ר

"ראש לשועלים"(1) - ירידת° האור העליון של מקור האצילות־האלהית° לפלג שטפי אורות° לכל הגבולים°, לשדרות המעשיות, לשאיפות הפועלות. תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. נשמת הבריאה כולה. כח רודה ודוחף לעולמים° מוגבלים°, כח מישר נתיבות מעשה, עיון ושירה° גבולית, שנעשית התעופה־העליונה° ברדתה [עפ"י א"ק ג קעט].

ראיה, שמיעה, ריח וטעם - ע' במדור זה, חושים עליונים.

ראשית(2) - תכלית [ע"א ג ב פד].
ההתחלה הקדומה, הקדמות היסודית [ר"מ ב, קכא].
ראשית - הראשית - הסוד העליון של האורה־האלהית° בראשית התחלת הופעתה° [עפ"י ח"פ מה.].
תחילת הכל, יסודיות ההויה, רז המציאות, אידיאל האידיאלים, המרום וקדוש [עפ"י פנק' ב רג (חד' קיז)].
מקור ההתחלות המשפיע את יסוד החיים והמציאות בהקראם מיסוד התוהו° אל איתניות ההויה [עפ"י ר"מ קעח].
יסוד התורה°, שרשה וחכמתה ועיקרה. הצורה° הגדולה והשכלית הכוללת את כל המציאות כולה. הצורה אשר על ידה תתקיים המציאות, ועל ידה תצא ג"כ מן הכח אל הפועל ומהאין אל היש [עפ"י מ"ש צא־ב].
ראשית המחשבה° - כל היש° במציאות העליונה° הכוללת את הכלל° כולו בהויתו היותר טהורה° ויותר אצילית°. המדרגה שאין מבלעדה במציאות ההתהוות° במהותיותה העצמית [ע"ר א עא].
ראשית־המחשבה° של ההנהגה הכללית, מחשבת ד' הגנוזה, מדת־הדין° [ע"ר ב פז].
הראשית המחשבתית - התכונה האידיאלית של חפץ אלוה בעולמו בכלל, מקור החכמה° של אור הקודש, שלא יוכל לקבל לעולם שום שינוי תמורה וחלישות [ע"א ד ט קלט].
ע' במדור תיאורים אלהיים, ראש, (בתיאורי הקב"ה). ע"ע קודש. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מחשבתן של ישראל.
ראשית(3) - (לעומת אחרית° ככינוי לתורה°) - הצורה°, מה שהיא ראויה להיות מוכנת להנשא על הנושא שהוא המציאות כולה, זהו ראשית והתחלה לבריאה° [מ"ש צב].
עצם התורה, הצורה שראויה להיות נושא לכל המציאות בהיות חל עליה שפע רצון° של השגחת° השי"ת° שתצא על ידה המציאות לאור [שם].
ראשית - (לעומת אחרית° בעולמים°) - רום מעלתם של כל עולמי עד° [עפ"י ע"ר א ח].
ראשית - (לעומת אחרית° בערכים°) - הרז° הפנימי° של הערכים, החכמה־העליונה°, הודאיות־המוחלטה°, המחשבה־האצילית°. אבא° [עפ"י א"ק א רז].
רום־חביון° [עפ"י אג' א קמב, א"ק א רז].
ראשית - (לעומת אחרית° ביהדות°) - העריגה־האלהית° שכל בעל רוח כביר משתוקק אליה וחפץ להרשימה בכל תכני־חייו, שהיא מושרשת בצורה מאירה הרבה בחיי האומה המיוחדת מני אז לנשיאת דגל־קודש זה ברמה, בחרף־נפש ומלחמה כבדה, וכל השאיפות הרוחניות° העדינות הנן קשורות לעריגה עליונה זו בקשר־של־קיימא ובעילויה הן מתעלות [אג' ב קיט].
ראשית - (ראשית הוית הנשמה°) - אצילות° כבודה ומקור אור־חייה°. המקוריות°, השורש אשר משם יוצאים כל ענפי החיים [עפ"י א"ש תוספות תשובה ו (מ"ר 144)].
ראשית הכל - המחשבה־היסודית° [א"ק ג קנח].
ראשית - (לעומת אחרית בחיי־הרוח°) - ע' במדור זה, אחרית. ע"ע שבועה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברית עולם.

"רב חסד"(4) - חסד מוחלט, ההטבה° שאין לה קץ ותכלית [ע"ר א קכח].
השטף הגדול של החסד° [שם נו].

"רוח אמשיך רוח ואייתי רוח"(5) - אחד מחוקי הנפש שרעיון גלוי אחד מוציא מקרב הנפש המון רעיונות גנוזים <ומזה בא הכח לכל איש ממולא בידיעות שהמה גנוזים בלבבו ואינו מכיר במציאותם, כמעט שנדבר עמו באיזה ידיעה שמביאים אותה לידי גילוי ויהי' לה יחש עם המון ידיעות גנוזות, מיד יעלו על רוח ההוגה־דיעות המון הדיעות הגנוזות וישתמש בהם לבנות ולסתור ולהרחיב את הדברים הגלויים שהצענו לפניו> [עפ"י ע"א ב ט עד].

"רום חביון"(6) - אבא°. הקדש°, הטוב°, מקור התורה [עפ"י אג' א קמב, א"ש ו ו, א"ק ב רפה].
רום חביון עז - טוהר הרצון האידיאלי [קובץ ג רצ].
ע' במדור זה, ראשית. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חביון עז.

רזא דברית°(7) - החיים הגנוזים, אור עליון הגנוז מכל הגיון, המופיע בתוך נשמת הצדיקים הגדולים החיים תמיד באור המחשבה העליונה, להאיר להם את דרכם בחיים [עפ"י קבצ' ב קיז].

"רזי תורה" - ע' בהגדרות המבוא למדור זה.

רחל(8) - "עלמא דאתגליא"°, החמדה המוגבלת הגלויה, באדירות כל מרומי קדשה° [א"ק ג שמח].
קדושת° ישראל התלויה בבחירה° טובה° וקדושה ע"י בקשה והתחזקות, להעלות גם הנפש° והרוח° (אל הקדושה השלמה שבנשמתם של ישראל) [עפ"י פנק' ג קמט (מא"ה ג רח)].
ענין העבודה° המעשית, מצד בחירה גמורה, ולתקן הכל מצד רצונו של מקום ב"ה [פנק' ג סח].
האותיות° המחשביות, הדורשות הגבלה° ובירור מצומצם° [עפ"י ע"ט צא].
ההופעה° הגלויה. שפעת° רוח־הקודש° המיוחדת לישראל° בהבהקה של החכמה המעשית, בתורה°, ובכל הליכות החיים הפנימיים והחיצוניים, הנוגעים למפעלים, והרגשות, הקרובים לחוג הפעולות, היוצאת בדרך ישרה מאורה־של־תורה°. הסוג הגילויי של אור־התורה, שבהגבלה ומפעל [עפ"י א"ק א כט].
ע' במדור זה, תקון לאה. ושם, תקון רחל. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך. ושם, לאה, ושם, בלהה.

רחמים - מדת הרחמים - המבט העליון° על היצורים מצד מהותם, עפ"י ההגבלה שהגביל להם יוצרם בערכם העצמי, ועומדים הם כולם להתעלות, להתקדש° ולהטהר° [ע"ר א צט].
כח המניע, שואף להוציא הדברים אל הפועל בבא עתם, דוחף ומעלה אל רוממות° השאיפות [א"ב 65 (א"ה ב, מהדורת תשס"ב, 87)].
מדת ההנהגה המסודרת לפי עניני הבריאה וערכי תחתונים שלה, הבאה מתוך אור° הויתו של החסד°, המתגלה בהמון מעשים לאין תכלית [עפ"י ע"ר ב תפח, ושם א לה].
המזגתה של מדת המשפט°, המתחשבת עם המציאות אחרי הגלותה [ע"א ד ט קלז, קמד].
התמזגות השפעות החסד°, הנוהר ומתפשט בלא מצרים, והגבורה° המצמצמת, עד שפל התפשטותה [עפ"י ע"ר א קנח].
ע' במדור זה, חסד, אמת (משפט), ורחמים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שתף מדת הרחמים למדת הדין. ור' שם, מדת הדין, שעלתה במחשבה, לפני בריאת העולם, בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין.

רחמים מקוריים - תוכן הרחמים המקוריים - מדת הטובה° המוחלטת הבלתי־גבולית, שכל מדת־רחמים° בעולמים° כולם ממנה היא נשאבת [עפ"י ע"ר א קצז].

ריח, ראיה, שמיעה וטעם - ע' במדור זה, חושים עליונים.

"רישא דלא אתידע"(9) - ◊ ראשית הפעולות, מצד האלהות°, שם אין להבחין צד רצון או הכרח טבעי בחקו [עפ"י קבצ' ב כט].

ריתחא דרבנן(10) - הזעם האלהי השרוי בלב הנשמות־הגדולות°. קצפם העולה של הנשמות הגדולות, המלאות זיו אלהי בקרבם וטוב נצחי אצור בחובם, מחמלתם המתעוררת כשהם מביטים על המציאות בניווליה <על פי התכונה הקצופה שנותנים לה בני אדם המתגאים בתרבויותיהם, אשר מפני שכחת אלהים הגסה° השורה במוחם ובלבבם, הולך הזרם החי שביצירתם ונעשה מזוהם, מגושם ועכור, וכל העולם הנאה הזה, החי, המלא עדן ונחת רוח, שירה וזמרה, אהבה ושלום, גבורה ורוח המתחדשת לבקרים וזורמת זרמים חדשים מ בכל רגע - עולם זה נעשה כעור ואפל ע"י ההשתעבדות הגסה לנטיות המזוהמות, לדמיונות אויליות ורשעיות, והכל מתענים בקרבם, קוצפים על עצמם ועל העולם. וקצפם הוא ממאיר ומעלה הבל של סרחון ובאשה נוראה, והנשמות מצטערות מתמקמקות וצוללות בעמקי רשע על ידי כך>. <אבל קצף זה כמה נעים ומתוק, כמה ערב ונחמד הוא, מהודו ושאתו תרגז כל הרשעה כולה והחלחלה הנסתרת הנכנסת גם בלבותיהם של הרשעים היותר מוחלטים, לקצץ מעט את כנפי אכזריות לבם, באה ע"י הצנורות הגנוזים של ריתחא דרבנן, הנובע מנשמות הנאצלות של שרי קודש הגלויים והנסתרים שבכל דור ודור> [עפ"י פ"א קפב־קפג (קבצ' ב פג)].

רע - ע' במדור זה, "הרע מבחין את הטוב".

"רעיא מהימנא בקע ימא במטה דילי' ובסוף יומיא יבקע ימא דאורייתא בקולמסא דילי'" - ע' במדור זה, בקיעת ימא דאורייתא בקולמוסא.

רצון - (אלהי) - הדיקנא°, ההופעות° היוצאות לסגל את המציאות ולשכללה [עפ"י א"ק ג עג־ד].

רצון - (רצון ד') - התגלות אורה° פנימית° מתוך המעין של אור° החיים אשר להנשמה־המקורית°. למעלה למעלה מכל תכסיסי כל מדע והשכל, מכל תכסיסי חסד° ומשפט° וצדקה°, מכל תכונה של איזו מדה מסומנה בתארה המיוחד, ובהבנתה המוקצעה. עומק הרום°, ראש פסגת כל האידיאליות°, מכון הסגולה° היותר מפוארה של מקור כל היש וכל שורש שרשי שרשיו [עפ"י ע"ר א ט].
התגלות° הרצון - מקור כל התהוות°. הרצון מתגלה מבהירות עצמות יסוד מהותה של עצמות הישות [ע"ר א ט].
רצון מוחלט - תוכנו - השלטון העצמי האלהי° בחופש־גמור°. <הרצון המוחלט, כל התוארים בו כלולים> [א"ק ג צח].
הרצון העליון - מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם [מ"א ב ד].
רצון ד' - אותו המקום° שעין האדם מתעששת ואין הדבור וההגיון שולט שם לקרא בשם פרטי, לשם מתרוממים האידיאלים° היותר נשאים, עד אין קץ, שמה אי אפשר לעמוד כי־אם באור האמת° המוחלטה, באין שום דרך איך להשפיל ולסמן בשום ערך מוגבל. התרוממות גמורה, המתנשאת עדי־עד° [עפ"י ע"ה קיג].
המלה האחרונה של כל רוממות וכל תעצומות [מ"ר 138].
המגמה° הפנימית של כל היש. הרצון הכמוס, מלא אור החסד־העליון° [ע"ר א צז].
אידיאל האידיאלים, קץ המגמות והשאיפות <בין אותן שהן אפשריות להצטייר בכח ציורנו, בין שאינן יכולות להצטייר בו מפני צמצום כחו והגבלותיו המיוחדות של כח המשיג שלנו> [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 107].
ע' במדור תיאורים אלהיים, חפץ אלהי. ושם, רצון ד'.

רצון הרצונות - "רעוא דרעוין"(11) - אין שייך לומר רצון כי אם במה ששייך הכרח, ולפחות הכרח של טבע הרצון. וממילא מובן שיוצר ההכרח, ובורא הטבע של כל טבע, לא שייך לגביו רצון, כי אם הרבה למעלה מכל מהות של רצון. אמנם אנו אין לנו שום תפיסה ציורית° כי אם באיזו מהות של רצון, והעילויים° שבתכונה זו שמכריחנו השכל הטהור להיות הולך ועולה ביחס להתוכן של הרצון, הננו אומרים על זה: רצון הרצונות, רעוא דרעוין, ואין אנו יכולים לתפוס איזו תיבה רוחנית° יותר שלימה ממהות הרצון [ע"ט קלה].
שורש הרצון, נעלה מכל מה שאנו יכולים לתאר ברצון, הצד השלם באמת, ש(שם) אי־אפשר כלל לשם הכרח להמצא [עפ"י קבצ' ב כט].

"רצון פשוט"(12) - רצון הבורא° הפשוט° בתכלית הפשיטות החפשי מבלי שום הרכבה בשום הכרח, לא סבתי ולא שכלי, ההחלטי, השלם בתכלית השלמות, המשפיע ולא מושפע [עפ"י נ"א ה 19-18].

"רקיע" - "למגנא קיימא רקיע"(13) - עולם הגלגלים [ב"ר שעח].

רשימו(14) - יסוד הרשימו - תכונת ההויה בתור הכנתה הראשית ממקור המקורות הראשי, שמפני גדלו ותפארתו, איננו יכול להתגלות בעולם כי אם בתור כח גלמי והכנה חמרית בצורה מוכרחת, שהכרחיותה היא הארת הצל של חיוב המציאות <שהרעיון הפילוסופי של המניעות המוכרחות שאין לתאר בהן יכולת אלהית בא מיסודו> [עפ"י קובץ ח קנה].
אותו הסיגול העתיד שכללי כללים של הכשרות עולמים בו עלולים להיות מכוללים ובנויים. מקום התוהו° העשוי, האין° הנוצר, האפס הנברא, והבוהו° הנאצל, <שם הוכן יסוד המניעה המגבילה של הנמנעות° שיצאו ונתגלו לפנינו בצורות הנמנעות ההנדסיות המספריות והגיאומטריות היסודיות> [קובץ ז מא].
ע' במדור זה, "מלכות אין סוף". ושם, טהירו עילאה.

רשימו - הרשימו נקרא מקום וגם שורש(15) - מקום - מצד סיבה שיוכלו נבראים להמצא; ושורש - שהם נמצאים דוקא ע"פ האופנים המתראים מצד הרשימו בחיבור הקו°. הרשימו היא בחי' מלכות־דא"ס°, שכולל כל מה שהוא רצוי בא"ס° ב"ה שיצאו להראות, כל הפרטים שיושגו ע"י ההעלם, בחיבור הכח המתגלה מהאור [פנק' ג סב].
ע' במדור זה, מקום.

רשימו כלול מא"ס ב"ה ממש(16) - המניעה הקדומה שצריכה להקדים לתכלית ההויה בכללה, <(כי) כל מטרה צריך להקדים לה איזה מניעה> שבעצמיות יסודה יש מעלה עליונה הראויה להיות הולמת למושג השלמות העליונה, (ו)הננו יכולים לסמן לנו בו איזה רשימה של השלמות המוחלטה [עפ"י א"ק ב תסד]
שהעליות אין להן גבול ממש גם מצד המשיגים [פנק' ג סב].

רשימו כלול מהרצון של א"ס ב"ה לברא נבראים ולא מענין א"ס ב"ה - המניעה הקדומה שצריכה להקדים לתכלית ההויה בכללה, <(כי) כל מטרה צריך להקדים לה איזה מניעה> בתור יצירה והויה [עפ"י א"ק ב תסד]
שיש תכלית להעליות עד המקום שהמאציל ב"ה יודע שהוא הטוב להם [פנק' ג סב].

  1. ע' ז"ח, מדרש הנעלם עא. ברית הלוי לר"ש אלקבץ, לג: "המלכות אחר שקטרגה נטרדה והושמה ראש לשועלים". ע"ח, שער ג, פרק א. יהל אור א. ד"ה ליקוט, ענין השושנה "שנתמעטה המל' וירדה בבריאה וכו' כי היא כתר בראש הבריאה ראש לשועלים". פי' הגר"א לספדצ"נ פרק ג. דרך מצוותיך, עג. "המל' שהיא בתכלית החשך כשמסתתרת בבי"ע להיות ראש לשועלים". שערי היחוד והאמונה, לר"א הלוי, פתח ומבוא השערים, סוף ד"ה והנה עתה גם עתה "בי"ע נק' שועלים, כמאמר חז"ל שע"י קטרוג הלבנה שהיא בחי' מ"ל דאצי', ירדה מכבודה ונעשית ראש לשועלים". דובר צדק לר"צ, נז: "המלכות שהיא מדה המקבלת מא"ק, ראש לשועלים". ע"ע א"ק ב תה־ו, ושם א רנג.
  2. ע' מהר"ל, גור אריה, בראשית א א: "כי התכלית הוא ראשית המחשבה". ובדרוש על התורה, ד"ה ואמר שוב ויהי בהיות הבקר (עמ' ל): "כל תכלית נקרא ראשית מפני שתכלית המעשה הוא ראשית המחשבה". ובגבורות־ה' פרק ע: "כמו שיפול שם ראשית על ההתחלה כך יפול שם ראשית על התכלית שהוא ראשית מצד ההשלמה".
  3. שיר היחוד ליום שלישי "ראשית ואחרית בידך ערוכים". וע' נצח ישראל למהר"ל, פרק ג.
  4. שמות לד ו.
  5. זוהר ח"ב קסב:.
  6. כתר מלכות לר"ש אבן גבירול.
  7. זוהר ח"א רכז:.
  8. ע"ע ע"ט קה ד"ה אמונה.
    "עלמא דאתגליא" - זוהר ח"א קנד.
  9. זוהר ח"ג רפח:-רפט:; אוצרות חיים, שער המלכים, דף פט.: "כי הנה בחינת פרצוף עתיק הג' ראשונות שהם רישא דיליה אינה מתעלמת ומתלבשת כלל תוך א"א ונשארת בגילוי כי איננו יכול להשיגה ולהלבישה, ולכן זאת הראש היא הנקראת רישא דלא אתיידע". ע' בקל"ח פ"ח לרמח"ל, פתחים פה-פט, צו, צט, קד. ובספר הכללים, כללים ראשונים סי' לד, עמ' רפד-רפה. ובפתחי שערים, נתיב סדר הפרצופים, ח "בבחינה עליונה של עתיק שהוא ג"ר שבו (רדל"א), שבו כאמור אין לנו השגה כל זמן שאנו קשורים להנהגת הזמן, והוא הענין מה שכתוב בזוהר ובספרי האריז"ל שג"ר של עתיק הוא מגולה, כלומר שהוא לא מתלבש באצילות משום שרק הז"ת שלו משתתפים עם הנהגת הזמן (ולכן הוא נקרא רישא דלא אתיידע)". עש"ע פתחים ט-יב. בהודעה ואזהרה לפני לימוד חכמת הקבלה בהקדמת ע"ח ד"ה אדם קדמון "מלכות דא"ק נקרא רישא דלא אתיידע". ובנפה"ח שער א פרק כ בהגה"ה "מדת דוד המלך בשורש שורשה העליון, הוא ברישא דלא איתידע, שהוא מלכות דאדם קדמאה, שרש נשמת אדם הראשון". ובע"ח שער הכללים פרק ב: "רדל"א נק' עתיק ונק' עתיק סתם והז' אחרים מחסד עד מל' נק' עתיק יומין ואלו הם הנשמה ופנימיות של א"א" וכו'. ע"ע בביאור הגר"א סדצ"נ פ"א ד"ה צניעותא. ובליקוטי הגר"א בססדצ"נ (דף לח: בשערי זהר) "כמו שחכמה קודם לבינה כן התכלית קודם לרצון העליון ונקרא רדל"א ושם שרש המלכות ושם עלייתה כידוע, אלא שהמלכות הוא תכלית המתגלה בשעה שמקיימין התורה". ובסדור הגר"א ח"א קה. באמרי שפר "רדל"א הוא מל' דא"ק שנעשה עתיק לאצילות [...]. כי א"ק הוא הנהגה נצחיית ומשם יקבלו השכר הנצחי כאשר ישיגו אותו ע"י מעשיהם הטובים. הרי לפנינו שני מיני הנהגות הנהגה א' לפי ענין הבחירה [...] (ו)הנהגה ב' לפי ענין הנצחיות [...] וא"כ, הם שני הנהגות הפכים, ומ"מ יוצאים ההנהגות האלה ומשתלשלים זה מזה [...] וההרכבה הזאת נקראת בשם רישא דלא אתידע. והוא סוד הספיקות שברדל"א, שהם הספיקות איך מתחברים מ"ה וב"ן ביחד. [...] והנה סוף כל התיקונים הוא שתתבטל הבחירה ויראו ויבינו הכל שהכל מאתו ית'. והנה ביטול הבחירה א"א להבין כעת. כי איך יוכל היות שני הפכים בנושא אחד [...] וזהו הספיקות כנ"ל [...] והוא התיקון האמיתי". ובלשב"ו, הקדמות ושערים, שער ז פרק א, סק"ו.
  10. קצף זה כמה נעים ומתוק - תענית ד., זוהר ח"ב קפב: "רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין".
  11. זוהר ח"ב פח:, רנג:, ושם ח"ג קכט, קלז:, ע' ספדצ"נ פרק א ופי' הגר"א שם.
  12. פי' הר"י דמן עכו לס"י פ"א "כי היה הרצון פשוט, לא תנועה הכרחית או טבעית אלא ברצון, ואין תנועה רצונית זולתי בשם ית', כי בנבראים או בנאצלים אף על פי שנאמר בהם רצון אי איפשר להיות אלא הכרח שדבר מה הכריחו לאותו הרצון, וכאן בבריאת העולם לא חייבו דבר להבראות אלא ברצון שלם". ע"ע עבודת הקדש לר"מ ן' גבאי, ח"א פרק ז, ופרק יז. ובתולעת יעקב, בהקדמה.
  13. למגנא קיימא רקיע - עפ"י זוהר ח"ב רט.:, וחסד לאברהם, מעין ראשון, נהר יט.
  14. בזוהר ח"א רמד: "ארחיה דחותם כיון דאתדבק באתר חד, אף על גב דאתעדי מיניה, הא אשתאר רשימו בההוא אתר ולא אעדי מניה, דכל רשימו וכל דיוקנא דיליה ביה אשתאר, כך אמרה כנסת ישראל, הא אתדבקנא בך, אף על גב דאתעדי מינך ואזיל בגלותא, שימני כחותם על לבך". ובזוהר ח"ב ה: "מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא", אולי מיסוד זוהר זה, אומר הרמ"ע ביונת אלם פרק א: "האור הראשון בעליתו השאריר אחריו ברכה כטעם לא זזה שכינה, כך נשאר הרושם ממקומו". ובשערי גן עדן, שער דרך אמת פ"א דרך ז (כא:): "כל חלל הטהירו נעשה במקום נקודה האמצעית, שהוא סוד נקודת המלכות שהיתה גנוזה באין סוף, ומן הרישום אור שנשאר באותו מקום מאור נקודת המלכות, בסוד לא זזה שכינה עד שעשתה רושם כמ"ש, מזה נתהוו האורות שבטהירו עילאה". בס' שמן ששון ענף א אות ב הביא בשם הרח"ו ז"ל בכ"י "בהסתלקות האור דא"ס הנה נשאר באותו המקום רושם אור". והרחיב הלשב"ו חלק הביאורים, דרוש עגולים ויושר ענף ב אות יג, שהצמצום אינו נשאר ריקן מאור מכל וכל, אלא שנשאר בו [...] רשימת אור מהאור הראשון דא"ס אשר נסתלק [...] ואותה ההארה נקראת רשימו, כי הנה היא רק בבחי' רושם לבד מהאור הגדול הראשון שהיה שם בתחילה. [...] ויותר נראה והוא העיקר, כי הנה הגם שמהאור הראשון ממש אשר היה שם בתחילה הנה לא נשאר ממנו אלא רק רשימו לבד וכנז', עם כל זה הנה גם אחר שעלה ונסתלק הנה נמשך הארתו ממנו תמיד, ומאיר בהצמצום אור גדול, כי מכיון שהוא עומד סמוך וקרוב אליו הנה נמשך שם הארה גדולה עכ"פ, ומאיר הצמצום בתוקף אור הרבה מהארת אור א"ס הנמשך שם תמיד, והוא מאור א"ס המקיף. וכן כתב הגר"א בסוף תז"ח בדף נ' ע"א בדיבור המתחיל בטהירו". ובקל"ח פ"ח לרמח"ל, פתחים כו-כט, ובפתח עח, "עניני הנהגת ההעלם - הרשימו בכל עניניו". ר' פ"ה עמ' שכז, רא-רג.
  15. קל"ח פ"ח, פתח כו: "נקראהו רשימו מכל מה שנסתלק. אמנם ב' בחינות נבחין בזה, כי קשר החלקים האלה שהוא חק המצא התחתונים, שהוא מלכות במקומה, לזה נקרא מקום לתחתונים, שהוא הכח הנותן מקום מציאות להם. אך היותה בנויה מרשימו של כל מה שנסתלק, שר"ל שהוא כמו הכח שבכל ספירה להוציא התחתונים, לזה נקרא שורש ממש לתחתונים. וכן נמצאו ב' בחינות אלה במלכות למטה, כי היא מקום מצד מה שנותנת מציאות לתחתונים, ונוסף בה שהיא עצמה שורש פרטי לכל אחד מהם".
  16. בלשב"ו הקדו"ש, שער הפונה קדים פרק ג: "אור הרשימו המאיר ובא ממאור א"ס. וכו'. כי אור א"ס עצמו הוא נעלם בתכלית ההעלם, והגילוי הראשון הוא אותו אור הרשימו ומשום שהוא מאיר מאור א"ס והוא אור גדול מאד, וכו', שם הוא האור היותר עליון שמאיר מאור א"ס עצמו והוא אויר הקדמון".
    רשימו כלול מא"ס ב"ה ממש או רשימו כלול מהרצון של א"ס ב"ה לברא נבראים ולא מענין א"ס ב"ה - ע"ע א"ק ב תסד.