"והחלצינו"- מלשון חילוץ עצמות, זריזות ויציאה ממצב כבד ופאסיבי. "זרזנו". ימות החול   משרים כבדות. "עבות החומר" (עיין מסילת- ישרים פ"ב) משפיעה על הנפש, והיא עלולה להיכנע תחת עול החיים המעשיים, תחת רשמי החושים המתעים, תחת ענייני העולם המשכיחים לעיתים את העיקר ומדגישים את הטפל. ולפעמים נוצרת גם עמדה של ייאוש, השלמה עם המצב, כניסה ל"ראש קטן" שלא שואף לשנות ולקדם. ירידה מחלומות של "חיים לכתחילה" והתרגלות לחיות עם ה"בדיעבד". כנגד כל אלה אנו מבקשים- "רצה והחליצנו", הקם אותנו, זרזנו. השבת היא משב רוח מרענן, המחיה ומעודד את האמון ברוח, בטוהר, באמת הגדולה, בעצמנו. בבחינת "ואנחנו נחלץ חושים".

"והחליצנו"- מלשון החלצות מצרה. "למען יחלצון ידידיך". אנו מבקשים להמלט, לצאת מהמיצר. יש הנהגה של ימות החול, ויש הנהגה של שבת. הנהגת ד' בימות החול מסתירה הרבה מהאמת. לא הכל ברור ולא הכל נגלה לעין. סוד ההשגחה "נעלם" בעולם, מוסתר. ימות החול נתונים בתוך "שליטה" מדומה של עולם הטבע והמקריות. הצדק לא תמיד מנצח. "אכן אתה א-ל מסתתר". בעולם שולטים כביכול כוחות שאינם בהכרח מזוהים עם הקודש, הטוהר, הטוב והיושר. תככי הפוליטיקה, אינטרסים של מנהיגים ועוד ועוד. אנחנו יודעים שהכל "כביכול", ובשבת- ש"אתה מרום לעולם ד'", "ויתפרדו כל פועלי און"- אנו מבקשים: "רצה והחליצנו", חלץ אותנו מלבושי החול, "הסירו הבגדים הצואים מעליו".

"והחליצנו"- הלבש אותנו מחלצות של שבת. "ראה העברתי מעליך עווניך, והלבש אותך מחלצות". אנחנו רוצים להכנס לתוך לבושים של שבת, להלביש על עצמנו עולם מושגים של שבת. כל ערכי החיים וכל תחושותיהם משתקפים מנקודת מבט חדשה- ישנה, ראשונית ועתידית. את הכל אנחנו רוצים לחיות מתוך המקור השורשי של השבת, לראות את החיים לא בחיצוניותם אלא בפנימיותם, להעריך כל דבר לפי התוכן והעניין הגלום בו ולא לפי ההתרשמות וההתפעלות של החושים. אנא ד', שפוך עלינו רוחך ממרום, רומם אותנו, החדר לתוך כל מושגי החיים שלנו אור חדש, שינוי עמוק, טוהר הכוונה, דבקות במהות.
איכות של חיים. "רצה והחליצנו".