מדרגות והערכות אישיותיות


הגדרות מבוא:

אישיות - ניכרת מעלתה, גדולתה ורוממות ערכה - באחדות הכוחות אשר בקרבה, במיעוט הסתירה והניגוד שביניהם, בהתאם קישורם, איחודם וכיוונם, במערכת רוחנית ומעשית אחת, של מהות חיונית אחת [ל"י ב ז].
במחשבה°, ברצון טוב° ובדעה° ברורה [קובץ א רנא].

גודל הנפש - הקדושה° והטהרה° הפנימית°, אומץ הרצון° ועז° המחשבה° [א"ק ג קכג].

חכם - ה"חכם" התנכ"י - <הוא אינו במובן פרטי של איזו חכמה או איזו ידיעה, או סכום חכמות רבות או ידיעות רבות, אלא במובן כללי מצד כלליות גדלות° האישיות>. אדם־גדול°, בעל רוח° גדול, בעל נשמה° גדולה, בעל קדושה°, בעל כלליות, בעל נצחיות, המתרומם ומתעלה מעל חיי יום־יום והגבלות החמר° אל גדולת הרוח וכלליות החיים, מחיי־שעה° לחיי־עולם°, בעל גדלות של הכרה והרצון כאחד, של המדע והמוסר° כאחד ביחוד [צ"צ א כ].
ר' במדור זה, תלמידי חכמים. ר' במדור הכרה והשכלה והפכן, "חכמה" שבכתבי הקודש.

שלמותם של תלמידי חכמים בישראל - (נערכת) - <לא רק במידת הכמות של ידיעותיהם ושל התועלת הרוחנית שהם מביאים בלמוד ובמעשה; אלא בעיקר> בערך האיכות של סגולת° אישיותם העצמית, הנקבעת ע"י מעלת התורה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עא].
בן תורה - מוגדר - <לא לפי מדת הידיעות של התורה אלא> לפי הערך של הקשור הנפשי אל התורה [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ז) קכד].
תלמיד חכם - (מתבחן) - באופי הנפשי, בקישור לתורה, בשאיפת החיים בתכונת בינת הלב וכשרון הדעת [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ז) קכב].

תורה - (לימודיה וידיעותיה, מדד איכותם) - עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר° המעשים הטובים ויראת־ד'־הטהורה° [עפ"י ע"א ב ט שמד].
ע' במדור תורה, "חמאה של תורה".

אביר לב(1) - שמתקומם נגד רגשות האדם הטבעיות (ה)מתעוררות. (ה)מלמד עצמו לעמוד בחזקה נגד רגשותיו [ע"א א ב עה].

"אבירי לב הרחוקים מצדקה"(2) - (בני) אדם האוזרים חלציהם כגיבורים עד שיהיו על פי דין ראויים לכל טוב ממנו ית', <שזה הוא עיקר השלמות> [עפ"י פנק' ג ריז (ח"פ נ)].
שלמי בני האדם שהנהגתם עפ"י הגבורות°, והיינו שהם שלמים וראויים לכל טוב, שהם ניזונים בזרוע <כרבי חנינא בן דוסא וכיו"ב> [עפ"י פנק' ג קפו].
שאינם ניזונים מצדקה כ"א בזכותם מצד הדין הגמור [פנק' ג ריב].
גבורים, נחמדים, שכל־טוב°, כל הדר תפארת, נשקף בהם בעומק נשמתם [קובץ ה קסד].

"אבירי לב הרחוקים מצדקה" - אבירי לב, שמתקוממים נגד רגשותיהם הטובים שנוטים מעצמם לדרך טובה ע"י מקרים טובים שמזדמנים להם לראות בגדולת התורה ויקר ערך השלימות האמיתי. ואבירי לב הללו רחוקים הם מצדקה - כי התחלת הצדקה באה ע"י רגש הלב, לראות בצערו של העני, וכשמלמד עצמו לעמוד בחזקה נגד רגשותיו הטובים יתאבן לבו, ויתרחק מצדקה, אע"פ שגם הרגש האנושי מכיר נחיצותה [עפ"י ע"א א ב עה].

"אדם גדול"(3) - (תאר לאדם) - מורה שידיעתו ועומק עיונו הולכים על צד הגבוה שבעניני הידיעה האלהית [ע"א ב ו יט].
בעל רוח° גדול, בעל נשמה° גדולה, בעל קדושה°, בעל כלליות, בעל נצחיות, המתרומם ומתעלה מעל חיי יום־יום והגבלות החמר° אל גדולת הרוח וכלליות החיים, מחיי־שעה° לחיי־עולם°, בעל גדלות של הכרה והרצון כאחד, של המדע והמוסר° כאחד ביחוד. חכם, ה"חכם" התנכ"י [עפ"י צ"צ א כ].
ע' בהגדרות המבוא למדור זה, אישיות, ניכרת מעלתה, גדולתה ורוממות ערכה. ושם, גודל הנפש. ע' במדור זה, איש גדול. ע"ע גדלות (לעומת קטנות באדם).

אדם טוב(4) - אדם שמבוסס בקרבו חפץ להשלמה ותיקון, להשפיע טוב לכל [עפ"י קבצ' ב צח].
איש שמדת אהבת עצמו בנוי' אצלו ע"פ הצדק° ואמתת המשפט, ואם עשה עול או מדה רעה מקננת בלבבו, יכירה בלא משא פנים לנפשו [עפ"י ע"א ב ט מב].
ע' במדור זה, "אדם רע".

"אדם כשר"(5) - האיש שהכשרות בחיים מעטרתו [עפ"י ע"א ד יג ז].
איש ירא־שמים°, רגיל בבית המדרש, קובע עיתים לתורה°, מכבד את התורה בכל לבו, מתיגע ביגיעות עצומות כדי להעמיד בית בישראל שיש בו תורה [מ"ר 395].

"אדם רע"(6) - איש רע מצד עצמו, מעזי־הפנים° ומשפיעי עזות הפנים, שהעזות שלו הולכת ומתגברת, מפני טבע הרע שבנפשו, שפגיעתו קשה תמיד לכל בכל האפנים [עפ"י ע"ר א עח, פא].
החפץ בהשחתה, שאם היה מונח למלא את חפצו היה מחבל את הכל(4) [עפ"י קבצ' ב צח].
אדם שגבול הצדק° והיושר° אצלו הוא רק רצונו ותאותו [עפ"י ע"א ב ט מב].
ע' במדור זה, אדם טוב.

"אוהבי ד'"°(7) - ההולכים באור פניו תמיד - המשיגים הגדולים, שאין עניני עולם הזה, אפילו היותר חשובים שבהם, תופסים אצלם מקום. הפונים בעיוניהם תמיד אל הענינים הנצחיים שהם הענינים האלהיים°, והרוחניות° העליונה° [עפ"י ע"ט נג].

"אויבי ד'"(8) - צוררי הטוב והצדק [ע"א ד ו נ].

אויל - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, איולת.

איש גדול - בעל נפש גדולה ושאיפות חזקות רבות ערך [עפ"י ע"א ב ט רכד].
ע' במדור זה, אדם גדול.

"איש האלהים"(9) - שאנושיותו היתה ג"כ בשביל השי"ת° [מא"ה ג קס].
"איש אלקים" - עבד־ד'°. שמציאותו מצד היותו יש ומשיג <שרמוז בא'; שענין משיג מצד מה שהוא משיג - הוא יחיד, והמושגים - רבים יהיו. וזהו איש - א' יש> הכל - אלקים [עפ"י פנק' ג קעב].

"איש חי רב פעלים מקבצאל"(10) - הוא הכה את שני אריאל מואב - שאין שום מלחמה כבדה לו. והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג - שכל כח אדיר המתחבר עם המניעות היותר נמרצות הוא מנצח. והוא הכה את איש מצרי איש מראה וביד המצרי חנית וירד אליו בשבט, ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו - ושכל מה שיש להשתמש בו לטובה הנם שבים תחת ידו להגביר אונו, הודו ונצחו [עפ"י ע"ה קיד].

"איש חיל"(11) - אדם העובד לרכישת כוחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים [עפ"י א"ק ג ע].

איתן העולם - איש הגורם ברכת° עולמים בכל מעשיו ודרכיו: על ידי לימוד התורה°, על ידי הגיון חכמה, על ידי קיום המצות°, על ידי הדרכות המוסר והמדות הטובות, שעל ידם באים אורות־הקודש° ומתרכבים בתוך נשמתו העסוקה בהם, מרוממים את ערכה, מוסיפים לה חיים עצמיים מקוריים. והוספה זו ספוגה היא מכל היש הרוחני°, שהיש הגשמי והמעשי כלול כבר בתוכו, כלול הוא מכל המצוי, ומשביע ומרוה את נשמתו ומטעימה מכל°, והיא באיתניותה חוזרת היא ומשפיעה ממקור חילה הפנימי אל הכל. והאורות הרוחניים בעצמם, שמהם באו תוספות החיים הללו אליו, חוזרים ומאירים באור יקר, באור נהדר ונערב, מלא נגוהות מלא תעצומה, וברכת שדי מתגדלת ועולה כפורחת [עפ"י א"ק ב רצד].

אמגושי(12) - המשתקע בכל מעמקי נפשו בהגיונותיה, בהרגשותיה, בחפצה ובדמיונותיה ובכל מגמתה, בעמקי הגסות° הבהמית, וסולל לנפשו דרכי חושך רבים ועמוקים מאד, שמגמתו הכללית היא להביא את השלום המבוקש בתכונת האדם, בין נטיותיו הרעות והשפלות ובין נטיותיו הטובות והרמות, ע"י המתת אלה האחרונות והשלטת הראשונות הרעות והשפלות בכל מילואן באדם, וממנו בעולם בכלל [עפ"י ע"א ד ז יא].
חרשי - המשתקע במעמקי הרשעה° בכל אונו עד שהשאיפה הרעה מחדשת בקרבו המון הרגשות רעות והכנות נעלמות לשכלל את כל חפצי הרשע. השקוע במעמקי הרשעה להגביר בכל כחו את כח החיה שבאדם, ולהשלים ע"י המתת התכונה העליונה שבקרבו את המגמה של הורדת רוח האדם, כדי להתם את המלחמה התדירית שבנפש האדם [שם יג].
(המשתקע) במעמקי הרשעה ובשאיפות הגנוזות בההויה הכללית, לצד השלמת התכונה של הרשעה [עפ"י שם יד].
ע"ע כשוף. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, יצר הרע, "פתוי היצה"ר".
אמגושי - גדופי - מי שאין מגמתו ברורה לו מצד עומק הרע עצמו כ"א שמוסיף לשכלל על ידה את השנאה העמוקה אל הטוב ונטיותיו ברוח האדם. הממריד המרדה גרועה על הטוב [ע"א ד ז יג, יד].
(השייך ל)צד היותר חשוך שברע, שאין היתר ללמוד ממנו אפילו להבין ולהורות [עפ"י קובץ א תשמה].
ע"ע גדפנות. ע"ע גדוף. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, יצר הרע, "גרוי היצה"ר".

"אנשי הגבול"(13) - אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם [א' קכא].
חכמי תורה בעלי גבול, הנותנים גבול לדבריהם [פנק' א קנ].

אנשי רוח - (לעומת אנשים־מעשיים°) - אנשים אשר המושגים הרוחניים וההתעסקות של כל קניני הרוח בכלל הם מתאימים לתכונת נפשם. שהרשימות הרוחניות הפנימיות חזקות אצלם יותר מהרשימות החושיות [קבצ' ב פא].

אנשי רוח אלהים - (לעומת אנשי־רוח°) - אנשים שההשגה האלהית וההתעסקות התדירה בכל כלליה ופרטיה היא תביעתם הנפשית היותר אופית ומרכזית. שמקור תנועותיהם הפנימיות החיוניות הם ההשערות°, האימודים, ההיקשים והמשפטים, הציורים והדמיונות, התכונות והמדות, אשר אפשר לחיות בהם חיים האלהיים ולמלא על ידם את הנפש תשוקות ומגמות אלהיות [קבצ' ב פא־פב].

אנשים מעשיים - (לעומת אנשי־רוח°) - אנשים אשר הרשימות החושיות חזקות אצלם יותר מהרשימות הרוחניות הפנימיות [קבצ' ב פא].
בעלי הכשרון לדברים מעשיים ולחכמות המעשיות [קובץ א קצב].

אנשים קדושים - (אנשים) שכל מחשבותיהם ורצונם וקשר חייהם כולו הוא מוסרי°, רוחני° ואצילי° [קובץ ו עז].

אפיקורס - (מבחינת הדין) - כופר°, רשע גמור ומשקר במזיד המחליט ההיפך מדברי האמונה [עפ"י אג' א כ].
אפיקורס - (אדם שעניינו) רע שלילי°, של כפירה° או ספיקות אמונה [שי' ד 77].
שבו שלילת אמונה [עפ"י מה"ה א התשל"ח ערב יום הכיפורים].
אפיקורס - המבזה תלמידי־חכמים° והכופר בתורה־שהיא־מן־השמים° [שי' ד 77].
ר' במדור זה, מין. ושם, כופר. ושם, "כפירים". ושם, "מכחיש מגידיה", בכפירה בתורה שבעל פה. ושם, כופר בתורה שבעל פה, כופר בפירושה. ע"ע אפיקורסות, תכן האפיקורסות. ע"ע כפירה (שלילת האמונה). ע"ע שלילה.

"ארור" - (לעומת "ברוך"°) - איש הנוטה לחיים שפלים, בעומק תכונת טבעו הכ"כ שפלה שאלפי דור צריכים להרימה, שרק ע"י כח מעיק מבחוץ יתישר ויתרומם [עפ"י אג' א צו].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אין ארור מתדבק בברוך.

בא באנשים(14) - הבא באנשים - שכל דרכיו ופניותיו, רגשותיו הפרטיים, כולם מובלעים באורח חיים הכללי. איש שבתכונתו הוא איש כללי. דרכיו ומעשיו, בין הפרטיים בין הכלליים, הם תמיד נושאים עליהם חותם של עולם גדול וכללי. כן ביציאתו, דהיינו השפעתו על אחרים, בהשפיעו בדרכי חייו על העומדים מחוץ למחיצתו הפרטית, יצא באוכלוסא - תהי' השפעתו ניכרת בדרכים שיש בהם שייכות אל כלל גדול, אל עם שלם להקימו ולהצליחו. כן בכניסתו, כשנשפע הוא מדברים שחוץ לו, במעשים והדרכות פעולותיות, ג"כ נכנס באוכלוסא - תהי' השפעת הדברים עליו ניכרים בהכרה כללית. זהו מה שנוגע על מעשים. ומה שנוגע לדיעות ורעיונות: כל מחשבותיו ישאו עליהם תו הכלל והאומה השלמה, כי לא יוכל הגדול לצמצם עצמו בדרכיו ובמעשיו ובדיעותיו בחוג קצר וצר. ובמהלך הדיעות ידרוש באוכלוסא ע"פ משאת נפשו הצמאה לחזות בשמחת הגוי כולו אושרו ותיקונו [עפ"י ע"א ב ט רפח].

"בדיחי דמלכא(15) עילאה" - היחידים, סגולת הדורות, בעלי הנשמה° המאירה תמיד, המלאה תמיד שלהבת אש קודש°, וצמאון־אלהי° עליון°, הספוגה כולה תמיד בנחלי־עדנים° של קודש־קדשים°, השרויה תמיד בתוך ספירה של שירת° זמרת° נגינת נועם° קודש, הצמאה ומתענגת יחד, היודעת את ערכה°, ושומרת ומגינה היא בגאון ענוה° על כבודה ויקרת תפארתה° [עפ"י א"ק א קפא (ע"ר ב ז)].

בּוּר - המצומצם בהרגשתו רק ברגש הטוב הממלא את חוגו הצר. מי שאינו מרגיש כ"א הצמצום הפרטי, שאפילו לדרך ארץ, המביא ליחש כללי נערך, לא הגיע [עפ"י ע"א ב ז לט].
ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, בּוּרוּת. ע' במדור זה, עם הארץ.

"בושת פנים"(16) - מי שקנה מדת הבושה° [פנק' ג רפא].

בינוני - (מי) שכ"כ התעצמו בו גדרי הטוב עם הרע, עד שלא יבחין בתערובות הרע שבמוסרו, ויבא ג"כ על פיה לידי החלטה. <אבל מי שבהחלטתו אין תערובות רע אפשרית כ"א במעוף רעיונו לבדו(17), ודאי נחשב הוא בין צדיקים־גמורים°> [ע"א ב ט רכב].
(מי)שרק לעתים מתגבר בו האור־העליון° וחשק נפשו אל הקדושה־העליונה°, גם הנטיה היצרית שלו אל צד הרע היא ג"כ רק לפעמים, ועתים רחוקות מתגלה בו [עפ"י קובץ ח קסז].
ע"ע קטנות.

ביתוסים - (עניינם) - הכחשה בנוגע להאמנת המסורה לקבלת האבות, תורת הזקנים [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ג 86].
ע' במדור זה, מכחיש מגידיה, בכפירה בתורה שבעל פה. ושם, צדוקים. ושם, פרושים.

בליעל - שם מורה על העדר עול השכל° האמיתי, שאינו נמצא בטהרתו° כ"א בתורת־ד'° הטהורה° והתמימה הנובעת משכל־האלהי° [ע"א א ה כה].

בן - (בעבודת ד' לעומת עבד°) - מדרגה גדולה של עבודה° מאהבת־ד'° האמיתית, מדבקות° נפש עמו [עפ"י מ"ש רעה].
מי שעובד ע"פ דרך השכל [מא"ה ג קצט].
(מי שלו) נטיה טבעית של קדושת הנפש הצמאה־אל־ד'° ואל דבר קדשו [עפ"י פנק' ג קצז].
מעמד טבעי כזה שמצד עצמו יחשק כבר בההנהגה היותר שלמה ומתוקנת, וזה בא אחר עמל גדול וידיעה שלמה בהשכלת החיים. כשהציור° הפנימי° התרומם, התרחב והתעמק בעומק היותר נעלה עד כדי להרגיש יפה את כל הקוים היותר דקים הנמצאים בענפי החיים וכל הסכסוכים שנמצאים בהם, והוברר לו שמטרתו חזקה ובינתו ברורה שיבחור תמיד את הטוב°, כשבא לעלמא־דחירו° [עפ"י פנ' קה].
ע' במדור זה, שר, כשר לפני המלך.

"בן חורין" - "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"(18) - בן חורין מעבדות° התאות שלבו־ברשותו° להיות נמשך אחרי השכל הצדק והיושר, הכל כתורה וכמצוה [ע"א ב ו מב].
ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה.

"בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה"(19) - בני אדם שערומים° בדעת - הם מושגחים° מאד בעצמם, מצד שלמותם הפרטית, ומשימים עצמם כבהמה - מבטלים את עצמם אל הכלל, כאילו לא היתה להם תכלית פרטית כלל [מ"ש קיח־ט].
בני אדם הקונים בשכלם, ע"י יגיעתם, מדות קדושות, באופן שיהי' להם בזה קנין טבעי, עד שטבעם יטה אותם לטוב, והם דומים בזה לבהמה, שכל פעולתה היא מצד הטבע לבד [עפ"י ע"ר ב קמט].
בני אדם המשוללים נטיות חמריות המשימים עצמם כבהמה, שתהי' להם תשוקה בהמית, כדי להדריכה להיות עבודתם לד' עבודת עבד°, במעלת הטבע° העליונה שלמעלה מהנס° [עפ"י ע"ר ב קמט].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, עבד לפני המלך לעומת שר לפני המלך.

בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו(20) - <האדם שכבר התעלה להכשר השכלתה של תורה, שבא למדה זו שיודע את קונו, ומשיג את החפץ העליון המבוקש בכללותה של תורה, והכח הגנוז המתפרט בפרטיה מאור העליון, הוא משתמש בכל עניני התורה המצות וכונותיהם כשימוש האותיות הכוללים כל הצירופים שבעולם, להביע בהם המון מחשבות ורגשות לאין תכלית>. הדבקים בתורה בעצמם ובבשרם, אצלם מאירה אורה של תורה אפילו באור פניהם החיצוני, אצלם עומדת התורה כולה במדרגת אותיות הכוללים כל המבטאים, והמבטאים נולדים מהם חדשים בכל עת ורגע, "כי עדותיך שיחה לי". סידורה של תורה וערכה נערכת אצלם כערך כלל האותיות, שהם אבות כל מה שמצורף ושעתיד להצרף, כך כל מה שנולד ושיולד לטובה, לאמת, ליושר ולחכמה, הכל נובע מאורה של תורה, והדרכת מצותיה "למימינים בה"°, ובכל עת מצטרפים הרעיונות הפזורים לדברים שלמים, המופיעים דברים מלאים לכל ענין וכל חפץ [ע"א ד ה לד].
ע' במדור זה, "תורתם אוֹמנותם".

"בני בשר"(21) - אותם שהרהרו בתשובה° ולא יכלו להוציאה בפה, דטעמין טעמא דגיהנם° [ע"ר ב קסב].

"בני עלייה°"(22) - אותם הצדיקים הצריכים להביט מלמעלה־למטה°, מהתוכן הרוחני אל התוכן המעשי. המסתכלים מעלייתם העליונה אל הבית הכללי, המדור הרגיל של בית ישראל הגוי כולו, <שההסתכלות העליונה שלהם מעכבת אותם מלהתבונן יפה בדברים המעשיים> [עפ"י ע"ט קיא].
אלה שהתעלו מושגיהם, ומתיצב כל ההיקף של המוחש והמושכל יחד, ומשמשים בתור מושגים קרובים שעליהם יבנו המושכלות המופשטות היותר עליונות ורחבות, להראות אופקים חדשים, גוונים־דלא־מתחזין° מגוונין־דמתחזיין° [עפ"י ע"א ג ב רפב].
"בני עליה והם מועטים" - היחידים, נושאי האיכות המציאותית [קובץ ז קלח].
ע' במדור זה, "שרידים".

"בעל גוף נקי"(23) - שהמוסר הטבעי כבר קנוי לו כראוי, ולא הפסידו במעשים רעים ומדות עכורות ורעות שהם תועבה לאדם שלם מצד צורתו האנושית [ע"א ד ד א].

"בעל החוטם"(24) - כינוי על מי שכל מעשיו מסודרים ע"פ שכל [פנק' ג רכה].
אדם־גדול°, שכל חושיו מחכימים לו ואינו נגרר אחרי הרע° והטעות והדמיון שבהם [מא"ה ב נט].
אדם של צורה°, שהארת הנשמה, הנהנית מהריח, ניכרת בו בשפע רב [ר"מ קכה].

"בעל כנפים"(25) - מי שמרגיש בנפשו איך שהמוסר הטבעי הפשוט עם כל הודו° וטהרו°, הנפש ממנו לא תמלא, כ"א בהיותה מתרוממת עד לעז חביון של המוסר° הקדוש שממקורה של תורה. המכיר בעצמו כשרון של קישור אמיץ לקדושת התפילין°, המעלה אותו על במתי ארץ, המרומם אותו ממעל למוסר הטבעי הפשוט, ומרוממו לעוף במרומי הקדושה העליונה [ע"א ד ד א].

בעל עין־הרע° - (אדם ש)לא די שלא תהי' נפשו ישרה בו להתענג מחלק השירי שבמציאות, כ"א גם מה שראוי מצד החכמה לאהוב ולכבד ג"כ לא יראה. ויראה תמיד באנשים רעות וחשדות. והצדדים הטובים יסתיר. ע"כ יטיל אימה על הבריות, "יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב"(26), כי את הכל יבקר מצד עינו הרעה, וירומם את צדדי השלילה המגלים הקלון ומכסים את הזוהר° וההוד° שבמעלות הנפשות הקרובות אל חוגו. בעל תכונת נפש רעה, שהיאוש וההשקפה בעין־רעה° על המציאות תלויים בה [עפ"י ע"א ב ט רפז].

"בעל פניה" - (ה)נקרא בעל פניה(27) - מי ששקוע בפניות [קבצ' א קצז].

בעל תשובה(28) - שקוע ברעיון התשובה° ושואף להתגשמותה המעשית [א"ש יד לו].
מי שהרצון שלו קבוע לטובה° ע"י עומקה של תשובה° [עפ"י שם ט א].
איש חכם שהלך בדרך רחוקה, ועתה לבו אל עמו [עפ"י א"ת ב 211].
העסוק תמיד בתשובה, דהיינו שתשובתו שלמה וגמורה [עפ"י א"ל קה].
"מארי דתיובתא"(29) - (אלה) שתוכן התשובה היא משאת נפשם התדירה [א"ש ט א].
בעל תשובה - "הגדול בבעלי תשובה"(30) - מי ששלם בכל כחות החיים שבו, הגופניים והנפשיים, ובכחותיו מלאים העז והמחודדים על כל הרגשה של נועם, ענג ועז, ישוב אל ד' בכל לבבו [עפ"י ע"א ד ה פב].
בעל־תשובה° כזה, שבכל תנאיו הפנימיים והחיצוניים היה מוכשר לחיים רעים במוסרם, והוא התגבר על כל אלה בכחה של תורה° שפעלה עליו באורה [שם].
בעל תשובה שהוא גדול° מעקרו, בעל נשמה גדולה, שתחילת חטאו היה מסבת ההרגשה הפנימית הגדולה על העולם והחיים העוברת כל גבול יושר° וצדק° נהוג ומוסכם, אפילו מצד כל קדוש° ונשגב°, מפני שכל חק ומשפט אפילו מצד התורה ומכ"ש מצד ההרגל וההסכמה, אפילו הסכמת חכמים ובתי דינים ע"פ חק וע"פ דרכה של תורה, הכל הוא מתייחס אל החולשה האנושית והחברתית ונוגע לה ברב או במעט, (ו)מי שלא הגיע לזאת המעלה העליונה שהיא הגדולה שבגדולות - "ענוה° גדולה מכולם", הנה תשאהו רוחו הגדולה ממעל לכל חק ומשפט, ואם לא יורק עליו טל תורה במדה גדולה כראוי לו, יצא החזיון המר המצוי לפעמים מכח עז ונפלא היוצא מערכו ומדתו. איש כזה כאשר ישוב ורפא לו, כאשר יבא עד מרום הגבול וידע כי בגובה אפו השחית את נפשו ואת העולם, כשישוב אל ד', הוא לא יעזב לעולם לחוש את יקר נפשו ואת נטיותיו הרוממות שנשאוהו תמיד למעלה למעלה. הוא ידע אל נכון שעצם החפץ העליון הפנימי הוא בא מאוצר טוב, והוא גנוז עוד ביתר שאת ומעלה בתוך אוצר הטוב של תורת ד' תמימה, הנותנת מקום בקצב ומדה לבא לכל החמודות העליונות שהן ממעל מדיוק הקצב והמדה, "אז תתענג־על־ד'° והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר", "נחלה בלי מצרים". הנה הוא יתקן דרכיו, אבל יוקיר את הנטיה הרמה הפנימית שבקרבו. בתכונתו הפנימית יהיה מלא עז ואורה, חכמתו תאיר פניו ומגמתו המוסרית ברורה לפניו [עפ"י שם פג].
בעל נפש מאירה ואור ישרים זרוח על נפשו ומצהלת ג"כ את פניו, אבל כחות נפשו הגדולים שהם היו הגורמים לו לצאת מגבולה של תורה וצדקת אמת ומשפט, הם עצמם מאירים לפניו גם עתה את דרכו בחיים אלא שהנם עתה מעוטרים באורה־של־תורה° ונר אלהים על ראשו, בעל תשובה כזה שגם אותו האורח שבנפשו שעל ידו פרץ את גדרות העולם הוא בעצמו יכול להיות לאור נוגה אע"פ שמעשיו מקבלים תמונה אחרת לגמרי, ש"זדונותיו מתהפכים לזכויות"° [עפ"י שם].
ע' במדור תאורים אלהיים, יד ד', "פשט ידיה וקבליה".

"בעלי אומניות"(31) - בעלי החכמות המקריות, החכמות המעשיות, שאינן כ"א חכמה של אומנות, <שלא היתה נחשבת חכמה מצד עצמה, רק המקרים שלה, דהיינו ההכרח הדורש הענין וכבדות המושג ע"י אמצעים פשוטים, וע"כ הוקבעה לחכמה. אבל אם היו הדברים מבוררים וקלים להשיג, לא היתה בגדר חכמה. שהרי הנושאים המה דברים שאין בעצמם חיים אמיתיים ע"פ רוב, ומכש"כ שאינם מחיים את בעליהם הדורש אותם> [פנק' ג כה].

בעלי היסוד - ע' במדור זה, בעלי הסוד.(32)

בעלי הסוד - בעלי הסוד העליונים - גדולי הנשמה°, המכירים את הליכות דופק החיים של כללות האומה° כולה [קובץ ב כט].

בעלי יראה חיצונית(33) - האנשים הנמוכים, המלאים פחד, רעה ועצבות שפלה, הפרושים על כל שטח חייהם הרוחניים. (האנשים) שאין להם שום חפץ כביר, כ"א חולשת פחדם העצוב [עפ"י א"ק ד תכב].
ע"ע יראה חיצונית. ע"ע יראה פסולה.

"בעלי קבין"(34) - בעל קב, חיגר, צולע - אדם־גדול° מאד שהוא מוצא את כל העולם כולו, כמו שהוא, בציורו הפנימי, הוא מבין את הכל ומסתכל על הכל, אבל הכל הוא נשקף לו מתוך גדלו ורוממות מעלתו. אדם גדול כזה הליכותיו פונות להעלות את העולם בלא המתנת ההדרגה למצבו הוא, והבסיס השפל היותר תחתון שבציורי הנפש אינו שלם אצלו, ומתגלה לפעמים בחסרון גופני ע"י הטליעה [ע"א ד ו ב].
ע' במדור זה, "שאין בו דופי".

"בעלי תריסין"(35) - תופסי מגן. תלמידי־חכמים° המתעסקים בויכוחים (ב)דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכל אחד מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דעתו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, על כן אינה כי־אם מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה על־פי דעתו, אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת [עפ"י ע"א א ד ה].

"בקי בברכות"(36) - שעם עומק עיונו ימצא דרך ישרה איך להכניס עמקי רעיוניו בביטוי שפתים, ויודע לשקול הדברים איך יהיו נאמרים באופן שיכלול הדיבור את עומק הרעיון ומ"מ יהי' ג"כ שוה לכל נפש, <כראוי לעניני הברכות שהם חקה אחת לכל עדת ד'> [עפ"י ע"א ב ו יט].

"בר אבהן"(37) - שהלך בדרכי אבותיו [מ"ר 396].

"בר אוריין"(38) - אדם שהתורה° בכח קדושתה° פעלה עליו להדריכו כאם המדרכת את בנה בדרכים טובים° וישרים° [ע"א ג ב קעג].

"ברוך" - (לעומת "ארור"°) - (מי) שתכונות רמות־ערך ושאיפה לחכמה ואהבת° השי"ת° ובריותיו טבועות בו [עפ"י אג' א צו].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אין ארור מתדבק בברוך.

גאונים(39) - כל חכמי ישראל בכל דור ודור ששנו בגמרא ויצא להם שם בחכמתם [לא' קסט].

"גאים"(40) - רשעי° עולם [ע"ר א רטו].

גומל החסדים(41) - (מי) שכבר הגיע למדרגתו העליונה להכיר שהצדקה שהוא נותן איננה באה רק מפני האיסטניסות שלו, שאינו יכול לראות בצערם של הדלים; היודע את התפקיד העליון של הצדקה, את האושר הקדוש שהכלל והפרט משיג בעילויו ע"י הצדקה וגמילות החסדים [עפ"י ע"א ד יב יד].
ע"ע גמילות חסדים. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, צדקה.

גלילי - בעל הכחות האבירים והחזקים שבנפש, המוטבע באומץ בתוקף וטבעיות. גלילאי לא דייקי לישנא ותלמודם לא נתקיים בידם(42), אבל הם הגבורים אשר מעולם הלוהטים ברוח־האומה° והארץ° [עפ"י ע"א ד ט סא].
ע' במדור זה, זרע בהמה.

גר אמת(43) - מי שאין לו יד ושם באלהי־ישראל°, אע"פ שמכיר הוד° התורה° מצד צד האמת שבה לעצמה. מי שאינו מכיר (ש)התכלית הלאומי(ת) של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי־ד'°, ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת־ישראל° תלויים כל גופי תורה ומצות°, (ו)לא יוכל להבין מושג כללי° לכללות התורה והעבודה. ע"כ רק מצד אמונה ויראה, וע"פ רוב יראת־העונש°, ישקיף על המצות, <כי בלא הבנה עקרית בעומקה של תורה שבנויה ע"פ יסוד כנסת ישראל בכללה לא יוכל לעלות למדע מבורר לדעת־את־ד'° ולעבדו באהבת אמת>.
ככותים בדברי חז"ל, למעלה את הכותים ונותן להם יתרון שאינם "גרי אריות", שאינם מכירים כלל לאומיותם° של ישראל, כי עוד כצר נחשבו לכלל האומה מצד לאומיותה, והשתתפם בתורה אינו כ"א מצד רצונם לזכות בשכרה, או הכרת האמת למצוינים שבהם [עפ"י ע"א ב ז יח].
ע"ע גרות. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, "אלהי ישראל".

גר תושב - איש יחידי, העומד בתוך האנושיות הכללית ומרגיש בקרבו ג"כ יחש מיוחד אל נטיותיה הרעננות° ושאיפותיה הרוחניות° של האומה° [עפ"י ש"ה, הקדמה, י].
ע"ע גרות. ר' גיור, הטרם־היסטורי במובנה של יהדות־התורה.

גרי צדק - לשון המורגל לחז"ל על הגרים המכירים שלאומיותם° של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי־ד'°, שצדק° נקראת כנסת־ישראל°, שיסודה להביא צדק עולמים לכלל המין האנושי, ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת ישראל תלויים כל גופי תורה ומצות°, ומבינים מושג כללי° לכללות התורה והעבודה. ע"כ (לא) רק מצד אמונה° ויראה°, (לכ"ש שלא) מצד יראת־העונש°, ישקיפו על המצות, כי אם בהבנה עקרית בעומקה של תורה שבנויה ע"פ יסוד כנסת ישראל בכללה בה יעלו למדע מבורר לדעת־את־ד'° ולעבדו° באהבת° אמת [עפ"י ע"א ב ז יח].
ע"ע גרות, התגירות.

"גרים גרורים"(44) - המתגיירים בשביל דברים של חמריות ותאות לבם [דעת כהן רפ].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קשים גרים לישראל כספחת.

דוגלים בשם ד'° - עובדיו° באמת המכירים את התכלית הנשגבה° ואת תכנית התנאים וחביבת האמצעים הקשים המביאים אליה, וע"כ 'ובמצותיו° חפצים מאד'(45) [עפ"י ל"ה 154].

"דורשי רשומות"(46) - המכירים במחקרם האמיתי, מרושם של חיי הגוף - השקפה נאמנה על החיים האמתיים של הנפש [עפ"י ע"א א ג נ].

"הולך בדרך תמים"(47) - המקדש ארחותיו, ומישר את מהלך חייו המעשיים והרוחניים [פנק' א תקי].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דרך תמים.

הולך לפני ד' - דואג על הדורות העתידים ועושה פעולות איך להדריך את העולם בשלמות כזו שיהיו ראויים אח"כ לחינוך יותר גבוה [מ"ש קב].

"הֹלכי תם"(48) - שכוונתם־לשמים° בכלליות, באהבת הטוב°, החסד°, הרחמים° ונועם־ד'°, באהבה° ויראה° מחוברים אל התורה° והחכמה° כפי מדרגתם [קובץ א תשכד].

"המזכירים את ד'"(49) - העומדים לבקש ולצפות־לישועה° [מ"ש רכז (מא"ה ג צו)].

זקן - מעלת הזקנה - הנסיון והחכמה. איש שכבר כבש לו אורח חייו ע"פ נסיונות רבים, וכבר משל על כל רגשותיו הפרטיים [ע"א ב ט רפח].

"זרע אדם"(50) - גבורי האצילות. האנשים בעלי הנפשות האציליות°, מחיי הרוח° ומעדני הנשמה°, המודיעים ומזריחים° את אור־ד'־העליון° על האומה° והעולם [א' עג].

"זרע בהמה"(50) - גבורי הגשמיות. האנשים בעלי הנפשות הנוטות לבנין מעשי, לישוב ארצי ולשאיפה מדינית [א' עב].
ע' במדור זה, גלילי. ע' במדור נפשיות, נפש הבהמית של האדם.

"זרע ברך ד'"(51) - נעטר במדות קדושות ישראליות שאהבת א͘מן לעם ד' ולכל הליכותיו בקדש, לאשרו ולרוממות קרנו, תמצא בלבבו קן נאמן [עפ"י ע"א ב 322 מעשר שני כד].

"חבר רע"(52) - איש שהוא בכלל טוב°, אבל לפעמים יש שהצירוף שלו עם איזה אדם מיוחד, שאע"פ שהוא ג"כ איננו רע מצד עצמו, מעורר בם ענינים של תכונות רעות°. אדם שהוא טוב מצד עצמו, אלא שיוכל להיות שביחס אל איזה אדם מיוחד יהיה בגדר רע [עפ"י ע"ר א עח].

אדם שמצד עצמו לא היה נוטה אל העזות, אלא שההצטרפות שלו עמנו, ותכונת ההתנגדות שבמדות ובאופי, היא גורמת לו, שיהיה נוטה להיות עז־פנים° [עפ"י ע"ר א פא].

חושב - החושב - העומד על עמדתו העצמית [א"ק ג קכ].
ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, המחשבה היסודית.

חכם - המבין דבר לאשורו, מבין היטיב הענין [ע"ר ב רסח].

חכם(53) - אותו שתקן מדותיו הטבעיות והולך במעשיו בכלל בדרך הטוב° והישר° [עפ"י ע"א א ג מג].
ע' במדור זה, כסיל. ושם, חכמים. ר' הגדרות מבוא למדור זה חכם, חכמה, ה"חכם" התנכ"י וה"חכמה" שבכתבי הקודש.

"חכם לב"(54) - מי שחונן מאת אדון כל ב"ה בנפש חכמה, שיש לו כשרון נפשי ויחש פנימי טבעי מיצירת נפשו אל החכמה. שיש בו חכמה מתחילת יצירת נשמתו [עפ"י ע"א ב ט לא].
חכמי לב - משכילים מקוריים [א"ק א קפ].
חכמי לב ואנשי מעלה - אנשים שזוהר° היושר° האלהי° וההשפעה הטובה של הנימוס האנושי, אור־התורה° וברק המוסר°, האירו את מחשכי שכלם ולבבם עד שהם חפצים ביושר° וצדק°, במדות טובות ופעולות נאות ויקרות מצד עצם טובם, הקרובים להיות "עושים דברים לשם פועלם ומדברים בהם לשמם" [א"ת ב 232].
אנשים שהיושר האלהי וההשפעה הטובה של המאור האנושי האירו את מחשכי לבבם [פנק' ג דש].

"חכם עדיף מנביא" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

חכמי אמת - יראי־ד'° ביראה° פנימית°, שאינה נגועה בסיגים של יראה־פסולה°, חיצונית ומשפלת רוח ונשמה, אותם היודעים לתן גודל° לאלהינו באמת ובישר° לבב [אג' א ריד].

חכמים - המשכילים אל היסוד הפנימי והגרגיר המוסרי שבכל דבר חק° ומשפט° לפי הראוי לו להיות פועל על רוח האדם להשכילו ולהיטיבו [ע"א ב שביעית יד].
חכמים - המדריכים האלהיים את מהלך ההתגלות וההשתכללות של עם ד' ישראל ומלכותו ומשיחיותו° [ע"ר ב תסג].
ע' במדור זה, חכם.

חסיד - דורש מוסר° וצדק° [א' קמג].

חסיד - מי שכבר הקנה לנפשו טבע חזק בקדושה° וחסידות° [ט"ר יג].
מי שפעל על טבעו ולבבו את פעולתו השכלית. מי שכבר התרומם טבעו למגמת השכל [ע"ר א שיט (ע"א א ה פז)].
החסיד האמיתי - איש ההולך בעצת השכל ולא על פי הרגש של אהבת עצמו, שקנה לו השלמות הזו ביושר שכלו וטבעו, שהשלמות הפרטית ותשוקתו אליה לא תתפוש מקום כלל לעומת חשקו בשלמות הכלל [עפ"י ע"א א ג נא].
האיש הטוב° באמת המלא יושר° וצדק, העושה מאהבה° רצון קונו [עפ"י ל"ה 110].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, רגלי חסידיו ישמור.

"חסיד שוטה"(55) - (בעל) מוסריות של כפיה יותר מדאי, רק כאילו הי' הדרך הישר דוקא נגד רצונו הטבעי של האדם [קבצ' ב לא].

חסידי ישראל - אנשי הקודש°, המלאים אהבת־ד'° ואהבת העולם, אהבת הבריות ועזוז ששון החיים, מלאי בטחון°, ורוויי צפיית ישועה°, הממלאים גם את כל מחשכי העולם אורה וזיוה, וכל נאות קדרות, ששון וחדות ישועה [א"א 103 (א"ק ד שצד)].
חסידים - קדושי עליון שהתעלה שכלם לעומק המוסר° הכלול בתורת־ד'°. שהתעלתה נפשם למעלת היושר° להיות דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה [עפ"י ע"א א ה פח].
אדם המתרומם לרעיונות עליונים°, ומתאים את דרכיו על פיהם, במעמקי רוחו°, ובא לשורש־התורה°, בצורתה° העליונה, שמגמתה היא להרים את העולם לעליונותו המעותדת לו [עפ"י א"ת ו ד].
חסידי עליון - ישרי־לבב° באמת [קובץ ה רעה].
בני עליון, שכל מעינם הוא אור־אלהים° והזרחתו° בעולם, בכל החיים וכל מצביהם [קבצ' ב עה].

טוב לב - אדם טוב, שהטוב ממלא את כל עצמיותו [עפ"י שי' ת"ת 192].

"טייעא"(56) - סוחר°. מעלה מיוחדת בחכמה, (כ)ענין סחורה על השגת התורה. (כ)סוחר הסובב והולך לקנות סחורה המקובצת, והוא נודד ממקומו תמיד, כן יש בחי' בחכמים°, שמעיין בחכמתו ע"י סיוע של כל הדברים שרואה תחת השמש, ובכל חילוקי בחינות הנבראים, וגם בוחן הרבה דברי תורה מנפשו, והולך ממדרגה למדרגה לבחון דרכים ונתיבות של תורה. גם הוא מבין איך להתנהג בפועל בקדושת התורה, ובאיזה דרכים יגיע על ידה למעלות עליונות, בין ע"י התורה שמחדש בעצמו, בין מה שחכמים אחרים מחדשים, והוא דוגמת הסוחר המזמין את הסחורה לפני הקונים [עפ"י מ"ר 440].
חכם העסקן בחכמות התחתונות מצד הגוף לעלות על ידם אל חכמה מעולה בעניני הנשמה, וחוקר לכל תכלית בחכמת התורה ע"י ראיית חושיו בעניני האדם והעולם, ע"כ הוא תר וחופש ונודד לדרכים לראות מעשה ד' ונפלאותיו, והוא יודע דרכי המדות והמעלות ותהלוכותיהם כראוי לכל אדם לפי ענינו, כי שלמות חכמתו להכין התורה הוא שתהיה מושגת לכל אדם לפי ערך הנאתו וקירוב תועלתו, כסוחר הזה שמזמין הסחורה ליד הקונה בלא טורח [עפ"י מ"ר 441].
כינוי לחכם גדול מורה על חכמתו הגדולה כמו "כי טוב סחרה מסחר כסף" ו"ממרחק תביא לחמה" [עפ"י מ"ר 443].
ע' במדור זה, "מרי חיטיא".(57)

"יודעי חן"(58) - מציירי° האמתיות <(כי) חן° הוא השפעת דבר, וחניה° היא קביעת מקום° והתפסו> [ע"ר א רנו].

"יודעי שמך"(59) - (יודעי שם ד') - המישרים פעמי חייהם למטרתו העליונה של תפארת° עזו הגנוזה בתורת־חיים°, בחמדת עולמי צחצחות° נצח° [עפ"י ע"ר א ס].
המתנשאים אל רוממות התכלית הכללית [עפ"י ע"א ב 211־210].
ע"ע ידיעת שם ד'.

"יועציך"(60) - שרי קודש היודעים לכוון יפה להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד [פנק' א רטז].
ע' במדור זה, "שופטיך" "ויועציך".

"יושב בבית" לעומת "יושב אוהל" - בעניני השלמות יקרא מי שבא אל מחוז שלימותו יושב בבית, כיושב במקומו הבונה לו בית; ומי שלא בא ומתעתד להשיג יותר נקרא שהוא באוהל, כתכונת עובר דרך שלא בא עדנה אל המנוחה העושה לו אוהל [עפ"י מא"ה ב רלח].

"יושב על התורה ועל העבודה" - קבוע בתורה בתמידות והסחה משאר ענינים [א"ל כד].

"יושבים לפני ד'"(61) - העוסקים בתורה־לשמה° ואוהבי האמת° בכל לבם [ל"ה 170].

יחידי הסגולה - חושבי המחשבות וגדולי האידיאלים המפותחים [קובץ ג עט].

"ילוד אשה"(62) - בריה נפעלת, מוכנה רק לספוג ולקבל רשימה [ע"א ד ט צג].

"יראי ד'"(63) - בעלי היראה־הטהורה° החיים בה. משיגי הסוד°, משיגי התהילה° האלהית בשיקופם הפנימי [עפ"י ע"א ד ח לה].

ישר - אדם שתכונות הרגש שלו מתנהגים כראוי במשרים° [עפ"י ע"א ב ט ער].
ההולך בנתיב ישר של מדות טובות ומטהר גופו להיות אכסניא של תורה° וחכמה [מ"ר 442].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ואת ישרים סודו. ושם, תומת ישרים תנחם.
ישר - ("עשה האלהים את האדם ישר")(64) - מכוון לרצונו° העליון°, הפשוט° והישר (של האלהים°) [ע"ר א עב].
אוהב את המישרים°, מעומק הטבע הפנימי° הראשי שלו [ע"ר ב נו].
כל התכונות הטובות הנן מוטבעות בו במקור יצירתו [ע"א ג ב קנג].
במלוא הכוחות והאמצעים הדרושים לשלמות הגוף° והנשמה°, להוצאתם אל הפועל, להיטיב° ולהשכיל [מ"א ב ג].
קרוב למעלת השלמות הראויה להנהגה ישרה מצד מדות ישרות טבעיות שבו, בטבע נפשו [מ"ש יב (ה' קסז)].
נפש האדם היא שואפת אל הטוב והצדק. דרך האמת חקוקה בעצם טבע נפשו [ע"א ג ב רה].
פנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית [ע"א ג א כא].
מוטבעות בטבע נפשו של אדם הדעות הטובות והישרות°. טבע האשר והשמחה באור האמת, המוסר° השלם ודעת־ד'° וכל המדות העליונות הנמשכות מהם [ע"א ג ב צא].
מעוטר בעטרת הערת־השכל° [מ"ש רסא].
שיהיה ישר ורחמן° ונאמן° [פנק' ה סג].
ישר - אדם ישר, מדרגתו - שאיננו פורש מעסקי העוה"ז כי־אם עושה בהם ומרחיבם, מגדילם ומאדירם, לתכלית ההצלחה־האמיתית°. לבו שמח בכל טוב שהשפיע ד' הטוב בעולם, "ולישרי לב שמחה°" וטהרת° נפשו ותומתו תנחהו להיות משתלם מכל דבר ומוסיף בישובו של עולם ושכלולו, ועם זה יוסיף שלמות והצלחה־אמיתית, מפני שארחות חייו קשורים יפה בציוריו° השכליים והרגשותיו הנפשיות הנעלות [עפ"י ע"ר א שלד].

ישר - (לעומת כובש°) - היחיד שעלה עד מרום פסגת המוסר° הגמור, בשעה שבטבעו כבר נחקק יפה החותם של הצדק° והטוב°, לאחר שהשתמש באורה־של־תורה° וצירפה עם המאור השכלי והנטיה הטבעית, שבלב הישר° והתמים שהתעורר יפה, לא כבש שום כח מכחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים, שלא יעשו מאומה, כי־אם לקחם שיעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב° ואל היושר°, אל מרומי המגמות° היותר נשאות, שהם הנם החפצים° האלהיים° [עפ"י ע"ה קיב].
ישר לב(65) - (לעומת צדיק°) - שישר רצונו כרצונו של השי"ת°, שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גדלו. הרוצה מרצונו הטוב ללכת בדרכי ד'. שטהר° את לבבו ועשה רצונו כרצונו של הקב"ה <הרי הוא דבק° ממש בהשי"ת, בחיים האמתיים, בלא שום אמצעי כלל> [עפ"י ע"ר ב יז (פנק' ג קפא)].
ע' במדור זה, שר, כשר לפני המלך. ושם, בן, (בעבודת ד' לעומת עבד). ושם, מעולה, המעולה (לעומת הכסיל). ושם, צדיק, (לעומת ישר). ע' בנספחות, מדור מחקרים, עבד לפני המלך לעומת שר לפני המלך. ושם, ודאות באמיתותה של התורה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, פתקא (מן שמיא) [מרקיע] דהוה כתיב בה אמת. ושם, אינם יודעים לעשות רע.

כובש - (לעומת ישר°)(66) - היחיד בשעה שהוא עדיין לא עלה עד מרום פסגת המוסר° הגמור, בשעה שבטבעו עוד לא נחקק יפה החותם של הצדק° והטוב°, אז דרכו הישרה קשה עליו, הוא צריך למלחמות על כל צעד והוא מוכרח להדוך את כוחותיו הרעים, לכבשם ולבטלם לפעמים [ע"ה קיב].
ע"ע מוסר כובש. ע' במדור זה, עבד לד'. ושם צדיק, (לעומת ישר).

"כוורא"(67) - נשמה גדולה וקדושה העוסקת הרבה בעיון. אדם קדוש וגדול בענקים כרשב"י וחבריו שהם פטורים ממצוות [מ"ר 432 433].
ע' במדור זה, "נוני ימא".

כופר - אפיקורס°, רשע גמור ומשקר במזיד המחליט ההיפך מדברי האמונה [עפ"י אג' א כ].
אדם שאין אידיאל במציאות הכללית לפי מעמדו הנפשי, (שעל כן) שוב אין אפשרות לזיק של אידיאליות° פנימית° אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו [עפ"י א"א 39 (מ"ה אמונה כא)].
הולך נגד הזרם הכללי° [עפ"י קבצ' ב קנא].
המתקשר אל הרע° ואל המקרה, ומצטער על (מציאות) המציאות [עפ"י קבצ' ב לג].
ע"ע שלילה. ע"ע כפירה (שלילת האמונה). ר' במדור זה, אפיקורס. ושם, "כפירים".

כופר בתורה שבעל פה - כופר בפירושה(68) - מי שאינו מקבל את הפירושים שב"ד הגדול מפרש ע"פ מדות התורה, או שאינו מקבל את חובת הסייגים לתורה והתקנות שתקנו; שממאן לקבל את החובה שאנו צריכים להכנע להחלטת הב"ד המבארים ומחליטים דברים של שיקול הדעת, שהיא מצוה של קבלת תורה שבעל־פה. מי שאינו מקבל את דרכי הלימוד שע"פ דרכי המדות (שהתורה נדרשת בהם) [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ג 85].
ע' במדור זה, צדוקים. ושם, מכחיש מגידיה, בכפירה בתורה שבעל פה. ושם, אפיקורס. ור' שם מין. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כפירה בתורה שבעל פה.

כותים - ע' במדור זה, "גרי אמת".

"כמעין המתגבר"(69) - אישיות מקורית [שי' ת"ת 118].

"כנעני" - ע' במדור זה, סוחר.

כסיל - הטבוע בטבעו ברעות התכונות, והחטא° בו אינו מקרי כ"א תולדה מטבעו השואף לרע° [עפ"י ע"א א ג מד].
מי שאינו מכיר בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הוא רחוק מטבע הטוב והישר° עד שיוכל לצייר° בעצמו כי האסור הוא טוב. אלא שהוא כפוף לזה רק מצד גזירת התורה. א"כ מדותיו הקבועות מיוסדות על אדני החטא. שאצלו יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב. מי שהוא נאסר ביד יצרו ומדותיו רעות ולא זזה תכונתו הרעה ממקומה כלל [עפ"י שם מה].
ע' במדור נפשיות, יצר הרע, "גרוי היצה"ר". ע' במדור זה, כובש. ושם, מעולה.

"כפירים"(70) - הבוטחים על חילם, המוגבל, בין בחומר° בין ברוח° [ע"ר ב סה].
ע' במדור זה, כופר.

"למודי ד'"(71) - מתעלים למדת החסידות° של ההערה־השכלית° היוצאת מהערת־התורה° במילואה [א"ה 750 (מהדורת תשס"ב ב 96)].
מלאים רוח חכמה [שם 753 (מהדורת תשס"ב ב 100)].
חכמים, יודעי תורה° ובעלי נפשות טהורות° וקדושות° [ע"א ב (312) 403, דמאי י].
יודעי התורה ובעלי הנפשות העדינות המלאות רגשי קודש, ונכונים בשמחה ודעת נפש לעבוד את עבודת הקודש לשם ד'־אלהי־ישראל° בכל לבם ונפשם וארחות חייהם [ע"א ב (313) 403, דמאי יא].
יודעי תורה ומקיימיה באהבה, ומוכשרים במוסר יסודי וטבעי, המועיל להיות לחומר להמוסר העליון, של עבודת־ד'° המיוחדת לעם־סגולה°, "ממלכת־כהנים° וגוי קדוש°" [ל"ה 198].
בניה של "האם"°, כנסת ישראל בכלל, אלו תלמידי־חכמים° [ע"א ג א טז].
שלומדים הנהגותיהם מאת ד' יתברך בהנהגתו. מקבלים לימוד מהשם הגדול יתברך שמו, מכלליות הנהגתו העליונה [עפ"י פנק' ה כד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, וכל בניך למודי ד'.

מאבדים את עצמם לדעת במובן הרוחני - השואפים להרס את כל עמדת החיים ושקט אורם המיושר, בשביל להעלות אבעבועות של קטיגוריות חדות ועמוקות, שאין להן לא שרשים לא פרי ולא פרחים. <זאת היא מצולת החטא ותהום הרשעה, ה(מ)קלחת צנורותיה° לפעמים גם ע"י כלים שבורים> [פנק' ב השמטות מפנקס מ"א].
ע' במדור נפשיות, נשמות גבוהות של עולם התוהו.

"מארי שבת"(72) - המתעלים בהדרכה השכלית המלאה, שאין צריך עמה כי אם מנוחה וקדושה° ועונג° [פנק' א קמח].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כל הקורא בתורה פטור מן התפילין.

מבאר - הדורש בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או מאמרי חכמים ז"ל [עפ"י ע"א א הקדמה יג].
ע"ע באור.

"מחצדי חקלא"(73) - תלמידי־חכמים° בלשון הזוהר°. מעלה מיוחדת בחכמה - "מרי חיטיא"°. בחי' בחכמים שהם עומדים במדרגתם ובמקומם ועוסקים בתורה וחכמה, ואינם נדים והולכים. כעובד האדמה היושב במקומו ועובד ומוציא לחם. <ורב יוסף, "סיני", קרי אנפשיה "ורב תבואות בכח שור". כי דומה ענין פעולת חכם על התורה לפעולת השור העובד ומוציא תבואות מהארץ, להיות לחם להחיות בהם את האדם בלחמה של תורה> [מ"ר 440].
המתיחדים רק בעסק הדברים המיוסדים בעומק סתרי תורה קראום חכמי הזהר בשם מחצדי חקלא [ע"א ב ט שלב].
בעלי־הסוד°, חכמי לב, משכילים° מקוריים, המקבלים את המחשבות° ממקור הקודש° - המחשבות הקדושות°, והדעות° הנשגבות הצומחות על המרחב של השדה־אשר־ברכו־ד'° - ומעבדים אותן בעיבוד שכלי והרגשי. ולפי מדת הדבקות־האלהית°, השכלית וההופעית, שלהם, ככה הם מתקרבים יותר אל מקורם של הדברים, והם מאספים אליהם את התבואות הללו. וכל חלק שנוסף ונקבץ על ידי המשיגים, כבר נותן הוא מקום לקליטתו של חלק אחר, יותר נשגב° ויותר פועל, יותר מחיה ויותר מעמיד את העז של קודש ד' בעולמים. והם הם מחצדי חקלא, אוספי תבואת השדה, אשר אור־ד'° זרוע בו [עפ"י ע"ר א תלז, א"ק א קפ].
אוהבי־ד'°, יראיו° באמת וחושבי שמו, בנים דכנסת־ישראל° שהאם רובצת עליהם, הבאים בסוד ד', תלמידי־חכמים° האמיתיים המרבים שלום° בעולם, ומשימים ומטילים שלום בין ישראל° לאביהם־שבשמים°, בהוציאם מן הכח אל הפועל את אור הקודש° הגנוז בכל אישי האומה [עפ"י א' עד (ע"ט קב)].
מחצדי חקלא הנאמנים - גבורי חיל°, אוהבי ד' ועמו, ומחונני בריותיו ועולמו [אג' א רמ].

"מטייל בפרדס"(74) - המתעסק בסודות התורה [מ"ש ק].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, טיול בפרדס.

"מיימין בתורה"(75) - הפונה לימינהּ ולעומק מגמותיה, שמחשבתו קשורה אל מגמה קבועה אצילית להגשימה בחיים ובפועל. העוסק בתורה־לשמה° ומצפה לאורה°, שעיקר מגמתו שתהיה מטבע שלו מספקת להיות נקבעת יפה בחותם החיים הכלליים לרוממם ולקדשם [עפ"י ע"א ד ו נח].
"מימינים בה" - הדוגלים־בשם־ד'°, עובדיו באמת המכירים את התכלית הנשגבה° [עפ"י ל"ה 154].
ע' במדור תורה, "ימינה של תורה". ושם, "זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה". ושם, "זוכין לתורה שנתנה בימין".

מין - (אדם) שהעדר האמונה קבוע (אצלו) בהחלטה חיובית ובסידור מיוחד. האדוק בעבודה זרה(76) [שי' ד 77].
שבו לא רק שלילת אמונה, אלא מצב של חיוב של עיקום <(שע"כ) יוצא מכלל ישראל> [עפ"י מה"ה א התשל"ח ערב יום הכיפורים].
ר' במדור זה, אפיקורס. ע' במדור אליליות ודתות, מינות. ע' במדור אישים, יש"ו.

מין - מין ומאמין ההגשמה (לשיטת הראב"ד)(77) - מי שיסלק הידיעה והיכולת ודרכי שלמותו ממנו יתעלה במחשבתו [פנק' ה לה].

"מכחיש מגידיה"(78) - בכפירה בתורה שבעל פה - מי שאינו מודה בנאמנותה של המסורה; בדברים שמעידין שכך קבלו מפי השמועה [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ג 85].
ע' במדור זה, ביתוסים. ושם, כופר בתורה שבעל פה, כופר בפירושה.

מכשף - אדם שהוא בפנימיות נטיות גופו ומזגו, נוטה לרעה, (ש)חית האדם הרעה שבקרבו, נוטה היא אל ההסתכלות, וההתקשרות העצמית, אל צד החושך° והבלבול והתוהו° שבההויה. החפץ להחריב, לשבר, לכלות, אמיץ הוא מאד בתוכן רוחו. ועל פי משקל זה הולך הוא זרם המדע, וההשערה השכלית, ההצטיירות של הדמיון, וכל מערכי ההויה המתיחשת אליו, בקרבו וחוצה לו. כשהוא מסתכל בעמקי המחשכים שבמציאות, בראשי צוקין°, שכל קלקולי החיים, כל הבלי השוא, וכל מרורות הרשעה, מהן יוצאין [עפ"י קובץ א קעג, קעב].
ע"ע כשוף.

"מלאך" - אדם הלובש מלאכיות(79) - כשהתורה מתיחדת בנשמתו של אדם, וכל הגיוניה מתהפכים לטבעו הפנימי [א"ק ג שסו].

מלך - "בן חורים"(80) - מלך שתעודתו להדריך את העם לשום לב לחפצים גדולים וחדשים, <שלא יחפץ בהם (העם עדיין) כי לא ידעם>, לשום לב על יתרון אמיתי אנושי לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק° ויושר° אלהי. מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלהים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד תכונת המשפט העליונה, מצד החשק היותר נאצל של המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, שעוד המון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת. מלך נאור וצדיק המרומם גוי, ומקרב את כלל האומה צעדים קרובים אל הדרך הארוכה שהאנושיות באמת צועדת עליה. מלך שאינו עבד העם, כ"א בן חורים הוא והעם קשור באמת לשאיפותיו וחפציו העליונים. תכלית מציאותו לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש שראוי לחול בלב ונפש מלך משיח־ד'° [עפ"י ע"א ג א י].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים), מלך עבד לעומת מלך בן חורין.

מלך - "משיח ד'"(81) - המלך הנושא נזר קודש°, כשכח המשפט הכללי של האומה מתנשא לתעודה הרוחנית של המין האנושי. מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלהים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק° ויושר° אלהי. (מלך ש)תכלית מציאותו היא לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש שראוי לחול בלבו ונפשו [עפ"י ע"א ג א י].

מלך - "נער"(82) - מלך שתעודתו לסדר לעם את נתיב חייו בחיי החברה הלאומית, למען ימצא את חפציו השפלים שהוא חפץ בהם. מלך כזה הוא באמת נער - משרת לאומה וממלא רק (את) חפצה. שאינו עומד להרים את העם בארחות נאצלות בעלי הוד רוחני° [עפ"י ע"א ג א י].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים), מלך עבד לעומת מלך בן חורין.

מעולה - המעולה (לעומת הכסיל°) - מי שזיכך טבעיו כראוי, שיוכל להשתמש גם בכוחות הרעים ככעס וגאוה וקנאה וכיו"ב לטובה. אדם המעלה, שלבו ברשותו לעשות מכל הכחות הרעים דרך ישרה ומשלמת. המכיר הכרה שלימה בפנימיות ההדרכה השלימה. המתוקן בטבעו והחטא בו מקרי [עפ"י ע"א א ג מה].
ע' במדור זה, ישר, (לעומת כובש).

מפרש - הדורש בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או מאמרי חכמים ז"ל [עפ"י ע"א א הקדמה יג].
ע"ע פרוש.

מקובלים - הנושאים בידם את חכמת־ישראל° המקורית והאמיתית [א"ב פרק ה 65 (א"ה ב 742, מהדורת תשס"ב, ב 87)].

"מרי דחושבנא"(83) - המטפל בכל עת לזקק את נפשו להפוך את הרע לטוב, "להפכא מרירו למתיקו וחשוכא לנהורא"°, המרגיש וחש את כל מכאוביו הרוחניים [קובץ ו רנד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לבו דואג בקרבו.

"מרי חיטיא"(84) - מעלה מיוחדת בחכמה. בחי' בחכמים שהם עומדים במדרגתם ובמקומם ועוסקים בתורה וחכמה, ואינם נדים והולכים. כעובד האדמה היושב במקומו ועובד ומוציא לחם. <ורב יוסף, "סיני"°, קרי אנפשיה "ורב תבואות° בכח שור". כי דומה ענין פעולת חכם על התורה לפעולת השור העובד ומוציא תבואות מהארץ, להיות לחם להחיות בהם את האדם בלחמה של תורה>. "מחצדי חקלא"° [מ"ר 440].
ע' במדור זה, "טייעא". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תבואה.

"משה" - (בביטוי בגמ'(85) "משה שפיר קא אמרת") - ת"ח° שבכל דור, הבאים מכחו של משרע"ה [עפ"י ה' רא].

משכיל - חושב, מצייר° ומרגיש [עפ"י ע"ה קיז].

"משכילים" - "והמשכילים" - המחכימים את זולתם [מ"ש שנב (עפ"י ה' קעז)].

נבון - המבין דבר מתוך דבר [ע"ר ב רסח].

נביא - אדם אשר דבר ד' בפיו [שי' ד 321].
איש הסגולה־העליונה (הסגולה־הנבואית°), אשר חישוף כבוד־אל° ביצוריו ועל ידו(86) הוא חמדת חייו, מבשר הישועה° ומודיע הדרך איך לבא אליה באחרית הימים. מדריך דרך הגאולה° המשיחית° הנצחית° [עפ"י ע"ר א נג, רה].
ע' במדור זה, "צופים".

נביא עליון - הנביא העליון - ע' במדור, משה, משה.

נָבָל(87) - מי שעושה הנאותיו בכוחות הגופניות בלא גבול [פניני הראיה 387].

נגרא(88) - נגר - העושה מלאכה במים רבים, ומתקן ספינות° וכלים ללכת בהם ולעבור אורחות ימים°, <שהם דרכי המצוות° ודיניהם, שעל ידם עוברים את הים באופן שלא יטבע האדם בשיא גליו> [מ"ר 436].
ע' במדור זה, "נוני ימא". ושם, "כוורא".

נדיבי לב - יקרי רוח החפצים רק בצדק וחכמת־לב° [ע"א ב ט כז].

"נוני ימא"(89) - תנינים הגדולים, דרי הים הקבועים - המתרוממים כל כך ברום העילוי של הרוח העליון, עד כדי הקבעה של טבע עצמי ויסודי של אזרחיות אמיתית בעולם הנאצל <שאז מאור החיים הגדול של הרוחניות האיתנה, מתהפך כל העולם החומרי לאוצר רוח גדול, והכל מתאים יחד בעצת שלום> [עפ"י א"ק ג קד].
הקדושים העליונים הם נמשלים לדגים שבים שאין צריכים כלים לשוט, ע"כ הם משוטטים ע"י חכמתם וקדושתם גם אם ממעטים במעשים ע"י שקידתם בתורה ועיון שכלי, כרשב"י וחבריו [מ"ר 433].
דגים - הנשמות המשוללות כבר מהגוף נמשלים לדגים [מ"ר 431].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, המנונא סבא. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, הולכי הים באניות. ע' במדור זה, "כוורא".

נחותי ימא°(90) - הולכי ים° החכמה האלהית [מ"ר 421].

נחש דקדושה(91) - השקוע בטבע נפשו הטובה בטבע התכונה האלהית של כח הקדושה°, הכח הכללי שהוא שורש הקדושה בנפש האדם, שהוא הקישור הפנימי בדביקות־האלהות° <המושג הכללי שהוא האב לכל החכמות, וכל המעשים הטובים וכל התורה° כולה וכל לימודי השכל° והיושר° כולם> עד שאינו יכול לזוז ממנו כלל להתרומם בפרטים. (אמנם) ע"י דילוג הנחש ותיקון בחי' הרגלין לו - התעוררות קדושה של גודל הערך של הוספת היוקר שבעצם השורש של הקדושה, הבאה ע"י הרחבת הפרטים, יטעם ג"כ טעם מעדנים פרטיים [עפ"י פנ' י].
הנקראים נחש - (אלה) שאינם צריכים שום מגמה חוץ מעצם נטיותיהם, (כשם שהנחש) אינו מכוון כי אם לנטיית הנשיכה לבד [עפ"י ע"ט כא].

נשמות גבוהות של עולם־התוהו°(92) - (נשמות) המתפרצות לקבל אור° מרובה על מדת הכלים° שלהן, והן נופלות לעמקי הרע° והקליפות° [ל"ה 152].
האידיאליסטים הגדולים הרוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר, כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, ועל כן הם מהרסים אתה בנוי לפי מדת העולם. המעולים יודעים לבנות גם כן את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל דהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל [קובץ א רצז].
ע' במדור זה, עזי פנים שבדור. ע' במדור זה, מאבדים את עצמם לדעת במובן הרוחני.

סוחר - הסוחר התמידי - "כנעני"(93), העוסק בתורה ועבודת ד' ודורש אלקים בכל לבבו [פנק' ג כט].
ע' במדור זה "טייעא".

"סיני"(94) - בתארי חכמי התורה (לעומת "עוקר הרים") - המיוחד בבקיאות וריבוי ידיעת גופי עניני התורה ודבריה. שהוא פונה ושייך יותר לעצמיותה, במקוריותה ובכלליותה [עפ"י א"ל לח].
מליצה מכוונת לבקיאות הדומה למקום המחזיק את עצם התורה. המקום הכולל והמחזיק של כל הענפים המתחדשים. ידיעת השרשים המקובלים, שכבר נשנו ונתקבלו. הבקיאות המצטיינת במה שהיא בערך מקום המקבל את כל ההסתעפו(יו)ת הבאות מאבות ההלכות. שמצד הבקיאות לבדה אפשר לדעת באופן חיובי, את כל המעשים שנכללו בהלכות המפורשות, מבלעדי היסוד השלילי (של החריפות). <הנה סיני נבחר למקום שבו נתנה תורה, בסיני (מתבטא) הצד החיובי וביתר ההרים צד השלילי, ובשלילת הדברים המטעים תבורר האמת>. הסברות האמתיות הנמצאות בהלכות, שיש להם יחש לתורת אמת שנתנה בסיני [עפ"י ע"א ב ט שנא].
ר' במדור זה, "עוקר הרים". וע' שם, "מרי חיטיא". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תבואה.

עבד - (אדם ש)גופו קנוי, וחייב לעשות כל מלאכתו ופעולותיו בעד אדוניו ואין לו לעצמו שום פעולה [מ"ש שז].
◊ יאמר על מי שתלוי בזולתו לקבל ממנו, כענין "כעיני עבדים אל יד אדוניהם"(95) [א"ה ד 66].
ע"ע עבדות.

עבד - (בטבעו המוסרי) - כל זמן שהציור° הפנימי° לא יוכל להתרומם, להתרחב ולהתעמק בעומק היותר נעלה עד כדי להרגיש יפה את כל הקוים היותר דקים הנמצאים בענפי החיים וכל הסכסוכים שנמצאים בהם, ולדעת שעכ"ז מטרתו חזקה ובינתו ברורה שיבחור תמיד את הטוב°, כל זמן שלא בא עדיין לעלמא־דחירו° [פנ' קה].
אדם כל זמן שלא העמיד את שכלו במעלה כזאת עד שהוא הולך ועולה מאליו במסילה ישרה העולה למעלה, (ואת) מדותיו (באופן זה ש)הן כל כך מזוקקות עד שכל מה שהן מתגברות הן מוסיפות טוב ויושר, שאז אינו צריך לשום הדרכה מחוץ לעצמותו [עפ"י פנ' קכד].

עבד ד' - היכול לבטל את הרצון העצמי והנטיה העצמית בשביל קבלת־עול־מלכות־שמים° [עפ"י ע"ר ב רסא].
עבד לד' - עובד ד' ע"י כבישת היצר ומכניע רצונו מפניו [עפ"י מא"ה ג קפט].
ע' במדור זה, שר, כשר לפני המלך. ושם, בן, (בעבודת ד' לעומת עבד). ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ארוסין. ע' בנספחות, מדור מחקרים, עבד לפני המלך לעומת שר לפני המלך.

עבד ד' - "כעבד לפני המלך"(96) - (שלמעלה ממדרגת שר°) - אע"פ שזכה להכניע טבעו לגמרי, מ"מ יתעורר להיות עובד כעבד נגד הרצון, ע"י שמעורר עצמו לאיזה קישור בעניני עוה"ז° [מא"ה ג קצח].
עושה אחרי זכייתו למדרגה (ה)רמה (של שר), מ"מ הוא מצייר בדעתו להכניס רצון בנפשו לדברים אסורים כדי שתהיה עבודתו כעבודת עבד נכנע [שם קצ].
ע' במדור זה, שר, כשר לפני המלך. ושם, בן, (בעבודת ד' לעומת עבד). ע' בנספחות, מדור מחקרים, עבד לפני המלך לעומת שר לפני המלך.
עבד ד'(97) - (כאשר) תהיינה כל הפעולות לשם־ד'°, אפילו הדברים הטבעיים [מ"ש שז].
משתוקק אל הטוב° של תכלית ההתעלות, לא כפי אותו הציור° שיוכל להכנס בציורו, אלא נועץ פינת חפצו בתור עבודת עבד, כלומר נעוץ רק בחפץ צור־העולמים° שלפניו צפוי ערך ההתעלות באין תכלית. שאיפה למה שהוא נעלה מציורו, כ"א מפני שצפויה היא לאדון־כל°, מפני שהוא פועל להכין את עצמו ואת חלקו במציאות הכללית לאופן נעלה המתעלה יותר מציוריו היותר הנעלים [עפ"י ע"א ג ב לו].
שאין לו קנין עצמי בנפשו, כ"א מה שהוא אצלו ית'. איש־אלקים° [פנק' ג קעב].
ע"ע עבדות עליונה. ע' במדור האבות, "והאמין בד' ויחשבה לו צדקה".

עבדי ד'(98) - עובדי עבודת־ד'°, וממשיכי מגמת° התכלית של שכלול האנושיות וההויה כולה ע"י המשכת קדושתן° של ישראל° בעולם [ע"ר א פג].
ע' במדור זה, עובד ד'. ע' במדור האבות, "עבדיך".

עבדי־ד'° העומדים בבית־ד'°(99) - העומדים בבית פנימה, רק בשיגוב אור־ד'° בעצמו לבדו [עפ"י ע"ר ב עט].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, עבודה העליונה.

עבדי־ד'° העומדים בחצרות־בית־אלהינו(99)° - שדעתם פונה להמשכת חסד־אל° על כל יצוריו [עפ"י ע"ר ב עט].
ע' במדור זה, עומד בחצרות־ד'. ע' בנספחות, מדור מחקרים, עבודה העליונה.

עובד - ע' במדור זה, צדיק עובד.

"עובד אלהים"(100) - העוסק בתורה (ובמצוות) מתוך עצם תכונת טבעיותו ושאיפת רוחו התמידית להשלמת רצון עליון וצורך גבוה [עפ"י א"ל כד].
שהתורה נעשית חיוניותו ונפשיותו <(שמתוך) דבקות בתורה, אהבת התורה, שייכוּת נפשית נשמתית, נעשית התורה עבודת־ד'°>. "אשר לא עבדו" - הנמצא במצב של (רק) שלמות אינטלקטואלית מדעית לימודית של הבנה וזכירה [עפ"י שי' ד 20-21].

עובד ד' - פועל חלקי, בהתכלית הכללי(ת) שהנו חלק מחלקיה [עפ"י א"ה ב 52].
עובד עבודת ד' - משכלל עולמים°, עושה רצונו של מקום° [קובץ ה יד].
עובד ד' - עובד ד' היותר נשגב - איש אשר כל מעשיו והגיוני לבבו הם ערוכים להאושר הכללי של כל המציאות כולה [ע"א ב ט סז].
ע"ע עבדות, (ביחס לד'). ע"ע עבודה.

עובדי כוכבים - (בעלי) הנפשות רפות הצורה°. אלה שהנפשות שלהם נשתנו לרוע ביסודם על ידי התגברות של הרשעה°, הזוהמא° והחומריות° הגסה°, שנתדבקה בהם בעצם [ע"א ד יב נא].
ע' במדור אליליות ודתות, עבודה זרה.
"עובדי כוכבים אינם קרויין אדם" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אתם קרויים אדם.

עומד בחצרות־ד'°(101) - משוטט ברעיונו במחשבות נעלות, מסתכל במושגים עליונים [עפ"י קבצ' ב קמז].
ע' במדור זה, עבדי־ד' העומדים בחצרות־בית־אלהינו.

"עוקר הרים" - בתארי חכמי התורה (לעומת "סיני")(102) - המיוחד בחריפות חדוד° ופלפול° משאם ומתנם של עניני התורה ודבריה, שהוא שייך ופונה יותר לטיפולה ולבירורה בכל התפרטיותיה, תולדותיה ותוצאותיה, ומוסיף להתברר בפרטי חילוקים וניתוחים ובהקבלות שליליות והגדרות מסוימות [עפ"י א"ל לח].
מליצה מכוונת לחריפות. בינה יתירה להשמר מן הטעות, שלא לדמות למה שאינו דומה וכיו"ב. לשלול את הטעות (העלולה) לבא בבא תור דבר מחודש <שעיקר שימוש החריפות הוא האופן השלילי. שהרי כלולים כל הפרטים המתחדשים בהאבות שכבר באו לידינו, אלא שיש מקום לשכל לטעות במקום מוצא הדבר המחודש בערכו ודמיונו, ע"כ צריך בינה יתירה להציל מהצדדים המוטעים>. כח הבינה לשלול את הצדדים המוטעים הדומה לעקירת הרים, כלומר הראות שאינם בכלל תורת סיני <(כי) שאר ההרים נעקרו מיתרון המקום שבו נתנה תורה, "כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני"(103)> [עפ"י ע"א ב ט שנא].
ר' במדור זה, "סיני". ע' במדור תורה, עסק הידים.

"עושה מלאכה במים רבים"(104) - הנוטל ערכים כלים ומדות מעולם החושים וההגיון, המשוקל בשקל החול והיבשות הרוחנית, ומשער השקפות נאצלות ברום הרוחניות <לא מצד שפען העצמי> [עפ"י ע"א ד ט ד].

עושי רע(105) - העסוקים לחסר את ההויה במעשיהם המקולקלים [עפ"י ע"ר ב סז].

עושי רשעה(106) - המשכיחים שם־ד'°, <אע"פ שבעצמם אינם פועלי רשע° מ"מ> הם הנם יסוד הרשע בעולם [פנ' קלה].
ע' במדור זה, "רשעי ארץ". ושם, רעי האדם.

"עז פנים"(107) - מי שקנה מדת העזות° [פנק' ג רפא].

עזי פנים(108) - הם העומדים בכל דור נגד יסוד התפשטותה של הקדושה־העליונה° ודעת־ד'־בעולם°, הם הם הנפשות הבאות מאותם הדורות, שהיו ראויים להיות לפני מתן־תורה°, אשר קומטו בלא עת, כלומר, אלה שהם בכל מהותם נגד התורה° והשפעת קדושתה בעולם. המשוללים מכל הכרה טהורה° וקדושה°, ומכל עול קדוש וראוי [ע"ר א פ־פא, מ"ר 84].
מנגדי התורה, בכל דור ודור [ה' ריט].
ע' במדור זה, אדם רע. ושם, חבר רע.
עזי פנים שבדור - הרשעים בעלי הפרינציפים, הפושעים° להכעיס ולא לתאבון שנשמתם גבוהה מאד - מאורות דתוהו° [עפ"י א' קכב].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, "ערב רב". ע' במדור זה, נשמות גבוהות של עולם־התוהו.

עם הארץ - מי שלא יאבה לטהר° הנאותיו הבהמיות, וישים אותם עם כל גסותם° תכלית לעצמם [ע"א ב ז יז].
אדם ישר ההולך רק אחרי רגשות לבבו(109) ולא התרומם ללכת כפי התעודה השכלית [ע"א ב ט רה].
אדם שהוא שלם במדותיו הטבעיות ולא בעיוניו(110), העומד באמצע בין מדרגת בור° למדרגת ת"ח° [עפ"י ע"א ב ז לט].
אדם שהכנה למודית כבר ישנה בו, אלא שהיא חסרה פתוח [עפ"י ע"ר א קפז].

עם נבל(111) - אנושיות שקועה בבערות והזיה, שלקחה את האחדות° האלהית° ועבודתו° במובן שטחי מכתבי הקדש, ותעשהו למפלצת של אלילות° [ע"ה קנג].

ערום(112) - חכם לב שנופל עליו שם ערום - חכם לב שחקר לעמקו של השכל וקבלהו בטהרתו° בלא לבושי הדמיון° [עפ"י ע"א א 84].
"ערום ביראה" - בעל יראה־טהורה° [עפ"י שם].
ע' במדור הכרה והשכלה והפכן, ערמה.

ערלים - אומות העולם גם כשהם מולים ערלים הם(113) - הכח הנפשי של אומות העולם בהולדה פחוּת, כי עיקר רצונם בקיומם אינו מעולה [עפ"י פנק' ג קעז].

פושע - חוטא בלא תועלת של הנאה. (הכנוי פושע) מחובר ג"כ אל הוראת פסיעה בסמ"ך, שמורה עושה פסיעה לצאת מהחבורה. ושלמות גדולה היא לאדם שיכיר ערך החבורה והקיבוץ, בין לתועלת עצמו בין לתועלת כלל עם ד'. ומצינו ג"כ הוראת פסיעה בשי"ן "עד המפשעה"; והוראת הדבר היא, שצד הרצון לפעולה בלתי הוגנת, ברוב מונחת בתאוה או בתועלת (ה)באה מצד סכלות או תגבורת היצר, והם מכונים בחטא° ועון°, אמנם יש ג"כ יצר לראות את עצמו יוצא מהסדר המוכרח מצד הצדק והיושר שהוא אמיתת דרכי השם ית' בתורתנו הקדושה, ובעי' למטעם טעמא דאיסורא, ולראות את עצמו יוצא מן השורה המקפת את הכלל וזה נקרא פושע [ע"א ב 194].
ע"ע פשע.

פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין(114) - הנסוגים מדרכי תורת־ד'°, שבעטו בקדושה° החיצונית, בגופה של תורה, ורצו לקנות את הרוח <בתואנה אשר יבקשו, כי הקדושה החיצונה תשקע דעתו של אדם במעשים וישכח את המושג הפנימי העיוני. לא כן הוא, שמתוך שמתעסק במצות° המעשיות הדברים הכמוסים וגנוזים בעומק יסוד המצוה מתחקקים בגופו ונפשו, והזכירה תגדל ביותר למשכהו אל מעלת הקדושה של הדיעות והתכונות הרמות, הלכך מדכר דכיר להו> הם ישכחו גם את הקדושה הפנימית כי לא הוכשרו לקבלה [ע"א ג א מא].
◊ (משום) שהתפילין הם בערך כתנות־עור°, השגה המחוברת ברשומה גופנית, שהיא נחוצה מאד מצד משכא־דחיויא°. והגוף ונטיותיו אינם יכולים להמשך כלל לדרך הישראלי בלא ההדרכה הזו של הרכנת האור־האלהי° בעבי גרמי החומר ונטיותיו [עפ"י קבצ' א נט].

פרושים - הפרושים - שומרי התורה הנצחיים [מ"ר 180].
ע' במדור זה, ביתוסים. ושם, צדוקים.

פתי - הנפתה אחרי תכונות הרעות הגופניות יותר מדאי [ע"א א ג מא].
ע' במדור נפשיות, יצה"ר "פתוי היצה"ר".

צדוקים - (עניינם) - נגד הדרשות, ודברים של שיקול הדעת [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ג 86].
ע' במדור זה, כופר בתורה שבעל פה, כופר בפירושה. ושם, ביתוסים. ושם, פרושים.

צדיק - האדם המוסרי° בתכלית השלימות [ע"א א א סה].
בעל הרצון הקדוש והטוב° של החיים [עפ"י א"ק ג ק].
איש שבכל השטח המסובך אשר להחיים הנפשיים והבשריים שהוא קשור בו יוצא הצדק° ומפעלות צודקות [עפ"י ע"א ד יב מה].
נושא דגל הקדש° ורוממות־ד'° בעולם [עפ"י ע"ר א קפז].
ירא־ד'° ושב° אליו בכל לב° [עפ"י ע"ר א קעא].
(בעל) הערת־השכל°, שמדרגת צדיק כזה היא כלל הכולל כל החיובים, וא"א להיות רשע° אפילו בדבר אחד(115) [פנק' ג רעו].
צדיק וישר - בחיר העולם, ישר לבב [עפ"י קובץ ג לד].
צדיק - ישר לבב, הדורש טוב לעמו ולכל היצור כולו [עפ"י קובץ ג שסז].
האיש שבוחר לו דרך אמת בחיים, והולך בתם° וביושר° ומשתדל בחכמה ובכשרון כפי כחו, וחפץ ללכת באור־ד'° ודרכיו [ע"א ג ב צו].
צדיקים - ישרי לבב נאמני רוח, אמוני עם סגולה° [קובץ ו קכא].
ברי לב [מ"ר 406].
אנשי הטוב והחסד°, אנשי האושר° של החיים [א"ש ח ד].

צדיקים גמורים - בעלי סדר ומשטר בכל הליכות חייהם, מתוקני המדות והמזגים מיסודם [קובץ ה סב].
ע' במדור זה, בינוני.

צדיק בעל המחשבה, החי בעולם האצילות והטוהר - הענין המיחד את אופיו - המשיכה הפנימית אל הטוב־המוחלט° [קובץ א שנד].

"צדיק יסוד עולם"(116) - ישר־לב°, וצדיק עליון, שהוא צינור° שפע° החיים ליקום כולו. <מרגיש הוא את גלי ההשפעה של הטוב שיורד עליו, ועל ידו בעולם, והרגשתו זאת מלבשתו ענוה° ויראה°, ומביאתו להתעלות תמיד בזוהר השכל, וביקר התכונות> [עפ"י א"ק ג קנו].
כביר כח לב, המעדן ומאיר את העולם, באור אלהי עולם, אלהים־חיים°, ההולך ואור עליו תמיד, על פי התפתחות עדינות רצונו, ההולך ועולה, המתיחד ומתאחד ברצון קונו, המתברך בטל־החיים° של חסד־עליון° [עפ"י א"ק ג מא].
יחיד סגולה שנקודת הצדקות, שהיא מכון החיים ויסוד קיום העולמים, השתלמה בלבו, עד שהיא מתרחבת על כל המאוויים, ומתעטרת בכל שטח המדע והדמיון של הנפש. האדם היסודי°, שכל טוב העולם בידו, ואור־ד'° לאמץ כח החיים של כל היקום על ידו מופיע [עפ"י א"ק ג מג].
צדיק חכם יסוד עולם - המושפע תמיד מזיו הנשמה הפוגע בגוף והשפעותיו באמצע השפעתו, לוקח ממנו את הדברים שלא נתעוותו, ומזניח את המעוות, ואת הכל הוא מעדן ומטהר. מכח בעל רצון הזה, שאור־ד'° הוא כל בסיס חייו, העולם כולו וכל הגות קדשו עומד, וכל ההויה עליו תלויה [עפ"י קובץ ב קנג].
(איש) הנושא את קדושת העולם וקדושת החיים תמיד בנשמתו [קובץ ד קלא].
אדם המעלה, שראוי שהעולם יהיה בשבילו עומד [מ"ש קכו].
זכותו° של צדיק אחד, הגבורה° העליונה של הדבקות־האמיתית°, המצררת בצרור־החיים° את כל העולם כולו, היא יסוד הכל [עפ"י קובץ א תשא].
(בעל) הנשמה המלאה שאיפות אלהיות, השוקק לטוב ד', שבהתגברות שאיפתו בהשכלתו הברורה משתכללת כללות הרוחניות העולמית [עפ"י קבצ' א קעח מד (פנק' א שלג־ד מ)].
איש המנשא את נפשו להמתיק את מרירות כל היקום, ומטה את חפצו במדה גדולה אל הטוב ואל החסד העליון, עד שמרוב מדת טובו מוצא השפע האלהי מקום לחול בעולם, והחיים חוזרים לאורם, והמציאות מתבססת על מעמדה [פנק' ג שלב].
איש החי את חייו בצורה בהירה באור° חֵי־העולמים° [ע"ר א עניני תפילה לא].
השלם האמיתי [ע"א ג ב צד].
יסוד החזיון של צדיק יסוד עולם - כשנשמה גדולה הולכת ומתעלה, הרי היא מטבעת חותם של אצילות°, של טוהר°, וגדולה° עליונה על כל ההויה. נקודה פנימית היא הנשמה הצלולה והרוממה, כל הנשמות כולן וכל מעשיהן, כל כחות היש וכל גילויי החיים הולכים הם רק לשכלל את הוייתה(117). העולם מחוסר הוא מגמה°, כל זמן שאין נשמה עליונה זורחת° בו. וכיון שהיא באה ומאירה באור יקרתה, הרי העולם משתכלל, ושמים וארץ שמחים כשמחת יצירתם [עפ"י א"ק ג קנו].
אור היסודי של צדיק יסוד עולם - מלא הצדק האישי, שבמילוי ובהרכבה שבחפץ הפנימי שהצדדים כולם של כל מושג, של כל מצוי והוה, שהם הם הנוגעים בהעולם החיצוני, הם יהיו יחושים מלאים צדק, וצדקת ד' תגלה בכל עולמים ובכל תכונותיהם, תנועותיהם והופעותיהם. שהתהוות רצון מלא יפעה זו היא בנין העולם כולו, שכלולו ותקומתו [עפ"י ר"מ כא].
צדיק עליון של הדורות - (איש) שרצונו הוא יסוד העולם ודבריו דברי אלהים חיים, ודבר אחד מדבריו לא ישוב ריקם, כי דבר־ד'° אלהי עולם בפיו תמיד [עפ"י א' סה].
צדיק עליון - המשכיל בשם־ד'° וקשור במחשבתו הטובה בטוב־המוחלט° [קובץ א תשנט].
מכון אור עולמים [קובץ א תרכא].
צדיק העליון - בעל הנשמה־המרכזית° [א"ק ג קנד].
בעל ההגשה הבהירה [קןבץ א שט].
◊ הצדיק העליון, המלא גילת יה, המרוה עז קודש, שדברו דבר־ד'° הוא, שכל תכונותיו קדש קדשים הנן, כל שיחו ושיגו, אידיאיו ואידיאליו, הם אך חפץ אחד, אדרות אל חי ושבח שירי רנניו, הוא כולו אך התגלות יפעת אור החיים האלהיים שבכל היש. ואליו הכל יכסופו, מברכותיו הכל מתברכים, ובכוחו הנערץ הכל משתגב, דבר פיו הוא מלא בקרבו את יסוד חיי כל, ומתוך חוזק חי האצילות שברוחו הכל מתאמץ ומתחסן, ומתוך כך מבטאו הוא אוצר העז, ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיו יגה אור; אין עושר כעשרו, ואין חוסן כחסנו. אשרי כל הבא בגבולו, ומוצלח הצלחת עולמים כל הבא במגעו, וכל המתחבר לאגודת זיו טהרתו. עבד הוא למלך הכבוד, וכבודו של עולם בקרבו הוא שורה, כל המדעים מתאגדים בתכונת רוחו, וכל המוסרים נובעים חיי נגוהות מתשוקת פליאות אור קדשיו, זהו מופת העולם, חסין האדיריות. רוח הישר אשר לאדם חש הוא בקרבו את רוממות הדרו, ותשוקת קודש ממלאה את כל ישרי לב, לחסות בצלו [א"ק ג קנה (קובץ ח קלט)].
הצדיקים הבהירים - הצדיקים העליונים, בעלי ההשכלה האלהית הבהירה, נושאי טהרת הרצון, שהאור המבהיק העליון שוכן בהם [א"ש טז יב].
ע' במדור תורה, שמוש תלמידי חכמים, התקשרות עם הצדיקים. ע"ע צדקוּת, הצדקות היסודית של צדיק יסוד עולם.

צדיק דנטיר ברית(118) - מי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטיה המינית°, <הכרעה זו באה, לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם ברוממותה אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלהית> [קובץ א שכט].
ע' במדור הנטייה המינית, "מאן דנטיר ברית אתקרי צדיק". ושם, מין, התוכן המיני.

צדיק - (לעומת ישר°)(119) - הכובש° את יצרו. הכובש ומצדיק את מעשיו, אע"פ שאין לבו בעצמו ישר. שהוא צריך לכבוש אפלת יצרו. <שרצונו נפרד הוא מצד עצמו, אלא שהתורה°, שאינה עדיין עצמית בו, מאירה את חשכו ומנחה אותו ללכת באורח ישר, ועי"ז הוא משיג שמחת־עולם° בעת הגמול> [עפ"י ע"ר ב יז].
המצדיק את פעולותיו אע"פ שאין לבבו ישר [פנק' ג קפא].
הצדיק במעשיו אע"פ ששכלו יחפוץ וטבעו יטהו לרע [פנק' ה עב].
ע' במדור זה, צדיק תמים.

צדיק עובד - שיסוד חפצו התדירי הוא התעלות החיים להאורה־האלהית°, להשלמת הכל והשלמת העדן° של מקור הכל, העושה תדיר נחת־רוח־ליוצרו°, בהרגשתו בשכלו בדעתו ובפעולותיו [א"ק ג רצ].

צדיק תמים - (לעומת צדיק) - מי ששנה אפילו טבע גופו לחפץ טוב [פנק' ה עב].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, התהלכות לפני האלהים.
צדיק תמים בדורותיו(120) - עושה הטוב° והישר° לפי חוקי השלמות הראויים לדור ההוא [מ"ש קב].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, התהלכות את האלהים.

"צדיקים" - (שקטנות אמנה בהם לעתיד לבוא)(121) - הצדיקים בדורותינו, כלומר החלק הרחב של כשרי ישראל לכל ערכיהם [עפ"י מ"ר 483].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קטנות (אמנה).

צדיקים גמורים שיצר טוב שופטן(122) - צדיקים שכל מעמקי מהותיותם שקוע הוא בעומק הטוב, והאור האלהי הוא חופף עליהם בכל עת ובכל רגע [עפ"י קובץ ח קסז].

"צולל במים אדירים"(123) - המעמיק בחכמה פנק' ג כה (מא"ה ב רעב)].

"צופים"(124) - נביאי° הקודש°, מדריכי האנושיות. הנועדים לגלות את ענפי החזון העליון בשעה שהם יורדים למדריגת הגילוי° והפתיחה, לבסס על ידם את החיים המעשיים בכלל ההויה ובפרטיה, באדם ובכל נוצר [עפ"י ע"א ד יב ג (מא"ה ב קל)].
הרואים את הנולד, לשמור את המשך שפע העתיד שלא יתמוטט ולחזקו בחזוק בנין תורת משה והחזרת עטרה ליושנה [ה' שי].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מנצפ"ך צופים אמרום וכו'.

קדוש - הקדוש - זך המחשבה והרעיון°, המתאחד בחושו הפנימי° עם הטוב° הרוחני, המלא כל [עפ"י א"ק א פד].
דבק עם האור° הגדול, המרוה והמענג, המקדש והמטהר, שכל העולמים כולם שואבים מזיוו [קובץ ד צו].
מי שהשלים הכונה התכליתית שכיונה החכמה־העליונה° ביצירתו [עפ"י מ"ש שמט (ה' קעה)].
איש טהור°, אידיאלי°, שהיושר° והטוב המעשי והמוסרי° הוא כל משוש חייו [עפ"י א"ק א קכד].
מי שכבר הגיע למעלה רמה, ששכלו שליט עליו תמיד גם בעת התעוררות ההרגשות, וזאת היא הקדושה° במובנה האחד שהיא התעלות טבעית. ויש עוד מעלה: שהאדם כבר הפך טבעו לטוב כולו, ואז אין צריך כ"כ לשמירה שכלית, ועצם חומרו נמשך אל הטוב ולא יגורהו רע [ע"א א א קמח].
ע"ע קדושה (ענינה באדם).

"ראש הגולה"(125) - העומד בראש כל קהל הגולה, עוצר בעם ד' בעניניהם הכוללים, הלאומיים והמוסריים [ע"א ד ה פג].

"רבנן דאגדתא°"(126) - חודרי מסתרים וצפונות אלוהיות° [מ"ר 290].

(רבנן) דגוהרקי דידהו סליק ונחית מדנפשיה(127) - גיבורי כח הגאונים האדירים, אשר זכו להעמיד דבריהם מתוך נהרות חכמת לבבם הקדושה בבחינת "נהרא מכיפיה מיבריך", דגוהרקי דידהו עולה רקיעי החכמה ויורד תהומותיה בחוסן כח נשמתו הקדושה, חלק אלוה ממרומים אשר זכה לו [עפ"י מ"ר 204].

רבנן שמלאכים מעלים את גוהרקי שלהם למתיבתא דרקיע(124) - גדולי התורה המוכרחים להעמיד את דבריהם המחודשים על יסודות של הקודמים להם, להעלות בזה את תורתם [עפ"י מ"ר 203-204].

רַעֵי האדם - (בני אדם) המשימים את התכונה של החיה הרעה שבאנושיות הבוסרית למטרת חייהם הפרטיים והחברתיים [מ"ר 508].
ע' במדור זה, רשעי ארץ. ושם, "עושי רשעה".

רשע - החפץ ברע° והשחתה [ע"א ד ו קג].
מי שאינו נוטה לחסד° ולמשפט° ולצדקה° [פנ' סג].
שאיפת הרשע - הנטיה אל המיתה° והחרבן [עפ"י ר"מ כא].

רשעי ארץ(128) - מבלי עולם, ומשחיתי הישוב המדיני, ומפריעי החיים, החברתיים והפרטיים, בזדון לבם וברשעתם הנוראה [ע"ר א רט].
ע' במדור זה, רעי האדם. ושם, "עושי רשעה".

רשעים מוחלטים(129) - הרשעים המוחלטים - העוקרים בית ישראל ופורקים עולה העליון (של התורה) ביד רמה [א' קסט].

"שאין בו דופי" - אדם שאין בו דופי(130) - (אדם־)גדול° בעל נפש גדולה מאד, המתנשא בפנימיות טובו וזוך נפשו מעל כל אותם הדברים שבחטאות האדם שגרמו כמה דברים של עמל ושל טורח לישרם° ולהעמיד על מכון הראוי את כל מערכת הנהגת התולדה. בתוכיות שלו אינו חש כל עמל ואון, ע"כ אינו מכיר כלל את הערך של הרשע, ואת הצורך הגדול הנמצא בסדרי המוסר הכללי האלהי להכחידו, ולמנוע את הזיקו, ולא עוד אלא להפכו לברכה° ולקדושה° לטובה עדי־עד°. קשור הוא מאד בטוב־המוחלט°, ולא יוכל לזוז ממנו [ע"א ד ה סח].
ע' במדור זה, "בעלי קבין".

"שאינו יודע לשאול" - שאינו מוכשר כלל, אפי' להתעורר ע"י מה שרואה, לתור אחרי האמת [עפ"י ע"ר ב רעד].
ע' במדור זה, תם.

"שבי פשע ביעקב"(131) - הפושעים° והמורדים, שהם אינם אסירי תאוה כי־אם מוטעי דעת, הם ישובו במעלה אדירה מאד, תשובתם° תהיה שכלית, שהיא באמת התשובה־מאהבה° [עפ"י אג' א קעא־ב].
שבי פשע - המורדים השבים, שהם הנפשות שתקיפות הרצון מתגלה בהם <שהם ראויים להיות מנהיגים כשיתוקנו> [קבצ' ב קי].
המורדים בשנאה לכל קודש°, וכל חפצם לבלע את הקודש, יכירו אור האמת [עפ"י פנק' א נט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב.

"שופטיך" "ויועציך"(132) - שופטים אמיתיים בעלי רוח־הקודש°, ויועצים שרי קודש היודעים לכוון יפה להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד [עפ"י פנק' א רטז].

"שפל רוח"(133) - אדם שח ושפל בעומק רוחו, מפני שמכיר הוא את קטנו, את פגמיו ואת שפלות ערכו [עפ"י קובץ ו קעח].
ע' במדור נפשיות, ענוה.

שַׂר - "כְּשַׂר לפני המלך"(134) - שזכה שאין חפצו כי אם לדברים עליונים, א"כ מתענג בעבודתו° [מא"ה ג קצ].
(ש)עבודתו שכלית בלבד [שם קצח].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, עבד לפני המלך לעומת שר לפני המלך. ע' במדור זה, בן, (בעבודת ד' לעומת עבד).

"שרידים" - "השרידים אשר ד' קורא"(135) - חסידי° הדור, קדושי° עליון° [א' עו].
חסידי־קודש ישרי־לבב° [מ"ה אהבה יב (קובץ ג רסז)].
חכמי קודש [ע"א ד ח לה].
חכמי־לב°, קדושי עליון, החודרים בכח מחשבתם אל ההויה הפנימית [קובץ א תקא].
היחידים שבחכמי לב, שאין בהשכלתם עירוב דמיון כל שהוא [ע"א ב ט רג].
יחידים דורשי־אלהים°, מהירי אמת וצדק [א' קט].
היחידים, נושאי האיכות המציאותית. <"ראיתי בני־עליה° והם מועטים"> [קובץ ז קלח].
נושאי המחשבה־הכללית° של נשמת־ישראל° [אג' ג יט].
אוהבי־ד'° באמת, הרוצים בכבוד רוממותו [מא"ה א פט].
"שרידים" - גבורי־אל°, עם יודעי־ד'° ודורשיו°, המשתעשעים בזיו° אור אלהי עולם וחמודות תשוקת קודש° [קובץ א תשפא].

"תופשי התורה"(136) - עוסקיה ונושאי דגלה [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רכז].
העומדים על יסוד נצחיותה האלהית (של התורה°) ונמשכים ממנה [הערת הרצי"ה לס' משפט המלוכה בישראל 235, (פנק' א סח)].

"תופשי משוט"(137) - העוסקים בחכמות המעשיות שאין להם תכלית נצחי [פנק' ג כה].

"תורתו אוּמנותו"(138) - עיקר עסק שלו הוא בדברי־תורה° [אג' ג צ].
תלמיד־חכם° שתורתו היא מקצועו בחיים, באופן קבוע, ברור וחזק [עפ"י ת"ת 240].

"תורתם אוֹמנותם"(139) - לא רק בלמוד חכמה הנמסרת מפה לאזן אלא בציור° עומק ההרגש של אופן האומנות, להם (לרשב"י וחבריו שפטורים מתפלה°) תורתם עצמה היא אוֹמנותם <ולנו היא דוקא ע"י תפלה> [ע"ר א רנו].
(בני) אדם שלמים כל כך בשלימות ציורם, שכל המושגים כל כך מוכשרים להיות מושפעים מציורי שכלם עד שיהיו במדרגת "חזא אומנותא וגמיר"°, שבציורם השכלי מיד יושלמו גם כן בכל הענינים המעשיים המתילדים מהם. (אלה ש)גדולה עליהם ההשפעה השכלית של התורה°, וכל כך מוכשרים להיות נפעלים מתלמודם לכל טוב ונעלה, עד שלא (נצרכים) לאמצעי של עילוי רגשותיהם על ידי התפילה°, כי תורתם בעצמה (מ)ספיקה להרשים את ציוריהם השכליים עמוק על כליהם המעשיים, כענין חזא אומנותא וגמיר, על ידי הראיה לבדה [עפ"י קבצ' א נא, נב].
מדה עליונה של קדושה°, רוחב דעה מפלשׂת את כל העבים, (בה) יש קישור אמיץ בכל הכחות כולם עם התיאור המחשבתי היותר עליון [עפ"י קובץ ה יא].
ע' במדור זה, בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.

תייר רוחני - המשתוקק למצא רשמים חדשים בעולם המושכל ולמוסרם לפני בני אדם ליהנות מהם בלא עמל ולקבל תועלתם הרוחנית מהם [פנ' נב].
ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "טיול" לעומת "הליכות עולם".

תלמיד חכם - כל שתורתו־אוּמנותו° ועיקר עסק שלו הוא בדברי־תורה° [אג' ג צ].
איש שכלי, השואף לדרכה של תורה,(140) המתרומם על ההרגשות הטבעיות ופועל טוב למעלה מהרגש הטבעי ע"י אורה־של־תורה° [ע"א א א קסח].
איש חכם־לב°, שכל ישעו וחפצו ומעיניו הוא רק בתורה° וחכמה° [ע"א ג בא כט].
אותו שקרא ושנה ושמש־ת"ח°, שירד לעומקה של הלכה°, דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, בהלכה ובאגדה° [עפ"י ע"א א, הקדמה, כד].
המסתכל הסתכלות כללית, שמכיר כבוד־ד'° מצד החכמה, בעל ההשכלה האמתית בהוד° משך החיים המחובר עם הטוב־הכללי° של כל המציאות כולה, שהיא טובו של מקום° ברוך הוא [ע"א ב ז לט].
תלמידי חכמים - שלמי בני אדם, היודעים לקשר הדברים הרחוקים של הפרטים אל הכללים° העליונים° [שם ב ז כ].
תלמידי חכמים האמיתיים - אוהבי־ד'° ויראיו באמת וחושבי שמו°, בנים דכנסת־ישראל° שהאם רובצת עליהם, "מחצדי חקלא"° הבאים בסוד־ד'°, המשימים ומטילין שלום° בין ישראל° לאביהם־שבשמים° [עפ"י א' עד].
תלמידי חכמים - גדולי וגאוני תורה ויראה, אדירי אמונה וקדושי חיים - אישי השורה הפנימית העליונה לאומה הישראלית, הממלאים תוכן אוירתה כלה ומישרים את הליכות עולמה [ל"י א ריח].
חכמי תורה בישראל [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עא].
גדולי רוח, גדולי אמונה, גדולי קדושה [שי' ת"ת 170].
ר' בהגדרות מבוא למדור זה, חכם. ור' שם, שלמותם של תלמידי חכמים בישראל. ע' במדור תורה, שמוש תלמידי חכמים. ובמדור פסוקים ובטויי חז"ל, קטגוריא בין תלמידי חכמים. ושם תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ושם, שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ענינה.

תלמידי הישיבות - צבא־הקדש של השתולים בבית ד' הגדול, שמגדלים תורה° ותפילה° וכל מלא דבקותנו בדברי אלהים־חיים° ומלך עולם, מגדילים ומאדירים למודה וקיומה וכל סגולות נצחה, הנושאים את דגלה, אחריותה ומעמסתה, וממשיכים מתוך כך את כל הצלחת בטחוננו הרוחני והחמרי, ההלכתי והמצותי, החברתי והמדיני [ל"י ב קסה (מהדורת בית אל שעז)].

תם - איש אשר אינו חכם כ"כ עד שיבין מעצמו אורח האמת, אבל לבבו ישר° ומתעורר ע"י מה שרואה לתור אחרי האמת, וידו קצרה מהגיע אליו <שרב טוב יקבל מהתורה, שעל ידה יגיע אל סוף תכליתו> [ע"ר ב רעד].
המוכן לקבל השכלה, ולא לרדת בעצמו עד סוף האמת [עפ"י שם רעה].
ע' במדור זה, שאינו יודע לשאול.

"תם" - "איש תם" - בלא חסרון ודופי בקדושת נפשו הטבעיית והקנויה [מ"ש ריג].
בלא שום צד מדה רעה בעולם [שם רסט].
כשמשלים גם הנהגת גופו בעבודת־ה'° למעלה מהטבע°. כי עיקר הטבע פועל בגוף האדם, אבל הנשמה° והשכל° אינן נגדרים תחת חוקי הטבע, ועל ידי כן מגיע השכל לנבואה° ברצון ה' ית' יותר, ומי שמנהיג הנהגת גופו ע"פ הטבע לבדו, לא ע"פ השכל שהוא למעלה מהטבע, אינו נקרא תם, שהרי הוא מחולק לחצאין, הלך נפשו ונשמתו בהכרח הוא למעלה מהטבע, וגופו מתנהל ע"פ טבע [עפ"י מא"ה ג קפז־ח].
ע' במדור האבות, יעקב איש תם יושב אהלים.

תמים - שקדש° חיי הגוף שלו [עפ"י מ"ש רסג].
תמימות - השלמת טבעו של האדם שלא יהיה בטבעו שום דבר של התנגדות לקדושה־העליונה°. כשהאדם ממליך° את השי"ת° על אבריו ומקדש° את עצמו [שם רסב].

  1. ישעיה מו יב.
  2. ברכות יז:
  3. ברכות ט: לח., ע"ע אגרות הרמב"ם, מהד' שילת עמ' רנט, שד-ה, שמא.
  4. אדם טוב חפץ השלמה ותיקון וכו'. אדם רע החפץ בהשחתה וכו' את הכל - ע' קבצ' ב עט סי' 45.
  5. שבת קה:.
  6. ברכות טז:.
  7. תהילים צז י.
  8. תהילים לז כ.
  9. דברים לג א.
  10. ברכות יח:
  11. שמואל ב כג כ. דה"י א יא כב. ע"ע ברכות יח:, ס' שער היחודים פ"ג "ז"ס בניהו בן יהוידע בן איש חי(ל) מקבצאל, כי היה מייחד ומקבץ כל העולמות".
  12. ע' מועד קטן יח. וברש"י ד"ה אמגושי.
    חרשי, גדופי - שבת עה.
    השלום המבוקש בתכונת האדם - ע' א', אורות ישראל א ו. (הערת עמית זולדן).
  13. סוטה פרק ט משנה טו. תפארת ישראל שם: "והגבלן – [...] הם הת"ח מנהיגי הדור, השומרים גבול פעולות בני דורם לבלי יעברום. ואנשי הגבול – [...] הם הישרים המתנהגים כפי צוויי הגבלן הנזכר.
  14. שמואל א יז יב. ברכות נח.
  15. זוהר ח"ב קמח:, ע' י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"א יב וביד יהודה שם, ס"ק מב.
  16. אבות ה משנה כ.
  17. תערובות רע אפשרית כ"א במעוף רעיונו לבדו - ע' ע"א ד ה נה. פנק' ג שנז סי' סב. (ושם צח סי' מט). ב"ב קסד: "אין אדם ניצול מהרהור עבירה בכל יום". וע' תוספות חולין לז: ד"ה שלא הרהרתי. ובעץ החיים (נדפס בסוף ס' נפה"ח ע"י הרב יששכר דוב רובין) "הרהורי עבירה גם התנאים לא נצולו מזה כדארז"ל ג' דברים אין אדם ניצל וכו'". (אמנם במהרש"א ב"ב קסד: "אבל האיש הזוכה ומדמה עצמו במעשיו למלאך ה' יוכל שפיר להנצל מג' עבירות אלו").
  18. אבות ו משנה ב.
  19. חולין ה:.
  20. שבת נה.
  21. תפילת "עלינו לשבח", ובזוהר ח"א מא.: "היכלא תליתאה, בהאי אית רוחא חדא אדרהינאל שמיה, ואיהו קיימא על נשמתהון דאינון דאהדרו בתיובתא, ולא אהדרו, כגון דחשיבו, ועד לא אהדרו בהו מיתו, אלין טרדין לון בגיהנם, ולבתר עאלין לון להאי רוחא ממנא, ונטיל לון, וחמדן לאתהנאה מזיו יקרא דמאריהון, ולא אתהנון, ואלין אקרון בני בשר, ועלייהו כתיב (ישעיה סו כג) "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ד'".
  22. סוכה מה:
  23. שבת מט.
  24. תענית כט. (ובבית המדרש לילינק מעשה די' הרוגי מלכות נוסחא ג עמ' 33). ע"ע זוהר ח"ג קל:, שערי אורה, לר"י ג'יקטיליה, השער השביעי, הספירה הרביעית. י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"ב יג וביד יהודה שם ס"ק לח, מז, נ. ע"ע פתחי שערים, נתיב אח"פ, ז.
  25. שבת מט.
  26. איוב לז כד.
  27. בפנק' א שעג צוין לאמרי פנחס עמ' רכד: "בעל פניה שהוא חפץ בכל לב את הפניות ועושה לכתחילה דבר משום הפניה, משא"כ מי שהפניה נכנס ממילא בלבו וכו'".
  28. ב"מ ד משנה י. ברכות לד:.
  29. זוהר ח"ב רס:
  30. שבת נו:.
  31. יבמות סג.
  32. בא' צז קיים הרצי"ה את הנוסח בעלי היסוד וציין לגר"א בתיקוני זוהר תיקון כא ד"ה דנונא. אמנם בש"ק, קובץ ב כט, הנוסח הוא בעלי הסוד.
  33. ע"ע יראה תתאה הנתוקה ממקורה שהיא היראה־העילאה, ובהערה שם.
  34. ת"ז קג. קג:, ע"ע ישראל קדושים לר"צ, אות [ה] ד"ה וגם.
  35. ברכות כז:
  36. ברכות לח.
  37. מנחות נג.
  38. מנחות נג.
  39. רמב"ם הקדמת היד החזקה: "כל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא, ובנו בו, ויצא להם שם בחכמתם, הם הנקראים גאונים".
  40. תהילים צד ב, קמ ו. משלי טו כה, טז יט.
  41. התפקיד העליון של הצדקה - ע"ע ע"א ד יב יג. ושם ג ב כז. ובאור החיים עה"ת, שמות כב כד.
  42. גלילאי לא דייקי לישנא ותלמודם לא נתקיים בידם - ערובין נג.:.
  43. גר אמת, מי שאין לו יד ושם באלהי ישראל - ע"ע ע"א ב ט שכו, שכט.
  44. ע"ז ג:, כד., יבמות עט. רש"י מלכים א פרק ה כט: "גרים גרורים היו, שנתגיירו מחמת גדולת שלמה ושלחנו". רש"י ע"ז ג: "מאיליהן מתגיירין ואנן לא מקבלינן דמשום גדולתן דישראל קא עבדי". ש"ק, קובץ ו, רפג: "אפשר לפעמים לחקות את התוכן הישראלי, אף על פי שיהיה כקוף בפני אדם, ולא תבוא ממקור עצמי כלל, והם הם הגרים הגרורים שלעתיד, שבסוף ינתקו את מוסרותימו". וע' א"א 116-118.
  45. במצותיו חפצים מאד - עפ"י תהילים קיב א.
  46. סנהדרין קד: ובליקוטי אמרים לר' צדוק אות טז: "דורשי רשומות, היינו שיוכלו להשיג מה שאין בו התגלות גמור רק רשימה מה".
  47. תהילים קא ו.
  48. משלי ב ז.
  49. המזכירים את ד', העומדים לבקש ולצפות־לישועה - ישעיה סב ו. ע"ע סמ"ק, מצות התלויות בלב, א. "ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' ועל כרחין מאחר שהוא דיבור הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ד' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית כדכתיב ושב וקבצך מכל העמים וגו'".
  50. זרע אדם, זרע בהמה - ירמיה לא כו. ע"ע מ"ר 3־402. א"ק ג שסו. מלבי"ם, תהילים לו ז ד"ה אדם ובהמה תושיע ד'. א"ש יב יב.
  51. ישעיה סא ט.
  52. אבות ב משנה ט.
  53. חכם - אותו שתקן מדותיו הטבעיות - רמב"ם, דעות פ"א ה"ד: "כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם".
  54. שמות לא ו.
  55. סוטה ג משנה ד. ירושלמי סוטה טז.
  56. רש"י ברכות ו: טייעא - סוחר ערבי.
  57. סוחר. מחצדי חקלא - ביחס לשתי בחינות אלו שבמעלות התורה, החכמה ולומדיה, ע' ע"א ד ז טו, ובאג' ג אגרת תשצה. ש"ק, קובץ ג קיב. א"ק א מו.
  58. מטבע לשונית רגילה בין ראשוני המקובלים (לדוגמה: ז"ח עה., והקדמת הרמב"ן לתורה) פרפרזה על קהלת ט יא. "ולא ליֹדעים חן".
  59. תהילים ט יא.
  60. ישעיה א כו.
  61. ישעיה כג יח.
  62. שבת פח:
  63. תהילים כה יד.
  64. קהלת ז כט.
    מכוון לרצונו (של האלהים) - ע"ע יושר.
  65. ועשה רצונו כרצונו של הקב"ה - ע' אבות ב משנה ד.
    הרי הוא דבק ממש בהשי"ת, בחיים האמתיים, בלא שום אמצעי כלל - ע' פנ' סי' מז.
  66. כובש לעומת ישר - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל פתקא (מן שמיא) [מרקיע] דהוה כתיב בה אמת. ושם ארון הברית אדון כל הארץ. ושם, ארוסין. ובי' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"ד א, יד יהודה ס"ק ב, המביא זוהר ח"ג קיא:. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, ודאות באמיתותה של התורה, סעיף א. ע"ע ע"ט סט ד"ה כשמרגישים, ע"א א 65 סי' קסה, ושם, 105 סי' מה, (ע' במדור זה, כסיל). ושם 138 סי' לח, ושם 154 סי' פו, ושם ב 179 סי' כד, ושם ג ב סי' צב. ח"פ כב., ע"ר ב יז, א"ק ב תקמד־ה ושם ג, ראש דבר, סי' יד. ושם עמ' לא, עו. מא"ה ג קפט, פנק' ה סא-עט. א' כט, אג' ג נ־נב. א"ל קו. וע' שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו. ובבאור הגר"א על משלי, ב כא. ס' הברית, ח"ב מאמר ה. מלבי"ם, תהילים לב יא, באור המלות, לג א, משלי ג יח. טובים מאורות, בראש מעיני הישועה לרי"ם חרל"פ עמ' 6. מי מרום, ח"א עמ' קכא־ב.
  67. ב"ב עג: וברשב"ם: כוורא - דג.
  68. כופר בתורה שבעל פה, כופר בפירושה - ע' רמב"ם, תשובה פ"ג ח.
  69. אבות ב ח, ו א.
  70. תהילים לד יא. ע"ע ש"ק א תז, תיג.
  71. ישעיה נד יג.
  72. זוהר ח"ג כט. קכד:.
  73. ע' הערת הרצי"ה ע"ר ב תסח־ט ד"ה מחצדי חקלא. ובליקוט מהגר"א על ריש א"ר נשא קכז: מובא בתחילת ת"ז (מהד' וילנא) ד"ה ומחצדי חקלא, ואינהו בשולי כרמא.
    חכם התורה כעובד האדמה היושב במקומו ועובד ומוציא לחם - השוה במדור זה, "טייעא", וע' בהערה שם.
  74. ע' ש"ך יו"ד סי' רמו סק"ו. ר' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "טיול" לעומת "הליכות עולם". ע' בנספחות, מדור מחקרים, "טיול" לעומת "הליכה בדרך".
  75. שבת פח:.
    עוסק בתורה לשמה, שעיקר מגמתו שתהיה מטבע שלו מספקת להיות נקבעת יפה בחותם החיים - ע' במדור זה, נביא "איש הסגולה־העליונה, אשר חישוף כבוד־אל ביצוריו ועל ידו הוא חמדת חייו, וכו'". ובמדור משה, בהגדרה מע"ר א נד "הנביא העליון וכו' ואשר עז האמונה בקרבו וכו', להשלים את חפץ בורא כל וכו', ע"י התורה אשר תנתן על ידו". ע"ע ע"א ד ה לד. ע"ע חדוש. אך ע' א"ל עמ' רלה־ז.
  76. שבת עה. רש"י ד"ה וחד אמר גדופי. "מין - האדוק בעבודה זרה, ומגדף תמיד את השם, ומסית אנשים לעבודה זרה".
  77. רמב"ם ה' תשובה פרק ג ז.
  78. רמב"ם ה' תשובה פרק ג ח.
  79. ב"ב עה: 'תרי מלאכי ברקיע, דוגמת תרי אמוראי בארעא'. נדרים כ: "מאן מלאכי השרת - רבנן", ובקדושין עב.: "תלמידי חכמים שבבבל דומים למלאכי השרת".
  80. קהלת י יז.
  81. שמואל א כד ו, י. כו טז. שמואל ב א יד, טז. יט כב. איכה ד כ.
  82. קהלת י טז.
  83. זוהר ח"ג קעח.
  84. הוריות יד:, ב"ב קמה.
    ורב יוסף, "סיני", קרי אנפשיה "ורב תבואות בכח שור" - ע' סנהדרין מב. ותוספות שם ד"ה ורב תבואות.
  85. שבת קא:, סוכה לח: לט., ביצה לח:
  86. ע' במדור זה, "מיימין בתורה" ובהערה שם.
  87. ע' רמב"ן ויקרא יט ב.
  88. ב"ב עג:.
  89. זוהר ח"ג מב.
  90. שבת כ:, ב"ב עג.
  91. ע' זוהר ח"ג רעט. ובע"ט עמ' קמז בהערה לעמ' כב ד"ה משיח נחש דקדושה. ע"ע לשב"ו הדע"ה ח"ב, דרוש ה, ענף ב סימן ח.
    הנקראים נחש - שבת נה:.
  92. ע"ע א' זרעונים, הנשמות של עולם התוהו.
    המתפרצות - עפ"י דניאל יא יד. בל"ה שם כותב הרב שזו התכונה הפסיחית של "בני פריצי עמנו". וע' ביאורי הגר"א לתיקונים מז"ח כז. ד"ה ודא ממלל "שרוב מאותן תתקע"ד דורות הוא עכשיו בסוף הימים בעקבות משיחא חוצפא יסגא ואמרו שהן הן עזי פנים שבדור והן הע"ר שאמר בר"מ, ועכשיו הוא התהו וכו'". וע' א', אורות התחיה, מא.
  93. משלי לא כה.
  94. הוריות יד.
  95. תהילים קכג ב.
  96. ברכות לד:
  97. דברים לד ה, יהושע א א. שופטים ב ח.
  98. תהילים קלד א, ושם קלה א.
  99. תהילים קלה א ב.
  100. מלאכי ג יח. חגיגה ט:.
  101. תהילים פד ג.
  102. ברכות סד.
  103. מגילה כט.
  104. עפ"י תהילים קז כג.
  105. תהילים לד יז.
  106. מלאכי ג יט: "עֹשֵׂה רשעה".
  107. אבות ה משנה כ.
  108. אשר קומטו בלא עת - חגיגה יג:־יד., ע"ע ר"מ עג, עה. ה' ריט. וע' חסד לאברהם, מעין רביעי, עין יעקב, נהר לב "עמי הארץ הקשים והעזים הם ניצוצות חצונים שפזרה לילית הרשעה בישראל וגם הם עזי פנים בעלי זרוע המצערים ת"ח ועמדו כזרים כנגדם", ושם מעין ששי עין גנים נהר ה, ו, ז. היכל הברכה, דברים דף קעד. אבן שלמה פי"א. לשב"ו, הקדו"ש, שער ו פרק ה, ד"ה אמנם דע.
    (ע"ע של"ה, תורה שבכתב, פרשת ואתחנן, ד"ה גם סוד גדול. ובליקוטי תורה לאריז"ל, פר' דברים "והזמזומים הן מבירור חכמה אל מחשב' כד"א אשר זמם ומהם הע"ר וכל מי שיש לו הרהור ומחשבות רעות הוא מהם". אם הבנים שמחה, הקדמה שניה "עיין עוד בדברי חיים בהשמטות לפ׳ ויקהל שכתב בזה״ל: אך הע״ר, כל חסדים דעבדי לגרמייהו עבדי. כנראה בעליל שהרבנים וחסידים והבע״ב שבדור המה בעוה״ר רובן מע״ר ורוצים לשרור על הצבור וכל מעשיהם רק לגרמי׳ לקבל כבוד וממון ולכן אין להתחבר עמהם, רק אם עובדים באמת שמוסרים נפשם לד׳ לא לקבל שום תועלת לעצמם, עכ״ד. והוא מבהיל כל רעיון. וגם רבינו איש אלקים החת״ס בחלק ו בשו״ת סי׳ נט כתב כיוצא בזה" וכו' ע"ש שסיים: "הם כתבו כך בדורם שהי׳ באמת עוד דור דעה, מה נאמר בדורנו, ואנן מה נענין בתרייהו". ע"ע שיחות הרצי"ה מועדים ב, שיחה לתשעה באב תשל"ג. מה"ה ח"א פרק ח, המדות - הכנה לקבלת תורה. ושם: "שנאה היא ריקבון נפשי, מחלה". וכן בי' מאמרות לרמ"ע, אכ"ח, חלק א סי' כב: "שדמו בעצמם, אחי יוסף, היותם מספיקים להשלים האות שלו בדגלים ובצבאות ה', ואחר כך יכלו להמיתו ולא ימשך מזה גרעון במחנה שכינה לפי דעתם, והיה זה במדת השלום שהחזיקו בו בינותם בלב שלם ובכחו זה שתפו שכינה עמהם וכו'. אבל כתיב: 'אין שלום לרשעים', שאין שנאת חנם ושלילת השלום מצויה אלא בנשמות פגומות, וכל שכן אם בשכבר כשלו איש באחיו וכו' ותני לא מתו וכו' אלא מזרעו של ערב רב וכו'". ע"ע בפרי הארץ לרמ"מ וויטבסק, מכתבים מהמחבר הק' מאה"ק למדינת רוסיא, סוף המכתב הראשון. ובהיכל הברכה, שמות דף רעו.: ושם, דברים דף כט.).
    מאורות דתוהו - ע' גר"א על תיקונים מז"ח, כז. ד"ה דקב"ה וד"ה ודא, ושם כז: ד"ה השפחות וילדיהן. שער התשובה לרד"ב, מהד' מקור תשל"ב, עמ' 20. ע"ע ש"ק, קובץ ג רפג, רצח־ט.
  109. עם הארץ - ההולך רק אחרי רגשות לבבו - בליקוטי תורה לאריז"ל פרשת האזינו, ד"ה אלא להיות, "אנשים הדומים לנשים, שהוא המון עם [...] בית יעקב שהם המון העם. [...] העם שהוא עם הארץ". על דברי הגמ' קדושין פב: "ואוי לו למי שבניו נקבות" אומר המאירי "ואף על פי שפשוטו של דבר כך הוא, יש להוסיף בפירושו שבניו נקבות שהזכרים פחותים וחסרים, ואשרי מי שבניו זכרים שנמצא בהם השלמות המכוון בהם על זה נאמר גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו".
  110. עם הארץ, אדם שהוא שלם במדותיו הטבעיות ולא בעיוניו - רמב"ם, פיה"מ, אבות ה משנה ז "ועם הארץ הוא איש שיש לו מעלות המדות אבל אין לו מעלות שכליות רצוני לומר, שיש לו דרך ארץ ואין בידו תורה". ובהקדמת הרמב"ם למשנה "ומה טוב אמר האומר, לולי המשתגעים נשאר העולם חרב. וכו'. וכן כל תענוגי העולם הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סבה לישוב העולם. ועל כן קראו חכמים ע"ה, מי שאין לו חכמה, עם הארץ. כלומר, לא נמצאו כי אם לישוב הארץ. לפיכך הם מיחסים שמם לארץ".
  111. דברים לב ו.
  112. ערום ביראה - ברכות יז.
  113. נדרים ג משנה יא "קונם שאיני נהנה למולים, אסור בערלי ישראל ומותר במולי האמות, שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים".
  114. ר"ה יז.
  115. מצד הערת־השכל, שמדרגת צדיק כזה היא כלל הכולל כל החיובים, וא"א להיות רשע אפילו בדבר אחד - ע"ע א' כח־כט: "העליה המעולה בחיי המוסר היא ההתיצבות הישרה בכל הכחות, וכו', עד שהשכל העליון נמצא בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו, שבים אליו ומתרפקים עליו, מוכנים לרצונו, ולעבודתו כסופה ירדופו, וכו'. התוכן הזה עומד למעלה למעלה מהאופי המוסרי המוכרח לאסור מלחמות פנימיות, או להסיח דעה ורעיון ממהותו הטבעית ומכל תפקידיו, אשר אז המוסר מוסר צולע הוא, מוסר מסוכן לנפילה למהמורות". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע.
  116. משלי י כה. בפרדס לרמ"ק, שער לב פרק א: "האיש החסיד בתפילתו וכו' יכוון להשפיע ממדרגה למדרגה וכו' וידבק בקונו בידיעותיו בעשיית מצוותיו תעלה ותתעלה נשמתו ממדרגה למדרגה ומסיבה לסיבה ומעלה לעלה עד ישפיע עליו שפע רב ויהיה הוא מקום מושב ומכון להשפעה וממנו יתחלק לכל העולם וכו' יהיה מכון לשכינה מאחר שהשפע בא על ידו נמצא שהצדיק הוא במקום הצנור הגדול יסוד עולם. וכו'. נמצא כי בשעה שיש צדיק וחסיד בעולם כל העולם נזון על ידו". ע"ע ש"ק קובץ א תרעו.
  117. צדיק יסוד עולם, הנשמה הצלולה והרוממה, שכל הנשמות כולן וכל מעשיהן, כל כחות היש וכל גילויי החיים הולכים הם רק לשכלל את הוייתה - ע' ברכות ו: שבת ל: "לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה", ובהקדמת הרמב"ם למשנה פרק ו, מהדורת שילת עמ' נז "כי תכלית עולמנו ומה שבו אמנם היא: איש חכם וטוב". ע"ע ע"א א א סה. ושם ג ב צג־ד. ובע"ר א קצג ד"ה להודות ולהלל.
  118. זוהר ח"א נט., צד., קסב., קצד:, רכז:, רמז:. ח"ב כג.
  119. תהילים צז יא. בפרי צדיק, לר"צ, פר' תולדות אות ח: "הצדיק, היינו שעדיין לא נתיישר לבו לגמרי ועדיין ה"לב כסיל" לא מטוהר, ומתאבק עמו. זה "צריך לאורה", שיאיר לו השם יתברך בחכמה ובשכל לכבוש את יצרו. ואחר כך כשנתיישר לבו, שגם ה"לב כסיל" מנוקה ומטוהר מהרהורי שטות, אז "אור צדיקים ישמח" וזה "לישרי לב שמחה", כי נעשה שלם לגמרי ומתדבק בהקב"ה, ומזה בא השמחה בלבבות בני ישראל".
  120. בראשית ו ט.
  121. סוטה מח:.
  122. ברכות סא: "צדיקים יצר טוב שופטן".
  123. עפ"י ב"ק צא.
  124. מגילה ב:
  125. ברכות מ.
  126. ירושלמי, יבמות כד:.
  127. ב"מ פה:
  128. תהילים עה ט, קא ח, קיט קיט.
  129. הרשעים המוחלטים - העוקרים בית ישראל - תיקוני זוהר מב: "אלא עקרב עקר ב', דעקר ביתא דשכינתא, כד בעיא לאתחברא עם צדיקיא צריך לאפסקא מניה".
  130. יומא כב:
  131. ישעיה נט כ.
  132. ישעיה א כו.
  133. אבות ד ד.
  134. ברכות לד:
  135. יואל ג ה. וע' סנהדרין צב. "אין שריד אלא תלמיד חכם". וע' רש"י איוב כ כא.
  136. ירמיה ב ח.
  137. יחזקאל כז כט. יבמות סג.
  138. רא"ש ב"ב פרק א סי' כו: "ת"ח שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה הוא הנקרא תורתו אומנותו". תוספות סוטה כא. ד"ה זה תלמיד: "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו" וכו'. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קבע ועראי.
  139. שבת יא.
  140. תלמיד חכם, איש השואף לדרכה של תורה - ע' דרך החיים למהר"ל פרק ד משנה א עמ' קסא: "חכם שראוי שיקרא חכם זהו אשר הוא לומד מכל אדם, כלומר שמשתוקק אחר החכמה מצד עצמו עד שהוא לומד מכל אדם, הנה ראוי אדם כזה שיקרא בשם חכם בודאי שלא באה לו החכמה במקרה, רק כאשר הוא היה משתוקק אל החכמה עד שלמד מכל אדם ונחשב החכמה מצד עצמו שהיה משתוקק לחכמה".