א

אבוקה - (בעולם השכלי, לעומת אור ירח° ואור השמש°)(1) - החכמה ההקשית הבנויה מהרכבת הקדמות עיוניות [ע"א ב ז נג].

אבירי לב הרחוקים מצדקה - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

אֶבֶן דִי לָא בִיְדַיִן(2) - די לא בידין - ◊ אם היה רצון השי"ת° לעכב את ישראל עד שישלימו הם בעצמם במעשיהם הטובים את הכשרם אל הגאולה°, היתה האבן נקראת אבן די בידין, שבידים שהיו ישראל עושים את תיקוני שלמותם, בזה ימחו לצלמא°, שהוא כח הרע והקלקול שבמציאות שאינו נותן מקום לגדולת ישראל. אבל כיון שרצון השי"ת הוא רק שיהיו ישראל מוכנים קצת ואז השי"ת ינטלם וינשאם אל קדושת המעלה הראויה להם אחרי שימורק° עונם° ויקבלו איזו שלמות להכנה של מעלתם, אע"פ שלא יהיו עדיין מוכנים לגמרי, א"כ תהיה השבירה של הצלם ע"י אבן די לא בידין שלא עשו ישראל בידיהם זאת המעלה [מ"ש רעז־ח].
גמר ענין העלאת־השכינה° שיהי' בידי שמים° [ע"ר ב רעב].
ע' במדור זה, בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו. ושם, מדת הימים. ע' במדור משיח וגאולה, ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.

אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה(3) - ברתא°, התכלית היותר קרובה ומובנה, הנקודה° התחתונה, עתידה לעלות° לרום־חביון° [עפ"י אג' א קמב].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, פרצופים, "אבא יסד ברתא". ושם, מלכות סלקא עד א"ס.

אבני שיש טהור(4) - החומר היותר נשגב [קבצ' א קצח].
ע' במדור זה, מים.

אבק העולה בבגד שצריך שינער אותו לנקותו(5) - המעשה המצוה° מצד חומריותו לבדו וטרדת השכל והכלים בחמרים, המסבבים חסרון לחכמה האמיתית כשלא יאחז בקדושה° - או מצד שלא יאמין בזה ח"ו, או מצד שאינו מכוון להלכה, בזדון או ברישול חלילה - שאינו נתפס להיות לזה המעשה מקור ועטרה ויפוי ממקור עליון <כשמעשה המצוה נאחז ע"י האמונה, בשרשו וחיותו, אינו כ"א מפאר ומעטר החלוקא־דרבנן°> [עפ"י פנק' ג קמ].
ע' במדור זה, נפצי גלימייהו מהאבק.

אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים - ר' גרות, גיור, הטרם־היסטורי במובנה של יהדות־התורה.

אגדות של דופי(6) - אגדות של דו-פי [כמו דו-פרצופין] הגדות שנכתבות במגמה טנדנצית, להגיע על ידן לאיזה תכלית מכוונת. <האגדות הטהורות והקדושות הנן העתקה נאמנה של חזיון הנפש בעולמה הפנימי, שזהו השפה שלה בטבע, והן אינן נכתבות במגמה טנדנצית; כך הוא טבע העיון של הדברים הנסתרים> [עפ"י אג' א לז-לח].

אדון כל הארץ - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים.

אדם אית ליה מזלא(7) - ערך האדם העומד מעל הצד הגלוי שלו. אינסטינקטיביות של צלם־אלהים°, הדחיפה הפנימית העליונה מיסוד הנפש החיה שבאדם, כח פנימי עליון הקיים למעלה ממה שמתגלה באדם [עפ"י שי' ב 41].
יתרונו של ערך חייו (של האדם) ותקפם [שם 74].
ע' במדור נפשיות, מזל, (מזלו של אדם).

אדם גדול - (תאר לאדם) - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

אדם הראשון בגן עדן - פירושם על דרך משל של בריאת האדם ושימתו בגן עדן, קריאת השמות, בנין הצלע - בריאת האדם ושימתו בגן עדן - ע' במדור אדם הראשון.

אדם הראשון קודם החטא, היה מסוף־העולם־ועד־סופו - ע' במדור אדם הראשון.

אדם כי ימות באוהל(8) - אדם חי אשר יש לו הרגשת החיים וזיום°, המטה את תשוקותיו וכחותיו לא להוללות וסכלות, כ"א לעמלה של תורה ושמחת השגתה [עפ"י אג' א קפז].
ע' במדור זה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

אדם כשר - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

אדם מדיני° בטבע(9) - החברה נחוצה לו לחייו הטבעיים והשכליים [ע"א ב ז נג].
משותף בחיי החברה ופועל עליה (בטבעו) [עפ"י ע"ר א רכא].
ע"ע כללי.

אדם רע - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

אדמת הקדש(10) - ארץ־ישראל°, מכון כל התקוות האציליות שהנן קשורות קשר אמיץ עם מקור־חיינו° העליונים, עם ההתעלות אל מרומי הטהר° והקדש [עפ"י א"ש תוספות תשובה ו].
המקום° המוכשר להוצאת האידיאלים° כולם במתכונתם מן הכח אל הפועל, לא ע"י יחידים וכתות, כ"א ע"י האומה°, ע"י כל קהל עדת ישראל [מ"ר 28].
אדמת הקודש - אדמת הנביאים וחוזי הקודש האמיתיים [עפ"י פנק' א תקמה].
ע' במדור מקומות וארצות, ארץ ישראל.

אהבה רבה - אהבת־ד'־העליונה°, האספקלריא־המאירה של האהבה° העומדת ברום־עולם°, בעולם־האלהות°, במקום° שאין סתירות°, גבולים ונגודים, רק אושר° וטוב°, ורחב באין תכלית [עפ"י א"ק ב תמב־ג, תרח].
האהבה היותר רמה, שמצד החכמה שמכיר בגדולתו° ית', נמשך אחריו כברזל אחרי אבן־השואבת, בהכרח שאי־אפשר חלופו כלל. שאינה מצד הכרת הטובות עלינו, כי אין יותר טוב מידיעת שמו הגדול. הכרת רוממותו° ית' [עפ"י מ"א ב ג].
אהבה רבה - קרבת ישראל אל השי"ת כשהם מתכשרים לפי ערך עצמם [עפ"י מ"ש רלט].
ע' במדור זה, אהבת עולם. ע' בנספחות, מדור מחקרים, השגחה לעומת רצון. ר' במדור זה, גדול כוחם של נביאים וכו'.

אהבת חסד° - שאיפת ההטבה המוחלטת [ע"ר א קפז־ח].

אהבת חסד° - (לעומת תורת חיים) - כלל ההשלמה האנושית [מ"ש שט (מא"ה ב קמ, ושם ג קסג)].
ע' במדור תורה, "תורת חיים".

אהבת עולם - האהבה העולמית. אהבת העולמים° כולם, כל היצורים וכל חוג החיים וההויה שלהם. אהבת כל ההויה. תולדתה של האהבה־רבה° כשיורדת מעולם האצילות° לעולם הבריאה° [עפ"י א"ק ב תמב, תמג].
אהבת עולם - כשישראל נושעים° מצד תכליתם לענין תקנת העולם [עפ"י מ"ש רלט].
ר' במדור זה, גדול כוחם של נביאים וכו'. ע' בנספחות, מדור מחקרים, השגחה לעומת רצון.

אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה. אהבת כל דברי בלע לשון מרמה(11) - <מבאר דוד איך הזיקה לדואג התורה שנהפכה לו לרועץ, ולמד ממנה להרשיע יותר> אהבת רע, וממה למדת? – מטוב - מדבר טוב, מהתוה"ק למדת לאהוב רע. <ואוחז משל נאה: הרי יש לנו כלל לדבר דבר צדק°, פי' שלא יהיה לשום אדם היזק בדבר, שזהו עצם שם צדק, ע"כ, הותר לשנות מפני דרכי שלום, נמצא היר"א כשמשיג עפ"י התורה גודל ענין הצדק והעמידה על שלום עד שבודאי נדחה מפני זה (האמת, והותר) לשקר במקום הכרח, לא יבוא מפני כך ח"ו להיות פרוץ בשקר. אבל מי שאין בו יראת־שמים°, ע"י דמיון כוזב הוא פורץ גדרם של חכמים. וזה> אהבת [...] שקר, ומנין לקחת זה? – מדבר צדק, פי' ממקור מה שמחויב אדם לדבר צדק, מזה מצא מקום על השקר, <והוא פי' למה שאמר "רע מטוב", מבאר ענין זה בתורת משל. אך באמת אין זה ח"ו מצד התורה, רק "נפש רשע איותה רע", אלא שתולה בוקי סריקי כדי להיות לו כסות עיניים>. שבאמת אהבת כל דברי בלע לשון מרמה, אפילו שלא יצא מזה שלום. <אבל אם היה מביט אל התורה, בודאי היה יודע לבחור דרכו ע"פ החיים והטוב> [פנק' ה לט-מ].

אובנתא דליבא - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

אוהב צדקה ומשפט - "מלך אוהב צדקה ומשפט" - אוהב צדקה ג"כ עם המשפט. הצדקה היא לסבול את הרע עד זמן המשפט, ואהבת המשפט היא שעכ"פ הרע נסבל באפן שיצא ממנו טוב [ע"ר א רעג].

אוהבי ד' - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

אויר העמים הטמא(12) - אויר הגלות° המטומטם, הממולא בזוהמתן של התרבויות האחרות הזרות, (ה)עוצר בעד מהלך חיינו ואידיאליהם [עפ"י ל"י (מהדורת בית אל תשס"ב) יג].
ע' במדור זה, אוירא דארעא ישראל מחכים. ושם, טומאת ארץ העמים. ושם, דומה כמי שאין לו אלוה. ושם, הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.

אויר מגדל משכח(13) - תשוקת השלום° השטחית מצמצמת את רוח האדם מגשמת ועוצרת לגמרי את פתוחו [עפ"י קובץ ה ר].
טמטום אוירו של אותו מגדל המשכיח את השם־הגדול° ואת הזכר° המרומם, המטשטש את בהירות התרשמותו האמיתית של האדם, אשר לפיכך נפוצו הגויים שכחי־אלהים° [ל"י א קנז].
ר' במדור זה, חטא מגדל בבל. ר' שם, נסיעה מקדם, "מקדמונו של עולם".

אוירא דארעא ישראל מחכים(14) - (אוירא דארץ־ישראל) נותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ־ישראל° יונקים מאור החכמה־הישראלית°, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד [א"ק ב תכג].
בארץ־ישראל, שהיא מקום הנבואה°, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צריך כל־כך אריכות בירורים [אג' א קכג].
(אוירא דארץ־ישראל) מאיר באורו החי על פני מחשכי עולם, ומעלה ברוממותו את היסוד הדמיוני שבנפש לצורה שכלית בהירה, וכיון שדמיונו מואר יפה השכלתו הרוחנית היא מחוורה [עפ"י קובץ ח פב].
אוירא דארץ ישראל - אוירנו הקדוש והטהור, מארץ חיינו הטבעיים המלאים, מקור חיותה וגדולה של תרבותנו [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) יג].
ר' במדור זה, אויר העמים הטמא. ע' שם, טומאת ארץ העמים. ושם, ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם.

אוֹמֵן - "ויהי אומן את הדסה"(15) - חינוך° מסתיר ומשמר מפגיעה זרה ומזקת הבאה ע"י ההתגלות שאיננה ראויה [פנק' ב קעט].

אומר דבר שלא שמע מפי רבו(16) - בודה דיעות חדשות שלא נמצא להן שורש וענף בדברי רבותינו מקבלי התורה, וטוען שהן הן דברי־תורה° [עפ"י ע"א א ד ג].

אומר סלה - ע' במדור זה, אֹמֶר סלה.

אופן בתוך האופן - ע' במדור זה, כמעשה האופן בתוך האופן.

אור הלבנה כאור החמה - ע' במדור זה, אור שבעת הימים.

אור פני מלך חיים(17) - הרום־העליון°. צרור־החיים° חסד־אלהים° עולם ועד [עפ"י ע"ר א קכט, כא].
שרשם המלא עדן של זיו° החכמה וטוהר° המדות העליונות [עפ"י קובץ ו רע].
האושר° האמיתי של האדם [עפ"י ע"א ב ז מט].

אור שבעת הימים - "אור הלבנה כאור החמה"°(18) - אור חודר, שאין בו שום עלטה, שום חביון, הכל אז בהיר וברור, בפירוש [ע"ר א קפג].

אורה(19) - הכח המחבר כל המון הבריות לתכלית אחת. קרוב הנפרדים והתחברותם לתכלית אחת גדולה ונשגבה. פעולת ההתחברות של כל המציאות. כח המאחד את כל הבריאה. העולם המתוקן° המאוחד שכל אחד מחלקיו מחובר לזולתו [עפ"י מ"ש צה (מא"ה ב רמז)].
ע' במדור זה, חושך. ושם, מהיכן נבראת האורה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "עולם התיקון".

אורו של משיח - ע' במדור משיח וגאולה.
תוכן אורו של משיח - ע' שם.

אורו של עולם(20) - יסוד העולם ואומץ המשכת חייו [א"ק ב רצז (ע"ט טז)].

אורות מאופל(21) - ◊ שכלולי החיים ועדוניהם, מתוך הכרחי־החיים ומצוקותיהם [ל"י א יב].

אורח חיים פן תפלס נעו מעגלֹתיה לא תדע(22) - נעו מעגלותיו של אורח החיים, זהו סוד מסותר [עפ"י קובץ ג רלז].
ע' במדור זה, טלטל הקב"ה שביליה של תורה.

אורן של ישראל(23) - אור־ד'°. רוח־ד'° השורה על כלל־ישראל° ותפארתם° הכללית [ע"א א ד לג].
יסוד האמת העליונה [קובץ ה קלג].

אות - (לעומת מופת°)(24) - ◊ מראה, שהדברים הנעשים עפ"י השליחות של הציר הנאמן, הוא ענין שמיד השם־יתברך° בורא כל הוא נעשה [ע"ר ב פב].

אות - מצוות הנקראות אות - ע' בהגדרות המבוא במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מצוות הנקראות "אות".

אזלי בספינתא(25) - מעיינים בעניני החכמה בהלבשת החומר [עפ"י מ"ר 433].
ע' במדור בעלי חיים, נוני ימא. ע' במדור זה, נגרא. ושם, הולכי הים באניות.

אחוז בכסא הכבוד(26) - שים מעינך בקדושת השגת כסא־הכבוד° [מ"ש מ].
אחיזה בכסא הכבוד - בהיות המבחין עולה במעלת מהותיותו עד כדי התגלות בפנימיותו עוצם מעלת הוייתו העליונה הסוקרת סקירה בלתי גבולית על כל היש ועל כל העתיד להיות יש, על כל נסתר ועל כל גנוז, כמו על כל נגלה מוחשף [עפ"י ע"א ד ט צז].

אחורי בית הכנסת(27) - באיכותו וערכו - הצד הטפל של בית־הכנסת° - השגת המבוקש בתפילה° [עפ"י פנק' ג ער].
ע' במדור זה, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. ושם, מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה.

אחר - "כבודי° לאחר לא אתן"(28) - השכל האנושי החלוני° [נ"א ד 38].
ע' במדור זה, טעם רוחני. ע' במדור תיאורים אלהיים, "כבודי". ושם, "כבודי", "תהילתי".

אחרי ד' ילכו כאריה ישאג(29) - כל עמל וכל כשרון מעשה יפנה רק להתנשא אל על, להתאוות בחשק נמרץ להוסיף פעלים בחסד° בצדק° ודעת־אלהים°. גלגל החיים ינוע לא בכוחה של קנאת איש מרעהו, כ"א בכח עז אהבת° שם־ד'° ודרכיו° [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 101].
התחברות טבע הקדוש של הנפש ללכת אחר השי"ת, מצד עצם טבע הנפש. האהבה והחשק להשי"ת, כיון שהקב"ה בחר בישראל להיות לעם סגולתו ונוחלי תורתו, ע"כ שם בכל נפש טבע קדוש להיות חושק אחר רצונו ית', שהוא באמת כל התורה כולה ומצותיה [עפ"י ה' רט].
אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים - החשק לרדוף אחרי חפץ־ד'° בעולמו, שהוא כולל את כל הטוב°. וזה בא אמנם, בהיות מושפע לטובה הרגש של הכרת־טובה°, שכשיבואר כראוי יניע בחזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם [ע"א ג א יח].

אחרי הפרגוד(30) - משפט העולם בהתחלתו הוא נובע מהחכמה־האלהית° לפי מדת דיני הצדק°, ובנוי ע"פ חוקי חכמה כוללת הנהגת הנמצאות. להשיג התהוות ההנהגה ע"פ חוקי החכמה, לפני שהמעשים נקבצו(31) ופעלו פעולתם במציאות הכללי(ת), צריך לזה מעלה עליונה מאד. אמנם אחר שחלה הגזירה האלהית ע"פ חכמתו העליונה, כבר החלו סיבות° טבעיות נעלמות לארוג את ההתחלות לאותן פעולות, שבעיני בשר קצרים א"א לראות, אבל הרוח תוכל להשיג את המערכה° אחר שכבר ירדה להתחלת פעולה ולדון על פיה תוצאותיה. ההשגה° שבאה אחרי שהושפל כח המשפט לחול באיזה דברים מעשיים, זהו אחורי הפרגוד° - חוץ למחיצה השכלית הנבדלת [עפ"י ע"א א ג יג].

אחרים - (סימון שמו של רבי־מאיר°)(32) - רבי מאיר שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו הי' יכול ללמוד תורה מפומי' דאחר, כי הי' יכול להוציא תועלת גם מהדבר היותר מזיק. <על כן כתוב בתורתו כתנות־אור°, תחת עור המחשיך, וטוב מות°, שהי' יכול גם כן מעומק הרע להוציא מקור חיים>, והחיים הללו שהכוחות הרעים הם נהפכים בהם לטוב, הם גבוהים בערכם מאד, מפני שיש בהם חוזק גדול ועמוק. אמנם לא הכל יכולים לבא למדה זו, ליכולת להפוך מושכלות עיוניות לצד הטוב, על כן נסתמן מכל מקום בשם אחרים לגבי שאר בני אדם שלא יוכלו לקנות מדתו הגבוהה שאינה הולמת להם [עפ"י קבצ' א צג].
ע' במדור זה, יש אומרים. ושם, הא משיחכון.

אחרית הימים - ע' במדור משיח וגאולה, אחרית ימים.

אחרית ים(33) - עמק מצולות המקרים הבלתי שקולים [קבצ' א קמא].

אחת בשנה(34) - התוכן הפנימי° של השנה°, מדה אחת ומיוחדת המאירה בתוך השנה - יום־הכפורים° [עפ"י ע"ר א קלט].

אטייל עמכם בגן־עדן°(35) - אביאכם אל המנוחה° שאין צריך לעשותה הכנה אל תכלית אחרת, כשיגלה השי"ת° את עצם השם של עם־קדוש° [מ"ש ק].
ר' במדור זה, "טיול" לעומת "הליכות עולם". ע' בנספחות, מדור מחקרים, "טיול" לעומת "הליכה בדרך". ע' שם "בנים" לעומת "בך בחר ד'", לעומת "כי עם קדוש אתה לד' אלהיך".

אי בעו צדיקי ברו עלמא(36) - חרות° גמורה, השתלמות שלטון רוח האדם על עצמו ועל העולם [מ"ר 35־34].

איבד הקב"ה דרכן של רשעים מנגד עיניו - ע' במדור זה, "דרך רשעים תאבד", איבדה (הקב"ה) מכנגד (עיניו) [פניו].

אילה זו רחמה צר והקב"ה מזמין לה דרקון שמכישה וע"ז מתרווחת ויולדת(37) - דרכי החכמה היוצאים מדברי תורה לכל העם כולו, <זולת השרידים אשר ד' קורא>, סתומים וחתומים במאמרים נעלמים ורמזים דקים. ואיך יתגלו לכל העם הסודות העמוקים אם הסתירום בעליהם בה? ולא יתגלו כ"א למי שראוי להם, מי שמיגע עצמו על דברי תורה. ואם כי בין אוצר החכמה נמצאים דברים אחדים שע"פ גלגול הזמן, עת לכל חפץ ראוי לגלותם גלוי לכל, אבל ההכרעה כבדה ורבת העיון להבחין מה הדברים שראויים לגלותם, ומה היא העת הדרושה לזה. <כאשר נסתכל מה שנתפרסם מחכמת התורה ע"י הספרים שכתבום גדולי עולם, כל אחד לפי דרכו, אבל מ"מ דרכי התורה גילו בהם, היה רק לצורך השעה, מפני שהכפירה קמה למטה רשע. למטרה זו יצא הר"מ ב'מורה הנבוכים'. והגאון רב סעדיה בספרו 'האמונות והדעות'. ועיקרי סודות הקבלה כתב בריש ע"ח ב[סוף] ההקדמה [לשון הרב יעקב צמח] שהוא כדי להגן מ>הסטרא אחרא המקטרגים, וכפי גודל קטרוגה, כן דרוש גילוי יותר גדול. ועת כזאת שחוקרי הטבע העזו פנים נגד האמונה, דרוש לנו להתייגע לגלות כפי ידיעתנו הקלה שיעור כזה המספיק לחסום פיהם, ועי"ז תבוא לנו אורה, כי בין כה וכה דברים גדולים מדרכי תורתנו יתפשטו בין כלל עמנו. הרי הדרקון° <רוצה להכיש, ולא שם לבו לאילה המתמוגגת מכאב אנוש, ונשיכתו יוסיף מכאוב על מכאובה, אבל> הישועה הקריב, כי בן חכם יולד לשמח אב ולהרנין יולדתו [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 279].
דרקון שמכיש את האילה ברחמה וע"ז מתרווחת ויולדת - הצד הנמוך של הכלל, על ידי התחברותו אל היחידים, מכאיב הרבה את פנימיותם, וחיבור המכאיב הזה, הדומה ממש לנשיכת דרקון, מרחיב את הדרך של השפעת הגדולים ממקוריותם העליונה, וישועה גדולה וחדשה מאד, של אור חדש, הקרוי בשם חדש אשר פי ד' יקבנו, באה לעולם [קובץ ב קמ].

אילמלי ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין(38) - ע' במדור זה, שרו של עשו אין לו רשות כלל לגלות את שמו. ושם, "דרך רשעים תאבד", וגו'.

אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ - ע' במדור תורה.

אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות(39) - כל חטא מוכרח הוא להיות מקורו מאיזה פגם נפשי רוחני. טעות שכלית באיזו מדה שהיא [מא"ה א (מהדורת תשס"ה) כג].

אין ארור° מתדבק בברוך(40) - הארירה היא עומק תכונת הטבע הכ"כ שפלה שאלפי דור צריכים להרימה, של אנשים הנוטים לחיים שפלים, שרק ע"י כח מעיק מבחוץ יתישרו ויתרוממו, שאין ראוי לברוך° שתכונות רמות־ערך ושאיפה לחכמה ואהבת השי"ת ובריותיו הן טבועות בהם, להתדבק בו [עפ"י אג' א צו].

אין בור° ירא חטא(41) - לא יוכל להיות נקבע יסוד יראת־החטא° בנפש האדם כ"א בלימוד מרובה להכיר את גנות החטא הכרה לימודית [ע"א ג ב קעד].
ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, בּוּרוּת.

אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן(42) - הבעת הקודש של הילדות בתומה, כוללת את התמצית היותר חזקה ובהירה של אידיאליות החיים, ובהתבטאה בקדושה°, היא מכשרת את החיים העולמיים למילוי תפקידם [קובץ ו רפד].

אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה(43) - יראת־ד'° ודרכי היושר° והצדק° המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה, וכל זמן שכח הצדק והמשרים ניכר באומה אז כחה חזק עמה. וכ"ז שע"י הרעות המוסריות ההולכות ומתקבצות במשך הזמן כח הצדק הולך ורפה, כן ירפה לעומתו כח הקיבוץ. ומצד ההשגחה° האלהית, כיון שהאומה או הקיבוץ מתרופף בקיומו עד שאינו יכול מצד רפיון כחו להשפיע בעולם מאומה לטוב, וממילא יושפעו על ידו ענינים מושחתים ופרעות מוסריות, ע"כ הגיע זמנו להמחות מן העולם. וזוהי הזקנה הנמצאת באומות כיון שנתמלאה סאתה. וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות; ולפעמים ע"פ אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, וה"ה הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכל זמן שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק - עין ד' על יראיו. אמנם כאשר הכח הכללי אפס, אז הוא דומה לאדם שכבר מלא ימיו ונזדקן שאין לו עוד מה לעשות עם החיים, ע"כ הוא חולף והולך לו [ע"א ג א כב].

אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל(44) - בעוה"ז אין דרך להשגה של האופן שלעתיד, שבו תהיה הפעולה מצד השי"ת כביכול, ואנו נהי' המושפעים מהשפעתו ליהנות־מזיו־השכינה°, שהוא קיבול השכר שלע"ל שבהשגת טעמי־מצות°, שיגלה לנו (את) עיקר הטעמים שהם הסיבות העצמיות לחייב (את) מציאות המצות, שהם חקוקים בחכמה־העליונה°. שכל הכתובים קודש - שמדברים בקדושת ישראל ובחכמה שמשיגים אחרי המתחדש ע"י התורה, בהשגה הבאה אחרי קיום המצות וקבלתן, שע"י קיום התורה והמצות אנחנו מסתכלים בדברים גדולים דרכי־נועם ונתיבות שהמצות מעוררות אותנו עליהם. אך שיר השירים קודש קדשים שמשבח את מעלת ישראל כפי מעלתם שבכח שתצא אל הפועל לע"ל, כשיהיו משיגים את פני־התורה, את הסיבות שקדמו למציאות התורה [עפ"י מ"ש קסז־ח].
ע' בהגדרות המבוא למדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, טעמי מצוות, אמיתת טעמי תורה.

אין לו אלא אדון אחד(45) - שתהי' הכרתו באחדות השם ית' הכרה עצמית, מצד ידיעתו ורגשות נפשו הטהורות [ע"א ב ז כא].

אין לך בן־חורין° אלא מי שעוסק בתלמוד תורה(46) - החירות־האמיתית° היא נמצאת בהיות המצב מתאים לנטיות הטבעיות שביצור ההוא, שיצאו אל הפועל השלם. ע"כ, מי הוא הראוי להחירות הרחבה, מי שכבר בא למדה זו שכ"כ רמו וטהרו נטיותיו בטבע, שכל אשר יותר ירחיבו את צעדיהם להתפתח ולצאת אל פעלם הגמור, יותר ירבו הטוב וההצלחה לעצמו ולעולם [ע"א ד ה ז].
אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה - ההעברה את הצורך הנפשי של הרגשת הישות האישית והבלטתה אל רשות העבודה הכללית והעליונה, של הישר והצדק, החסד והטוב, התורה והמצוה, מלוא החפץ האלהי ושכלול המשך כונתו, לא להתהדרות חיצונית אלא למציאת הסיפוק בעצם ענינם, הרי היא עוקרת לגמרי, ולפי הערך גם מעיקרה ולמפרע, את כל מציאותה של גאות° אדם, שאין בה ממשות, בהיותה קובעת את כל אמתת מצב הנפש, ואת כל צורך הרגשת ישותה וגילוייה, בתענוג אותה העבדות הנחמדה - של הפניה וההסתכלות־כלפי־מעלה°, הקישור והכיוון אל המרום והנשא, הממלאה אותו בחיוניות ידיעת חרותה הרוממה ובתפארת החלטיות הויתה וכל הופעותיה ופעליה [א"ל לב].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "בן חורין".

אין לך פורענות שאין בה מעון העגל(47) - שכל צרות ישראל באות ע"י הסתרת פנים וממילא הרע פוגע ח"ו כשיעור הרשות הניתן לו, ואם לא חטא־העגל° לא היה מקום לטבע להכנס במצב ישראל, אך ע"י חטא העגל אינהו אפסידו אנפשייהו להמשיך עצמם להנהגת הטבע [פנק' ה קב].

אין מזל לישראל(48) - ◊ בהנשא הרוח° למעלה מהעיבוי הגבולי, ובהתרוממו ממעל להדלות העולמית, הרי הוא מתנשא למעלה מן המזל° [ר"מ קמד].
<החפץ התוכי הוא לנצח את עצמו, הסקירה הנשמתית היא לרומם את חיי הכלל וחיי העולמים, את חיי הפרט וחיי כל מפעל ותנועה, אל אותו המובן של החיים אשר להעדן העליון של החכמה היצירתית, ששם המגמה המציאותית שרויה, והדבקות האלהית הולכת ופועמת באומה ביסוד נשמתה וחפץ קיומה>. הרצון העליון הזה מתגבר הוא על כל המערכות, אין הזרמים הטבעיים דוחפים אותו, כי חזק הוא מהם [א"ק ג לד (קובץ ז לט)].
ע"ע מזל.

אין מקיפין בחילול השם(49) - <כל חיינו, כל חיי האדם והאדם־מישראל מסודרים על "קרדיט", "החנות פתוחה והחנוני מקיף". אכן כל זה עד כאן,> כשמגיעים הדברים לידי חילול־השם° אז מופיעה כאלו התפרצות של יד־ד'° הגלויה, שבממשלת הדורות, אל תוך המסגרת הרגילה של סדרי חיי האדם – ואין מקיפין [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) שיט-שכ].

אין עוד(50) - "כי ד' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" - אין עוד כי אם השלמות שבפועל, האלהית, המאירה באין עוד - בתכלית כל השלמויות והמעלות [קבצ' ב מד].

אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה(51) - הערכתה האמתית של הצדקה היא לא לפי הפעולה הממשית החיצונית שלה, אלא לפי החסד° שבה, כח הצדק והיושר, החסד והרחמים, המוסרי הפנימי שבנפש האדם בעל־הצדקה, שפעולת הצדקה באה מכחו, מעידה עליו ומגלה אותו. הצדקה הפרטית, עם כל ערכה החלקי הנכבד והחשוב והקדוש, היא פרט, והחסד הוא הכלל המוסרי [א"ל רג].
צדקה היא הפעולה, המתנה, וחסד - הכח הפנימי, מדת החסד, הרצון להיות טוב [עפ"י צ"צ כה].

אין שחוק לפני הקב"ה° - מיום שנחרב בית המקדש... מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה... ומעיקרא מאן הוה מיגמר להו? איבעית אימא מיטטרון°, ואיבעית אימא הא והא עביד(52) - השחוק° - מורה שאין שיעבוד לתכלית יותר נשגבה, כי החיים השלמים הם תכלית נמרצה. (אך) מיום שחרב ביהמ"ק אין שחוק לפני הקב"ה, רק החיים הולכים להביא אל תכלית מעולה, ע"כ תחת השחוק, ישוב עסק לימוד תנוקות של בית רבן - להוציא את העולם ממצב הילדות למצב הגברות, ומעיקרא לא היה עסק זה כולל כל ההנהגה, כי כבר נמצא ג"כ מקום השלמת החיים, רק שר־העולם°, המוגבל בקצוותיו הוא היה מגביל עסק התלמוד התשב"ר. וזה למי שלא השכיל צד השלמות בההכנה. אמנם למשכיל עונג השלימות בההכנה, לו, קב"ה הא והא עביד, ועם רוב השחוק שאין צריך שום תכלית אחרת, נמשכת הדרכת התלמוד לתשב"ר כדי להגיעם אל תכלית נשגבה [פנק' א סב].

אִינָּה - "והאלהים אִנָּה לידו" - ע' במדור זה, אִנָּה.

אינם יודעים לעשות רע(53) - הכסילים, אינם יודעים לעשות רע - מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות°, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. (ו)צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה. אמנם הכסילים°, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רע ומהו טוב, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב, אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה. א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב. המעולה°, מי שזיכך טבעיו כראוי, זהו שלימותו, שיוכל להשתמש כראוי גם בכוחות הרעים, ככעס וגאוה וקנאה וכיו"ב. אמנם מי שהוא נאסר ביד יצרו ומדותיו רעות ולא זזה תכונתו הרעה ממקומה כלל, הוא אם יוכל לפעמים ע"י טורח רב לעשות דבר טוב מצד גזירת התורה ויראת־העונש°, אבל לעשות עם הכוחות הרעים דברים טובים, זה אינו יודע כלל. ובאמת כ"ז שלא יוכל האדם להשתמש גם בכוחות הרעים לטובה, איננו מתוקן בטבעו והחטא יהי' בו טבעי לא מקרי. על זה אמר כי אינם יודעים לעשות רע, כי אינם מכירים הכרה שלימה בפנימיות ההדרכה השלימה, ע"כ יפלו ויכשלו. כי האדם מוכרח להשתמש בכוחותיו הרעים ג"כ, כמו כוחות התאוה והחמדה, הרוגז וכאלה. אמנם זאת היא תורת אדם המעלה, שיהי' לבו ברשותו לעשות מכל אלה דרך ישרה ומשלמת [עפ"י ע"א א ג מה].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, כובש. ע' במדור זה, לא יהוי אמר איניש רחמנא ירחק יתנא מן חטא אלא ירחק חטא מינן.

איש אחד לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו - ע' במדור מלאכים ושדים.

איש האלהים - שאנושיותו היתה ג"כ בשביל השי"ת° [מא"ה ג קס].

איש חי רב פעלים מקבצאל(54) - הוא הכה את שני אריאל מואב - שאין שום מלחמה כבדה לו. והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג - שכל כח אדיר המתחבר עם המניעות היותר נמרצות הוא מנצח. והוא הכה את איש מצרי איש מראה וביד המצרי חנית וירד אליו בשבט, ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו - ושכל מה שיש להשתמש בו לטובה הנם שבים תחת ידו להגביר אונו, הודו ונצחו [עפ"י ע"ה קיד].
ע' במדור אישים, בניהו בן יהוידע.

איש חיל(55) - אדם העובד לרכישת כוחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים [עפ"י א"ק ג ע].

איש תם - ע' במדור האבות, יעקב איש תם יושב אהלים.

אכיל תמרי בארבילא(56) - (האוכל תמרים) בגרגרנות שלא כדרכם [א"ל מו].

אכליה אריה°(57) - (אדם ש)לא יכל לעמוד בניסיון° לעת ההתרגשות הגופנית ועוזה [ע"א ב ח י].

'אל ההרים לא אכל'(58) זה שלא (ניזון) [אכל] בזכות אבות[יו](59) - איש שכל כך עלה במעלתו עד שאור האמת האלהית מתגלה לו בהשגתו העצמית [ל"ה 155].
ע' במדור זה, הגעת המעשים למעשי האבות, (שקיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה).

אל זר(60) - הסט"א°, שאין הפעולות שנעשות מצדה נפעלות בתורת צל לדברים העליונים שפועל הוא ית' בערכו [פנק' ג קמה].

"אל זר" לעומת "אל נכר"(61) - האל הנכר איננו זר לגופו של אדם ואינו רוצה באיבודו ממש אלא הוא נוטה להנאתו, לקיומו הדמיוני. והאל הזר שבגופו של אדם, הוא בא להרס ולכלות את הכל וטורף נפשו באפו. הוא יצה"ר° של הכעס° [ע"א ד יג ב].
לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר - בפנימיות גופך לא ימצא זה הכח המכלה וההורס שהוא הזר גם לגופו של אדם. והתוצאה משמירה מעולה זו שיבא לידי המדרגה הטובה שלא יכנע ג"כ לפני כל הנטיות התאוניות האחרות שאע"פ שאינן זרות אבל הלא נכרים הם שמתנכרים הם במעשיהם לאביהם־שבשמים° [עפ"י שם].

אל שדי, שאמרתי לעולמי די(62) - לכאורה אין לך דבר שאינו צריך פועל כמו העדר העשיה, א"כ החסרון מה שלא נברא אינו מפעולת פועל, ועפ"ז היו רוצים הפילוסופים לומר שיש ג"כ טבע חיוב מבלתי פעולת פועל. אמר הקב"ה שלא כן הוא, כי אפי' החסרון וההעדר שבמציאות אני עשיתיו בכונה, ואלמלא כן היו (מעשי בראשית) נמתחין והולכין, ובמקום שנראה העדר וחסרון היה מציאות ומילוי, א"כ בראתי החסרון בכונה כדי להטיב יותר בתקנת החסרון משלא היה החסרון כלל [מ"ש רנח].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, שדי.

אל תהי צדיק הרבה(63) - אל תהי בפועל צדיק הרבה, יותר מערכך, (כי) בפועל צריך כל אחד להכיר יכולתו וערכו <אבל בכח תצדק הרבה ותחשוק לבא למעלה היותר עליונה> [עפ"י פנ' לח].
אל תהי צדיק הרבה וגו' למה תשומם - השאיפה המתגברת ביותר מן המדה אל הצדקות הרבה והיתירה, המדלדלת את כח הצדק ומהרסת את יסוד המוסר באופן אכזרי. הפרזה ההזיית של המוסר להתגבר יותר מן המדה [עפ"י קובץ ז קמה].

אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש(64) - אין הזוהמא° קשורה במעמקי המהותיות הנפשית (בישראל), אלא מבחוץ היא מתחברת [קובץ ז פו].

אל תרשע הרבה(65) - אפילו במחשבה לא תחפוץ לרשע. <ויש לומר שאמר הרבה, משום שהנטיות הטבעיות של האדם, אפילו אותם שיסודם הוא היצר והתאוה, מכל מקום הם טובים כשמנהיגים אותם בדרך ישרה, ואין ראוי לאבדם מן העולם ולא לכובשם יותר מדאי, בין בעולם הפרטי של האדם בין בעולם הכללי, דלא לסרוסי־כלבא° משום "כל שבארצכם לא תעשו", כי אם> להשמר שלא לעבור הגבול, שהגבול הוא הראוי, ויתר ממנו הוא הרבה [פנ' לח].

אל תתחכם יותר למה תשומם(66) - ההתאמצות היתירה בהשגה על מה שאין חק האדם נותן, המביאה באחריתה להפסד שכל, לדלדול רוחני ולתרבות רעה [עפ"י קובץ ז קמה].
לא טוב הוא להרחיב כ"כ את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם. <את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשמור בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן. אלא שעל גביהן צריך שיהי' השכל עומד ומנהיגן, אבל> לא יכנס השכל בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בנטיות הטבעיות להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי <וה"ה במשפחה, בשבט, באומה ובכלל האנושיות> [עפ"י ע"א ג א כ].

אל תתן ד' מאויי רשע, זממו אל תפק ירומו סלה(67) - הרשע <תעודתו שיתעורר להיות פועל, מניע את תנועתו>, אבל הצדק יקום עליו וימנעהו מהפיק זממו, (ו)כשהצדק מבצר את כח הנטיה להרע, החיים נשלמים. <הפניה לפריצה, להריסה, משגבת עצם תכונת החיים, וההגבלה של הצדק מסמנת אותה במקומה הנחמד>, ובין שניהם יוצאת צורת החיים מלאה הוד והדר, קדושה ותפארת [ע"א ג ה יד].

אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם(68) - נשמת־העולם° כהה, אורה כוסה בערפילים [א"ק ג קפט].
כל סדרי הקדושה° בקביעותם נסתמו אורותיהם מהאיר בעולם [ע"ר א קסב].
האור° הגדול המופיע בקרב כנסת־ישראל° מאור תורת־חיים° ודעת־אלהים° אמת, הוקדר וחשך בעריפיה [עפ"י ע"ה קכח].

אלֹהַ שלהם נעשה יָשָׁן - שאמר המן(69) - עם כל עומק הרושם שעשה מעמד הר סיני וכל מעשה ד' הגדול של יציאת מצרים על ישראל ועל העולם, מכל מקום, כל רושם אפילו היותר גדול הוא מתקטן והולך במשך הזמן, ברבות הימים הכח מתמעט; על כן, אין כח פועל כל כך בקרבם, <וממילא אפשר לכלותם או לאבד צורתם> [עפ"י ל"ה 217].

אלהי העמים - ע' במדור אליליות ודתות.

אלהים אחרים - למה נקרא שמם אלהים אחרים, שהם מאחרים הטובה מלבא לעולם - ע' במדור אליליות ודתות.

אלהים אתם ובני עליון כלכם(70) - בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה° על כל היקום, כדוגמא של מעלה. נשמת ישראל נשמה יוצרת היא, לא רק מציירת, נשמה אלהית, אשר אור אלהים חי בקרבה [א"ק ג סח].

אלהים שופט צדיק(71) - העז° והמשפט מלא את כל היקום [ע"א ג ב רד].

אלו ואלו דברי אלהים חיים(72) - שבכל המחלוקות - ◊ הכונה, שתלוי לפי המקבלים, אם היו מונהגים ע"פ הנהגה שמשיג זה החכם היה צריך באמת להיות ההלכה כמותו, אבל כיון ש"אחרי רבים להטות" ע"כ מונהגים הם אחרי דרך החכמים האחרים, ממילא אין הלכה כמותו [מא"ה ג רעא].

אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו(73) - האדם צריך להארת אור פני עליון להתגבר על כחותיו השפלים [ע"א ג ב קח].

אֵם(74) - כנסת־ישראל° בכלל, <הנוסדת על בניה לימודי־ד'° אלו תלמידי־חכמים°> [ע"א ג א טז].
כלל הכנסיה [שם יז].

אם אין (ישראל) נביאים הן בני נביאים הן(75) - ◊ בהמשך חיי־עולם הנטועים בהם ובהודעת ערכיהם ודרכיהם [ע"ר ב תסג].

אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקים לכתוב חללה של רשות(76) - חללה הפנימי של רשות - פרטי החיים וענפיהם של רשות° - הכוללת סדרי החברה האנושית לכלליה ועמקי פרטי פרטיה - כ"כ רבו ורחבו, עד שכל ספרות לא תוכל כלל לכללם לפרטיהם, עד שיהיה ביד האדם להציב משפט נכון על כל סדריהם [עפ"י ע"א ג א לב].

אם שמע בישן תשמע בחדש(77) - כאשר ירגיל האדם עצמו שישכיל את המושגים הידועים לכל ע"פ הכרה עצמית פנימית, לא רק כפי המובן מהם בשטחיות תיבותיהם ע"פ ההבנה הילדותית, אז יתחדשו לו מושגים חדשים° רבים. וזהו "אם שמע בישן" - בשמיעה עצמית, "תשמע בחדש" [פנ' נ].

אמון - "ואהי' אצלו אמון" - ע' במדור תורה.

אמון מוצנע - ע' במדור תורה.

אמון מכוסה - ע' במדור תורה.

אמון פדגוג - ע' במדור תורה.

אמון רבתא - ע' במדור תורה.

אמונה - רעיית־האמונה(78) - עבודת האמונה, שכלול האמונה, במעשים טובים ובמדות טובות בתורה° וחכמה° עליונה [עפ"י א"א 76, 77].
◊
אמונות אמיתיות(79) - היסוד המקיים את כללות האמונה, האמיתות העליונות, שהן יסוד האמת לאמיתו [עפ"י א"א 75].
מקור האמונות־המוכרחות° [עפ"י קובץ א קס].
האמונה האמיתית - מקור האמונה, אמתתה המוחלטת של האמונה, התמצית הטוב והעילוי שבה, מקור־החיים° וההויה הכללית והפרטית. האמונה הפנימית היסודית. האמונה העליונה. אמונת־אומן° [עפ"י קובץ א קס].

אמונות מוכרחות(79) - הדרכים שעל ידם מעמידים את הסגנון, והם טבועים בטבע האדם, עד שאי אפשר כלל שיעקור האדם את ציורי האמונות הללו מלבבו, ולא יעקור על ידם את האמיתות העליונות, שהן יסוד האמת לאמיתו [א"א 75 (קובץ א תקעב)].
אמונות המוכרחות לטובת החברה, הפושטות צורה ולובשות צורה, המתחלפות הרבה בין הקיבוצים השונים של בני אדם. ההכרחים משתנים הם, ובשינויים נושאות הן האמונות המוכרחות כולן יחד את האמונה־של־האמת° שאינה משתנית כלל [עפ"י קבצ' ב קלט־קמ].
הסתעפויות היוצאות מהאידיאלים המקוריים אל האידיאליות המוגשמת בחיים, והן נובעות בדרך ישרה מהאמונות שהן אמיתיות מוחלטות. <יסודן של האמונות המוכרחות ומקום מושבן, הוא בכח הציור°, בחוש האסתתי°. מתלבשות הן בשפה, במליצה, ובהגשמת המעשה, [אצ"ל: המקביל] (המגביל) בחוג המעשה (אל) [אצ"ל: את] האמת המוחלטת שבספירה הרוחנית> האמונה הבסיסית. האמונה התחתונה [עפ"י קובץ א קס].

◊

"אמונת אומן" - ע"ע אמונה, "אמונת אומן".

(אמר לו גבריאל ליורקמי שר הברד) אין גבורתו של הקדוש ברוך הוא בכך (שתצנן את הכבשן ותציל לצדיקים) שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ וכו' באותה שעה פתח גבריאל ואמר ואמת ה' לעולם - ע' במדור מלאכים ושדים, גבריאל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא (לגבריאל° שבקש להציל את אברהם־אבינו° מכבשן האש) אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד(80) - אברהם כדאי הוא בזכותו שיושפע עליו זה השפע של השווית רצונו עם רצוני, שישכיל בכל כוחותיו, ויושפע זה גם על נפשו המרגשת והצומחת, לדעת שאין שום דבר ראוי לרצון כ"א רצונו של הקב"ה, וממילא הכל מתייחדים בהשווי' אחת, ואין כאן ניגוד - נאה ליחיד להציל את היחיד [עפ"י פנק' ג ריג].
ע' במדור מלאכים ושדים, גבריאל מציל מן הכבשן. ושם, יורקמו שר הברד מצנן את הכבשן להציל לצדיקים.

אֹמֶר סלה°(81) - אומר הנצח, מאמר נצחי המתעלה בתדיריותו [ר"מ קעח].
מקוריות של אמת [ע"ר א סו].

אמרות ד' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים(82) - האמרות° הפרטיות שהן בכלל התורה°, אע"פ שכולן מתקבצות לדברים גדולים כוללים באורות והשגות מופלאות וברורות שאין ערוך להן בשכלנו, מ"מ מצד פרטיותן הן אמרות טהורות - שכל אחת בפני עצמה מועילה ומבוררת. וביאר אע"פ שלפעמים מרבים הצעות והקדמות לבאר ענין תורני אחד אין זה מפני שבעצם צריך הדבר לההצעות וההקדמות <שהרי באמת אין ראוי לומר דבר שלא שמע מפי רבו, ובפרט בדברים האלקיים שהסברא בהם סכלות, כמש"כ הרמב"ן ז"ל>, אלא שמרחיב ומישב הדברים אל השכל, אבל עצמותם של דברים מאומתים כבר מצד הקבלה הברורה בלא חקירות והקדמות כסף צרוף ומבורר מכל סיג המה בעליל - גלוי לכל, לארץ - כפי מה שמושג בחושים ע"פ הדרכת השכל במשלים ארציים, אלא שכל התכלית של חידושי תורה שענינם רם ונשגב הוא שהוא מזקק שבעתים - ביותר בירור בערכנו. <כי מצד עצמיות הכסף אין שום נפ"מ בזיקוקו כי בכל מקום שהיתה נקודת הכסף היא כסף ועפר בכל מקום שהוא הוא עפר, אלא שא"א לנו להגיע לתועלתנו כי אם על ידי קיבוץ נקודות הכסף אל מקום אחד והבדלת העפר מהם>, כמ"כ ענין הספיקות ומניעות ההשגה מצד פנימיות האור האלקי שעכ"פ הוא דבק בנו מצד אמונת־אומן° בכלליות הרי הקדושה דבקה בנפש, רק שלהועיל בעשיה בפועל א"א כ"ז שלא נתברר, ע"כ צריך לזקק שבעתים, <מ"מ כל מה שנתרבה לו ידיעה אע"פ שעוד לא נזדקקה מכל מקום כסף היא וצירופה ג"כ גלוי מצד הידיעה> [פנק' ג יב־ג (מא"ה רסג־ד)].

אמרי פי(83) - (לעומת דבור°) - האמרים מצד שיוצאים מהפה°, בחיצוניות [א"ה ב 902].

אמתא דבי רבי(84) - בחי' דיני המשנה <רבינו הקדוש שסדר המשנה שבה מתבארות כל הלכות שבתורה־שבע"פ° והן מיוסדות על פי ענין סתרי־תורה°, והמכוון שיגיע האדם עי"ז לתכלית ידיעת־השי"ת°. דיני התורה הם במטטרו"ן°, סוד עבד וסוד טו"ר, כשר ופסול, ומשנה בסוד אמה העברי'; רבינו הקדוש ודאי נשמתו היתה בסוד תורה שבע"פ בפנימיות שלה, ובחי' דיני המשנה היא רק אמתא דבי רבי> [עפ"י פנק' ג קלח].

אִנָּה - "והאלהים אִנָּה לידו"(85) - פֹּעל מונח על דבר פרטי המסובב מההנהגה הכללית [עפ"י ע"א ב ט מד].

אני(86) - האמור כלפי מעלה - המושג העליון הצח, הנבדל מכל פרטות [ע"א ב ט שלה].

אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור, לטפה שאינה של בכור(87) - ההשגחה־האלהית° החודרת לכל חגוי ההויה כולה, בפלא שהודיע זאת לכל העולם - מכת־בכורות° [עפ"י ע"ר ב פא].

אני תפלתי - "ואני תפלתי" - עצמיותי האנושית כשהיא באה להתאחד בתפלתי, הראויה להקרא בשם התפלה° שלי, ההולמת לאנושיותי, ויורדת עמי בדרגת השנויים, ובאה על ידם למעמד הרם בעת המאושרה, שהנני מוצא את עצמי מקושר עם המהות של תפלתי [ע"ר א מה-ו].

אניה - אופקים של עבודה, דעת, הגיון ומפעלים, מקושרים במחשבות ובאידיאלים הגדולים, שנסתפגו בנו מאז. הארציות וכל ההשגות שמבוססות על החושים, וכל הרצונות שיש להם אחיזה ויחס עמהן, הנותנות את החומר, שממנו יוצא אחר כך אל הפועל אותו העז הרוחני, (שאנו בעזרתו שטים בים־הגדול° -) שאנו מתחברים עמו במערכות העליונות בהשגות ורצונות הנאצלות, שמזדרחות° בקרבנו. הבסיסיות הגשמיות, שהם בהתהפכם למזגים רוחניים, נותנים בנו את הזיק של שלהבת החיים הרוחניים [עפ"י א"ק ג קג].
"ספינתא"(88) - דעות מעניני פשוטי־התורה ומעשי־המצוות בזריזות ועבודה שעומדות להשלים בכלי הגוף ועבודתו, שהם לנו כספינה לעבור ארחות ים°, להיות למגן משטף מים [עפ"י מ"ר 433].
ע' במדור זה, אזלי בספינתא. ושם, נגרא. ושם, הולכי הים באניות. ע' במדור בעלי חיים, "נוני ימא".

אנכי ד' אלהיך מארץ מצרים(89) - האור האלהי הגדול המלא חיים הפרוש בכל העולם כולו, הממלא את החיים כולם, ואת כל האדם בכללו ביחוד, הוא הולך ומתרכז, מוצא לו עמדתו בעולם, מקום מנוחה ופעולה, בכנסת־ישראל°, שבקרבה קדוש שורה בהדר° גאונו°. מראש־צורים° של גזעה, מהליכות תולדתה [עפ"י א' פח (קובץ ב שא, ע"ט קיא)].

אנכי בראתי חרש נפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו(90) - יש סדר לפגישות המקריות. לפעמים מקרים רבים, והמקרים הם היותר עקרים, הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, ויצא לאור דבר חדש ביצירה המלאכותית [עפ"י הקדמת ע"א עמ' יג].

אנשי הגבול - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה - ר' במדור זה, מלוא השחוק.

אסיפה - אסיפה אל האבות - ע' במדור מות ועניינו.

אספקלריא המאירה - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

אספקלריא שאינה מאירה - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

אעביר כל טובי על פניך(91) - ההשכלה האמתית בסדר המציאות כולה [ע"א ב ז לט].
ע"ע טוּב, "טוּב ד'".

אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי(92) - הנפשות רואות את האמת אע"פ שאינן יודעות פרטיו [א"ה ב 311].

אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק(93) - אם התכונה הגופנית מאפילה את העולם, אם היא מזהמת את הטוהר האצילי של החיים, לא יחת ולא יבהל, הוא יעשה את שלו, הנשמה תשוטט בגדלותה כראוי לה, וכריכת הנחש לא תמעט את אומץ הרוח, כי אם עוד תגדלהו, ובתחבולות תעשה לך מלחמה [קובץ ה רפב].

אפשר - חוקי האפשר - חופש הבחירה° [נ"א ד 39].

אפשרי(94) - (לעומת "הכרחי" ו"מחויב") - שאפשר היותו ואפשר מניעתו [מ"ש שד (מא"ה ב קלט, ושם ג קנט)].

אראלים(95) - ◊ ביהמ"ק° נקרא "אריאל" והוא מקום הקדושה° בסגולה°, וכמ"כ המלאכים° למעלה° שמשתוקקים אל סגולת כח הקדושה לא רק מצד הפעולה שפועלת בעולם, נקראו עש"כ אראלים [עפ"י מ"ש שלה].
ע' במדור זה, מצוקים.

ארבע רוחות(96) - ארבע הנטיות הממוצעות בין יסוד הנטיה הפרטית הנמוכה, צד האנוכיות, הטובה הפרטית, ובין הנטיה היחידית העליונה המכללת את ההויה כולה כאחד, הנטיה האנוכית העליונה, הצד העליון של הכל, עילוי ורוממות ההויה הכללית. מערכת הגוונים° השונים שאנו רואים ברוח האנושיות, שבכללם מתחלקים הם לארבעה צדדים, הכוללים בקרבם ארבע שאיפות נצחיות, שיתר השאיפות הן להן בתור ענפים ותולדות: א) הרוח־האלהי°; ב) הרוח־המוסרי°; ג) הרוח החברתי, הרוח־הלאומי°; ד) הרוח־האמוני° או הדתי [עפ"י ב"ר שכו־ז, מ"ר 102, 21].
ע' בנספחות, מדור מחקרים. ע' במדור זה, ד' רוחות העולם. ע' במדור משיח וגאולה, "רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'".

ארון° הברית אדון־כל־הארץ°(97) - מלכות־שמים°. אותה ההופעה שהאידיאל האלהי מופיע באופן שהוא מספיק לשעבד את השאיפות של הבריות, שלא תהיינה מתפרצות מחוץ לגבול המטרה הטובה של הטוב, של התם והיושר, אע"פ שאינו מספיק לעלה כ"כ את הנשמות, עד שתכונתן העצמית תהיה אך הטוב־המוחלט° הכללי. מדה זו היא מלכות שמים, והיא מציירת את האלהות בתור אדון, שהשיעבוד מביא לעשות רצונו גם נגד הרצון של הפרט. אבל הארה זו, חיה היא מהופעתה של מדה יותר עליונה, הבאה מהשלמות המוחלטת של האלהות במילואה. זהו הופעת הכלל של האורה האלהית במדתה העליונה, שעל ידה אין הצורה הנפשית מקבלת רק את הציור של הכבישה° הנפשית נגד התוכן האלהי, בהופעת הרצון, כ"א היא מתאמת את הכל רק בחפץ האלהי, המוכר ע"י תוכיותו של רעיון הכבישה, שהוא להמדה הזאת מתאים כמו נרתיק לספר המונח בו, ארון הברית [קובץ א שכב].

ארוסין(98) - (בין השי"ת וישראל) - קישור מצד משפט התורה והשכל שעדיין אינו טבוע בטבע°. קיום מצות° במדרגה שטבע הנפש אינו זקוק עדיין להיות דבק° בהשי"ת° וחושק אל רצונו, אלא שיודע שעיקר ההצלחה והדרך המביא אל השלמות, הנה מצות התורה, ע"כ עושה אותן מצד ידיעתו. הנטיה לקיום התורה והמצות הבאה מצד הידיעה שהוא השלמות האמיתית שבאה מצד האמונה הטהורה ולא מפני שהיא רשומה בטבע [עפ"י ה' רט].
כל זמן שלא נטהרו הנפשות לגמרי וחשק התורה והעבודה אינו נובע מצד טבע הנפש, ע"כ יש צורך לעשות כל זה מפני קבלת עול מלכות שמים, לעבוד כעבודת עבד° [עפ"י ה' רי־ריא].
ע' במדור זה, נשואין. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, כובש. ע' במדור תורה, "תורה" לעומת "התורה".

ארוסין - היסוד החוקי האצילי° שבדבקות־האלהית°, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחקוי חמרי° כלל [ע"ר א לה].
מעלת הארוסין - מעלת הפאר°־העליון°. "כחתן יכהן פאר" [שם לו].

ארור - (לעומת "ברוך"°) - איש הנוטה לחיים שפלים, בעומק תכונת טבעו הכ"כ שפלה שאלפי דור צריכים להרימה, שרק ע"י כח מעיק מבחוץ יתישר ויתרומם [עפ"י אג' א צו].
ע' במדור זה, אין ארור מתדבק בברוך.

אריה דבי עלאי(99) - הגבורה של אריה דבי עלאי - ממשלת החיים העליונה שאינה חתה מכל מכשול, כי עמה מקור חייה, ומגדל־עז־שם־ד'° אצור עמדה. גבורת האריה הפונה אל הימין°, היא שפעת החסד° הפועל בזרע גבורותיו°, (ה)מקבלת את שפעתה מהממשלה הרחבה הרוחנית, של כח המצייר את התכניות המוחלטות של הדעות ושל השאיפות המתנשאות מעל כל הגבלת ציורים° [ר"מ קס].

ארץ מאיזה מקום נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד וכו' - ע' במדור זה, שמים מאי זה מקום נבראו וכו'.

ארץ צבי גִדלה שעשועיה(100) - הארץ גדלה לו שעשועים, הוסיפה שכלול ותפארת בקדשת הארץ וסגולת תורתה [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עט].
ארץ חיי קדשנו גִדלה והוסיפה לו שעשועי פאר והדר ברוממות המעלות בקודש [עפ"י שם, פ].

אש שחורה(101) - (האש) הקודחת החמרנית [א"ק א קפד].

אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק(102) - להבין בחינת מה מהצדק העליון, נחוץ להתרומם בסולם הדעות מרחק רב מאד, הרחק הרחק ממדת הצדק שלנו [נ"א ה 29].

אשגבהו כי ידע שמי(103) - המכין עצמו לידיעה, מתחזקים כלי הנהגתו לקבל הדבקות כפי הכנתו [פנק' ג קסו].

אשו של גבריאל - ע' במדור מלאכים ושדים, גבריאל.

אשו של גיהנם - ע"ע גיהנם.

אשכח שר העולם דקא יתיב(104) - העלה בעיונו שבשום צד אין המציאות כולה חסרה שלמות. ואי אפשר למעשה בני אדם להשלימה. דאשכח שר־העולם° - הקדושה הכוללת המציאות, דקא יתיב - הישיבה° מורה על המנוחה היותר קבועה, ויצויר בזה מה שאי אפשר כלל שהוספת שלמות תהיה בו. וכיון שנדמה בדעתו (של אחר) שאי אפשר שהמציאות כולה תוסיף שלמות, <אם כן עיקר השכר ראוי רק כרצון האדם שנקבע למענו> [עפ"י פנק' ה צד].

אשכח תמרי אכל תחלא ושדא שיחלא לברא(105) - משל עניינו של רבי מאיר° בלמוד תורה מ"אחר" - משל מורה שאכל החיצוניות והפנימיות השליך. כי עצם התחדשות הידיעה של התורה, אין ד"ת מקבלים טומאה, וכיון שיצאו הדברים מפי "אחר" מכוונים לאמתה של תורה הרי הם מקובלים יפה, וזה נקרא האוכל החיצון שהוא העקרי, ומה שיש גרעון בפנים הוא כח אחר המעורב בדיבור זה, אל זה לא פנה [עפ"י מ"ש סג].
ע' במדור זה, רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק.

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם(106) - שיהיו כל הכחות הגופניים והנפשיים חיים וקיימים במילואם בלבו ונפשו של אדם, ועם שלמות החיים יבחר לו החיים היותר קדושים ויותר נעלים הקרובים אל השם־יתברך° בלכתם בדרכיו° [ע"א ג ב קעב].
ע' במדור זה, אדם כי ימות באוהל.

אשר לא כתוב בספר התורה הזאת - ע' במדור זה, והפלא ד' את מכתך וגו'.

אשר קומטו בלא עת - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, עזי פנים.

אשר קרך בדרך(107) - שהפשירך מחום חשק קבלת־התורה° שהיו נמשכים באהבה־רבה° [מא"ה ג (מהדורת תשס"ד) קצא].

אשרי אדם לא יחשב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה(108) - כל מיעוט ידיעה שבא מצד תגבורת הרוח, מצד שאיפה עליונה לזוהר הנצח האלהי העליון, אינו נחשב באמת כמיעוט ידיעה, אלא כריבוי ידיעה, מפני שיסודו ושורשו הוא הריבוי האיכותי של איחוד החכמה העליונה שבנשמה, שהוא התמצית העליון של כל הידיעות כולן. וכל חטא שבא מצד השאיפה וההטרדה לעלות במעלות העליונות של הקודש הטהור המצוחצח העליון, אינו נחשב לחטא [פנק' א תט].
ע' במדור זה, ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד.

את בריתי הפר - ע' במדור זה, הפרת ברית.

אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ(109) - (שמך אחד) - התכלית העליונה המקיפה את כל האמצעים המובילים אליה בתכונתם של ישראל, בכח אור הנשמה האלהית השורה בקרבם, "ושכנתי° בתוכם והייתי להם לאלהים", היא החותם הגדול של האחדות החובקת את (עמך ישראל גוי־אחד°) - כל צדדי החיים השלמים והמאירים בכל גווניהם° המתחלפים והנראים כמתנגדים וסותרים זה לזה, הכל בחטיבה° אחת מכח (אתה אחד) - האור של האחדות העליונה המאירה עליהם [עפ"י ע"א ד ה ע].

אתם קרויים אדם(110) - האומה° הכוללת את הצביון של כללות הרוחניות° והקדושה של כלל האדם [ע"ר ב רסג].
בגילוי מהות האדם הכללי° ואמתת שלמותו על ידם [שי' ג 59].
אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם - הצביון הישראלי נגמר ביסודו ע"י האבות°, ובמילואו במתן־תורה°, "היום הזה נהיית לעם לד' אלהיך". וכל תיקוני העולם שיבאו עדי־עד°, אינם כ"א להעלות יותר, לשכלל למעלה למעלה, אבל לא לבטל את הצורה° והצביון בשביל להביא צביון יותר עליון, כי נחלת־יעקב° בלא מצרים היא. והדעת°, נשמת התפארת°, עולה למעלה עד אין־סוף°. מה שא"כ כל האומות, מאפס ותוהו נחשבו לו, תוהו° הם בלא צורה גמורה, והתעלותם בא תבא ע"י ביטול צורתם הקודמת לגמרי, "אליך גויים יבאו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל". התוכן היסודי, הכלי הקיים בצורתו, לא נגמר עדיין אצל כל עם. צורת האדם לא חלה עדיין עליהם. כל הידיעות והשכלולים השכליים והמעשיים, שהם נראים כל כך עשירים בצורה החיצונה שלהם, אינם נותנים את הנשמה התוכית, לקבע את הרצון הפנימי של העם ואופיו העצמי בצורה אידיאלית בהירה, הראויה להתכלית האנושית השלמה, לצלם־אלהים° בבהירות ישותו. ובערך הקודש°, עומדים הם במצב הגולמיות החסרה, וכל קודש שמצוייר אצלם הוא באמת אך טמא°, לגבי מרום קדש האמת אשר לישראל, "קודש ישראל לד'" [קובץ ו קצג].
אין הצורה הפנימית, מהתוכן העצמי של האדם, מתגלה כ"א ע"י צלם־האלהים שבו, האצור כנקודה התוכית של יראת־ד'° שהיא סגולת־ישראל° [עפ"י קובץ ח קצח].
יש לדייק בשם אדם, שהוא נגזר מאדמה מפני שלוקח מאדמה, איך יתכן משום כך לקרותו אדם, שהוא לערך אדמה ע"פ חק הלשון כלשון זכר נגד נקבה, והיה ראוי לומר אדמי, על שם אדמה. אמנם ענין נכבד למדנו מזה, כי עיקר קיום האדמה הוא רק בשביל האדם, כי הוא מבחר כל היצורים ותכליתם, א"כ האדמה מקבלת ממנו שפע חיות וקיום, והיא נקבה לגבי דידיה, שמקבלת ממנו קיומה, שבזכות האדם ותכליתו נוצרה האדמה. אך זה יתכן רק בכלל האנשים, שלכללם נבראה ובשבילם היא עומדת, לא כן היחיד הוא מקבל מהאדמה את טובו, ולא היא ממנו, ואיך יקרא זכר לגבה. אך באדם המעלה, שראוי שהעולם יהיה בשבילו עומד כמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם"°, ראוי הוא להקרא אדם ביחש האדמה, שהוא משפיע לה יסודה וקיומה. א"כ, ההבדל שבין ישראל לאומות העולם הוא בזה, כי מצד שם המין הכל נקראים אדם, שהרי ממציאות מין האדם מקבלת האדמה שפע קיומה, ואי אפשר לסגולת המין כי אם בהמצא כל המין, מה שאין כן באדם פרטי - בישראל שאפשר לעלות במעלה גדולה, שיהיה העולם מתקיים בזכות היחיד, ע"כ הוא ראוי לשם אדם; ובאומות העולם כל מקום שהזכירה תורה שם אדם רק על שם המין ידבר בהם: "כי החל האדם לרב", "והארץ נתן לבני אדם" וכיו"ב, וכן "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" שדרשו חז"ל גם על אומות העולם, שכל המין האנושי יוכל לקבל חיי־עולם° ע"י התורה°; מה שאין כן "אדם כי ימות באהל" שהוא ענין פרטי ואינו מציין את המין, כ"א את זה המת, באופן פרטי כזה, רק ישראל קרויים אדם ולא אומות העולם, כי רק הם זכו למעלה זו שיהיה הפרטי שלהם נחשב כללי. <ע"כ אמרו חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"> [מ"ש קכה־ו].
שם אדם האמיתי הוא ודאי על שלמות השכל אשר שם השי"ת° בו, אבל אין השכל נשלם כ"א ע"י התורה. אם כן, עיקר שם אדם בהשלמתו אי אפשר כי אם על ידכם, והיינו השלמת השכל שיפעול על הגוף בקדושתו, דבר זה אי אפשר כלל כי אם מצד צירוף התורה. <ע"כ בטומאת אוהל שנזכר אדם על הגוף בפני עצמו אינו אלא כי אם "אתם", אבל הרבה פעמים נאמר אדם מצד יחש השכל מצד עצמו> [שם רסד].
שם "אדם"° כולל שתי כוונות, הנפש והגְוִיָה, והעכו"ם אינם קרויים אדם כי הם רק הרע והגְוִיָה, שלא יצוייר סתם "אדם", כי מנ"ל לומר דמיירי בשם אדם זה, שמא כוונתו על שם האדם הנעלה, לכן תפשו שיכלול שניהם, וזה לא יכיל העכו"ם, כי אתם קרויים אדם וכו'" [ע"א יבמות סג.].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, "קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל".

  1. ברכות מג:
  2. דניאל ב לד "חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא וגו'". ע"ע פנק' ג קנ.
  3. תהילים קיח כב. זוהר ח"א כד.: "לסלקא לה, לגבי דאתמר בה "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין סלקא ובגינה מלאכיא אמרין אי"ה מקום כבודו". ובקל"ח פ"ח, פתח קד: "רדל"א [...] היא שורש למקבל, סוד זה הוא, אשת חיל עטרת בעלה. שהיא השכינה, שזה כח השכינה, שנקראת אבן דזרקין לה עד א"ס, והיינו כי היא תחלת המחשבה. והמדות לא נמשכו אלא בעבורה על ידי חד"ר. נמצא כי כל התיקון ביד המקבלים, שהם המגלים היחוד בעבודתם. ונמצא שזה מה שנקבע ראשונה, ואחר זה נמשכו המדות לפי ענינה. ולכן כל ההתעוררות - ממנה, וכל התיקון תלוי בה, כידוע בדברי רשב"י זללה"ה בכמה מקומות".
  4. חגיגה יד:.
  5. כתובות קו.
  6. בסנהדרין צט: "הגדות של דופי". וברש"י יומא פה: ד"ה מגלה פנים בתורה "אגדות של דופי".
  7. שבת נג:, ב"ק ב:. בליקוטי הגר"א בסוף סדצ"נ (מהדורת שערי זוהר) לז עמודה ד: "כי הרוח באדם הוא האדם וכו', והנשמה למעלה ממנו, והוא מדרגת מלאך כידוע, והיא מלאך הניתן לשמרו כמ"ש כי מלאכיו כו', אדם דאית ליה מזלא, ומותר האדם מן הבהמה כו'". וביהל אור כח: עמודה ד: "הענין של נר"ן: נשמה היינו השכל, אינו בגוף האדם, אלא מזלו ושורה עליו". דובר צדק, עמ' 155 "השורש הנעלם הנקרא מזלא וכו' כמו שאמרו בריש בבא קמא "אדם אית ליה מזלא" פירש רש"י (שבת נג:) מלאך המליץ, רצה לומר שורשו הנעלם אשר משם נמשך כולו".
  8. במדבר יט יד. שבת פג:.
  9. פוליטיקה א, פרק ב. מורה נבוכים ח"ב פ"מ. ס' העקרים מאמר א פרק ה: "שאמרו החכמים שהאדם מדיני בטבע ירצו בזה כי כמעט שהוא הכרחי לאדם מצד טבעו שיהיה דר במדינה עם קבוץ רב מן האנשים כדי שיוכל למצוא המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו".
  10. זכריה ב טז.
  11. תהילים נב ה, ו.
  12. נזיר נה. ורש"י ד"ה מאי לאו.
  13. סנהדרין קט.
  14. ב"ב קנח:.
    וכיון שדמיונו מואר יפה השכלתו הרוחנית היא מחוורה - א', ארץ ישראל ה "מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה ופועלים ונפעלים זה על זה וזה מזה וכו' "אוירא דארץ־ישראל מחכים".
  15. אסתר ב ז.
  16. ברכות כז:
  17. משלי טז טו.
  18. ישעיה ל כו.
  19. בר"ר פר' ג ד.
  20. במד"ר פר' טו ה.
  21. בפיוט בברכת 'יוצר אור' בימים נוראים לר"א הקליר.
  22. משלי ה ו.
  23. פרקי דרבי אליעזר פכ"ז.
  24. שמות ג יג. ירמיה לב כ.
  25. ב"ב עג:
  26. עפ"י שבת פח:.
  27. ברכות ו:.
  28. ישעיה מב ח. מח יא.
  29. הושע יא י.
    כל עמל וכל כשרון מעשה וכו' לא בכוחה של קנאת איש מרעהו - קהלת ד ד: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו".
  30. ברכות יח:
  31. לפני שהמעשים נקבצו - נלע"ד שנפלה טעות בנדפס בע"א שבו כתוב: "לפי המעשים שנקבצו". תיקנתי על פי העולה מכלל הפסקה שם.
  32. הוריות יג:
  33. תהילים קלט ט.
  34. ויקרא טז לד. שמות ל י.
  35. רש"י ויקרא כו יב.
  36. סנהדרין סה:
  37. ב"ב טז: "אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה". זוהר ח"ב נב: "אמר רבי שמעון, חד איילתא אית בארעא, [...] וכד בעיא לאולדא, היא סתימא מכל סטרין, כדין אתייא ושויאת רישה בין ברכהא וצווחת ורמת קלין, וקודשא בריך הוא חייס עלה, וזמין לקבלה חד נחש, ונשיך בערייתא דילה ופתח לה וקרע לה ההוא אתר, ואולידת מיד".
    דרקון - דעות רבות מרעילות ומטמטמות את הכשרונות המוסריים [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 64].

  38. ברכות ו.
  39. סוטה ג.
  40. בר"ר פר' נט ט.
  41. אבות ב משנה ה.
  42. עפ"י שבת קיט:.
  43. רש"י בראשית טו טז. עפ"י סוטה ט.
    הזקנה הנמצאת באומות - ירושלמי ברכות סח. "אם נזדקנה אומתך".
  44. ידים ג משנה ה.
  45. חגיגה ד. ע"ע פנ' סי' מז, בהסבר "ומלוך עלינו אתה ד' לבדך".
  46. אבות ו משנה ב.
  47. סנהדרין קב.
  48. שבת קנו.
  49. קדושין מ.
  50. דברים ד לה, ושם לט.
  51. סוכה מט:.
  52. ע"ז ג:.
  53. קהלת ד יז.
  54. ברכות יח:
  55. איש חיל - שמואל ב כג כ. דה"י א יא כב. ע"ע ברכות יח:, ס' שער היחודים פ"ג "ז"ס בניהו בן יהוידע בן איש חי(ל) מקבצאל, כי היה מייחד ומקבץ כל העולמות".
  56. סנהדרין פט:. רש"י: "תמרים הנתונים בכברה". המאירי: "הרי זה כאוכל פירות המתולעים שבכלי שאין נראות לאדם".
  57. ברכות נג:
  58. יחזקאל יח ו.
  59. סנהדרין פא.
  60. תהילים פא י.
  61. תהילים פא י.
    נוטה להנאתו. יצה"ר של הכעס - ע' כוזרי מאמר חמישי יב: "כחות ההנעה הם כחות שאיפה ומינהם שנים: האחד הוא כח מתנועע לבקש את הרצוי הוא הכח המתאוה, והשני הוא הכח המניע לסלק את המאוס והוא הכח הכועס". ובגר"א על משלי א יא: "הענין שהן ב' מיני יצה"ר תאוני וכעסני, והן נגד לא תרצח ולא תנאף". ושם ב יב: "הס"א הוא ג"כ דו"נ והן סוד תאוני וכעסני. והטוב הוא גרוע מן הרע, כמ"ש "טוב כעס משחוק", כי על ידי הטוב של הס"א האדם נתפתה". ושם יב כה: "כל הנותן עליו עול התורה פורקין ממנו הרהורי חרב והרהורי זנות והרהורי שטות [עפ"י אדר"נ פרק כ], וכו' ונלע"ד אלו הג' הן התאוני וכעסני וגאוה. כי כל גאה שוטה, והוא נגד תורה ומ"ע ול"ת". ושם יד א: ""ואולת בידיה" וגו' הוא נפש הבהמית כשעושה מעשיה, שהוא התאוני והכעסני, שהן מימין ושמאל, "לא תרצח" "ולא תנאף"". ושם טו יט: ""איש חימה" וגו' הוא נגד כעסני, "דרך עצל" גו' הוא נגד תאוני, כי העצל הוא מתעצל מחמת שהוא חפץ שישב בשלוה והשקט". ושם כ ד: "והענין שכנגד אלו הג' זמנים המפורשין בקרא [וחורף, קור וקציר] הם ג' זמנים שבאדם ימי עלייה, ועמידה, וירידה. ושמם קין, והבל, ושת. וכלל כל המדות הרעות תאוני, וכעסני, וליצני, ור"ל פריקת עול תורה ויראת שמים. ימי עליה - הוא בעל תאוה; ובימי עמידה - נקרא הבל, והולך אחר כבוד ועשירות והבלי עולם; ובימי ירידה - יושב את הליצים. ועל זה אמרו: ד' מדות באדם - חמור נוער הוא תאווני; וכלבים צועקים הב הב; והג' תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה כמ"ש מתלמידי יותר מכולם. וכנגד זה ג' בכורות והד' מעשר כולל כולם. וכנגד זה ד' גליות וברביעי כתיב במעשר לא ימכר ולא יגאל. וז"ש כאן "מחורף" שהוא זמן עמידה שאז הוא בן ארבעים לבינה הוא "לא יחרוש", שאינו עוסק בתורה ואינו עושה טוב. "ושאל בקציר ואין" שהוא זמן ירידה, שאז זמן קצירה להיות בן מחצדי חקלא בעלי דעת, ואין לו". ושם כד יא: "והעניין שבאדם יש ב' מדות הרעות והם התאוני וכעסני כמ"ש כמה פעמים. ו"הרג" הוא הכעס, כמ"ש: "טורף נפשו באפו". ותאוה הוא "מות", וכמ"ש: "כי לאויל יהרג כעס". ו"פֹתֶה" הוא בעל התאוה, כמ"ש למעלה, "ופֹתֶה תמית קנאה". ואמר "התרפית" מלהצילם אז "צר כֹּחֶכָה" כו' והן נגד מחשבה, דיבור ומעשה: "התרפית" - במחשבה, תאוה - הוא במעשה, וכעס - הוא בדיבור". ושם כה כא: "ואמרו שם: "אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ". "אם אבן הוא נימוח" שנאמר: "אבנים שחקו מים". "ואם ברזל הוא מתפוצץ" שנאמר: "הלא כה דברי כאש" גו'. והיינו ששני מיני יצה"ר הן כמ"ש למעלה תאוני וכעסני. והן ימין ושמאל, מים ואש. וכנגדן נקרא התורה ג"כ אש ומים, כמ"ש "הלא דברי כאש" גו' "הוי כל צמא לכו למים". והיינו, שבתורה הן ב' דברים הלכות ואגדות. ואגדות נקר' מים - שמושך לבו של אדם כמים, ושם כל עניניהם על מוסר, שמזה ישבר יצה"ר של התאוות ע"י מוסר. וההלכות הן הדינין שהן האש, וכמ"ש "אורייתא דקא מרתחא ליה". והחילוק שבין "מתפוצץ" ל"נימוח" - ש"מתפוצץ" הוא ע"י אש, שמתפוצץ תיכף מכל וכל; אבל "נימוח" הוא ע"י מים ובהמשך הזמן. וזהו "אם אבן הוא נימוח" - בהמשך הזמן, כי קשה מאוד לשברו. ונק' התאוני "אבן", שהוא מטמטם לבו של אדם. "ואם ברזל הוא מתפוצץ" - מאש, הוא הכעסני. (וז"ס שהדינין אינן נתמתקין אלא בשרשן, דהיינו בשורש הדבר שנבראו בשביל הדבר הזה, ולכן כעסני - נמתק מן האש של תורה שהוא נצר' לזה, ואבן - ע"י מים, שהן התאוות הנצרכין להתורה, ובאגדות שאדם מתאוה להן, שהן סוד המים). כי הכעסני נוח לשברו יותר מן התאוני, מפני שאינו נצרך כ"כ, ולכן יתפוצץ תיכף. וזהו "אם רעב שונאך" שהוא היצה"ר, אם הוא רעב שהוא הכעסני, "האכילהו לחם" שהוא הלכות, שהוא נצרך להלכות, כמ"ש "ורב תבואות בכח שור". "ואם צמא" - שהוא התאוני, "השקהו מים", שהוא אגדות. ואמר "האכילהו" כלומר, שתלמוד הכל, אף שלא לשמה כנ"ל". ובביאור הגר"א לת"ז פז. ד"ה מחבוט הקבר: "וידוע שס"ם ונחש הן כבד וטחול; כעס ותאוה; מאדים ונוגה; זונה ורוצח; והיא מפתה והוא מרגיז". ובלקוטים יקרים ונפלאים מהגר"א בסוף יהל אור על ויקרא דף ח: ד"ה חשך: "ושור וחמור הן ב' מדות הכוללות הכל תאוני וכעסני, שהן עשו ישמעאל, סם ונחש, שהוא כועס בכבד והיא מזנה בטחול ונותנת לו השירים והוא כועס. והן ב' מזלות מאדים ונוגה ובאדם רוח ונפש. והחמור בו התאוה, "בשר חמורים וכו'". ושור כעס, "שור נוגח" "ריש תורא בדיקולא כו'" וכלב בו שניהם - כח הכעסני ברוח שבא מהגאוה "רוח גבוהה", ותאוה בנפש רחבה "כי תאוה נפשך"". ובאור החיים עה"ת בראשית מט יא: "ואולי נוכל לומר עוד על דרך מה שאמרו בזוהר (במדבר רלא:) כי בסטרא אחרא הנקבה היא יותר חזקה מהזכר, כי הזכר נוטל יותרת שלה, ונקרא יותרת הכבד. וכדבר הזה ובחזיון הראוני בחלום ש(ה)[נ]אבקתי במלחמה עם הזכר, ויהי נקל בעיני להכניעו, והפלתי אותו בכחי; ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ, אך לא כבעלה הזכר. ולזה אמר כנגד גאולה העתידה "ולשרקה" עת אשר ישרוק ה' ויקבצם, "בני אתונו" - אותם שבאים מכח הנקבה, גם אותם יאסור ה' לפני בני ישראל". וברע"מ ח"ג קלב: "סמא"ל ונחש, כבד ויותרת הכבד, יצר הרע ובת זוגיה זונה, מתמן כל בת "אל נכר" - זונה". ע"ע במדור זה, יצר הרע, "גִּרוי היצה"ר". ושם, יצר הרע, "פִּתוי היצה"ר". וע' ע"א ב ט קצ, ושם ג ב פו.
  62. ילקו"ש בראשית יז, רמז פא.
  63. קהלת ז טז. ע"ע קבצ' א קכט סי' פט1, פנק' א קד סי' ט. אג' א רה.
    השאיפה ביותר מן המדה לצדקות היתירה מהרסת את המוסר באופן אכזרי - ע"ע א"ק ג רמז. ובא"א 17.
  64. שיר השירים א ו.
  65. קהלת ז יז.
    הנטיות הטבעיות וכו' היצר והתאוה, אין ראוי וכו' לכובשם יותר מדאי - ע' בנספחות, מדור מחקרים, במקורות המובאים בערך עבד לפני המלך לעומת שר לפני המלך.
    דלא לסרוסי כלבא - חגיגה יד:.
    "כל שבארצכם לא תעשו" - רש"י ויקרא כב כד: "ובארצכם לא תעשו" - דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה לכך נאמר "בארצכם" לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
  66. עפ"י קהלת ז טז. ע"ע מורה נבוכים, ח"א פל"ב.
  67. תהילים קמ ט.
  68. ישעיה נ ג.
  69. ע' מדרש רבה, אסתר, פרשה ז, פסקה יב. ובמדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ג: ""ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד" מהו ישנו - עתיקים. וכה"א "ואכלתם ישן נושן".
  70. תהילים פב ו.
  71. תהילים ז יב.
  72. ערובין יג:, גיטין ו:. וע' רש"י כתובות נז. ד"ה הא קמ"ל, ובריטב"א ערובין יג: "כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם" וכו'. וע' מהרש"א חגיגה ג: ד"ה נתנו מרועה אחד: "ודבר שאינו מפורש בתורה איכא צדדין לטמא ואיכא צדדין לטהר והתורה נתנה להכריע בהן ע"פ הרוב כמ"ש אחרי רבים להטות". ע"ע ראש אגרת עט. ובמדור מונחי קבלה ונסתר, העלאת מחשבות לשרשן ובהערה שם. וע' בס' בעל שם טוב המהודר על התורה ומועדים ח"א עמ' עג-עד סי' נב-נד. ובאדיר במרום ח"ב, ירושלים תשמ"ח עמ' קטז.
  73. סוכה נב: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו".
  74. מגיד מישרים, פר' מקץ, מהדורא קמא: "אני האם המייסרת את בניה אני הנקראת מטרוניתא". ושם פר' ויחי מהדורא קמא: "אני האם המייסרת, אני המלאך הגואל. ורזא דיעקב דאמר "המלאך הגואל אותי". כלומר: דהנך סטרין מהדרי סוחרני דכנסת ישראל, ואיהי קיימא באפייהו דלא יכלין למיקרב וכו', "וכנסת ישראל נטיר ליה דלא יקרב רע".
    הנוסדת על בניה וכו' אלו תלמידי־חכמים - "כי רוח האומה יתגלה בגדוליה" א"י עמ' כא.
  75. פסחים סו.
  76. שבת יא.
  77. ברכות מ. ע"ע פנק' א קנו, סי' מט, אג' א כח, ושם ריד. ע"ע ע"א ב ו לז. קבצ' ב קכו 34. א"א 56-57. ל"ה פרק ג.
  78. רעיית האמונה - עפ"י תהילים לז ג.
  79. אמונות אמיתיות, אמונות מוכרחות - מורה נבוכים, ח"ג פכ"ח ובאפודי שם. בש"ק, קובץ א קס: "מקור האמונה הוא באמונה האמיתית, באמתתה המוחלטת, בתמצית הטוב והעילוי שבה, במקור החיים וההויה הכללית והפרטית. כשהאמונה הפנימית היסודית מתגברת, מאצלת היא מהודה ועזוזה על האמונה המוכרחת, ועם אצילותה, עומדת היא האחרונה במקומה, מבססת ומבסמת יפה את החיים המעשיים, נותנת להם את הברק הראוי להם, מעדנתם ומשפרתם, ולעולם לא תצטרך להלביש את עצמה בלבושים שאינם שלה, ולתאר את תכונתה בתכונה שאינה הולמתה, דהיינו תכונת האמונה העליונה, אמונת האמת. אמונת האמת מעלה אותה, אמנם בתור בסיס מעשי, לכבודה, וכל מה שהיא תהיה יותר מובלטת וניכרת, כן מובטחת היא האמונה הבסיסית במעמדה, בפעולתה על החיים, ובכבודה, בכח המצייר והמדמה של הכלל והפרט, עד שאפילו המעשים שהם יכולים לפגום בכל שהוא את הדרת קדושתה של האמונה התחתונה, הנם היותר מוזהרים והיותר שנואים, בהכרה פנימית מוסרית, מכל השדרה האנושית היותר אמיתית וישרה. וכך הולכת היא האמונה התחתונה ומתרחבת, וכל מה שהיא מתרחבת בחוגה, היא נעשית כלי יותר רחב לקבל בתוכה את כללות ההוד והאור של האמונה האמיתית, אמונת־אומן". ע"ע קבצ' א עמ' קפב נד: "שתי דרכים לאמונה, האחת האמיתית המוחלטת, והשנית ההסברית. האחרונה משתנה לפי הזמנים". עש"ע. ע' ש"ק, קובץ א תרטז. פנ' קלו. קבצ' ב קי 28. ע"ע אג' א עמ' קלד ד"ה ומה שכתב. ע"ה קלט. ובפנק' א עמ' שמא ציין לש"ק, קובץ ב צב. ע"ע מנֹפת צוף, למו"ר הרב יהונתן שמחה בלס, ח"א, פרק ב, עמ' 59-60.
    נ"ל שא"ל עפ"י המבואר בס' הקריטריון לאמת הקריטריון למוסר (פרק ד, האמת המוחלטת), שהאמונות המוכרחות והאמיתיות מקבילות למושגים "האמת הקונספטואלית" ו"האמת הנשאפת". אמנם בקבצ' ב קמ כותב הרב: "גם באמונות האמיתיות אנו מבחינים בהן שתי מדרגות: אמתתן העצמית, וערכן בצדן המוכרח לטובת הקבוץ". עש"ע. ובקבצ' ב קיז 2. ע"ע במדור האבות, והאמין בד' ויחשבה לו צדקה.
  80. פסחים קיח:
  81. חבקוק ג ט. רש"י שם: אומר סלה - מאמר המקוים לעולם. אֹמֶר נקוד סגול, וטעמו למעלה, שהוא שם דבר.
  82. תהילים יב ז.
  83. דברים לב א.
  84. ר"ה כו:
    משנה בסוד אמה העברי' - כמבואר בדברי הרח"ו ז"ל בהקדמת ע"ח.
  85. שמות כא יג.
  86. ברכות סג:
  87. ב"מ סא:.
  88. ב"ב עג:
  89. הושע יג ד, זהר ח"ג פד:
  90. ישעיה נד טז.
  91. שמות לג יט.
  92. סנהדרין צד. מגילה ג.
  93. ברכות ה משנה א. ע"ע ת"ז מב: "וצלותא דעני איהי שכינתא, מאן עני דא צדיק, והאי צלותא אתקריאת עקב לגבי צלותין אחרנין, ובגינה אתמר אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אף על גב דסחיר לה להאי נקודה דאיהי קוצא דאת ד', בכמה חובין לאולפא קטיגוריא על בנוי דשכינתא, לא יפסיק לההיא נקודה, דאם יפסיק, בגיניה אסתלק קוצא מן ד' מן אחד, ואשתאר אחר, דאיהו נחש כרוך בעקבו, דבגין חויא לא יפסיק, ולא אסתלק קוצא דאת ד' מן אחד".
  94. "טבע המציאות על שלשה טבעים: מחוייב, אפשר, נמנע". דרשות הר"ן, דרוש החמישי.
  95. ישעיה לג ז. כתובות קד.
  96. יחזקאל לז ט; ע' א' קכז.
  97. יהושע ג יא. ע' זוהר ח"ג קיא:־קיב.
  98. שמו"ר פר' טו לא.
  99. ילקו"ש עמוס, רמז תקמא.
  100. מועד קטן כה:
  101. שקלים כה:
  102. איוב לו ג.
  103. תהילים צא יד.
  104. חגיגה טו. "חזא (אלישע בן אבויה, אחר) מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל.
  105. חגיגה טו:
  106. ויקרא יח ה.
  107. דברים כה יח.
  108. תהילים לב ב.
  109. שמואל ב ז כג. דברי הימים א יז כא.
  110. יבמות סא.