ישראל שהתרגלו מאות שנים להיות מאוחדים (פחות או יותר) סביב מרכז אחד או סביב אישיות אחת, פוזרו ברחבי הממלכה הפרסית. ללא מרכז וללא מנהיגות אין שום עם ששורד. המן מזהה את הבעיה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" הוא היה רשע ולא טיפש וזיהה את נקודת החולשה האמיתית שלנו, הפיזור מהווה ניגוד לכל ההויה הישראלית. אמנם בפירודיות יש צדדים חיוביים ושליליים, יש צד שהפירוד מאפשר לכל אחד להיות מה שהוא, ללא השפעה חזקה מבחוץ, להיות 'עצמי', כשיש מרכז הפירוד בין הפרטים השונים מפרה – כל אחד מבטא חלק חשוב מהשלם. אמנם כשההפרדה טוטלית וכל חלק מרגיש שהוא הכל ובעצם לא 'חלק', נשמט הבסיס המאחד וכל המשמעות של 'ישראל' כיישות אחת, נעלמת. בישראליות מאז ומעולם יסוד האיתנות, השמחה והאמונה היו מכח האחדות. כמו בגוף, שבריאות הלב נותנת את המשמעות והאנרגיה לכל אבר ואבר. בניגוד לכל תחזית דווקא הזיהוי וחשיפת המוקד והמרכז של הישראליות נותן את הרקע והיכולת לכל פרט למצוא את מקומו וייחודו, אין ה"כלל" מצר את הפרטים. אמנם במציאות הנגלית לעין קשה מאוד למצוא את המאחד, הכל נראה מפולג וקטנוני, לפעמים רק הצרה והמצוקה מכריחים אותנו לזהות בקרבנו את המרכז שנעלם, כשעומדים עם הגב לקיר, כשמרגישים שהכל כמעט הולך לאיבוד, כל החשבונות הקטנוניים והפלגנות, הכל נעלם, כולנו כאיש אחד...

מרדכי "יודע את כל אשר נעשה" האינטואיציה הרוחנית שלו (רוה"ק) מורה שיש כאן נקודת הכרעה קריטית, אפשרות לשינוי משמעותי. הוא מבין שאם נסחף כולנו לאידיאולוגית הפירוד, הרבה שלמים ולא חלקים המרכיבים שלם, עלול ה"סוד" הישראלי להעלם וכמו כל עם מפוזר ניכחד. על כן מצווה אסתר (הנסתרת, היודעת לזהות את סודות החיים) למרדכי "לך כנוס את כל היהודים" הכינוס בעת צרה יגלה (לשון "מגילה") את המאחד, שתמיד היה, ויהפוך את הקערה.

כדי לחלוק ולהתפלג צריך נקודה משותפת, הרי ללא "אקסיומה", אין שום מגע ואין שום בסיס לויכוח. דווקא כשיש מריבה זה אומר שיש משהו שמחבר. כשיש אדישות – סובלנות קיצונית, מתברר שהפסקנו להאמין בקשר. רק ההבנה שלכולנו שורש אחד, בסיס אחד – מאפשרת את הפילוג והויכוח. בהפוך על הפוך הפירודיות מגלה אחדות. הכינוס של מרדכי אולי יצר ויכוחים גדולים, איך לפעול, מהי האסטרטגיה... אבל עצם הכינוס המשותף בונה מחדש את הכח לשנות ולהפך את המציאות הקשה.

לעיתים זה נראה בלתי אפשרי לגשר על שונות כ"כ גדולה, לא מצליחים אפילו לשבת סביב שולחן אחד, מגוון הדעות 'הלגיטימי' יוצר ניכור וציניות וממילא ייאוש ונתק מהיסוד המשותף. שתייה זוהי דרך טובה להתגבר על זה. ידועה חביבותם של שותים לסביבתם, תכונת היין, המדמה הכל כ"מישור" יכולה לעזור בעתים כאלה, "עד דלא ידע" להתעלם לרגע מהמימד המודע המלא פילוגים וחילוקים ולפנות למימד הלא מודע, חסר ההתחכמות והמחלוקת, ולחשוף את המאחד. "ליהודים היתה אורה ושמחה" לא עוד עם מפוזר אלא עם המכיר את תרבותו הקולקטיבית ופועל לאורה.

נכון, נשארנו שם בפרס גם אחרי הנס, שום דבר משמעותי לא השתנה לכאורה. אבל התגלה הסוד הגדול שמחזיק ויחזיק אותנו משם ולאורך כל הגלות עד ימינו, כח האיחוד שאינו מאיים על משמעות הפרטים השונים אלא חושף ומחזק כל ענין ושיטה הרוצה ושואפת לחיזוק ובירור הכינוס והאיחוד.

"לך כנוס", זו אמירה נצחית, פתרון מהעתיד חסר הפילוג, נסיון אמיץ ליצור מרכז ותקווה כנגד תרבות שלמה שצועקת אחרת. לכנוס זה לא למחוק את הפרט, כנוס את היהודים זו חזרה ליסודות הכי ישראליים, הכי עצמיים שאפשר עוד לגעת בהם...

פורים שמח!!