משה


משה - עומק התוכן של כלי° הקבול היותר נשגב° שבאורה־האלהית°, שסגלה לה נשמת האדם, שכל היקום עזר ועוזר ליצירתה והופעתה [ע"ר ב קנט].
איש־האלהים°, הכלי האחד המוכשר באופן לטוש מאד, אליו נדחקה להכנס הנשמה הכללית [עפ"י מ"ר 296].
איש האלהים אשר הדבקות־האלהית° בעזוז° טהרתה°, בצרור־החיים° של כל עולמי־עולמים°, היא יסוד נשמתו. נביא התורה° אשר דבר ד'° אליו פנים אל פנים, המסתכל באספקלריא־המאירה° [עפ"י ע"ר ב סט].
הנביא° העליון שבהירות הבטתו הקדושה° היא חודרת את כל חגוי° ההויה בפנימיותה, ואשר עז° האמונה° בקרבו הוא שרוי, לכונן כל מגמת מציאותו להשלים את חפץ בורא כל בכל היצור, ע"י התורה אשר תנתן על ידו, לגלות את חוקי החיים של כל היש בתוכן חיי האדם הבחיריים°, כדי שתתאים כל המציאות כולה, בחלק המוכרח בגלגולי מפעלותיו, ובחלקה החפשי ומסור לרצונו ונטית לבו, לבנות יחד את בית־ד'° בעולמים כולם בכל תפארת° אמונת עולם [ע"ר א נד].
אדון הנביאים, שהוא לבדו הוא הנביא של כל הדורות בשוה [ע"ר א קלה].
(בעל ה)מוח היותר גדול, (בעל ה)נשמה היותר מאירה ושוקקה להשלים את הכל. נשמת הנשמה הרוחנית של כל הרוחניות האנושית כולה [קבצ' ב נב].
"משה עבד ד'" - ציר אמונים(1), אשר לא קם כמוהו, אשר ידעו ד' פנים אל פנים [ע"א ד יא כב].
"משה עבדך"(2) - הציר הנאמן° לגלות את האור° הצפון ולהגשים בפעל את כל האידיאלים° הרוחניים° העליונים° בכל הוד° קדושתם° [ע"ר א ק].
משה רבנו - המעולה שבנבראים, בחיר האנושיות [ע"א ד יא טו, ושם שם י י].
בחיר המין האנושי [אג' א ל].
המעולה שבאישים, שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"°, <בצפייתו האלהית עד היום האחרון(3)> [ע"א ג ב פב].
אב לכל הנפשות הגדולות, בחיר האנושי, אדון הנביאים [עפ"י ע"א ג ב לח].

נשמת משה רבנו(4) - הנשמה התמציתית שאור חיי העולמים שרוי בה [ע"א ד ט מח].
נשמת משה(5) - נשמת־משיח°. תורה העליונה, החיה בעז קודש מלא בנשמתן־של־ישראל°, בנשמת הציבור בכללו ובנשמתו של כל אחד ואחד מישראל, המתפשטת בכל דור ודור ובכל יחיד ויחיד לפי מדתו מעשיו ומדותיו, מגדול ועד קטן, <הכל לפי הערך, אבל אין אפילו אחד מישראל שלא יחייהו ניצוץ אחד מנשמתו של רוח־אפנו משיח־ד'°. ותיכף כשבאה אהבה כללית ונטיית לב לטובת האומה בכללותה, מחוברת לתקוה של ישועתה לידי הבעה, מיד החיים המשיחיים מתגלים בקרבה, והודו של משה הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, ואותיות התורה המקורית במקור הנשמה הגדולה של האומה מראש צורים, יסוד תורה שבכתב מעוטפת בתורה שבעל פה, הולכות ומתבלטות> [עפ"י קובץ ג כז].
יסוד נשמת משה - הדבקות־האלהית° בעזוז טהרתה, בצרור־החיים° של כל עולמי עולמים [ע"ר ב סט].
כוחו של משה רבנו - מקור הענוה° האנושית ושורש גבורתה° ועוז חילה°, המעטרת את ישראל בתפארת° גבורה° וענוה בחוברת [ע"א ד ו פה].

משה - כח התורה° בחביון עזה [ע"א ד י ג].
דעת° הכללי של ישראל° [פנ' קלט].

"כליל תפארת"(6) - כתר° דעת־עליון° ההולך ומתנשא, הולך ואור, עד נכון היום [קובץ א תשסא].

עולמו של משה רבנו - עולם ד', עולם כללי°, כולו קודש° [ע"א ד ו פה].

"איש האלהים"(7) - שאנושיותו היתה ג"כ בשביל השי"ת° [מא"ה ג קס].

"ונחנו מה"(8) - השתפלות עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול־היש° בעומק עצמו [עפ"י א"ק ג רע (קובץ ח קמט)].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ואנכי תולעת ולא איש.

"בן עמרם"(9) - משה, (מצד) מקור נשמתו בטבעה המקורי [עפ"י ע"א ד ט קיג].

"יעקב מלבר ומשה מלגו"(10) - שני דברים נכללים בתורה°, האחד הוא ההכנה הטבעית בכח האדם שיהי' נושא עליו את עול התורה ויהי' מוכשר ללמודה וקיומה, והיא ג"כ נחלת שדי° ממרומים; והשני העיקרי הוא עצם התורה, כמו שהיא נתונה בחוקיה ולימודיה. וההכנה לה היא בית יד ולבוש לעצם גוף קדושתה. עצם ההכנה שנשרשה בנפשות ישראל לקבלת התורה היא מורשה לנו מיעקב אבינו ע"ה, שמצד קדושתו השפיע הכנה טבעית לפני בניו שיהיו מוכנים אל התורה, והוא כעין חומר לצורת° התורה שבאה ע"י משה רבינו ע"ה [מ"ש כו].
כשמאיר אור התפארת° הנשמתי במלא ברקו, הוא מאיר מבית (- משה מלגאו) ומחוץ (- יעקב מלבר). האור־המקיף° (אור התורה°) הוא האור־הפנימי° מצד כל היקום, זהו אורו של משה הנשאב מתורה של מעלה, חמדה הגנוזה מימות עולם. וזהו אור־החיים° לחיי החיים. והאור הפנימי (שהוא מתהוה למורשה בישראל על ידי כוחו של יעקב, שנסתגלה אצלו סגולת האבות, להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי יה עדות לישראל) זהו האור הבסיסי, העומד בתור חומר עליון ונשגב, לקבל את הצורה° הרוחנית של האור־המקיף (של משה), והוא מקור הדעת, שוכן החדרים, "בכל ביתי נאמן הוא"° [עפ"י א"ק ג שמב].
אורו של משה קלט לתוכו את התוכן היותר פנימי של קדושת יעקב, "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" [ע"ר א ק].

קלסטירין של פניו של משה (עשה בו הקב"ה) דומה לאברהם(11) - המצות° של תורת משה הן ממש אותן המכוונות בתורת האבות. רגש הדת° <הבא מהגעגועים אל הקדושה ורוממות הנפש לאהבת־ד'° וכבודו° ופחד הדר° גאונו; שבישראל כל התורה כולה היא הכנה לזכות את העולם (בעתיד) לדברים שעליהם מיוסד טבע הגעגועים האלה אל הטוב> ורגש המוסר° <הבא משאיפת הטוב המעשי שמוכן ושישנו לשעתו> באחדות גמורה הנם. כי מצד ההשקפה של העתיד, חוקיה° של התורה, שהם רק מדרכי עבודת שמים, המכוננים את אושר המציאות בעתיד הרחוק, הם עבודה מוסרית, כמו שהחסד° הפשוט הוא עבודה מוסרית בהשקפת ההוה [עפ"י פנק' א קכב, קכג (מא"ה ב מד)].

"בכל ביתי נאמן הוא"(12) - משה°, ביתא־דלעילא° הוא עלמא דיליה, אלא שכ"כ מתאימים הם העולמים, עד שכל הצרכים ד(ביתא־ד)לתתא° מתמלאים בכל דייקנותם ע"י המגמה של בנין ביתא דלעילא [א"ק ד תקיט].
השגת המציאות והאמתיות הרוחניות נשגבו אצלו בטהרתם° גם לפי מה שהם במעמד כלל המציאות [ע"א א ה קח].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בית ד'.
"בכל ביתי נאמן הוא"(13) - שהיה נאמן° שאע"פ שנגלו לו רזי־תורה° מ"מ לא יוסיף מאומה מדעת עצמו במצוה° של דורות, זולת מ"ש בהוראת שעה בג"ד שהסכימה דעתו לדעת המקום° [מא"ה ג רעז].

אספקלריא המאירה(14) - השגה° מצד נצח°, אין סוף ושווי [עפ"י א"ק ב תקכז].
העטיפה האורית העליונה שבגודל זהרה היא מאירה את כל המחשכים. מעמד הבהירות של הגדלות°, בו אנו וכל עצמיותנו נעשים מובלעים בזוהר° הכללי האלהי שממעל לכל הגבלת עולמים, בו יכולים להרגיש את הבהקת האור על התוכן המפורט שבהגלמתו המעשית. ומהארה מפורטה ומבוררת זו נתפשת ההבלטה של איכות המעשה כמו שהיא מתלבשת בפעולתה המדויקה [עפ"י ע"ר א יט].
כשהשכל כל כך גבוה עד שמרום עזו יכול להתפשט עד עומק הפרטים המעשיים היותר דקים [ל"ה 200].
אספקלריא המאירה - מדת אספקלריא המאירה - כשכל כך מתגבר המעין העליון° של המחשבה העליונה - המחשבה הרוממה שאין בה חתוך אותיות° וציורי° מושגים, ולא אפילו הגיון שירה° והופעה של התבטאות מוסיקלית - המתעלה מכל תוכן של ציור, עד שלא די שמרוב שפעה° באים לידי הבטאה הגיונים° כלליים, אלא אפילו תכונות פרטיות ופרטי פרטיות באות לידי גלוי על ידה [עפ"י א"ק א רעז־ח].
ההתעלות° של האספקלריא המאירה היא מגלה את האורות־העליונים° בצורה בהירה כזו, עד שכל הציורים העולמיים שבכל הערכים° התחתונים הם מזהירים בכל מילואם, ואינם מתטשטשים כלל, ומזה באה המדה הנפשית, שאין החושים והכוחות הגופניים מתעלפים על ידי הופעת האורה הנבואית° העליונה הזאת [שם רעט].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, זיהרא עילאה.

נבואה עליונה - של אספקלריא־המאירה° - הבטת רז° התמונה־האלהית° וצחצחות° הזהר° של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון° [ע"ר א נד].
נבואתו של משה - הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה, שיכולה לראות עזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד [עפ"י א' קכא].
נבואתו של אדון הנביאים עליו השלום, שלא נתערבו עמה ציורים שהם מפעולות הכח המדמה°, והיתה ידיעתו ידיעה משגת את עוצם התכלית המגיעה מההדרכה האלהית שנצטוה [ל"ה 53].
נבואתו של משה רבינו ע"ה - ההשפעה האלהית העליונה של אספקלריא המאירה, מקור־התורה° ועצמותה. האור האלהי, המבהיק, העליון, בתכלית בהירותו, המפכה בכח עליוניותו, להחיות את החיים, לקיים את ההויה, לחדש את היצירה°, לעדן את העשיה ולעלה את הבריאה° בכלליותה, במרומי האצילות°, הרוחניות המנצחת את כל בתפארת° עזוז° קדושתה. אור אל עליון קונה שמים וארץ, החפץ־האלהי°, המהוה את היש כולו, המעמידו ומחייהו, הדוחפו לעילוייו בכל קומתו המעשיית והרוחנית מריש דרגין עד סופם. הנבואה העליונה של פה אל פה אדבר בו, הנשפעת לנאמן° בית°, להקים עדות ביעקב לעולמי עולמים, לקומם תבל ומלאה, בנשמת ד' יוצר כל [עפ"י ע"א ד ט טז].
אור־התורה°, לא בחידות, ולא בחלום, ולא במראה נבואית° מודרגת, כי אם דוקא בהתודעות של פה אל פה אדבר בו, המיחדת את כנסת־ישראל° בעולם מכל גויי הארץ, ומיום אשר ברא אלהים אדם על הארץ מקצה השמים עד קצה השמים. האור האיכותי, הנפלא בטהרתו°, בחוזק הראותו, ובהוד° חותמו הריאלי, המבטא בכל את הדר° אמתת אצילותו°, ממנו נשאבת כל נבואה° וכל רוח־הקדש° בכל הדורות ובכל הזמנים, עד עולמי עד. אור־החיים° מעולם עד עולם [א"ק ב תקנב].
רוח אלהים אמת, המתפשט על כל מערכות האדם, המעלה את הטבע° מתחתיותו אל מרומי הקודש, ומכשיר את כל הנסיות° להופיע ולהגלות, מתמם את חזון העבודה־האלהית° בכל הסתעפיותיה על הבסוס הריאלי של החיים. ההבטה באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, "במראה ולא בחידות"°, המבססת את המוסר° ואת הדעת° על יסוד החיים והמעשה ועולה עם כולם יחד למרום הנצח והשלום°, אל מקום התפארת° ואמת° העולמים, אל יסוד החכמה־העליונה° שתחיה את בעליה בכל הדרות° חיים מלאים, המנצחים את כל התמותות, אל מקום הגבורה־העליונה° שכל הנעימות וכל החסדים° מסוכים בה [עפ"י א' ל].
נבואה שלמה - כחה של הנבואה השלמה, שנתיחדה לישראל באדון הנביאים ע"ה, שנגלה דבר ד' לו פה אל פה - המשכת גילוי הטוב האלהי הכללי, הקיים והנצחי, במעטה המעשי של סדרי החיים המוגבלים [עפ"י א' קסח].

"מימינו אש דת למו"(15) - דת אש, המטהרת כל בדיל וסיג מההשגות הנעלות. נבואתה של תורה שהיתה בלא שום עזר של כח המדמה° <תחת אשר נאמר בנבואה "היתה עלי יד ד'", וסתם יד היא שמאל(16), שהוא כח המדמה העוזר להוציא אל הפועל את כל מערכת הנבואה, נבואתו של משרע"ה היא מובדלת מנבואת כל הנביאים בזה שהיא לא צרפה אליה את כח המדמה במאומה, כדברי הר"מ ז"ל במו"נ> [עפ"י ע"א ב ט רג].

"תמונת ד' יביט"(17) - השגת אלהות, ככל השגה שכלית נבואית, מושגת היא באדם ע"פ יחש הדברים אליו, שהרי כל מה שאדם משיג הוא באמצעות עצמותו הפרטית. ע"כ מוכרח הדבר שיהי' מעורב בכל השגה, איזה ערך פרטי של המשיג. נבואתו של אדון הנביאים היתה נעלה מכל אלה, שהוא התעלה כ"כ להשיג טהרת האמת באור ד', כאילו הי' הוא עומד מחוץ למציאותו [ע"א ב ט שלה].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תמונת ד'.

"במראה ולא בחידות"(18) - לא בביטול החושים כי אם בהתקדשותם והתטהרותם [א"ל לד].

גונין דלא מתחזין מצד עצמם(19) - ראית עומק אמתת זוהר° הענינים העליונים מגאון־ד'° ושם־כבודו° ית', ללא צורך להמשיל מענינים השפלים אליהם. <וזהו באמת למעלה מטבע השכל האנושי, אפילו בהעלותו> [עפ"י מ"ש לב (מא"ה ב מו)].
ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גדול כוחם של נביאים שמדמים צורה ליוצרה. ושם, יראה אל אלהים.

הראני נא את כבודך וגו'(20) - יש השגה שע"י התורה° ומצותיה° ודיבוריה ואפילו אותיותיה° וקוציה אנו באים להשגה, וזו היא ההשגה שאחרי התורה, אבל יש השגה שהיא לפני התורה, דהיינו חיוב מציאות כל קוץ ואות ודיבור ומצוה. וז"ש הראני נא את כבודך° - עומק חכמת רצונו ית' בתורה, והשיב לו ית' וראית את אחורי ופני לא יראו - תשיג כל המתחדש ע"י התורה, ופני - הסיבות שקדמו למציאות התורה, לא יראו כי זהו החלק הצפון לע"ל שנאמר ע"ז: "עין לא ראתה אלהים זולתך" [מ"ש קסז־ח (מא"ה ב קכא־קכב)].
וראית את אחורי - ההשגה הכללית של חיוב־המציאות והקדמות, שהוא נבדל לגמרי מכל נמצא, ואין אנו יכולים להשיג גם בכללות רק השגה עמומה מזיו אורו לערכו ית', מזה עצמו מבינים שאין אנו בסוג להבין הפרטיות, כי ההבנה הפרטית לא תבא כ"א אחר גמר בירור ההבנה הכללית. וראית את אחורי, ומזה גופי' תשיג ותכיר שפני - שהם מצד הפרטיות, אינם כלל בערך השגה, ולא יראו. וזהו עצמו מילוי בקשתו של ראיית הכבוד, שהודיעו השגה זו להבין ולדעת איך שאינו בגדר השגה. וי"ל שוראית נמשך ג"כ על ופני, כלומר וראית את - אחורי וראית - כי פני לא יראו [פנק' ג קעט].
וראית את אחורי - השגת בריאת הנבראים מצד החסד ושדרך הטוב להיטיב, אבל פני - עומק הטעם והחכמה שבזה, זה לא יראו [פנק' ג קפ].
וראית את אחורי - החכמה שנראה בנבראים שהיא רק טפילה נגד חכמתו ית' העליונה מצד עצמו - ופני לא יראו [פנק' ג ער].
וראית את אחורי - קרבת־אלהים° במעשים ועבודה לאדם ע"פ תכונת הרגש. הקבלת האדם את קונו לפי ערכו בטעם רגש <שהיא העבודה הרצויה> [עפ"י ע"א ב ט קצג].
ע' בהגדרות מבוא למדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, טעמי מצות, אמתת טעמי תורה. ע' במדור תיאורים אלהיים, אחוריים, מראה אחוריים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כי לא יראני האדם וחי. ושם, ופני לא יראו. ושם, אין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל.

נקרת הצור(21) - הגוף, שנתקדש מאד והיה ראוי לשפע אלקי נפלא [פנק' ה פ].
הסדק שבנקרת הצור (ממנו זכה משה לקרני־הוד°)(22) - טהרת° הגוף [מא"ה ג קצט].
טיהר (משה את) הגוף כ"כ עד שבקע בו האור הגדול, ועי"ז זכה למה שזכה. <כאשר הגוף חוצץ בין הקדושה° והאור־האמיתי>, כאשר ישבור האדם בעבודתו המחיצה עד שיבקע האור, ובפרט במדרגה גבוהה של אדון הנביאים, נאמר בצדק שסדק נשאר בנקרת הצור [עפ"י פנק' ה פ].

שירי קולמוס - (ממנו זכה משה לקרני־הוד°)(23) - הגברת השכל. רוממות השכל לעומק פנימיות סוד התורה שלא נתגלה רק למשה [עפ"י מא"ה ג קצט].
שיירי קולמוס - התרוממות השכל. שזכה (משה) לשכל מופלא ויסוד מוצנע. <התורה בכללה היא השכל־האלקי°, והנגלה לנו נקרא "מה שיצא מהעט", אבל הנסתר ולא נגלה לשום בריה זה יכונה כביכול כאילו "נשאר בקולמוס"> [פנק' ה פ].

קרני הוד - תוספת ההשגה° הנפלאה והקדושה° [פנק' ה פ].
קרני הוד היוצא מזוהר° אור חכמת אדם אשר תאיר פניו - כח החן° ואור הנשמה° <ההולך ובא בכל ספר וספרות° לפי ערכה ומדרגתה> [ר"מ קעד־ה].


"עלה" - "ומשה עלה אל האלהים"(24) - נתעלה אל מקום° הענינים הקדושים°. עלה למעלה, להשגות העליונות הקדושות מאד, שהן גבוה מעל גבוה, וכל העולם אינו כדאי בשום פנים להשתמש בהן [עפ"י מ"ש לד, לה].
עלה בנשמתו העליונה אל הגובה האלהי <במעלה בהירה ועליונה כ"כ שאין נפש האומה בכללה יכולה עדיין להגיע לה> [עפ"י קובץ א צח].

"כלת משה"(25) וכל תכסיסיה - כללות ההטבעה של המטבע האלהית בנפש־האומה°, בתוכיות האומה ופרטיה, המחוללת את הענפים של אור התורה שבכתב בעולם, כולם ע"פ רוחה, בדרך הסתעפות מהמקור האלהי. <אחר שכבר הוטבעה המטבע האלהית בנפש האומה ונקנה לה טבע חדש; - כי לא היתה התחלת ההדרכה הכללית של כללות התורה וחידוש הדרך שבא ע"י המצות בכללותם, יכולה להיות מתגלה, מפני הכח הרוחני האלהי המתגלה בעצם תוכה של כללות האומה, כי הדבר הוא גבוה ממנה. (דוקא נשמה עליונה שעלתה אל הגובה האלהי במעלה בהירה ועליונה כ"כ שאין נפש האומה בכללה יכולה עדיין להגיע לה, היא יכלה לגלות אור התורה שבכתב בעולם - "ומשה עלה אל האלהים"°). אך אחר שכבר הוטבעה המטבע האלהית בנפש האומה ונקנה לה טבע חדש, אין שום פלא שהרוח הגדול של האומה, ההולך ומקר משפעו האלהי הגבוה מטבע עצמותה, כלול הוא בצדו העליון המקורי הזה, וכללות הרוח וסעיפי פרטיו כמו שהם משתלשלים באומה, הכל סקור הוא ומתבלט בהצד האלהי העליון, הצד השמימי, שמשם התורה שבכתב נתונה למשה> [עפ"י קובץ א צח].

"משה נטל ביתא דלעילא ושביק ביתא דלתתא"(26) - משה הוא איש־האלהים°, בעלה דמטרוניתא, כל תיקוני עוה"ז גם הג"ע ותיקוני הנשמות בכללם, אינם כ"א דברים טפלים למאוייו הנצחיים, כ"א התיקון השלם של העולמים כולם, שא"א להם לצאת אל פועלם הגמור בשכלולם המלא כ"א ע"י תיקון העולם שע"י ישראל - כל מה שנתבע מצד התיקון הכללי של כל העולמים. (ו)נדחים התביעות של כל כללות העולם המוגבל, וכל הופעותיו, גם הרוחניות שברוחניות [א"ק ד תקיט].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "יעקב נטל ביתא דלתתא".

"ואם אין מחני נא מספרך־אשר־כתבת"°(27) - (כמו למשה°) - שהי' תכלית נשגבה לחייו מצד עצמו ושלימותו גם זולת מצבם של ישראל° - לתורה° ג"כ יש מעלה שהיא גבוהה מערכם של ישראל, שאינם יכולין עדיין לקבלה ויקבלוה לעתיד <כאשר "לא יהי' עוד אור יקרות וקפאון"° - אלו ס"ת, כדברי חז"ל בפסחים(28)>. ומעלת משרע"ה מצד עצמו נערכת לפי ערך חלק הנעלה הזה של התורה. אבל הוא ע"ה החליט שראוי שכל המציאות של השלימות המתגלה בעולם באופן היותר נעלה, תשמש לתשועתן של ישראל. ע"כ אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", יחס הספר לכתיבתו ית' הוא מצד ערכו הנעלה הגבוה מערכם של ישראל. אם רוממות המדרגה תעכב שלא יוכל (משה) להיטיב לישראל, התרצה בהשפלת ערכו כדי שיוכל להפיק תשועתן, <וגם נפילת־ערך "מיתה"° תקרא לפי האמת> [ע"א א ה ס].
מסירת־נפש אפילו מעולם־הבא°, <כי הספר של הקב"ה(29) הוא עוה"ב עצמו> [אג' ב קפט].


היטב - "באר משה את התורה" "היטב"(30) - שמצא ערך הטוב האמתי שבכל לשון, הכח המאצילו בהוד קודש [א' סח].

קברו של משה(31) - ראשית קדושת המקום° <שעומד למעלה מכל המקום הטבעי, ונברא בע"ש ביה"ש, ולא ידע איש את קבורתו, שהוא למעלה מהידיעה> [קובץ ח קלב].
ע' במדור מקומות וארצות, "בית פעור". ע"ע פעור, התמצית הגנוזה בפעור, שבשביל כך קבורתו־של־משה היא ממולו.

פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה(32) - ישנם שתי מיני הנהגות להנהיג את הציבור בהם. ההנהגה האחת היא שהמנהיג הוא מופלא מאד במדרגתו ונעלה הרבה מעל כל העם, על כן הוא יושב בעצמו ועוסק בשלמותו לפי ערכו, ומתוך שהוא עוסק בשלמותו הוא מנהיג את הציבור כולו שהם הולכים אחריו, אע"פ שאין הנהגתו לפי ערכם מצד עצמם, אבל מצד גודל כוחו של המנהיג הוא מעלה ומרומם אותם להתנהג למעלה מערכם, והוא דומה לשמש שבכחה הגדול מקיפים אותה כוכבי לכת לקבל ממנה אורה. ויש מנהיג אחר שאין כוחו גדול כ"כ להנהיג את הציבור על פי מדת עצמו, כי אם הוא צריך לצאת בעקבות הציבור ולהתנהג עמהם ע"פ מדותיהם ולהנהיגם כראוי להם, והוא דוגמת הירח שמקיף את הארץ ומאיר לה. והנה משרע"ה אמר מפורש על תוכן הנהגתו "כי תאמר אלי שאהו בחיקך" להעלות אותם בהנהגה גדולה מערכם ע"פ ערכו. על כן פני משה כפני חמה אבל המנהיגים האחרים היו צריכים לצאת בעקבות העם, על כן פני יהושע כפני לבנה עמהם ולהנהיגם ע"פ דרכם [א"ה ד 64].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים).

"הלכה למשה מסיני"(33) - ההלכות של משה מסיני - אבני הפנה של תורה־שבע"פ° [א"ק א כד].
"הלכה למשה מסיני"(34) - הכללים והמגמות העקריות של כללי תורה ותכלית מצותיה [עפ"י ע"א ג א יח].

"ימי משה"(35) - אותם הימים שהאומה קפלה בהם את הכנת השלמתה עד היום האחרון, עד העתיד היותר נהדר [ע"א ג ב עט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דור המדבר.

"משה" - (בביטוי בגמ'(36) "משה שפיר קא אמרת") - ת"ח° שבכל דור, הבאים מכחו של משרע"ה [עפ"י ה' רא].

פתיחת הפה של משה רבינו - תוכנו - שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה. תורת־חסד°, תורה דלעילא, תורת הסוד° המתגלה לישרים°, על פי אליהו° ביסודה, בהתבסמו כבר, <והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק> על ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים [עפ"י א"ק ד תק].

  1. רש"י משלי יג יז.
  2. מלכים א ח נג. נחמיה א ז, ח.
  3. ילקו"ש דברים לד. המשך רמז תתקסד "אל תהי קורא "עד הים האחרון" אלא עד היום האחרון. מלמד שהראהו את כל העולם מיום שנברא עד שיחיו המתים".
  4. בע"א ד ט קטו "הזוהר העליון של אוצר הטוב של הקדושה האלהית הבהירה, המוכנה לגאול את כל ההויה משפלותה ושעבודה, ולרוממה עד המקור העליון, האור האלהי שממנו הוא מוצאה, שזהו היסוד של הכנת הנשמה לקבלתה של תורה, שהיא כוללת את האור הגנוז בנשמתו הגדולה של משה". ע"ע א"ק ג שמב, ובע"ר ב רעב "מרע"ה כשיבא לעתיד ויגלה עמקי תורה וסתריה, הוא בחינת יסוד אבא ושפע החכמה על ידו בא".
  5. נשמת משה, המתפשטת בכל דור ודור - ע' ת"ז קיב. קיד. ובניצוצי זהר שם ס"ק א.
    כשבאה אהבה וכו' ונטיית לב לטובת האומה בכללותה וכו' מחוברת לתקוה של ישועתה וכו' החיים המשיחיים מתגלים בקרבה - בש"ק, קובץ ב סו: "בעקבתא דמשיחא, כל המתחבר בנטיית לבבו לתשועת ישראל הוא בעל נשמה של צדיק עליון, שאי אפשר למודדו במידה בינונית".
  6. של"ה, תולדות אדם בית חכמה א: "יעקב מרכבה לתפארת במקומו, ומשה רבינו ע"ה מרכבה לנעלמו דהיינו בסוד הדעת, וזהו כליל תפארת, כי הדעת הוא כליל של תפארת במקומו". ושם ס' שמות דרוש לויקהל פקודי (ג): "משה מלגאו יעקב מלבר, רצה לומר יעקב מצד תפארת, ומשה מצד ה'דעת' שהוא כתר התפארת. וזהו כליל תפארת בראשו".
  7. דברים לג א.
  8. שמות טז ז.
  9. שבת פט.
  10. בע"ר ב תמט ציין הרצי"ה: תקוני זוהר, תיקון יג, כט. "ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסטרא דלבר, והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה, דא מגופא ודא מנשמתא", ותיקונים מז"ח לח:, תקוני זוהר, תיקון סט, קא: "יעקב ומשה הוו קיימי בדרגא חדא בעמודא דאמצעיתא, אבל דא בגופא ודא נשמתא ליה", ובהגר"א שם ד' לח: ד"ה אבל דא; שער הפסוקים פ' תולדות "ואנכי איש חלק" "משה ויעקב שניהם בבחי' ת"ת דא מלגאו ודא מלבר", וע' ע"ח שער הכללים פ' יא ושער פנימיות וחיצוניות דרוש ו. ובזוהר בראשית כא: "אלא יעקב בעלה קדמאה דמטרוניתא וכו' משה הוה לבר כיון דבעלה קדמאה הוה בארעא" וכו' הוא לבר מארעא קדישא כמבואר שם, ושם ויצא קס"ה "עלמא תתאה אתחזי ליה ליעקב כמה דאתחזי ליה למשה אלא דלא יכילת עד דהוו י"ב שבטין" וכו', ושם בלק קפז: "משה בגופא", בחייו, הצטמצם לו הדבור ע"י מלאך, ו"יעקב ברוחא" כדסליק מעלמא, וע"ש קפו "עמודא דיעקב רזא דמשה" וכו'. ובמדרש־רבה סוף פ' ויחי: "עתיד אדם א' כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי הוא מתחיל וכו' משעה שתקבלו את התורה" וכו'. ע"ע של"ה המובא במדור זה, בהערה לערך "כליל תפארת".
  11. שמו"ר פר' כח א: "באותה שעה (של מתן תורה) בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקב"ה למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר (יהושע יד) האדם הגדול בענקים".
  12. ביתא דלעילא הוא עלמא דיליה - זוהר ח"ב כג.
    השגת המציאות והאמתיות הרוחניות נשגבו אצלו בטהרתם גם לפי מה שהם במעמד כלל המציאות - תורת העולה, ח"א פרק א ""בכל ביתי נאמן הוא" ר"ל שהשיג כל ענייני המציאות על אמיתתן".
  13. במדבר יב ז.
  14. אספקלריא המאירה, אספקלריא שאינה מאירה - יבמות מט:, וע' רש"י חולין קלז. ד"ה תורת משה. ע"ע מי מרום ח"א, עמ' סב.
  15. דברים לג ב.
  16. ע' מנחות לו:
  17. במדבר יב ח.
  18. שם.
  19. זוהר ח"ב כג.
  20. שמות לג יח.
  21. ע' ארבנאל על מו"נ פרק נד ד"ה ואמנם מה הוא ענין ונצבת על הצור.
  22. מגילה יט:, שמו"ר פר' מז ו.
  23. שמו"ר פר' מז ו.
  24. שמות יט ג.
  25. פסיקתא רבתי פר' ה. ילקו"ש במדבר רמז תשיא: "לכך נאמר "ויהי ביום כלות משה" כלת כתיב ביומא דעלת כלתא לגנונא". ע"ע זוהר ח"ב קמה., ח"ג ד:, קמח. ובשל"ה עה"ת, וזאת הברכה, תורה אור, ד"ה וכבר כתבתי כי ענין. "כי השם יתברך מסר למשה רבינו ע"ה כללים כמו שנאמר (שמות לא, יח), ויתן אל משה ככלתו, ואמרו במדרש (שמ"ר מא, ו) כללים מסר לו, ומזה הבין משה תורה שבעל פה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא אמת הוא כפי אשר הבנת. ועל כן תורה שבעל פה נקראת על שם משה והיא כלת משה, ופירש מהאשה הגשמיית, והתורה שבעל פה שהיא מצד המלכות היא אשתו". וכו' ע"ש.
  26. זוהר ח"ב כג.
  27. שמות לב לב.
  28. דף נ.
  29. 'ספר של הקב"ה' הוא עוה"ב עצמו - ע"ע ז"ח, מדרש הנעלם, נח, טו. כג., י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד, ח"ב יא, וביד יהודה, שם ב.
  30. בדברים א, ה: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". ושם כז ד: "והיה בעברכם את הירדן וגו'", ושם כז ח: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". וברש"י שם: "בשבעים לשון". וע' בנספחות, מדור מחקרים, פסוקים מורכבים בכתבי הרב.
    ערך הטוב האמתי שבכל לשון - סוטה לב., לו. ע' שפת־אמת, פרשת דברים, שנת תרל"ח.
  31. פסחים נד.
  32. ב"ב עה.
  33. פאה ב משנה ו.
  34. מנחות כט:.
  35. ישעיה סג יא: "ויזכר ימי עולם משה עמו וגו'". שבת כח.
  36. שבת קא:, סוכה לח: לט., ביצה לח: