"אותו האיש"(12), הראש למומרים ולמינים° שבכל הדורות שקמו עלינו, "פושע ישראל"° [ל"י ג ס־סא (מהדורת בית אל, ב תקלג־ד)].
שורש הכללי למינות° וכפירה [פנק' ג שעה].
ע' במדור אליליות ודתות, צואה רותחת. ושם, פושע ישראל, ה"פשיעה בישראל". ושם, מינות. ר' מומרות. ע"ע המרה. ר' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, מין. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין.

עקיבא - רבי עקיבא - (ה)"דורש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תילין של הלכות"° ועמד במדריגה כזאת של אחדותה של כל התוצאה הסבבית במגעה בפרטיה של תורה ליסודה העצמי, לראות הכל, בעיני רוח, בצביונם העצמי, בצורה בולטת כמו שנתנו למשה מסיני° [עפ"י ע"א ד יא ה].
החושף נסתרות, הדורש כל קוצין שבתורה, והעורג הנצחי להארת ד' העליונה, עד כדי יציאת נשמתו באחד, שכל הפרטים כולם אצלו מקושרים עם הכלל העליון, בהתגלות ובהירות עצומה, עד שאין לגבי דידיה הסתרה וכיסוי, רמז כל דהו כבר מספיק הוא להאיר אור גדול ומפולש [שם ז].
סופר האותיות שבתורה, שכולהו סתימתאה אליבי', שיצתה נשמתו באחד, ודברים שלא נתגלו למשה נתגלו לרבי עקיבא וחבריו, מקור יסוד האורה השכלית [ע"א ד ו א].
שטנה של המינות° בהתחלת צמיחתה(13). הוא שדרש על כל קוץ וקוץ תילים של הלכות, הוא שהכיר את ערך של האומה° בכללה וכחה לאלהים בכל צורותיה שהיא מתגלה בהם, אפילו בגבורה גופנית שלה, ידע כי חלק ד' עמו, ונשא כליו של בן כוזיבא אולי תצמח ממנו ישועה לישראל. מסר נפשו על נטילת ידים, ויצאת נשמתו באחד. הוא איש הישראלי בעומק יסודו הפנימי, למרות מה שהוא בן גרים בחיצוניותו, והוא הכח המגן נגד נקיבת השם, של בן האשה הישראלית, <"אחת היתה ופרסמה הכתוב", אותה הקוראה שלום לכל, ונוטלת המון דבורים, הומיה וסוררת, שלומית בת דברי(14)> [א"א 36־35].
כחו של רבי עקיבא איחד את ההארות (אורו־של־משיח° עם אור התורה של משה°), ונשתלשלה תורה־שבע"פ° בסוד הכתב שבתגין°, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י אמירת "ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת"(15), ואמר לבר כוזיבא "דין הוא מלכא משיחא", ולא חש להא דלא היה מורח־ודאין°, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל, אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות התורה וצפונתה, באורו של משיח [קובץ ח קנז].
רבי עקיבא בא להציל את תיומת האחדות - של ברכת המעין הפנימי, שורש החיים שבמקור ישראל, (המקיף את) כל העולם, מראש כל דרגין עד תחתית כל דרגין, בקשר חיי קודש אחד, ששוטף ויורד, עולה ומתגבר, בלא מעצור - בעת אשר התמוטטה, וכל העולם נתמוטט כמעט. והוא ראש להרוגי מלכות אותם שעלו במחשבה תחילה, "ממתים ידך ד' ממתים מחלד", דיהוו גישמיהון(16) לרומם כבוד ד', להאדיר קודש קדשים. <ועומק הרע, מצולות ים, נסתלק לגמרי ממקום הקודש, בקבלו את חלקו מאלה הגויות, לבושי הנשמות העליונות, שחשב להתאחז בהם>, ודרש על קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, ולא פירש מאת ד' אלהיך תירא כ"א דרש לרבות ת"ח, והראה שהמחציף נגד חכמים שרשו ראש ולענה הוא ממזר ובן הנדה, ולא כאלה חלק יעקב כ"א ירושה לעשו הר שעיר שיהיה שממה עת יעלו מושיעים בהר ציון, ובחר למות מיתת עצמו שלא לעבור על דברי חבריו בנטילת ידים [עפ"י קובץ ו רג].
אורן של ישראל ששלשה סימנים מציינים את קדושתו העליונה: א. אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי. הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". ב. ההכללה. "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא" פלגים רבים הולכים וזורמים, מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכו' אבל הכל בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא.(17) ג. התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו [עפ"י מ"ר 202].
מדתו של רבי עקיבא - "דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות"° - שהכללים הגדולים היו אצלו כל כך מוארים, עד שהאירו בנגהם את כל הפרטים היותר דקים, והלכו תמיד עמם, עד שדוקא על ידי גודל הבוהק של הכללים הרוחניים העליונים היזדהרו הפרטים באורם המלא. ויצא ונכנס בפרדס לשלום. וכן היה מאחד צפיית ישועה° רחוקה לשמע קול־המונה־של־רומי°, מדין קל־וחומר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, ולשועל היוצא מבית קודש הקדשים, עם ההתעוררות הטבעית לסייע לישועה־קרובה° לישראל בכל צורה שתזרח°, שעל כן היה נושא כליו של בר כוכבא.
רבי עקיבה - האופי השלם של צדו הגלוי <כהעולם הזה שנברא בהא> היה שלם. ורבי עקיבא - אופיו הנסתר, האחדותי, <כאלף הפלאי>, היה גם כן טפוסי ובולט למדי ולא אמר אחד לחברו צר לי המקום [עפ"י קבצ' ב צו].
תכונת השמחה° המיוחדת לצדיקים, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, שמתמלאת הנשמה על ידי הדייקנות בכל קוץ וקוץ שבתורה, והאהבה העליונה עד למסירת נפש באחד [קבצ' ב קח].
רבי עקיבא וחבריו - קדושי עולם, שחלקם בחיים, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה [עפ"י א"ק ג קצ].
תלמידי רבי עקיבא - הישרים°, עזיזי° הבטחה°, כמהי האורה°, אשר בתוכם ישכן אור־ד'° וסודו° אשר ליראיו° וחושבי שמו. היודעים להצמיד כל עזוז חיים אשר בתבל וכל מאורעותיה, אל האור האצילי אשר ברזי מחשבת תמים דעים [עפ"י ר"מ מ־מא].
רבי עקיבה ותלמידיו בכל הדורות - חנוני הסגולה° הם הדורשים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, וצופים באור המחשבה° האלהית, ומכונים את הליכות התבל ומצעדי בני אדם לעומתה, שמקבלים עליהם מלכות שמים באהבה, גם כשסורקים את בשרם במסרקות של ברזל, וצופים במרכבה במנוחת רוח, נכנסים בפרדס בשלום ויוצאים בשלום, ומחזקים את ידיו של כל בונה, וכל צועד מצעדים של הטבה ושל שכלול, אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה [עפ"י שם צט].
ר' עקיבא - עליו אמר הקב"ה° למלאכי־השרת°, במסירת־נפשו° על קדושת תורת־ד'° שמאז מקדם°(18) דרש° את תגיה° אותיה° וקוציה: "חלקם בחיים"°, המצחק לשועל היוצא מבית־קה"ק° ומרגיל לומר "כל מה דעביד רחמנא לטב" ומאשר את ישראל במקוה טהרה° של אביהם־שבשמים° שהם מטהרין לפניו והוא מטהר אותם [צ"צ קסח].
ענק־הענקים הישראלי, אשר מתוך ההתמסרות וההתדבקות הנפשית למקור חיוניותו של עמו וארצו, תורתו, נחלתו, נמשכה לו דרישתו על כל קוץ וקוץ שבתורה תלי־תילים של הלכות; אשר בהכללה המחלטת של כל התורה כלה על פיהו נתגלתה אמונת־החסן של קדושת הגבורה הישראלית ומפלאות מאבקיה על נצח המולדת החמרית והרוחנית; אשר בעלותו מתוך מעמק־השפל אל מרום ההנהגה, בברור דרישתה של יציאת־מצרים° וחרות ישראל עם ראשי ישראל ומדריכי תורתו, באותו לילה בבני־ברק, הנה קבע לבחירת לבבו, מבית־ההון ומנחלת־האבות של אדיר האוצר לעמו ולעירו, את עטור־הפאר של "ירושלים של זהב" [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רנב].

רבי מאיר - שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו הי' יכול ללמוד תורה מפומי' דאחר, כי הי' יכול להוציא תועלת גם מהדבר היותר מזיק. <על כן כתוב בתורתו כתנות־אור°, תחת עור המחשיך, וטוב מות°, שהי' יכול גם כן מעומק הרע להוציא מקור חיים>, והחיים הללו שהכוחות הרעים הם נהפכים בהם לטוב, הם גבוהים בערכם מאד, מפני שיש בהם חוזק גדול ועמוק. אמנם לא הכל יכולים לבא למדה זו, ליכולת להפוך מושכלות עיוניות לצד הטוב, על כן נסתמן מכל מקום בשם אחרים° לגבי שאר בני אדם שלא יוכלו לקנות מדתו הגבוהה שאינה הולמת להם [עפ"י קבצ' א צג].
"הא משיחכון" - (שנאמר על רבי מאיר(19)) - הארת נשמה ממערכה° כזו שהעולם יעלה עליו אחרי שכבר אורו־של־משיח° יזרח° והרשעה° כעשן תכלה [אג' ג פז].
הארתו של משיח, שתורתו יכולה ומוכרחת להתפשט על כל קהלות גויים וסדרי ממשלותם, ועל כל ארחות החיים והבלטות פרטיהם עם כל מילוי העז וההוד שבהם [א"ק ג שסז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אשכח תמרי אכל תחלא ושדא שיחלא לברא. ושם, רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק.

רבי נתן - הי' יודע להשתמש במושכלות המעשיות להפכן לצד הטוב, והי' יודע לקחת יסוד גם כן ממקומות אחרים ונימוסי עמים בעיניני המשפטים, להתאימם לדין תורה על פי הערכה נכונה, מה שלא הי' יכול אחר לעשות כן, על כן הוא דיינא דנחית לעומקא דדינא. ואף על פי שכיון שיסוד הדברים הם מעלתם, לא נדחתה שיטתו בכלל מהלכה, מכל מקום זהו דוקא אחר שכבר לקח וטיהר אותם בכלי קודש, אבל לעשות כמעשהו לא יוכל כי אם יחיד סגולה, היודע להפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקא. על כן נקרא בשם "יש אומרים"° [עפ"י קבצ' א צג].

המנונא סבא - (מדרגתו) - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

רבי יהושע בן לוי - נכנס בחייו לגן־עדן°, ולא נראתה הקשת° בימיו, המביא נשמתו של אדם לברך להקב"ה ע"פ חמשה דברים השוים ביניהם, ואומר שכל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רוקק בבת עינו של מקום [עפ"י צ"צ קסח].

שמואל - (האמורא) - בעל השכל המעשי והעיוני, המתמם את החזיונות כולם למסקנא אחת מכח כללותו האדיר החכים, היודע שבילי דרקיעא, ואסותא דרבי על ידיה, והלכתא כותיה בדינא [ע"א ד ה א].

רס"ג - גאון המסרת החיה בתורה־שבעל־פה°. הראשון למפרטי ומסדרי מערכת דבריה של המחשבה הישראלית של אמונת התורה ותבונתה, מן אחרי חתימת תלמודה של התורה־שבעל־פה [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רנד].

רמב"ם - רבינו הגדול, אביהם של ישראל המאיר עיני הדורות בתורתו חכמתו וקדושתו, הענק הגדול מאור הקודש, צדיק־תמים°, גאון התורה והחכמה, גאון התמימות והאמונה [מ"ר 105, 112].
פאר גאוני עולם [עפ"י מ"ר 115].
ראש חכמת היהדות הנגלית [צ"צ צו].
מאור־הדורות בעל "הספר המחוקק של האומה" [ל"י ב קעא (מהדורת בית־אל שצג)].
מופת הדורות ו"פאר גאוני עולם"(20) "המאור המאוחד" לסדור המעשי של כל התורה והמצוה כולה, אשר בסמיכות לשמו, שהוא "כשם רבו", נתנה האפשרות להקבלה המליצית של הערכת אישיותו אל ה"ענו מכל האדם אשר על פני האדמה", שלא קם כמהו "להתחייבות קריאתו אל התורה" [ל"י ב קלב (מהדורת בית אל תשס"ז, שיג)].
הפרנס הטוב שעמד לישראל, המלא ברכת ד' בתורה חכמה, גדולה קדושה, צדק ומשרים, וחמוש ברוח אדיר לעבוד עבודת הקודש, לישר דרכים במסילת התורה והאמונה שכלל בתוכו את כל אוצר החיים אשר לישראל ולאדם, לפי היכולת האנושית, ולפי הערכים האפשריים להתגלות ברוח היותר ער ויותר נאור מהצד השמאלי אשר להקשבת הרוח, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון, השופט את כל ערך בהגדרותיו, ומעמיק בתהום ההבדלה שבין המציאות העליונה מעל כל שם ותיאור מציאותי, הנקלט מאור השכל העליון אשר בהקשבה הבינתית המדויקה והדרגית, העסוקה בהבחנת האור האלהי. גאון ההכרה המנתחת [עפ"י קובץ ז פד].(21)

רמב"ן - אביהם של ישראל [אג' ב קצד].
אבי הישוב וחכמת הנסתר בראשית תקופתם הנכחית בכלליותה [צ"צ קח].
הפרנס הטוב שעמד לישראל, המלא ברכת ד' בתורה חכמה, גדולה קדושה, צדק ומשרים, וחמוש ברוח אדיר לעבוד עבודת הקודש, לישר דרכים במסילת התורה והאמונה שכלל בתוכו את כל אוצר החיים אשר לישראל ולאדם, לפי היכולת האנושית, ולפי הערכים האפשריים להתגלות ברוח היותר ער ויותר נאור מהצד המסתורי הפנימי אשר להקשבת הרוח, הפאה־הימנית°, שמשם חוש האמונה העמוק נובע, וממנו תוצאות לכל בינה פנימית, קבלית°, אמת רוחנית עליונה, אשר ברוח רזי אמונים היא נקלטת, ותוצאותיה חכמות נעלמות בחוג ההשויה של הצורה ליוצרה בכחן הגדול של נביאים שאינו פוסק מבני נביאים מדור לדור. גאון הקשב הפנימי אדיר האמונה [עפ"י קובץ ז פד].(19) 19

אר"י - אביהם של חכמי רזי קודש [אג' ד (מהדורת תשע"ח) קס].
ראש חכמת היהדות הנסתרת [צ"צ צו].

רמח"ל - קדוש החכמה והחסידות [ל"י א קמח].

גר"א(22) - הענק הגדול אשר שלחו ד' למחיה לישראל ולעולם בדורות האחרונים, שהיתה כל מגמת חייו לרומם את הדורות הבאים <שלא ילכו הלוך וירוד על ידי השקיעה הדרגאית והתרחקות מהמקור על ידי ההתמסרות היתרה לתוך השפעת האחרונים ואחרוני האחרונים, נגד כונתם של המחברים הללו בעצמם, כי אם להזדרז> לשוב אל המקורות הראשונים ולהתרומם לחיי יצירה עצמיים בכל ארחות התורה כולה שבכתב ושבעל־פה בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר [א"ת ב 145 הרצאת הרב, טו כב].
קודש הקודשים, עמוד התורה לדורותינו [ל"י א (מהדורת בית אל) מ, מח].

רבי נחמן מברסלב(23) - האדם הגדול, המיוחד בלהט־הקודש האישי של מחשבת הדבקות האלקית [ל"י ב כה].
המיוחד שברבי החסידים במסתוריות אישיותו המקורית הרוממה [צ"צ קט].

הרש"ר הירש - גדול־הדעה, נזיר־אלקים המרומם, אשר הציל בגבורת ישע ימינו את שארית ישראל המערבית, ע"י אשר למד והורה לאחוז בכל תכסיסי החיים במילואם, לכונן על ידם את עמדת היהדות הנאמנה [אג' א קפב].
בסס את יסוד היהדות הנאמנה על עמודי כל משאלות החיים הטובים והנאים [עפ"י אג' ב שמ].
היה בעיקר עסקן חרדי, חזק, בעל תקיפות ובעל רעיונות יפים בנוסח העדה החרדית [שי' אורות א, ארץ ישראל שיחה ב סע' 4].

רבי ישראל סלנטר - רבנו הגדול, קדוש ישראל. האדם הגדול בענקים, אדיר החסידות, פאר גאוני ישראל בדור הגדול שעבר. גאון עולם אשר השיב את עטרת היראה האמיתית בגבול ישראל [מ"ר 554].

החפץ חיים - גאון תמימות התורה בעל "המשנה־הברורה", לטהרת הקודש האישית של הדיבור הישראלי ב"שמירת ברית־לשונו" [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ז) שיח].
המסדר את טהרתה הפנימית של הלשון בישראל, ממקורותיה של התורה, והפוסק ומברר הלכות בה ובכל מערכת "ארח חיינו" [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) יד].

הנצי"ב - מלכה של תורה [ל"י ב לג (מהדורת בית אל תשס"ג פג)].

טולסטוי - האדם הגדול והנפלא, החסיד האמתי שבאוה"ע, הממולא בקדושה וצדקות וקרבת־אלהים° [צ"צ כד].

"אחד העם" - ששנה ופירש וביסס בספרות העברית את המחשבה הלאומית החילונית [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) כה "על הפרק" הערה 33].

הרצל - מרים דגל תחיית האומה [אג' א שלה].
המנהיג הראשי לחזון הציונות° בדורנו, עקבא° דמשיח־בן־יוסף°, <מצד השפעתו על החפץ הגדול הכללי של תחית האומה במובן החומרי והכללי°> [מ"ר 98].
האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית צורת־עם על שאיפותינו ועבודותינו [ל"י א טו].
(נושא) תפקיד השליחות המיוחדת של המפנה הנאדר, הממשיך את דרישת ציון הישראלית, למתן הצורה המדינית הפומבית במעוף הדרה ויצירתם הנמרצת של המכשירים הדרושים במסגרת האומה למנוף הכביר של בנין הארץ וישובה, אשר יחד הם מביאים את ההתקדמות הגדולה של ההתנערות הצבורית המקפת בכלל ישראל, ביודעים ובלא־יודעים, מן החוץ אל הארץ, מן החורבן אל הבנין, מן ההרס אל התקוה, מן הפרוד אל הארגון, מן הנכריות אל היהדות, מן הגלות אל הגאולה [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשע"א) נז].
ע' במדור משיח וגאולה, ציון, ציונות.

רבי שלמה אלישוב - גאון המקובלים שבדורנו [ל"י א (מהדורת בית אל תשע"א) רפד].

הרב ראי"ה - נשיא אלהים למחיה ולפלטה בתוך מאפל השעה ומחשכיה, לרוממות אורה וכוננות פנימית [צ"צ קמז].
בחיר צדיקיא [ל"י ב (מהדורת בית אל) תקמ].
עמוד התורה, תורת ארץ ישראל [ל"י ג קמז].
שליחא דרחמנא בהופעת התורה הגואלת [ל"י א ריח].
הגדול והקדוש, אביהם־של־ישראל בזמננו [מזמור יט למדינת ישראל].
אביהם של ישראל מורה הדור והדורות, הכהן הגדול <הלוחם במסירות־נפש גם להצלת נפש יחידית מישראל> [ל"י א (מהדורת בית אל) פה].
המנהיג התורני לכלל ישראל, למילוא הדברים הנאמרים באמת על ידי נביאיו הטובים בקידוש תקומתם הממשית של העם והארץ, באור תורה ונר מצוה, באחרית הימים [עפ"י ל"י ב ו].
חותַם אחריתה של המחשבה הישראלית במהלך השתלשלות התגלותה. הכולל את שלשלת המחשבה הישראלית כולה בערכה האלקי השלם והמלא, וקובע את מסקנתה, בשיא בהירותה, בגילוי המסכת של ההחלטיות האלקית של קדושת האומה, שבחיי־עולם ותעצומות־הנצח אשר בתוכנו, ממתנת בחירת סגולתו, "כי יצר לו י־ה° ואותיות קורות דורותיו מראש יקרא"(24) לגאולת מלכותו. בונה מקדש האומה הפנימי [עפ"י ל"י ב כו].
הכהן הגדול מרא דארעא דישראל, שליחא דרחמנא להודעת החבה היתרה של הבנים למקום וכלי החמדה שנתן להם, אשר בחותם שמן טהרו נקבע ונודע ערך הקדש האלהי של מעשה ד' הנורא, הנעשה בתקומת עמו וארצו [ל"י ב קלו (מהדורת בית אל, שכג)].
גאון־הדור צדיק־האמת, רועה עם ד' ויוצק רוח־קודשו ועוז־חייו בישובנו ובתחיתנו, בגלוי ההצלחה של ההנהגה האלהית [עפ"י צ"צ צב].
מאור הקדש והטהר, נושא והממשיך ההיסתורי של דעות היהדות בדורנו האחרון, ורועה עם ד' המתיישב ושב לחייו בחבל נחלתו ומפיח בהם את רוח קדש התחיה [צ"צ קד].
המשפיע ומפיח את רוח־קדש־התחיה בהליכות חיינו בארץ ישראל בראשית ההתגלמות התקיפה של יישובנו הנכחי ועבודת־תחיתנו [עפ"י צ"צ קפד].
שליחא דרחמנא מכריז התשובה הגדול ממקור התורה [ל"י א (מהדורת בית אל) סב].
כוהנו הגדול של האור־החדש־על־ציון° וירושלים וישראל ומקראיהן [עפ"י להלכות צבור סי' קכא עמ' קיב].
החוזה הרוחני הקדוש, של מדינת־ישראל, המרים את דגל אמתתה מתוך קריאת שם ד' אלהינו גם בתולדות האדם ואהבת הבריות כלם [ל"י ב רטז (מהדורת בית אל תצג)].

הרב בנימין מנשה ד"ר לוין - האיש אשר קראהו ד' ויקים את הגאונים° על נחלתם, אשר קבץ נדחיהם וגאלם מגלותם, והכניסם לקיומם, אשר השלים בהם את בנין תלמוד התורה שבעל פה, הוא האוֹצֵר את הגאונים [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) נב].
הבונה הגדול של אוצר תורת הגאונים הקדמונים ומשובב נתיבותיהם להמשך הישר של תלמוד התורה־שבעל־פה° [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) מט].
שליחא דרחמנא לאוצר תורתם של הגאונים הקדמונים להשלמת בנין תלמוד התורה־שבעל־פה של כריתות ברית ד' אתנו [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) מז].

אינשטין - גאון המדע פאר האנשות והיהדות [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) קמב].

משיח - ע' במדור משיח וגאולה.

  1. האדם הגדול בענקים - בר"ר פר' יד ו.
  2. תושבחתא דאבהן - זוהר ח"ג צט: "יצחק, תושבחתיה דאבהן". (אמנם שם בח"א רז.: "רזא דאבהן דא הוא יעקב, דאיהו כללא דלהון, בגין דיעקב תושבחתא דאבהן איהו").
  3. העמדת המשפחה וכו' בטהרת רעיון ומנוחת לב - ע"ע רש"י בראשית כט כא.
  4. בר"ר פר' סח יא.
  5. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "מיימין בתורה" ובהערה שם.
  6. רש"י משלי כה יג.
  7. ילקו"ש דברים לד. המשך רמז תתקסד "אל תהי קורא "עד הים האחרון" אלא עד היום האחרון. מלמד שהראהו את כל העולם מיום שנברא עד שיחיו המתים".
  8. שמואל ב כג א.
  9. ברכות יח:
  10. מרדכי, בלשן, פתחיה - עזרא ב, ב. מנחות סה., מגילה טז:, רש"י חולין קלט: ד"ה מר דרור.
  11. פושע ישראל - גיטין נז.
  12. "אותו האיש" - דומני שמקור ביטוי זה הוא ה- Ecce homo, "הנה האיש", שאמר פונטוס פילאטוס, צולבו של ישו, כשהורה עליו.
    "פושע ישראל" - גיטין נז.
  13. שטנה של המינות בהתחלת צמיחתה - ע' בהגדרה מקובץ ו רג לקמן "והראה שהמחציף נגד החכמים שרשו ראש ולענה, הוא ממזר ובן הנדה", ע' כלה רבתי, פרק שני.
  14. אחת היתה ופרסמה הכתוב - שמו"ר פר' א כח. רש"י אמור, כד יא. ע"ע קבצ' א פה.
  15. ע' שבת פט. וע"א ד ט קיט.
  16. דיהוו גישמיהון - דניאל ג כח: "ויהבו גשמהון". ע"ע מדה"נ איכה, מאמר שאג ישאג.
    ועומק הרע, וכו' בקבלו את חלקו מאלה הגויות - ע' זוהר ח"ב רנד:, שער הכוונות, דרושי תפילת השחר דרוש א. ע"ע במדור מונחי קבלה ונסתר, עשרה הרוגי מלכות, (עניין הריגתם).
  17. ע' סנהדרין פו.
  18. מנחות כט
  19. ירושלמי, כלאים מג.
  20. מ"ר 115.
  21. שער הגילגולים הקדמה לו: "גם הרמב"ם ז"ל שחבר ספר היד הנקרא משנה תורה, והרמב"ן ז"ל, שרשם הוא בשתי פאות ז"א בדיקנא דיליה, בתקון האחד הנקרא א"ל, וכבר נתבאר אצלינו, כי הפאה נקרא א"ל, והוא סוד אל שדי, שהוא בגימטריא משה, ולכן ב' הפוסקים האלה נקראו משה. אמנם הרמב"ם הוא מן פאה השמאלית ולכן לא זכה לידע חכמת הזהר, אבל הרמב"ן ז"ל הוא מן פאה הימנית. ולכן זכה אליה כנודע".
  22. אלפי מנשה ח"א סי' קעז: "לפי הנראה לפי רוב המשך גלותנו שהוא קרוב לעקבות משיחנו, ושצריך לפנות דרך לפניו דרך האמת, וכו', וכפי הנראה ששלח לנו ה' עיר וקדיש מן שמיא הגאון המפורסם מוהר"א זצ"ל מווילנא, שהתחיל קצת להחזיר עטרת התורה ליושנה, עפ"י דרכו דרך האמת והפשוט, ואנן נעני אבתרי' ונוסיף עליו כהנה וכהנה, עד שיגיעו הדברים לתכלית התיקון עד שנהיה ראויים לחול עלינו אור שפע אלקי ע"י משיח צדקנו, וכו'".
  23. בל"י ב (מהדורת בית אל) תפט, יוצא הרצי"ה כנגד מי שכתב על מהר"ן 'שלא היה מקובל ולא היה פילוסוף'. ומביא הרצי"ה מהגדרות גדולי ישראל למוהר"ן, מהסכמות לקוטי מוהר"ן: "גדול וקדוש"; "אדם הגדול בענקים"; ה"יודע תעלומות חכמה ושושן סודות מפענח נעלמים ורזים". ומוסיף שם הרצי"ה: "שבשלילתו את הפילוסופיה ובהדגשתו את ערך התמימות והפשטות, יש בה מעמקות המחשבה של מקוריות קדושה".
  24. עפ"י תהילים קלה ד. ישעיה מג כא. מד ז. מא ד.