החוקרים שמעו מהתלמידים שם אחד בלבד.

"אנחנו בעידן פוסט מודרני, עידן אנטי־פנתיאוני, שולל גיבורים", אומר פרופ' גד יאיר מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אחד מעורכי המחקר ומחבר הספר "צופן הישראליות" (2011, כתר), "ופתאום, בקונצנזוס מוחלט, מופיעה אצל כולם הדמות הקטנה והמופתית של רועי קליין. הנוער לא רוצה דמויות של מנהיגים, לא הרצל ובגין ובן־גוריון, אלא הזדהות ריאלית עם דמויות קרובות. רועי קליין הוא מיתוס חי וקיים".

כמעט עשור למלחמת לבנון השנייה, רועי קליין חי וקיים. טרומפלדור שחי בינינו, בדורנו, ואפשר לעקוב מקרוב אחר הסיבים, לתעד את עוצמת ההשפעה בזמן אמיתי. הקצין מגולני הפך שם נרדף לגיבור מיתולוגי: זינק על רימון יד כדי להציל את חייליו, דיווח ברשת הקשר על מותו־שלו, ובעודו מתבוסס בדמו זעק "שמע ישראל השם אלוהינו, השם אחד", וכל הרוגי המלכות ומלאכי השרת זועקים בראשינו יחד איתו.

אתרי הנצחה על שמו פזורים לאורך המדינה, חוצי מגזרים. בית ספר יסודי בנתניה, מרכז ממוחשב בבית לוינשטיין, פארק בבסיס צבאי בהר דב, תיכון ברעננה, גן שעשועים בשומרון, בניין בעיר העתיקה בירושלים, שבט צופים במושב בית זית, בית מדרש באוניברסיטת אריאל, ספרייה ברעננה, מכון לימודים בעלי, שכונה בטפחות שבמרום הגליל, כיכר בגבעת שמואל - כל אלה הם רק חלק מהאתרים הנושאים את שמו, לצד ספרי תורה רבים שנכתבו לזכרו. עשרות או מאות ילדים קרויים על שמו.

לפני כשנתיים הוסיפה תלמה אליגון־רוז בית נוסף לשירה "אל ארץ צבי", שנכתב על מבצע אנטבה ונפילת יוני נתניהו, והקדישה את הבית לזכרו של קליין. יהורם גאון הקליט גירסה חדשה לשיר.

חייו ומותו של הסמג"ד האמיץ מסופרים שוב ושוב באלפי הרצאות, סדנאות, שיעורים ומצגות; בהקרנות של הסרט "ובכל נפשך"; בסדנאות "שמע ישראל" הפופולריות במערכת החינוך; בבתי ספר יסודיים, בתיכונים, בצה"ל כמובן, במכינות קדם־צבאיות; בישראל ובתפוצות. זה לא גווע, לא נחלש.

ואקום בהנהגה? תקופה פוסט־פנתיאונית? התרפקות ציונית? מחסור בדמויות מעוררות השראה? אדם ששמו הפך גדול ממנו? מודל לחיקוי? גבורה חד־פעמית? מתברר שאנחנו זקוקים לקליין.

•••

בינת ג'בל, לבנון. 26 ביולי 2006, השבוע השלישי למלחמה. רס"ן רועי קליין, סגן מפקד גדוד 51, בן 31 מעלי, נשוי ואב לשניים, מוביל כוח לתפיסת מבנה במרכז העיירה במטרה לבצע מתוכו מארב. במהלך ניסיון הפריצה לבית נקלעת מחלקת החוד למטע זיתים מוקף חומות אבן.

כשלוחמי הכוח המיוחד של חיזבאללה פותחים באש מפתיעה וכבדה ומכתרים את המטע, חלקת הזיתים הזו הופכת לשאול.

הלוחמים הותקפו מאחור, מהצדדים, באש כבדה, בלי שראו את האויב. לוחמי גולני ניהלו קרב הרואי, הקרב הקשה ביותר במלחמה, במשך 11 שעות רצופות. בסיום הקרב איבד צה"ל שמונה לוחמים ומפקדים. 25 נפצעו.

ההחלטה של קליין להיכנס לאזור הלחימה, סיפר בעבר מי שהיה מח"ט גולני תא"ל צ'יקו תמיר, היתה לא פחות הרואית מהקפיצה על הרימון שתגיע בהמשך. קליין ידע לקרוא את השטח, הבין את הסיכוי שלא יחזור הביתה. הנתונים היו איומים. היו הערכות על חטיפת חיילים או גופות. קליין לא חיכה לשריון או לחיל האוויר. הוא רץ פנימה עם הקשר שלו, כדי לייצב את המצב.

בסופו של דבר הפך הקרב לניצחון. 40 מלוחמי הכוח המיוחד של חיזבאללה נהרגו. גדוד 51 של גולני ו־17 לוחמים ומפקדים שלחמו בקרב זכו לעיטורים ולצל"שים.

הרימון הראשון התגלגל ליד הרגליים של קליין באשמורת השחר, כשהיו בתוך מטע הזיתים הארור, והוא הצליח לדלג מעליו. הרימון התפוצץ במרחק מה ממנו. סגן עמיחי מרחביה, מפקד המחלקה שהוביל את חייליו להסתערות באיגוף מימין, נפצע באורח אנוש מירי ומרימון שהתפוצץ. קליין וחייליו העבירו את מרחביה לאלונקה ונערכו, תחת אש, לפנותו.

כשהם מתארגנים להרמת האלונקה נזרק רימון נוסף. הוא נפל לרגליהם של קליין ולוחמים נוספים, סמוך לחומה. בהחלטה של רגע, קליין נשכב על הרימון וכיסה אותו בחלק התחתון של גופו. הרימון התפוצץ ופצע את קליין אנושות. הוא דיווח בקשר על מותו - "קליין מת" - ואז זעק את סיסמת הנצח של עם ישראל. אבל קליין עדיין לא השיב את נשמתו לבורא. בדקות שאחר כך, כשחייליו ניגשו אליו לטפל בו, הוא פקד עליהם ללכת לטפל במרחביה. כשניסו להגיש לו עזרה ראשונה, הוא שב וצעק עליהם ללכת למרחביה, לפנות קודם את האלונקה של עמיחי. בכוחותיו האחרונים העביר את מכשיר הקשר המוצפן שהיה ברשותו, "ורד הרים", לקצין שלקח פיקוד על הכוח.

בקרב בבינת ג'בל נהרגו סמל שמעון אדגה, סמ"ר שמעון דהן, סמ"ר עידן כהן, סגן עמיחי מרחביה, סמל אסף נמר, סמ"ר אוהד קלאוזנר, רס"ן רועי קליין וסרן אלכסנדר שוורצמן.

"הגבורה של רועי גדולה מהמיתוס", אומר משה מרחביה, אביו של סגן מרחביה שנהרג באותו מטע לצד רועי. "זה לא נגמר ברימון וב'שמע ישראל'. החיילים עוזבים את האלונקה של עמיחי ועוברים לקליין, והוא אומר להם 'קחו את מרחביה'.

"הפציעה שלו איומה ונוראה, והוא ממוקד במשימה, עם שליטה עצמית בלתי רגילה. רגליים מרוסקות, והוא נותן לחיילים פקודה שיעזבו אותו. גם להרים את היד ולמסור לסגן שלו את ה'ורד הרים' דורש כוחות אדירים. זה לקח עוד חצי שעה, עד שהוא נפטר, אבל המיתוס כאילו נגמר לפני כן".

מרחביה האב ערך בעצמו את המחקר המקיף ביותר על קרב בינת ג'בל. הוא נעזר בתחקירים של גולני, בדו"חות הפתולוגיים של ההרוגים, שמע את סיפורי הלוחמים, הצליב מידע. את התחקיר הוציא לאור בספר "קרב בינת ג'בל" שחילק ללוחמים ולמשפחות השכולות. ממצאי הספר הפכו גם למצגת, שאותה הוא מעביר בקורסים רבים בצה"ל שאליהם הוא מוזמן. על הבן שלו הוא אומר שני משפטים, ושאר ההרצאה מוקדשת לקרב כולו.

"בשום אופן לא בצל. לאבד בן זה לא משנה אם הוא היה גיבור או לא. הקרב נמשך 11 שעות, גם אחרי שקליין לא תיפקד, אבל צריך לבחור את הגיבור כדי לספר סיפור. וכן, קליין הוא הגיבור. אי אפשר לספר את הכל כי אז לא מספרים כלום. אי אפשר לכתוב על כולם, אבל על קליין, עליו אפשר לכתוב עוד. הלוואי שהיו לנו עוד קליינים. החינוך שקיבל, בבית ובמכינה בעלי, בנה את דרכו".

בפתח ההרצאה שלו אומר מרחביה ללוחמים שהסיפור על בינת ג'בל יכול להציל חיים אם ילמדו ממנו. "לחיילים של היום, שהיו בני 8 במלחמה, אין זיכרון מהתקופה ההיא. עוד מעט זה יהיה כמו מלחמת השחרור. יש מה ללמוד.

"המחלקה הופתעה כי לא ידעו מי הכוח שעמד מולם. בניגוד לכל ציפייה הגיונית, הכוח בא מאחור, מהכיוון שממנו הגיעו חיילי צה"ל, הכיוון שהיה פתוח יותר. כשהותקלו בידי מחבל, חשבו שזו חוליה. לא ידעו שיש מולם כוח ברמה פלוגתית. הקרב התנהל במיקום נחות ונשלט.

"קשה לתאר את הגבורה של רועי בשלמותה, כי היא נעצרת בקפיצה על הרימון, במיתוס, בעוד הגבורה היתה גם לפני וגם אחרי. לא ברור למשל שסמג"ד צריך להיות בדרג המסתער. קליין היה יכול לשלוח כמה דרגים מתחתיו אבל הוא חתר למגע. הוא הגיע, והבין מייד מה צריך לעשות. הדוגמה האישית שהמפקדים הולכים בראש - היא הכוח של צה"ל.

"עוד לפני הקרב הזה קליין עשה דברים ראויים וזכה להערכה. חמש שנים לפני כן קיבל צל"ש על תפקודו במארב ליד שכם. חייליו באו אלי לשמוע את התחקיר, כי היה חשוב להם לדעת שהוא תיפקד בבינת ג'בל כמו שהכירו אותו ממבצעים אחרים".

"בתחילת הדרך, אחרי מלחמת השחרור, ליום הזיכרון היו מימדים צנועים, לא יותר מאזכרות בבתי עלמין צבאיים. מאז מלחמת יום הכיפורים קרה משהו בחברה הישראלית. הרגש קיבל יותר מקום. יש גם כאלה שלקחו את זה למקום של להחליש את החברה, מסיבות פוליטיות, אבל הצד החיובי הוא שהזיכרון מקיף את כל החברה הישראלית".

"המעשה של קליין הוא מימוש מקסימלי של ערך הרעות", מסביר פרופ' גד יאיר. "זה לא למות בשביל ראש הממשלה, אלא בשביל החברים שאיתם אתה משרת. זה מהדהד מימי הפלמ"ח, קוד עומק תרבותי בחברה הישראלית. זה נתפס כמעשה הנכון מבחינה ציונית, כמו הערך שלא מפקירים פצועים בשטח או הדבקות במשימה. אלו החומרים שמהם עשוי הקוד של צה"ל.

"קליין", אומר יאיר, "הוא מייצג של דור שכבר אמרו עליו שהוא נעדר ערכים וחסר עמוד שדרה. בכל דור יש תפיסה של 'עילית ללא ממשיכים'. את בן־גוריון העריצו כי הוא יצר יש מאין, אבל הדור של גולדה ודיין הסתכל על רבין ופרס וחשב שהם לא תחליף ראוי. והיום מסתכלים על המנהיגים ושואלים אם הם יכולים להחליף את דור הנפילים של רבין ופרס. העובדה היא שכל דור משפר את קודמיו.

"תראי את הפריחה של התרומה לקולקטיב. תנועות הנוער משגשגות, יש לחץ לפתוח עוד מקומות לשנת שירות לפני צבא, יותר ממה שמשרד החינוך יכול לתחזק כלכלית, הקיבוצים העירוניים, תנועות הבוגרים, אוכלוסיות חילוניות ודתיות שנאבקות לממש את ערכי הציונות, בני נוער שיוצאים ל'מסע ישראלי'. קליין נתן לקולקטיב את הדבר היקר ביותר".

רועי קליין נולד וגדל ברעננה. ילד יפהפה, ביישן. שלישי להוריו. כל מה שנגע בו הפך לזהב. הוא ניגן בסקסופון ובפסנתר, למד לקרוא בטעמים את התורה כולה, הצטיין בכדורסל ובכדורעף, סיים את הבגרות במתמטיקה בכיתה י' והתחיל לימודים לתואר ראשון במתמטיקה כבר בתיכון, זכה בתואר אלוף הנוער בשחמט ברעננה, והתבלט בכישרון משחק ובחוש הומור משובח. הוא היה פעיל בבני עקיבא, הירבה לטייל בשבילי הארץ והתנדב במרכז הקליטה ברעננה.

אחרי התיכון הצטרף למכינה הקדם־צבאית "בני דוד" בעלי. הוא שירת כחייל ומפקד ביחידת אגוז, חזר לישיבה בעלי לשנה נוספת, וכשביקשו ממנו לשוב לצבא, נענה בחיוב. במסגרת הצבא למד לתואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול (עבודת הגמר שלו היתה ייעול ארגון החסד "כוח לתת"). בסוף לימודיו מונה כסגן מפקד גדוד 51 בגולני.

חמש שנים לפני שנהרג, בשנת 2001, קיבל צל"ש מאלוף פיקוד המרכז על תפקודו במארב ליד שכם, שבו חיסלו רועי וחייליו חמישה מחבלים.

בגיל 26 הכיר את שרה, ילידת דנמרק. הם נישאו ונולדו להם שני בנים, גלעד ויואב. נדמה שאי אפשר להבין את עולמו הרוחני של קליין בלי לקרוא את המכתב שכתב לשרה אשתו, בכתב יד מסודר, שבוע לפני חתונתם. המכתב מובא בסרט "ובכל נפשך" של הבמאית נורית יעקבס־ינון:

"לשרה אשתי לעתיד, ביתי.

יהי רצון מלפניך (...) שנזכה ונקים בניין עדי עד, בית ישראלי מתוך אידיאל ישראלי, מתוך מחשבות ורגשות ישראליים: ישרים עם אל. מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות. מתוך אחדות. מתוך ידיעה, הרגשה, אמונה שלמה של 'זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי'.

"מתוך ציפייה לישועה ולגאולתם של ישראל. מתוך כך שהכוח הישראלי הוא אבן היסוד והבניין של האומה כולה. מתוך אחריות בדור זה, דור של עקבי משיח, לכל צעד, לכל התקדמות, לכל התגברות בבניין הבית. מתוך טהרה וצניעות. מתוך ענווה והתבטלות כלפי האידיאל הישראלי.

"אוהב ללא גבול, רועי".

אלמנתו שרה נישאה לאחרונה בשנית, לרב יגאל לוינשטיין, מראשי מכינת "בני דוד". משפחתו של רועי העדיפה שלא להתראיין לכתבה.

"בבתי הספר לומדים על רועי כאדם, לא רק על הקרב שבו נהרג", מספר רון סגל, יו"ר ועד הורים ברעננה, שמארגן סדנאות לזכרו של קליין בבתי ספר בעיר. "ילדים בכיתה ו' שרים את 'אל ארץ צבי' עם הבית החדש, ומולם עומד מישהו שלחם עם קליין, אני לא יודע על דברים מרגשים יותר מזה.

"אנחנו חילונים וחשוב לנו שהמסר יעבור", מבהיר סגל, "עם ישראל עדיין במלחמה על עצם קיומו. שום דבר לא מובן מאליו. קליין הוא דוגמה אמיתית, של מישהו שגדל פה, בעיר, לא במאות הקודמות, ואבא שלו בא ונפגש עם התלמידים. הילדים קולטים הרבה מעבר לסיפור הקרב".

גם אייל ויטנברג, חברו לנשק של קליין, מרצה בפני בתי ספר וארגונים על מורשת קליין. "התגייסנו יחד", מספר ויטנברג, "הוא שבע ספרות אחריי במספר האישי. מהיום הראשון בצבא היינו יחד. ככל שאני מתבגר אני מבין כמה מידות ויכולות היו לו. אין אנשים כאלה. אני מספר עליו לילדים שבקושי נולדו בזמן המלחמה. על האומץ, הנחישות, המנהיגות, החברות וההתמודדות עם הקשיים.

"כשאני נכנס לכיתה, כולם עם הראש בסמארטפון. כשאני מסיים הם לא משחררים אותי ללכת. אנשים זקוקים לגיבורים. אז יש גיבורים בספורט, מוסיקה, אופנה - ויש גיבורים על־זמניים כמו רועי. כחילוני, אני מרגיש שהערכים שהוא גדל עליהם הובילו אותו למעשה ההרואי. אולי בתוך תוכו הוא הכין את עצמו לאפשרות כזאת".

לא רק בישראל, גם בקהילות היהודיות מעבר לים הפך השם רועי קליין לסמל הישראלי היפה, מלח הארץ. בתי כנסת, בתי ספר ותינוקות נושאים את שמו. סיפורו חוזר בדרשות בבתי הכנסת. "קליין עונה על המושג של 'תיקון עולם', שפופולרי מאוד בתפוצות", אומר אילן פרידמן, מיחידת השליחים בסוכנות היהודית, "תיקון עולם עד כדי מסירת הנפש למען אחרים. לא מדברים רק על מותו, אלא על סיפור חייו. הוא הגיבור הראשי הבלתי מעורער של מלחמות ישראל, והעולם הערכי שלו הוא מקור להשראה".

דברי הימים הקצרים של מערכות צה"ל משובצים בגיבורים שהפגינו אומץ לב נדיר. עד הקיץ האחרון הוענקו 2,126 עיטורים ללוחמים ולוחמות. העיטור הגבוה ביותר הוא עיטור הגבורה, שניתן ל־40 חיילים בלבד, ומאז מלחמת יום הכיפורים הופסקה חלוקתו; 218 חיילים זכו לעיטור העוז; 606 עוטרו בעיטור המופת; היתר זכו לצל"שים. בודדים הקריבו את חייהם במודע למען חבריהם ליחידה, למשל מי שחשפו עצמם לאש האויב כדי להסיטה מחבריהם, או מי שקפצו על רימון.

ידוע על שלושה חיילי צה"ל שנשכבו על רימון כדי לחצוץ בין ההתפוצצות לבין חבריהם, ושילמו בחייהם: נתן אלבז (1954), שקפץ על רימון שנצרתו השתחררה במהלך עבודות שגרתיות בבסיס, נהרג והציל את חבריו (אלתרמן כתב שיר לזכרו); עובד לדיז'ינסקי (1956), שנהרג בהתפוצצות רימון בקרב המתלה, כשהוא מסוכך על חייל אחר; ורועי קליין. בעולם ידוע על מקרים נוספים, שנחקרו החל ממלחמת וייטנאם.

מייד בתום קרב בינת ג'בל, עם פינוי הפצועים, נודע סיפור הקפיצה על הרימון. בבוקר ההלוויה, למחרת הקרב, הופיעו כותרות בעיתונים היומיים: "הסמג"ד קפץ על הרימון". אף אחד לא ידע אז, תוך כדי המלחמה, מה מהסיפורים יישאר בזיכרון הציבורי.

האם היה אפשר לשים לב, מייד בהתחלה, להתפתחות של אגדה, שאלתי את הרב נתנאל אלישיב, חברו הטוב של רועי, שמוזמן גם הוא להרצות בפני תלמידים וחיילים. מכיתה ד' הם גדלו יחד ברעננה, בבית הספר ובבני עקיבא, ואחר כך, כנשואים, התגוררו ביישוב עלי.

"כבר בהתחלה קלטנו שמישהו מהחבר'ה הופך לדמות", מספר אלישיב. "יוני נתניהו היה אחד המיתוסים שגדלנו עליהם. אל הקיר בסניף בני עקיבא העתקנו את המכתבים שלו. פתאום אחד משלנו הופך להיות כזה. רועי הפך לחלק מהשיר על יוני.

"כשאני אומר לאנשים שאני חבר של רועי קליין, הם מייד משפילים מבט. ככל שמימדי המיתוס תופחים, נעשה יותר ויותר קשה לדבר על רועי האדם. כל זיכרונות הילדות והנעורים שלי הם עם רועי ברקע. אני לא מרגיש שהוא מת, רק שלא ראיתי אותו כמה זמן. הוא חבר טוב שלי, שפשוט לא נוכח פה עכשיו. היו לו גם חולשות אנוש, היו קשיים במסלול הצבאי, אבל כל מה שמספרים על המידות שלו זה נכון ולא מוגזם.

"רועי היה מבריק, כמעט גאון, אין הרבה אנשים כאלה ביחידות השדה. הוא בחר לוותר על עתודות והלך למקום שבו הכל פיזי מאוד, להתחרות בתחום שאין לו את היתרון האינטלקטואלי, כשהמטרה שעמדה לנגד עיניו היא לתת כתף למדינה איפה שצריך. לצד הצדדים האציליים שלו הוא גם היה שטותניק, מלא הומור. להפוך אותו לדמות שאנשים נעשים מלאי השתאות כשהם שומעים עליה היה מביך אותו ומצחיק אותו".

אלישיב מספר כי הוא "מעריך בזהירות שבסיורים לבני נוער בהר הרצל עוצרים יותר ליד הקבר של רועי מאשר ליד המצבה של הרצל. באחת הפעמים ראיתי שם קבוצה, והמדריך מדבר על רועי ושוגה בפרטים, ואני מתלבט אם להתערב. כשאמרתי שהכרתי אותו בקבוצה השתרר קשב עמוק, כובד ראש. פתאום אתה מבין שגם טרומפלדור היה בן אדם".

"אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים מתקשים לתת אמון במשהו, כל בעל שררה נתפס כאינטרסנט, אין משהו טהור, והסיפור של רועי הוא הכי טהור שיש. הוא נתן את הכל, בצורה נקייה, ללא פניות. זה ממלא אצלנו צורך חשוב".

"נכון, אבל אם זה היה מסתכם בקפיצה על רימון אני לא חושב שזה היה תופס עד היום ולא יתפוס בעוד מאה שנה. מה שנגע לאנשים עמוק בלבבות זה האדם, העולם הערכי השלם שהינחה אותו. 

המעשה הוא כמו פרוז'קטור שגורם לכולם להביט על האדם. הוא לא רק מת על קידוש השם, הוא גם חי את קידוש השם.

"אחרי שמורידים את הפרוז'קטור, את הטריגר של מעשה הגבורה, רואים אישיות מלאת ענווה, עדינות. זה שונה ממה שאתה מצפה לראות כשאתה שומע על מעשה קרבי יוצא דופן. אדם צנוע, שלימוד התורה היה אצלו ערך עליון. מודל מיוחד. אני מכיר מקרים אחרים של אנשים שהשליכו את עצמם על רימון - שניים במלחמת עיראק, ומקרה אחד באפגניסטן - אבל האישיות היא משהו אחר.

"בתנאים קרביים אדם פועל מתוך הנחה שהוא ייצא מזה בשלום. ככל שעברת יותר אירועים של 'כמעט', אתה מפתח תחושת חסינות, מאמין שיש עליך הגנה מיוחדת. זה מה שמאפיין את מקרי הגבורה. אבל רועי נאלץ לקבל החלטה שבה, כמעט בוודאות, המשמעות היא אובדן החיים. הרבה מפגינים מסירות נפש אבל מתי מעט מקבלים את ההחלטה הקשה מכל. האינסטינקט הוא הישרדות. תשעים ומשהו אחוז מהאנשים, בסיטואציה כזאת, לא היו אוזרים את האומץ לקבל את ההחלטה".

אלישיב מצביע על קריאת "שמע ישראל" של קליין כחלק מרכזי בסיפור שהופך אותו למיתי. "זעקת 'שמע' שלו חיברה מחדש את הלאומיות עם היהדות. זה שונה מסיפורי גבורה ומיתוסים אחרים בתולדות הציונות. בתחילת הציונות היתה הפרדה מלאכותית: אדם היה צריך לבחור אם הוא ציוני־לאומי או דתי. התברר ששני התכנים האלה מחזקים זה את זה, והם בעצם תוכן אחד. זו הסיבה שרועי הפך לגיבור גם בחברה החרדית. עם המאצ'ו הישראלי מיחידה 101 שהורג מחבלים קשה להם למצוא שפה משותפת, אבל עם יהודי שברגעיו האחרונים קורא קריאת 'שמע' הם מזדהים".

לאחר נפילתו של רועי הופיע בעלי איש עסקים חרדי שפיזר הבטחות להוציא לאור ספר לזכרו של רועי עם דרשות מפיהם של גדולי ישראל החרדים. בעלי הגיבו בספקנות, חשבו שאין סיכוי שהרב אלישיב והרב עובדיה יתרמו את שמם ומאמריהם לספר על חייל. אבל האיש עמד במילתו וגייס את גדולי הרבנים, מבקשי דורון ועד חיים קנייבסקי. הספר, "בכל נפשך", נפוץ במגזר החרדי. ספר תורני נוסף לזכרו של רועי, "בכל לבבך", מצליח גם הוא במגזר החרדי ואף תורגם לאנגלית.

פרופ' אסא כשר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל, לא משוכנע שסיפור רועי קליין הוא מופתי ושיש לחנך לאורו. "אנשים חושבים שהם יודעים מה הסיפור. הקהל הרחב קופץ למסקנות. יודעים חצי דבר, שמינית דבר. האם הם יודעים בצורה אחראית מה האפשרויות שעמדו בפניו? האם זו היתה התגובה הנכונה למתרחש?" שואל כשר. 

"זה עלה לו בחייו, ומעורר הרבה רגשות ומחשבות, אבל האם זה היה המעשה הנכון? אולי היה משהו אחר שהיה צריך לעשות אותו וצריך לחנך אליו? יש נטייה רווחת לקיצוניות בשיח הציבורי, לתאר משהו בצורה חיובית־קיצונית או שלילית־קיצונית. יש תמונה חלקית והיא מספיקה להם כדי להכתיר כתרים".

"כשרופא ניגש לטרומפלדור לשאול לשלומו, טרומפלדור ציטט מתוך טקסט לטיני משפט על כך שאין דבר מתוק יותר מלמות למען המולדת, ומייד אחר כך שאל מתי כבר ייקחו אותו לכפר גלעדי לטפל בו. הוא לא רצה למות, הוא רצה טיפול רפואי. לפעמים הכרחי למות למען המולדת אבל טוב יותר לחיות למען המולדת, וטוב לחיות".

"אני לא רוצה לראות חיילים מחונכים לערך של הקרבה. הם חייבים לחשוב על סיכון ועל נכונות אינסטינקטיבית להיכנס למצבים מסוכנים, אבל החייל מקווה - וגם אנחנו בחוץ - שייצא מהסכנה הזאת בשלום. לא אמורים לחנך להקרבה, אלא לאומץ ולגבורה, שפירושם לעשות מעשים מסוכנים וקשים אבל שלא נתון מראש שהם כרוכים במוות. אנחנו מחנכים להסתכן, לא למות.

"הקרבה היא מעשה קיצוני", מבהיר כשר, "טייס שנכנס לסוריה מסכן את עצמו, לא מקריב את עצמו. זה הבדל גדול, לא דק. אלו מעשים שבסופם אין מוות אלא ביצוע נכון של המשימה. הטייס מקווה לצאת בחיים. המשימה היא לחזור הביתה בשלום. ביטחון החיילים זה שיקול עליון של המפקד. אם מפקד מחנך חיילים למסור את נפשם - החיילים נעשים משאבים שלו. יש לו דלק, פגזים, ויש לו גם חיילים. זה לא נכון, זה לא כבוד האדם, זה לא היחס למי שיש בו צלם אלוהים. לפעמים אני מסכן חייל כדי לשמור על אחרים בעורף אבל לא מניחים מראש שהחייל ימות".

לעומת כשר, האלוף (מיל') גרשון הכהן מבהיר כי "קליין פעל אינסטינקטיבית; הוא לא עשה הערכת מצב אבל היתה לו תודעה. יש היום טרנד של ניתוץ מיתוסים - להגיד שטרומפלדור לא באמת אמר 'טוב למות בעד ארצנו', ושחנה סנש לא הלכה מכוח השליחות אלא סבלה מניצול מגדרי בקיבוץ שדות ים, והצנחנות היתה מפלט מהמטבח.

"חנה סנש", אומר הכהן, "כשהיא כתבה 'קול קורא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול', אלה היו באמת קולות שהפעילו אותה, וטרומפלדור בוודאי, ורועי קליין, ברגע האינסטינקט, יצא מתוך תודעה ארוכת שנים".

"ודאי שקפיצה על רימונים היא לא אחת הפעולות הקרביות שצה"ל מחנך אליהן", עונה גם אלישיב לדברים של כשר, "כשרועי והחיילים שלו היו בדרך למטע, נזרק עליהם רימון ורועי בעט בו. זה אדם שאהב את החיים. אני מפחד מהיום שיהיה מישהו שיראה רימון ויגיד 'בוא נקפוץ עליו'. זו לא הדרך. אנחנו לא מקדשים את המוות אלא את החיים. רועי מצא את עצמו בסיטואציה נדירה ויוצאת דופן, סיטואציה שאין קשה ממנה, שבה הברירה היתה בין להיהרג ולהציל חיים, לבין להיהרג ולא להציל.

"היו לפחות שלושה חיילים שניצלו בגלל ההחלטה הזאת. הרימון נחת 20 סנטימטרים ממנו. עד ההתפוצצות יש לכל היותר ארבע שניות וחצי. מישהו כבר הספיק להוציא את הנצרה, לשחרר את המנוף, לזרוק את הרימון. עברו כנראה שלוש שניות. יש לו שנייה לקבל החלטה. טווח ההרג של רימון הוא שמונה מטרים. מהיר ככל שתהיה, אף אחד לא יכול בשנייה אחת לרוץ שמונה מטרים. אין אפשרות להינצל. אני לא מסיים שיחה על רועי בלי שאני מבהיר מה היתה הסיטואציה. זו היתה ההחלטה המוכרחת, הנכונה".

רועי קליין הוא מיתוס עוצמתי שחי מכוח הסיפור. הוא סמל שמחזק את הציונות. הוא יפי הבלורית של שנות האלפיים. אבל לא משל היה, ולא אגדה, אלא אדם אמיתי.