יום העצמאות - ענינו של היום - הכרזת ההחלטה כי קמה ותהי מדינת־ישראל°, כי התחילה קמה וגם נצבה עצמאות שליטתנו על ארץ־אבותינו מורשת נחלתנו [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רמח]. "יום שכולו ארוך"(1) - ימות־המשיח°, השבת הגדול, התיקון° העולמי בפרטיו וענפיו [א"א 157]. "יום שכולו טוב"(19) - הימים הטובים העתידים לבא. יום אשר ישובו ויאירו כל האורות אשר נחשכו, אשר ישובו כל העטרות האבודות והנפרקות, מפני כל חטא ועון, של יחיד ושל ציבור, של שעות ושל דורות, של תקופות תולדתיות, ושל מהדורות עולמיות, מפני כל מחשך ומאפליה [עפ"י ר"מ מ]. "ימות המשיח"(2)- מדרגות שונות אפשריות הן להגלות בעולם ובכל אחת מהנה אפשר שתבא גאולת ישראל וימות המשיח יחלו. (שתים מהן מקבילות ל)אפשרות עלייתם של ישראל מידי עומק השפלות של הגלות עד מרום המעלה הראויה להם המצוירת בשני אופנים(3): האופן האחד הוא ע"י עלייתם העצמית, מבלעדי הקשר שיש להם עם כל העולם כולו, עם כל האנושיות כולה. כשתהיה העליה על זאת הדרך, אז העולם יהיה כמנהגו, העמים יחיו את חייהם הם, וישראל ישב על אדמתו ויחיה את חייו בכבודו הראוי לו. היתרון שבו ודאי יתגלה באופן בהיר ובולט, והשפעה גדולה תצא ממנו על חיי העמים כולם, לאט לאט. אבל לעומת זה כמה ענינים של הכרח יכנסו ג"כ במחנה ישראל, כדי שיהיה בלתי מובדל לגמרי מכלל העמים, למען יתיחסו אליו באופן אנושי, ויקבלו את הראוי לקבל, ויקחו יחד חלק בהקונצרט העולמי של מהלכי הממלכות. לא כן הוא האופן השני היותר נשגב: כשיתרומם ישראל ע"פ סגולתו° האמיתית הפנימית, ע"פ כח אלהי שיש בקרבו, לתת לכל העולם כולו צורה חדשה ומתוקנת, אז לא ישראל בלבד יתרומם כ"א כל העולם כולו, אז תחל תקופה של יו"ט וששון אלהים בעולם, חדות עולמים והגברת העדן האלהי על כל מנעמי החיים, אז תחל תקופה חדשה שאין בה שום תערובות של זוהמת° הרע. הרשעה וההתקוממות לא תפעול עליה מאומה, הכעס והעוצב לא יוכל לשלוט בקרבה, ודאגה על שיווי המשקל של העולם לא תוכל לעלות על לב. אז יבטל כח הזרוע מעקרו, והחרב תאבד את עיקר חשיבותה ותיהפך לגנאי גמור [עפ"י ע"א ד ו מח, מז]. (בהתאם לאפשרות הראשונה) ימי האורה° בהם כח הניגוד הנמצא בכל חלק מחלקי שלשלאות וחוליות החיים השונות ביחש למשנהו יהי' רק שרוי בכח, כדי לעורר את יסוד החיים, ולא יצא אל הפועל לבלע ולהשחית. כח היד התקיפה בלא משפט, תסור, ושיעבוד מלכויות הבא על ישראל מרעי גויים, יבוטל, וכל הזכויות הטובות שראוי לישראל למצא ע"פ גורלו בתבל ישובו אליו בכל המילוי והטוב, שבהן כלולים כבר ארצו וממלכתו וכל חירות קניניו החומריים והרוחניים כולם, חופש השפעתם והכרת כבודם בקרבו בדגל נשא, ובעולם, בכל הרחבתם הראויה להם [עפ"י שם מו]. (בהתאם לאפשרות השניה) תקופת האורה°שהשלום° יכון וממשלת הצדק° תשים משטרה במלא עולם. דהיינו שכבר ישוב הניגוד האנושי להיות לכח אחד שכולו מקושר זה בזה בחטיבה° של אחדות גמורה. הניגוד שהיה לכתחילה עומד, ביחס אל הגויים, במעמד מקולקל והרוס מאד ולא בא אל תעודתו שהיא תכלית שכלול העולם בהמון צבעיו°. (כאשר) כבר יקום השלום בפועל על מכונו. העת אשר כבר עלה המעמד למדרגה הגבוהה אשר הניגוד חלף כולו ואין כאן כ"א חטיבה אחת מלאה גוונים° מרובים היודעים להוקיר זה את זה ולכבד את כל נטיותיהם המשונות, כי (תוכרנה כולן) להיות עולות לתכלית עליונה אחת ומיוחדת, הגדולה בכבודה והדרה, שהיא השלמת העולם בכל תכונותיו כולן, שממנה יתראה הדר הממלכה האלהית במלא עולמים [עפ"י שם מה]. "ימות המשיח" - יום־שכולו־ארוך°, השבת° הגדול, התיקון° העולמי בפרטיו וענפיו [א"א 157]. "שני ימות המשיח" - ימים שבהן מופיעות מדרגות רוחניות° יותר עליונות מכל הדורות הקודמים [חוברת שי' עמ' 14]. ע' במדור זה, משיחיות. "ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה"(4)- התעלות כללית בכלל החיים, למעלה מערך הבחירה° הפרטית, כ"א ההבהקה ע"י נרו של הקב"ה°. "והיה לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך" [ע"א ג ב סג]. "ימות המשיח שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"(5) - לע"ל כשיבוער הרע°, לא יהיה הכרח כלל להתעוררות רוח, המקרב רצונו אל השלמות, הנותן מקום למי הדעת שיתפשטו בלבבו, כי כבר תהיה השלמות בפועל גמור ולא בכח, ותהיה הדעת־את־ד'° בגילוי תמיד ואין צורך לעזרת הרוח. שאין החפץ כ"א להוציא לפועל - וכבר יצא [עפ"י פנק' ג קסא]. "ימים אשר אין לי בהם חפץ"(6)שאין בהם לא זכות ולא חובה(7)- כאשר יגמור המוסר° את פעלו לזכך ולצרף, כשיהיו כל הבריות כולם מצורפות לגמרי, ושום אפשרת של נסיגה לאחור לא תהיה כלל בעולם. אז אור חדש יאיר בעולם, וחופש° מוחלט יופיע, טוב ועדן מוחלט, המתעלה מכל חפץ [עפ"י פנק' ג שמג]. "ירושלים" - תנועת הקודש הכללית, לכל בר ישראל המכיר שיש ערך לתחית הקודש בישראל, ושהיא היסוד האמיץ לצמיחת קרן ישועתינו והתחלת התגלות קרן גאולים [אג' ד ל]. תנועה שתסמן את כל אוצר הקודש שלנו, לקדוש כל תנועת התחיה כולה, בחשוף פנימיות נשמתה ובסוס מצבה הנאמן בכל בית ישראל [עפ"י שם ג ריב, והרצי"ה נ"ה כה]. ההתאגדות הכללית של עם ד' לעבוד בקודש בכל ערכי הקודש, עניני הדת והיהדות, העלאת אור קודש יראת־ד'°ואמונת־אומן° בכל תכסיסי תקוניהם [עפ"י אג' ד קו]. הרעיון של המקדשיות [אג' ד כד]. כוננות תקופת ההכללה וההשלמה והארת ביסוס החיות והפנימיות של חיי עמנו ותחייתו באמת וצדקת קדש ד' אלהיו. ובכן, להרחיב ולכלול את העבודה ואת ההשפעה, עם כל בית ישראל, בארצנו ובכל תפוצותינו [צ"צ קעד]. ההתעוררות האדירה של רוח ישראל האמיתי והמקורי, והפחת חיותו והפצת אורו בכל עבודות עמנו וארצנו בפרטיותן וביחוד בכלליות תנועתנו הלאומית ועבודת התחיה שלנו וזרם־רוחה, והבסוס האמתי שלהן ושל כל חיי עמנו וארצנו החדשים והמחודשים ע"פ זה, על יסודם העצמי הפנימי והקים באמת כדבר ד' אשר נאמן. התחיה האמיתית, ה"רנסנס" הישראלי אמתי [צ"צ קצח]. ירושלמיות (סימון שם התנועה "דגל ירושלים") - צד הקודש° שבתחיתנו הלאומית [א' קפה]. ע' במדור זה, ציון, ציונות. ושם, ציונות, הנשמה של "הציוניות". ירושלים - "הסתדרות ירושלים" ו"דגל ירושלים" - המוסדות הבנויים על פיה של תנועת הקודש הכללית "ירושלים"°. ליחסי הסגולה וכללות שלומי אמוני עם ד' הדוגלים בכל עז חייהם בשם ד' ותוה"ק, שהם מוכרחים להיות הפועלים והבונים העיקריים בתחית הקודש, הצריכה להתפשט על כל עניני החיים באה"ק, [וקַוִים] מיָדָהּ בכל ארצות הגולה [אג' ד ל]. מגמתה - לאגד את כל כוחות הקודש שלנו בא"י בעה"ק ביחוד, לרומם את כל מה שצריכים אנו להחזיק לטובת היהדות, וליצור את היצירות החדשות שהזמן מכריח אותנו ליצור אותם בשביל הרמת קרן ישראל ותורתו, וכל המערכות המתיחשות להגדיל ולהאדיר כבוד הקודש והשפעתו בעולם [אג' ד ל]. הסתדרות כל עם ד' וגדוליו וכל אמוני התורה והמצוה לכונניות תקומת ותחית עמנו וארצנו הק' ממקור פנימיותה ועצמיותה, שבזה תתרומם ותתבסס גם כל התנועה הלאומית והציונית הכללית שלנו וכל עבודת הישוב באה"ק כולו שיתכונן ויתמלא בקדושת התורה והיהדות [צ"צ קצב]. ההסתדרות הכללית לישראל המיוחדת לקוממות הארץ ובנין האומה באמת ובשלום°, ברוממות קדושה וטהרה ובצפית ישועה ואורה האלהית הישראלית הפנימית, שאך היא תחיה ותחזק גם את כל עבודות ישראל וארצו, גם של העולם החיצוני וצד החול גם של אחינו הרחוקים מחיי התורה, והיהדות, להיות להן אחרית ותקות נצח בעז ד"א־ישראל° אשר ידו° מופיעה עלינו ומנהלת אותנו בגודל העליליות [צ"צ קצב]. ההסתדרות והתנועה הישראלית הכללית והמקפת, שהיא תכונן ותרומם באמת את כל עבודות בנין עמנו וארצנו ממקור ישראל ומיסודו העצמי [צ"צ קצז]. הסתדרות התנועה הגדולה הקדושה והטהורה הפנימית, של כלל ישראל לארץ ישראל, לחבל נחלתו וחמדת קדשו, לשיבתו ותחיתו בתוכה ברוח ה' אשר עליו ודברו אשר בקרבו לצמיחת ישועה ופדות, - תנועת תחית האומה השלמה, תחית הקודש שהיא מתגלית ומתכוננת אחרי ההכנות של עבודת האומה לצדדיה ולגווניה השונים, אשר באמת הנה הנם הופעת חלקה ומכינות שלה, שגם הן לעצמן מתבססות ומתחזקות בהתגלות ובהתכוננות אופיה המלא והשלם, ומקבלות בזה את אמיתת ערכן ואת יניקת קיומן. "ירושלים" היא ההתקשרות העצמית הפנימית התמידית של כלל ישראל וא"י בשם ה' הנקרא עליהם והשורה בתוכם בצפית ישועה והתכוננות מעשה, שהיא באה לידי גילוי בפעל וברוח עתה בגודל העליליות של זרוע ה' הנטויה עלינו בקורות דורותינו. התקשרות זו עיקרה וכולה בקדושת ישראל וקדושת א"י שהן הן נצחם ורוח חייהם גם של עבודות החול של תחית ישראל בארצו. מתוך שורש זה נובעת וקיימת היא ובגללו ובבירור הכרתו היא באה לתיקונה, לבירורה ולקיומה [צ"צ ח"ב אגרת מה' כסלו תרפ"א]. התנועה הגדולה לתחית הקודש, לצד הקודש הרוחני לאמתת קיומה ושרשה של תחית האומה הישראלית בארצה הקדושה בגודל עליליות יד ד' המתגלה עלינו בימים אלה. <אך תנועת הקדושה ה"ירושלמית" לתחיה האמיתית והשלמה של האומה והארץ, שתתכונן בכל עז ואֹמץ לעומת תנועת־החולין ה"ציונית", – לא במובן של מלחמה ושלילה, אלא במובן של שכלול והשלמה, ואף זה לא בתור חלק וטפל אלא בתור יסוד ועיקר, כי הקודש הוא יסודו ועיקרו של החול אצלנו, ואך הוא הנהו מקור חייו וכח קיומו, – אך היא תכונן ותבטיח ותרומם ותחזק את מעמד התורה והיהדות באה"ק ועם זה גם בכל תפוצות הגולה. ואך היא בהיקיפה וכלליותה בהתעוררות כל בית ישראל בשם ד' ותורתו וחבל סגולתו תאחד את כל מפלגותינו השונות ברוח ישראל האמיתי והמקורי, ותבסס בזה באמת את יסוד ישובה של האומה ובנינה ותחיתה בארץ נחלתה, שיהא כדחז"ל(8) כחומה שאין התולעת° שולטת בה> [צ"צ ח"ב אגרת מי"ט אדר ב תרפ"א]. התנועה ה"ירושלמית" המיוחדת לתחית עם ד' בארצו בקדושתו וטהרתו העליונה באור ד' ועז תוה"ק, בקדושת כלליות כנס"י וכל בניה [צ"צ ח"ב אגרת מי"ד שבט תרפ"א]. תנועת תחית הקודש, התנועה הגדולה הישראלית, המקורית והפנימית, המקפת והכוללת לתחית האומה והארץ בשם ד' ותורתו לרכוז התורה והיהדות בארץ חיינו וחמדת קדשנו, ולבנינן ולכוננותן בתוכה [צ"צ ח"ב אגרת כ"ח אדר ב תרפ"א]. ע' במדור זה, "דגל ירושלים". ישועה - ◊ באה תמיד בצורה של הצלה מאיזו רעה, המוכנת לבא, או שהיא כבר באה [ע"ר א רטז]. העלאה מאפלה לאורה [עפ"י שם קכו]. ע' במדור זה, גאולה. ישועה - הישועה האמיתית - כאשר נתעלה האדם להיות קשור בכל מדעו ושכלו, בכל עשתונותיו ורגשותיו, בשם־ד'°אמת°. ההצלחה־האמיתית°[עפ"י ע"ר א רטז]. ישועה - היציאה של ערך הקודש°- הנקודה הנשמתית°הקדושה°- מכל מצריו [עפ"י ע"ר א פג]. ישועה - ר' במדור זה, גאולה, ישועה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, גאולה, ישועה. ישועה - הישועה - היהדות° של ארץ־ישראל°[א' ט]. ישועה - ישועת הכלל היותר עליונה - עליית°העולמות°, והנשמות כולן התלויות בהם, מעמקי הרע והתהו°, ע"י עליית האדם מתהומותיו אל מרומיו, עד שיבא להיות דומה לקונו, שיהיה בורא עולמות במאמרו ורצונו [א"ק ג עב]. הישועה הכללית של כל ההויה - ישועת־ד'°, כלומר, שהמדות האלהיות° יצאו אל הפועל במציאות כולה בכל מלואן וטובן, שאז יתוקן כל העולם כולו, ושלום° העולמים יאיר בכל מרחבי היקום [ע"ר א רטו]. ◊ הישועה העליונה - כאשר ימלאו הימים°, והצירוף של כל השיגוב°, שנעשה מכל פרטי החיים בטוהר°קדושתם°, יתעלה בזיו° ונהורא בהירה, אז הישועה העליונה תתגלה בזוהר° קדשה [עפ"י שם ב עח]. ישועה קרובה° - ישועה מורגשת, בתחיה המעשית של ארץ־ישראל°[עפ"י א' נה, ושם עז, ושם לא]. "ישועת ד'" - יציאת המדות האלהיות° אל הפועל במציאות כולה בכל מלואן וטובן [עפ"י ע"ר א רטו]. ישועת ד' האמיתית - התאחדותם יחד של האורות־העליונים°, הסתום°והגלוי°, והופעתם בעולם בצורה מתאימה [עפ"י ע"ר א קיב]. ישועת ד' באמת(9) - אושר° העולם והצלת האדם [ע"ר א רה]. ישועת ד' - ישועת ישראל, ישועת העולם ומלואו, וכל אשר בו, ממרומי רום עד עמקי תחת [א"ק ג שמט]. הישועה לנו ולכל העולם, שמחת־ד'־במעשיו°, בהיותם מתוקנים בדרכיהם והנהגתם מצד עצם בחירתם°, <שזאת היא שלמותם> ואור הדעת יאיר באור גדול לתקן־עולם־במלכות־שדי°[עפ"י מ"ר 542]. תשועת ד' - בנין הארץ, שיבת ישראל לארץ ישראל, ובנין בית־המקדש°[א"ק ג רפח]. "ישועת עולמים"(10) - ישועת עולמים של העולם - הופעת°אור°הטוב־העליון° להחיות על ידו את הכלל ואת הפרט, להקים את סכת דויד הנפלת ולהסיר חרפת עם ד' מעל כל הארץ [א"ש ד ט].
ע' קדושין לט: ע"ע שערי הלשם ח"א סי' כ ג. "ועכ"פ הרי נתבאר לנו כי מ"ש ינחילנו יום שכולו טוב הכוונה על ימות המשיח שאז יהיה הזמן דיום שכולו טוב אבל יום שכולו שבת הוא רק לעוה"ב והנם שני זמנים מיוחדים זה אחר זה, כי היעודים דעוה"ב יתחיל רק מאלף השביעי והלאה, וכמבואר בכל דברינו אשר לפנינו, אמנם מ"ש יום שכולו ארוך יום שצדיקים יושבים כו' כו' הכוונה על יום השביעי עצמו כי הוא היום שאין בו לא יום ולא לילה, יום יודע לה' כו' והוא היום שכולו ארוך, ועליו אמרו סנהדרין צ"ב רע"ב, אותן הימים שעתיד הקב"ה לחדש בהם את עולמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא צדיקים מה הם עושין כו' ע"ש, ומ"ש עוד, יום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כו', הוא בחידוש העולם שאחר אלף השביעי והוא ע"פ מאמרם ז"ל ברכות דף י"ז א' העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא כו' כו' ע"ש".
סנהדרין צט.
ימות המשיח. שני אופנים - עפ"י ע"א ד ו מח, ישנו אופן שלישי: אפשר שתבא גאולת ישראל וימות המשיח יחלו גם בעוד אשר ערפל יכסה ארץ ולאומים, והשד והמץ עוד לא יכלה מן הארץ. יבא ישראל למנוחתו (ויעשה חיל) כדי לבא אל מגמת פניו וחיותו המכוונת בארצו וממלכתו, בעתיד אשר כנסת־ישראל תשוב לגדולתה. ואם ירעשו המון גויים לקום עליו עוד הפעם, הנה ימינו תרעץ אויב, עד אשר יתרומם הרוח, וע"י גדולתן של ישראל והכרת דבר ד' אשר יקום לעולם לעיני כל בשר, על העם אשר בחר לנחלה לו, ויתרומם ערך המוסר והצדק מצד ההכרה שהרוחניות העליונה היא התקיפה מכל, כי דבר ד' צור עולמים היא, אז תחדל החרב מן הארץ. (ע"ע א"ש טו יא [הערת מו"ר הרצב"י טאו]). אבל מבטלי החרב, בני ישראל, צריכים להיות בתחילה חגורי חרב, והוראת גבורתם צריכה לבא בתכונה של פועל ומעשה, אז השלכת החרב, אחרי אשר נאחזה בכף מעם מופת זה, תהיה הוראה מקובלת, ע"פ דבר ד' לכל עם ולשון. א"כ גם לימות המשיח (הסיף והקשת וכו') אינם בטלים, מפני שהם צריכים להראות את היכולת של העזוז המעשי והגבורה החמרית, כדי שיהיו יכולים לבטל אותה לא רק ע"פ תכונה אצילית רוחנית לבדה, כ"א גם עם כח הגבורה והעז המתלוה עמה, ימין ד' רוממה ימין ד' עושה חיל. וע"כ צריך הדבר להיות התחלת צמיחת קרן ישועה דוקא בעוד כל מחשכי ארץ עומדים קיימים בפראותם, כי לא יבא האור הגמור כ"א ע"י אורן של ישראל וגדולתן בפועל".
שבת קנא:
שבת קנא:
קהלת יב א.
שבת קנא:
יומא ט: ורש"י ד"ה שהרקב שולט בו.
ע"ע במדור תיאורים אלהיים, "עיני ד' המה משוטטים בכל הארץ", ובהערה שם.